Talmud Builders

    Commentary page

    Shabbat 19a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 19a

    Shabbat 19a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 411 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    כותח הבבלי נותנין בו חמץ כדאמרי' באלו עוברין ואינו עשוי לאכול יחד אלא לטבול בו ואינו כלה עד זמן מרובה:

    שלשים יום משמתחילין לדרוש בהלכות הפסח חלה אזהרת פסח עליו:

    כלב רמי עליה לזונו:

    לא ישכיר אדם כליו לעשות בהן מלאכה בע"ש דנראה שמשכירו לו לצורך השבת:

    שלא נמצא כתב ידו שלא יוליכנו בשבת:

    אלא אם כן קצץ לו דמים דכיון דקוצץ לו דמים בדידיה טרח וב"ש לא מודו בקצץ דאפילו בקצץ פליגי דהא לא עדיף ממוכר ומשאיל ונותן מתנה אלא מילתא דב"ה אשמעינן דבדלא קוצץ לא פליגי דאסור:

    לביתו של מי שנשתלח לו:

    לבית הסמוך לחומת העיר שנשתלח שם:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 19a · Sefaria

    Tosafot

    נותנין מזונות לנכרי בחצר בשבת אפילו לב"ש דרגיל לאוכלו מיד ודוקא מזונות אבל שאר חפצים אסורים אפילו לב"ה דלא שרי ב"ה אלא בע"ש אבל בשבת לא וא"ת ואמאי נותנין מזונות לנכרי בשבת הא כיון דאין מזונותיהן עליך כדאמרינן הכא ובפ"ב דביצה (דף כא:) דמוציא אני את הנכרי שאין מזונותיהן עליך ליתסר כדאמרינן בפרק בתרא (דף קנה:) דאסור לטרוח בשבת לתת מזונות לפני חיה משום דאין מזונותי' עליך ה"נ ה"ל למיסר בנכרי ויש לומר כיון דמפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל משום דרכי שלום חשיב קצת מזונותיו עליך לענין איסור טורח שבות דרבנן אבל לענין עשיית מלאכה בי"ט דהוי איסור דאורייתא לא חשיב מזונותיו עליך: כתוב בא"ז שפ"א חלה נכרי ושלח ליהודי א' בי"ט שישלח לו מיינו ואם לא ישלח לו ימות והנכרי היה מוחזק בעיר והתיר לשלוח לו ע"י נכרי משום דרכי שלום ושלח אל רבינו שמחה והתיר לו אבל לא ע"י ישראל ולה"ר יצחק נראה דהוא הדין בשבת אם היה הענין כך שהיה דבר ששייך דרכי שלום כגון שהיה הנכרי אלם נראה שמותר לשלוח לו על ידי נכרי לדידן דלית לן השתא רשות הרבים דאורייתא [תוס' ישנים]:

    לא ישכיר אין לפרש משום שביתת כלים וכב"ש דא"כ אפי' ברביעי ובחמישי נמי אלא כב"ה היא דלית להו שביתת כלים או בחלוק וטלית וכיוצא בהן איירי דלא שייך שביתת כלים ואסור לפי שנראה כנוטל שכר שבת אף על פי שמשכירו יחד חדש או שבוע דאם משכירו ליום אפילו ברביעי ובחמישי אסור כדמשמע בסוף הזהב (ב"מ דף נח.) גבי שוכר פועלים לשמור פרה או תינוק ודוקא לשוכרו דמיחזי כנוטל שכר שבת אבל שאלה שריא:

    אלא אם כן קוצץ לו דמים מתני נמי דנותנים כלים לכובס ועורות לעבדן איירי נמי בקוצץ והא דפריך והלא קצץ לב"ה פריך:

    אין מפליגין בספינה אפילו תוך התחום אסור משום שט כדמוכח בפ' תולין (לקמן שבת קלט: ושם) גבי ההוא צורבא מדרבנן דאמר למינם בעינא ואזיל לאידך גיסא ושמר פירי משמע דתוך התחום היה ואפ"ה בלא הערמה אסור:

    השום והבוסר והמלילות למאי דקאמר בריש חבית (לקמן שבת קמג:) מודים חכמים לר' יהודה בשאר פירות ומייתי מדתניא סוחטין בפגעין ועוזרדין אבל לא ברמונים צ"ל דשום ובוסר יותר עשוין למשקין מפגעין ועוזרדין ומיהו התם מסיק דתרדין אע"ג דלאו בני סחיטה נינהו הואיל ואחשבינהו ה"ל משקין ולפ"ז הא דקתני סוחטין בפגעים לאו סחיטה גמורה קאמר אלא מיתוק בעלמא:

    רבי ישמעאל אומר יגמור פי' אינו צריך לסלק הטעינה סמוך לחשכה אלא מניחן כל השבת קשה לר"י היכי מוכח דסבר ר' ישמעאל כל דאתי ממילא אפי' עביד בשבת ליכא חיוב חטאת דילמא ר' ישמעאל סבר כב"ה דשרו אפי' בהנך דלא אתי ממילא והא דנקט ריסקן משום רבותא דר"ע ועוד תימה דר"ע דאמר לא יגמור לא כב"ש ולא כב"ה ונראה לר"י דיגמור היינו דיגמור ויאכל בשבת ולא דמי למשקין שזבו שאסורין דגזרינן שמא יסחוט דהכא אפילו יסחוט ליכא איסור דאורייתא משום דאתי ממילא והשתא מייתי שפיר דקסבר ר' ישמעאל כל דאתי ממילא ש"ד אפי' לב"ש כיון דאי עביד ליה בשבת לא מיחייב ור"ע דאמר לא יגמור לא שצריך להסיר הקורה דסבר כב"ה אלא שלא יגמור כדי לאכול משקדש היום דאסורין אפי' לב"ה כשאר משקין שזבו דאסורין דהך סחיטה נמי דאורייתא אע"ג דאתי ממילא ועי"ל דיגמור בידים משתחשך דלא דמי למתני' דלא שרו ב"ה אלא טעינת קורה אבל בידים לא דהכא כשאין מחוסרין דיכה כדאמר בסמוך והשתא מייתי שפיר דכיון דשרי ר' ישמעאל לסחוט בידים ולא גזר אטו מחוסרי דיכה א"כ במחוסרי דיכה נמי סבר דלא מיחייב ובתר הכי קאמר דלרבי ישמעאל במחוסרי דיכה מיחייב ואפ"ה כשאין מחוסרין שרי בידים ולא גזר אטו מחוסרין אבל כר"ע לא אתיא כיון דאסר בשאין מחוסרין דיכה אטו מחוסרין דיכה מכלל דמחוסרין דיכה מיחייב וא"כ אסור עם חשכה לב"ש:

    Tosafot on Shabbat 19a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    כרבן גמליאל דאמר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש נתינת מזונות לפני נכרי בחצר או לפני כלב מותר ואם נטל ויצא אין נזקקין לו:

    ת"ר לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש כו' ת"ר אין משלחין אגרת ביד נכרי בע"ש כו' אוקימנא כדברי בית הלל אי לא קביעא דואר במתא פי' איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא המשכיר ומשלח כל אגרת למי שנשתלחה לו אין משלחין אא"כ קצץ שכר לשליח או אם יכול השליח להגיע במקום שהוא שרוי (בין) מי שהאגרת שלוחה אליו מבעוד יום ואפילו בבית הסמוך לחומה ואי קבוע דואר במתא כעניין שפירשנו למעלה אע"פ שלא קצץ שרי דהא אגרת לבי דואר שדורה ובי דואר הוא במתא בהדיה ואם קצץ שכר המשלח לשליח בין יש בי דואר בין אין שם בי דואר בין מגיע אצל מי שנשתלחה לו בין אין מגיע מותר. אמרו על יוסף הכהן החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם. הא דתנן נתינת כלי לבן לכובס נכרי פשוטה היא. הא דתנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת יש מי שאומרים בזמן שגוששת ואין במים י' טפחים ומשום גזירת תחומין נגעו בה אבל למעלה מי' טפחים לא גזרו ומשום הכי נהגו להפליג בים הגדול:

    ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר. ופוסק עמו לשבות ואינו שובת דברי רבי רשב"ג אומר אינו צריך לפסוק. והלכתא כרשב"ג דכי קיי"ל הילכתא כר' מחבירו ולא מאביו וכבר פירשנוהו למעלה בספינה גוששת שאין במים י' טפחים ומשום תחומין גזרו אבל למעלה מי' טפחים לא גזרו:

    ושוין ב"ש וב"ה שטוענין בקורת בית הבד כו' ודייקינן ממתניתין דכל מידי דאי עביד הוא מעשה חייב עליו חטאת כגון שריית דיו ונתינת אונין של פשתן וכיוצא בהן בהני פליגי ב"ש אבל הכא דאי עביד לעצמו לא מחייב חטאת אפילו ב"ש מתירין וזהו שאמרו כל מידי דאתי ממילא שפיר דמי:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 19a · Sefaria

    Rashba

    מהו דתימא האי רמי עליה והאי לא רמי עליה קמ"ל פירוש: קמ"ל דאפילו הכי שרי. ולאו למימרא דעכו"ם רמי עליה, דהא ודאי לא רמי עליה כדאמרינן במסכת ביצה (כא, ב) גבי לכם ולא לעכו"ם, מרבה אני את הכלבים שמזונותם עליך ומוציא אני את העכו"ם שאין מזונותם עליך. וא"ת א"כ היאך נותנין לפניהם מזונות אפילו בחצר, והא אמרינן בפרק מי שהחשיך (לקמן שבת קנה, ב) אין נותנין מזונות לפני החזיר בחצר לפי שאין מזונותיו עליך. יש לומר שאני עכו"ם דמשום דרכי שלום חשבינן ליה קצת כמזונותיו עליך, וכדאמר בגיטין (סא, א) מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. ומיהו משמע מהכא דדוקא ליתן לו בחצר על דעת שיאכל בחצר, הא במפרש להוציא אסור. והדין נותן, דאפילו עם חשיכה לא התירו ב"ה להשאיל או ליתן לו כלי במתנה אלא כדי שיצא מפתח ביתו מבעוד יום. ובהדיא גרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ח) אין נותנין לעכו"ם על מנת לצאת, נטל ויצא אין זקוק לו. והראב"ד ז"ל אסר אפילו בחצר כל היכא דיכול לאשתמוטי מיניה, ולא משום הוצאה אלא משום דלא טרחינן אלא לדברים שמזונותם עליך. והא דקיימא לן (ביצה כא, ב) מזמנין את הגוי בשבת, לאו דספי ליה אלא דמחוינן ליה ושקיל איהו לנפשיה, אי נמי דספינן לדידן ואכיל איהו בהדן.

    הא דאמרינן לא ישכיר אדם כליו לעכו"ם בערב שבת וברביעי ובחמישי מותר. איכא מאן דמפרש, דבין לבית שמאי בין לבית הלל אתיא, ובכלים שאין עושין בהם מלאכה כגון מטה ושלחן וכסא או חלוק, וטעמא דמילתא משום דנראה כעומד ונוטל שכר שבת, אבל ברביעי ובחמישי מותר. ודוקא בהבלעה כגון שמשכיר לו לשנה או לחודש, הא שכירות יום אסור, וכדתניא במציעא בפרק הזהב (בבא מציעא נח, א) השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה לשמור את הזרעים אינו נוטל שכר שבת, הא שכיר חודש שכיר שנה נוטל ממנו שכר שבת. ואפילו הכי בערב שבת אסור, דנראה כמשכיר לו לצורך שבת, וכעומד ונוטל ממנו שכר שבת. ודוקא לעכו"ם אבל לישראל מותר אפילו בערב שבת, דלא חשיד למיתן ליה שכר שבת, וכיון שמשכיר לו לחודש או לשבת שרי. ואינו מחוור שאם אתה מתיר להשכיר לישראל משום דלא חשיד ליתן ליה שכר שבת, אפילו לעכו"ם שרי מהאי טעמא גופה דלא חשיד ישראל דשקיל מיניה שכר שבת. ואיכא מאן דמפרש לה בכלים שעושין בהן מלאכה ומשום שביתת כלים נגעו בה ובית שמאי היא, וכן נראה מדברי רב אלפסי ז"ל שלא כתבה בהלכות. וזה אינו מחוור כלל, דאם כן הוה להו לבעלי הגמרא לפרושי בהדיא דבית שמאי הוא, ולא למיקבעה בגמ' סתם דמשמע דהלכתא היא, ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. ועוד דאם כן אפילו ברביעי ובחמישי ואפילו בראשון נמי אסור, וכדתניא לעיל (שבת יח, ב) לא ימכור אדם חפצו לעכו"ם, וסתמא קתני ואפילו ביום ראשון. והמחוור שבכולן, דמיירי בכלים שעושין בהן מלאכה ובית הלל היא, ומשום דנראה כעומד ונוטל שכר שבת, ודוקא לעכו"ם, אבל לישראל דלא עביד בהו מלאכה ודאי שרי. אי נמי טעמא דמילתא משום דנראה כשלוחו של ישראל במלאכה שהוא עושה בהן, ואף על גב דשרו בית הלל בעורות לעבדן בשנתנן לו עם השמש, התם היינו טעמא משום דקצץ [עם] עכו"ם, דכיון דקצץ עכו"ם בדנפשיה קא טרח ואין לישראל שום ריוח במה שהעכו"ם עושה בהן בשבת, אבל שכירות כלים יש לו ריוח לישראל בעשיית מלאכתו בשבת ואפילו בהבלעה, דהדבר ידוע שאילו לא היה רשאי העכו"ם לעשות בהן מלאכה בשבת לא היה נותן לו כל כך, והלכך מתהני ביה ישראל ואסיר דמחזי כשלוחו של ישראל, ואפילו הכי דוקא בערב שבת, אבל ברביעי ובחמישי מותר דכולי האי לא אחמור כיון דעכו"ם במלאכתו הוא עוסק, ומאן דחזי נמי סבר לצורך מחר בלחוד הוא דמוגר ליה, הלכך שרי.

    אמר רב ששת ה"ק אם לא קצץ בית שמאי אומרים כדי שיגיע לביתו ובית הלל אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. קשיא לי, למה ליה לאדכורי הכא בית שמאי, דהא לבית שמאי ליכא מידי בין קצץ ללא קצץ. ויש לומר משום דבעי לפרושי דלבית הלל בשלא קצץ בכדי שיגיע לחומה שרי, נקט נמי בית שמאי.

    אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת פירש ר"ח ז"ל: דוקא בספינה גוששת למטה מעשרה, ומשום איסור תחומין נגעו בה, אבל למעלה מעשרה דליכא משום תחומין שרי. והקשו עליו בתוס', דאם כן כי איבעיא להו בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מג, א) אם יש תחומין למעלה מעשרה או לא, הוה להו לאתויי הא דיש תחומין למעלה מעשרה, ולישני במהלכת ברקק. והרב אלפסי ז"ל הקשה, דאם כן מאי איריא שלשה אפילו טפי נמי, ועוד לדבר מצוה אמאי שרי והא העמידו דבריהם במקום עשה, וכדתנן (פסחים צא, ב) אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים, ואמרינן עלה גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה. ולדידי נמי קשיא, דבהדיא גרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ח) אין מפליגין בים הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת, וים הגדול למעלה מעשרה הוא. ופירשה רב אלפסי ז"ל, משום עונג שבת, כדאיתא בהלכות. ור"י בעל התוס' ז"ל פירשה, משום שאסור לעבור במים במעבורת ואפילו בתוך התחום משום דהוי ליה כשט, ואסור לשוט גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. אי נמי אסור לעבור במעבורת שמא יסייע וקא עביד עובדין דחול. אי נמי דמחזי כמאן דממטי לה לספינה ארבע אמות בכרמלית. ותדע לך, מדגרסינן לקמן בפרק תולין (שבת קלט, ב) חזי מר האי צורבא [מרבנן] דאזיל ונאים במברא, ועבר בהאי גיסא ואמר למינם קא מכוונא ואזיל וסייר פירי, אמר ליה הערמה (מדרבנן) [בדרבנן] היא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה, אלמא לכתחילה שלא בהערמה אסור, ובהערמה דוקא לצורבא מרבנן הא לכולי עלמא אסור. ומיהו ברביעי שרי דכולי האי לא אחמור רבנן. והא דגרסינן בירושלמי אין מפליגין בים הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת בית שמאי אוסרין אפילו ברביעי ובית הלל מתירין, לאו למימרא שיהו בית הלל מתירין ואפילו בערב שבת, אלא ברביעי קא מיפלגי, דבית שמאי אוסרין אפילו ברביעי ובית הלל מתירין ברביעי דהיינו שלשה ימים קודם השבת. והיכא דהפליגה ספינתו אפילו חוץ לאלפים אמה, מותר להלך בכל הספינה, הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום, כדאיתא בעירובין בריש פרק מי שהוציאוהו (עירובין מב, ב). ואותן קרונות שמושכין אותן בהמות, אע"פ שנכנס שם קודם ג' ימים לשבת אפילו מתחילת יום ראשון אסור מן הטעם שאסרו לרכוב בשבת, גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיג הבהמה.

    הא דתנן אמר רבן שמעון בן גמליאל נוהגין היו של בית אבא לתת כלי לבן שלהם לכובס ג' לפני השבת. לא שהלכה כן, אלא להחמיר על עצמן כדברי בית שמאי. והא דשרו בית הלל לתת עורות לעבדן וכלים לכובס עם השמש, דוקא בקצץ ובקבולת דעכו"ם בדנפשיה קא טרח, הא בשלא קצץ אסור דבמלאכת ישראל קא טרח והוי ליה כשלוחו של ישראל, וכדתניא אין משלחין אגרות ביד עכו"ם בערב שבת אלא אם כן קצץ, אבל בקצץ ודאי הוא דשרי. והא דגרסינן במסכת מועד קטן פרק מי שהפך (מועד קטן יב, א) אמר שמואל מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר תוך התחום אסור. הני מילי בקבולת מלאכת קרקע דיש לו קול וניכר שהוא של ישראל, אבל בשל כלים מותר. ודוקא בביתו של עכו"ם, אבל בביתו של ישראל בין כך ובין כך אסור, כדגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ח): תניא אומנין שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו אסור, בתוך בתיהם מותר, במה דברים אמורים בקבולת אבל בשכירות אפילו בתוך בתיהם אסור, במה דברים אמורים בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע אסור.

    הא דתניא רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך. לאו למימרא יגמור ממש בידים, דהא לא שרי בית הלל אלא טעינת קורה עם השמש אבל לטעון משחשיכה לא, וכל שכן שלא יסחוט בידים, דאע"ג דמלאכה דאורייתא ליכא כיון שריסקן מבערב מ"מ מדרבנן אסור. וכן פירש רש"י ז"ל, ובהדיא תניא לקמן בפרק תולין (שבת קמ, א) שום שרסקו מערב שבת למחר נותן לתוכו פול וגריסין, ולא ישחוק אלא מערב.

    Rashba on Shabbat 19a · Sefaria

    Meiri

    נותנין מזונות לכלב בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו וכן נותנין מזונות לגוי בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו ומ"מ אם שאלן בפירוש להוליכן לביתו אסור אלא נותנין לו סתם ושמא תאמר גוים מיהא ניחא שהרי יש צד מצוה בפרנסתן אלא כלב מה בינו לחזיר שאמרו בפ' אחרון שאין נותנים לפניו מזונות פירשו שם מפני שהכלב מזונותם עליך מה שאין כן בחזיר ויראה שאף בכלב שאינו שלנו מותר וכן ראיתי לגאון שפירש מזונותן עליך מדכתיב לכלב תשליכון ואי נמי בשכר לא יחרץ כלב לשונו:

    כל מי שרוצה לשלוח אגרות ביד גוי אם קצץ לו דמים על הולכתו אין זה כמי שמתנה לילך בשבת אלא כמתנה להוליך ודומה לקבולת ומותר כל שיצא מפתח ביתו עם השמש ואם לא קצץ אסור ואם היה דואר קבוע בעיר ר"ל ממונה לכל השלוחים שכל הכתבים באים אליו והוא מריצן ביד שלוחיו אפי' לא קצץ מותר בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה שאין כאן פרט להזכרת הולכה בשבת אלא הוא משלחה לרצונו ולמדת שאסור להתנות עמו לילך בשבת אפי' קצץ אלא שישכור בסתם:

    יש שואלין בקצת דברים שהתרנו בסוגיא זו בהרבה דברים שהתרנו עם השמש אע"פ שהדבר ברור שהם נעשים בשבת ומטעם בדידיה קא טרח כגון כלים לכובס והלא מ"מ בשביל ישראל נעשה בשבת ובהדלקת נר ועשיית כבש אמרו שאם לעצמו משתמש בו ישראל ואם בשביל ישראל אסור ותירצו הגאונים שכל אלו שאנו אוסרים אם נעשו בשביל ישראל הם דברים שהגוי מכיר שאי אפשר לישראל בלא אותו ענין בו ביום או למוצאי שבת לאלתר כגון הדלקת הנר ולקוט עשבים לבהמתו וחפירת קבר ועשיית ארון שהוא חושש לנוול המת אבל כלים לכובס ועורות לעבדן הגוי יודע שאין צורך לישראל כל כך לשבת שאלו כן מערב שבת היה רוצה בהם שיכנס עמהן לשבת וכמו שאמרו מתעטף ואומר באי כלה והילכך מותר להשתמש בהם אף בשבת ואע"פ שמצד שכרו הוא צריך לעשותן בשבת אין זה אלא להנאת עצמו והרי יכול היה להניחן:

    הרי שלא נמסרו כלים לנכרי מערב שבת ולקחם הוא משחשכה או עבד ישראל מסר לו וכבסם בשבת יש אומרי' שאסור ליהנות בהם לעולם וממה שאמרו בחפירת קבר וארון לא יקבור בו עולמית ולא יראה כן שהרי במרחץ אמרו אם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו ואע"פ שלדעת ישראל נתחמם דיו בכדי שיעשו ומכאן כתבו הגאונים שלא אמרו אסור לעולם אלא בדבר שהגוי יודע שהוא צריך לו בשבת או למוצאי שבת לאלתר כגון נר לשבת עצמה או קבר וארון למוצאי שבת לאלתר אבל מה שיודע בו שהוא צריך לו אבל לא לאלתר כגון מרחץ ובגדים דיו בכדי שיעשו:

    אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר ובלבד בשיפסוק ע"מ לשבות ומשפסק כן מותר אע"פ שאינו שובת ויש פוסקים שאינו צריך להתנות מפני שלדעתם הלכה כרשב"ג ואע"פ שאמרו הלכה כר' מחבירו לא נאמר כן במקום אביו ומצור לצידן הואיל ובו ביום יכולין לחזור מותר אף בערב שבת:

    שמועה זו נתבלבלו המפרשים בענינה וכ"ש ממה שראו שלא נמנעו מעולם להפליג בים אף בערב שבת ולא נשמע להם מי שימחה בדבר ומתוך כך פירשוה גאוני הראשונים בספינה גוששת ושאין במים עשרה טפחים ומשום איסור תחומין ואע"פ שלשון הפלגה מורה לשון פלג מים עמוקים הם פירשוהו לשון הפרשה כמו המפרש והיוצא בשיירא הא כל שהוא למעלה מעשרה מותר וגדולי הפוסקים כתבוה בהלכותיהם אלא שחזרו בהם והקשו עליהם שא"כ אף לעולם אסור אא"כ על מנת לשבות וכן מה ענין להתיר למצוה ועוד שהרי סתם ספינה אמרו וגדולה מיהא אינה מהלכת ברקק ועוד שהרי בתלמוד המערב כתבו בשמועה זו בפירוש אין מפליגין בים הגדול וכן במדרש ר' תנחומא בפרשת שלח לך שאלו מהו לפרוש לים הגדול שלשה ימים קודם לשבת עד שמתוך כך פירשוה גדולי הפוסקים בחזרותיהם משום עונג שבת שכל שלשה ימים מתוך שהדבר חדש להם התנועה הסבובית מקפת פאת ראשם ומעוררת להם דברים המצערים ומשם ואילך כיון דדש דש ולדעת זה כל סמוך שלשה לדבר הרשות אסור ולדבר מצוה מותר מטעם עוסק במצוה אלא שיש ללמוד ממנה היתר למי שהורגל בכך או שמא בזמנים אלו לכל שהספנים בקיאים בה הרבה ואין כאן צער כל כך ומגדולי המגיהים על דבריהם פירשוה מפני שכמה פעמים באים בה לידי סכנה וצריכים לעשות מלאכה לפקוח נפש והרי זה כמתנה לדחות את השבת וכן אצלם הטעם למה שאסרו לצור על עיירות של גוים שכל אלו מקום סכנה הם וכן הדין אצלם להפריש במדברות ובשאר מקומות של סכנה וראשונם של גאונים היה בא עליה מטעם שט ואין חלוק אצלו בין שט בידו ובגופו בין על חבית של שייטין והוא הדין לספינה וחוץ מכבודם ישתקע הדבר שאם כן לעולם אסור וספינה ודאי אדם נח בתוכה ואין בה סרך שיטה כלל ובתוספות פירשוה מפני שאסור לעבור את המים במעבורת אף בתוך התחום שמא יסייע ועושה דרך חול וקצת ראיה לדבריהם בפרק תולין אלא שאין בה הכרח ומהם שפירשוה מפני שיוצא חוץ לתחום:

    ובקצת תוספות מצאתי שברייתא זו לא נאמרה אלא לב"ש שאמרו אין שורין דיו וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום וכן הרבה והלכה כב"ה שמתירים בכלם עם השמש והולכים ונעשים כל השבת כלה מאליהם ואף בזו הואיל ונכנס עם השמש הרי הספינה מאליה היא הולכת או על ידי הגוי:

    וגדולי הדורות שלפנינו פירשוה בשהספינה של גוים ורוב ההולכים בה ישראל וכל שלשה ימים הם נקראים ערב שבת ושמו מונח עליהם וצריך ליתן לב עליו שלא יבאו לעשות מלאכה בשבת בשבילם הא קודם שלשה אין ליתן לבו על השבת ואחר שהם לשם הם מוכרחים למלאכה שאין הגוי מאמינם לשבות בים ולהמתין רוח רעה לרעתם וכן אין צריכים להכריחו על כך אפי' היה בידם כן שהרי הרוח מצויה בים לבלבל והרי הוא מקום סכנה ומותר הא ספינה של גוים ויחידים ישראלים נכנסים לתוכה מותר כיון שרובה גוים כל המלאכות נעשות על שמם ומותר אף בערב שבת ומגדולי אחרוניהם משיבים עליהם שהרי מ"מ עושה הוא אף על דעת המיעוט ולא נאמר אדעתא דרובא קא עבדי אלא בשאין הישראל שם ומ"מ אפשר שבטל הוא במיעוטו ואין משגיחין להוליך הספינה בשבילו כלל ואע"פ שבפרק תולין אסרו לעבור במעבורת הואיל וצריך לפרוע עכשיו בפרט הרי משגיח בו כאחד מן האחרים ומ"מ אף הם כתבו מטעם זה שמפליגין אף בשבת עצמו וכן המנהג אלא שכל שדעתו להפליג בשבת נכנס בו מערב שבת ומסדר שם שולחן ונר ומקדש שם לקנות שביתה ולא לאיסור הפלגה שמאחר שהמלאכות לשם הגוים הם עשויות מותר לכתחילה אלא הואיל והספינה עומדת לצאת חוץ לתחום אם לא קנה שם שביתה יהא אסור לו לזוז בתוך הספינה מתוך ארבע אמות שלו הואיל ולא שבת באויר מחיצות מבעוד יום ואע"פ שבעירובין התירו אף בדיר וסהר שלא שבת באויר מחיצות טעם הדבר מפני שהגוים נתנוהו והוא אנוס אבל זה שנכנס לדעת אסור וכשנכנס נעשה מערב ברגליו וקונה שביתה והרי כלה אצלו כד' אמות ויש חולקים בקצת דברים ובמסכת עירובין יתרחבו בה הדברים בע"ה:

    5 more comments on this page.

    Meiri on Shabbat 19a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא והלא קצץ אמר רב ששת ה"ק כו' ויש לדקדק מאי קושיא והלא קצץ דאימא דאתי כת"ק דפליג אדר"ע לעיל וסבר הכי לב"ה כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה גבי מכירה ושאלה דהוי כמו קצץ וי"ל דמשמע ליה מהא דקתני ברישא אא"כ קצץ לו דמים סתמא דשרי בכל גוונא לב"ה ומש"ה קשיא ליה והלא קצץ וקשה מסיפא דלא שרי ב"ה בקצץ אלא כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ארישא דקתני סתמא לב"ה דשרי בקצץ בכל גוונא וק"ל:

    תוספות בד"ה רבי ישמעאל כו' ועוד תימה דרבי עקיבא דאמר לא יגמור כב"ש ולא כב"ה כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דא"נ דמתני' דקתני ושוין כו' לא אתיא כרבי עקיבא וכל דאתי ממילא נמי חייב חטאת אי עביד בשבת מ"מ לבית הלל שרי מבעוד יום וא"כ רבי עקיבא דאמר לא יגמור ע"כ כבית שמאי ס"ל דכל מידי דכי עביד בשבת חייב חטאת גזרו ביה מבעוד יום וזהו התימה דנימא דר' עקיבא דלא כב"ה דהא קי"ל [הלכה] כר"ע מחבירו ואנן קי"ל הכא כבית הלל ועוד דרבי עקיבא לא שמותי מבית שמאי היה אלא מבית הלל כדמוכח מהך דצרת הבת בפ"ק דיבמות כמ"ש התוס' סוף פרק מי שמת ע"ש וזהו שדקדקו התוס' בשני התירוצים שכתבו דבהא שא"צ להסיר הקורה סבר רבי עקיבא כב"ה ולשון ספרים הישנים בתוס' שלפנינו שכתבו תימה דר"ע דאמר לא יגמור לא כב"ש ולא כב"ה כו' א"א לקיים דודאי שפיר סבר ר' עקיבא כב"ש דכל מידי דכי עביד בשבת חייב חטאת אסור מבעוד יום ומידי דאתי ממילא נמי חייב חטאת בשבת לר"ע ולא פליג ר"ע אלא אתנא דמתני' שהוא ר' ישמעאל דסבר דכל דאתי ממילא אינו חייב חטאת ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 19a · Sefaria

    Maharam

    ברש"י ד"ה שכיח במתא וכו' דאין משלחין בלא קיצץ כלל דלא קביע וכו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה רבי ישמעאל אומר יגמור וכו' ור"ע דאמר לא יגמור לא שצריך להסיר הקורה דסבר כב"ה אבל לא יגמור כדי לאכול משקידש היום כצ"ל:

    Maharam on Shabbat 19a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוס' בד"ה לא ישכיר אין לפרש משום שביתת כלים וכב"ש דא"כ אפילו בד' או ה' נמי כו' עכ"ל. נראה דהא דפשיטא להו לתוספות דמאן דאוסר בשביתת כלים אוסר אפילו בד' וה' היינו למאי דמשמע להו דהא דמסקינן לעיל לב"ש בין עביד מעשה ובין לא עביד מעשה היינו דתרוייהו אסורין מדאורייתא משום הכי פשיטא דאפילו בד' וה' אסור משא"כ לפי מ"ש לעיל דבלא עביד מעשה לב"ש אינו אלא מדרבנן שפיר מצינן למימר דלא גזרו רבנן אלא בערב שבת דוקא וכמו שאבאר עוד בסמוך גבי ושוין שטוענין ע"ש:

    בפיסקא ושוין אלו ואלו שטוענין כו' מאי שנא כולהו דגזרו ב"ש כו' וכתבו התוס' לעיל דמהאי לישנא דגזרו משמע דהיינו אליבא דרבה דטעמא דב"ש משום גזירה כו' ע"ש. וכבר כתבתי דאין זה מוכרח דלענין שביתת כלים נמי שייך לשון גזרו כיון דבכל הנך דבמתניתין ובטעינת קורה הכלי לא עביד מעשה וא"כ י"ל דבכה"ג לא הוי אלא גזירה דרבנן ולא שייך שביתת כלים דאורייתא אלא במצודות דאזלי ויורה וברחיים דבהנך הכלי לבד עושה מלאכה בלי עשיית אדם וכמ"ש לעיל ובהכי א"ש נמי הא דקאמר הכא ע"ש עם חשיכה משום דבהנך שביתת כלים דלא הוו אלא מדרבנן נראה דלא גזרו אלא ע"ש עם חשיכה וכן מבואר להדיא בלשון הר"ן ז"ל כאן שמפרש כל הסוגיא דהכא אליבא דרב יוסף מטעמא דשביתת כלים ע"ש אלא שלא דיקדק לפרש לשון גזרו. ולענ"ד נראה להביא ראיה ברורה על פירוש זה דאי אליבא דרבה דטעמא משום גזירה א"כ לא א"ש הא דמשני הש"ס קורות בית הבד ועיגולי הגת דאי עביד לה בשבת לא מחייב חטאת לא גזרו והיינו כדמסיק הש"ס כיון שכבר נתרסקו מבע"י ולכאורה לטעמא דרבה לא שייך למימר הכי דהא עיקר טעמא דגזרה דרבה דב"ש בכולהו מתני' היינו שאסור להתחיל המלאכה מבע"י כדי שתגמור מאליה בשבת משום דגזרינן שמא יתחיל עיקר המלאכה בשבת וא"כ בקורת ב"ה נמי שייך הך גזירה גופא שהרי אם יטעון הקורה בשבת שייך ביה חיוב חטאת כיון דעדיין לא נתרסקו אבל לטעמא דשביתת כלים א"ש דכיון שטען הקורה מבעוד יום ונתרסקה ע"י כך שוב אין הכלי עושה מלאכה דאורייתא בשבת דהא אתי ממילא. ואין להקשות א"כ לרבה תקשה מתני מ"ש טעינת קורה דשרו ב"ש דאפשר דבטעינת קורה שהיא מלאכה מרובה והכל יודעין שאסורה בשבת תו ליכא למיגזר תדע דהא ודאי מודו ב"ש דמותר להדליק נר ולעשות מדורה בע"ש עם חשיכה ולא גזרינן שמא יעשה כן בשבת אע"כ כדפרישית. ועוד י"ל דרבה מפרש טעמא דב"ש דמודו בטעינת קורה כדאיתא בירושלמי לפי שכבר נעקרה כל טפה וטפה ממקומה כנ"ל ודו"ק:

    שם מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא ש"ד אמר רבי יוסי ברבי חנינא ר"י היא דתנן השום והבוסר והמלילות כו'. ונראה לכאורה דר"י ב"ח סובר כרבי יוחנן לקמן דסחיטה אסור מדאורייתא בכל הפירות שסוחטין להוציא מימיהן אבל למאי דקי"ל כרב ושמואל לקמן בפרק חבית וכדמסייע להו ברייתא דתנא דבי מנשה דדבר תורה אינו חייב אלא אדריכת זיתים וענבים בלבד א"כ מאי מייתי ר"י ב"ח מדר"י הא ר"י גופא לא איירי אלא בשום ובוסר ומלילות דלא שייך בהו סחיטה דאורייתא אבל בזיתים וענבים דמתני' משמע אפילו ר"י נמי מודה. ולכאורה לשון המשנה דעדיות גופא משמע הכי שהרי לשון המשנה כך היא שלשה דברים אמר רבי ישמעאל ולא הודה לו ר"ע השום והבוסר והמלילות שריסקן מבע"י שר"י אומר יגמור כו' וא"כ מדחשיב לה שום ובוסר ומלילות לשלשה דברים אלמא דלא איירי ר"י אלא בהנך שלשה לחוד דאי לדוגמא בעלמא נקטינהו אמאי קחשיב להו שלשה דברים אלא דלפ"ז תקשה הך מתני' לר"י דס"ל דאין לחלק בין זיתים וענבים לשאר פירות וא"כ אמאי קחשיב להו לג' דברים. ועוד דא"כ מאי הוצרך הש"ס לקמן לומר דהא דר"א לא אמר כרבי יב"ח היינו משום דלאו מי אתמר עלה ותיפוק ליה דבלא"ה מצינו למימר בפשיטות דר"א סובר כרב ושמואל דהלכתא כוותייהו דסחיטה דאורייתא לא שייך אלא בזיתים וענבים ומשום הכי לא מצי לאוקמי כריב"ח כדפרישית כיון שיש לחלק בין שום ובוסר ומלילות לזיתים וענבים ואפשר דכיון דר"א בן פדת תלמידו דרבי יוחנן הוי וכל דבריו מפי ר"י אמורין כדאיתא בס"פ א"כ מסתמא בהאי דסחיטה נמי כר"י ס"ל. ומיהו לולי פירש"י ותוספות היה נ"ל לפרש בפשיטות דאדרבה ריב"ח אליבא דהלכתא קאי דאינו חייב מדאורייתא אלא בזיתים וענבים בלבד וכן משמע מדמייתי סתמא דתלמודא לקמן הא דהורה ריב"ח כר"י אלמא דאליבא דהלכתא קאי ואפי' הכי קאמר ריב"ח שפיר דמתני' ושוין שטוענין הקורות אתי' כר"י דכיון דר"י מתיר בהנך תלת אפילו לכתחילה אלמא בזיתים וענבים נמי ליכא חיוב חטאת כלל כיון שנתרסקו מבע"י דאי ס"ד דבזיתים וענבים כה"ג חייב חטאת לא הו"ל לר"י להתיר לכתחלה אפילו בהנך תלת דכה"ג כתבו התוספות לפי שיטתם לענין אין מחוסר דיכה כך היה נ"ל אלא דמלשון רש"י ותוס' משמע דלא נחתו להך סברא לחלק בין שום ובוסר ומלילות לזיתים וענבים ולא ידעתי למה כיון דאליבא דהלכתא יש חילוק ביניהם וצ"ע ודוק היטב ועיין בסמוך:

    בתוס' בד"ה רבי ישמעאל אומר יגמור פי' אין צריך לסלק כו' קשה לר"י היכא מוכח כו' דילמא ר"י סבר כב"ה ועוד תימא דר"ע דאמר לא יגמור לא כב"ש ולא כב"ה כו' עס"ה. ונראה לי דרש"י לא ניחא ליה לפרש כפי' התוספות דיגמור היינו יגמור ויאכל דא"כ העיקר חסר וכ"ש דלשון יגמור משתחשך לא משמע דאיירי לענין אכילה אלא לענין עיקר המלאכה שהתחיל מבע"י ונגמרת משתחשך ולא ניחא ליה נמי לפרש כפירוש השני של תוס' דיגמור היינו בידים והיינו בשאין מחוסר דיכה כיון דהשתא אכתי לא מסיק הש"ס אדעתיה הך מילתא דאין מחוסרין דיכה מלבד מה שנראה דוחק דריב"ח ור' אלעזר פליגי בהך סברא דלר"א אע"ג דמחוסר דיכה חייב חטאת אפ"ה באין מחוסר דיכה מותר לסחוט לכתחלה וכל כי הך מילתא לא הו"ל לתלמודא לסתום אלא לפרש ועוד דלגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל דגרסינן לקמן אמר רבא ב"ח אר"י בחסרון דיכה כ"ע לא פליגי דאסור ואי כפירוש התוספות הו"ל למימר כ"ע ל"פ דחייב דהא עיקר שקלא וטריא בגמרא תליא בהכי לפירושם מש"ה הוכרח רש"י לפ' סוגיא דגמרא כפשטא דאהך מילתא גופא דקאמר הש"ס מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא ש"ד והיינו דמותר לטעון הקורה מבעוד יום לכתחילה והא קאמר ר"י ב"ח דמיתוקמא כר"י דאמר יגמור לכתחילה והיינו לענין הטעינה כמו שפירש"י ז"ל להדיא ולענין אכילה לא איירי ר"י כלל ואפשר דאסור באכילה כת"ק במתניתין וברייתא דר"פ חבית ומה שהקשו בתוספות על פי' זה דילמא ר"י ס"ל כב"ה ועוד ר"ע לא כב"ש ולא כב"ה נ"ל ליישב חדא מגו חדא דבלא"ה נראה דוחק לומר דכל השקלא וטריא דקאמר מאן תנא הוי אליבא דב"ש דאינו משנה לכך היה נ"ל לפרש דעיקר מלתא דמאן תנא אדב"ה נמי קאי והיינו כיון דאשכחן מתני' דעדיות דר"ע אמר לא יגמור והיינו לענין שאין צריך לסלק הטעינה א"כ ודאי דס"ל דב"ה נמי מודו בהא דאף ע"ג דבכל הנך דמתני' שרי ב"ה היינו לרבה משום דלא גזר ולר"י משום דלית ליה שביתת כלים היינו דוקא במידי דלאו בני אכילה נינהו משא"כ בזיתים וענבים מודו ב"ה דאסור משום דגזרינן שמא יסחוט ובנקל יבוא לידי סחיטה ולהכביד הטעינה כדאשכחן בדוכתי טובא גזרה שמא יסחוט שכיח טובא כמ"ש התוס' בריש ביצה דבעודו בכפו יבלענה וא"כ הוי דמי לגמרי לגזרה דאין צולין בשר ובצל וביצה דמודו ב"ה דאסור משום גזרה שמא יחתה וה"נ דכוותיה מש"ה מוקי לה ריב"ח כר"י דקאמר יגמור שאין צריך להסיר הטעינה ור"א בן פדת מוקי למתניתין כר"א ור"ש דזיתים וענבים שרסקן משקים היוצאים מהן מותר ומדלא גזרו לשמא יסחוט אלמא אפילו אם סחט ליכא איסורא דאורייתא כיון דאתי ממילא וא"כ ממילא דה"ה לענין טעינת קורה מבע"י דמותר לכ"ע מה"ט גופא דלא אתי לידי חיוב חטאת כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ולשון הגמרא על מכונו. והשתא א"ש טובא גירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל דגרסי לקמן במחוסר דיכה כ"ע לא פליגי דאסור ולא קאמר דכ"ע ל"פ דחייב אע"כ דלענין טעינת קורה מבעוד יום קאי דלא שייך ביה חיוב חטאת אלא איסורא גרידא. ובזה נתיישב' ג"כ כמה קושיות ודיקדוקים שהקשה הרב המגיד ז"ל בשמעתין בפ"ג מהלכו' שבת ע"ש ודוק היטיב:

    Penei Yehoshua on Shabbat 19a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' לפני הנכרי בחצר עי' לעיל דף ג ע"א תוס' ד"ה בבא דרישא:

    Gilyon HaShas on Shabbat 19a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    וּמִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ, שֶׁהַלְּבָנִים קָשִׁים לְכַבְּסָן יש להקשות דהוה ליה למימר וּמִמִּנְהָגָם לָמַדְנוּ וכמה שכתב רבי צדוק כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל, והכי נמי אמר רבן שמעון בן גמליאל במתניתין נוהגין היו בית אבא? ונראה לי בס"ד מ"ש וּמִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ אינם דברי ר' צדוק אלא הם דברי הש"ס, דקאמר וּמִדִּבְרֵיהֶם של רבן שמעון בן גמליאל ורבי צדוק שבאו להודיע לנו מנהגן של בית רבן גמליאל בזה למדנו דבר שהוא נוגע לענין דינא בדיני ממונות, בדין ודברים שיפלו בין הכובס ובין בעלי הכלים דהדין הוא דשכר לבנים הוי טפי משכר צבעונין, ומשום האי דינא נחתו רבן שמעון בן גמליאל ורבי צדוק להודיע לנו מנהג הנזכר ואין כונתם ללמדנו על הלכות שבת שנהיה גם אנחנו צריכין לנהוג בחומרא זו, דבאמת חומרה תירה היא זו.

    כַּמָּה בָּעִית עִלוּיֵהּ? אָמַר לֵיהּ כִּדְחִיוְרָא. יש להקשות דאם היה ללבנים שומא ידועה ודאי גם לצבעונין היה שומא ידועה, ואין צריך לשאל כמה בעית דמשמע עתה רוצה לעשות עמו הפסק חדש בשומא? על כן ודאי מאחר דשאל הכי משמע דלא הוה שומא ידועה באותו מקום לכל מין שיהיה, ואם כן מה הועיל הכובס בתשובה זו שהשיב כִּדְחִיוְרָא ד'ערבך ערבא צריך' שאינו יודיע כמה יטול על חיורא כדי שיתן לו על זה? ונראה לי בס"ד עכשיו לא נחית הכובס לפרש לו הסך של השכר כמה הוא, אלא רצה בדברים אלו להודיעו ששכר צבעונין הוא יותר יקר מלבנים ורק בעבור כבודו הוא מתרצה ליקח על הצבעונין כדחוורא ושיקר בכך כדי שיחזיק לו טובה, והשיב לו אַבַּיֵּי כְּבָר קְדָמוּךְ רַבָּנָן להודיענו ששכר הלבנים יותר, ואם אתן כִּדְחִיוְרָא צריך שאתה תחזיק לי טובה ולא כמו שאמרת שצריך אני להחזיק לך טובה.

    Ben Yehoyada on Shabbat 19a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 19, Amud Aleph, about 411 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 111 words

      Opens “כּוּתָּח הַבַּבְלִי וְכׇל מִינֵי כּוּתָּח אָסוּר לִמְכּוֹר…”

    2. Segment 213 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי הַכֶּלֶב בֶּחָצֵר.…”

    3. Segment 332 words

      Opens “כַּיּוֹצֵא בּוֹ: נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי הַגּוֹי בֶּחָצֵר.…”

    4. Segment 444 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יַשְׂכִּיר אָדָם כֵּלָיו לְגוֹי…”

    5. Segment 529 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְשַׁלְּחִין אִיגֶּרֶת בְּיַד גּוֹי…”

    6. Segment 625 words

      Opens “וַהֲלֹא קָצַץ? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָאָמַר:…”

    7. Segment 717 words

      Opens “וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא אֵין מְשַׁלְּחִין? לָא קַשְׁיָא: הָא…”

    8. Segment 846 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה…”

    9. Segment 926 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין צָרִין עַל עֲיָירוֹת שֶׁל…”

    10. Segment 1040 words

      Opens “אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: נוֹהֲגִין הָיוּ…”

    11. Segment 1144 words

      Opens “אַבָּיֵי הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ הַהוּא מָנָא דִצְבִיעָא…”

    12. Segment 1252 words

      Opens “וְשָׁוִין אֵלּוּ וְאֵלּוּ, שֶׁטּוֹעֲנִין כּוּ׳: מַאי שְׁנָא…”

    13. Segment 1332 words

      Opens “מַאן תַּנָּא דְּכֹל מִידֵּי דְּאָתֵי מִמֵּילָא, שַׁפִּיר…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Shabbat 19a · Segment 8 — “…— דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ…

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Shabbat 19a · Segment 13 — “…(בַּר) [בְּרַבִּי] חֲנִינָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דִּתְנַן: הַשּׁוּם וְהַבּוֹסֶר…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Shabbat 19a · Segment 11 — “אַבָּיֵי הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ הַהוּא מָנָא דִצְבִיעָא לְקַצָּרָא. אֲמַר…

    Original text

    כּוּתָּח הַבַּבְלִי וְכׇל מִינֵי כּוּתָּח אָסוּר לִמְכּוֹר שְׁלֹשִׁים יוֹם קוֹדֶם הַפֶּסַח.

    With regard to Babylonian kutaḥ , a spice that contains leavened bread crumbs, and all kinds of kutaḥ , it is prohibited to sell it to a gentile thirty days before Passover. Because kutaḥ is used exclusively as a spice, it lasts longer than other foods.

    תָּנוּ רַבָּנַן: נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי הַכֶּלֶב בֶּחָצֵר. נְטָלוֹ וְיָצָא — אֵין נִזְקָקִין לוֹ.

    The Sages taught in a different baraita : One may, ab initio , put food before the dog in the courtyard on Shabbat, and we are not concerned that the dog may lift it and carry it out to the public domain. If the dog lifted it and exited the courtyard, one need not attend to him , as he is not required to ensure that the dog will eat it specifically in that courtyard.

    כַּיּוֹצֵא בּוֹ: נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי הַגּוֹי בֶּחָצֵר. נְטָלוֹ וְיָצָא — אֵין נִזְקָקִין לוֹ. הָא תּוּ לְמָה לִי, הַיְינוּ הָךְ. מַהוּ דְתֵימָא: הַאי רְמֵי עֲלֵיהּ, וְהַאי לָא רְמֵי עֲלֵיהּ — קָא מַשְׁמַע לַן.

    On a similar note, the baraita continued: One may place food before the gentile in the courtyard on Shabbat. If the gentile lifted it and exited, one need not attend to him. The Gemara asks: Why do I need this as well? This case is the same as that case. The halakhot with regard to the dog and the gentile are identical, as Shabbat prohibitions do not apply to either of them. The Gemara answers: There is a distinction. Lest you say that in this case, the case of the dog, responsibility for its food is incumbent upon the owner of the courtyard who owns the dog. And in this case, the case of the gentile, responsibility for his food is not incumbent upon the owner of the courtyard. Therefore, in a situation where there is concern that Shabbat will be desecrated, there is room to say that one may not give the gentile his food. Therefore, the baraita teaches us that in that case, it is also permitted.

    תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יַשְׂכִּיר אָדָם כֵּלָיו לְגוֹי בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בִּרְבִיעִי וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּר. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אֵין מְשַׁלְּחִין אִיגְּרוֹת בְּיַד גּוֹי בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בִּרְבִיעִי וּבַחֲמִישִׁי — מוּתָּר. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְאָמְרִי לַהּ עַל רַבִּי יוֹסֵי הֶחָסִיד, שֶׁלֹּא נִמְצָא כְּתַב יָדוֹ בְּיַד גּוֹי מֵעוֹלָם.

    The Sages taught in a Tosefta : A person may not rent his utensils to a gentile on Shabbat eve, as it appears that the Jew is receiving payment for work performed on Shabbat. However, on the fourth and on the fifth days of the week it is permitted. On a similar note, one may not send letters in the hand of a gentile on Shabbat eve. However, on the fourth and on the fifth days of the week it is permitted. Nevertheless, they said about Rabbi Yosei the priest, and some say that they said this about Rabbi Yosei the Ḥasid, that a document in his handwriting was never found in the hand of a gentile, so that a gentile would not carry his letter on Shabbat.

    תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְשַׁלְּחִין אִיגֶּרֶת בְּיַד גּוֹי עֶרֶב שַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן קוֹצֵץ לוֹ דָּמִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה.

    The Sages taught in a baraita : One may not send a letter in the hand of a gentile on Shabbat eve unless he stipulates a set sum of money for him. In that case, anything the gentile does with this letter is not in service of the Jew, but rather on his own, since his payment is stipulated in advance. Beit Shammai say: One may only give a letter to a gentile on Shabbat eve if there is sufficient time for the gentile to reach his house before dark. And Beit Hillel say: If there is sufficient time for him to reach the house adjacent to the wall of the city to which he was sent.

    וַהֲלֹא קָצַץ? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָאָמַר: וְאִם לֹא קָצַץ — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה.

    The Gemara asks: Didn’t he stipulate a set price? What difference does it make whether he reaches the city on Shabbat eve or on Shabbat? Rav Sheshet said, the baraita is saying as follows: And if he did not stipulate a set price for the task, Beit Shammai say: One may only give a letter to a gentile on Shabbat eve if there is sufficient time for the gentile to reach his house before dark. And Beit Hillel say: If there is sufficient time for him to reach the house adjacent to the wall of the city to which he was sent.

    וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא אֵין מְשַׁלְּחִין? לָא קַשְׁיָא: הָא דִּקְבִיעַ בֵּי דַוָּאר בְּמָתָא, וְהָא דְּלָא קְבִיעַ בֵּי דַוָּאר בְּמָתָא.

    The Gemara asks: Didn’t you say in the first clause of the baraita , that one may not send a letter unless he stipulated a set price? Without stipulating a set price, one may not send a letter at all. The Gemara answers: This is not difficult, as it is possible to explain that this, where we learned that one is permitted to give a letter to a gentile on Shabbat eve even if he did not stipulate a set price, is in a case where the house of the mail carrier [ bei doar ] is permanently located in the city. And this, where it is permitted to give a letter to a gentile only if he stipulated a set price, is in a case where the house of the mail carrier is not permanently located in the city.

    תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם לַשַּׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה — שַׁפִּיר דָּמֵי. וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל מְנָת לִשְׁבּוֹת, וְאֵינוֹ שׁוֹבֵת — דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. וּמִצּוֹר לְצִידֹן — אֲפִילּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת מוּתָּר.

    The Sages taught: One may not set sail on a ship fewer than three days before Shabbat, to avoid appearances that the Jew is performing a prohibited labor on Shabbat. In what case is this statement said? In a case where he set sail for a voluntary matter; however, if he sailed for a matter involving a mitzva, he may well do so. And, even then, he must stipulate with the gentile ship captain that this is on the condition that he rests, i.e., stops the ship, and even if the gentile does not rest. Rabban Shimon ben Gamliel says: He need not stipulate. And sailing on a ship that is traveling from Tyre to Sidon, a short journey by sea, is permitted even on Shabbat eve.

    תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין צָרִין עַל עֲיָירוֹת שֶׁל גּוֹיִם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם לַשַּׁבָּת. וְאִם הִתְחִילוּ — אֵין מַפְסִיקִין. וְכֵן הָיָה שַׁמַּאי אוֹמֵר: ״עַד רִדְתָּהּ״, אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת.

    The Sages taught in a Tosefta : One may not lay siege to cities of gentiles fewer than three days before Shabbat, to avoid the need to desecrate Shabbat in establishing the siege. And if they already began establishing the siege fewer than three days before Shabbat, they need not stop all war-related actions even on Shabbat. And so Shammai would say: From that which is written: “And you should build a siege against the city that is waging war with you until it falls” (Deuteronomy 20:20), it is derived that the siege should be sustained “until it falls.” Consequently, the siege must continue even on Shabbat.

    אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: נוֹהֲגִין הָיוּ וְכוּ׳. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי צָדוֹק: כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן לְכוֹבֵס שְׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם לַשַּׁבָּת, וּצְבוּעִים אֲפִילּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וּמִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ שֶׁהַלְּבָנִים קָשִׁים לְכַבְּסָן יוֹתֵר מִן הַצְּבוּעִין.

    We learned in the mishna that Rabban Shimon ben Gamliel said: The ancestral house of my father, the dynasty of Nesi’im from the house of Hillel, was accustomed to give its white clothes to a gentile launderer no fewer than three days before Shabbat. It was taught in the Tosefta that Rabbi Tzadok said: This was the custom of the house of Rabban Gamliel: They would give white clothes to the gentile launderer three days before Shabbat, and they would give him colored clothes even on Shabbat eve. The Gemara comments: And from their statement we learned that white garments are more difficult to launder than colored ones, as in white garments every stain is more conspicuous.

    אַבָּיֵי הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ הַהוּא מָנָא דִצְבִיעָא לְקַצָּרָא. אֲמַר לֵיהּ: כַּמָּה בָּעֵית עִילָּוֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: כִּדְחִיוָּרָא. אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר קַדְמוּךָ רַבָּנַן. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּיָהֵיב מָנָא לְקַצָּרָא, בְּמִשְׁחָא נִיתֵּיב לֵיהּ וּבְמִשְׁחָא נִשְׁקוֹל מִינֵּיהּ. דְּאִי טְפֵי — אַפְסְדֵיהּ דְּמַתְחֵיהּ. וְאִי בְּצִיר — אַפְסְדֵיהּ דְּכַוְּוצֵיהּ.

    On a related note, the Gemara relates that Abaye gave this dyed garment to the launderer. Abaye said to the launderer: How much do you want as payment to wash it? The launderer said to Abaye: Same as for a white garment. Abaye said to him: You cannot deceive me in this matter, as the Sages already preceded you, as it was taught in the baraita which garment is more difficult to wash. On this topic, Abaye said: One who gives clothing to the launderer, he should give it to him by measure and he should take it back from him by measure. In that way, if it is longer, it is an indication that the launderer caused him a loss because he stretched the garment. And if it is shorter, he certainly caused him a loss because he shrunk it.

    וְשָׁוִין אֵלּוּ וְאֵלּוּ, שֶׁטּוֹעֲנִין כּוּ׳: מַאי שְׁנָא כּוּלְּהוּ דִּגְזַרוּ בְּהוּ בֵּית שַׁמַּאי, וּמַאי שְׁנָא קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִיגּוּלֵי הַגַּת דְּלָא גְּזַרוּ? הָנָךְ דְּאִי עָבֵיד לְהוּ בְּשַׁבָּת מִיחַיַּיב חַטָּאת — גְּזַרוּ בְּהוּ בֵּית שַׁמַּאי עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִיגּוּלֵי הַגַּת דְּאִי עָבֵיד לְהוּ בְּשַׁבָּת לָא מִיחַיַּיב חַטָּאת — לָא גְּזַרוּ.

    We learned in the mishna that these, Beit Shammai, and those, Beit Hillel, agree that one may load the beam of the olive press and the circular wine press. The Gemara asks: What is different about all of the cases in the mishna, where Beit Shammai issued a decree prohibiting them, and what is different about the beams of the olive press and the circular wine press that Beit Shammai did not issue a decree prohibiting them? The Gemara answers: Those cases, where if he performed them on Shabbat he is rendered liable to bring a sin-offering, Beit Shammai issued a decree prohibiting them on Shabbat eve at nightfall. However, in the cases of the beams of the olive press and the circular wine press, where even if he performed them on Shabbat he is not rendered liable to bring a sin-offering, Beit Shammai did not issue a decree.

    מַאן תַּנָּא דְּכֹל מִידֵּי דְּאָתֵי מִמֵּילָא, שַׁפִּיר דָּמֵי? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי (בַּר) [בְּרַבִּי] חֲנִינָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דִּתְנַן: הַשּׁוּם וְהַבּוֹסֶר וְהַמְּלִילוֹת שֶׁרִסְּקָן מִבְּעוֹד יוֹם, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יִגְמוֹר מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

    The Gemara asks: Who is the tanna who holds that anything that comes on its own, and not as the result of an action, it may well be done on Shabbat? Rabbi Yosei bar Ḥanina said: It is the opinion of Rabbi Yishmael, as we learned in a mishna: With regard to the garlic and the unripe grapes, and the stalks of wheat that he crushed while it was still day, Rabbi Yishmael says: He may continue tending to them and finish after it gets dark, as after the crushing is completed these items are placed beneath a weight, so that the liquids will continue to seep out. And Rabbi Akiva says: