Commentary page
Shabbat 49a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShabbat 49a
Shabbat 49a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 377 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
וגזרו על הטומאה שלא בשעת מלאכה שיהא חיבור:
ועל הזאה שבשעת מלאכה שלא יהא חיבור הלכך חיבור לטומאה לעולם ואין חיבור להזאה כלל:
לחין מחמת עצמן מחממות טפי מלחין מחמת משקין שנופלין עליהן משיבשו:
ה"ג מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה:
ממרטא דביני אטמי מצמר הנמרט מבין ירכותיה של בהמה שהוא מלא זיעה והוא לח מעצמו להכי קרי ליה מרטא דלאו בר גיזה הוא:
מתני' נעורת דק דק שנוערין מן הפשתן וקורין ארישט"ש:
נסורת שמנסרים הנגרים מן העצים:
ובפירות כגון חטין וקטניות:
18 more comments on this page.
Rashi on Shabbat 49a · Sefaria
Tosafot
ועל הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה תימה דהא גבי מקל שעשאו יד לקורדם קאמר דהוי חיבור לטומאה משמע אבל לא להזאה ואמאי והא לא שייך למגזר התם אטו שלא בשעת מלאכה כדאמר לעיל דאדם עשוי לזורקו בין העצים וי"ל דהתם לא הוי חיבור להזאה משום דאפילו בשעת מלאכה לא הוי חיבור דבר תורה דלא חשיב כלל בית יד בשום פעם כיון שהוא עשוי לזורקו כל שעה:
אבל לא בכסות לחה כו' נראה דרבי אושעיא פליג אמתני':
כאלישע בעל כנפים להכי נקט אלישע דמסתמא כיון שנעשה לו נס בתפילין היה זהיר בהן והיה לו גוף נקי ומזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר שהרי בזה אנו יכולין להזהר ואין תימה על מה שמצוה זאת רפויה בידינו שגם בימי חכמים היתה רפויה כדתניא בפרק ר' אליעזר דמילה (לקמן שבת קל.) ר"ש בן אלעזר אומר כל מצוה שלא מסרו עצמן ישראל עליה בשעת גזירת המלכות כגון תפילין עדיין היא רפויה בידם והא דאמרינן בפ"ק דראש השנה (דף יז.) פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין אומר ר"ת דמיירי באותן שעושין מחמת מרד ומבזין המצות ושוחקין ברצועה שבידם ובראשם כדאמר ביומא (דף לו:) פשעים אלו המרדין והא דאמר במדרש תפילין מפני מה לא החזיקו בהן מפני הרמאים אין נראה לר"י דמשום רמאין נמנעו מלעשות מצוה אלא ה"פ מפני מה לא החזיקו נאמנות באדם המניח תפילין וקאמר מפני הרמאין שהיו מניחין תפילין לרמות בני אדם כדמפרש התם מעשה בתלמיד אחד שהפקיד מעותיו אצל אחד שהיה מניח תפילין כשתבע בו אמר להד"ם אמר ליה אותו תלמיד לא לך הפקדתי אלא לתפילין שעל ראשך וצ"ע שם:
אביי אמר שלא יפיח בהן שיוכל לשמור עצמו מלהפיח עד שיסיר תפילין כדפירש בקונט' אבל לא חייש שמא ישן דאע"ג דפעמים יוכל ליזהר משינה ורבא מצריך גם שיכול להעמיד עצמו בשעה שתאחזנו השינה שלא ישן פתאום ומיהו אביי נמי מודה דאסור לישן בהן כדתניא בפרק הישן (סוכה כו. ושם) דאסור לישן בתפילין בין שינת קבע בין שינת עראי:
שלא יישן בהן משום שלא יפיח בהן בשעת שינה או משום היסח הדעת אבל משום קרי אין לחוש כדאמר בפ' הישן (ג"ז שם:) דא"ר יוסי ילדים לעולם חולצין מפני שרגילין בטומאה ופריך לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ומשני הכא בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן שמא יבאו לידי הרגל דבר אבל משום קרי לא בעי למיסר:
נטלם מראשו ואף על גב דאמר בסנהדרין (דף עד: ושם) בשעת גזרת המלכות אפי' על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ואפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור היינו משום דבשינוי ערקתא מתנהג כעובד כוכבים ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל אבל הכא אינו עושה כלום אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת והרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו:
כנפיה מגינות עליה אור"י דאמרינן במדרש כל העופות כשהן יגעין נינוחין ע"ג סלע והיונה בשעה שהיא יגעה פורחת באחת ונינוחת באחת:
טומנין בשלחין ומטלטלין אותן הא דאמר בפ"ק דביצה (דף יא.) נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחילתן פי' כדי שישחוט לצורך יו"ט אבל עור דמערב יו"ט משמע התם דאסור לטלטל ובפרק כל כתבי (לקמ קטז:) קאמר אם מטלטלין תיק הספר עם הספר לא נטלטל עור אגב בשר משמע דעור בלא בשר אסור פירש"י בפרק כל כתבי (ג"ז שם) דהכא מיירי בעור בהמה גסה והתם בעור בהמה דקה דלא חזי למזגא כולי האי ולפירושו האי דביצה נמי מיירי בעור בהמה דקה והא דתנן בפ' כל כתבי (דף ק.) פורסין עור גדי על גבי התבה כו' צריך לומר לפי' דמיירי כשיחדו לישיבה ור"ת מפרש דהכא מיירי ביבשין דחזי למזגא עלייהו והתם בלחין:
Tosafot on Shabbat 49a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
שלא בשעת מלאכה אינן חיבור לא לטומאה ולא להזאה וגזרו שאם נטמא הא' שלא בשעת מלאכה נטמא גם האחר בכל מקו' שהוא. ודוק' אם הוא (מחברן) מחובר עדיין משום טומאה שבשעת מלאכה. וגזרו נמי על הזאה שאם יזה על הא' אפילו בשעת מלאכה לא נטהר האחר אע"פ שהוא מחובר עמו משו' הזאה שלא בשעת מלאכה. פי' אם יראה שהזה בשעת מלאכה על האחד ונטהר גם האחר יטהר הוא כשיזה על האחד אפילו השני שלא בשעת מלאכה:
פי' מירטא דביני אטמא העמר שבין הירכות של בהמה כיון שתמיד השתנתה שותת בין ירכותיה יש בו לחלוחית לעולם ואינו מתנגב לעולם ואפילו עושה מאותו צמר כסות יש בו לחלוחית:
תפלין צריכין גוף נקי קיי"ל כרבא דאמר שלא יישן בהן:
ר' יהודה אוסר אוקימנא בנעורת:
טומנין בשלחין ומטלטלין אותן פירוש שלחין עורות גלשין שנגזז (כצמר) [הצמר] ועדיין לא נעבדו:
Rabbeinu Chananel on Shabbat 49a · Sefaria
Rashba
וגזרו טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שבשעת מלאכה ואם תאמר, ליגזור נמי במקל שעשאו יד לקרדום. י"ל שאני מקל דעשוי אדם לזורקו לבין העצים שלא בשעת מלאכה ואין אדם מצניעו מה שאין כן במספורת של פרקים.
מרטא דביני אטמא לשון רבינו האיי גאון ז"ל יש בין יריכות הבהמה במקום שמשתין צמר לח ואינו יבש לעולם ואפילו אורגין אותו ואפילו בלה נמצא לח ולא יבש.
תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים מאי טעמא [לפנינו מאי היא] אמר אביי שלא יפיח בהן. פירוש צריכין גוף נקי היודע ליזהר שלא יפיח בהן כלומר שיזהר לסלקם בשעה שצריך להפיח, וכן פירש רש"י ז"ל (ד"ה שלא), וכן פירשו גם בתוספות (ד"ה אביי).
רבא אמר שלא ישן בהן פירוש אביי לא פליג אדרבא דאף הוא סבר דאסור לישן בהם בין שינת קבע בין שינת עראי וכדתניא בסוכה פרק הישן (כו, א), ומוקמינן לה התם דמנחי ארישיה, אלא דאביי לא חייש לשמא ישן בהם דהרבה פעמים שאין אדם יכול להעמיד עצמו שלא ישן, ורבא בעי שיהא יכול להעמיד על עצמו שלא ישן בהם, וטעמא דמילתא דאסור לישן בהם כדי שלא יסיח דעתו מהן ואי נמי שלא יפיח בהן, אבל משום חשש קרי לא דבעל קרי אינו אסור בהן, וכדמוכח בסוכה בפרק הישן (שם, ב) דאמר רבי יוסי ילדים לעולם חולצים מפני שרגילים בטומאה ופריך לימא קסבר רבי יוסי בעל קרי אסור בתפלין, ומשני הכא בילדים ונשותיהן עמהם עסקינן שמא יבא לידי הרגל דבר, אלמא משום קרי לא אסרינן.
נטלם מראשו וא"ת והיכי עביד הכי והא אמרינן (סנהדרין עד, ב) בשעת השמד אפילו אמצוה קלה יהרג ואל יעבור, וי"ל דהני מילי במצות לא תעשה אבל במצות עשה לא דשב ואל תעשה שאני דלא מוכחא מילתא. וא"ת אם כן היכי מסר נפשיה ומנח והלא מתחייב בנפשו, וי"ל דאע"פ שאינו מחויב ליהרג על קיומה אפילו הכי רשאי למסור נפשו עליה ומקבל שכר, שכל מצוה שמסרו ישראל נפשן בשעת השמד מוחזקת בידם ומקבלין עליה שכר הרבה. ואמרו (בבראשית) [צ"ל: בויקרא] רבה (פרשה לב, א) מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב על שנטלתי את הלולב. ואפילו על התפלה שהיא מצוה מדרבנן, מסר דניאל עצמו עליה.
Rashba on Shabbat 49a · Sefaria
Meiri
תפלין צריך הנושאם להיותו נקי מעבירות ומהרהורים רעים עד שלא יתחלל שם שמים על ידו להיותו רשע בצורת צדיק בברייתא אמרו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא שלא תהא מתעטף בציצית ומניח תפילין והולך ומרמה את הבריות ונמצאת נושא שם שמים לשקר ובירושלמי אמרו חד בר נש חמא להדין חברא מוביל תפילין ברישיה אפקיד גביה חד מודלא בתר יומין תבעיה אמר ליה לית אנא ידע לך א"ל לא לדידך המנית אלא להלין דברישך הימנית באותה שעה אמרו תפלין צריכין גוף נקי כאלישע וכן צריך שלא יקל ראשו בהם אפי' יישן עמהם אסור וכבר ביארנו מה שצריך לביאור ענין זה בשלישי של ברכות:
שלחין שהתרנו טלטולן במשנה לא סוף דבר שלחין של בעל הבית שעשאן לצורכו שהרי אינו קפיד עליהם בטנופם וראוים לישב עליהם אלא אף של אומן המעבדן למכירה מותר שהרי מגדולי החכמים היו אומנין במלאכה זו והיו אומרים הביאו שלחין ונשב עליהן אלמא שאף האומנין אין קפדים בכך ומ"מ דוקא בעורות אבל נסרים של בעל הבית מטלטלין אותן אבל של אומן העושה אותם למוכרם אין מטלטלין אותן מפני שהוא קפיד עליהם שמא יתעקמו ואם חשבו עליהן הבעלים ליתן עליהם פת לאורחים מותר לטלטלן הואיל ויש עליהם קצת תורת כלי מחשבה מועלת בהם להיתר טלטול:
Meiri on Shabbat 49a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה אבל לא בכסות לחה כו' נראה דר' אושעיא פליג כו' עכ"ל דהא במתני' גבי טומנין בכסות ובפירות לא מפליג בין לחין ובין יבישין כדמפליג במציעתא גבי תבן וזגין כו' ומה שיש לדקדק בזה יתבאר בסמוך וק"ל:
בד"ה כאלישע כו' ואין תימה על מה שמצוה זו רפויה בידינו שגם בימי כו' כדתניא בפר"א כו' כל מצוה שלא מסרו עצמן כו' עכ"ל לכאורה ראייתם תמוה מהתם דאימא דגם בידם היתה רפויה מטעם זה דא"א לאדם להזהר להיות גוף נקי והכי משמע התם דמייתי שם אהך דעדיין רפויה היא בידם מהך דרבי ינאי דתפילין צריכין גוף נקי כאלישע וכן נראה מפירש"י התם ע"ש ואפשר שסמכו עצמם אמה שכתבו שם בשם רבינו שמואל דמייתי הך דר' ינאי מהך דאלישע שלא מסר עצמו לומר תפילין הן עכ"ל ולכך היתה עדיין רפויה בידם אבל גוף נקי היה לו לאלישע כדא"ר ינאי גופיה ודו"ק:
גמרא איבעיא להו ר"י אנסורת כו' או אנעורת כו' ביש ספרים מוגה או דלמא אתרווייהו קאי ונראה דאין צורך להגיה דלמאי דקאמר נמי אנסורת של חרשין קאי ר"ל דאנסורת של חרשין נמי קאי דאנעורת של פשתן דקתני בסיפא ודאי דקאי וק"ל:
תוס' בד"ה טומנין כו' צ"ל לפירושו דאיירי בשיחדו כו' עכ"ל אבל הך דהכא ליכא לאוקמא בשיחדו לישיבה דא"כ לענין טומאה נמי בלאו עבודין נמי הוה מנא כמו שכתבו התוס' לקמן מההיא דפרק דם חטאת וק"ל:
בא"ד ור"ת מפרש דהכא מיירי ביבישין כו' עכ"ל וההיא דעור גדי דפרק כל כתבי נמי איכא לאוקמא ביבשין לפי' ר"ת וכ"כ התוס' פרק דם חטאת ואין להקשות אמאי לא מפליג הכא במתני' גבי שלחין בין לחין ובין יבישין כדמפליג לעיל גבי תבן כו' דהא לא מפליג אלא לענין הטמנה משום מוסיף הבל אבל לענין איסור טלטול לא מפליג במתני' ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shabbat 49a · Sefaria
Maharam
בא"ד ופר"ת וכי מה בין זה למגופת החבית וכו' מה שלא מותיב ליה רב כהנא דהכא מההיא דרבן שמעון בן גמליאל דמתיז אפי' בגוף החבית משום דידע שפיר דיש לחלק דהתם לעין יפה קא מכוין אבל לא ידע שיש חילוק בין חיבור לאינו חיבור אלא הוי סבר דחכמים דמתירין לנקוב מגופה ה"ה דמתירין לנקוב אפי' בגוף החבית כשהוא נוקב למעלה שלא תהא (חיבור) פתח משום דאין דרך לעשות פתח למעלה והא דנקיט מגופה אורחא דמלתא נקיט אבל מן הצד אפי' חכמים מודו דאסור כדמסיים שם במתני' דפרק הבית בדברי חכמים ולא יקבנה מצדה ע"ש ומשני לעולם אין חילוק בין למעלה בין מן הצד אלא בין חבור לשאינו חבור:
ד"ה אי חבור הוא וכו' ואע"ג דאיכא למימר דהתם מיירי כשאינה של פרקים פי' אלא של פרק אחד ונחלקה ר"ל נשברה מ"מ גמ' ס"ל דגם בשל פרקים ונחלקה מטהרים חכמים ולפי זה הא דאמרי' השחור והזוג של מספרים וכו' טמאים אתי כד' יהודה משום דאי אפשר לפי' הרשב"א לאוקמא כחכמים דהא חכמים מטהרים אפי' בשל פרקים שנחלקה אבל בלא פירושו של הרשב"א היה אפשר לאוקמא אפי' כחכמים והא דמטהרי חכמים לעיל היינו כשאינה של פרקים ונשברה והא דשחור וזוג של מספרים דקתני אע"פ שנחלקו טמאים איירי בשל פרקים:
בא"ד והא דאמר דגזדו על הזאה וכו' ואע"ג דבשלא בשעת מלאכה טהור גמור הוא וכו' ר"ל דבשלמא בלא פירושו של דרשב"א הוי סבירא לן דאע"ג דאמרי' בגמ' דשלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לטומאה וכו' היינו שאם נגע טומאה בהלק זה לא נטמא בשביל נגיעת חלק זה פרק השני אבל מ"מ כל פרק מקבל טומאה בפני עצמו אם נגע בטומאה ולכך אתי שפיר שאינו חיבור להזאה שלא בשעת מלאכה משום דשמא כל פרק נגעה בו טומאה ונטמא כל אחד בפני עצמו וכל אחד צריך הזאה בפני עצמו ולא עלתה לו הזאה שיזה על פרק השני לבדו כי אינם חבור או אם נגעה טומאה בפרק אחד ושמא הוא לא יזה על הפרק ההוא שנגעה בו הטומאה אלא על הפרק השני ולא עלתה לו אותה הזאה כיון שאינן חיבור או שמא נטמאו בשעת מלאכה דאז הן חיבור ואפי' נגע טומאה באחד נטמא גם השני מן הדין וכשיזה הזאה שלא בשעת מלאכה על אחד מהן לא תעלה אותה הזאה על השני כיון שאינם חבור ולכך גזרו נמי על הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה אבל לפי' הרשב"א קשה דס"ל דכל חלק בפני עצמו טהור מן התורה וכיון דשלא בשעת מלאכה אינו חבור הוי כאלו נחלקו ואין כאן שום טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן הוי חבור לטומאה א"כ להוי נמי חבור לענין הזאה דאם ההזאה אינה כלום גם הטומאה אינה כלום מאי אמרת דלמא יטמא בשעת מלאכה שהם טמאים מדאורייתא ויזה עליהם שלא בשעת מלאכה ואז אינן חבור ולא תעלה להן ההזאה שיזה על אחד מהן גם לזה אין לחוש דהא אפי' נטמאו בשעת מלאכה מיד אחר המלאכה אינן חבור ונחשבים כאלו נחלקו ונשברו וכלי שנטמא ונשבר בטלה ממנו טומאה וא"כ מה לי בכך שיעשה ההזאה שלא בשעת המלאכה אם אין כאן הזאה מן התורה אין כאן שום טומאה מן התורה וא"צ הזאה כלל מן התורה ותירצו התוס' דהטעם הוא דאית למיחש שיקבלו טומאה בשעת מלאכה שאז טמאים מדאורייתא והוא יזה עליהם שלא בשעת מלאכה מאי אמרת הלא לאחר מלאכה יתבטל מהן הטומאה מ"מ כשיחזרו ויעשו בהן מלאכה הן חוזרין לטומאתן הישנה וההזאה שנעשה שלא בשעת מלאכה אינה כלום שאז אינן חבור וההזאה שהזה על פרק אחד לא הועילה לשני וכשחוזר ועושה בהן מלאכה חוזרת הטומאה למקומה ואע"ג דטומאה ישנה אינה אלא מדרבנן כדאיתא לעיל בפ"ק (שבת דף ט"ז) מ"מ החמירו חכמים בטומאה ישנה כאלו הוה מדאורייתא שלא תועיל לו ההזאה שהזה שלא בשעת מלאכה כיון שאינו חבור מדאורייתא וגזרו גם על ההזאה שבשעת מלאכה שלא יהא חבור וכשמזה על פרק אחד לא יעלה לשני כן הוא הצעת הפשט של התוס' בדבור זה והא דאיצטריך הגמ' לומר וגזרו טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שבשעת מלאכה משום דאי לאו שגזרו שיהא חבור לטומאה שלא בשעת מלאכה מהיכא תיתי הוה לן למימר שיהא חבור להזאה שלא בשעת מלאכה וא"כ הוה ליה למימר דבשעת מלאכה הוי חבור בין לטומאה בין להזאה דלא הוה שייך למגזר כלל אטו שלא בשעת מלאכה והא דגזרו טומאה גבי שלל של כובסים ואפי' שלא בשעת מלאכה הוי חבור אע"ג דאפי' בשעת מלאכה לא הוי התם חבור מדאורייתא כמו שכתבו הכא היינו משום דהתם אפי' שלא בשעת מלאכה ניחא ליה בההוא חבור כדאמרי' לעיל דאי מטנפי וכו' ואפי' שלא בשעת מלאכה מקרי שעת מלאכה וראוי לגזור טומאה ולומר חבור משום דכל בגד טמא בפני עצמו מן התורה כמו שמפרשים התוס':
בגמ' אמר ר' ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים מאי טעמא אביי אמר שלא יפיח בהן הר"ן גורס למאי הלכתא אביי אמר שלא יפיח בהן וכו' ע"ש:
ר' יהודה אנסורת של חרשים קאי פי' וכל שכן אנעורת של פשתן דקה שהוא מוסיף הבל יותר איכא דאמרי אנעורת של פשתן דוקא קאי:
ברש"י ד"ה כנפי יונה וכו' והויא להם ככנפים ליונה וכו' כצ"ל:
תוס' ד"ה אבל לא בכסות לחה וכו' נראה דר' אושעיא פליג אמתני' פי' אמתני' דלקמן בסמוך דקתני בה טומנין בכסות ובפירות ולא מחלק בין יבשין ללחין:
ד"ה כאלישע בעל כנפים וכו' ומזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר וכו' נראה דהמשך וקישור דברי התוס' בדבור זה הוא כן דלפי שראה שבני דורו לא היו נזהרין במצות תפילין בשביל שהיו מתנצלין באמרם שצריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים לכך אומר שלא יפה הן עושין שמזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר וכו' והא דאמר ר' ינאי תפילין צריכין גוף נקי וכו' לאו למימרא דכל שאינו כאלישע הוא פטור מתפילין אלא לומר שכל המניח תפילין יזהר שלא יפיח ולא יישן בהם אבל באמת כל אדם יכול ליזהר מזה ואינו פטור מלהניחן וכי תימא א"כ מה היא הסיבה שמצוה זו רפויה בידינו ולא הזהירו ולא זירזו חכמי הדורות את העם על מצוה זו ע"ז אמר ואין תימא וכו' לכך הניחו להעם התנצלותם שאין נזהרים במצות תפילין מפני שאומרים שאין להם נוף נקי הגם שלא יפה הן עושין וכ"ת היאך יניחו להם התנצלותם כיון שאינו יפה באמת ויהיו כל העם שאין מניחין אותם נמנין בכלל פושעי ישראל לכך מסיים אומר ר"ת וכו' דלא מקרי פושעי ישראל אלא כשאין מניחין מחמת שהמצוה בזויה עליו ושוחק ומלעיג ברצועות שבזרועם ובראשם אבל כשהן מתנצלין לומר שיראים מלהניחם משום דבעי גוף נקי לא מקרי בשביל זה פושעי ישראל בגופן וע"ש במס' ר"ה בתוס' והדר קאמר וכ"ת דבשביל זה מצות תפילין רפויה משום דאיתא במדרש תפילין מפני מה לא החזיקו בהן וכו' אין נראה לר"י וכו' וכן משמע בהגהות אשר"י דהאי והא דאמרי' במדרש חוזר אלעיל ע"ש ודו"ק נ"ל:
2 more comments on this page.
Maharam on Shabbat 49a · Sefaria
Penei Yehoshua
בתוס' בד"ה אבל לא בכסות לחה כו' נראה דרבי אושעיא פליג אמתניתין עכ"ל. וכוונתם משום דמתניתין דבסמוך סתמא קתני טומנין בכסות ופירות ומדלא מפליג בין לחים ליבשים כי היכי דמפליג ברישא ע"כ דפליגי אברייתא דרב אושעיא:
מיהו מלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל נראה דמשמע להו דלא פליגי מתניתין וברייתא אהדדי שהרי כתבו דמשכחת לה כסות לחה מחמת עצמה בממרטי דביני אטמי אלמא דסבירא ליה כי הך ברייתא דר' אושעיא ואי סלקא דעתך דמתניתין פליגי לא הוי להו למיפסק כברייתא דר' אושעיא לגבי סתמא דמתניתין אלא על כרחך דסברי דלא פליגי אלא הא דלא מפליג בכסות ופירות דמתניתין בין לחין ליבישין אפשר דהיינו משום דאין דרך בני אדם להטמין בכסות ופירות שהן לחין מחמת עצמן כיון דבכסות לא משכחת אלא בממרטי דביני אטמי ובפירות נמי לא משכחת לה אלא בנרקבין רקבון גדול כדאיתא בירושלמי מש"ה לא קתני להו כיון דמילתא דלא שכיחא היא ובכהאי גוונא אשכחן בפרק לא יחפור דף י"ט בהא דלא קתני במתניתין דידן דינא דהטמנת סלעין משום דלא שכיחא ע"ש פירש"י ותוספת והא דקתני לעיל ברישא דמתניתין במוכין דאין טומנין כשהן לחין אע"ג דלא משכחת לה נמי אלא בממרטי דביני אטמי היינו משום דלחין דרישא אכולא בבא קאי ובהנך שכיחי ואפשר דמה"ט גופא פסק הרי"ף ז"ל דמסקנא דשמעתין דלחין מחמת עצמן תנן והיינו משום דמשמע ליה דהוי כאבעיא דאיפשטא כי היכי דלא נפלוג ברייתא דר' אושעיא אמתניתין:
בגמ' אבעיא להו רבי יהודה אנסורת של חרשין קאי או אנעורת של פשתן קאי. נראה דהא דקאמר אנסורת של חרשין קאי היינו אי קאי נמי אנסורת של חרשין ומכ"ש דקאי אנעורת של פשתן דסמיך ליה וכן כתב מהרש"א ז"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דפשיט ליה מברייתא היינו משום דלא נקט ליה רבי יהודה נמי נסורת של חרשין דקה וק"ל:
במשנה טומנין בשלחין ומטלטלין אותן ופירש"י ומטלטלין אותן היינו בין שטמן ובין לא טמן וכן כתבו כל הפוסקים. ונראה דמשמע להו הכי מסוגיא דגמרא דאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי אבא שלחא הוי ואמר הביאו שלחין א"כ לא מיבעיא לפי' התוספות דבשבת הוי ממילא משמע דאיירי בלא טמן אלא אפילו לפירש"י שכתב דבחול הוי אפ"ה מדייק מינה רבי ישמעאל דאומן לא קפיד וא"כ ממילא דאפילו בלא טמן מותר לטלטל מה"ט אפילו בשל אומן ומכ"ש בשל בע"ה והיינו דמקשינן עליה בפשיטות מברייתא דנסרים כן נ"ל בכוונת שיטת הפוסקים ובזה יש ליישב לשון הטור והש"ע בסימן רנ"ז שהשמיטו הך דינא דטומנין בשלחין אף שנזכר בפירוש במשנה וכן הרמב"ם כתבו להדיא:
וכבר היה נראה לי לפרש מתוך מה שדקדקתי עוד בלשון הטור והש"ע שהשמיטו ג"כ דין הטמנה בגיזי צמר ולא קחשיב לה בסי' רנ"ז בהדי הנך שטומנין בהן מבע"י לכתחלה אלא דבסי' רנ"ט כתבו בלשון דיעבד שאם טמן בגיזי צמר כו' מותר לטלטל מכל זה נראה דמשמע להו שאין דרך בני אדם להטמין לכתחילה בשלחין ובגיזי צמר דבגיזי צמר אשכחן להדיא שם בפ' לא יחפור דמקשה אביי לרב יוסף דקאמר דלא קתני הכא דינא דהטמנת סלעין משום שאין דרך בני אדם להטמין בהן ומקשה ליה אביי וכי דרכן של בני אדם להטמין בגיזי צמר כו' ומסיק רבא התם דהא דלא קתני סלעין היינו משום דמשתכי לה לקדרה וכתבו התוס' שם דמפירוש הקונטרס נראה דהיינו דמש"ה אין דרך להטמין בהם והקשו התו' דא"כ הדרא קושיא לדוכתא וכי דרך להטמין בגיזי צמר וע"ש מה שתירצו וא"כ אפשר דמשום הך קושיית התוספת משמע להו להטור והש"ע דלמסקנא דרבא בפ' לא יחפור אה"נ דלא קתני הכא במתניתין דינא דהטמנת שלחין וגיזי צמר משום הטמנה גופה דודאי אין דרך להטמין בהן אלא משום דין הטילטול נקיט להו הטמנה (והיינו לפי המסקנא דרבינא לקמן דקמפרש אליבא דרבא דמתני' דגיזי צמר איירי בשל הפתק דמש"ה אסור לטלטל אפילו בטמן ואביי דמקשה התם לרב יוסף אפשר דלא ס"ל כאוקימתא דרבינא לקמן ודו"ק):
נמצא דלפ"ז שפיר מצינן למימר דבשלחין כיון שאין דרך להטמין בהן ודין הטילטול נמי לא תליא בהטמנה בשלחין כמו שפירש"י וכדפרישית אלא דאגב גררא דקתני הטמנה וטילטול בגיזי צמר מש"ה קתני להו נמי בהדי הדדי גבי שלחין ומש"ה לא כתבו הטור והש"ע בסימן רנ"ז דין הטמנה בשלחין ובגיזי צמר כיון דלא שכיחי אלא דבגיזי צמר כתבו בסימן רנ"ט בלשון דיעבד אגב גררא דמוכין דדמי לגיזי צמר אבל דין טילטול השלחין השמיטו בסימנים הללו וכתבו בסי' ש"ח ששם מקור עיקר הדין טילטול בדבר מוקצה כן נ"ל ודו"ק:
בתוס' בד"ה טומנין בשלחין כו' הא דאמרינן בפ"ק דביצה נותנין העור לפני הדורסן כו'. עיין מה שכתבתי בזה בחידושי ביצה בפ"ק דף ט' ע"ב בסוגיא דמוחלפת השיטה דלפירש"י שם מה שהתירו בעור לפני הדורסן תחלתן משום סופן לאו משום חשש איסור מוקצה איירי דלשיטת רש"י לא שייך מוקצה כיון דחזי למזגא עלייהו אלא דעיקר חשש התם היינו משום דמיחזי כמעבד ואפ"ה התירו תחלתן משום סופן. אלא דאכתי משום הך דפרק כל כתבי הוצרך רש"י לפרש לחלק בין דקה לגסה ומה שלא רצה לפרש כפירוש ר"ת דהכא ביבשין והתם בלחין נראה דהיינו משום דמשמע ליה דלשון שלחין לא שייך אלא בלחין סמוך להפשיטן דביבשין לא שייך לשון שלחין אלא לשון עורות כדאשכחן בדוכתי טובא כן נ"ל:
Penei Yehoshua on Shabbat 49a · Sefaria
Gilyon HaShas
תוס' ד"ה טומנין בשלחין וכו' ור"ת מפרש עי' זבחים דף צג ע"ב תוס' ד"ה מנין בסה"ד:
Gilyon HaShas on Shabbat 49a · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
מתני' ראב"ע קופה [כשבא ליטול קדירה ממנה] מטה [הקופה] על צדה ונוטל, שמא יטול ואינו יכול להחזיר. שאם יטול הקדירה ויפלו הגיזין שבצדדים לתוך הגומא שישבה בהן לא יוכל לטלטל הגיזין ולעשות גומא ולהחזיר' בתוכה וכמו שפירש"י. והרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב ונמצא כטומן לכתחילה בשבת, ולפ"ז גם בטומן בדבר שניטל בשבת אם נתקלקלה הגומא אסור להחזירה. ובגליון המשניות כתבתי שדבריו תמוהין, דהא כבר מוטמן מע"ש, והוי מהטמנה להטמנה. דקי"ל דאפילו ליטלו כולו ולתת אחר במקומו שרי, [ועי' בש"ע סי' רנ"ט סעי' ג' בשם י"א ובסי' רנ"ז ס"ד]:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 49a · Sefaria
Ben Yehoyada
מַה יּוֹנָה, כְּנָפֶיהָ מְגִינוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל, מִצְווֹת מְגִינוֹת עֲלֵיהֶן יש להקשות למאן דאמר (בגמרא דקידושין בדף לט) שכר מצות בהאי עלמא ליכא, אם כן איך המצות יגינו על ישראל בהאי עלמא? ונראה לי בס"ד כי לשון מְגִינוֹת הוא הרחקת הנזק ואין זה קבלת שכר. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון של"ה ז"ל, שכל מצוה מן תרי"ג מצות כלול בה תרי"ב מצות בכח ואחת בפועל שהוא פרטות אותה המצוה, כי בכל מצוה יש כלל ופרט, והאריך הגאון בדבר זה הרבה יעוין שם. נמצא לפי זה בכל מצוה יש מצות אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ בכח והמקיים את המצוה הנה הוא מקיים גם מצות אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה אלא שאין נחשב לו קיום בפועל אלא הוא קיום בכח. וידוע שעל מצות אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ דמפי הגבורה שמענום יש לזה דין בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (דברים כד, טו) שצריך ליתן שכר בעבור זה גם בעולם הזה. ולזה אמרו רבותינו ז"ל מִצְווֹת מְגִינוֹת עֲלֵיהֶן, היינו מגינות מצד מצות אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ שנכללה בכח בכל מצוה ומצוה. ובזה יובן בס"ד (דברים ח, יח) וְזָכַרְתָּ אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, כי זה חסד גדול מאיתו יתברך שנתן לנו מצות בסוג כח כֹּחַ כדי שבזה נעשה חָיִל רב.
Ben Yehoyada on Shabbat 49a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shabbat, daf 49, Amud Aleph, about 377 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 120 words
Opens “וְגָזְרוּ רַבָּנַן עַל טוּמְאָה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה…”
- Segment 214 words
Opens “בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לַחִין מֵחֲמַת…”
- Segment 339 words
Opens “תָּא שְׁמַע: לֹא בַּתֶּבֶן וְלֹא בַּזַּגִּים וְלֹא…”
- Segment 427 words
Opens “וְהָא דְתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: טוֹמְנִין בִּכְסוּת יְבֵשָׁה…”
- Segment 519 words
Opens “מַתְנִי׳ טוֹמְנִין בִּכְסוּת וּבְפֵירוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה וּבִנְסוֹרֶת…”
- Segment 623 words
Opens “גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּפִילִּין צְרִיכִין גּוּף…”
- Segment 761 words
Opens “וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״בַּעַל כְּנָפַיִם״? — שֶׁפַּעַם…”
- Segment 828 words
Opens “וּמַאי שְׁנָא כַּנְפֵי יוֹנָה מִשְּׁאָר עוֹפוֹת? מִשּׁוּם…”
- Segment 917 words
Opens “בִּנְסוֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁין כּוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי…”
- Segment 1021 words
Opens “תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נְעוֹרֶת…”
- Segment 1118 words
Opens “מַתְנִי׳ טוֹמְנִין בְּשִׁלְחִין וּמְטַלְטְלִין אוֹתָן, בְּגִיזֵּי צֶמֶר…”
- Segment 1219 words
Opens “רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: קוּפָּה, מַטָּהּ…”
- Segment 1343 words
Opens “גְּמָ׳ יָתֵיב רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עֲכִינַאי וְרַבִּי…”
- Segment 1428 words
Opens “אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אֶלְעָזָר: מִסְתַּבְּרָא…”
Sages named on this page
- Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im
Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…
Source: Shabbat 49a · Segment 14 — “…חָמָא, כָּךְ אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי:”
- Rabbi Yannai · Fourth Generation of Tannaim
Rabbi Yannai, a fourth-generation Tanna and a prominent teacher of Rabbi Yochanan, was known for his humility and deep understanding of Jewish…
Source: Shabbat 49a · Segment 6 — “גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּפִילִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי כֶּאֱלִישָׁע…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Shabbat 49a · Segment 6 — “…כְּנָפַיִם״. מַאי הִיא? אַבָּיֵי אָמַר: שֶׁלֹּא יָפִיחַ בָּהֶן. רָבָא…”
Original text
וְגָזְרוּ רַבָּנַן עַל טוּמְאָה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה מִשּׁוּם טוּמְאָה שֶׁבִּשְׁעַת מְלָאכָה, וְעַל הַזָּאָה שֶׁבִּשְׁעַת מְלָאכָה מִשּׁוּם הַזָּאָה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה.
And the Sages issued a decree that it should be considered a connection with regard to ritual impurity even when not in use, due to ritual impurity when in use. If one component becomes ritually impure, the other component becomes ritually impure as well. And, as a further stringency, they issued a decree that it is not considered a connection with regard to sprinkling even when in use, due to sprinkling when not in use. The water of purification must be sprinkled on each part individually.
בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לַחִין מֵחֲמַת עַצְמָן, אוֹ דִילְמָא לַחִין מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר.
The mishna listed several materials in which food may not be insulated on Shabbat eve when those materials are moist. A dilemma was raised before the Sages: Is the mishna referring specifically to materials that are moist due to their own natural state, or is it referring perhaps even to materials that are now moist due to something else, e.g., because they were soaked by liquid?
תָּא שְׁמַע: לֹא בַּתֶּבֶן וְלֹא בַּזַּגִּים וְלֹא בַּמּוֹכִין וְלֹא בָּעֲשָׂבִים בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לַחִין מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר — שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לַחִין מֵחֲמַת עַצְמָן, מוֹכִין לַחִין מֵחֲמַת עַצְמָן הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? — מִמִּרְטָא דְּבֵינֵי אַטְמֵי.
Come and hear a resolution to this dilemma from the materials listed in the mishna: And one may neither insulate a pot in straw, nor in the residue of grapes that have been pressed for their juice, nor in soft materials, nor in grass, when these materials are moist. Granted, if you say that the mishna is referring to materials that are moist due to something else, this can be well understood, as all of these materials can get wet. However, if you say that it is referring to materials that are moist due to their own natural state, where do you find soft materials that are moist due to their own natural state? Wool is dry in its natural state. The Gemara rejects this argument: The mishna is referring to a case where the material is made from wool plucked from between the thighs of the animal, as that wool is usually damp from sweat.
וְהָא דְתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: טוֹמְנִין בִּכְסוּת יְבֵשָׁה וּבְפֵירוֹת יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא בִּכְסוּת לַחָה וְלֹא בְּפֵירוֹת לַחִין. כְּסוּת לַחָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? — מִמִּרְטָא דְּבֵינֵי אַטְמֵי.
The Gemara continues with a similar question: And that which Rabbi Oshaya taught in a baraita : One may insulate a pot of hot food on Shabbat eve in a dry garment and in dry produce, but not in a moist garment or in moist produce. Where do you find a ruling pertaining to a cloth that is moist due to its own natural state? The Gemara answers: Here too, the baraita is referring to a case where the cloth was made from wool plucked from between the thighs of the animal. The wool was spun and the cloth was woven while the wool was still moist. Consequently, there is no conclusive proof whether the materials listed in the mishna are prohibited only when naturally moist or even if they are moist due to another source.
מַתְנִי׳ טוֹמְנִין בִּכְסוּת וּבְפֵירוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה וּבִנְסוֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים וּבִנְעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּדַּקָּה וּמַתִּיר בַּגַּסָּה.
MISHNA: One may insulate a pot of hot food on Shabbat eve in clothing, in produce, in doves’ wings, in a carpenter’s wood-shavings, and in the chaff of fine flax. Rabbi Yehuda prohibits doing so when it is fine, and permits doing so when it is coarse.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּפִילִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי כֶּאֱלִישָׁע ״בַּעַל כְּנָפַיִם״. מַאי הִיא? אַבָּיֵי אָמַר: שֶׁלֹּא יָפִיחַ בָּהֶן. רָבָא אָמַר: שֶׁלֹּא יִישַׁן בָּהֶן.
GEMARA: Since doves’ wings were mentioned in the mishna, the Gemara cites a related story: Rabbi Yannai said: Donning phylacteries requires a clean body, like that of Elisha, Man of Wings. The Gemara asks: What is the meaning of the statement that donning phylacteries requires a clean body? Abaye said: It means that one may not break wind while donning them. Rava said: It means that one may not sleep in them.
וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״בַּעַל כְּנָפַיִם״? — שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת רוֹמִי הָרְשָׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִילִּין יְנַקְּרוּ אֶת מוֹחוֹ, וְהָיָה אֱלִישָׁע מַנִּיחָם וְיוֹצֵא לַשּׁוּק. רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד רָץ מִפָּנָיו וְרָץ אַחֲרָיו. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ נְטָלָן מֵרֹאשׁוֹ וַאֲחָזָן בְּיָדוֹ. אָמַר לוֹ: מַה זֶּה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: כַּנְפֵי יוֹנָה. פָּשַׁט אֶת יָדוֹ וְנִמְצְאוּ כַּנְפֵי יוֹנָה. לְפִיכָךְ קוֹרִין אוֹתוֹ ״אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם״.
The Gemara asks: And why did they call Elisha Man of Wings? Because on one occasion the evil kingdom of Rome issued a decree against Israel that, as punishment, they would pierce the brain of anyone who dons phylacteries. Nevertheless, Elisha would don them and defiantly go out to the marketplace. One day, an official [ kasdor ] who was appointed to enforce the decree saw him; Elisha ran away from him, and the official ran after him. When the official reached him, Elisha removed the phylacteries from his head and held them in his hand. The officer asked him: What is that in your hand? Elisha said to him: It is merely a dove’s wings. A miracle was performed: He opened his hand, and, indeed, it was found to be a dove’s wings. Therefore, in commemoration of this miracle, they would call him Elisha, Man of Wings.
וּמַאי שְׁנָא כַּנְפֵי יוֹנָה מִשְּׁאָר עוֹפוֹת? מִשּׁוּם דְּאִמְּתִיל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְגוֹ׳״ — מַה יּוֹנָה כְּנָפֶיהָ מְגִינּוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל מִצְוֹת מְגִינּוֹת עֲלֵיהֶן.
The Gemara asks: And what is different about doves’ wings from those of other birds that led Elisha to say that he had doves’ wings in his hand? The Gemara answers: Because the congregation of Israel is likened to a dove, as it is stated: “You shall shine as the wings of a dove covered with silver and her pinions with yellow gold” (Psalms 68:14). Just as this dove, only its wings protect it and it has no other means of protection, so too the Jewish people, only mitzvot protect them.
בִּנְסוֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁין כּוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי יְהוּדָה אַנְּסוֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁין קָאֵי, אוֹ אַנְּעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן קָאֵי?
We learned in the mishna: One may insulate food on Shabbat eve in a carpenter’s wood-shavings, and in the chaff of fine flax. Rabbi Yehuda prohibits doing so when it is fine, and permits doing so when it is coarse. A dilemma was raised before the Sages: Is the statement of Rabbi Yehuda referring to the carpenter’s wood-shavings, or is it referring to the chaff of flax?
תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נְעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה הֲרֵי הִיא כְּזֶבֶל. שְׁמַע מִינַּהּ אַנְּעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן קָאֵי. שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara answers: Come and hear proof as it was taught in a baraita : Rabbi Yehuda says: The legal status of the chaff of fine flax is like that of manure, i.e., it adds heat. The Gemara comments: Conclude from it that Rabbi Yehuda is referring to the chaff of flax. The Gemara concludes: Indeed, conclude from it.
מַתְנִי׳ טוֹמְנִין בְּשִׁלְחִין וּמְטַלְטְלִין אוֹתָן, בְּגִיזֵּי צֶמֶר וְאֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? נוֹטֵל אֶת הַכִּסּוּי, וְהֵן נוֹפְלוֹת.
MISHNA: One may insulate cooked food on Shabbat eve in animal hides and may move those hides on Shabbat. So too, one may insulate food in wool fleece and, in contrast to hides, one may not move the fleece. How, then, does one act if he insulated food in fleece, and now wishes to remove the pot? He lifts the cover, which he is permitted to move, and the fleece falls by itself. He need not even touch it.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: קוּפָּה, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְנוֹטֵל, שֶׁמָּא יִטּוֹל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹטֵל וּמַחֲזִיר.
Rabbi Elazar ben Azarya says: If he placed the pot in a basket filled with fleece, he leans the basket on its side so that the fleece will fall to the side and takes the pot. Otherwise, there is concern lest the wool collapse when he lifts the pot from the basket. And then, he will be unable to replace the pot, as it is prohibited to move the wool to make room for the pot, since the wool is set-aside. And the Rabbis disagree and say: He may take the pot and afterward replace it.
גְּמָ׳ יָתֵיב רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עֲכִינַאי וְרַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אֶלְעָזָר, וְיָתֵיב רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא גַּבַּיְיהוּ, וְקָא מִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׁלָחִין שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת תְּנַן, אֲבָל שֶׁל אוּמָּן כֵּיוָן דְּקָפֵיד עֲלַיְיהוּ לָא מְטַלְטְלִינַן לְהוּ. אוֹ דִילְמָא שֶׁל אוּמָּן תְּנַן, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת?
GEMARA: The Gemara relates that Rabbi Yonatan ben Akhinai and Rabbi Yonatan ben Elazar sat, and Rabbi Ḥanina bar Ḥama sat with them, and they raised the following dilemma: Did we learn the halakha in the mishna that only the hides of a common homeowner may be moved; however, the hides of a craftsman, whose profession is processing hides, since he is particular that they not be ruined because they are essential to his work, one may not move them on Shabbat? Or, perhaps, we learned the halakha in the mishna that even the hides of a craftsman may be moved, and all the more so that hides of a common homeowner may be moved.
אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אֶלְעָזָר: מִסְתַּבְּרָא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת תְּנַן, אֲבָל שֶׁל אוּמָּן קָפֵיד עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא, כָּךְ אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי:
Rabbi Yonatan ben Elazar said to them: It stands to reason that we learned the halakha in the mishna with regard to the hides of a common homeowner; however, hides of a craftsman may not be moved, since he is particular about them. Rabbi Ḥanina bar Ḥama said to them that Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said as follows: