Talmud Builders

    Commentary page

    Shabbat 50b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 50b

    Shabbat 50b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 355 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    For his Possessor For his Possessor's honor, as it is written (Genesis 9:6) "that He made...in the Divine image." And further, when one sees beautiful creatures, one says, "Blessed is the One who has such things in His world."

    Rashi on Shabbat 50b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    Because of his pain If the only pain that he suffers is that he is embarrassed to walk among people then it is permissible, because there is no greater pain than this.

    Tosafot on Shabbat 50b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    נימא כתנאי בכל חפין את הכלים כו' מלשון אשה חופפת וסורקת כו' ברחיצת ידים דקא אמרי' אבל רוחץ פניו ידיו ורגליו הא תנא דסבר משום השרת נימין מדולדלות. אליבא דר' יהודא מוקים לה בקטן וסריס ואשה דלית להון שיער אבל הלכה כר' שמעון דאפי' גברי בעלי שיער שרו וכן עפר לבינתה שרי למימשא ביה ידיה. ויש מי שמפרש לבינתה מלשון (ש"ה ג) מור ולבונה וכן כוספא דיסמין. וכן בראדא דהיא תילתא אהלא.

    תילתא סיגלי תילתא אסא הני כולהו לענין רחיצת ידים בהן. וקיי"ל דבכולהי הני שרי אבל רובא אהלא רב נחמיה לא הוה שרי וכ"ש כולה (אוכלין וכ"ש בשבת) לפצוע זיתים וכיוצא בהן לרחוץ בהן ידיו בחול אסור משום הפסד אוכלין. וכ"ש בשבת שאסור. וזה שאמר שמואל עושה אדם כל צורכיו בפת לית הלכתא כוותיה והאוסר ידיו לרחוץ (כרב אדא) [בברדא] סבר ליה כי האי תנא דתניא מגרר אדם גילדי צואה וגילדי מכה שעל בשרו בשביל צערו. ואם לייפות עצמו אסור.

    והמתיר סבר לה כר' שמעון בן גמליאל דאמר רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בשביל כבוד קונו משום שנאמר כל פעל ה' למענהו:

    מתני' ר' אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל כו'.

    אסיקנא הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא שאסור להחזיר סליקוסתא שהיא אגודה של חבצלת וכיוצא בה אמר רב הונא דעצה בחול או בטיט וחלצה והרויח בטיט מע"ש כדי שתהא נכנסת ויוצא בגומא מותרת (כולה) [לטלטלה] בשבת וכן אמר שמואל בסכינא דנעיצא ביני אורבי כמו שאמר בסליקוסתא.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 50b · Sefaria · Edition: Vilna Edition

    Rashba

    דתנן רבי שמעון אומר נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק לאו רבי שמעון תני(א) במתניתין אלא סתמא קתני, והכי תני(א) לה בנזיר פרק שלשה מינין (נזיר לט, א. מב, א) נזיר שגלח בין בזוג בין בתער או שפספס כל שהוא חייב נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק רבי ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער, אלא דבגמרא (שם) אמרינן עלה הא מני רבי שמעון היא דאמר (לעיל שבת כב, א) דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך הכניסו כאן רבי שמעון בלישנא דמתניתין משום דרבי שמעון היא. והרבה כיוצא בזה בתלמוד. ואחרת יש בריש פרקין (שבת מח, ב) ההיא דתנן שלל של כובסין וכמו שכתבתי עליה למעלה (שם ד״ה תנן).

    והא דתנן אבל לא סורק. אמרינן עלה התם (בנזיר שם) משום דכל הסורק להסיר נימין המדולדלות קא מכוין. ופירוש חופף אפילו בנתר ובחול, ותדע מדקתני רבי ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער.

    עפר לבינתא כתב רבנו האי גאון ז"ל יש שמפרש לבנה ממש, ויש אומרים לבינתא של לבונה כנרד לובאן בלשון ערב, וכך אנו סוברים.

    מהו לפצוע זיתים בשבת פירש רש"י ז"ל: כדי למתק מרירתן. ואינו מחוור. דאם כן מאי קא מתמה וכי בחול מי התירו אדרבא אפילו בשבת יהא מותר דתקון אוכל כזה למתקו למה יאסר, והכא לאו משום סחיטה קא בעי דאם כן הוה ליה למיבעי הכין בהדיא ולא היה לו לשאול כן בכאן אלא לקמן בפרק חבית בהלכות סחיטה. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש לפצוע זיתים לממשא ידא. וזה נכון.

    והכא בחוששין קא מיפלגי מר סבר חוששין שמא נתקלקלה הגומא פירש רש"י ז"ל: אי שרית ליה ליטול בקופה זקופה פעמים שנתקלקלה הגומא ואתי נמי להחזירה. והקשה עליו מורי הרב ז"ל דאם כן חוששין שמא תתקלקל הגומא הוה ליה למימר. אלא הכי קאמר מר סבר חוששין שמא נתקלקלה הגומא שאם נטלה בקופה זקופה לא יחזיר עד שיתברר לו שלא נתקלקלה הגומא הא סתמא דילמא נתקלקלה הגומא, ומר סבר סתמא לא חיישינן. כן פירש מורי הרב ז"ל. וכפירושו מצאתי לרבנו האי גאון ז"ל.

    אמר שמואל האי סכינא דביני אורבי דצה שלפה והדר דצה שפיר דמי פירש רש"י ז"ל, דהא דאסרי רב הונא ושמואל היכא דלא דצה משום דמזיז עפר ממקומו. ואינו מחוור. דאם כן קשיא דשמואל אדשמואל, דהא אית ליה לשמואל דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול, כדאיתא לעיל בפרק כירה (שבת מג, ב) דאמר שמואל מת המוטל בחמה הופכו ממטה למטה קסבר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. ועוד דטלטול בכהאי גוונא לא אשכחן אמורא דאסר, דהא איפסיקא הלכתא כרבי אלעזר בן תדאי (לקמן שבת קכג, א) וכמה סתומות נסתמו כן, וכמו שכתבתי שם בפרק כירה באותה שמועה. אלא טעמא דרב הונא ושמואל הכא משום עשיית גומא. וכן נראה מדברי רבנו האי גאון ז"ל שפירש גזראתא דקני שפיר דמי שאם יש בין נדבכי הבנין קנים או שהיה הבנין בקנים מותר לנעצה לכתחילה שאין לקנים גומא. עכ"ל.

    יש ספרים דגרסי אם היו מקצת עליו מגולין. וכתב רבנו האי גאון ז"ל דטעות הוא, שאם האמהות טמונין והעלין מגולין הרי זו זריעה מעולה, אלא דוקא אם היו מקצתן מגולין. נראה שהוא ז"ל אינו גורס אותו כלל אלא כך אם היו מקצתן מגולין. ויש גורסים אם היו מקצת העליון מגולין. והכל עולה לטעם אחד. ולפי גירסא זו וגירסת רבנו האי גאון ז"ל הא דנקט מקצתן מגולין בין לענין שבת בין לענין כלאים ושביעית ומעשר נקט לה. אבל רש"י ז"ל גורס: אם היו מקצת העלין מגולין, ומשום שבת נקט לה אבל לענין כלאים ושביעית ומעשר לא. וטעמא דאין בהם משום כלאים ושביעית ומעשר פירש בירושלמי (כלאים פ"א ה"ט) באגודה, כלומר: שעשה מהן אגודה וטמנה. ודוקא טומן שאינו רוצה בהשרשתן אבל מתכוין לזריעה לא, וכדאיתא התם בירושלמי. ודוקא בשלא השרישו הא השרישו אסור ליטלן בשבת משום תולש, ומדקתני ולא משום מעשר [משמע] דמיירי בשהשרישו וניתוספו שאם לא ניתוספו אפילו השרישו ואפילו זרען לשם זריעה גמורה אין בו משום מעשר, ואף רש"י ז"ל כן פירש, ומיהו בשבת דוקא בדלא אשרוש וכדאמרן.

    אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש ולא משום מעשר דאי איכא התם שמנה ראשי לפתות לא מצטרפי לחיובינהו להנך במעשר, כלומר: שאם יש כאן שמנה ראשי לפתות שלא נתעשרו וטמן עם אלו ואחר כך עקרן אינן כלפתות חדשות להצטרף עם אלו. ולדבריו נראה לי דצריך להעמידה בשרבו הגידולין על העיקר, שאם לא כן היאך יצטרף הלפת עצמו למעשר השמנה שלא נתעשרו כלל ובעיא היא בנדרים פרק הנודר מן הירק (נדרים נז, ב) בגידולין שרבו על העיקר אם מבטלין את העיקר אם לא הא לא רבו פשיטא דלא, [ו]אתינן למיפשטה התם מדאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה, אלמא אתיאן גידולין ומבטלין עיקר, ודחינן דילמא לחומרא, והכא אם היה כל שיעור הלפתות מצטרף עם שמנה החדשות הוי חומרא דאתי לידי קולא וכמעשר מן הפטור על החיוב ומהחיוב על הפטור. ומצאתי בפירושי המשנה לרבנו שמשון ז"ל (כלאים פ"א מ"ט ד"ה ונטלין) שהקשה עליו למה שפירש דמעשר בעי צירוף, שלא מצינו כן בשום מקום אלא גבי מעשר בהמה, דמעשר ירק פשיטא דמחייב על כל לפת ולפת. יש מי שכתב דלית הלכתא כי הא מתניתין דקתני אם היו מקצתן מגולין ניטלין בשבת דאלמא בשאינן מגולין כלל אינן ניטלין, ואנן הא קיימא לן כר' אלעזר בן תדאי דאמר לענין פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים תוחב לה בכוש או בכרכר והן ננערות דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול (לקמן שבת קכג, א). אבל מורי הרב ז"ל כתב דהלכתא היא, וטעמא דכיון שהיתה גומא זו מכוסה ולא היתה ניכרת שם כל עיקר מיחזי השתא כעושה גומא מה שאם כן בתבן וגחלים דלית בהו משום עשיית גומא בפרק אלו קשרים.

    Rashba on Shabbat 50b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    נזיר מותר לחוף שערו בנתר וחול שאין באלו הסרת שער ומ"מ מין אדמה יש שמשרת השער והוא אסור לחוף בה כמו שביארנו באחרון של יום טוב וכן מותר לו לפספס ר"ל לנפץ שערו בידו ואסור לו לסרוק במסרק וכן הדין לשאר בני אדם בשבת שבני אדם בשבת לענין ניפוץ וסריקה כנזיר בחול פניו ידיו ורגליו מותר הנזיר לחפפן אף במין אדמה המשרת שער הראש ששער הזקן ושער ידיו ורגליו אינו עשוי לינשר כל כך כשער הראש והרי הן כל דבר אצלם כנתר וחול אצל הראש ויש חולקין בזו:

    מותר לאדם לצחצח פניו ידיו ורגליו בשבת בעפר כתישת הלבנה או עפר כתישת פסולתן של שומשומין או אבק פלפלין ושאר מינין העשויים לצחצח הואיל ואין השרתן מוכרחת על כל פנים אע"פ שמשירין לפעמים ואיסור גבול אין כאן שאינן בני גבול וכן שהוא גבול על ידי שינוי שאין כאן אלא נתינת מים וכל שמחוסר גבול ואין גבולו גבול כ"כ מותר לכתחלה בנתינת מים כמו שביארנו בפרק ראשון ומכאן התירו רבים לידים מזוהמות לרחצן במורסן ואפי' כיון באלו ליפות עצמו אין כאן משום שמלת אשה ואף לתלמיד חכם מותר שאין זה אלא להתראות נאה בין הבריות שלא יתגנה עליהם ויתחלל שם שמים על ידו לפחיתותו והוא שאמרו רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו שנ' כל פעל י"י למענהו כלומר שהכל ברא לכבודו וכן מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בין שעושה כן מפני צערו בין שעושה ליפות עצמו ומ"מ אסור לפצוע זתים בשבת לשוף בהם את הידים ואף בחול אסור מפני הפסד אוכלין ואף לדעת שמואל שאמר עושה אדם כל צרכיו בפת מ"מ בפת אין כאן מיאוס ואע"פ שהוא אמרה אף בדבר שיש בו מיאוס כמו שנזכר בברכות נדחו דבריו אצל סוגיא זו בשאר הדברים חוץ מן הפת ומ"מ אף בפת אין הלכה כן כמו שביארנו במס' ברכות פרק זמון י"מ באיסור פציעת זיתים זו שהוא נעשה לצורך עצמן כגון למתק מרירותן ומשום תקון אוכלין ומ"מ אין נראה לי כן שא"כ בחול אמאי אסור ואין בזוי אוכלין במה שנעשה להכשר האוכל עצמו:

    אגדה של בשמים כגון חבצלת וכיוצא בה שנועצין אותה בטיט או בעפר לח כדי שלא תיבש ומעמידין לפני הנכבדים ונוטלין ומריחין ומחזירין לשם מותר ליטלה בשבת ולהחזירה לשם בשבת ואין צריכין לשלפה מערב שבת אחר הנעיצה ולחזור ולנעצה כדי שיהא מקום נעיצתה רחב עד שלא יזיז עפר כשיטלנה בשבת אלא מכיון שלא נשתרש ולא ננעצה לכונת השרשה ויניקה אלא להעמיד לחותה מותר שאין בהזזת העפר כונה ולא פסיק רישיה וכן סכין שתחבו בין שורות הלבנים של בנין להשתמר מותר ליטלו ולהחזירו בשבת אע"פ שלא הוציאו משם אחר התחיבה מערב שבת ואין צ"ל בקנים הרבה היוצאים בגזע א' התכופים זה בזה שמותר לנעוץ הסכין בתוכם ושמא תאמר באגדה של בשמים זו והיא הנקראת סליקוסתא הרי עושה גומא בהסרתה והעושה גומא פטור אבל אסור אף במקום שאין חפירה כגון תיחוח יש לומר שלא נאמר כן אלא במסיר עפר שהיה העפר בטל לשם והסרתו נקראת עשייה גומא אבל זו כבר נעשית הגומא ומה שנתמלאת באגדה זו אינו כלום שיהא הוצאתו נקראת עשיית גומא ואע"פ שבמסכ' ביצה בענין דקר נעוץ הקשו והא קא עביד גומא מ"מ עיקר הכונה בנעיצת הדקר אינה אלא להוצאת עפר:

    הטומן לפת וצנון תחת הגפנים להשתמר וכסן בעפר הקרקע הואיל ואין כונתו להשרשה ולתוספ' יניקה וכן שלא נשתרש אינו חושש משום כלאים שאין זו קרויה שתילה ולא משום מעשר ר"ל שתהא בטלה אגב קרקע עד שיחשב כלוקטה מתחלה או שנחוש בה שמא ניתוספה שם ויעשר על התוספת אחר שלא ראינוהו שנשתרש וכן אין לחוש בה משום שביעית שאין זו עבודה כלל הא אם כונתו ליניקה ותוספת יש בה משום כלאי הכרם שאין חלוק בין שתילה לזריעת הזרעים וכן משום מעשר ומשום שביעית ולענין הסרתה משם בשבת אע"פ שלא היתה כונתו להשרשה ויניקה אם היתה כולה מכוסית בקרקע אסור ליטלה שהרי מזיז עפר בידים אבל אם היו מקצת העלין מגולים אוחז במגולה ונוטל ואינו חושש אחר שלא הונחו שם אלא לשמירה לא לכונת השרשה ויניקה שאלו כן הרי אף בעציץ שאינו נקוב אסור ולמדת לפי דרכך שלא הוצרכנו למקצת עלים מגולים אלא לענין שבת וכ"ש אם היה מקצת הגוף מגולה אלא שדבר בהווה ושמא תאמר ואפי' כלם מכוסים יהא תוחב בכוש או בכרכר כמו שאמרו קכ"ג ב' פגה שטמנה בתבן וחררה בגחלים והרי שהתבן והגחלים אין ראויות לטלטל ואומר עליהם שהוא תוחב בכוש או בכרכר והם ננערות מאליהן יש שפירשוה דוקא בשמקום הכוש והכרכר מגולה שאם לא כן הרי טלטול הגחלים מיהא כדרכו בחול הוא ואע"פ שת"ק שבאותה שמועה אמר אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אין מטלטלין אותה ועל זה אמר אלעזר בן תדאי תוחבו בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהם ונפסקה הלכה כמותו ואלמא שאף במכוסית כלה אמרה כן פירוש הדברים שלת"ק למגולה עד כדי אחיזת יד אנו צריכים שאין כאן טלטול כלל שנותן הוא לבו להסירה בדרך שלא יזיז התבן והגחלים אבל מגלה בכדי תחיבת כוש אינו כלום והרי יש כאן מיהא טלטול מן הצד על ידי הכוש ולאלעזר בן תדאי טלטול מן הצד אינו טלטול הא במכוסה כלו וצריך לפנות הגחלים מצד לצד וכן התבן טלטול גמור הוא ובגחלים הוא לגמרי כטלטולן בחול ונמצא ששמועת פגה ולפת וצנון עולות לדעת א' וי"מ זו של בן תדאי אף במכוסה כלו ולפת וצנון מיהא אם נתכסה כלו והוציא בכוש וכרכר הרי הוא חופר מה שאין כן בפגה וחררה וגאוני הראשונים גורסי' בשמועה זו אם היו מקצתם מגולים ואין מתירין אלא במקצת גופן מגולה אבל אם נטמן כל הגוף אע"פ שמקצת עלין מגולין אסור ששתילה מעולה היא שהרי כל הזריעות דרכן בכך אלא שבמקומה במשניות ובירושלמי שנויה כדברינו ובטומן שלא מדרך שתילה וזריעה:

    Meiri on Shabbat 50b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה במאי אוקימתא כו' דהכי תני בה לא יחוף בהן שערו אבל פניו כו' עכ"ל ואין זה מוכרח דאפשר דבהך דתני גבי כלים לחוף בנתר וחול אסור תני בה אבל פניו ידיו ורגליו מותר לחוף ואפשר דמשמע ליה דאימא סיפא דקאמר הכא קאי אאימא סיפא דלעיל דהיינו הך דתני מותר וק"ל:

    בד"ה פשיטא שפיר קאמרי רבנן ומ"ט דר"א עכ"ל כצ"ל וכ"ה בכל ספרים ישנים בגמרא פשיטא וכמ"ש התוס' ובספרים חדשים הגיהו ע"פ מהרש"ל ואין צורך:

    תוס' בד"ה ובמאי אוקימתא כו' בשלמא אי כר"ש אתי כו' עכ"ל ר"ל דלר"ש לא הוי קשיא ליה לתלמודא אלא ההיא דנזיר אבל הך סיפא ודאי הוה אתי שפיר כו' ומיהו בלאו הנך אוקימתות בהני ברייתא ה"מ לאקשויי בהך סיפא גופה דאי כר"י מ"ש שערו דאסור מפניו ידיו ורגליו דמותר ואי כר"ש קשיא הך דנזיר ודו"ק:

    בד"ה מקצת עליו כו' ואין להקשות לפי' הערוך דמאי פריך מיניה לשמואל כו' עכ"ל דלפ"ה דמקצת עליו מגולין לא נקט אלא משום נטלין בשבת ניחא דשפיר פריך לשמואל דע"כ הך מתני' כרבנן דר"א בן תדאי אתיא מדלא קתני בכל הני אפילו במכוסין דר"א מתיר בשבת אפילו לכולה מכוסה ונוטל ע"י כוש וכרכור אבל לפירוש הערוך אימא דאתיא שפיר מתני' כר"א דמתיר אפילו במכוסה ולא נקט עליו מגולין אלא משום אחריני ולא משום שבת ולפי הפי' שכתבו התוס' לעיל בשם ר"י דהכא משום איסור גומא נגעו בה ולא משום איסור טלטול לא הוה קשה מידי אלא שרוצים ליישב פי' הערוך גם לההוא פירושא משום איסור טלטול מן הצד נגעו בה הכא א"נ לפי' הערוך דמיירי דגם מקצת האמהות מגולין לא משמע להו לפרש דמשום איסור גומא נגעו בה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 50b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    בתוס' ד"ה במאי אוקימתא וכו' בשלמא אי כר"ש אתי שפיר וכו' יש להקשות מ"מ האי דמקשה אפי' למאי דס"ד דבהא פליגי דמר סבר דבעינן מעשה ומ"ס לא בעינן מעשה מ"מ היאך הוה ס"ל דהך ברייתא דקתני דמותר לחוף הכלים בנתר וחול אבל לא יחוף בהן ראשו אבל פניו ידיו ורגליו מותר ממ"נ כמאן אתי אי כר"ש קשיא דקתני אבל לא יחוף בהן ראשו וגבי נזיר קתני חופף ומפספס וכו' ואי כר' יהודה קשיא פניו ידיו ורגליו ויש ליישב דבשלמא לפי סברת המקשה דהוה ס"ל דהאי מלתא לענין מוקצה אי בעינן מעשה במידי דלאו בר מעשה הוא אתיא כתנאי אתיא לה שפיר דהנך תרי ברייתות דנתר וחול פליגי לענין מוקצה אי בעינן מעשה או לאו ותרוייהו ס"ל דפשיטא הוא דכלי כסף לא גריר כלל והשתא אתי ליה שפיר דהאי ברייתא קתני דכלי כסף בנרתיקין אסור אבל בנתר וחול מותר משום דלא גריר כלל ומשום מוקצה נמי מותר בהכניס מלא קופתו דלא בעינן מעשה אבל לא יחוף ראשו משום דשערות ראשו פעמים דגריר ואתי כר' יהודה דס"ל דדבר שאין מתכוין אסור אבל פניו ידיו ורגליו מותר דאינן נושרות ע"י נתר וחול כלל וההיא ברייתא דקתני דבנתר וחול נמי אסור ס"ל נמי דבכלי כסף לא גריר כלל אלא דמשום מוקצה הוא דאסור משום דס"ל דבעינן מעשה אבל השתא דמוקי דהך ברייתא דקתני אסור ס"ל דנתר וחול אפי' בכלי כסף גריר וכיון דאיכא מ"ד דס"ל דאפי' בכלי כסף זימנין דגריר אין סברא לומר דהאי תנא ס"ל דאפי' בשערות פניו ידיו ורגליו לא גריר כלל אלא ודאי אפי' אי ס"ל האי תנא דבכסף לא גריר כלל מ"מ סברא הוא דמודה דבשערות בין דראשו בין דפניו ידיו ורגליו זימנין דגריר ולכך פריך אימא סיפא אבל פניו ידיו ורגליו מותר הא מעבר שער וא"כ אמאי מותר כיון דמוקמת לה כר' יהודה:

    ד"ה אי לא נתקלקלה הגומא פשיטא וכו' כך היה גירסת התוס' אבל מתוך פי' רש"י משמע שגורס שפיר קא אמרי רבנן ומש"ה פירש"י ומ"ט דר"א וק"ל:

    ד"ה הטומן לפת וכו' דאפילו השרישו לא שייך מעשר וכו' ר"ל דבשלמא אי הוה יכול לאוקמא דמיירי דהשרישו הוי אתי לן שפיר דנקט מעשר לאשמעינן הא גופא דאפי' השרישו אין בו משום מעשר כיון דליכא תוספת אבל השתא דמיירי בלא השרישו א"כ קשה אמאי נקטיה למעשר גבי לא השרישו הא אפי' בהשרישו לא שייך מעשר כיון דליכא תוספת וק"ל:

    ד"ה מקצת עליו מגולין וכו' דגרס אם היו מקצתן מגולין פי' מקצת האמהות היו מגולין:

    בא"ד ואין להקשות לפי' הערוך דמאי מקשה מינה לשמואל וכו' ר"ל דבשלמא לפירש"י דלא בעי למתני אם היו מקצתן מגולין אלא משום שבת פריך שפיר דע"כ האי מתני' כרבנן אתיא דלא שרי טלטול מן הצד לכך בעינן שיהיו מקצתן מגולין דאי ר"א בן תדאי למה לי מקצתן מגולין אפי' כולן מכוסין נמי מותר ע"י כוש כמו גבי חררה אבל לפי' הערוך אימא לך דלעולם בר"א בן תדאי אתי והא דקתני אם מקצתן מגולים משום אחריני נקטי ולא משום שבת וע"ל בפ' כירה בתוס' דף מ"ד ד"ה דכ"ע טלטול מן הצד וכו' דלפי מאי שפי' שם ר"י דטעמא דרב הונא ושמואל דהכא לא הוי משום טלטול מן הצד אלא משום דמרחיב גומא אין מקום לקושיית התוס' על פי' הערוך ויותר קשה מזה דבערוך ערך סליקתא משמע שם שהוא מפרש טעמא דרב הונא ושמואל משום דאי לא דצה ושלפה נעשית כמחובר בטיט ואסור לעוקרה והשתא פריך שפיר דהתם תנן וניטלין בשבת בלא דצה ושלפה ולא חשבינן ליה כעוקר ונראה דהתוס' לא ס"ל אותו טעם שפי' הערוך דאי טעמא משום דנראה כעוקר מן המחובר למה נקט מילתיה דרב הונא ושמואל הכא אמתני' דהכא דאיירי בטלטול או גומא וקושית התוס' אינו אלא ע"פ פירש"י דטעמא דרב הונא ושמואל משום מזיז עפר וק"ל:

    Maharam on Shabbat 50b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Penei Yehoshua

    בגמרא בעי מיניה מרב ששת מהו לפצוע זיתים בשבת ופירש"י למתק מרירותן והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו על פירושו דמה איסור יש בתיקון אוכל כזה וכתב שם פי' אחר בשם רבינו האי גאון דהיינו לממשא ידיה. ולכאורה פי' זה תמוה יותר דלפ"ז לא שייך הך מילתא כלל בשמעתין והנראה לענ"ד בשיטת רש"י ותוספת דזיתים כי הנך שצריך לפצוע להכות' על הסלע למתק מרירותן א"כ מסתמא איירי בזיתים שלא נתבשלו עדיין דלא חזו לאכילה כלל אם לא ע"י תיקון גדול כזה וא"כ מאתמול לא הוי חזו לאכילה ודמי' לגרוגרות וצמוקים או לפחות לפצעילי תמרה דבפרק כירה דף מ"ה ע"ב כמו שפירש"י שם דאיירי בכה"ג גופא שנלקטו קודם בישולן כו' ע"ש והיינו דקבעו מיניה דר' ששת אי הוי מוקצה בכה"ג לר"ש כי היכי דבעו מיניה לעיל מרבי בפצעילי תמרה או אפשר דמה"ט דשוויי אוכלא ותיקוני אוכלא הוי כמו נולד וכה"ג גופא פירש"י בשילהי מכילתין דף קנ"ה גבי פקיעי עמיר וכיפין וזירין דבכה"ג הוי נולד שמוליד אוכל בשבת ונראה דרשב"א ז"ל סובר דהאי שינויי אוכלא ותיקוני אוכלא בשילהי מכילתין דפליגי בה רב הונא ור' יהודא היינו דוקא באוכלי בהמה דבאוכלי אדם לא שייך הך מילתא כמו שנראה קצת מלשון הרשב"א ז"ל שם בחידושיו אלא דמלשון רש"י שם משמע להדיא דבאוכלי אדם נמי שייך האי טעמא גופא כן נראה לי:

    Penei Yehoshua on Shabbat 50b · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' האי סליקוסתא עי' לעיל דף מג ע"ב תוס' ד"ה דכו"ע טלטול:

    Gilyon HaShas on Shabbat 50b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תוס' ד"ה מקצת עליו, ואין להקשות לפי' הערוך כו' ושמואל סבר כרבנן, ביאור הדברים אף דלהדיא קתני בדברי חכמים בברייתא לקמן [דף קכג ע"א] דאם היו מקצת עליו מגולים מותר, ס"ל לתוס' דמדלא פרכינן לשמואל מהברייתא זו פלוגתא דבן תודאי ורבנן דלכולהו עכ"פ במגולה שרי, היינו די"ל דדוקא התם בתבן וקש דמיד כשתופס למקום המגולה התבן נשמט ונופל, ואפילו טלטול מהצד ליכא, משא"כ הכא בסליקותא דעפר אינו נופל מיד אלא ע"י ניעור ומקרי טלטול מהצד, ומוכח כן מדאר"נ שם דלרבנן פוגלא ממטה למעלה אסור, הרי דבעפר לא מהני מגולים, לזה פרכינן ממתני' דכלאים דמוכח דלרבנן אפילו בעפר מותר, ולזה הקשו דלמא אתי מתני' כבן תודאי, אבל לרבנן במגולים אסור בעפר, ותירצו דמוכח דמתני' כרבנן מדלא קתני דבשבת אפילו מכוסה כולו מותר, ומוכח דלרבנן מגולים מותר אפילו בעפר, ובאמת אתותב דברי ר"נ דאמר דלרבנן בפוגלא ממטה למעלה אסור, ור"נ סבר כשמואל, ע"כ בשמעתין דלרבנן אסור מגולה או דפוגלא גרע יותר, דהעפר מלמעלה וצריך להגביה תחילה עם העפר.

    אמנם עדיין קשה על תירוצם דמה בכך דעליו מגולים קאי ג"כ על שבת הא להערוך דבמכוסים יש בו משום כלאים דהוי כזרוע, א"כ ממילא בשבת אסור מה"ט כמ"ש תוס' בדיבור הקודם, דדוקא טומן אבל מתכוין לזריעה אסור, הרי דבמקום זריעה גם בשבת אסור והוי כטומן וכולה מכוסה דג"כ דמי לזריעה שמשום כך אית ביה משום כלאים, בהכרח לומר דהערוך לא ס"ל כתוס' הנ"ל וס"ל דלענין שבת ליכא איסור משום דנראה כזרוע כיון דלא נשרש כדמוכח מהא דאמרינן לעיל (דף מה ע"א) דחטים שזרעם בקרקע דמותר לקחם בשבת לר"ש כ"ז דלא נשרשו, [ודברי תוס' הנ"ל דדוקא נקט טומן, דאי מתכוין לנטיעה כולהו אסור, הרי דגם בשבת אסור, תמוהים מההיא דחטים שזרעם בקרקע. אח"כ ראיתי דהמג"א (סי' שי"א ס"ק כ"ב) עמד בתמי' זו, גם בלבוש שם הקשה כן ונדחק ליישב ע"ש] א"כ י"ל דהערוך ס"ל באמת כן דמשום שבת ליכא איסור כל זמן שלא הושרש, והא דבעי' מקום מגולה, ע"כ משום טלטול העפר, ובזה מיושב דהא דלא ניחא להו לתרץ בפשיטות דדחיקא לומר דמגולין לא קאי אשבת דמסתמא אכולהו קאי, והיינו דהא הטומן אינו קאי על שבת דבשבת אפילו במתכוין לזריעה מותר, א"כ דלמא גם עליו מגולין לא קאי אשבת לזה הוכרחו לתרץ דהו"ל למתני בהדיא דבשבת אפילו מכוסים מותר, ולאפוקי מרבנן דראב"ת. ועוד יש לעיין בדברי תוס' לעיל (דף מג ע"ב ד"ה דכ"ע וכו') ואפילו לרבנן דראב"ת שרי כה"ג, ולכאורה תמוה, דהא ר"נ אמר להדיא דלרבנן פוגלא ממטה למעלה אסור, ובזה א"א לחלק כמש"ל דהתם דצריך להגביה עם העפר שעליו גרע דהא מדמודו הכא כיון דלא נעשה בסיס דאינו מניח לכל השבת דמי ממש לשוכח, א"כ ממילא גם כה"ג לשתרי, דהא קתני במתני' מגביה ומטה על צדה, וזהו כמעט קושיות תוס' לקמן (דף קכג) גבי פוגלא, ותירוצם שם כיון דמ"מ הניחו בכונה לא הוי כ"כ כשוכח, כוונתם מבוארה, דלענין זה הוי כשוכח דלא נעשה בסיס, ואין על ההיתר איסור טלטול, אבל מ"מ מה שמטלטל המוקצה בהגבהת ההיתר זה לא התירו רק בשוכח דלא פשע עיי"ש. הא משמע מדבריהם דהכא דלא ס"ל כן, דמדמי דין דהכא למעות שעל הכר, וכתבו להדיא אפילו מניח הוי כשוכח. ונלענ"ד דתוס' דהכא ס"ל באמת דדמי ממש לשוכח, וקושייתם דלקמן גבי פוגלא י"ל דבאמת לרבנן גם בשוכח אסור להגביה החבית, דמה שמטלטלין האבן ע"י הגבהת החבית הוי טלטול מהצד, ותוס' שם דהקשו כן, היינו דס"ל דהגבהת האבן ע"י החבית הוי טלטול גמור וכדדייקי בקושייתם שם אפילו טלטול גמור כו', ולזה שפיר הקשו דאם איתא דלרבנן אסור, גם לבן תודאי ליתסר דלענין טלטול גמור ליכא פלוגתא, אבל תוס' דהכא ס"ל דגם במגביה כיון דעיקר טלטולו רק בשביל ההיתר מקרי רק טלטול מהצד, וראי' לזה מדהקשו רק לרב מההיא דמעות שעל הכר, ולא הקשו גם לשמואל דמתיר רק טלטול מהצד, ושיעור דבריהם כך הוא, ועוד אמאי אסור הא תנן בפ' נוטל, אף דהתם שרי אפילו להגביה, מ"מ א"צ לזה לקושייתם דבלא"ה הקושיא שפיר דעכ"פ שרי לנער, ועלה כתבו ואפילו לרבנן אסור להגביה, וחלקו על מתני' דשוכח, מ"מ הך היתר דניעור שרי גם לרבנן דהוי טלטול מהצד, מדשרי במקצת עליו מגולים בפגה שטמנה בתבן. ומה דאסור בפוגלא היינו דצריך להגביה הפוגלא עם העפר. דזהו דוקא אסור לרבנן. והיוצא מדברינו לדינא בהניח אבן על החבית ע"ד שלא להניח שם כל השבת דלשיטת תוס' (דף קכג) אסור להגביה ולהטות על צדה דזהו טלטול גמור, ואף דקיי"ל כבן תודאי היינו בטלטול מהצד אבל זהו מקרי טלטול גמור אגב ההיתר דלא שרי רק בשוכח ממש, ומדרבנן נשמע לבן תודאי לענין טלטול ממש, אבל לשיטת תוס' (דף מג) דינו כשוכח ממש ומותר להגביה ולהטות על צדה, והכי משמע להדיא בש"ע (סי' שיט) וכתבתי מזה בחידושי לש"ע א"ח:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 50b · Sefaria · Edition: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain

    Ben Yehoyada

    רוֹחֵץ אָדָם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּכָל יוֹם, בִּשְׁבִיל כְּבוֹד קוֹנֵהוּ נראה לי בס"ד ענין הַכָּבוֹד הזה, הוא על פי מ"ש במדרש פרשת בהר (משלי יא, יז) גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה! אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להן: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצוה היא? אמר להם: הן. מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות, מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות. ולא עוד, אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות. אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב (בראשית ט' ו') בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, על אחת כמה וכמה! עד כאן. ופרשתי הטעם שאמר בזה גֹּמֵל נַפְשׁוֹ, דידוע רחיצת ידים ורגלים הוא תיקון העשיה, יען שהיא סוף כל העולמות ששם יש גבול לספירות שבקדושה ולכך נאחזים שם הקליפות, כי האויב נותן עיניו על הגבול שמשם יכנס, ולכן בעשיה נאחזים הקליפות ביותר. וכן באדם שהוא עולם קטן וגופו רומז לי' ספירות שבקדושה נאחזים החיצונים בסוף הגוף, ואין סוף לגוף אלא רק בידים ורגלים, ומאחר שיש בידים ורגלים דומה לעשיה שהיא סוף העולמות, לכך אם ירחץ ידיו ורגליו כדי לדחות החיצונים על ידי המים שהם מי החסד, אז כנגד זה נדחים גם כן הקליפות מן העשיה, דכמו שעושה האדם בגופו כן יהיה נעשה ברוחניות למעלה דוגמת הצל, וכמו שנאמר (תהילים קכא, ה) הֳ' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ, ולזה דרשו רבותינו ז"ל פסוק זה על הלל כשהיה רוחץ גֹּמֵל נַפְשׁוֹ היא העשיה, לתקנה ולנקותה הנה הוא אִישׁ חָסֶד שרוחץ במים שהם מימי החסד. ולזה אמר רוֹחֵץ אָדָם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּכָל יוֹם, בִּשְׁבִיל כְּבוֹד קוֹנֵהוּ, כי על ידי כן נדחין הקליפות מעל העשיה. וראיתי להרב יפה שעה ז"ל על ספר הכונות, הטעם שאין אנחנו רוחצים הרגלים מפני שאין בנו כח לדחות החיצונים מעליהם מלבד הכהנים, שבזכות העבודה והמקדש כתיב בהו (שמות ל, יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם, ובזה תבין ענין רחיצת ערב שבת, כי זכות השבת יכולה היא שתגין עד כאן דבריו. ואפשר דרחיצת רגלים בחול מהני קצת לדחות הקליפה מן הקדושה, אך אין בנו כח בחול לדחותם לגמרי כמו ערב שבת, וכמו הכהנים בבית המקדש בכל יום, ולכן כיון שאי אפשר לדחותם לגמרי לכך אין חיוב על האדם ברחיצת רגליו בכל יום, אבל ודאי אם ירחץ עביד הצלה פורתא, ולהכי קאמר כאן לִרְחֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּכָל יוֹם לִכְבוֹד קוֹנֵהוּ. ועוד נראה לי דאיכא טעמא ברחיצת הפנים והידים והרגלים בכל יום לכבוד השם יתברך, מפני כי בעינים שהם קבועים בפנים נרמז שם הוי"ה, והם שני עינים המה שתי יודי"ן, וחוטם וא"ו הרי כ"ו [26], וכן בנחיריים הקבועים בפנים שתי נחיריים כנגד ב' יודי"ן, והכולל שבניהם כנגד וא"ו, וכן בידים יש י"ד פרקין בימין ובשמאל, הרי כ"ח מספר אותיות שם הוי"ה במילואו ומילוי מילואו, וכן ברגלים חמש אצבעות בימין וחמש בשמאל ושלשה פרקי רגלים כאן וכאן הרי הה"ו, ועטרת היסוד אות יו"ד, ולזה אמר יִרְחֲצֵם לִכְבוֹד קוֹנֵהוּ שבם רמוז מספר שמו יתברך.

    Ben Yehoyada on Shabbat 50b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 50, Amud Bet, about 355 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “נָזִיר חוֹפֵף וּמְפַסְפֵּס, אֲבָל לֹא סוֹרֵק!…”

    2. Segment 226 words

      Opens “אֶלָּא הָא וְהָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּתְרֵי…”

    3. Segment 315 words

      Opens “בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא — כְּרַבִּי יְהוּדָה, אֵימָא סֵיפָא:…”

    4. Segment 49 words

      Opens “אִיבָּעֵית אֵימָא בְּקָטָן, וְאִיבָּעֵית אֵימָא בָּאִשָּׁה, וְאִיבָּעֵית…”

    5. Segment 522 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה: עֲפַר לְבֵינְתָּא שְׁרֵי. אָמַר…”

    6. Segment 624 words

      Opens “מַאי בַּרְדָּא? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּילְּתָא אַהֲלָא…”

    7. Segment 718 words

      Opens “בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מַהוּ לִפְצוֹעַ זֵיתִים…”

    8. Segment 816 words

      Opens “לֵימָא פְּלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹשֶׂה אָדָם…”

    9. Segment 943 words

      Opens “אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי הֲווֹ יָתְבִי,…”

    10. Segment 1020 words

      Opens “סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּתַנְיָא: מְגָרֵר אָדָם…”

    11. Segment 1122 words

      Opens “וְאִינְהוּ כְּמַאן סַבְרוּהָ? — כִּי הָא דְּתַנְיָא:…”

    12. Segment 1231 words

      Opens “רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: קוּפָּה, מַטָּהּ…”

    13. Segment 1323 words

      Opens “תְּנַן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. הֵיכִי דָמֵי?…”

    14. Segment 1417 words

      Opens “לָא, לְעוֹלָם דְּלָא נִתְקַלְקְלָה, וְהָכָא בְּחוֹשְׁשִׁין קָמִיפַּלְגִי.…”

    15. Segment 1515 words

      Opens “אָמַר רַב הוּנָא: הַאי סְלִיקוּסְתָּא — דָּצַהּ,…”

    16. Segment 1616 words

      Opens “אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי סַכִּינָא דְּבֵינֵי אוּרְבֵי —…”

    17. Segment 1710 words

      Opens “מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּגוּרְדְּיָתָא…”

    18. Segment 1822 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרָבָא, מֵתִיב רַב…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Shabbat 50b · Segment 5 — “…לְבֵינְתָּא שְׁרֵי. אָמַר רַב יוֹסֵף: כּוּסְפָּא דְיַסְמִין שְׁרֵי. אָמַר…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Shabbat 50b · Segment 8 — “…פְּלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹשֶׂה אָדָם כׇּל צוֹרְכּוֹ בְּפַת!…

    Original text

    נָזִיר חוֹפֵף וּמְפַסְפֵּס, אֲבָל לֹא סוֹרֵק!

    A nazirite, for whom it is prohibited to cut his hair, may wash his hair with sand and natron and separate it with his fingers; however, he may not comb it, as combing will certainly cause hair to fall out. Apparently, Rabbi Shimon permits washing hair even in a case where it is prohibited to cause hair to fall out; in his opinion, the fact that washing one’s hair might inadvertently cause that to happen is not a source of concern.

    אֶלָּא הָא וְהָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּתְרֵי תַנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. הַאי תַּנָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר גָּרֵיר, וְהַאי תַּנָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לָא גָּרֵיר.

    Rather, both this baraita and that baraita, which disagree with regard to cleaning silver utensils with sand and natron, are in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that an unintentional act is prohibited. And there are two tanna’im in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. They disagree with regard to Rabbi Yehuda’s opinion. This tanna , in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, holds that sand and natron scrape and smooth the utensils. Therefore, their use on Shabbat is prohibited. And that tanna , also in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, holds that sand and natron do not scrape and smooth the utensils. Therefore, their use on Shabbat is permitted.

    בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא — כְּרַבִּי יְהוּדָה, אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו מוּתָּר. הָא מְעַבַּר שֵׂיעָר!

    The Gemara raises an objection: How did you establish that baraita ? It was in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. If so, say the latter clause of the baraita : But his face, his hands, and his feet, it is permitted to wash with sand and natron. Doesn’t he thereby cause hair to fall out? It should be prohibited according to Rabbi Yehuda.

    אִיבָּעֵית אֵימָא בְּקָטָן, וְאִיבָּעֵית אֵימָא בָּאִשָּׁה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא בְּסָרִיס.

    The Gemara answers: If you wish, say that the permission to wash one’s face with sand and natron refers to a child; and if you wish, say instead that it refers to a woman; and if you wish, say instead that it refers to a eunuch. All of them have no facial hair, and that is why there is no concern that use of sand and natron to clean their faces will cause hair to fall out.

    אָמַר רַב יְהוּדָה: עֲפַר לְבֵינְתָּא שְׁרֵי. אָמַר רַב יוֹסֵף: כּוּסְפָּא דְיַסְמִין שְׁרֵי. אָמַר רָבָא: עֲפַר פִּלְפְּלֵי שְׁרֵי. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בַּרְדָּא שְׁרֵי.

    The Gemara continues: Rav Yehuda said: Washing one’s face with powdered frankincense (Rav Hai Gaon) is permitted on Shabbat, even if he has a beard, as it does not cause hair to fall out. Rav Yosef said: Washing with the solid residue of jasmine from which its fragrant oil was squeezed is permitted. Rava said: Washing with ground pepper is permitted. Rav Sheshet said: Washing with berada is permitted on Shabbat.

    מַאי בַּרְדָּא? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּילְּתָא אַהֲלָא וְתִילְתָּא אָסָא וְתִילְתָּא סִיגְלֵי. אָמַר רַב נְחֶמְיָה בַּר יוֹסֵף: כׇּל הֵיכָא דְּלֵיכָּא רוּבָּא אַהֲלָא — שַׁפִּיר דָּמֵי.

    The Gemara asks: What is berada ? Rav Yosef said: It is a mixture of one-third aloe, one-third myrtle, and one-third violets. Rav Neḥemya bar Yosef said: Everywhere that there is a mixture with no majority of aloe, it may well be used. Even if the mixture contains more than a third aloe, as long as it constitutes less than a majority, it does not cause hair to fall out.

    בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מַהוּ לִפְצוֹעַ זֵיתִים בְּשַׁבָּת? אֲמַר לְהוּ וְכִי בְּחוֹל מִי הִתִּירוּ? קָסָבַר מִשּׁוּם הֶפְסֵד אוֹכָלִין.

    The Sages raised a dilemma before Rav Sheshet: What is the halakha with regard to splitting olives on a rock on Shabbat in order to wash with the oil that oozes from them ( ge’onim )? He said to them: And did they permit doing so on a weekday? Rav Sheshet holds that crushing olives in that manner is prohibited even during the week because it involves ruining food. After the olives are split in that manner, they are no longer fit for consumption.

    לֵימָא פְּלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹשֶׂה אָדָם כׇּל צוֹרְכּוֹ בְּפַת! אָמְרִי: פַּת לָא מְאִיסָא, הָנֵי מְאִיסֵי.

    The Gemara comments: Let us say that Rav Sheshet disagrees with the opinion of Shmuel. As Shmuel said: A person may perform all his needs with bread, and he need not be concerned that it might be ruined. The Sages said in response: Rav Sheshet does not necessarily disagree with Shmuel. Using bread does not render it disgusting and inedible; splitting these olives renders them disgusting and inedible.

    אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי הֲווֹ יָתְבִי, אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ בַּרְדָּא. אַמֵּימָר וְרַב אָשֵׁי מְשׁוֹ, מָר זוּטְרָא לָא מְשָׁא. אֲמַרוּ לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַב שֵׁשֶׁת בַּרְדָּא שְׁרֵי?! אֲמַר לְהוּ רַב מָרְדֳּכַי: בַּר מִינֵּיהּ דְּמָר, דַּאֲפִילּוּ בְּחוֹל נָמֵי לָא סְבִירָא לֵיהּ.

    The Gemara relates that Ameimar, Mar Zutra, and Rav Ashi were sitting on Shabbat, and they brought berada before them for washing. Ameimar and Rav Ashi washed with it; Mar Zutra did not wash. They said to him: Doesn’t the Master hold in accordance with that which Rav Sheshet said: Washing with berada is permitted on Shabbat? Rav Mordekhai, who was also there, said to them: Except for him, the Master; i.e., do not draw conclusions from Mar Zutra, as he does not hold that one is permitted to use berada , even on a weekday.

    סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּתַנְיָא: מְגָרֵר אָדָם גִּלְדֵי צוֹאָה וְגִלְדֵי מַכָּה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ בִּשְׁבִיל צַעֲרוֹ, אִם בִּשְׁבִיל לְיַפּוֹת — אָסוּר.

    Mar Zutra holds in accordance with that which was taught in a baraita : A person may scrape off dried excrement crusts and scabs of a wound that are on his flesh because of the pain that they are causing him. However, if he does so in order to clean and beautify himself, it is prohibited. According to the tanna of this baraita , it is prohibited to adorn or beautify oneself, as the verse: “Neither shall a man put on a woman’s garment” (Deuteronomy 22:5) prohibits dressing or conducting oneself in the manner of women.

    וְאִינְהוּ כְּמַאן סַבְרוּהָ? — כִּי הָא דְּתַנְיָא: רוֹחֵץ אָדָם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּכׇל יוֹם בִּשְׁבִיל קוֹנוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ״.

    The Gemara asks: And Ameimar and Rav Ashi, who permit use of berada , in accordance with whose opinion do they hold? They hold in accordance with that which was taught in a baraita : A person must wash his face, his hands, and his feet every day for the sake of his Maker, as it is stated: “The Lord has made everything for His own purpose” (Proverbs 16:4). Every beautiful thing that exists in the world sings the praise of God Who created beautiful things. Therefore, it is appropriate for one to beautify himself in praise of God.

    רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: קוּפָּה, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְנוֹטֵל, שֶׁמָּא יִטּוֹל וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם נִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָּא — שֶׁאָסוּר לְהַחֲזִיר.

    We learned in the mishna: Rabbi Elazar ben Azarya says: If he placed the pot in a basket filled with fleece, he leans the basket on its side so that the fleece will fall to the side of the pot, and takes the pot. Otherwise, there is room for concern lest the wool collapse when he lifts the pot from the basket. Then he will be unable to replace the pot. It is prohibited to move the fleece to make room for the pot, since the fleece is set-aside. However, the Rabbis disagree and say: He may lift the pot and afterward replace it. Rabbi Abba said that Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: Everyone agrees, even the Rabbis, that if the cavity in which the pot had been placed was destroyed, its walls having collapsed inward, it is prohibited to return the pot to the basket.

    תְּנַן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא נִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָּא — שַׁפִּיר קָא אָמְרִי רַבָּנַן. אֶלָּא לָאו, אַף עַל פִּי דְּנִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָּא.

    The Gemara asks, based on what we learned in the mishna. And the Rabbis say: He may lift the pot and afterward replace it. The Gemara elaborates: What are the circumstances? If the cavity in which the pot had been placed was not destroyed, the Rabbis say fittingly that it is permitted to replace the pot; why would Rabbi Elazar ben Azarya prohibit the practice? Rather, is it not that the Rabbis permit returning the pot even though the cavity was destroyed? Apparently, that is the subject of the dispute in the mishna.

    לָא, לְעוֹלָם דְּלָא נִתְקַלְקְלָה, וְהָכָא בְּחוֹשְׁשִׁין קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָּא, וּמָר סָבַר אֵין חוֹשְׁשִׁין.

    The Gemara rejects this: No, actually, everyone agrees that if the cavity was destroyed, it is prohibited to return the pot to the basket. The mishna is dealing with a case where the cavity was not destroyed, and here the tanna’im disagree with regard to whether or not one need be concerned lest, if one is allowed to remove the pot from the basket without tilting it to the side, the cavity be destroyed and he will come to return the pot to the basket anyway. One Sage, Rabbi Elazar ben Azarya, holds that one need be concerned lest the cavity be destroyed and he return the pot anyway; and the other Sage, a reference to the Rabbis, holds that one need not be concerned about that.

    אָמַר רַב הוּנָא: הַאי סְלִיקוּסְתָּא — דָּצַהּ, שָׁלְפָה, וַהֲדַר דָּצַהּ — שְׁרֵי. וְאִי לָאו, אֲסִיר.

    The Gemara records several rulings with regard to placing an object into another object that is set-aside. Rav Huna said: With regard to this fragrant daffodil branch that was kept in a pot of moist earth in the house; if on Shabbat eve one inserted it into the earth, then pulled it out, and then inserted it again into the earth, it is permitted to pull it out again on Shabbat. By inserting it and then pulling it out, he has already widened the cavity in which the branch was placed. There is no room for concern that when he pulls it out again on Shabbat he will cause earth to shift from its place. And if he did not do so on Shabbat eve, it is prohibited to pull it out on Shabbat.

    אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי סַכִּינָא דְּבֵינֵי אוּרְבֵי — דָּצַהּ, שַׁלְפָהּ, וַהֲדַר דָּצַהּ — שְׁרֵי. וְאִי לָאו אֲסִיר.

    Shmuel said: This knife that is stored between bricks; if one stuck it between the bricks on Shabbat eve, pulled it out, and then stuck it between the bricks, it is permitted to pull it out on Shabbat. And if he did not do so on Shabbat eve, it is prohibited to pull it out on Shabbat.

    מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּגוּרְדְּיָתָא דִּקְנֵי שַׁפִּיר דָּמֵי.

    Mar Zutra, and some say Rav Ashi, said: Placing a knife between the branches of a hedge of reeds ( ge’onim ) may well be done and there is no concern lest one come to cut the reeds when he removes it.

    אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרָבָא, מֵתִיב רַב קַטִּינָא תְּיוּבְתָּא: הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם הָיָה מִקְצָת עָלָיו מְגוּלִּים — אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ

    Rav Mordekhai said to Rava: Rav Ketina raised a conclusive refutation of the opinions of Rav Huna and Shmuel from that which we learned in a mishna: With regard to one who conceals a turnip or radish in the ground beneath a vine for safekeeping, if some of its leaves were showing, allowing access to pull the turnip or the radish from the ground, he need neither be concerned;