Talmud Builders

    Commentary page

    Shabbat 155b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 155b

    Shabbat 155b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 556 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    את הדלועין התלושין ולא אמרינן מוקצין הן לבהמה דמאכל אדם הן:

    אשוני קשין:

    א"נ כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל נבלה קשה להן:

    ומערבין התבן והאספסתא יחד והבהמה אוכלת התבן בשביל האספסתא:

    תבן בתיבנא סריא דלא חזיא והשתא משוי לה אוכלא והאי סריא לאו סריא לגמרי דההיא לטינא קיימא ואסורה לטלטל:

    מתני' אין אובסין מאכילין אותו הרבה על כרחו ותוחבין לו בגרונו ובגמרא מפרש לשון אובסין עושין לה כמין אבוס בתוך מעיה:

    ולא דורסין שדורס לה בתוך גרונה את השעורין ומיהו לא הוי כל כך כמו אובסין:

    אבל מלעיטין מפרש בגמרא:

    30 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 155b · Sefaria

    Tosafot

    אין אובסין את הגמל וכו' והא דאמרינן בעירובין פרק עושין פסין (עירובין דף כ: ושם) גמל שראשו ורובו מבפנים אובסין אותו מבפנים הך אביסה לאו היינו אביסה ממש דהא אמרינן הכא אין אובסין כו' וההיא אביסה היינו הלעטה וכן פירש רבינו שמואל:

    אלא קמח דבר גיבול הוא פירשתי לעיל בפ"ק (שבת דף יח. ושם):

    Tosafot on Shabbat 155b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ופריק רב פפא אליבא דרבא הכא בכלכלה דחוקה וכו' ודברי רב פפא פשוטין הן ומפקינן בה והלכתא צדדין אסורין צדדי צדדין מותרין:

    דרגא דמדלא סולם העשוי לעלות בו בערסל והוא (שכתוב) [שת"י] כמלונה במקשה [כערסל]. והוא מלונה לשומרי פירות ודקדק רב אשי מזו ההלכה שאסור להניח סולם על הדקל ולעלות בו שנמצא משתמש בצידי האילן ואסור. ופירוש שאם יחקוק באילן ויניח באותה חקיקה גואזי שהן עצים ויניח באותו העצים הסולם נמצא הסולם נתון בעצים כמין הכלכלה ביתד ושרי וגם אסור להניח רגלי העולה באותה סולם בעצים הנעוצין באילן מפני שהן צדדין והצדדין אסורין. וכי אינו מותר לו להשתמש ולעלות אלא בקנים שהן מעלות הסולם והן שליבותיו שהן ודאי צדדי צדדין:

    [מתני'] מתירין פקיעי עמיר כו' פי' פקיעי אגודות כדתנן פקעת גמי בא רב הונא לפרש משנתנו ואמר הפקיעין והכיפין שניהם אגודות קשורות הן. אלא הפקיעין ב' אגודות כפקיע והכפין ג' אגודות בכף זירין דארזי כשמתגזאין ומתקשין נקראין דארזי והן אחד אחד ואינן נאגדין באגודה. ואם אגדן בחזקתן עומדין ותרצה רב הונא למתניתין הכי מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין פי' מפספסין מפרכין כעין פיתות (לרכנן לייתות) [לרככן] לאכלה ומצינו בתלמוד א"י שאמרו בענין (תינוק פתילה) מפספסין ופי' מחרכין כדכתיב ושער ראשיהון לא התחרך ונראין הדברים שהחריכה מרככת כעין הפתיתה דהוא מעין פסיסה. כדאמרינן בידות האוכלין שכססן לגורן וכשם שמתירין ומפספסין הפקיעין הוא הדין לכפין אבל הזירין לא יפספס ולא להתיר אם נקשרו ובא רב חסדא ופי' טעמא דרב הונא ואמר שהעמידו למשנתנו שמתירין ומפספסין הפקיעין והכפין שהן מקודם אוכל ויכולין להיאכל כמות שהן וכן ההתרה והפספוס לא להוסיף להם אלא הכשר לאכילה בלבד דייקינן מדבריו הללו דקסבר מותר למיטרח באוכל ומוסיף לו הכשר אבל אם אין יכול להיאכל כגון הזירין שהן דארזי אלא אחרי התר ופספוס אסור וזהו לשוויי אוכלי לא משוינן ורב יהודה חלק על רב הונא לדברי רבה דאוקמינהו לדברי רב יהודה שוויה אוכלא לא משווינן ואמר רבה מדתרצה למתניתין שהפקיעין [והזירין שניהן אגודות מפספס למה הן מיהו הפקיעין שתים באגודה והעמירן ג' מותר להתיר הפקיעין שקשרן מתירן] ואם לא יתירם אינן נאכלין בטוב ושלש אין קשרן אמיץ ונאכלין וכיון שיכולים להיאכל קסבר אטרוחי באכילה טרחינן ואם יש לומר מניין לנו ראיה שיש הפרש בין ב' לג' שאלו קישרם אמיץ יתר מאלו מצאנו לדבריהן שאומרים נימה אחת קשורה חוצצת ג' אין חוצצת ב' איני יודע פי' ג' אינן חוצצת שאין קשרן מתחזק ומרפרף הוא והמים באים בתוכו לפיכך אינן חוצצין אבל הכפים שהן דידי והן קשין כמו שאמרנו למעלה מפספסין כדי לשוותם אוכל וכ"ש שמתירין ובאנו להקשות לרב הונא מסיפא דהא מתניתין דקתני אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין ופשוטה היא. ופריק רב הונא לא שהחרובין רכין הן כמות שהן (שהדות) [שהדתאה] שהן רכין ויכולין להיאכל אין מרסקין אותן אלמא לא מטרחינן באוכלא אלא שחת דומיא דחרובין מה חרובין דאשיני פירוש יבישין וקשין ואין יכולין להיאכל אף שחת כמותן שנתייבש ונתקשה ואינו אוכל והריסוק משווייהו אוכל ומתניתין כוותי דאמרי שוויי אוכלא לא משווינן ואזו היא בהמה שאינה יכולה לאכול השחת אלא אחרי ריסוק ואמרנו בעילי זוטרי פי' עיירים קטנים. ותוב אקשינן על רב הונא מדרב יהודה נשמע לרבנן לאו ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה לדקה [אין] לגסה לא מכלל דרבנן סברי כיון שיכולין להיאכל כמות שהן לא טרחינן לדחוקינהו להו דמטרח באוכלא לא טרחינן. וא"ל רב יהודה לת"ק התינח לגסה שיכולה לאכול כמות שהיא בלא ריסוק אלא לדקה שאינה יכולה לאוכלה כמות שהיא בלא ריסוק שוויי אוכלא הוא ושוי דאם נאמר כי ת"ק סבר מטרח טרחינן שוויי אוכלא לא משוינן וריסוק זה שוויי אוכלא לדקה ולגסה הוא ואסור וא"ל ר' יהודה לדקה אוכלא הוא ומיטרח באוכל שרי ואם הוא אוכל לדקה כ"ש לגסה ולא היה צריך לומר אלא ר' יהודה מתיר סתם בין לדקה בין לגסה. ועלתה בקשיא לרב הונא וחזרנו להקשות על רב יהודה דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ופריק ליה ופשוטה היא וכן הא דתני רב חנן מנהרדעא מפריכין תבן ואספסתא ומערבין אלמא טרחינן באוכלא ופריק גם זו ואע"ג דרוב סוגיא דשמעתא כרב הונא ריחשא הא איתותב ולא אשכח לה פירוקא ועלתה בה קושיא ותוב רב יהודה ורבה רישי מתיבתא הוו דאמרינן האי שיפורא מעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה וחלכתא כוותיה ומשוינן אוכלא ולא קא טרחינן באוכלא מכלל דרב הונא לא הוה ריש מתיבתא והא אמרינן כי הוו מפטרי רבנן מבי רב הונא הוו פיישי כו' ואמרינן ואמרי במערבא קמא לה מתיבתא דהונא בבלאה:

    [מתני'] אין אובסין את הגמל כו' פי' אובסין מפטמין כדכתיב וברבורים אבוסים והוא מאכילין את הגמל הרבה כרב ירמיה דאמר אנא חזיתיה לההוא טייעא דאכלא כו' כורא ואטענה כורא וכן הלכה דאסור לפטם בהמה בשבת ולא אפילו עופות. אין ממרים את העגלים אבל מלעיטין איזו היא המראה ואיזו הלעטה.

    אמר רב יהודה המראה למקום שאינה יכולה להחזיר פי' המראה שמוריד בידו המאכל בבלועו של עגלים במקום שאינו יכול להחזירו מתוך בלעו אבל חשוב הוא כבלוע כגון זה אסור להמרות. אבל להלעוטי כדכתיב הלעיטני וגו' לתת המאכל בחך שלו מותר וזה וזה ביד.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 155b · Sefaria

    Rashba

    [מתני':] אין אובסין את הגמל ואי קשיא לך הא דאמרינן בעירובין פרק עושין פסין (עירובין כ, ב) גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים. פירש רבנו שמואל דההיא הלעטה היא ולא דק בלישנא.

    Rashba on Shabbat 155b · Sefaria

    Meiri

    משנה אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין ואין מחמרין ואין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין אותם ומהלקטים לתרנגולין ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזים ותרנגולים ולפני יוני הדרסיאות אמר הר"מ פי' אבוס שם המקום שמשימים בו המספא לבהמה וענין אמרם אין אובסין שלא יאכילנה מזון ימים רבים והוא אמרם אין עושין לה אבוס בתוך מעיה ודורסין הפי' הקרוב אצלי שלא ישימו בחזקה הגמל על המאכל כדי שיאכל הרבה מלעיטין נתינת המאכל לתוך פי האוכל ממרין זריקת המאכל למעי הבהמה עם המים ואמרם מלעיטין למקום שיכולה להחזיר וממרין למקום שאין יכולה להחזיר ושתיהן מלות עבריות מלעיטין מגזרת הלעיטני נא וממרין מענין הפטום שור ומריא מהלקטין שישים האוכל בידו והם לוקטין אותו מורסן ידוע גובלין כמו לשין הדרסיאות יוני הבית והם מיוחסות להודורוס שהיה מגדל אותם בהיכלו:

    אמר המאירי אין אובסין את הגמל פי' בגמ' שאין עושין לה אבוס בתוך מעיה ליתן לה מאכל הרבה ביד בכדי שנים או שלשה ימים שכך הוא דרך הטייעים ההולכים במדברות שאין מצוי להם מקום לקנות מספא לגמליהם והוא טורח גדול שאינו רוצה לאכול מעצמו כל כך ובשבת אין לנו לטרוח כל כך וכן לא דורסין והוא ענין זה בעצמו אלא שאינו שיעור גדול כל כך כאותו האמור באובסין ובא ללמד שאף לשיעור הראוי לו ביומו כל שהוא דורס השעורים בידו לגרונו עד מקום שאין הבהמה יכולה להחזירם אסור אבל מלעיטים ר"ל שאם אינו רוצה לאכול הראוי לו לעצמו מלעיטין לו בגרונו עד מקום שיהא יכול להחזירם ואין ממרין את העגלים והוא שמרביצה ופוקס את פיה ר"ל נותן לתוכו חכה שלא יוכל לסגור את פיו ומאכילו כרשינים ומים בבת אחת והמים מכניסים את הכרשינים בבית הבליעה על כרחה עד מקום שאינה יכולה להחזיר אבל מלעיטין והוא שמאכילה על עמדה בהגבהת הראש ואינו מרביצה ונותן לה כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן ובדרך [זו] אינן נכנסות אלא עד מקום שהיא יכולה להחזיר ולפיכך מותר ושניהם ביד ולא בכלי ומהלקטים את התרנגולים והוא כעין הלעטה האמורה בבהמה שמכניס האוכלים לפיו בידו עד מקום שהתרנגול יכול להחזיר וכ"ש שמלקיטין והוא שנותן לפניו והוא לוקט מאליו אבל יוני שובך ויוני עליה אין מלקיטין וכל שכן שאין מהלקטין ומה הפרש בין זה לזה פי' בגמ' שהתרנגולין מזונותן עליך ואלו אין מזונותן עליך ומ"מ עופות שהיה מזונותן עליו מלקיטין אבל לא מהלקטין ונותנים מים למורסן אבל לא גובלים ויתבאר בגמ' שלא גובלים כדרכו אבל ע"י שינוי מותר ודרך שינויו יתבאר בגמ':

    אין נותנים מים לפני יונים שבשובך וכן לפני הדבורים ואפי' היו מזונותם עליו שמלקיטין להם מזונותם כמו שביארנו מים מיהא אסור שהרי דרכם לעוף ומוצאים מהם הרבה בנהרות אבל נותנים לפני אווזים ותרנגולים ויוני הרדסיות שאין דרכן לעוף כל כך ודוקא במזונותם עליו על הדרך שביארנו:

    משנה מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן אמר הר"ם פי' ואין הלכה כר' יהודה:

    אמר המאירי מחתכין את הדלועין התלושין לפני הבהמה בשבת אפי' נתלשו היום ע"י גוי או לאיזו סיבה ואת הנבלה לפני הכלבים אפי' נתנבלה היום ואע"פ שלא הוכנו מאתמול וכגון שהחתוך צריך להם לשויי אכלא כגון שהיו כלבים קטנים או שהיתה הנבלה טפלה ובשרה קשה וכיוצא בה בדלועי' ור' יהודה אוסר אא"כ נתנבלה מערב שבת ומתורת מוקצה והלכה כר' שמעון בשבת וכר' יהודה ביום טוב וכבר ביארנוה בראשון של י"ט:

    ושאר המשנה כלה על הדרך שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    ממה שכתבנו למדת שאין מפרכין את התבן לפני הבהמה אלא מניחים אותו שלם ומ"מ אם היה תבן קשה ולא היה ראוי לאכילתה אלא בפספוס וחתוך מחתכין אותו שכל שוויי אוכלא מותר ומה שנאמר בסוגיא זו תיבנא סריא לאו דוקא אלא שהוא כסרוח לענין אכילתה עד שיחתך הא תיבנא סריא לגמרי הרי אינו ראוי לטלטל ואפי' שלם אין נותנים אותו לפניה ומכאן התירו לפרך הפת לתרנגולים שהרי שוויי אוכלא הוא שאין אכילתם נוחה להם אלא בפירוך:

    נותנים מזונות לפני הכלב ואין נותנים מזונות לפני החזיר ומה הפרש בין זה לזה כלב מזונותיו עליך חזיר אין מזונותיו עליך ולפיכך אסור ואפי' במזונות הראויים לאדם שהרי מים ראויים ואמרו עליהם שלא ליתנם לפני יונים ודבורים ושמא תאמר והלא בפרק ראשון אמרו נותנים מזונות לגוי בחצר נטלם ויצא אין נזקקין לו כבר פירשנוה מפני דרכי שלום ועוד שאין לדמות בני אדם לשאר בריות לקנין זה ואפי' עובדי האלילים וכבר ביארנוה בפרק ראשון:

    2 more comments on this page.

    Meiri on Shabbat 155b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמרא מאי לאו דלועין כעין זה בב"מ דף קט ע"ב ועיין שיטה מקובצת שם ד"ה ה"נ:

    Gilyon HaShas on Shabbat 155b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    לֵית דְּעָנִי מִכַּלְבָּא, וְלֵית דְּעָתִיר מֵחֲזִירָא נראה לי בס"ד דידוע מלכות פרס הקדמונית מכונית בשם 'כֶּלֶב' כמו שאמרו חכמינו ז"ל (מגילה דף יא:) על פסוק (נחמיה ב, ו) וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ, זו כלבתא דכורש, בלשון פרסי הקדמון הוא כֶּלֶב, ולכן בבית שני שנבנה על ידי פרס היה נראה באש המזבח כֶּלֶב. ומלכות זו שמכונית בשם 'כֶּלֶב עַנְיָא' שלא נמשכה זמן הרבה. וְלֵית דְּעָתִיר מֵחֲזִירָא זו אדום שנמשלה לחזיר, כמו שאמרו חכמינו ז"ל על פסוק (תהלים פ, יד) יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר, נמשכה מלכותם הרבה בעונותינו הרבים. או יובן בס"ד דרך רמז, בעל לשון הרע נקרא כֶּלֶב כידוע, וכמו שאמרו על פסוק (במדבר לב, מב) וַיִּקְרָא לָה נֹבַח, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיח) שראוי להשליכו לכלבים, לֵית עַנְיָא כָּמוֹהוּ, כי בעבור דבורים של לשון הרע הוא מאבד כל מצותיו וזכיותיו, שנוטלם אותו המספר עליו ונשאר עני מרוד ריקם! וְלֵית דְּעָתִיר מֵחֲזִירָא הוא בעל גמילות חסדים, שמחזר לגבות לעניים ולחלק להם שנקרא חֲזִירָא כמו שאמרו לקמן (בדף קנו), הַאי מַאן דִּבְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, יְהֵא גְּבַר חַזְרָן, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק חַזְרָן בְּמִצְווֹת, לֵית דְּעָתִיר מִנֵּיהּ! כי בזה הגמילות חסדים שעושה אפשר שיחיה נפשות, שיהיה הוא סיבה לחיותם כגון שהם עניים וחולים, ובזה יהיה לו חלק וזכות במצות ומעשים טובים אשר יעשו בשנים שיעמדו בעולם, וכמו המעשה של אותו קמצן שנתן הביצה לעני, והרויח על ידי כן ריוח רב מאד מצד המצות שעשה זה בחייו אחר כך ותורה שלמד.

    Ben Yehoyada on Shabbat 155b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 155, Amud Bet, about 556 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 151 words

      Opens “אֶת הַדִּלּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי…”

    2. Segment 220 words

      Opens “תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב חָנָן מִנְּהַרְדְּעָא: מְפָרְכִין…”

    3. Segment 339 words

      Opens “מַתְנִי׳ אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל וְלֹא דּוֹרְסִין,…”

    4. Segment 432 words

      Opens “גְּמָ׳ מַאי ״אֵין אוֹבְסִין״? אָמַר רַב יְהוּדָה:…”

    5. Segment 535 words

      Opens “אֵין מַאֲמִירִין. אֵיזוֹ הִיא הַמְרָאָה וְאֵיזוֹ הִיא…”

    6. Segment 644 words

      Opens “מֵתִיב רַב יוֹסֵף: מְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין, וְאֵין צָרִיךְ…”

    7. Segment 719 words

      Opens “אֶלָּא לָאו, מְהַלְקְטִין — לִמְקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה…”

    8. Segment 853 words

      Opens “אָמַר לְךָ רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם ״מְהַלְקְטִין״ דְּסָפֵי…”

    9. Segment 934 words

      Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, אֵין…”

    10. Segment 1014 words

      Opens “וְלִיטַעְמָיךְ, מַאי אִירְיָא מַיָּא? אֲפִילּוּ חִיטֵּי וּשְׂעָרֵי…”

    11. Segment 1145 words

      Opens “דְּרַשׁ רַבִּי יוֹנָה אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה: מַאי…”

    12. Segment 1235 words

      Opens “אָמַר רַב הַמְנוּנָא: שְׁמַע מִינַּהּ אוֹרַח אַרְעָא…”

    13. Segment 1334 words

      Opens “תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: אֵיזוֹ הִיא הַמְרָאָה,…”

    14. Segment 1440 words

      Opens “מְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין כּוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי, אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ…”

    15. Segment 1546 words

      Opens “דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי…”

    16. Segment 1615 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין גּוֹבְלִין אֶת הַקָּלִי. וְיֵשׁ…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Shabbat 155b · Segment 6 — “מֵתִיב רַב יוֹסֵף: מְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמַּלְקִיטִין.…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Shabbat 155b · Segment 14 — “…לַתַּרְנְגוֹלִין כּוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי, אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דְּמָר: מַתְנִיתִין מַנִּי?…

    Original text

    אֶת הַדִּלּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. מַאי לָאו, דִּלּוּעִין דּוּמְיָא דִנְבֵלָה: מָה נְבֵלָה — דְּרַכִּיכָא, אַף דִּלּוּעִין — דְּרַכִּיכֵי, אַלְמָא טָרְחִינַן בְּאוּכְלָא, וּתְיוּבְתָּא דְרַב יְהוּדָה! אָמַר לָךְ רַב יְהוּדָה: לָא, נְבֵלָה דּוּמְיָא דְּדִלּוּעִין: מָה דִלּוּעִין דְּאַשּׁוּנֵי, אַף נְבֵלָה — דְּאַשּׁוּנָא. וְהֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? בִּבְשַׂר פִּילֵי. אִי נָמֵי, בְּגוּרְיָיאתָא זוּטְרֵי.

    pumpkins before an animal and an animal carcass before dogs. Is this not referring to pumpkins that are similar to an animal carcass? Just as an animal carcass is soft, so too, the pumpkins referred to here are soft. Apparently, one may exert himself with food, and this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Yehuda. The Gemara answers that Rav Yehuda could have said to you: No, the mishna is referring to an animal carcass that is similar to pumpkins. Just as the reference is to pumpkins that are hard, so too, the reference is to an animal carcass that is hard, and chopping it renders it edible. The Gemara asks: And how is it possible to find an animal carcass that is so hard that another animal cannot eat it? The Gemara answers: The mishna is referring to elephant flesh. Alternatively, it can be explained that the mishna is referring to more common animal meat placed before puppies that can eat only chopped meat.

    תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב חָנָן מִנְּהַרְדְּעָא: מְפָרְכִין תֶּבֶן וְאַסְפַּסְתָּא וּמְעָרְבִין. אַלְמָא טָרְחִינַן בְּאוּכְלָא! תֶּבֶן בְּתִיבְנָא סַרְיָא, אַסְפַּסְתָּא — בְּעִילֵי זוּטְרֵי.

    Come and hear a proof from that which Rav Ḥanan of Neharde’a taught: One may crumble straw and alfalfa on Shabbat and mix the two together, and the animal then eats the straw because it is mixed with the alfalfa. Apparently, one may exert himself with food on Shabbat. The Gemara rejects this proof: No, the straw mentioned here is rotten straw that requires special preparation to render it suitable for animal consumption, and alfalfa is taught with regard to young donkeys who can only eat it in small pieces.

    מַתְנִי׳ אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל וְלֹא דּוֹרְסִין, אֲבָל מַלְעִיטִין. וְאֵין מַאֲמִירִין אֶת הָעֲגָלִים, אֲבָל מַלְעִיטִין. וּמְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין, וְנוֹתְנִין מַיִם לַמּוּרְסָן, אֲבָל לֹא גּוֹבְלִין. וְאֵין נוֹתְנִין מַיִם לִפְנֵי דְּבוֹרִים וְלִפְנֵי יוֹנִים שֶׁבַּשּׁוֹבָךְ, אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין, וְלִפְנֵי יוֹנֵי הַרְדִּיסָיוֹת.

    MISHNA: One may not forcibly overfeed a camel on Shabbat and one may not force-feed it, even if in doing so he does not overfeed the camel. However, one may place food into its mouth. And the mishna makes a distinction, which will be explained in the Gemara, between two manners of placing food in the mouths of cattle. One may not place food in the mouths of calves on Shabbat in the manner of hamra’a , but one may do so in the manner of halata . And one may force-feed chickens. And one may add water to bran used as animal feed, but one may not knead the mixture. And one may not place water before bees or before doves in a dove-cote, because they are capable of finding their own food; however, one may place water before geese and chickens and before hardisian [ hardeisiyyot ] doves.

    גְּמָ׳ מַאי ״אֵין אוֹבְסִין״? אָמַר רַב יְהוּדָה: אֵין עוֹשִׂין לָהּ אֵבוּס בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ. מִי אִיכָּא כִּי הַאי גַוְונָא? אִין, וְכִדְאָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: לְדִידִי חֲזֵי לִי הַהוּא טַיָּיעָא דְּאוֹכְלַהּ כּוֹרָא, וְאַטְעֵינַהּ כּוֹרָא.

    GEMARA: We learned in the mishna that one may not forcibly overfeed a camel on Shabbat. The Gemara asks: What is meaning of: One may not forcibly overfeed? Rav Yehuda said: One may not feed a camel to the point that it creates a trough inside of its stomach. The Gemara asks: Is there the possibility of feeding a camel in that manner? The Gemara answers: Yes; and as Rav Yirmeya of Difti said: I saw an Arab who fed his camel a kor of food and loaded it with another kor on its back.

    אֵין מַאֲמִירִין. אֵיזוֹ הִיא הַמְרָאָה וְאֵיזוֹ הִיא הַלְעָטָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: הַמְרָאָה — לִמְקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר, הַלְעָטָה — לִמְקוֹם שֶׁיְּכוֹלָה לְהַחֲזִיר. רַב חִסְדָּא אָמַר: אִידֵּי וְאִידֵּי לִמְקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר, וְהַמְרָאָה בִּכְלִי, הַלְעָטָה בַּיָּד.

    We learned in the mishna: One may not place food in the mouths of calves on Shabbat in the manner of hamra’a , but one may do so in the manner of halata . The Gemara asks: Which is hamra’a and which is halata ? Rav Yehuda said: Hamra’a is positioning food into a place in the animal’s throat from which it cannot return and expel the food. Halata is positioning food into a place in the animal’s mouth from which it can return and expel the food. Rav Ḥisda said: Both this and that refer to positioning food into a place from which the animal cannot return and expel the food; however, the difference between them is that in hamra’a the food is placed with a vessel, whereas in halata the food is placed by hand.

    מֵתִיב רַב יוֹסֵף: מְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמַּלְקִיטִין. וְאֵין מַלְקִיטִין לְיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וּלְיוֹנֵי עֲלִיָּיה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְהַלְקְטִין. מַאי ״מְהַלְקְטִין״ וּמַאי ״מַלְקִיטִין״? אִילֵּימָא מְהַלְקְטִין — דְּסָפֵי לֵיהּ בִּידֵיהּ, מַלְקִיטִין — דְּשָׁדֵי לֵיהּ קַמַּיְיהוּ, מִכְּלָל דְּיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה מִישְׁדֵּא קַמַּיְיהוּ נָמֵי לָא?

    Rav Yosef raised an objection from that which was taught in the Tosefta : One may force-feed [ mehalketin ] chickens, and needless to say, one may malkitin . And one may not malkitin doves in a dove-cote or doves in an attic, and needless to say, one may not force-feed. The Gemara asks: What is mehalketin and what is malkitin ? If you say that mehalketin means that one feeds the bird by hand and malkitin means that one throws the food before them, by inference, throwing food before doves in a dove-cote or before doves in an attic is also not permitted. But why would that be prohibited?

    אֶלָּא לָאו, מְהַלְקְטִין — לִמְקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר, מַלְקִיטִין — לִמְקוֹם שֶׁיְּכוֹלָה לְהַחֲזִיר. מִכְּלָל דְּהַמְרָאָה בִּכְלִי, וּתְיוּבְתָּא דְרַב יְהוּדָה!

    Rather, is it not that mehalketin means positioning food into a place from which the bird cannot return and expel the food, and malkitin means positioning food into a place from which it can return and expel the food? Therefore, mehalketin in the case of birds is similar to halata into a camel’s mouth, which the mishna permitted. By inference, the hamra’a prohibited in the mishna is performed with a vessel, and this poses a conclusive refutation to the opinion of Rav Yehuda.

    אָמַר לְךָ רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם ״מְהַלְקְטִין״ דְּסָפֵי לֵיהּ בִּידֵיהּ, ״מַלְקִיטִין״ דְּשָׁדֵי לֵיהּ קַמַּיְיהוּ, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה לְמִישְׁדֵּא קַמַּיְיהוּ נָמֵי לָא? הָנֵי מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ, וְהָנֵי אֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ. כִּדְתַנְיָא: נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי כֶלֶב, וְאֵין נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי חֲזִיר. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זֶה מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ, וְזֶה אֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ.

    Rav Yehuda could have said to you: Actually, mehalketin means that one feeds the bird by hand, and malkitin mean that one throws the food before them. And that which was difficult for you: Is throwing food before doves in a dove-cote or doves in an attic also not permitted on Shabbat? This is not difficult because with regard to these chickens and geese that were mentioned, sole responsibility for their sustenance is incumbent upon you as they are incapable of providing for themselves. However, in the case of these doves, responsibility for their sustenance is not incumbent upon you, and therefore, it is prohibited to place food before them, as it was taught in a baraita : One may place sustenance before a dog on Shabbat, but one may not place sustenance before a pig. And what is the difference between this and that? In this case of the dog, responsibility for its sustenance is incumbent upon you, and in that case of the pig, responsibility for its sustenance is not incumbent upon you, as no Jew raises pigs.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, אֵין נוֹתְנִין מַיִם לִפְנֵי דְבוֹרִים וְלִפְנֵי יוֹנִים שֶׁבַּשּׁוֹבָךְ, אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אֲווֹזִין וְלִפְנֵי תַרְנְגוֹלִין וְלִפְנֵי יוֹנֵי הַרְדִּיסָיוֹת. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּהָנֵי מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ, וְהָנֵי אֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ.

    Rav Ashi said: The language of the mishna is also precise in support of this explanation, as we learn: And one may not place water before bees or before doves in a dove-cote because they are capable of finding their own food; however, one may place water before geese and chickens and before hardisian doves. What is the reason for this distinction? Is it not because for these, geese and chickens, responsibility for their sustenance is incumbent upon you, and for those, bees and doves, responsibility for their sustenance is not incumbent upon you?

    וְלִיטַעְמָיךְ, מַאי אִירְיָא מַיָּא? אֲפִילּוּ חִיטֵּי וּשְׂעָרֵי נָמֵי לָא! אֶלָּא, שָׁאנֵי מַיָּא דִּשְׁכִיחִי בְּאַגְמָא.

    The Gemara rejects this proof: And according to your reasoning, why did the mishna cite a case specifically involving water? Even wheat and barley should also not be permitted. Rather, the reason for the distinction between the halakhot is that water is different because it is found in a lake or in other reservoirs, and therefore one need not exert himself to provide water for bees and doves. That is not the case with the rest of their food.

    דְּרַשׁ רַבִּי יוֹנָה אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה: מַאי דִּכְתִיב ״יוֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים״ — יוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּכֶּלֶב שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מוּעָטִין, לְפִיכָךְ שׁוֹהָה אֲכִילָתוֹ בְּמֵעָיו שְׁלֹשָׁה יָמִים. כְּדִתְנַן: כַּמָּה תִּשְׁהֶה אֲכִילָתוֹ בְּמֵעָיו וִיהֵא טָמֵא — בַּכֶּלֶב שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, וּבָעוֹפוֹת וּבַדָּגִים כְּדֵי שֶׁתִּפּוֹל לָאוּר וְתִשָּׂרֵף.

    Returning to the discussion of feeding dogs, the Gemara cites additional statements on the topic. Rabbi Yona taught at the entrance to the house of the Nasi : What is the meaning of that which is written: “The righteous man takes knowledge of the cause of the poor” (Proverbs 29:7)? The Holy One, Blessed be He, knows that for a dog, its sustenance is scarce and they are not fed sufficiently. Therefore, its food remains in its intestines for three days so that the dog will be sustained by that food, as we learned in a mishna dealing with the halakhot of ritual impurity: After an animal eats flesh from a corpse, how long does its food remain in its intestines undigested and therefore ritually impure? In the case of a dog it is for three twenty-four hour periods, and for fowl and fish, who digest their food quickly, it is the equivalent of the time it takes for the flesh to fall into the fire and be consumed by the fire.

    אָמַר רַב הַמְנוּנָא: שְׁמַע מִינַּהּ אוֹרַח אַרְעָא לְמִשְׁדֵּא אוּמְצָא לְכַלְבָּא. וְכַמָּה? אָמַר רַב מָרִי: מְשַׁח אוּדְנֵיהּ, וְחוּטְרָא אַבָּתְרֵיהּ. הָנֵי מִילֵּי בְּדַבְרָא, אֲבָל בְּמָתָא לָא, דְּאָתֵי לְמִסְרַךְ. אָמַר רַב פָּפָּא: לֵית דְּעָנִי מִכַּלְבָּא, וְלֵית דְּעַתִּיר מֵחֲזִירָא.

    Rav Hamnuna said: Learn from it: It is the way of the world, i.e., proper conduct, to throw a piece of meat before a dog, as even the Holy One, Blessed be He, concerns Himself with the dog’s sustenance. The Gemara asks: And how much food should one give to a dog? Rav Mari said: Give it the equivalent of the measure of its ear and strike it immediately thereafter with a staff so that the dog will not grow attached to the one who fed it. This applies specifically when one is in the field, but in the city, one should not give anything to a dog because the dog will be drawn to follow him and remain with him. Rav Pappa said: There is no creature poorer than a dog, and no creature richer than a pig, as pigs will eat anything, and people provide them with plentiful amounts of food.

    תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: אֵיזוֹ הִיא הַמְרָאָה, וְאֵיזוֹ הִיא הַלְעָטָה? הַמְרָאָה — מַרְבִּיצָהּ וּפוֹקֵס אֶת פִּיהָ וּמַאֲכִילָהּ כַּרְשִׁינִין וּמַיִם בְּבַת אַחַת. הַלְעָטָה — מַאֲכִילָהּ מְעוּמָּד וּמַשְׁקָהּ מְעוּמָּד, וְנוֹתְנִין כַּרְשִׁינִין בִּפְנֵי עַצְמָן וּמַיִם בִּפְנֵי עַצְמָן.

    With regard to the halakhic ruling, a baraita was taught in accordance with the opinion of Rav Yehuda: What is hamra’a and what is halata ? Hamra’a is when a person forcibly lays the animal on the ground and forces its mouth open and feeds it vetch and water simultaneously so that the animal will be unable to expel it. Halata is when one feeds the animal while it is standing and gives it to drink while it is standing, i.e., gives it food and drink in the usual manner, and one gives it vetch separately and water separately, to augment what the animal eats on its own.

    מְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין כּוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי, אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דְּמָר: מַתְנִיתִין מַנִּי? וַאֲמַר לִי: רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא: אֶחָד נוֹתֵן אֶת הַקֶּמַח וְאֶחָד נוֹתֵן לְתוֹכוֹ מַיִם — הָאַחֲרוֹן חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּגַבֵּל.

    We learned in the mishna: And one may force-feed chickens, and one may add water to bran, but one may not knead the mixture. Abaye said: I said this before my Master, Rabba: Whose opinion is it in the mishna? And he said to me: It is the opinion of Rabbi Yosei bar Yehuda, as it was taught in a baraita : If one person places flour and another one places water into it, the latter is liable to bring a sin-offering for performing the prohibited labor of kneading. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yosei bar Yehuda says: One is only liable when he actually kneads the flour and water together. He is not liable for merely adding water to the flour. This is similar to the ruling of the mishna that one may pour water into the bran but may not knead the mixture.

    דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה הָתָם אֶלָּא קֶמַח דְּבַר גִּיבּוּל הוּא, אֲבָל מוּרְסָן דְּלָאו בַּר גִּיבּוּל הוּא, אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה מוֹדֶה. לָא סָלְקָא דַּעְתָּא, דְּתַנְיָא בְּהֶדְיָא: אֵין נוֹתְנִין מַיִם לַמּוּרְסָן, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹתְנִין מַיִם לַמּוּרְסָן.

    The Gemara rejects this: Perhaps Rabbi Yosei bar Yehuda only stated that actual kneading is required to be liable for performing the prohibited labor of kneading in the case of flour, which can be kneaded; however, in the case of bran, which cannot be kneaded into a dough, even Rabbi Yosei bar Yehuda would concede that it is prohibited, even if one does not actually knead the mixture. The Gemara rejects this statement: It should not enter your mind to explain it that way, as it was taught explicitly in a baraita : One may not place water into bran on Shabbat; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yosei bar Yehuda says: One may place water into bran.

    תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין גּוֹבְלִין אֶת הַקָּלִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: גּוֹבְלִין. מַאן ״יֵשׁ אוֹמְרִים״? אָמַר רַב חִסְדָּא:

    The Sages taught: On Shabbat, one may not knead sweet flour made from unripe grain that was dried in an oven, and some say: One may knead it. The Gemara asks: Whose is the opinion introduced as: And some say? Rav Ḥisda said: