Shabbat 2a

מתני' יציאות השבת הוצאות שמרשות לרשות האמורות לשבת ובגמ' מפרש דהכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות:

שתים שהן ארבע בפנים לאותן העומדים בפנים שתים מן התורה הוצאה והכנסה דבע"ה ובפ' הזורק (לקמן שבת צו:) ברישיה נפקא לן מויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' לא תפיקו מרה"י לר"ה להביא נדבה למחנה לויה ויום השבת היה כדיליף התם ועל שתים אלו חייב חטאת על שגגתו ועל זדונו כרת ועל התראתו סקילה וכן בכל מלאכת שבת:

שהן ארבע מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה ואם עשה פטור ולקמן מפרש להו ואזיל:

ושתים שהן ד' בחוץ שתים מן התורה הוצאה והכנסה דעני העומד בחוץ ושתים מדבריהם כשהמלאכה נעשית על ידי שנים זה עוקר וזה מניח לכתחלה אסור ואם עשה פטור כדיליף בגמרא (דף ג.) שנים שעשאוה פטורים:

פשט העני את ידו וחפץ בתוכה:

ונתן לתוך ידו דבע"ה דעביד ליה עקירה ברה"ר והנחה ברה"י:

או שנטל מתוכה והוציא החפץ והניח בר"ה דעביד ליה עקירה [ברה"י] והנחה [ברה"ר]:

העני חייב שעשה מלאכה שלמה והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ:

מתני' יציאות השבת שתים שהן ארבע הקשה ריב"א דדיני הוצאות שבת היה לו לשנות גבי אבות מלאכות אחר פרק כלל גדול לקמן (שבת דף עג.) דהתם קתני אבות מלאכות מ' חסר אחת וקתני הוצאה לבסוף והוה ליה להתחיל כסדר בדברים דמיירי בע"ש מבעוד יום כגון לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה אין שורין דיו וסמנין ואין צולין בשר ואח"כ במה מדליקין וכירה ובמה טומנין שהם דברים הנוהגים עם חשיכה ואח"כ במה בהמה ובמה אשה יוצאה דברים הנוהגים בשבת עצמו ושוב אבות מלאכות של שבת ודרך התנא לשנות כסדר זה כמו שמצינו בפסחים דמתחיל בליל י"ד ושוב בי"ד ושוב בשחיטת פסחים שהוא בין הערבים ואחר כך שונה מאכילת פסחים שהוא בלילה וכן ביומא מתחיל בז' ימי' קוד' יה"כ ואח"כ בעיה"כ ואח"כ ליל י"כ ותירץ דהוצאה חביבא ליה לאקדומי משום דממשנה זו שמעינן כמה דברים הוצאה והכנסה דעני ועשיר ודבעי' עקירה והנחה ושנים שעשאוה פטורין וידו של אדם חשובה לו כד' על ד' וידו של אדם אינה לא כרה"י ולא כרה"ר ור"ת מפרש דדבר ההוה רגיל הש"ס לשנות תחילה וכן במס' ב"ק (דף ב) השור והבור המבעה וההבער ולא נקט כסדר הפרשה וכן מפרש רב האי גבי ד' צריכין להודות בפרק הרואה (ברכות דף נד:) דלא נקט הש"ס כסדר הפסוק ועוד מפרש ר"ת דפתח ביציאות משום דבעי למימר לא יצא החייט במחטו אע"ג דלא שנה המלבן משום אין נותנין כלים לכובס ולא המעביר משום במה טומנין הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא כמו שאפרש:

יציאות הוצאות הוה ליה למתני אלא נקט יציאות לישנא דקרא אל יצא איש ממקומו (שמות טז) ודרשינן מינה (עירובין דף יז:) הוצאה אל יצא עם הכלי ללקט המן:

שתים שהן ארבע בפנים כן נראה כמו שמפרש רש"י כאן דמבפנים היינו לבעה"ב העומד בפנים ובחוץ היינו לעני העומד בחוץ שתים הוצאות והכנסות דחיוב שהן ד' הוצאות והכנסות דפטור ובשבועות פרש"י בפנים היינו הכנסות פנים שנים דחיוב דעני ודעשיר ושנים דפטור ובחוץ היינו הוצאות חוץ ואין נראה מדפירש מילי דעני לחוד ומילי דעשיר לחוד משמע כפי שפירש כאן ולפי' דהתם לא היה לו לערב הוצאות והכנסות יחד ומיהו שמא לפי שהיה צריך להאריך אם היה בא לפרש הוצאות לבד [והכנסו' לבד] מ"מ אין נראה לרבינו אלחנן מדקאמר בגמרא דיקא נמי דקתני יציאות וקמפרש הכנסות לאלתר ולא דייק מדקתני בפנים:

פשט בעה"ב את ידו כו' תימה לר"י אמאי צריך למתני תרתי דעני ודבעה"ב וכן בריש שבועות דמפרש בגמרא (דף ג. ושם) שתים דעני ודבעל הבית מה שייך לקרותו שתים מה לי עני מה לי עשיר ונראה לר"י דאיצטריך לאשמעי' משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר מה לי מוציא מרה"י לרה"י ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה"ב ולא בעה"ב מעני ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה כדנפקא לן בריש הזורק (לקמן שבת דף צו: ושם) מויכלא העם מהביא ובספ"ק דעירובין (דף יז:) נפקא לן מקרא אחרינא דדרשינן אל יצא איש ממקומו אל יוציא והתם פירשתי והיינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרווייהו חד לעני וחד לעשיר וכן בכל תולדות דאבות מלאכות לא חיישינן שיהא במשכן אלא אבות בלבד ובתולדות דהוצאה בעי' שיהא במשכן דתנן בהזורק (דף צו.) שתי גזוזטראות זו כנגד זו המושיט והזורק מזו לזו פטור היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת לוים ובריש הזורק (ג"ז שם:) נמי בעי הזורק ד' אמות ברה"ר מנלן ודחיק לאשכחינהו במשכן עד דמסיק כל ד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה וכל אלו תולדה דהוצאה נינהו ולא אבות שאין אבות אלא מ' חסר אחת וגבי הכנסה נמי אמרינן בפ' במה טומנין (לקמן שבת מט:) הם העלו קרשים מקרקע לעגלה אף אתם אל תכניסו מרה"ר לרה"י וא"ת כיון דהכנסה היתה במשכן מה צריך תו לקמן בהזורק (שבת דף צו:) לפרושי דסברא הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי דהזורק ד' אמות ברה"ר משמע דאי הוה משכחת לה במשכן הוה ניחא ליה אע"ג דהתם ליכא סברא וי"ל דאיצטריך סברא להכנסה דבעה"ב דלא הוה במשכן דהם העלו קרשים כו' היינו הכנסה דעני דמסתמא בקרקע היו עומדים שהוא רה"ר ואם תאמר כיון דאיכא סברא אמאי איצטריך בבמה טומנין למימר דהכנסה היתה במשכן וי"ל דתנא ליה איידי דבעי למיתני הם הורידו קרשים מעגלה ואתם אל תוציאו כו' אע"ג דהוצאה נפקא לן מקרא בהדיא איצטריך למיתני שהיתה במשכן משום דקתני ברישא בברייתא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן ואם לא היה מוצא הוצאה במשכן הייתי מחייב בכל מלאכות הדומות למלאכה גמורה אע"פ שלא היה במשכן כמו בהוצאה והא דאסמוך קרא דשבת למלאכת המשכן הוה דרשינן למילתא אחריתי:

שבועות שתים שהן ארבע בריש שבועות (דף ג.) מפרש שתים אוכל ולא אוכל דכתיב בהדיא בקרא להרע או להיטיב דהיינו להבא שהן ד' אכלתי ולא אכלתי דאתי מדרשא והא דלא מפר' שהן ד' אזרוק ולא אזרוק והוה אתיא כולה כרבי ישמעאל ולא הוה צריך לאוקומי בתרי תנאי משום דמתני' בפ"ג (דף יט:) תנן בהדיא שהן ד' אכלתי ולא אכלתי וא"ת אמאי לא קתני שתים שהן שמונה [אוכל ולא אוכל] אכלתי ולא אכלתי אזרוק ולא אזרוק זרקתי ולא זרקתי ונראה דלכך פירש רש"י בריש שבועות שאינו שונה אלא דבר וחילופו ור' יצחק תירץ דלא נקט אלא אכלתי ולא אכלתי משום דפליג ר' ישמעאל והוי רבותא טפי אבל אזרוק ולא אזרוק דמודה ר"י לא חש למיתני וא"ת וגבי שבת אמאי קתני שתים שהן ד' ותו לא ליתני נמי מושיט ומעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רה"ר דחייב כדאמר לקמן (שבת דף צו:) וזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ומרה"ר לרה"י וי"ל דלא קתני אלא הכנסה דדמיא להוצאה שהוא מרה"י לרה"ר לאפוקי מושיט ומעביר שהוא מרה"י לרה"י וזריקה נמי לא דמיא להוצאה שזה בהולכה ביד וזה בזריקה:

יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים כו' גמ' תנן התם בתחלת שבועות. שבועות שתים שהן ארבע. ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. יציאות השבת שתים שהן ארבע. מראות נגעים שתים שהן ארבע. ואקשי' אמאי התם במסכת שבועות לא קתני בענין שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ.

מתני' יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו'. פירש רש"י ז"ל: שתים לחיוב לאותן העומדים בפנים דהיינו הוצאה והכנסה דבעל הבית, דתנא להכנסה נמי הוצאה קרי ליה, שהן ארבע עם הכנסה והוצאה דבעל הבית לפטור, וכן לעני. והדר קא מפרש שתים דחוץ דסליק מינייהו. והוא הנכון. ואחרים פירשו שתים שהן ארבע בפנים דהיינו הכנסות שנעשות בפנים והן הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית. ואינו מחוור דכשבא לפרש לא היה ליה לערב הכנסות והוצאות יחד. ואיכא למידק אמתניתין מאי טעמא פלגינהו רבנן בתרתי דהוצאה והכנסה דעני היינו דבעל הבית, ומאי שנא הא מהא, וכדאמרינן בשבועות (יד, ב) גבי ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, והא שם טומאה אחת היא. ותירצו בתוס', משום דקרא נמי פלגינהו בתרתי קראי ואיצטריך תרי קראי בהוצאה, דהא בפרק הזורק (לקמן שבת צו, ב) מייתינן לה מויכלא העם מהביא (שמות לו, ו) ובפרק קמא דעירובין (יז, ב) משמע דנפקא לן נמי הוצאה מאל יצא איש ממקומו (שם טז, כט) ודרשינן ביה אל יוציא, דאמרינן התם לוקין על ערובי תחומין דאורייתא, ופריך והא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, פירוש משום דדרשינן מיניה אל יוציא. ואע"ג דמשני התם מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן, לאו למימרא דלא נדרש מיניה כלל אל יוציא, אלא לומר דעיקר קרא כי אתא לתחומין הוא דאתא מדכתיב אל יצא וקרינן ליה אל יצא, אבל לעולם לדרוש מיניה נמי אל יוציא. ותדע לך דהא לרבנן דלית להו ערובי תחומין דאורייתא אל יצא למאי אתא. וכי תימא קרא נמי למאי פלגינהו. אפשר לומר משום דהיא מלאכה גרועה שאילו פנה מזוית לזוית משא גדול פטור והוציא קצת מרשות לרשות חייב, מה שאין כן בשאר כל המלאכות שאינן אסורות אלא מצד עצמן באיזה רשות שתעשה. והיינו נמי דלא גמרינן לה ממשכן כדגמרינן כולהו שאר מלאכות, ותדע לך נמי דהא בפרק הזורק (לקמן שבת צו, ב) אמרינן הוצאה מנין שנאמר (שם לו, ו) ויכלא העם מהביא, ואקשינן ודילמא בחול וקאמר להן משה לא תיתו דשלימא לה מלאכה, ואיצטריך לשנויי דגמר העברה העברה מיום הכפורים, אלמא אף על גב דהוי במשכן אפילו הכי איצטריך קרא לפורטה מה שלא הוצרך בשאר מלאכות, והלכך הוצאה חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ואי לאו דגלי רחמנא בתרווייהו לא ילפינן חדא מחברתה. ואם תאמר אם כן לחשוב להו בתרתי והוי להו ארבעים מלאכות. יש לומר דמכל מקום מלאכה אחת היא ושם אחד יש לה ונחשבת היא כאחד, אלא שהוצרך הכתוב לגלות בהן שזו וזו אחת הן. ואם תאמר אזהרה שמענו עונש מנין. יש לומר כיון דגלי רחמנא דמלאכות נינהו הרי הן בכלל כל העושה בו מלאכה יומת. (והר"מ) [ור"ת] ז"ל היה אומר שאין שני מקראות להוצאה דעני ועשיר, וכן יש שפירשו כדבריו, שאילו כן בתרתי חשבינן להו והוו להו מ' מלאכות שלמות. ומכל מקום לא תקשי לן מתניתין דפלגינהו בתרתי דלא דמי לההיא דשבועות (יד, ב) דאמרינן שם טומאה אחת היא, דהתם ודאי אחת היא לפי שאין אתה צריך להודיעו אלא שהוא טמא וכל שהוא טמא אסור ליגע במקדש וקדשיו, אבל הכא דהוצאות משתנות זו מזו, דהוצאת העני חשובה שמושך לעצמו אינה דומה להוצאת בעל הבית שמוציא ממנו, לפיכך מנאום חכמים בשתים. ור"ת ז"ל הביא ראיה לדבריו מדגרסינן בירושלמי בפירקין (ה"א): אמר רבי יוסי עני ועשיר אחד הם ומנו אותם חכמים שנים, ומשמע דהכי פירושו: אחד הם דהוצאת שניהם ממקרא אחד נפקא ואפילו הכי מנו אותן במתניתין בשנים לפי שהן הוצאות משתנות. ואם תאמר לדבריהם אל יצא איש ממקומו למאי אתא לרבנן דאמרי שאין תחומין דאורייתא, תירץ הרמב"ן ז"ל דדילמא לאזהרת יוצא המן הוא דאתא.

אמר המאירי יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ וכו' צריך שתדע שזה שתפס לשון יציאות פירושו על הוצאה ומפני שאין הוצאה אלא על ידי אדם הוא קורא לה יציאות כלומר שהוא יוצא ומוציא בידו איזה דבר ובקצת לשונות שבגמ' אמרו מפני זה רשויות קתני כלומר רשויות שבת שתים ר"ל רשות היחיד ורשות הרבים שהן ד' כלומר שבהן ארבעה חיובין הוצאה לשל חוץ ולשל פנים וכן הכנסה לשניהם וכולן לחיוב ומה שאמר במשנתנו שהן ארבע בפנים וכן בחוץ פירושו עם השנים של פטור שבשניהם יש הוצאה והכנסה לחיוב והוצאה והכנסה לפטור כמו שיתבאר וכבר ביארנו שזה שהוא מתחיל בהוצאה הוא מפני שרוב ענייני המסכתא תלויים בה ומפני שאינה דומה לשאר מלאכות עד שהדעת מפקפקת להיותה נקראת מלאכה מטעם מה לי מזוית לזוית מה לי מרשות לרשות הוצרכו להביא איסורה בפרט ולא הספיק להם הבאתה מלא תעשה כל מלאכה והביאו איסורה בפ' הזורק ממה שאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה במלאכת הקדש ופירש לשעתו ויכלא העם מהביא ומשה היה עומד במחנה לויה והיא היתה רשות הרבים שכל בני ישראל היו באים שם לדון ולשאול ואין מי שימחה בידו ומחנה ישראל כל אחד ואחד היה יודע בו רשותו ואין לחבירו רשות עמו ונמצא שבכלל הדברים שאמר להם הוא שלא יוציאו משם למחנה לויה נמצא שהבאה זו היתה בכלל אל יעשו עוד מלאכה ודרשו ז"ל שלכך נסמכה פרשת שבת לפרשת משכן לומר שכל שהוא נקרא מלאכה במשכן נקרא מלאכה בשבת ויש גורסין שם ר"ל בפרק שם ר"ל בפרק הזורק וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא ליה מלאכה דכתיב והמלאכה היתה דיים ולפי מה שפירשנו אין צרך בכך שאף אנו מפרשים שבחול היה אלא שהוא מכניס הבאה בכלל מלאכה ומ"מ הם גורסים בתירוץ שאלה זו גמר העברה העברה מיום הכפרים הכא כתיב ויעבירו קול והתם כתיב והעברת וכו' מה להלן ביום קדש אף כאן ביום קדש:

ומאחר שנתברר שההוצאה מלאכה בירר במשנה זו שהוצאות אלו הן שתים שהן ארבע בפנים ואי אתה מוצא כן אא"כ אתה כולל הכנסה בכלל הוצאה ומפני זה הוצרכו לומר בגמ' תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה שכל עקירת חפץ ממקומו הוצאה הוא שמוציאו ממקומו וראיה אצלי לדבר זה שהרי אמרו משה היכא הוה קאי במחנה לויה וקאמר להו לא תפיקו מרשות היחיד לרה"ר ועל הוצאה זו נאמר ויכלא העם מהביא ומלת הבאה ומלת הכנסה אחת הן ומ"מ מצד שבכל מלאכה אתה צריך לעשות איזה דבר שבה עיקר להיות נקרא בשם אב וכל שאר המינין תולדות לה היתה ההוצאה אב מפני שהוצאה היתה במשכן וההכנסה תולדה ומ"מ אין הפרש בחיובן בין אב לתולדה אלא שאם עשה אב ותולדה שלו בהעלם אחד לא יתחייב אלא בחטאת אחת הא לשאר הדברים אב ותולדה שוים ואחר שכן הוצאות אלו שתים שהן ארבע בפנים ר"ל לאותו העומד בפנים שזהו בעל הבית:

ופירוש שתים שהן ארבע ר"ל שתים מן התורה לחיוב חטאת בשוגג או לכרת וסקילה במזיד והם הוצאתו והכנסתו בעקירה והנחה שהן ארבע עם שתים אחרות שהן לפטור אלא שאיסורן מדברי סופרים והם הוצאתו והכנסתו בהנחה שלא בעקירה או בעקירה שלא בהנחה ועל הדרך הזה בעצמו שתים שהן ארבע בחוץ ר"ל לאותו העומד בחוץ ומכניס לפנים כל שלא נעשית המלאכה כולה על ידו אע"פ שנשלמה על ידי אחר עמו כגון שזה שעומד בפנים עוקר והעומד בחוץ מניח או בהפך פטור שכך דרשו רבותינו בגמ' בדין כל המלאכות בעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורים וכדי לפרש את דבריו האריך בפרטי הענין ואמר:

כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים כלומר כבר ידעת שכך המנהג שהעני עומד בחוץ ובעל הבית עומד בפנים ועכשיו פשט העני ידו וכו' ואע"פ שהיה לו לבאר תחלה דין הוצאה שהיא אב לכולן מתוך שנשא משלו בעני ובעל הבית וכן הדרך להיות העני נמהר ושואג לטרף ונחפז לפשוט את ידו הוא תופשו תחלה ומ"מ כשפשט העני ידו וסלו בידו ונתן הסל לתוך ידו של בעל הבית ליתן לו מפתו לתוכה הרי עקר הסל מרה"ר והניחו ברה"י ואע"פ שלא עקר ממקום ארבעה או שלא הניח על מקום ארבעה פירשו בגמ' שידו של אדם חשובה כארבעה על ארבעה וזו היא הראשונה או שלא היה סל בידו אלא שראה בעל הבית יוצא לקראתו וככר בידו וקפץ והכניס ידו ונטל הפת מידו של בעל הבית והוציאה לחוץ עם הפת והרי שעקר הפת והוציאו מרה"י והניחו ברה"ר והרי שתים של חוץ לחיוב ובעל הבית פטור בשני אלו ולא פטור דוקא עד שתאמר שיהא איסור בידו אלא אין לזה סרך איסור שהרי לא עשה בעל הבית שום דבר:

ועל דרך זה בעצמו שתים לחיוב של בעל הבית פשט בעל הבית ידו לחוץ ונתן פת לתוך ידו של עני או שנטל סלו של עני מידו והכניסו ליתן פתו לתוכו שתיהן לחיוב והעני פטור לגמרי ומותר ונמצאו כמו שביארנו ארבעה דינין שתים לבעל הבית ושתים לעני ואי אתה אומר שמנה עם הפטורים אע"פ שיש בה ג"כ שתים של פטור לעני ושתים של פטור לבעל הבית שהארבעה שאתה אומר פטור ומותר הן ואינן בכלל הוצאה ומה שאמרו בכל מקום שנאמר בו פטור שפירושו פטור אבל אסור חוץ משלש פירושו בדבר שיש בו מעשה אבל זה אין כאן מעשה ולא הוצרך לומר בו פטור כלל אלא שמתוך שחייב את האחר רצה להזכיר שחבירו פטור:

ואחר שביאר שתים של חיוב לשל פנים ושתים של חיוב לשל חוץ חזר וביאר אותן שהן לפטור אלא שאיסורן מדברי סופרים והם שקצת המלאכה לשל פנים וקצתה לשל חוץ ומנה מהן שתים לכל אחד והוא שאמר פשט העני ידו לפנים וסלו בתוכה והרי שעקר העני את הסל מרה"ר לרה"י אלא שלא הניח הוא את הסל ועודנו בידו ובעל הבית בא ונטלו מידו שנמצאת עקירה לעני והנחה לבעל הבית או שפשטה רקנית ונתן בעל הבית לתוכה ככר שנמצא הוא העוקר והעני הוציא ידו מלאה שניהם פטורים אלא שאסור לעשות כן שמא יבאו לעשות מלאכה שלימה וכן הדין אם פשט בעל הבית ידו מלאה לחוץ ונטל העני את הפת מתוכה או שהוציאה רקנית ונתן העני את סלו בתוכה:

ולמדת בחלק זה ארבע הוצאות שכלן בעקירה בלא הנחה שתים לעני והם פשט העני ידו לפנים וסלו בתוכה או פשט ידו בעל הבית לחוץ רקנית ונתן העני סלו בתוכה ושתים לבעל הבית והם פשט העני ידו רקנית לפנים ונתן בעל הבית לתוכה או שפשט בעל הבית ידו מלאה לחוץ ונטל העני מתוכה ואע"פ שאתה מוצא בכללן ד' הנחות בלא עקירה אינו מונה אלא העקירות שהן תחלת המלאכה ויש לחוש בהן שמא יגמור והוא שאמרו בגמ' יציאות תמני הויין תרי סרי הויין ולטעמיך שית סרי הויין בבא דרישא לא קשיא לי פטור ומותר לא קתני אלא תרי סרי מיהא הויין והשיב פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת ר"ל העקירות שהן תחלת המלאכה ויש לחוש בהן שמא יגמור קא חשיב דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת לא קא חשיב ואע"פ שיש מפרשים בסוגיא זו דרך אחרת זו עיקר:

וקצת מפרשים פירשו במשנה זו שזה שביארו עניניה בעני ובעל הבית ובהושטת יד הוא ללמוד מכאן דברים הרבה אחת שאע"פ שיש צד מצוה בדבר אין מצוה במקום עבירה אפילו בעבירה שמדברי סופרים וכן ללמדך שידו של אדם נגררת אחר הגוף במקצת לענין פטור אבל אסור שאע"פ שיד בעל הבית לרה"ר יש לנותן בתוכה איסור שאין היד נידונת כמקום רה"ר לגמרי אע"פ שהיא שם שנגררת היא אחר הגוף קצת וכן אינה חשובה לגמרי למקום הגוף שאלו כן היה הנותן לתוכה חייב חטאת והוא שאמרו בגמ' ידו של אדם אינה לא כרה"י ולא כרה"ר וכן בא ללמד שאין עיקר הוצאה לחיוב חטאת וכרת וסקילה אלא בהוצאה הצריכה לגופה שהיא הנאה לזה שנעשית בעבורו אבל אם אין הנאה לא לו ולא לאחר פטור אבל אסור על הדרך שאמרוה במוציא את המת לרשות הרבים כמו שיתבאר ויש מדקדקים במשנה זו דקדוקי עניות עד שמתוכן מפרשים פנים וחוץ בדרך אחרת מהם שפירשו בפנים על החפץ העומד בפנים וחוץ על החפץ העומד בחוץ ופירשו יציאות שבת שתים לחיוב לחפץ שלפנים והם הוצאה של בעל הבית והוצאה של עני ושתים לשל חוץ והם הכנסה של עני והכנסה של בעל הבית וכן יש שפירשו בפנים לאותם העומדים בחוץ ופושטים ידם לפנים ובחוץ לאותם העומדים בפנים ופושטים ידם לחוץ ובכולם נושאים ונותנים בקושיות ותירוצים שאין בהם שום צורך ואל תטרח בזה כלל ומ"מ חכמי הצרפתים שאלו בה כהוגן לומר מה ענין למנות הוצאה של עני ושל בעל הבית בשתים והרי שם הוצאה מ"מ אחת היא ובמסכת שבועות בענין ידיעות הטומאה אמרו שם טומאה אחת היא עד שהוצרכו לומר שם שהם שתים מצד טומאת קדש וטומאת מקדש וא"כ אף בזו הרי שם הוצאה ודאי אחת היא ומ"מ הם נדחקו בתירוצה בדברים שאין נראין ועיקר הדברים שמצד שההוצאה חדוש הוא מפני שאינה מעין מלאכה וכן שבבית מותר לישא כמה שירצה ובהוצאה חייב בכגרוגרת מה שאין כן בשאר מלאכות שאין חילוק בהן בחלוק רשויות הייתי אומר שלא להוסיף בחידושה והרי לא נאמרה אלא לבעל הבית המוציא מרשותו לרשות הרבים אבל העומד בחוץ ומוציא מבפנים לחוץ יפטר בא ולימד שאף זו בכלל הוצאה היא:

פרש"י בד"ה פשט העני וכו' ונתן לתוך ידו דבעה"ב דעביד ליה עקירה ברה"ר והנחה ברשות היחיד ובד"ה או שנטל כו' דעביד ליה עקירה ברשות היחיד והנחה ברשות הרבים הס"ד וכצ"ל:

תוס' בד"ה יציאות השבת כו' אין שורין דיו וסמנים כו' ואין צולין בשר כו' ואח"כ במה כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ואח"כ במה בהמה ובמה אשה כו' הנוהגים בשבת כו' עכ"ל ק"ק אמאי ניחא ליה בהאי סידרא דבמה בהמה ובמה אשה דתקשי ליה נמי כיון דדיני דהוצאת שבת גופי' הם היה לו לשנות נמי במה בהמה ובמה אשה יוצאה בתר פרק כלל גדול כדקשיא ליה ביציאות שבת דקתני הכי ויש ליישב דבמה בהמה ובמה אשה לא איירי בדיני הוצאת שבת גופייהו כי הכא אלא באיזו כלים ותכשיטים יוצאים בשבת דהך מילתא עיקרא בע"ש שיכין לו קודם השבת באיזו כלים שיוצאים בשבת אבל עיקר דיני הוצאה דקתני הכא קשיא ליה שפיר דה"ל למתני בתר פ' כלל גדול ודו"ק:

בא"ד אע"ג דלא שנה המלבן משום אין נותנין כלים כו' עכ"ל ק"ק דמלתא דאין שורין דיו כו' דנקטו לעיל בדבריהם ה"ל למנקט נמי הכא וכ"ה לשון הר"ן ואע"פ ששנה ולא יקרא כו' ואין שורין דיו ולא הקדים לשנות אבות כו' עכ"ל ע"ש ויש ליישב דברי התוספות דהא דאין שורין דיו כו' לאו משום אב מלאכה נגעו בה אלא משום שביתת כלים לב"ש כדלקמן אבל אין נותנין כלים כו' ניחא דמשום אב מלאכה דמלבן נגעו בה וק"ל:

בא"ד ולא המבעיר משום במה טומנין כו' עכ"ל ה"ל למנקט בדבריהם פרקים הקודמים דנקטו לעיל ולא המבעיר משום במה מדליקין וכירה וק"ל:

בד"ה פשט בע"ה כו' ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה כו' עכ"ל ה"מ למימר תדע מדאיצטריך כלל קרא להוצאה אע"ג דהוה במשכן ולשאר אבות לא בעינא קרא אלא כל דהוה במשכן וכן הוא התדע בתוס' ר"פ שבועות שתים ויש ליישב דברי התוס' דהכא מה שהוצרכו לומר מדאיצטריך תרי קראי ודו"ק:

בא"ד והתם פירשנו דהיינו דמלאכה גרועה היא כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דהתם בתוספות פירשו דמשום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרוייהו חד לעני כו' ע"ש. ומהרש"ל הגיה כאן בתוספות לאין צורך וק"ל:

בא"ד מה צריך תו בהזורק לקמן לפרושי כו' עכ"ל ר"ל בפרק הזורק לקמן ומהרש"ל מחק מלת לקמן ולא ידעתי למה וק"ל:

ברש"י ד"ה יציאות השבת הוצאות שמרשות לרשות וכו' הוצרך לכתוב זה משום דלשון יציאה לא שייך אכלי שמוציא מרשות אחד לשני אלא על האדם היוצא מרשות לרשות ולכך שינה הלשון וכתב הוצאות שהוא שייך על החפץ שמוציאים אותו מרשות לרשות ולזה נתכוונו התוס' בדבור השני וכתבו יציאות הוצאות הל"ל וכו':

בא"ד ובגמ' מפרש דהכנסות נמי קא קרי יציאות וכו' כתב זה לומר שמשום זה פירש הוצאות שמרשות לרשות סתם ולא פירש הוצאות שמוציא מרשות רבים לרשות יחיד כדי לכלול ג"כ הכנסות שהן ג"כ בכלל הוצאות מרשות לרשות משום דהא בגמ' מפרש דהכנסות נמי קא קרי התנא יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות והקדים רש"י כל זה משום שדעתו לפרש ב' שהן ד' דקתני מתני' דהיינו הוצאה והכנסה דבעל הבית שהוא בפנים וב' אלו הן מן התורה והוסיפו חכמים עוד הוצאה והכנסה דבעה"ב שהוא פטור אבל אסור מדבריהם והיינו פי' שתים שהן ד' בפנים וכן לעני העומד בחוץ והיינו ב' שהן ד' בחוץ:

ד"ה ב' שהן ד' וכו' ובפ' הזורק נפקא לן וכו' ע"ש בריש פרק הזורק ורש"י לא הביא כאן הא דפריך התם אשכחן הוצאה מן התורה הכנסה מנלן ומסיק שם סברא הוא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי:

בתוס' ד"ה יציאות השבת וכו' דקתני הוצאות בסוף והוי ליה להתחיל כסדר וכו' מתוך לשון התוס' נראה כאלו מקשה דמב' טעמי לא היה לו להתחיל בדיני הוצאות א' דהיה לו לשנות דין הוצאות בפרק כלל גדול גבי מנין דאבות מלאכות דשם סיים מניינם בדין המוציא מרשות לרשות ותיכף לאחר זה ה"ל לשנות משנה זו דיציאות השבת ב' שהן ד' וכו' דשם הוא מקומו ומטעם שני דהיה לו להתחיל כסדר בדינים השייכים לע"ש לא יצא החייט במחטווכו':

בא"ד וכן בב"ק השור והבור וכו' ולא נקט כסדר הפרשה שם בב"ק דף ב' ד"ה השור והבור כתבו שם התוס' פי' בקונטרס כסדר שנכתבו בפרשה סדדן במשנה וכו' למ"ד מבעה זה אדם אע"ג דלבתר הבערה כתיב בפרשת אמור מכה בהמה ישלמנה וכו' ור"ת פי' דשם אדם כתיב בפרשה קודם כי יגנוב איש שור והוא א' מאבות נזיקין וכו' ע"כ משמע דר"ת ס"ל דהתנא דהתם כסדד הפרשה שנאן שם והכא פי' ר"ת דלא שנאן כסדר הפרשה וצ"ל שמה שפירש שם ר"ת לא פי' זה אלא אליבא דרש"י אבל רבינו תם בעצמו סבירא ליה כמו שפי' כאן דלא נקט אותם התנא שם כסדר הפרשה כ"א דבר ההוה נקט ברישא והילוק סברת רש"י ור"ת הוא זה דרש"י סבירא ליה דמה ששנה התנא השור והבור הוא כסדד דשור שהמית אדם כתיב בפרשה קודם דין בור ואע"ג דהתנא לא איירי השתא בדין שור שהמית אדם כי אם בדין שור שהמית שור למאן דאמר תנא שור לקרנו מ"מ תנא התנא שור שהזיק בקרן והכל נכלל בין שור שהזיק אדם בין שהזיק שור למאן דאמר תנא שור לרגלו אע"ג דלא איירי בדין שור שהזיק בנגיחה כלל מכל מקום שם שור דהיינו נגיחת קרן כתיב בפרשה קודם בור לכך הקדימו התנא ג"כ אף על גב דלא איירי השתא בנגיחה כלל כמו שכתבו התוספות שם לפי פירש"י וכמו שפי' שם ר"ת למ"ד מבעה זה אדם אליבא דרש"י רפירש דהתנא סדרן כסדר הפרשה אבל ר"ת דהכא סבירא ליה דהתנא לא שנאן כסדר הפרשה דהא לא איירי שם בדין שור שהמית אדם כ"א בדין שור שהמית שור או בקרן למ"ד תנא שור לקרנו או בדגל למ"ד תנא שור לרגלו ושור שהזיק דהיינו שהמית שור כתיב בפרשה אחר בור כי יגח שור איש את שור רעהו ואותו שור כתיב בפרשה אחר בור וא"כ היה לו להקדים בור אלא שהתנא דבר ההוה שנה תהלה וק"ל:

בא"ד ועוד מפרש ר"ת דפתח ביציאות משום לא יצא החייט במחטו וכו' ר"ל דאין הכי נמי דהתנא התחיל כסדד בדברים דמיירי בע"ש מבעוד יום דהיינו לא יצא החייט במחטו אלא שהוצרך להקדים להודיע דהוצאת חפצים מרשות לרשות אסור בשבת כדי לשנות אחר כך דבשביל זה לא יצא החייט במחטו דגזרינן שמא ישכח ויצא בו בשבת לרה"ר ואע"ג דלא שנה דליבון כלים דהיינו כיבוס אסור בשבת קודם דין אין נותנין כלים לכובס וכן דין הבערה קודם אין טומנין היינו משום דכיבוס כלים והבערה ובישול מפורסם הוא שהן מלאכות גמורות שאסורות בשבת ולא הוצרך להקדימן אבל הוצאה דמלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר או מרה"י לרשות היחיד ולא היה מפורסם שאסורים בשבת ולכך הוכרחו להקדים דין איסור הוצאה קודם ששנה דין לא יצא החייט במחטו וק"ל:

ד"ה שתים שהן ארבע בפנים וכו' מדקאמר בגמרא דיקא נמי דקתני יציאות וקמפרש הכנסות לאלתר ולא דייק מדקתני בפנים ר"ל דבגמדא דייק דהתנא הוצאות קרי ליה הכנסות מדמפרש לאלתר כיצד פשט העני את ידו וכו' דהיינו הכנסה ולפירוש רש"י דהתם הוה למידק דהתנא הכנסות קרי הוצאות דהא תנא שתים שהן ארבע בפנים ובפנים הוי פירושו הכנסה לפירש"י דהתם:

ד"ה פשט בעל הבית את ידו וכו' לא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעל הבית וכו' פי' משום דהוה אמרינן אין לך בו אלא חדושו:

בעזרת האל אשר שבת אתחיל לפרש מסכת שבת

יציאות השבת שתים שהן ד' והקשו בתוס' בשם ריב"א למה פתח בזאת המשנה כו' ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא שפיר פתח בדיני הוצאה דהא מקרא דאל יצא איש ממקומו הוא דילפינן מיניה דין הוצאה כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה יציאות דמשו"ה לא קתני הוצאות דלישנא דקרא נקט וא"כ האי קרא דאל יצא הוא מוקדם בכתוב דכתיב בפרש' בשלח במן שנצטוו במרה משא"כ כל הנך מלאכות אתיין מקרא דלא תעשה מלאכה דכתיב ביתרו שנצטוו בסיני. מיהו לריב"א גופא שהקשה כן ולא ניחא ליה לתרץ כדפרישית אפשר דקאי בשיטת התוס' בריש מסכת שבועות שכתבו שם דהא דקחשיב לעני ועשיר בתרתי היינו משום דקס"ד דעיקר הוצאה היינו שהאדם עצמו יוצא מרה"י לרה"ר והפירות בידו ומדנקטו האי לישנא נ"ל בכוונתם משום דקרא דאל יצא דכתיב בלוקטי המן היינו בהאי ענינא גופא וכתבו שם דהאי הוצאה שלישית לא קתני במתניתין. ונראה משום דמילתא דפשיטא הוא ולא קתני אלא הוצאות והכנסות דעני ועשיר ע"י הושטה זה לידו של זה וע"כ דהנך הוצאות לא יליף מהאי קרא דאל יצא אלא מיתורא דקרא דמייתי הש"ס בר"פ הזורק מויעבירו וכמ"ש רש"י כאן ובכך פירשתי יפה בר"פ הזורק דקשיא ליה מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא ולא מייתי קרא דאל יצא אע"כ כדפרישית דההיא באדם שיוצא עם הכלי איירי וא"כ זריקה ודאי לאו תולדה דהאי הוצאה היא שהרי הזורק עומד במקומו ולא עביד עקירה והנחה אלא בחפץ דומיא דהנך הוצאות דאיירי הכא ומקשה הך הוצאה גופא היכא כתיבא ומייתי מיתורא דקרא דויעבירו וכמו שאפרש שם בעזה"י לנכון סוגיא דהתם. נקטינן מיהא כיון דהנך הוצאות דמתניתין לא אתיין מקרא דאל יצא אלא מקרא דויעבירו דכתיב בסוף לאחר כל המלאכות שנאמרו בהדי פרשת המשכן בכי תשא וא"כ יפה הקשה ריב"א למה פתח בזו הו"ל להתחיל בלא יצא החייט במחטו דילפינן שפיר מקרא דאל יצא שהאדם יוצא עם הכלי כנ"ל נכון בשיטת ריב"א כמו שאבאר עוד בלשון התוס' משא"כ לשיטת התוס' בסמוך בד"ה פשט והיא שיטת ר"ת בריש שבועות דהך הוצאה דעני ועשיר הוא דילפינן מתרי קראי דאל יצא ומויעבירו וכמו שאבאר דפשטא דקראי הכי כתיבי אל יצא היינו הוצאה דעני. ומויעבירו היינו הוצאה דבע"ה. ולא משמע להו לר"י ולר"ת לחלק בין יציאת האדם גופא או הוצאה דע"י הושטת יד כיון דעיקר איסור הוצאה אחפץ קאי. ואם כן שפיר מצינו למימר שהתחיל התנא בזו כיון דהוצאה דעני מיהא ילפינן מקרא דאל יצא שהתחיל בה הכתוב תחילה ולא הוצרך ר"ת לפרש בענין אחר ויבואר עוד בלשון התוס' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה שתים שהן ד' בפנים ובפרק הזורק ברישיה נפקא לן מויצו משה כו' עכ"ל. כבר פירשתי בסמוך דלשיטת ריב"א כולהו הוצאות דמתני' לא אתיין מאל יצא אלא מויעבירו. אמנם אף אם נאמר דרש"י לא נחית להכי אפ"ה אתי שפיר דלא מייתי קרא דאל יצא אלא קרא דויעבירו דמייתי הש"ס גופא בר"פ הזורק משא"כ ילפותא דאל יצא לא פסיקא ליה לתלמודא לא מיבעיא למ"ד תחומין דאורייתא א"כ מפיק לקרא דאל יצא לתחומין כדמסיק הש"ס בספ"ק דעירובין הובא בתוס' כאן מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב אלא דאפילו למ"ד תחומין דרבנן נמי מצינו למימר דטעמייהו דוקא לבתר דאשכחן בלא"ה דהוצאה הוי מלאכה מקרא דויעבירו מש"ה מוקמינן נמי קרא דאל יצא בהוצאה גופא חד להוצאה דעני וחד להוצאה דעשיר דנהי דצריכי אכתי סברא יש להשוותן וניחא להו בהכי טפי ממה שנאמר דאל יצא איירי באיסור חדש דתחומין. דהא בלא"ה הוצרך להזהירן שאל יצאו עם הכלי ללקוט המן ותרתי מנא לן ועוד דאדרבה אי הוי פשיטא להו איסור הוצאה בכל פרטיה לא הוצרך להזהירן נמי דאל יצא משום איסור תחומין דהא בלא"ה נמנעו לצאת וללקט משום איסור הוצאה והכנס'. ולע"ד נראה ג"כ לפ"ז לא קשיא לן מי כתיב אל יוציא דקאמר רב אשי בספ"ק דעירובין דאיהו גופא לא מפרש אלא למ"ד תחומין דאורייתא ולוקין עליו ומקשינן התם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא. וא"כ סבר המקשן לסברא פשוטה דמאל יצא ילפינן ג"כ איסור הוצאה שהיא אזהרת מיתה והא דפשיטא ליה להמקשה נ"ל לפרש משום דע"כ הכי הוא דאלת"ה אלא הוצאה גופא מויעבירו לחוד יליף לה א"כ לא שמעינן אלא הוצאה גמורה שהאדם יוצא עם החפץ דומיא דמשכן משא"כ כשמוציא החפץ והאדם במקומו מנא לן. אע"כ דאיכא תרי קראי ומייתורא ידעינן אינך הוצאות וא"כ הו"ל שפיר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וא"כ שכך היתה סברת המקשה משני רב אשי שפיר אי ס"ד דאל יצא איצטריך נמי להאי הוצאה גופא הו"ל למכתב אל יוציא דמינה הוי שמעינן שפיר דקפידא דקרא אהוצאת החפץ לחוד ולא הוי איצטריך נמי תרי קראי אע"כ דבלא"ה אין סברא לחלק כלל בין הוצאת האדם עם הכלי או הוצאת הכלי לחוד וא"כ ע"כ אל יצא לתחומין הוא דאתא ולא להוצאה ותו לא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתה. נמצא דכל זה מסיק רב אשי בטעמא דמ"ד לוקין על התחומין משא"כ למאי דקי"ל תחומין דרבנן אתי שפיר בין לשיטת ר"י ור"ת דאצטריכו תרי קראי להכי חד לעני וחד לעשיר ולא סבירא להו כלל לחלק בין הוצאה דאדם עם הכלי ובין הוצאת הכלי לחוד. וא"כ לא אצטריך למכתב אל יוציא דבאל יצא לחוד סגי:

ולפי' ריב"א נמי שכתבתי דקאי בשיטה ראשונה שכתבו התוס' בריש שבועות דיש סברא לחלק בין יציאת האדם עם הכלי או הוצאת הכלי לחוד. אכתי מצינן למימר דלמ"ד תחומין דרבנן נמי לא איצטריך למכתב אל יוציא דבאל יצא לחוד הוי סגי ליה למשה באותה שעה לענין לוקטי המן שהוצרכו לצאת עם הכלי ולא הזהירן על שום מלאכה כ"א מהצורך לפי שעה ואח"כ בשעת הקמת המשכן שפירש להם כל דיני שבת הוצרך להזהירן ג"כ על היאך הוצאת הכלי דלא שמעינן להו מאל יצא. ויתכן יותר לומר דמשה גופא לא הוי משמע ליה לחלק כלל בין הוצאה להוצאה אלא לאחר שבאו איש איש ממלאכתו ואמרו מרבים העם להביא והיינו ע"י הוצאה כי הנך כמו שיבואר בסמוך בלשון התוס' הוצרך להכריז בשעת מעשה כן נ"ל נכון. ונתיישב' קושיית התוס' בספ"ק דעירובין ע"ש ודוק היטב. ועי"ל דניחא ליה לרש"י לאתויי קרא דויעבירו משום דמתניתין אתא לאשמעינן חיוב חטאת והא ילפינן מויעבירו דקריא רחמנא מלאכה משא"כ מקרא דאל יצא א"א לידע הא:

בא"ד ועל שתים אלו חייבים על שגגתן חטאת ועל זדונן כרת ועל התראתן סקילה עכ"ל. נראה שהוצרך לזה כיון דממה שפירש בתחילה דהוצאה נפקא לן מויעבירו וע"כ היינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך קרא באפי נפשיה טפי משאר מלאכות שהיו במשכן דילפינן להו בכללן מלא תעשה כל מלאכה משא"כ בהוצאה דלא הוי בכלל לא תעשה מלאכה שהזהירן מקודם ואם כן נהי דאשכחן בהוצאה לאו מויעבירו אכתי לא שמעינן אלא אזהרה למלקות אבל עונש דסקילה וכרת וחטאת לא שמעינן כיון דלא הוי בכלל כל העושה מלאכה יומת שנאמר להם קודם שהזהירן אאיסור הוצאה:

ובאמת מוכח מהאי מתניתין דידן דשייך בהו חטאת וכרת כדמסקינן לקמן עקירות דאתי לידי חיוב חטאת קחשיב ולקמן דף ו' ע"ב מייתי הש"ס ברייתא דאפילו לאיסי בן יהודה מודה דהוצאה מהנך דלא מספקא דחייב כרת ונסקל. ולקמן בפרק במה אשה במשניות טובא מחלק בין הוצאות חפצים שחייבים חטאת ואיזו אין בהם חיוב חטאת לכך הוצרך רש"י לפרש דאע"ג דילפי' מויעבירו אפ"ה שייך בהו חטאת וכרת וסקילה כמו בשאר מלאכות והיינו משום דבהאי קרא גופא דויעבירו כתיב אל יעשו עוד מלאכה והיינו דלא תפיקו א"כ משמע דנקרא' מלאכה והוי בכלל כל העושה מלאכה יומת ואע"ג דלפרש"י ותוס' בר"פ הזורק ולגרסתם דגרסי ממאי דבשבת הוי קאי ומסיק בג"ש דהעברה העבר' א"כ משמע דאי בחול הוי קאי לא הוי ילפינן מפשטא דקרא דאל יעשו מלאכה דהוצאה נקרא מלאכה ודלא כגירסת הגאונים ורבינו חננאל שהביאו התוס' בפרק הזורק דמפקא לה מפשטא דקרא אפילו אי בחול הוי קאי מ"מ לרש"י ותוס' נמי נהי דבחול הוי קאי לא הוי אמרינן דאל יעשו מלאכה אהוצאה קאי אלא כמו אם לא שלח ידו במלאכת רעהו דהחפץ גופא נקרא מלאכת מ"מ לבתר דילפינן בג"ש דמשום איסור דשבת הכריז משה דאל יעשו מלאכה ממילא שמעינן דהוצאה נקרא מלאכה כן נ"ל נכון ליישב המשך לשון רש"י ז"ל:

מיהו בלא"ה נ"ל דפשיטא דשייך חיוב כרת וחטאת בהוצאה כיון דאיצטריך קרא יתירא לקמן דף הסמוך בעשותה למעוטי זה עוקר וזה מניח מחטאת וכמו שכתבו התוספת לקמן אם כן ממילא שמעינן דשייך חטאת בהוצאה ודו"ק:

בד"ה שהן ארבע מדבריהם הוסיפו כו' עכ"ל לכאורה אין זה מוכרח דמצינן למימר דמדאורייתא נמי אסור בזה עוקר וזה מניח דהא מדאיצטריך למעוטי זה עוקר וזה מניח אלמא דיש סברא לומר דחדא לחוד נמי מלאכה מיקרי כיון דמסתמא כן היה במשכן כמ"ש התוס' בדף הסמוך בד"ה בעשותה ועיין בתוס' בפרק המצניע דף צ' וא"כ מצינן למימר דלא ממעט קרא זה עוקר וזה מניח אלא מכרת וחטאת דאיירי קרא דבעשותה משא"כ לענין לאו במלתיה קאי כיון שהיה במשכן ובכלל קרא דאל יעשו מלאכה וכמו שאבאר ובאמת שכן נראה לכאורה מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שכתב להדיא דשניהם פטורין דמתניתין היינו ממיתה וכרת וחטאת אבל חייבין מלקות משמע כדפרישית אלא שבחבורו בפרק י"ג מהל' שבת כתב להדיא דחייבים מכת מרדות וא"כ מסתמא לכך נתכוון בפי' המשניות והיינו כפי' רש"י ותוס' וטעמא דמילתא כיון דאימעטי מכרת וחטאת ולא הוי בכלל כל העוש' מלאכה יומת אלא עוקר ומניח ממש א"כ האי קרא דאל יעשו עוד מלאכה דויעבירו נמי מוקמינן לה בכה"ג דעוקר ומניח ממש באדם אחד ולקמן אבאר עוד בזה באריכות אי"ה ודו"ק: