Shabbat 72a

בעל ה' בעילות בשפחה חרופה בשוגג ונודע לו בין כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת להכי נקט שפחה חרופה משום דמביא קרבן אחד על עבירות הרבה כדתנן בכריתות (דף ט.) ה' מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה הבא על השפחה ביאות הרבה וכו' וכי תנן מתני' דנפטר בקרבן אחד הני מילי במזיד שהוא מן המביאים על המזיד כשוגג דכתיב (ויקרא י״ט:כ׳) בקורת תהיה ומלקות בשוגג ליכא וגבי מזיד רבי קרא דנפטר בקרבן אחד על ביאות הרבה כדיליף התם וכ"ש על ביאות שוגג הרבה בהעלם אחד אבל שוגג ונודע לו בין ביאה לביאה למאן דבעי ידיעה בתחלה באשם ודאי חשיב הוא לחלק לאשמות כהבאת כפרה המחלקת לעושה מזיד וצריך להביא על כל אחת ואחת אליבא דר' יוחנן דאמר לעיל באוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו בשתי ידיעות שמביא חטאת על כל אחת ואחת דחשיבא ליה חילוק ידיעה כאילו הביא קרבן בין ידיעה לידיעה הכא נמי חשיב חילוק ידיעה כאילו הביא קרבן בין ביאה לביאה ואשמעינן עולא דלמאן דלא בעי ידיעה באשם בתחלה אינה חשובה לחלק בינתים ואינו חייב אלא אחת דכיון דלא חשיבא ליה ידיעה לא מחלקת והא מילתא דעולא נקט לה הכא משום דרב דימי דאיירי עלה ופרכינן עלה מפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש:

המתינו שלא תקריבוהו עד שאבעול עוד:

כי אתא רב דימי לא פליג אדעולא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא:

חייב על כל אחת ואחת קס"ד השתא לרב דימי הא דתנן הבא על השפחה ביאות הרבה אינו חייב אלא אחת הני מילי מזיד אי נמי שוגג בהעלם אחד אבל שוגג ונודע לו בינתים למאן דחשיבא ליה ידיעה באשם מחלקת ואפילו לריש לקיש:

והרי חטאת דבעי ידיעה בתחלה שאם הביא חטאתו קודם שנודע לו החטא אינה מכפרת דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ג) או הודע אליו והביא:

ופליגי ר' יוחנן וריש לקיש וקאמר ריש לקיש דאין ידיעות מחלקות להתחייב בשתים על שני זיתי חלב בהעלם אחד אלמא לא חשיבא ליה חילוק ידיעה כחילוק כפרה וגבי שפחה חרופה בידיעות שבין ביאה לביאה לאו כהבאת קרבן חשיבי לחלק וכי היכי דבמזיד דידיה מביא אחת על כולן הכא נמי מביא אחת על כולן ולא דמי לידיעות שבין אכילת חלב לאכילת חלב שמחלקות לדברי הכל דהתם חיובי אשגגות הוא וכיון שיש ידיעה בינתים הויין ליה שתי שגגות:

אמר ליה אביי דילמא הא דפשטת למאן דבעי ידיעה חייב ואפילו לריש לקיש:

במעשה דלאחר הפרשה קאמרת וכאתקפתא דרב המנונא דלעיל אבל בידיעה דקודם אפילו לר"ע פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש היא לרבי יוחנן דחשיבא ליה ידיעה לחלק באכילת חלב אפילו שתי אכילות שנאכלו בהעלם אחד ה"נ מחלקת וריש לקיש דאמר התם לא מחלקת ה"נ אפי' דבין ביאה לביאה לא מחלקת דבין ביאה לביאה דהכא כשתי אכילות דחלב בהעלם אחד ונודע לו על כל אחד ואחד לבדו דמיא:

בעל חמש בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחת אבל למאן דבעי ידיעה בתחלה הוי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דלר' יוחנן כיון שהיא ידיעה שהיא גורמת כפרה מחלקת אפילו ידיעות של אחר הבעילות כ"ש ידיעות שבין ביאה לביאה דמחלקות ור"ל דסבר דידיעות לא מחלקות הכא בשפחה חרופה אפילו ידיעות שבין ביאה לביאה אין מחלקות אע"ג דגבי חלב מודה ר"ל דידיעות שבין אכילה לאכילה מחלקות לא דמי דהתם בשגגה תלה רחמנא וידיעות מחלקות אשגגות אבל בשפחה חרופה שמביא על הזדון. כשגגה אין הידיעה חשובה לחלק אבל למאן דלא בעי ידיעה בתחלה אפילו רבי יוחנן מודה כיון שאין הידיעה גורמת כפרה דלא חשיבא לחלק אפי' בין ביאה לביאה כל שכן אחר כל המעשים וא"ת הניחא אי איכא אשם תלוי בשפחה חרופה אתי שפיר למאן דלא בעי ידיעה דאינו חייב אלא אחת שאין הידיעה גורמת כפרה שיכול להביא אשם ולהתנות כמו במעילה אבל אי לית בה אשם תלוי דהא לא אשכחן בשום מקום בשפחה חרופה אשם תלוי אמאי אינו חייב אלא אחת ליחייב שתים דהא צריך ידיעה אחת לכל הפחות דאם לא נודע לו לא היה יכול להביא שום קרבן והרי אותה ידיעה גורמת כפרה ויש לומר דאפי' אין אשם תלוי בשפחה חרופה יכול להביא אשם על תנאי ולהתנות בשלמים ואפילו למאן דאמר אין מביאין קדשים לבית הפסול דהשתא ממעט ליה מאכילתו מ"מ לא חשיב גורם כפרה כיון דאם עבר והתנה מה שעשה עשוי והא דנקט עולא שפחה חרופה ולא נקט מילתיה במעילה דגבי מעילה הוא דתנן דאשם ודאי לא בעי ידיעה משום דאתא לאשמעינן דאפי' בין מעשה למעשה לא חשיבא ידיעה לחלק אבל במעילה פשיטא דמחלקת כמו בחטאת וכן משמע בפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט.) דאמר בעא מיניה ר' חייא טירנאה מר' יוחנן הבא על ה' שפחות בהעלם אחד מהו א"ל חייב על כל אחת ואחת ומ"ש מה' העלמות בשפחה אחת אמר ליה התם אין גופים מוחלקין הכא גופים מוחלקין והיינו למאן דלא בעי ידיעה אלמא דלא מחלקות אפי' ידיעות שבין ביאה לביאה ואית ספרים דגרסי במילתיה דעולא ונודע לו בין כל אחת ואחת והיינו כדפרישית וא"ת תפשוט מדעולא דלר' יוחנן ידיעות מחלקות וי"ל דעולא את"ל קאמר:

מתקיף לה רב המנונא אלא מעתה בעל והפריש קרבן כו' תימה מאי פריך רב המנונא דאי קסבר דהפרשה מחלקת בין ביאה לביאה כשבעל במזיד בשוגג נמי יש לחלק והיכי מדמה ליה לידיעה שאין מחלקת במזיד ואי קסבר דאין הפרשה מחלקת במזיד הכי נמי דלא מחלקת בשוגג ונראה לר"י דהכי פריך כיון דלא מחלקת בין ידיעות שבין מעשים לידיעות שלאחר מעשים אלא מעתה הפרשות נמי דאין מחלקות לר"ל לאחר כל המעשים את"ל דבהפרשות פליגי ואפי' לר' יוחנן איכא למימר דהכא מודה דאין הפרשות מחלקות דדוקא גבי חטאת קאמר דמחלקות משום דאיכא נמי בהדי הפרשות ידיעות חשובות שגורמות כפרה אבל הכא דליכא אלא הפרשה לחודא אפי' רבי יוחנן מודה דלא מחלקת אחר כל המעשים ה"נ דלא מחלקת בין ביאה לביאה והא ודאי סברא היא דמחלקת ואין מתכפר בקרבן שכבר הפריש עבירה שאחר הפרשה אמר ליה מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא פי' איני משוה בין מעשה למעשה לאחר כל המעשים:

כי אתא רב דימי אמר למ"ד בעי ידיעה כו' השתא ס"ד דמיירי בידיעה וקאמר דאפי' לריש לקיש מחלקת כיון דגורמת כפרה ואפילו לאחר כל המעשים ולהכי פריך והרי חטאת כו' ומסיק דלאחר הפרשה קאמר ואומר ר"י דרב דימי פליג אדעולא מדנקט למ"ד בעי ידיעה משמע אבל למאן דלא בעי ידיעה לא שמשוה אותו להפרשה דלאחר כל המעשים ואין לתמוה על סברא דרב דימי דה"נ עולה מכפרת אעשה דלאחר הפרשה אף על גב דבעיא היא בפרק קמא דזבחים (דף ו.) ולא איפשיט דדחי ליה הש"ס בסוף הסוגיא דחויא בעלמא הוא א"נ התם בעי אליבא דעולא דאמר הכא דאין קרבן מכפר אעבירה דאחר הפרשה דילמא עולה דדורון היא מכפרת א"נ אין רוצה לפשוט התם מדברי האמוראים אלא ממשנה או מברייתא כדאשכחן בפרק [אין בין המודר (נדרים דף לה:)] ורשב"א מפרש דהא דנקט למאן דבעי ידיעה רבותא נקט דאפי' לדידיה לא מיחייב לר"ל על כל אחת אלא במעשה דלאחר הפרשה ולא פליג אעולא:

אמר עולא לדברי האומר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה בעל ה' בעילות שפחה חרופה אינו חייב אלא אחת עיקר זה בברייתא במשנה פרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות ט) אלו מביאין קרבן על עבירות הרבה ועל הזדון כשגגה וחד מינייהו הבא על שפחה חרופה ואמרינן עלה תני תנא קמיה דר' אלעזר וכפר עליו הכהן באיל האשם מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה באיל האשם ונסלח לו מלמד שמביא על הזדון כשגגה ואקשינן והא עיקר קרבן במזיד כתיב. דכתיב בקרת תהיה. פי' מלקות ואין מלקות אלא במזיד ובמקום שהיא חייבת מלקות הוא חייב קרבן ושנינן אימא מלמד שמביא קרבן על השגגה כזדון והתם פליגי אית דאמר דכד בעיל שפחה חרופה בשגגה בעי ידיעה בתחלה כדבעי לענין חטאת דעלמא וכדמפרשינן השוכח עיקר שבת מכלל דהוי ליה ידיעה ואית מאן דאמר כיון דמזיד ושוגג כי הדדי מייתי אף שוגג שלא היתה לו ידיעה בתחלה מייתי אשם וקאמר עולא למ"ד לא בעי ידיעה בתחלה סבר דהא לא דמיא הא שגגה לשגגת חטאת דעלמא וכשם שבזדון מביא קרבן אחד על בעילות הרבה הכי נמי שוגג אם בעל כמה בעילות בכמה העלמות או מהן בזדון ומהן בשגגה אינו מביא אלא קרבן אחד. ואתקיף עליה רב המנונא אלא מעתה בעל ונודע לו וכיון שנודע לו עמד והפריש קרבן ואמר המתינו לא תקריבוהו עד שאבעול ובעל הכי נמי דאינו חייב בבעילה אחרונה קרבן אחר. ודחי עולא ואמר מעשה דלאחר הפרשה קאמרת כלומר בעילה דלאחר הפרשה לא קאמינא שמתכפר בקרבן ראשון. כי אתא רב דימי אמר לדברי האומר אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה וכי כמו חטאת דעלמא (אינו) [אילו] בעל הני חמש בעילות בשפחה כגון שבעל בשפחה חרופה שוגג ה' בעילות ונודע לו על הראשונה. והפריש קרבן וחזר ונודע לו על השניה ואח"כ על השלישית ואח"כ על הרביעית ועדיין לא הקריבו ונודע לו ה' פעמים כי האי גוונא חייב ה' אשמות ולא תימא כיון דשוגג ומזיד בשפחה חרופה דינם שוה ידיעתו בכל אחת ואחת לא מהניא דהא אילו היו אלו ה' בעילות כולן במזיד מתחלה עד סוף אינו חייב בהן [אלא אחת] אלא כשם דמהניא ידיעה לגבי חטאת לחייב על כל ידיעה וידיעה הכי [נמי] מהניא גבי אשמות אמר ליה אביי והא חטאות דלדברי הכל בעינן ידיעה בתחלה וכשעשה כמה עבירות בהעלם א' שהוא חייב על כל אחת ואחת. דלמא (בידיעה ולאחר) [במעשה דלאחר] הפרשה קאמרת כדרב המנונא דאוקימנא בבעילה דלאחר הפרשה א"ל רב דימי אין כי אתא רבין אמר הכל מודין בשפחה חרופה שאינו חייב אלא אחת כדעולא.

פי' הכל מודין הוא ר' יוחנן דמחייב על כל ידיעה חטאת בשפחה חרופה מודה דכיון דשוגג כמזיד הוא לא דמיא ידיעתו כידיעת חטאת וכדעולא. הכל מודין בשפחה חרופה דחייב על כל אחת ואחת פי' אפילו ריש לקיש מודה שאם בעל והפריש עליה קרבן וחזר ובעל שאינו מתכפר בקרבן שהפריש על הראשונה אלא חייב קרבן אחר וכ"ש ר' יוחנן ולא גמרינן הפרשה דלאחר מעשה מקמי ידיעה והפרשה דקמי מעשה דאיכא למימר בהפרשה דמקמי מעשה מודה ר"ל דהא בעידן דמפריש האי קרבן לא הוה עליה זיקת עבירה אחרת. והאי קרבן הוה לו לאותה עבירה בלבד לפיכך אם אח"כ עבר עבירה אחרת חייב עליה אבל האי דהוו עליה ה' עבירות בהעלם אחד. ואילו נודע לו על כולן כאחד אין חייב אלא קרבן אחד כך אפילו אם נודע לו על אחת מהן והפריש עליה קרבן ואח"כ נודע לו על השאר כיון שעדיין לא נקרבה החטאת שהפריש מתכפרין כולן בזו החטאת שהפריש מ"ט כולהו בני בקתא דהדדי נינהו וכולהו אית להו דרב המנונא ומחלוקת בשפחה חרופה למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה ובפלוגתא דר' יוחנן ור"ל פשוטה היא:

מאחר שביארנו באשם ודאי שאינו צריך ידיעה בתחלה בעל כמה בעילות בשפחה חרופה שאמרו עליה במסכת כריתות שהיא מאותן שמביאים קרבן א' על עבירות הרבה לא סוף דבר בשוגג ושכלם בהעלם אחד או בביאות במזיד וכמו שידעת שבשפחה חרופה מביאין קרבן על מזיד כשוגג והרי המזיד והשוגג בדין אחד אלא אפי' שגג ונודע לו בין ביאה לביאה אינו חייב אלא אחת שאין ידיעה זו מחלקת בשפחה שאין הידיעה יותר ממזיד ומ"מ לדעת האומר שהוא צריך ידיעה לא רבהו הכתוב ליפטר בקרבן אחד אלא במזיד כמו שלמדוה שם וכל שכן בשוגג ובהעלם א' אבל שוגג ונודע לו בין ביאה לביאה אותה ידיעה חשובה לחלק האשמות על הדרך שהתבאר בשני זיתי חלב לדעת ר' יוחנן אלא שמאחר שאינו צריך ידיעה אינו חייב אלא אחת ודוקא בגוף שפחה אחת אבל על גופין חלוקין אף בהעלם אחד חייב על כל שפחה ושפחה אף באחת אם בעל והפריש אשמו וחזר ובעל חייב על כל אחת ואחת שההפרשה מחלקת ואפי' היו כל הבעילות בהעלם א' אם נודע לו על הראשונה לבד והפריש אשמו ואח"כ נודע לו על השניה אינה מתכפרת באשם זה והרי הוא כבועל אחר הפרשה הואיל ולא נודע לו עד לאחר הפרשה וביאור הסוגיא לפי מה שכתבנו פשוט הוא וכבר כתבוהו גדולי הראשונים בחבוריהם דרך ביאור:

בפירש"י בד"ה בעל ה' כו' והא מלתא דעולא נקט לה הכא משום דרב דימי כו' עכ"ל ק"ק דמלתא דעולא גופא שייכא הכא בשמעתין דלר"י נמי דסבר לעיל ידיעות מחלקות אשמועינן עולא דבאשם למאן דלא בעי ידיעה אין הידיעות מחלקות בשפחה חרופה אפילו בין ביאה לביאה ויש ליישב וק"ל:

תוס' בד"ה בעל ה' כו' וי"ל דאפילו אם אין אשם תלוי כו' יכול להביא אשם על תנאי ולהתנות בשלמים כו' עכ"ל ואין להקשות לחכמים דפוטרין נמי התם מאשם תלוי במעילה מ"מ יתנה בשלמים כמו בשפחה חרופה הכא די"ל כיון דלדידהו לא אשכחן אשם תלוי במעילה ס"ל דאשם ודאי בעי ידיעה בתחלה ולא קאמר דסגי ליה שיתנה בשלמים בשפחה חרופה אלא למאן דאית ליה אשם תלוי במעילה ולא בעי ידיעה בתחלה נימא נמי דה"ה באשם של שפחה חרופה דלא בעי ידיעה בתחלה ומצי להתנות בשלמים ובספק חטאת נמי לא מצי להתנות בשלמים של נקיבה שהרי התורה הקפידה להביא אשם תלוי על הספק וק"ל:

בד"ה מתקיף כו' דהכי פריך כיון דלאו מחלקת בין ידיעות שבין מעשים לבין ידיעות שלאחר מעשים כו' עכ"ל יש לדקדק כיון דאי לאו דעולא הוה מסתבר ליה למקשה לחלק בין ידיעות שבין המעשים לידיעות שאחר כל המעשים אפילו בשפחה חרופה א"כ מאי פריך לקמן לרב דימי מהא דפליגי ר"י ור"ל אימא דהיינו דוקא בידיעות שאחר כל המעשים פליג ר"ל אבל בידיעות שבין המעשים כי הכא אפילו בשפחה חרופה מודה ר"ל דמחלקות וי"ל דמה שכתבו התוס' הכא דאי לאו דעולא הוה מסתבר למקשה לחלק בין ידיעות שבין המעשים לידיעות שאחר כל המעשים היינו לפום הסברא דקיימינן בה לעולא דאשם ודאי לא בעי ידיעה אבל לפום הסברא דקאמר רב דימי דאשם ודאי בעי ידיעה לא מסתברא ליה לחלק בין ידיעות שבין המעשים לידיעות שאחר כל המעשים וק"ל:

ברש"י ד"ה א"ל אביי דלמא הא דפשטת דלמאן דבעי ידיעה חייב ואפי' לריש לקיש במעשה דלאחר הפרשה קאמרת וכו' מלשון רש"י משמע דמפרש בפי' התוס' דלרב דימי אליבא דר"ל אפי' הפרשה אינה מחלקת אפי' בין ביאה לביאה אלא למ"ד דבעי ידיעה ולכך קאמר רב דימי למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה כו' ולקמן בדברי רבין פירש"י והכל מודים ואפי' ר"ל דיש חילוק ואפי' לר"ט כגון בביאה של אחר הפרשה וכו' א"כ מפרש דלרבין הפרשה מחלקת אפי' למאן דלא בעי ידיעה א"כ רב דימי ורבין פליגי ביה:

ד"ה כדעולא וכו' דאפי' ר' יוחנן מודה דלר"ט וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה בעל ה' בעילות וכו' אמר ליה חייב על כל א' וא' ומ"ש מה' העלמות בשפחה אחת וכו' והיינו למאן דלא בעי ידיעה וכו' לא היו התוס' צריכים לכתוב זה לענין הראייה שרוצים להביא השתא שאין הידיעות מחלקות לעולא למ"ד זה אפי' בין ביאה לביאה דהא אי איירי ההיא דד' מחוסרי כפרה למ"ד דבעי ידיעה מכ"ש נשמע דאין מחלקת למאן דלא בעי ידיעה אלא דכתבו זה דלא תימא דמאי מייתי ראיה משם הא ע"כ ההיא פליגי אסוגיא דהכא דהא הכא קאמר לר' יוחנן דאפי' ידיעות דלאחר המעשים מחלקים והתם קאמר דאפי' בין ביאה לביאה אין מחלקים לכך כתבו התוס' דדברי ר' יוחנן דהתם קאי למאן דלא בעי ידיעה מ"מ שמעינן מהתם דלמאן דלא בעי ידיעה אין הידיעות מחלקות אפי' בין ביאה לביאה וק"ל:

ד"ה מתקיף לה רב המנונא וכו' תימא מאי פריך רב המנונא אי קסבר וכו' כלל קושית התוס' הוא זה דמאי פריך רב המנונא מהפרשות אידיעות הא ע"כ לא דמיין דהא הפרשות מחלקים במזיד וידיעות אין מחלקים ואי ס"ל דגם הפרשות במזיד אין מחלקים א"כ גם בשוגג אין מחלקין ומאי פריך אלא מעתה בעל והפריש קרבן ואמר המתינו וכו' ה"נ דאינו חייב אלא א' הא איהו גופיה ס"ל דאין ה"נ דאינו חייב אלא א' כיון דאין הפרשות מחלקות ועכ"פ משמע מדברי התוס' דהא דפריך אלא מעתה וכו' ואמר המתינו וכו' אינו רוצה לומר שאבעול במזיד אלא ר"ל עד שאבעול עוד בשוגג ודו"ק:

בא"ד ואפי' לר"י א"ל דהכא מודה וכו' פי' לפי מאי דאם תמצא לומר רבהפרשה פליגי ולא קאמר ר' יוחנן דמחלקי אלא בהפרשות וק"ל:

בפירש"י בד"ה בעל ה' בעילות וכו' ונודע לו וכו' עס"ה ויש לתמוה טובא על סוגיא זו לפי פרש"י דכיון דסברא זו דלמ"ד בעי ידיעה חייב על כל אחת ואחת חידוש גדול הוא דמה"ת נחמיר בשוגג טפי מבמזיד בידיעה שבין ביאה לביאה וכ"ש במאי דמחייב הרבה אפילו ע"י ידיעות מפורשות שאחר כל הביאות בין הפרשה להפרשה וקודם כפרה אלא דרש"י הוכרח לפרש כן מדאמר עולא למאן דאמר לא בעי ידיעה מכלל דלמאן דאמר בעי ידיעה לא הוי הכי וכהאי גוונא משמע ליה ממימרא דרב דימי בסמוך אלא דאכתי קשיא אדעולא גופא דקבע למילתיה אליבא דמ"ד לא בעי ידיעה דהוי דלא כהלכתא לפי שיטת התוספות ומהרש"א וכ"ש לפי פירושי שכתבתי בסמוך שעולה מכולן דהני חכמים דפטרי התם ופליגי אדר"ע ור"ט אינהו דסברי דבעי ידיעה וא"כ מסתמא הלכה כחכמים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ועוד דבעיקר מימרא דעולא למ"ד לא בעי ידיעה ליכא שום רבותא כלל דאינו חייב אלא אחת כמו במזיד וא"כ טפי הו"ל לעולא למימר איפכא דלמ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בעל ה' בעילות בשפחה חרופה חייב על כל אחת וא' והוי רבותא טובא כדפרישית ואליבא דהלכתא וממילא נמי הוי ידעינן דלמ"ד לא בעי ידיעה אינו חייב אלא אחת:

ועוד דכל הנך סברות שכתב רש"י דידיעות חשובות באשם ודאי הוי כמו הבאת כפרה דמזיד ל"ש בידיעות שבין ביאה לביאה ול"ש בידיעות שלאחר כל הביאות מכל זה לא נזכר בדברי עולא כלום דאפילו לשון ונודע לו שהוא עיקר הדין חסר מדברי עולא ורש"י הוסיף לשון זה מדעתו וכבר חזרתי על כל הצדדים ליישב פי' זה שנראין דברי תימא ולא מצאתי:

אמנם לפי מאי דפרישית בסמוך א"ש טובא דודאי למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחילה והיינו מג"ש דמצות מצות והיקישא דאשמות להדדי אם כן ליכא שום רבותא שדין אשמות כדין החטאות והיינו בשוגג דהא חטאת לא אשכחן אלא בשוגג ומשום הכי פשיטא דידיעות מחלקות בשוגג בידיעות שבין ביאה לביאה לד"ה ובידיעות שלאחר הביאות תליא בפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל דכי היכי דפליגי בחטאות פליגי באשמות אלא דעיקר מימרא דעולא היינו לאידך גיסא דלמ"ד לא בעי ידיעה בתחילה דלית ליה הך ג"ש דמצות מצות וא"כ אין לדמות אשם לחטאת לענין ידיעות ממילא דלפ"ז מילתא דפסיקא היא דכל הבועל ה' בעילות בשפחה חרופה לעולם אינו חייב אלא אחת ל"ש מזיד ול"ש שוגג בין בידיעה אחת ובין בידיעות הרבה וכבר אפשר דעולא אמתניתין דכריתות קאי דקתני סתמא שהבא על שפחה ביאות הרבה מביא אחת על כולן ומשמע ליה לאוקמי כר"ע ור"ט דלא בעי ידיעה וכמו שאבאר בסמוך בלשון רש"י:

ולפ"ז א"ש נמי טובא הא דמתקיף רב המנונא אלא מעתה בעל וכו' והפריש קרבן והאריכו בתוספות לפרש בדוחק. ולפמ"ש א"ש טפי דמה"ט גופא דע"כ עולא מילתא דפסיקא בעי למימר מכל הנך הוכחות שכתבתי משמע ליה לרב המנונא דלגמרי בכל ענין השוה מדותיו דלעולם אינו חייב אלא אחת דמש"ה סתמא קאמר ולא הזכיר לשון שוגג ולשון ידיעה בדבריו וא"כ מקשה שפיר בלשון בתמיה אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ובין לענין שוגג ובין לענין מזיד מתמה רבי המנונא ובעי למימר דלפ"ז מתניתין נמי לאו מילתא דפסיקא תני ועל זה מהדר ליה עולא שפיר דמעשה דלאחר הפרשה ודאי מילתא דפשיטא טובא היא דלא איירי בה מתניתין כלל ומש"ה לא איירי בה נמי עולא גופא אע"ג דסתמא קאמר כן נ"ל נכון לולי דמלשון רש"י והתוס' לא משמע כן והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בא"ד והא מילתא דעולא נקיט לה הכא וכו' ונראה לי בכוונתו משום דאי אפשר לומר דעולא אפלוגתא דר"י ור"ל דלעיל קאי דהא אינהו לא איירי אלא לענין ידיעות שאחר כל המעשים אי מחלקות או לא ועולא הוא דקאמר דאפילו בין ידיעה לידיעה אינו חייב אלא אחת אע"ג דבכה"ג בחטאת מילתא דפשיטא היא דמחלקות לד"ה אע"כ משמע ליה לרש"י דאין ה"נ דמימרא דעולא לאו הכא איתמר אפלוגתא דר"י ור"ל אלא שמעתא בעלמא אתמר אמתניתין דכריתות דקתני הבא על השפחה ביאות הרבה לכך הוצרך רש"י לפרש דהא דמייתי לה בשמעתין היינו משום דפרכינן עלה בסמוך אדרב דימי מפלוגתא דר"י ור"ל וזה ברור בכוונת רש"י ועיין במהרש"א:

בתוס' בד"ה בעל ה' בעילות וכו' אבל למאן דבעי ידיעה וכו' אבל בשפחה חרופה שמביא על הזדון כשגגה כו' עס"ה. ואף דפי' התוס' עולה לגמרי כפרש"י אפ"ה האריכו בשביל דבר שנתחדש בדבריהם לאסבורי מילתא בטעמא דהא דלעולא ידיעות דשפחה חרופה חשיבי כהבאת כפרה היינו משום דהידיעות גורמות כפרה ומש"ה למ"ד דלא בעי ידיעה אין הידיעות גורמות כפרה שהרי יכול להביא ולהתנות והיינו דקשיא להו דהא לא אשכחן אשם תלוי בשפחה חרופה וניחא להו בתירוצא דאפילו הכי יכול להתנות בשלמים אפילו למ"ד אין מביאין קדשים לבית הפסול זהו עולה מתמצית דברי התוספות והיינו דקשיא לי לעיל על לשון מהרש"א ז"ל שרוצה לומר בכוונת התוספות דהני חכמים דפטרי בכריתות באשם תלוי ובמעילה ע"כ סברי דאשם ודאי בעי ידיעה ולפי שיטת רש"י והתוס' דהכא לעולם מצינן למימר דחכמים דהתם נמי סברי דלא בעי ידיעה וא"כ היה יכול להביא אשם תלוי ולהתנות אלא דאפ"ה מיעט רחמנא אשם מעילה ואשם תלוי בגזירת הכתוב מג"ש דמצות מצות וכבר כתבתי שיש ליישב שיטת מהרש"א בדוחק לפי שיטת התוס' דהכא:

מיהו למאי דפרישית בסמוך בשמעתין ממילא דאין צורך לכל האריכות שכתבו התוס' כאן דהא אפילו אם אינו יכול להתנות באשם או בשלמים אפ"ה שפיר קאמר עולא דלמ"ד לא בעי ידיעה אינו חייב אלא אחת כיון דלית לן ג"ש דמצות מצות ובאשמות לא כתיב ידיעה וכ"ש בשפחה חרופה דכתיב להדיא על חטאתו אשר חטא דדרשינן מינה בכריתות דאינו חייב אלא אחת על ביאות הרבה מעתה אין לחלק בין שוגג למזיד כלל דמה"ת ודוק היטב:

בד"ה מתקיף לה רב המנונא וכו' תימא מאי פריך וכו' עס"ה כבר כתבתי בסמוך דלפי פירושי בסוגיא זו אין מקום לקושיית התוס' כלל אלא דבלא"ה אפילו לפי פי' רש"י והתוס' נמי לא ידענא מאי קשיא להו הכא דהא שפיר מצינו למימר דר' המנונא בין אשוגג ובין אמזיד קאמר ובלשון בתמיה דכיון דבכה"ג אין שום סברא לומר דאינו חייב אלא אחת א"כ לא הו"ל לעולא לסתום דבריו כאילו הוי מילתא דפסיקא והו"ל לפרש ולמימר בעל ה' בעילות בשפחה חרופה בשוגג ונודע לו בין אחת לאחת כן נ"ל ודו"ק :

תוס' ד"ה בעל וכ"מ בפ"ד מחוסרי כפרה. והכי מוכח מסוגיין דמיירי ע"כ בנודע בין ביאה לביאה דאלו אחר כל הביאות אין ס"ד לומר דידיעות מחלקות הא כיון דלא בעי ידיעה תחילה אפילו כיפר קודם שנודע לו על השניות ממילא כולם מתכפרים עמה כיון דמכפר בלא ידיעה וא"כ ממילא לא מצי למנקט בבעולה דממ"נ בין מעשה למעשה ודאי מחלקת כיון דאינו בהעלם אחת ולאחר כל המעשים פשיטא דל"ש לומר ידיעה מחלקת דהא הקרבן מכפר מיד על כולם כיון דל"צ ידיעה תחלה ומה"ט י"ל על קושיית תוס' דאיך שייך בש"ח דלא בעי ידיעה תחלה די"ל דהיינו לענין זה בבעל חמש בעילות ואח"כ כיפר על א' קודם שנודע לו על אינך כולם מתכפרין דלא בעי ידיעה תחלה ודו"ק:

תד"ה בעל חמש בעילות, והא דנקט שפחה חרופה ולא נקט במעילה תמוה לי בתחילה טרחו התוס' דהאיך משכחת בש"ח דלא בעי ידיעה בתחילה כיון דאין בו אשם תלוי והוכרחו לתירוצם דמשכחת בעבר והתנה א"כ מה"ט נקט ש"ח לרבותא דגם בזה שייך דלא בעי ידיעה, וד' יאיר עיני. וביותר תמוה לי במ"ש תוס' בתירוצם דאתי לאשמעינן אפילו בין מעשה למעשה וכו' וכן משמע וכו' דלמאי צריכים לראי' הא בפשוטו ע"כ מיירי רק בבין מעשה למעשה דאילו אחר כל המעשים פשיטא דידיעה אין מחלקת, דהא כיון דלא בעי ידיעה בתחילה אפילו כיפר ממש קודם שנודע על השניות הכל מתכפרים בכפרה זו כיון דלא בעי ידיעה, א"כ ממילא ניחא דלא הו"מ למינקט במעילה, דבממנ"פ בין מעשה למעשה בודאי מחלק דהא לא הי' בהעלם א', ואחר כל המעשים לא שייך חלוק דהא בכפרה על אחת מתכפר כולם בלא ידיעה דאינך. ומה"ט עצמו מיושב גם קושית תוס' דאיך משכחת בשפחה חרופה דלא בעי ידיעה, דלענין זה משכחת בנודע לו על א' והביא כפרתו דאינך מתכפרים בממילא בזו דלא בעי ידיעה לכתחילה, והכל נכון: