Talmud Builders

    Commentary page

    Shabbat 17a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 17a

    Shabbat 17a. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 263 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אקפח את בני מצער היה על תורה המשתכחת ומקלל את עצמו:

    אקפח אקברם לשון חיתוך וקיצור:

    ששמע השומע כשנשאלה השאלה על ידי מעשה בבית המדרש ושמע שטמאוהו וטעה ולא ידע משום מה טמאוהו הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת שהכלי עצמו המאהיל טמא בכל שהו דלא בעינן פותח טפח אלא לשוויה אהל להביא טומאה תחת ראשו השני להביא טומאה על אחרים אבל לגבי דידיה בכל שהו וטמאוהו לאיכר טומאת ערב משום שנגע באותו כלי שהוא אב הטומאה וזה שנגע בו ראשון והשומע טעה לומר שעשאוהו לאיכר אב הטומאה לטמא ז' ולטעון הזייה:

    אני אתקן שיהו דברי חכמים שאומרים עובי המרדע מביא טומאה קיימין יש דבר שמביאין עליו טומאה ממש לטעון הזייה מדבריהם כגון על האדם הנושאן שטמא בו טומאת מגע מן התורה גזרו עליו בעובי המרדע ליטמא טומאת אהל מדבריהם גזירה הקיפו משום עביו דכיון דמטמאת ליה על כרחך טומאה דאורייתא לאצרוכיה הערב שמש והוא לא נגע במת כסבור שמשום אהל אתה מטמאו ומשום שיש בהיקפו טפח וכיון דלא מטמאת ליה טומאת ז' אתי למימר באהל גמור נמי טומאת ערב אבל שאר אדם וכלים שאין נוגעין בו ואין עליך לטמאן כלל אין מביאין שום טומאה אלא בפותח טפח ר"ע מילתייהו דרבנן פריש:

    וא"ר ינאי גרסינן:

    מרדע שאמרו דמביא את הטומאה על נושאו לטמאו שבעה מדבריהם:

    אין בעביו טפח דאם כן הוי אהל דאורייתא:

    ולר' טרפון דאמר לא גזרו שום גזירה אלא בדין תורה דלא טמאוהו אלא טומאת ערב משום מגע בצרי להו י"ח: בנות כותים כו':

    13 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 17a · Sefaria

    Tosafot

    אקפח את כו' לשון שבועה הוא כלומר אקפח את בני אם אין זה דבר אמת שהלכה זו מקופחת וכענין זה מצינו במקרא ' (בראסית מב) חי פרעה אם תצאו מזה כלומר שלא תצאו מזה:

    ששמע השומע וטעה כו' טמאוהו משום כלים המאהילים על המת פי' בקונטרס טמאוהו לאיכר טומאת ערב משום דנגע בכלים המאהילים שהן טמאין טומאת ז' כדין הנוגע בטמא מת דטמא טומאת ערב מדאורייתא וקשה למה טעה השומע והיה סבור שטמאוהו טומאת ז' כיון דדבר פשוט הוא שאדם הנוגע בטמא מת דטמא טומאת ערב ועוד דמן התורה האיכר טמא טומאת ז' משום טומאה בחבורים דיקרב בדיקרב בחבורים טמא ז' מדאוריי' כדאמר בפ"ב דע"ז (דף ל': ושם) ואפילו בחבורים על ידי אהל טמא טומאת ז' כדמוכח בריש אהלות (פ"א מ"ג) לכך נראה שטמאוהו לאיכר טומאת ז' משום טומאה בחבורים והשומע טעה לפי שאינו פשוט כ"כ דין טומאה בחבורים והיה סבור דמשום אהל טמאוהו כיון שיש בהקיפו טפח לכך שנה כל המטלטלין מביאין טומאה לטמא כל אשר תחתיו משום אהל בעובי המרדע:

    אמר רבי עקיבא אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימין שיהו כל המטלטלין מביאין טומאה על האדם הנושאן בעובי המרדע - משום אהל לטמאו טומאת שבעה אפי' היכא דלא שייך טומאה בחבורים כגון שיש סודר מפסיק בין המרדע לבשרו שהסודר טמא טומאת שבעה משום חבורים דהיינו חבורי אדם במת והאדם אינו טמא אפי' מדרבנן אלא טומאת ערב דטמא מדאורייתא כדמוכח בפ' ג' מינין (נזיר דף מב: ושם) גזרו שיהא אדם טמא טומאת ז' משום אהל שלא יטעו אותם שאין יודעים דין טומאה בחבורים ויאמרו שטמא טומאת ערב משום אהל כיון שיש בהיקפו טפח א"כ אתי למימר שאין באהל אלא טומאת ערב לכך גזרו שיהא טמא ז' כאדם המיטמא באהל שלא חלקו אפילו יהא מפסיק בינו לבין המרדע שלשה סודרים או ד' ויהא אדם רביעי או חמישי או יותר ואפי' אם המטלטלין פשוטי כלי עץ שאינן בני קבולי טומאה דלא שייכא בהם טומאה בחבורים ודוקא בעובי המרדע שיש בהיקפו טפח אבל בפחות מכן ליכא למטעי כלל שהיא משום אהל ואף על פי שלא ידעו טומאה בחבורים לא יטעו אלא ישאלו הטעם:

    ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח כיון דליכא בהן שום טומאה בחבורין בעי אהל חשוב כבשאר דברים וא"ת למה טמאוהו ז' משום חבורים לר' טרפון והא מרדע פשוטי כלי עץ הוא ולא מקבל טומאה דהא ע"כ איירי שאין הדרבן בתוך המרדע שאם יש דרבן בתוכו היה מטמא אפילו בכל שהוא כל מה שתחתיו דחרב הרי הוא כחלל אפי' ע"י אהל כדמוכח בריש אהלות וכל הפסוק דבחלל חרב דרשינן ליה בטומאת אהל בנזיר פ' כ"ג (דף נג:) ואור"ת דחשיב בית קבול מקום שנותנין דרבן במרדעת ולא הוי בית קיבול העשוי למלאות שאין קובעין אותו שם אלא פעמים מניחין ופעמים מסירין וכן מוכח במסכת כלים דחשיב בית קבול דתנן המרדע יש לו אחורים ותוך והא דתנן בפ"ט דכלים (משנה ו) כוש שבלע צינורא ומלמד שבלע דרבן כו' היו טהורים ונכנסו לאהל נטמא פי' הדרבן לבדו נגע בהן ככר של תרומה טהור משמע דמלמד חשוב פשוטי כלי עץ לכך טהור ככר של תרומה שנגע במלמד שהמלמד לא קיבל טומאה מן הדרבן ומלמד ומרדע מסתמא הכל אחד ואור"י דאיכא לאוקמי בכה"ג שא"א להוציא הדרבן אא"כ ישבר בית קבולו ולכך לא חשיב תו בית קבול:

    גוזרני טומאה אף על המסיקה פי' הר"ר פורת דלהכי לא גזרו על המסיקה דגזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות לא שייך בזיתים דמוהל היוצא מהם לא חשיב משקה והא דתנן במס' מכשירין (פ"ו מ"ה) מוהל השמן כשמן י"ל דהיינו במוהל היוצא לאחר אציצה לאחר שעמדו בכומר ב' ימים או ג' ואתיא כר' יעקב דריש חבית (לקמן שבת קמד:) אבל מוהל היוצא ע"י מסיקה אפי' רבי יעקב מודה דטהור וכן גזירה דנושכות ופעמים שאדם יוצא לכרמו לידע אם הגיעו ענביו לבצור נמי לא שייך בהן והשתא אתי שפיר דתניא לקמן בריש חבית (שבת דף קמה. ושם) המפצע בזיתים לידע אם הגיעו זיתיו למסוק אם לאו לא הוכשר:

    הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקה [בתוספתא] דמכשירין (פ"ד מ"ה) גבי עריבה שירד דלף לתוכה ב"ש אומר הרי זה בכי יותן כו' בד"א בטהורה אבל בטמאה הכל מודים הרי זה בכי יותן דברי רבי מאיר ר' יוסי אומר אחת טמאה ואחת טהורה ב"ש אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים אינו בכי יותן:

    Tosafot on Shabbat 17a · Sefaria

    Rav Nissim Gaon

    הניחא למאן דאמר לא כל הטמאות אמרו תיובתא לרבן שמעון בן גמליאל דאמר לא לכל טמאות אלא לטומאת מת אלא למאן דאמר אף לכל הטמאו' אמרו מאי איכא למימר מחלוקת התנא קמא דפליג עליה רשב"ג והמשנה שחלקו בה התנאים היא שהזכירה כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין כו' ודבריה בראש פר' י"א מן מסכת כלים: אמר ר' ינאי ומרדע שאמרו אין בעביו טפח כו' תמצא בתוספתא כלים פר' י"ד עובי המרדע ב' אצבעות והיקפו טפח: הניחא למאן דאמר כלי טמא חושב את המשקין אלא למאן דאמר אין כלי טמא חושב את המשקין מאי איכא למימר דע כי זו החלוקה נלאו למצוא אותה הרבה מהחכמים ולא תמצא אחד מן הקדמונים שפירשה וביררה ואנא ברחמי שמיא כבר יגעתי ומצאתי בתוס' מכשירין (פ"ב) עריבה שירד דלף לתוכה המים הניתזין והצפין אינן בכי יותן נטלה לשפכה בית שמאי אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים אינן בכי יותן במה דברים אמורים בטהורה אבל בטמאה הכל מודים שהן בכי יותן דברי ר"מ ר' יוסי אומר אחת טהורה ואחת טמאה בית שמאי אומרים הרי זה בכי יותן וב"ה אומרים אינם בכי יותן סבר ר"מ כי בעריבה טמאה מודים ב"ש וב"ה שהן בכי יותן וכלי טמא חושב את המשקה ור' יוסי סבר כי לא (פרש) [כי לא יש הפרש] אצל בית הלל בין הטמאה לטהורה שאינו בכי יותן ואין כלי טמא חושב את המשקה והזהר לך בזה הפירוש כי נסתר הוא מאד וכבר סייעני המקום לגלותו ולבררו:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 17a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    מרדע שאמרו אין בעביו טפח ויש בהיקפו טפח והוא לא חשיב ליה אוהל עד דהוי בעביו טפח וגזרו על מי שיש בהיקפו טפח להחשב אהל אטו עוביו:

    הבוצר לגת כו' אוקימנא לעילא שתיק ליה הלל לשמי פי' מי שבצר ענבים שכוונתו להוצאת יין מהן ואמרו בזה כמה טעמים אחד גזירה שמא יבצרנו בקופות טמאות [שחושב] (שהשיבת) משקין גזרו אפילו על הטהורות:

    שני שמא יבצרנו בקופות מזופפות שאינן פולטות משקין וכאילו מתכוין באותן משקין ודעתו עליהן:

    שלישי גזירה משום הנושכות פי' יש מי שאומר כגון שיש לקופו' הללו אוגנין ונושכות בהן הענבים ופולטין משקין ויש מי שאומר שנושך אדם מאשכול ונוטפין ממנו משקין ורב נחמן אמר גזירה שמא יש עליהן בשעת בצירה משקין ממה שזולף עליה' בעודם מחוברין והמשקה ההוא עדיין טופח פירוש טופח שאם תטפח ידך עליו מתלחלחת היד:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 17a · Sefaria

    Rashba

    טמאוהו משום כלים המאהילים על המת פירש רש"י ז"ל: טמאוהו טומאת ערב, ומאן דחזא טעה וסבר דמשום טומאת אהל טמאוהו טומאת שבעה מדין אהל, ור' טרפון אמר דלא טמאוהו אלא טומאת ערב משום דנגע במרדע בעצמו ולא משום אהל. ויש מקשים והלא המרדע פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה, ואי בשל מתכת מן הדין טמא טומאת שבעה דחרב הרי הוא כחלל. וניחא להו דמשום נקבות שבו נכנס חרב המרדע נעשה בית קבול לחרב, ובית קבול העשוי למלאת בית קבול הוא, כדאמר בסוכה (יב, ב) גבי מסככין בזכרים ואין מסככין בנקבות. ואי נמי יש בו חרב המרדע, בטל הוא לגבי המרדע, שהמרדע עיקר וחרב שבו משמש המרדע, וכדתנן (כלים פי"ג, מ"ו) מתכת המשמשת את העץ טהור, ולפיכך אין אומרין בה חרב הרי הוא כחלל. והרמב"ן ז"ל הקשה דאפילו בכלי עץ כל שהוא מטמא באהל המת או בנגיעתו באב הטומאה שבמת אומר בו חרב הרי הוא כחלל ומטמא טומאת שבעה, כדמוכח במסכת אהלות (פ"ג מ"ג). אלא טמאוהו טומאת שבעה קאמר, אלא שטעה השומע וסבור שמחמת אהל טמאוהו, ולא טמאוהו מחמת שהאהיל עליו המרדע אלא מחמת שהמרדע נטמא מחמת שהאהיל על המת וטימא את האיכר בנגיעתו, ורבי עקיבא פירש דאפשר דמשום אהל טמאוהו כיון שהוא נושא אותו, אבל לאדם אחר וכלים לא. ואם תאמר אם כן מאי נפקא לן מינה כיון שהוא מטמא טומאת שבעה בין כך ובין כך. תירץ הוא ז"ל דדילמא נפקא מינה לנזיר, שאילו משום אהל הנזיר מגלח עליו ומזה שלישי ושביעי, ואילו משום מגע אמרינן במסכת נזיר (נד, ב) בהדיא אטו מאן דנגע בכלים בר הזאה הוא, בתמיהא. ורבי טרפון הודה לו לר' עקיבא, וכמו שאמר לו בכמה מקומות (קדושין סו, ב) עקיבא כל הפורש ממך כפורש מחייו אני שמעתי ושכחתי ואתה יושב ודורש ומסכים להלכה. והיינו דלא בצרי ליה לר' טרפון. ואיכא נסחאי דמקשו לר' טרפון בצרי להו, ופריק אמר רב נחמן בר יצחק בנות הכותיים נדות מעריסתן בו ביום גזרו. ולפירושו זה סבירא ליה לר' טרפון בכלים שתחת הצנור כר"מ דאמר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל.

    גזירה משום הנושכות פירש רש"י ז"ל: אשכולות הנושכות זו את זו וכשבא להפרידן נסחט המשקה עליהן, וכיון דעביד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר. ור"ח ז"ל גורס: הנשוכות, ופירש: כשנושך האדם מן האשכול נוטפין ממנו משקה. והרמב"ן ז"ל פירש משמו של הגאון ז"ל: כשאדם בוצר כרמו יש מהם שהגרגרים שלהם מדובקים זה לזה ונושכין זו את זו מפני דיבוקן, ואף על פי שמשקה יוצא מהן אינו הולך לאבוד שהמשקה עומד נשמר בדיבוק אותן הגרגרים ואינו נופל בקרקע, ומשום הכי הוכשר.

    Rashba on Shabbat 17a · Sefaria

    Meiri

    ג' הבוצר ענבים לאכילה או למכור בשוק או לעשותם צמוקים אע"פ שיצא משקה מהן לא הוכשרו שהרי אין לו נחת רוח בכך ואפי' היה הכלי טמא שכל שאינו מוכשר מחמת שאין המשקה חשוב להכשיר אין כלי טמא מחשבו והוא שאמרו בתוספתא מכשירין עריבה שירד דלף לתוכה מים הנתזין והצפין בית שמאי אומרי' בכי יותן ובית הלל אומרי' אינם בכי יותן בד"א בטהורה אבל בטמאה דברי הכל בכי יותן דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אחד טהורה ואחד טמאה לב"ה אינו בכי יותן והלכה כר' יוסי ולדעת ב"ה:

    היה בוצר לגת ר"ל לדרכן הואיל ומן הסתם נוח לו באותו משקה היוצא מהם שהרי לכך הוא עומד הוכשר ואפי' היה אותו משקה הולך לאיבוד מ"מ רוב בוצרים בקופות מזופפות בוצרים וגזרו על כלם בכלל שמנה עשר שהזכרנו משום גזרה שמא יבצרנו בקופות מזופפות ופירשו בה עוד טעם אחר גזירה משום הנושבות ר"ל אשכולות הנושבות זו בזו וכשבא להפרידן נסחט המשקה בסבת הפרדתו עליהם והואיל והוא עושה בידים מכשיר ויש שפירש בו שאף בקפות שאין מזופפות אע"פ שהמשקה הולך לאיבוד מצד שהענבים מתדבקים זה בזה המשקה נשאר עליהם טופח ומכשירן וכן פירשו בה טעם אחר מפני שפעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענביו לבצור וסוחט אשכול של ענבים לבדוק ומזלפו על הענבים ובוצר לאלתר בעוד שהמשקה טופח עליהם ומ"מ במסיקה ר"ל זתים לא גזרו ולא הוכשרו אפי' במוסקן לבית הבד מפני שאינו משקה אלא מיחל בעלמא ואין כאן ניחא ליה כלל:

    Meiri on Shabbat 17a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה ששמע השומע כו' לכך נראה שטמאוהו לאיכר טומאת ז' משום טומאה בחיבורים כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לפרושי ולקיים פירש"י שטמאו לאיכר טומאת ערב וכמו שפירשו לר' עקיבא שהיה סודר מפסיק בין המרדע לבשרו שהסודר טמא טומאת שבעה והאדם טמא טומאת ערב מדאורייתא וכיון שאין טומאת חיבורין פשוט השומע טעה לומר שטמאוהו ז' משום אהל שמביא הטומאה בעובי המרדע אלא דניחא להו לפרש הכי בפשיטות טפי לר' טרפון כיון שאין טומאת חיבורים פשוט בלאו סודר המפסיק בין מרדע לבשרו איכא טעות כשטמאוהו ז' היה סבור דמשום אהל כו' ודו"ק:

    בד"ה אמר ר"ע כו' דהיינו חבורי אהל במת והאדם כו' עכ"ל כצ"ל ומהרש"ל דחק לקיים דברי התוספות שלפנינו ואין להאריך ודו"ק:

    בד"ה ועל שאר כו' וא"ת למה טמאוהו ז' משום חיבורין לרבי טרפון כו' עכ"ל ר"ל לר"ט דהאי עובדא היה במרדעת למה טמאוהו ז' כפי שיטת התוס' דלעיל וכן לפרש"י יש להקשות למה טמאוהו טומאת ערב לר"ט אבל לר"ע ניחא דלא הוה עובדא כלל אלא משום כלי אחר שיש בו בית קבול ויש בו עובי כמרדע גזרו במרדע ובכל מטלטלין אפילו פשוטי כלי עץ כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

    בד"ה גוזרני כו' מוהל השמן כשמן י"ל דהיינו במוהל היוצא לאחר אציצתא לאחר כו' שאדם יוצא לכרמו לידע אם הגיעו ענביו לבצור נמי לא שייך בהן ואתא שפיר דתניא לקמן כו' לידע אם הגיעו זיתיו למסוק כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 17a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' רבא אמר גזירה משום הנושכות רב נחמן אמר רבה בר אבוה פעמים שאדם הולך לכרמו וכו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה ששמע השומע וכו' אמר ר"ע אני אתקן וכו' שני דבורים הללו וכן הדבור הג' המתחיל ועל שאר אדם וכו' הכל דבור אחר:

    בא"ד דהיינו חיבורי אדם במת והאדם אינו טמא וכו' הלשון מגומגם ור"ל דכה"ג שהסודר טמא טומאת שבעה משום טומאת חיבורים דכתיב בתורה דהיינו היכא שהכלי מחובר במת והאדם מחובר בכלי אז האדם הוא טמא טומאת ז' ה"ה כגון הכא שהכלי שהוא המרדע הוא מחובר או מאהיל על המת והסודר מחובר בכלי שהוא המרדע אז הסודר טמא טומאת ז' אבל האדם אינו טמא טומאת ז' כיון שהסודר מפסיק בינו ובין המרדע הלכך אינו טמא מדאורייתא כ"א טומאת ערב וק"ל:

    בא"ד שאם יש דרבן בתוכו היה מטמא אפי' בכל שהוא וכו' חרב הרי הוא כחלל אפי' ע"י אהל וכו' פי' אפי' אין החרב והברזל נוגעין במת אלא שמאהילים על המת הרי הן כמת עצמו והא דקאמר שאם יש דרבן שהוא הברזל בתוך המרדע היה מטמא אפי' בכ"ש כל מה שתחתיו פי' משום אהל לכאורה משמע שאפי' כל מה שתחת המרדע שהוא העץ מטמא משום אהל דכיון שהברזל קבוע בו והוא הקתא של הברזל כמו חקתא של חרב גם הקתא של החרב הוי כחלל ומטמא כל מה שתחתיו בכ"ש אע"ג שאינו רוחב טפח אלא שלפי זה יש לדקדק לקמן בסמוך בדבור זה שכתבו התוס' מלמד שבלע דרבן פי' שהדרבן שהוא הברזל הוא נבלע בתוך המלמד שהוא המרדע שהוא העץ ונכנסו לאהל המת שהדרבן טמא והמלמד טהור וכתבו התוס' שאיירי בכגון שאי אפשר להוציא הדרבן מתוך העץ אא"כ ישבר בית קיבולו ולכך לא חשיב בית קבול ואינו מקבל טומאה עכ"ל והשתא לפי סברא זו דאמרי' דכיון דהיכא שהמרדע מחובר בהברזל והוא בית שלו חשוב ג"כ כחלל א"כ אע"ג דאין לו בית קיבול לטמא מטעם דחרב הרי הוא כחלל צ"ל דשם איירי שאין הברזל יוצא ממנו כלום חוץ מן העץ רק כולו נבלע בתוך העץ ולכך היכא שנכנסו באהל המת אפי' הברזל עצמו אינו טמא מטעם חרב הרי הוא כחלל כיון שאינו יוצא כלל לחוץ ואינו נטמא אלא מדין כלי הנכנס לאהל המת ואע"ג שכולו נבלע בתוך המרדע שהוא העץ מ"מ אין העץ מצילו מטומאת אהל שאין מציל מטומאת אהל אלא כלי שיש לו תוך המוקף צמיד פתיל וע"ש באהלות בפי' ר"ש ולכך נמי העץ שהוא המרדע אינו נטמא מטעם שנוגע בברזל שנטמא באהל משום דכיון שאין לו בית קבול כיון שא"א להוציא הברזל אא"כ ישבר בית קיבולו לא הוי אלא כפשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה ודו"ק:

    בד"ה גוזרני טומאה וכו' מוהל השמן כשמן יש לומר דהיינו במוהל היוצא לאחר אציצה וכו' ופעמים שאדם יוצא לכרמו נמי לא שייך בהן והשתא אתי שפיר הא דתני לקמן בריש חבית וכו' אם הגיעו זיתיו למסוק אם לאו לא הוכשר כן צריך להגיה דבור תוספות זה והכל דבור אחד הוא:

    Maharam on Shabbat 17a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוס' בד"ה ששמע השומע וטעה כו' פי' בקונטרס טמאוהו לאיכר טומאת ערב כו' וקשה למה טעה השומע כו' עס"ה. וכתב מהרש"א ז"ל דה"ה דהוי מצי התוספות לפרש בשיטת רש"י דמה שכתב שטמאוהו לאיכר זה טומאת ערב היינו לפי שהסודר מפסיק כמ"ש בסמוך בד"ה אמר ר"ע ולפי שאין דין חיבורין פשוט טעה השומע לומר שטמא משום אהל עכ"ל מהרש"א ז"ל ע"ש. ובעיני דבריו מגומגמים דנהי דאין טומאת חיבורים פשוט כ"כ מ"מ היכא שהסודר מפסיק דהיינו שלא בחיבורין דבר פשוט הוא ואם כוונתו לומר דאפשר דאפילו שלא בחיבורין טמא ז' כדבעי למימר מעיקרא בפרק אין מעמידין דמקמי יוסי בן יועזר הוי גזרו אפי' שלא בחבורין טומאת ז' אטו חיבורים ויוסי בן יועזר הוא דאמר דטמא טומאת ערב א"כ מאי ענין טומאת אהל לכאן ואכתי במאי טעה השומע:

    אמנם הנראה בעיני לקיים שיטת רש"י ז"ל דאיכר טמא טומאת ערב היינו משום דסודר היה מפסיק אלא שהשומע סבור דמרדע הוי פשוטי כלי עץ לא שייך ביה טומאת כלים לכך סובר דע"כ מה שטימאו האדם היינו משום דמרדע הוי אהל דשייך אפילו בפשוטי כלי עץ אבל לפי האמת לא טמאוהו אלא טומאת ערב ולא משום אהל אלא משום כלים משום דחשוב בית קיבול כמ"ש התוס' בשם ר"ת כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ועיין עוד בסמוך:

    בא"ד לכך נראה שטמאוהו לאיכר טומאת ז' משום טומאה בחיבורין כו' עכ"ל ולכאורה לפי פירושם העיקר חסר מדברי רבי טרפון דהו"ל למימר בהדיא שטימאו את האדם משום טומאה בחיבורין משא"כ לפירש"י א"ש דלאפוקי ממה שטעה השומע וסבר דלאו כלי הוא אלא משום אהל טמאוהו מש"ה מסיים ר"ט דבאמת טימאו אותו משום כלים ושפיר מיקרי כלי דחשיב בית קיבול:

    מיהו בעיקר דבריהם שכתבו כאן בפשיטות דטומאה בחיבורי אדם שנגע בכלים המאהילים הוי מדאורייתא לכאורה מסוגיא דנזיר דף מ"ב לא משמע הכי דהא מסיק התם דחיבורי אדם באדם לאו דאורייתא מדאמרי' דלא אמרו חיבורין אלא לענין תרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח ואם כן משמע דה"ה חיבורי אדם וכלים נמי לאו דאורייתא ואף שהרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות טומאת מת כתב דדוקא חיבורי אדם באדם הוי מדרבנן אבל אדם בכלים טמא ז' מדאורייתא היינו משום דאזיל לשיטתו דחרב הרי הוא כחלל שייך בכל הכלים אפילו בפשוטי כלי עץ משא"כ לשיטת התוספות בסמוך ד"ה ועל שאר אדם דדוקא בכלי מתכות אמרינן דחרב הרי הוא כחלל וכן כתבו בנזיר ובכמה דוכתי וא"כ לא שייך לחלק כלל בין חיבורי אדם באדם ובין חיבורי אדם בכלים אלא דבאמת שהתוס' כאן כתבו כן לשיטתם בנזיר דף מ"ב דהא דאמרינן התם דחיבורי אדם באדם הוי מדרבנן היינו באדם שלישי שנגע באדם שנגע גם הוא באדם שנטמא במת משא"כ אדם באדם גרידא הוי מדאורייתא כדאמרינן בפרק אין מעמידין וכמ"ש שם התוס' דאף למסקנא דאמר רבא לא תיתלו ביה בוקי סריקי ברב נחמן אפ"ה לא הדר ביה ממאי דאמרינן מעיקרא בעיקר דין טומאה בחיבורין ממילא לפ"ז משמע להו כאן דה"ה בחיבורי אדם בכלים. נמצא דכל זה היינו דהתוס' לשיטתם משא"כ לפירש"י שכתב להדיא שם בנזיר דחיבורי אדם באדם דהוי מדרבנן היינו אפילו אדם באדם גרידא ולפירושו צ"ל דהא דמסקינן בפרק אין מעמידין דקאמר רבא לא תיתלו בוקי סריקי בר"נ הדר ביה ממאי דאמרינן מעיקרא דיקרב בדיקרב דטמא טומאת ז' מדאורייתא אלא דמדאורייתא אינו טמא אלא טומאת ערב כמ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקו"ס שם בפ"ה ע"ש. וא"כ לפ"ז שפיר מצינו למימר דרש"י כאן הוכרח לפרש כן לפי שיטתו דטומאה בחיבורין מדאורייתא אינו טמא אלא טומאת ערב ולענין חיבורי אדם וכלים סבר רש"י כשיטת התוס' דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בכלי מתכות וא"כ יפה כתב דלפי האמת לא טמא האיכר אליבא דר"ט אלא טומאת ערב ומכ"ש למאי דפרישית דלפירש"י היה סודר מפסיק וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ודוק היטב:

    בגמרא ולרבי טרפון דאמר כו' בצרי להו ויש לדקדק דלפי שיטת התוספות דלר"ע היה סודר מפסיק א"כ מצינו למימר דלר"ט נמי היה סודר מפסיק ואפ"ה טמאוהו טומאת ז' ולאו משום אהל אלא מגזרת חכמים שגזרו בשלא חיבורין טומאת ז' אטו בחיבורין וכסוגיא דפרק אין מעמידין דהכי הוי סברי רבנן דמקמי דיוסי בן יועזר וסובר ר"ט דמגזרת י"ח דבר נמי הכי הוא ובהכי הוי א"ש טובא דבלא"ה ע"כ לר"ט נמי נשאלה אותה השאלה של האיכר באותו יום שנמנו ורבו ב"ש על ב"ה וגזרו י"ח דבר דאל"כ אף לפי טעות השומע שגזרו משום אהל למה תלה הדבר בי"ח דבר מיהו לפירש"י שכתבתי לעיל שלא טימאו להאיכר אלא טומאת ערב לפי האמת והיינו משום דחשיב בית קיבול שעל דבר זה נשאל לחכמים א"כ תו לא שייך לומר דהוי מי"ח דבר כיון דלא אשכחן פלוגתא בהך מילתא כנ"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Shabbat 17a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' גוזרני טומאה אף על המסיקה עי' חגיגה דף כה ע"א תוס' ד"ה יתננה:

    שם הניחא למ"ד כלי טמא חושב עי' טורי אבן חגיגה דף יט ע"א ד"ה ידיו טהורות:

    רש"י ד"ה הניחא ל"י היכא. עי' ברכות דף כה ע"ב ברש"י ד"ה מאן שמעת ליה כו' וש"נ:

    תוס' ד"ה אמר ר"ע וכו' אפי' היכא דלא שייך טומאה בחיבורין עי' בב"מ דף קה ע"ב תוס' ד"ה על אדם:

    תוס' ד"ה גוזרני טומאה וכו' לא שייך בזיתים דמוהל וכו' עי' רפ"ט דטהרות ברע"ב ובתוי"ט שם:

    Gilyon HaShas on Shabbat 17a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    אָמַר לֵיהּ הִלֵּל לְשַׁמַּאי מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה, וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה? אָמַר לֵיהּ: אִם תַּקְנִיטֵנִי, גּוֹזְרַנִי טֻמְאָה אַף עַל הַמְּסִיקָה. קשא ממה נפשך אם רואה לפי שורת הדין שצריך לגזור גם על מְּסִיקָה למה לא גזר, ואם לא נראה לו כן לפי שורת הדין היתכן שיחדש דין וגזרה בשביל שמקניטו, וכי חס וחלילה דברי תורה הם כמילי דעלמא שיתחדש בהם דבר שאינו ראוי מחמת כעס והקפדה? ונראה לי בס"ד דודאי לא היה נראה לו לגזור על מְּסִיקָה משום דענבים לחוד וזתים לחוד ולכך לא גזר מעיקרא, אך אם הלל עומד כנגדו ומחליט הדבר הזה לומר לא שנא זתים מענבים ואין לחלק ביניהם, אז אף על פי ששמאי לא נראין לו דברי הלל אלו ולדידיה שניא הא מהא, מכל מקום כיון דהלל כך הוא דעתו ודאי ימצא עוד כמה וכמה שדעתם כהלל, ולפי זה עתה צריך לגזור על המסיקה גם כן כדי שלא יטעו להתיר גם בענבים שיאמרו אין לחלק ביניהם וכדסבר הלל. ולכן אָמַר לֵיהּ: אִם תַּקְנִיטֵנִי רצונו לומר שתעמוד בדבורך זה אז צריך אני לחוש שלא יטעו גם אחרים בכך ולכן צריך אני לגזור על מְּסִיקָה גם כן! ובזה ניחא נמי דהא מצינו כשעמדו אחרי זה למנין לא גזרו אלא על בצירה.

    וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה הִלֵּל כָּפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי שַׁמַּאי כְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים, וְהָיָה קָשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, כַּיּוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ הָעֵגֶל. נראה לי בס"ד הטעם כי בעגל הגבירו מדת הגבורה בעשותם תַבְנִית שׁוֹר, וידוע מ"ש בזוהר הקדוש הלל חסד ושמאי גבורה. ונראה לי מחמת שהיה הִלֵּל כָּפוּף לא אסתייעא מלתא שתהיה גזרתם קיימת כדמסיק אינהו גזור ולא קבול מנייהו. ועוד נראה לי מ"ש כַּיּוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ הָעֵגֶל דאיתא בליקוטי תורה לרבינו האר"י ז"ל שהלל היה מבחינת רחל ושמאי היה מבחינת לאה, גם ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בע"ח ושה"פ) שבעון העגל פגמו בבחינת רחל בסוד ואמחה את שמם עיין שם. ולכן אותו היום שהיה הִלֵּל שהוא בחינת רחל כָּפוּף היה קָשֶׁה עליהם כַּיּוֹם הָעֵגֶל.

    Ben Yehoyada on Shabbat 17a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 17, Amud Aleph, about 263 words in 10 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 10 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 127 words

      Opens “אֲקַפֵּחַ אֶת בָּנַי שֶׁזּוֹ הֲלָכָה מְקוּפַּחַת, שֶׁשָּׁמַע…”

    2. Segment 232 words

      Opens “אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲתַקֵּן שֶׁיְּהוּ דִּבְרֵי…”

    3. Segment 317 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי יַנַּאי: וּמַרְדֵּעַ שֶׁאָמְרוּ, אֵין בְּעׇבְיוֹ…”

    4. Segment 430 words

      Opens “וּלְרַבִּי טַרְפוֹן דְּאָמַר אֲקַפֵּחַ אֶת בָּנַי שֶׁהֲלָכָה…”

    5. Segment 522 words

      Opens “וְאִידַּךְ — הַבּוֹצֵר לַגַּת, שַׁמַּאי אוֹמֵר: הוּכְשַׁר,…”

    6. Segment 650 words

      Opens “אָמַר לוֹ: אִם תַּקְנִיטֵנִי, גּוֹזְרַנִי טוּמְאָה אַף…”

    7. Segment 713 words

      Opens “מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי זְעֵירִי אָמַר רַבִּי…”

    8. Segment 832 words

      Opens “הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כְּלִי טָמֵא חוֹשֵׁב מַשְׁקִין…”

    9. Segment 938 words

      Opens “רָבָא אָמַר: גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַנּוֹשְׁכוֹת. דְּאָמַר רַב…”

    10. Segment 102 words

      Opens “וְאִידַּךְ, אָמַר…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Shabbat 17a · Segment 2 — “אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲתַקֵּן שֶׁיְּהוּ דִּבְרֵי חֲכָמִים קַיָּימִים:…

    • Rabbi Yannai · Fourth Generation of Tannaim

      Rabbi Yannai, a fourth-generation Tanna and a prominent teacher of Rabbi Yochanan, was known for his humility and deep understanding of Jewish…

      Source: Shabbat 17a · Segment 3 — “וְאָמַר רַבִּי יַנַּאי: וּמַרְדֵּעַ שֶׁאָמְרוּ, אֵין בְּעׇבְיוֹ טֶפַח וְיֵשׁ…

    • Ze'iri · Amoraim · First Generation Amoraim

      Ze'iri was a first-generation Amora and a prominent disciple of Rabbi Hiyya the Great, known for his erudition and piety.

      Source: Shabbat 17a · Segment 7 — “…טַעְמָא? אָמַר רַבִּי זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא…

    Original text

    אֲקַפֵּחַ אֶת בָּנַי שֶׁזּוֹ הֲלָכָה מְקוּפַּחַת, שֶׁשָּׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ, וְטָעָה: הָאִיכָּר עוֹבֵר וּמַרְדְּעוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְאִיהֵל צִדּוֹ אֶחָד עַל הַקֶּבֶר — טִימְּאוּ אוֹתוֹ, מִשּׁוּם כֵּלִים הַמַּאֲהִילִים עַל הַמֵּת.

    I will bury my sons if this is not a truncated halakha , i.e., that the one who heard it, heard a halakhic ruling concerning a different situation and erred. He thought this halakha was established with regard to the following: Movable objects with the thickness of an ox goad transmit impurity to another vessel when the movable object is over both the source of impurity and the vessel at the same time. However, the original halakha is as follows: If the farmer was passing and his ox goad was on his shoulder and one side of the ox goad covered the grave, the Sages deemed the ox goad itself impure due to the impurity of vessels that cover a corpse. Any object located over a grave becomes impure. However, just because the ox goad itself became impure, this does not necessarily mean that it transmits impurity to other objects.

    אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲתַקֵּן שֶׁיְּהוּ דִּבְרֵי חֲכָמִים קַיָּימִים: שֶׁיְּהוּ כׇּל הַמִּטַּלְטְלִים מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה עַל הָאָדָם שֶׁנּוֹשֵׂא אוֹתָן בְּעוֹבִי הַמַּרְדֵּעַ, וְעַל עַצְמָן בְּכָל שֶׁהֵן. וְעַל שְׁאָר אָדָם וְכֵלִים — בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.

    Rabbi Akiva said: I will correct and explain the halakha so that the statements of the Sages will be upheld as they were originally said, and this halakha will be explained as follows: All movable objects transmit impurity to the person carrying them if the objects are at least as thick as an ox goad. As will be explained below, there is room to decree that a round object with the circumference of an ox goad should have the legal status of a tent over a corpse. Something that serves as a covering over a corpse not only becomes impure itself, but also transmits impurity, as it is written: “Anything that is in the tent will become impure for seven days” (Numbers 19:14). Therefore, even the person carrying the ox goad becomes impure due to the ox goad. And, however, movable objects that covered the corpse bring impurity upon themselves by means of this makeshift tent at any size, and there is no minimum measure. And, however, those objects that cover the corpse do not transmit impurity to other people who are not carrying them. And the same is true with regard to vessels, unless the width of these vessels is at least one handbreadth.

    וְאָמַר רַבִּי יַנַּאי: וּמַרְדֵּעַ שֶׁאָמְרוּ, אֵין בְּעׇבְיוֹ טֶפַח וְיֵשׁ בְּהֶיקֵּפוֹ טֶפַח — וְגָזְרוּ עַל הֶיקֵּפוֹ מִשּׁוּם עׇבְיוֹ.

    And Rabbi Yannai said: And the ox goad that they mentioned is specifically one in which its width is not a handbreadth and, however, its circumference is a handbreadth, and they, the Sages, issued a decree on its circumference due to its width. If its width was a handbreadth it would transmit impurity as a tent by Torah law. Therefore, they issued a rabbinic decree with regard to an object whose circumference is a handbreadth. This is another of the eighteen decrees.

    וּלְרַבִּי טַרְפוֹן דְּאָמַר אֲקַפֵּחַ אֶת בָּנַי שֶׁהֲלָכָה זוֹ מְקוּפַּחַת — בָּצְרוּ לְהוּ! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף בְּנוֹת כּוּתִים נִדּוֹת מֵעֲרִיסָתָן, בּוֹ בַּיּוֹם גָּזְרוּ. וּבְאִידַּךְ סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי מֵאִיר.

    The Gemara asks: And according to Rabbi Tarfon, who said: I will bury my son if this is not a truncated halakha , the tally of the decrees is lacking, and there are not eighteen. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The decree that the daughters of the Samaritans are considered to already have the status of menstruating women from their cradle, they issued on that day. And in the other matter of drawn water, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and thereby the tally of the decrees is complete.

    וְאִידַּךְ — הַבּוֹצֵר לַגַּת, שַׁמַּאי אוֹמֵר: הוּכְשַׁר, הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא הוּכְשַׁר. אָמַר לוֹ הִלֵּל לְשַׁמַּאי: מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה?

    And another of those decrees is the matter of one who harvests grapes in order to take them to the press. Shammai says: It has become susceptible, and Hillel says: It has not become susceptible. Hillel said to Shammai: If so, for what purpose do they harvest grapes in purity, i.e., utilizing pure vessels, as in your opinion, since the grapes are susceptible to impurity by means of the juice that seeps from them, care must be taken to avoid impurity while gathering; and, however, they do not harvest olives in purity? According to your opinion that liquid that seeps out renders the fruit susceptible to impurity, why is there not a similar concern with regard to the liquid that seeps out of olives?

    אָמַר לוֹ: אִם תַּקְנִיטֵנִי, גּוֹזְרַנִי טוּמְאָה אַף עַל הַמְּסִיקָה. נָעֲצוּ חֶרֶב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, אָמְרוּ: הַנִּכְנָס — יִכָּנֵס, וְהַיּוֹצֵא — אַל יֵצֵא. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה הִלֵּל כָּפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי שַׁמַּאי כְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים. וְהָיָה קָשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל כַּיּוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ הָעֵגֶל. וּגְזוּר שַׁמַּאי וְהִלֵּל וְלָא קַבִּלוּ מִינַּיְיהוּ, וַאֲתוֹ תַּלְמִידַיְיהוּ גְּזוּר וְקַבִּלוּ מִינַּיְיהוּ.

    Shammai said to him: If you provoke me and insist that there is no difference between gathering olives and grapes, then, in order not to contradict this, I will decree impurity on the gathering of olives as well. They related that since the dispute was so intense, they stuck a sword in the study hall, and they said: One who seeks to enter the study hall, let him enter, and one who seeks to leave may not leave, so that all of the Sages will be assembled to determine the halakha . That day Hillel was bowed and was sitting before Shammai like one of the students. The Gemara said: And that day was as difficult for Israel as the day the Golden Calf was made, as Hillel, who was the Nasi , was forced to sit in submission before Shammai, and the opinion of Beit Shammai prevailed in the vote conducted that day. And Shammai and Hillel issued the decree, and the people did not accept it from them. And their students came and issued the decree, and the people accepted it from them.

    מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִבְצְרֶנּוּ בְּקוּפּוֹת טְמֵאוֹת.

    As to the essence of the matter, the Gemara asks: What is the reason they decreed that liquids that seeped from the grapes unintentionally render the grapes susceptible to impurity? Rabbi Ze’iri said that Rabbi Ḥanina said: The Sages issued a decree due to concern lest he gather the grapes in impure baskets. The impurity of the vessel would accord the liquid in it the status of a liquid that renders food items susceptible to impurity.

    הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כְּלִי טָמֵא חוֹשֵׁב מַשְׁקִין — שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵין כְּלִי טָמֵא חוֹשֵׁב מַשְׁקִין — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא אָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִבְצְרֶנּוּ בְּקוּפּוֹת מְזוּפָּפוֹת.

    The Gemara asks: This works out well, according to the one who said that an impure vessel accords liquids in it the halakhic status as if they were placed there willfully, and they render foods susceptible to impurity even if he did not want the liquids in the vessel. However, according to the one who said that an impure vessel does not accord liquids that status, what can be said in explanation of the decree? Rather, Rabbi Ze’iri said that Rabbi Ḥanina said the following: The reason is not as we suggested; rather, this is a decree instituted by the Sages lest he gather them in pitched baskets, which are sealed. Since liquids that seep out of the grapes do not spill out of the baskets, it is opportune for him to have the liquids seep out of the grapes as he thereby accelerates the production of wine in the press. Because the seeping of the liquid is opportune, it renders the grapes susceptible to impurity.

    רָבָא אָמַר: גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַנּוֹשְׁכוֹת. דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: פְּעָמִים שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ לְכַרְמוֹ לֵידַע אִם הִגִּיעוּ עֲנָבִים לִבְצִירָה אוֹ לֹא, וְנוֹטֵל אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים לְסוֹחֳטוֹ, וּמְזַלֵּף עַל גַּבֵּי עֲנָבִים — וּבִשְׁעַת בְּצִירָה עֲדַיִין מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ עֲלֵיהֶם.

    Rava said: The reason for the decree is due to the case of liquid that squirted out when one separated clusters of grapes that were stuck together . Since he did so by his own hand, consciously and willfully, the liquid that seeps out renders the grapes susceptible to impurity. Just as Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: Sometimes a person goes to his vineyard in order to ascertain whether or not the grapes have reached the time for gathering, and he takes a cluster of grapes to squeeze it, and he sprays the juice onto the grapes. Based on the quality of the juice, he determines whether or not the grapes are sufficiently ripe. If so, this grape juice was squeezed by his own hand willfully and it renders the grapes susceptible to impurity, as even at the time of gathering it is conceivable that the liquid is still moist upon the grapes.

    וְאִידַּךְ, אָמַר

    Since all eighteen decrees decreed that day have not yet been enumerated, the Gemara asks: And what is the other? Said