Talmud Builders

    Commentary page

    Shabbat 133a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 133a

    Shabbat 133a. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 522 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    תנאי היא דאיכא דנפקא ליה מילה בזמנה מק"ו כרבא וכי אתא קרא לשלא בזמנה ואיכא דלא נפקא ליה בק"ו ואיצטריך למילה בזמנה כרב ספרא ושלא בזמנה אתיא מביניא:

    לרבי יהודה רבי יאשיה דמצריך קרא להכי כרבי יהודה סבירא ליה:

    מודה ר' שמעון בפסיק כו' הילכך אי לא רבי קרא לא עבדי:

    סברה נתן בה דעתיה וקבל ממנו:

    ה"ג לעשות עושה אתה בסיב שעל רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו ואינו צריך להזהר מלדחות סיב שקושר מנעלו ברגלו ומלישא משאוי על כתיפו:

    ואם עברה הבהרת בכך עברה ואינו חושש לה להכי כתיב לעשות שמותר לעשות מלאכתו:

    ואביי אליבא דר' שמעון מעיקרא מקמי דסברה האי בשר מאי עביד ליה:

    באומר לקוץ גדול שהוא בר עונשין ואומר למוהל לקוץ בהרתו בכוונה ליטהר:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 133a · Sefaria

    Tosafot

    ואביי אליבא דר' שמעון ולרבי יונתן לא מיבעיא ליה דמוקי ליה בינוני ולאביי נמי דאמר לעיל דבינוני אתי מביניא מצי למימר דסבר ר' יונתן מילתא דאתי בק"ו טרח וכתב לה קרא:

    באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין וא"ת אם כן אמאי קאמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה הא לר"ש נמי איצטריך כדאמר הכא ויש לומר דלשון ברייתא משמע דמיירי בלא מתכוין מדלא קתני בשר אע"ג דמתכוין לקוץ בהרת ימול:

    ותנן נמי גבי פסח כה"ג אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"ע והכא לא פריך הילכתא למשיחא משום דנפקא מינה גבי מילה אע"ג דגבי מילה נמי פסיק הכי מ"מ לאלומי פיסקא דמילה פסיק נמי גבי פסח אגב דפסיק גבי מילה דתילף מינה שפסק ברור הוא לכל דבר:

    וצריכא דאי אשמועינן אדרב יהוד' קאי דפסיק כר"ע הכא והתם דאי אדרבי עקיבא א"כ בפ' שתי הלחם (מנחות דף צו.) דקתני נמי כלל אמר ר"ע הוה ליה למימר וצריכא וכן פירש בקונטרס:

    עושין כל צרכי מילה בשבת אע"ג דלעיל נמי קתני בשילהי מפנין (שבת ד' קכח.) התם תני לה אגב גררא דמילי דתינוק אבל הכא עיקר:

    לועס בשיניו אף על גב דאחר מילה חולה שיש בו סכנה הוא מ"מ כמה דאפשר לשנויי משנינן:

    Tosafot on Shabbat 133a · Sefaria

    Rav Nissim Gaon

    אימור דאמרי' אתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא לא תעשה ועשה מי דחי לא תעשה גרידא הוא לא תעשה הכי יחיד שאין עמו כרת כמו (דברים כ״ה:ד׳) לא תחסום שור בדישו (שם כב) לא תחרוש בשור ובחמור (ויקרא י״ט:כ״ז) לא תקיפו פאת ראשכם ודומה להם ויתוסף עם זה מה שנאמר במבטא השמר פן ואל כגון (דברים כ״ד:ח׳) השמר בנגע הצרעת (שמות ל״ד:י״ב) פן תכרת ברית ליושב הארץ (שם טז) אל יצא איש ממקומו גם הן אזהרות לאו ומי שיעבר עליהם עובר על לא תעשה כמו שאמרו בתלמוד (עירובין דף צו וש"נ) השמר פן ואל אינו אלא לשון לא תעשה ומה שנמצא בתורה ממצות לא תעשה מה שאין בו כרת ולא מיתת בית דין ולא ניתוסף עליו עשה אותו דבר הוא הנקרא לאו גרידא ודינו שכשאירע עם מצות עשה במקום אחד נקיים מצות עשה ולא נחוש לאזהרת לאו ועיקר זה מצוי במסכת יבמות בפ' א' (דף ג) וכן אמרו שם אימור דאמרי' דאתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא לא תעשה שיש בה כרת מי דחי ותו לא תעשה גרידא מנלן דדחי דכתיב (דברים כ״ב:י״א) לא תלבש שעטנז וכתיב גדילים תעשה לך ידענו כי זה לא תעשה אינו שוה בכל דבר אלא מיוחד הוא וכי הציווי שנאמר אחריו הוא תנאי עליו וכי לא בא להזהיר אלא על לבישת כלאים חוץ ממצות ציצית אבל מה שהוא מעורב מחוטי פשתן עם הטלית של צמר שהיא מצוה אינו נכנס בזו האזהרה אלא מותר הוא ואמרו חכמים שדבר זה עיקר הוא שנסמוך עליו וכי כל אזהרה שאין עמה כרת שבתורה כך היא דרכה שבעת שאירע חיוב מצות עשה נדחה האזהרה שהיא לא תעשה ונקיים הציוי שהוא עשה ותבוא מצות עשה ותדחה לא תעשה כי האזהרה של לאו על זה התנאי נאמרה ובזה הפירוש שפירשנו יסיר מלבך ספק גדול שמסתפקין בו בני אדם ושואלין עליו והוא שאומרין מאחר שאנו יודעין שאזהרת לאו קשה מציווי עשה היאך יבא עשה וידחה האזהרה של לאו שהיא.

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 133a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ) דתנן הכושי והגיחור והלווקר והננס והחרש והשוטה והשכור ובעלי נגעים טהורין פסולין באדם וכשרין בבהמה כו' פי' כל זמן שיש בכהן נגעים טהורים פסול לעבודה חתכו טהר מיד ואין צריך טבילה:

    מודה ר' שמעון בפסיק רישי' ולא ימות פי' כי ר' שמעון מודה בדבר שהוא ברור כגון אדם שחותך ראש אדם ואומר שאין כוונתו להמיתו אלא להוציא את ממונו שאין שומעין לו אלא דנין אותו דין כל הורג נפש כך כל דבר שמתברר (מעשין) [שיעשה] לאותה מלאכה אין אומרין שלא היתה כוונתו לכך. וכה"ג אפילו ר' שמעון מודה.

    ואביי אליבא דר' שמעון קודם שישמע מרבא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות דהוה מוקים ליה כר' יהודה ולא כר' שמעון הוה אמר דר"ש פליג נמי בהא דסבר ר' שמעון חתיכות הערלה והצרעת עליה דבר שאין מתכוון הוא שאין כוונתו לחתוך הצרעת אלא למול בנו וכי האי לר' שמעון שרי ולא צריך קרא למשרייה אם כן אביי אליבא דר' שמעון האי בשר ערלתו מאי עביד ליה אמר רב משרשיה באומר לקוץ בחרתו הוא מתכוין כלומר בדבר מוכיח שמתכוין לקוץ בהרתו בא הכתוב להתירו ואקשינן תינח גדול פי' שיש בו דעת יש לומר כן מתכוין לקוץ בהרתו קטן שאין בו דעת למה כתוב בו בשר להתיר חתיכת צרעת במילה ואמרי' קטן נמי מתכוין אביו בזה במולו לבנו לחתוך בהרת בנו ואמרי' בעת שיש בהרת בערלת הקטן ימול אחר זולתו אבי הבן. שהאחר אין מתכוין לחתוך הבהרת ודבר שאין מתכוין לר' שמעון שרי ולא הוה צריך קרא למישריה דאמר רבי שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה פי' כגון זה עשה שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

    לא תעשה השמר בנגע הצרעת שהוא לאו כאשר פירשנו למעלה ואם יש בהרת בערלה וימול אחר זולתו אבי הבן נתקיימה המילה שהיא עשה ונתקיימה חתיכת הצרעת שלא בכוונה שלא הזהירה התורה אלא במתכוין והאחר לא נתכוין ואין אומר יבא עשה וידחה לא תעשה אלא אם אין כח כלל לקיים שניהם ופרקינן דליכא אחר ואם נאמר להמתין עד שיבא אחר וימול ביטלנו וביום השמיני ימול שהוא עשה:

    ובאנו לפרש עוד תשלום הברייתא:

    אמר מר י"ט אינו דוחה אלא בזמנו פי' אין מילה דוחה י"ט אלא הנימול ביום ח' שהוא זמנו בלבד ואמרינן מנא הני מילי ופירשו חזקיה מן הקדשים שטעונין שריפה והוא עשה כדכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו ואין שריפת קדשים דוחה י"ט דתנינן בגמרא בפ' כיצד צולין את הפסח.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 133a · Sefaria

    Rashba

    אמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור ומהא שמעינן דדבר שאין מתכוון לר' יהודה אסור מדאורייתא, מדאיצטריך רחמנא למישרי הכא.

    כך כתוב בספרים [ו]לעשות, לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל גבי רגליו. וקשיא לי טובא לגירסא זו, חדא דאם כן לעשות הוי כמו מעשות כלומר השמר מעשות, ואי איתא לא אתי לעשה אלא ללא תעשה, ועשה בצרעת מנא ליה. ועוד מאי קא פריך בסמוך הא למה לי קרא דבר שאין מתכוון הוא, דהא קרא לאו למשתרי אתי אלא למיסר. ומיהו בהא איכא לתרוצי דעל כרחין לא אתי אלא למישרי, דאי למיסר כבר כתיב (דברים כד, ח) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד, למה לי דכתב רחמנא לעשות, אלא לומר לך איני מזהירך אלא לעשות אבל עושה אתה בסיב. והגירסא הנכונה כמו שגורס רש"י ז"ל ולעשות לעשות בסיב שעל גבי רגליו, והשתא פריך שפיר למה לי קרא להתיר דבר שאין מתכוון הוא, והשתא אתי שפיר נמי לעשה, דהכי קאמר אתה רשאי לעשות בסיב שעל גבי רגליו ובמוט שעל כתפו, כלומר בשאין מתכוון לקוץ ולטהר, הא מתכוון לקוץ ולטהר אסור ולאו הבא מכלל עשה עשה.

    בתר דשמעה מרבא סברא ואיכא למידק בין לאביי בין לרבא, בין למאי דס"ל לאביי מעיקרא, למה לן קרא למישרי מילה בצרעת השתא לגבי הרשות שרי במקום מצוה לכ"ש, ולישתוק קרא מיניה. ונראה לי דאיצטריך משום דהכא בשאינו עושה ממש לשום קציצה אלא מלאכתו הוא עושה וממילא מיקץ קייץ, והלכך אי משום הא הוה אמינא דוקא בכי הא הוא דשרא רחמנא הא בקוצץ ממש בידים ומתכוון לקוץ אלא שאין מתכוון לשם קציצת טהרה לא, הלכך איצטריך למיכתב בשר להתיר במקום מילה, שהוא קוצץ בהרת בידים כנ"ל. והרמב"ן ז"ל תירץ דלא בא הכתוב אלא להתיר אפילו מתכוון לקוץ במקום מילה, פי' לפירושו לקוץ בהרתו לטהר הוא מתכוון.

    ואביי למאי דסליק אדעתיה מעיקרא האי בשר לר"ש מאי עביד ליה, אמר רב עמרם באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוון. ואיכא למידק אם כן מאי דוחקיה דאביי דהוה מוקים לה מעיקרא כר' יהודה דלא קיימא לן כותיה, לוקמיה אפילו לר"ש דקיימא לן כותיה בדבר שאין מתכוון. ועוד דהכין הוה שפיר טפי, דפריק לה אפילו למאי דסבירא ליה למ"ד דבעי לה דהא קאמר הא למה לי קרא דבר מתכוון הוא, כלומר ודבר שאין מתכוון מותר. ויש לומר משום דימול בשר ערלתו משמע טפי במתכוון למול ולא לקוץ בהרתו. ומיהו לר"ש למאי דסבר ליה דשרי בעלמא אפילו בפסיק רישיה, על כרחין איצטריך ליה לאוקומיה באומר לקוץ הוא מתכוון. תמיהא לי מאן דמתני לה אההיא דר' יאשיה, אמאי קרי ליה דבר שאין מתכוון, הא מתכוון לקציצה אלא שאינו מתכוון לטהר אלא למול, ואין זה קרוי דבר שאין מתכוון אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והא למה הדבר דומה למכבה גחלת של עץ ברשות הרבים (לעיל שבת מב, א) דמתכוון לכבות ולא מחמת שהוא צריך לגופו של כבוי אלא כדי שלא יזוקו בה רבים, וקרי' לה מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא דבר שאין מתכוון, וכדאיתא בפרק כירה (לעיל שבת מא, ב) גבי המיחם שפינהו דאמרינן שמואל בדבר שאין מתכוון סבירא ליה כר"ש, במלאכה שאינה צריכה לגופה סבירא ליה כרבי יהודה. ויש לומר דאי כתב רחמנא בפירוש השמר בנגע הצרעת שלא תקוץ הכי נמי, אלא השמר בנגע הצרעת כתב רחמנא, כלומר שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן, ואנן הוא דאמרינן דכיון שכן אסור לקוץ בהרת שמטהר הוא בקציצתו, והלכך כשזה קוצץ לשם מילה הוי ליה דבר שאין מתכוון אצל טהרה.

    לבדו ולא למילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר איכא גירסאות דמסיימי בה הכין: ומה צרעת שאינו נדחה מפני צורך הדיוט נדחה מפני מילה שלא בזמנה, יום טוב שנדחה מפני צורך הדיוט כגון שחיטה ובישול אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותו. והיא גירסת גדולי הראשונים וכתובה בספר המאור. ואינה מחוורת בעיני, דשחיטה ובישול אינו צורך הדיוט גרידא כקציצת בהרת, אלא צורך מצוה, דשמחת יום טוב עשה הוא דכתיב (דברים טז, יד) ושמחת בחגיך. ולא גרסינן ליה כלל ואינה ברוב הספרים. גם רש"י ז"ל אינו גורס כן, שהוא ז"ל מפרש האי ק"ו משום דצרעת חמורה שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת ומילה שלא בזמנה דוחה אותה, יום טוב ושבת שנדחין מפני עבודה קל וחומר שנדחין מפני מילה אפילו שלא בזמנה. ומכל מקום איכא למידק, דהא רבא גופיה הוא דאמר לעיל איפכא ואמר דשבת חמורה, וצרעת דוחה את העבודה לאו משום דצרעת חמורה אלא משום דגברא דלא חזי. ועל כרחין נצטרך לומר דלעיל לא גרסינן רבא אלא רבה, דהוא רבה בר נחמני רביה דרבא.

    Rashba on Shabbat 133a · Sefaria

    Meiri

    זה שהוצרכה תורה להתיר קציצת בהרת במקום מילה ולא התרנוה מטעם שאין מתכוין מפני שפסיק רישיה הוא וכן מה שאמרו שמותר למצורע להביא מוט על כתפו אע"פ שיש בהרת בכתפו או לקשור סיב על גבי רגלו ואינו צריך ליזהר שלא לידחק על הבהרת אלא ידחק ואם עברה עברה ובלבד שלא יתכוין לכך הוצרכה התורה להתירו וכמו שאמרו השמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות לעשות ואי אתה עושה בסיב שעל גבי רגלו ובמוט שעל כתפו לא הוצרכה התורה לכך אלא מפני שהוא פסיק רישיה ואלו לא היה שם פסיק רישיה לא היינו צריכים להיתר הכתוב במקום מילה אא"כ היה מל את עצמו ומתכוין לקוץ הבהרת או היה אבי הבן מל את בנו ומתכוין לקוץ בהרתו ומתוך כך אם היה שם אחר שאינו מתכוין וחושש לטהרתו נעשין על ידי אחר ומ"מ אחר שהתורה התירה אף במתכוין אין אנו צריכים לכך ולדעת האומר דבר שאין מתכוין אסור כל שכן שהוצרכה תורה להתיר ולפי דרכך למדת לענין ביאור שר' יהודה שאמר דבר שאין מתכוין אסור באיסור תורה הוא אומר שהרי הוצרכה תורה להתירו ויש שואלין בה והלא התירו צירוף במקדש (אע"פ שמתכוין) [באינו מתכוין] מטעם שאין שבות במקדש ומשיבים שבענין שבת שלמלאכת מחשבת אנו צריכים אין בה איסור דבר שאין מתכוין אף לר' יהודה אלא מדרבנן אבל בשאר מצות אפי' דבר שאין מתכוין יש בה איסור תורה ויש חולקין בה וכבר כתבנו מענין זה בפרקים שעברו:

    כלל אמרו בפסח כל שאפשר לעשותו מערב שבת אינו דוחה שבת אם חל ארבעה עשר להיות בשבת כגון הבאתו מחוץ לתחום או חתיכת יבלתו וכל שקבוע לו זמן ביום ואי אפשר לעשותו מבערב כגון שחיטת הפסח וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת צלייתו והדחת קרביו אין דוחים שבת שהרי אפשר לעשותם לאחר השבת:

    המשנה השניה עושין כל צרכי מילה מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון לא שחק מערב שבת לועס בשניו ונותן לא טרף יין ושמן נותן זה בעצמו וזה בעצמו אין עושין לו חלוק לכתחלה אבל כורך עליה סמרטוט אם לא התקינו מערב שבת כורך על אצבעו ומביא אפי' מחצר אחרת אמר הר"ם פי' פורעין הוא כאלו אמ' קורעין הקרום שעל הערלה אספלנית הוא כמו משיחה עבה ונקראת בערבי מרהם כמון ידוע לועס ידוע והוא שאוכל אדם וכותש בשניו ואינו בולע סמרטוט בגד בלה וחלוק הוא שיקוב חתיכה של בגד כדי שתכנס המילה באותו הנקב ויכרוך שאר הבגד על האבר ואחר כך אמר שיביא מבית לבית אפי' הם בלי עירוב וכמו כן יביא מחצר אחרת והוא ענין אמרם אפי' מחצר אחרת:

    אמר המאירי המשנה השניה וענינה לבאר עניני החלק השני והוא שאמר עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ר"ל חתיכת הערלה ופורעין ר"ל פריעת עור המכסה את ראש הגיד ומוצצין את הדם ונותנין עליה אספלנית ר"ל תחבשת למקום המילה והוא עשוי מערב שבת וכן נותנין עליו כמון שחוק מאתמול שהם רפואה לו ואם לא שחק מערב שבת לועס בשבת בשניו ומניח ואין מאחרין את המילה אחר שדי לו בלעיסה וכן אם לא טרף יין ושמן מערב שבת שהיו רגילים בכך לרפואת מקום המילה אין מתירין לו לכתחלה לטרוף בקערה אלא נותן בקערה זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואם נתערבו נתערבו אבל לא יטרפם הוא ביד ואח"כ מושח מקום המילה בהם ואין עושין חלוק לכתחלה והוא שהיו עושין דמות חלוק קצר וצר כשיעור העטרה ומלבישים את ראש הגיד שלא יחזור העור ויכסה את הגיד ואסור לעשותו לכתחלה בשבת שזהו תקון כלי וסכנה אין כאן שאפשר בסמרטוט שיהא כורכו על המילה ואם לא התקין ר"ל שלא הזמין סמרטוט זה מבערב ואינו מוצאו במקום שהוא מוהל שם כורך על אצבעו ומביא אף מחצר אחרת שהרי מלבוש הוא ואין זה דומה לאיזמל שאי אפשר לו דרך מלבוש ומ"מ דרך רה"ר לא הואיל וקודם מילה הוא ויש מקילין אף בזו הואיל ודרך מלבוש הוא הא לאחר מילה מביאו אף דרך רה"ר אלא שצריך לשנות כגון שיקשרנו בשערו על הדרך שביארנו למעלה בהיתה צריכה לנר:

    משנה מרחיצין את הקטן בין בפני מילה בין לאחר מילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ר' אליעזר אומר מרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ספק אנדירוגינוס אין מחללין עליהם את השבת ר' יהודה מתיר באנדרוגינוס אמר הר"ם פי' אמרו מזלפין הוא מפורש הרחיצה שהזהיר עליה כאלו אמר כיצד מרחיצין את הקטן מזלפין ביד אבל לא בכלי והזילוף הוא זריקת מים או כל משקה וחלק ר' אלעזר בן עזריה על זה ואמר כי מותר לרחוץ כל גופו לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי למילה זאת הרחיצה היא רחיצה בחמין ואין הפרש בכאן בין חמין שהוחמו מערב שבת או בשבת לפי שהוא סכנת נפשות והלכה כר' אלעזר בן עזריה ואין הלכה כר' יהודה:

    אמר המאירי מרחיצין את הקטן ר"ל במים חמין בין לפני המילה בין לאחר המילה במקום שנהגו להרחיצו הן כל גופו הן מקום מילתו ומ"מ לצדדין היא שנויה שלפני המילה אין מחמין לו בשבת ולא על ידי גוי אלא מרחיצין אותו במים שהוחמו מערב שבת ולאחר המילה הואיל ומקום סכנה הוא מחמין לו אף בשבת היו לו בכדי רחיצה שלפני מילה ואין לו בכדי שאחר מילה או שנשפכו אותן שהכין לאחר מילה קודם המילה י"א שאין מלין אותו הואיל ויודע קודם מילה שהוא צריך לחלל את השבת ואין אומרין כן אלא בנשפכו אחר מילתו ורוב מפרשי' מקילין בה הואיל ואין כאן מכשירין דוחין שהרי יש לו בכדי לרחץ קודם מילה ואחר שנמול יש כאן סכנה ומיחם לו ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי פי' בגמ' בשלישי למילה שחל להיות בשבת שאין מרחיצין אותו אלא מזלפין עליו מים חמין ביד אבל לא בכלי ור' אלעזר בן עזריה חולק לומר שאף בשלישי סכנה הוא ומרחיצין וכן הלכה וכל שכן בשני שלא נאמר ביום השלישי בהיותם כואבים אלא שעדין היו כואבים ואלו היו מאחרין היו מתרפאין ויש חולקין לומר שבשני למילתו אין מרחיצין וכן יש חולקין לומר שאף קודם מילה מחמין לו בשבת וכן נראה מלשון גדולי הפוסקים והמחברים ואין הדברים נראין:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    Meiri on Shabbat 133a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ואביי כו' ולאביי נמי דאמר לעיל דבינוני אתיא מביניא מצי למימר דסבר רבי יונתן כו' עכ"ל דלא ניחא להו למימר דאביי פליג בהא ארבא ולית ליה האי קל וחומר דרבא וכדאמר רב ספרא דאם כן הול"ל נמי דאביי כתנאי אלא דאביי נמי מצי סבר האי קל וחומר אליבא דרבי יונתן אלא דבהא פליג ארבא דלית ליה לאוקמא לקרא באם אינו ענין לזמנה תנהו לשלא בזמנה אלא דשלא בזמנה אתיא מביניא בין לר' יאשיה ובין לר' יונתן ולא הוה צריך קרא לר' יונתן במילה בזמנה כיון דאתיא בק"ו אלא דטרח וכתב ליה קרא ודו"ק:

    בד"ה ותנן נמי כו' מ"מ לאלומי פסקי דמילה פסיק נמי גבי פסח כו' עכ"ל והיינו אלומי פסקי דאפי' בפסח דאיכא כרת לא דחי ומכ"ש גבי מילה דליכא כרת וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 133a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' לעשות אי אתה עושה וכו' בפירש"י משמע דלא גרסי' הא אלא ה"ג לעשות עושה אתה בסיב וכו':

    שם לבדו כו' ולא מילה שלא בזמנה דאתי מק"ו וכו' ע"ל בפ' במה מדליקין (שבת בדף כ"ד) ד"ה ולא מילה שלא בזמנה:

    ברש"י ד"ה ה"ג לעשות עושה אתה בסיב שעל רנלו ובמוט שעל גבי כתפו ואינו צריך וכו' כצ"ל:

    ד"ה שאין ת"ל וכו' והנותר באש תשרפו אלא בשריפה קאי וכו' כצ"ל:

    ר"ת ומוצצין את הדם כו' אלא ע"י חבורה כצ"ל:

    בתוס' ד"ה ואביי אליבא דר"ש וכו' ולאביי נמי דאמר לעיל דבינוני אתי מביניא וכו' ואע"ג דאביי אתי כר' יאשיה ולא כר' יונתן דהא לאביי יליף מילה עצמה מבשרו ולא מק"ו ובינוני אתי מביניא מ"מ מקשה התוס' לפי סברת אביי דאית ליה דבינוני נוכל למילף מביניא א"כ קשה לר"י דאית ליה ק"ו קרא דבשרו למאי אתי ואע"ג דלא הוי אתי מילה בעצמה אלא מק"ו ולא מקרא בהדיא ס"ל להתוס' דאפ"ה שייך למילף מן הצד דקטן וגדול ותירצו מצי למימר דסבר דמלתא דאתי בק"ו טרח כתב קרא ולכך לר' יהודה הוי אתי לן שפיר אפי' לר' יונתן אבל לר"ש דס"ל דדבר שאין מתכוין מותר לא צריך שום קרא לא למילה בזמנה ולא לבינוני א"כ קרא דבשרו למאי אתא לכך פריך בגמ' דוקא לר"ש:

    ד"ה ותנן גבי פסח כה"ג כו' מ"מ לאלומי פיסקי דמילה פסק נמי גבי פסח מקשין התלמידים א"כ ל"ל לגמ' למעבד צריכותא אי אשמעינן גבי מילה כו' דליכא כרת ואי אשמעינן גבי פסח דלא נכרתו עליה י"ג בריתות נימא דמש"ה איצטריך לפסוק הלכתא גבי פסח ומילה דתילף מינה שפסק ברור הוא ויש לתרץ דלא מצי למימר דלכך איצטריך לפסוק גבי פסח ומילה כדי לאלומי פיסקא בלא צריכותא דעביד דבשלמא השתא דקאמר אי אשמעינן מילה משום דליכא כרת וכו' לכך כשפסק ג"כ גבי פסח דאיכא כרת ואפ"ה מכשירין אין דוחין השבת הוי שפיר אלומי פיסקא וכן אי אשמעינן גבי פסח לחוד ה"א משום דלא נכרתו עליה י"ג בריתות וכו' לכך כשפסק ג"כ גבי מילה הוי אלומי פיסקא אבל בלא הני סברות ליכא אלומי פיסקא ויש מקשין דלפסוק גבי פסח לחוד ואנא ידענא דהנפקא מינה הוא לענין מילה דאל"כ הוי הלכתא למשיחא וזה ג"כ אינו קושיא דאע"ג דהוה ידעינן דהנפקותא הוא לענין מילה מ"מ לא הוה ידעינן שפסק ברור הוא אבל השתא דפסק בתרווייהו גבי פסח ומילה אע"ג שיש בזה חומרא מה שאין בזה הוי שפיר אלומי פיסקא ופסק ברור וק"ל:

    Maharam on Shabbat 133a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה שאין ת"ל וכו' י"ד בניסן הוא שהוא חול עיין בטורי אבן במגילה באבני מלואים דף מז ע"ב ד"ה אף כאן:

    Gilyon HaShas on Shabbat 133a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 133, Amud Aleph, about 522 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 129 words

      Opens “תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״בָּשָׂר״ וְאַף עַל פִּי…”

    2. Segment 227 words

      Opens “אָמַר מָר: ״בָּשָׂר״, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ…”

    3. Segment 347 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה,…”

    4. Segment 431 words

      Opens “אִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא דְּאַבָּיֵי וְרָבָא אַהָא: ״הִשָּׁמֶר…”

    5. Segment 560 words

      Opens “וְהָא לְמָה לִי קְרָא, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין…”

    6. Segment 617 words

      Opens “וְאַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי ״בְּשַׂר״ מַאי…”

    7. Segment 718 words

      Opens “תִּינַח גָּדוֹל, קָטָן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר…”

    8. Segment 834 words

      Opens “וְאִי אִיכָּא אַחֵר, לֶיעְבֵּיד אַחֵר! דְּאָמַר רַבִּי…”

    9. Segment 912 words

      Opens “אָמַר מָר: יוֹם טוֹב אֵינָהּ דּוֹחָה אֶלָּא…”

    10. Segment 1031 words

      Opens “אָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה, אָמַר…”

    11. Segment 1116 words

      Opens “אַבָּיֵי אָמַר, אָמַר קְרָא: ״עוֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ״,…”

    12. Segment 1221 words

      Opens “רָבָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה…”

    13. Segment 1321 words

      Opens “רַב אָשֵׁי אָמַר: ״שַׁבָּתוֹן״ — עֲשֵׂה הוּא,…”

    14. Segment 1413 words

      Opens “כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא וְכוּ׳. אָמַר רַב…”

    15. Segment 1541 words

      Opens “וּתְנַן נָמֵי גַּבֵּי פֶסַח כִּי הַאי גַוְונָא:…”

    16. Segment 1624 words

      Opens “וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי מִילָה: הָתָם הוּא…”

    17. Segment 1723 words

      Opens “וְאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי פֶסַח, מִשּׁוּם דְּלֹא נִכְרְתוּ…”

    18. Segment 1813 words

      Opens “מַתְנִי׳ עוֹשִׂין כׇּל צׇרְכֵי מִילָה [בְּשַׁבָּת]: מוֹהֲלִין…”

    19. Segment 1922 words

      Opens “אִם לֹא שָׁחַק מֵעֶרֶב שַׁבָּת — לוֹעֵס…”

    20. Segment 2022 words

      Opens “וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ חָלוּק לְכַתְּחִילָּה, אֲבָל כּוֹרֵךְ…”

    Sages named on this page

    • Chizkiya · Others · Chizkiya's Academy

      Chizkiya, son of Rabbi Chiya the Great, was a pivotal sage, marking the transition from Tannaim to Amoraim.

      Source: Shabbat 133a · Segment 10 — “אָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: ״לֹא…

    • Rav Mesharsheya · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Mesharsheya, a fourth-generation Amora and a prominent student of Rava, transmitted many legal rulings in his name.

      Source: Shabbat 133a · Segment 7 — “…אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: בְּאוֹמֵר אֲבִי הַבֵּן לָקוֹץ…

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Shabbat 133a · Segment 14 — “כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Shabbat 133a · Segment 3 — “אָמַר אַבָּיֵי: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר דָּבָר…

    Original text

    תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״בָּשָׂר״ וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם בַּהֶרֶת — ״יִמּוֹל״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שַׁבָּת חֲמוּרָה — דּוֹחָה, צָרַעַת — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

    is a dispute of tanna’im , as it was taught in a baraita : The term flesh comes to teach that even though there is a bright white spot there, one should circumcise; this is the statement of Rabbi Yoshiya. Rabbi Yonatan says: There is no need for this derivation from the word flesh in the verse. Rather, the same law can be derived by means of an a fortiori inference: If circumcision overrides Shabbat, which is stringent, all the more so that it overrides leprosy.

    אָמַר מָר: ״בָּשָׂר״, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם בַּהֶרֶת — ״יִמּוֹל״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. הָא לְמָה לִי קְרָא, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין הוּא, וְדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר!

    We earlier learned that the Master said: When the verse states the term flesh, it comes to teach that even though there is a bright white spot there, one should circumcise; this is the statement of Rabbi Yoshiya. Rabbi Yonatan agrees with this halakha , albeit for a different reason. The Gemara addresses the fundamental question: Why do I need a verse to derive this? The removal of leprous skin is an unintentional act. One does not intend to cut the symptom of leprosy; he intended to circumcise the baby. And the general rule is that an unintentional act is permitted. Consequently, there is no need for a special derivation in this case.

    אָמַר אַבָּיֵי: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — אָסוּר. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״. וְאַבָּיֵי לֵית לֵיהּ הַאי סְבָרָא? וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״! בָּתַר דְּשַׁמְעַהּ מֵרָבָא סַבְרַהּ.

    Abaye said: This derivation is only necessary according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said that an unintentional act is prohibited. Rava said: Even if you say that it is according to the opinion of Rabbi Shimon, who holds that an unintentional act is permitted, as Rabbi Shimon concedes to Rabbi Yehuda in the case of: Cut off its head and will it not die, i.e., an unintentional act from which a prohibited labor ensued as an inevitable consequence. In that case, the one who performs the action cannot claim that the outcome was unintended. In the case of circumcising a leprous foreskin, the removal of leprosy is an inevitable consequence of the circumcision. The Gemara asks: And does Abaye not accept this reasoning? Wasn’t it Abaye and Rava who both say that Rabbi Shimon concedes to Rabbi Yehuda that in the case of: If you cut off its head will it not die? The Gemara answers: After Abaye heard this principle from Rava, he accepted it.

    אִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא דְּאַבָּיֵי וְרָבָא אַהָא: ״הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת״, לַעֲשׂוֹת אִי אַתָּה עוֹשֶׂה, אֲבָל עוֹשֶׂה אַתָּה בְּסִיב שֶׁעַל גַּבֵּי רַגְלוֹ, וּבְמוֹט שֶׁעַל גַּבֵּי כְּתֵיפוֹ, וְאִם עָבְרָה — עָבְרָה.

    Some teach that which Abaye and Rava said as referring to this baraita . The verse states: “Take heed with regard to the plague of leprosy that you observe diligently and do in accordance with all that the priests, the Levites, instruct you; as I commanded them you shall take care to do” (Deuteronomy 24:8). The Sages derived from here that to do something in order to remove leprosy directly, you may not do; but you may do something that will indirectly remove one’s symptom, such as tying a thick rope on his foot, and placing a rod on his shoulder. This is permitted even though there is a bright white spot present, and if the bright white spot is thereby removed, it is removed.

    וְהָא לְמָה לִי קְרָא, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין הוּא, וְדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר! אָמַר אַבָּיֵי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — אָסוּר. וְרָבָא אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״. וְאַבָּיֵי לֵית לֵיהּ הַאי סְבָרָא? וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״! לְבָתַר דְּשַׁמְעֵיהּ מֵרָבָא סַבְרַהּ.

    The Gemara asks: Why do I need a verse to address this? It is an unintentional act, and an unintentional act is permitted. Abaye said: This derivation is only necessary according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said that an unintentional act is prohibited. Rava said: Even if you say that it is according to the opinion of Rabbi Shimon, who holds that an unintentional act is permitted, as Rabbi Shimon concedes to Rabbi Yehuda in the case of: If you cut off its head will it not die? The Gemara asks: And does Abaye not accept this reasoning? Wasn’t it Abaye and Rava who both say that Rabbi Shimon concedes to Rabbi Yehuda that in the case of: Cut off its head and will it not die? The Gemara answers: After Abaye heard this principle from Rava, he accepted it.

    וְאַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי ״בְּשַׂר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אָמַר רַב עַמְרָם: בְּאוֹמֵר לָקוֹץ בַּהַרְתּוֹ הוּא מִתְכַּוֵּין.

    The Gemara clarifies: According to Abaye’s initial understanding of the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, i.e., even the inevitable consequence of an unintended act is permitted, what does he do with this term flesh, which appears in the verse with regard to circumcision? Rav Amram said: This term teaches that even in a case where the person who is circumcising himself says explicitly that his intention is also to cut off the bright white spot, the circumcision nonetheless overrides the prohibition to remove symptoms of leprosy.

    תִּינַח גָּדוֹל, קָטָן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: בְּאוֹמֵר אֲבִי הַבֵּן לָקוֹץ בַּהֶרֶת דִּבְנוֹ הוּא קָא מִתְכַּוֵּין.

    The Gemara asks: This works out well in the case of an adult who intends to perform the prohibited act. With regard to the circumcision of a minor, who has no intention at all, what is there to say, i.e., how does this teaching apply? Rav Mesharshiya said: The teaching applies in a case where the father of the circumcised child says that his intention is to cut off his son’s bright white leprous spot.

    וְאִי אִיכָּא אַחֵר, לֶיעְבֵּיד אַחֵר! דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה — אִם אַתָּה יָכוֹל לְקַיֵּים שְׁנֵיהֶם מוּטָב, וְאִם לָאו — יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה לֹא תַעֲשֶׂה. דְּלֵיכָּא אַחֵר.

    The Gemara asks: In that case, if there is another person present who can circumcise the child, let the other person perform the circumcision. Presumably the other person will not intend to excise the bright white spot but rather will intend to fulfill the mitzva of circumcision, and no transgression will be committed, as Rabbi Shimon ben Lakish said: Any place that you find positive and negative mitzvot that clash with one another, if you can find some way to fulfill both, that is preferable; and if that is not possible, the positive mitzva will come and override the negative mitzva. Here it is possible to fulfill both the positive and negative mitzvot by having another person perform the circumcision. The Gemara answers: This is a case where there is no other person to perform circumcision; only the boy’s father can circumcise him. Therefore, a particular verse is needed to teach us that the mitzva of circumcision overrides the prohibition to cut off symptoms of leprosy.

    אָמַר מָר: יוֹם טוֹב אֵינָהּ דּוֹחָה אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ בִּלְבַד. מְנָא הָנֵי מִילֵּי?

    We learned earlier that the Master said that circumcision only overrides a Festival when the circumcision takes place at its proper time, on the eighth day after birth. The Gemara asks: From where are these matters derived?

    אָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: ״לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״ — בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן לוֹ בֹּקֶר שֵׁנִי לִשְׂרֵיפָתוֹ.

    Ḥizkiya said, and likewise one of the Sages of the school of Ḥizkiya taught: The verse states with regard to the Paschal lamb: “And you shall not leave any of it until morning; but that which remains of it until morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10). This verse contains a superfluous phrase, as the Torah did not need to state until morning the second time; it would have been sufficient to state: But that which remains of it you shall burn with fire. Rather, why does the Torah state until morning? The verse comes to provide him with the second morning for burning. Leftover meat of the Paschal lamb is not burned on the following morning, which is a Festival, but rather on the following day, the first of the intermediate days of the Festival. Even though the labor of kindling a fire is not entirely prohibited on a Festival, as one may cook and bake, it is derived from here that kindling a fire is permitted only for the purpose of preparing food for the immediate needs of the day and not for purposes that can be postponed until the intermediate days. Similarly, since circumcision involves a prohibited labor, it is permitted on the eighth day only when there is no option of postponing it. Otherwise, doing so is prohibited.

    אַבָּיֵי אָמַר, אָמַר קְרָא: ״עוֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ״, וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּשַׁבָּת, וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּיוֹם טוֹב.

    Abaye said there is a different source for the fact that only circumcision on the eighth day overrides the Festival, as the verse stated: “The burnt-offering of each Shabbat on its Shabbat in addition to the continual burnt-offering and its libation” (Numbers 28:10). This verse teaches that one may not sacrifice the burnt-offering of a weekday on Shabbat, and one may not sacrifice the burnt-offering of a weekday on a Festival. Although slaughtering is permitted on a Festival for sustenance, it is nevertheless prohibited to slaughter animals for sacrifices other than those specifically mandated on the Festival. Temple service only overrides prohibited labor in the case of Temple service that is an essential obligation of that day. Similarly, circumcision only overrides the prohibition of labor when it is an essential obligation of that day, which is the case only on the eighth day; it is not the case after the eighth day.

    רָבָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם״, ״הוּא״ — וְלֹא מַכְשִׁירִין. ״לְבַדּוֹ״ — וְלֹא מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, דְּאָתְיָא מִקַּל וָחוֹמֶר.

    Rava said there is a different proof, as the verse states with regard to Festivals: “And in the first day there shall be to you a holy convocation, and in the seventh day a holy convocation; no manner of work shall be done in them, save that which every man must eat; that alone may be done for you” (Exodus 12:16). The superfluous term “that” in the verse teaches the following: That which is necessary for food preparation itself is permitted and not actions that facilitate food preparation or which prepare utensils necessary for eating. Similarly, “that alone may be done” teaches: Only food preparation may be performed and not circumcision that is not at its appointed time, which could have been derived through an a fortiori inference. Therefore, the verse emphasizes that “that alone” may be performed, to teach that prohibited labors are permitted for sustenance on a Festival, and are not permitted for other mitzvot.

    רַב אָשֵׁי אָמַר: ״שַׁבָּתוֹן״ — עֲשֵׂה הוּא, וְהָוֵה לֵיהּ יוֹם טוֹב עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה.

    Rav Ashi said: The mitzvot of a Festival include not only a negative mitzva but also a positive one. There is a prohibition of labor as well as Shabbaton , an obligation to engage in solemn rest, which is a positive mitzva, and therefore the observance of a Festival constitutes both a positive mitzva and a negative mitzva. And there is a principle that a positive mitzva does not override both a negative mitzva and a positive mitzva.

    כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא.

    We learned in the mishna: A principle was stated by Rabbi Akiva: Any prohibited labor that can be performed on Shabbat eve does not override Shabbat; however, any prohibited labor that cannot be performed on Shabbat eve overrides Shabbat. Rav Yehuda said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva in this matter.

    וּתְנַן נָמֵי גַּבֵּי פֶסַח כִּי הַאי גַוְונָא: כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא.

    And we also learned in a mishna pertaining to the Paschal lamb, in a similar vein: A principle was stated by Rabbi Akiva: Any prohibited labor that can be performed on Shabbat eve does not override Shabbat. By contrast, the slaughtering of the Paschal lamb, which cannot be performed on Shabbat eve, as it has a fixed time from the Torah, overrides Shabbat. And Rav Yehuda said that Rav said: The halakha is in accordance with Rabbi Akiva.

    וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי מִילָה: הָתָם הוּא דְּמַכְשִׁירִין אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מֵאֶתְמוֹל לָא דָּחוּ שַׁבָּת דְּלֵיכָּא כָּרֵת, אֲבָל פֶּסַח דְּאִיכָּא כָּרֵת — אֵימָא לִידְחוֹ שַׁבָּת.

    The Gemara comments: And both statements that the halakha is in accordance with Rabbi Akiva were necessary. As had Rav taught us that the halakha is in accordance with Rabbi Akiva only with regard to circumcision, the conclusion would have been: It is specifically there that facilitators that can be performed the day before do not override Shabbat, as there is no punishment of karet if the circumcision is delayed, as liability for karet only applies when the child becomes obligated in mitzvot and chooses not to circumcise himself. However, with regard to the Paschal lamb, where there is karet for one who fails to offer the sacrifice at its proper time, one would say that those facilitators should override Shabbat. Therefore, it was necessary for Rav to state that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva with regard to the Paschal lamb.

    וְאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי פֶסַח, מִשּׁוּם דְּלֹא נִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת. אֲבָל מִילָה דְּנִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת — אֵימָא לִידְחוֹ שַׁבָּת, צְרִיכָא.

    And if Rav had taught us that the halakha is in accordance with Rabbi Akiva only with regard to the Paschal lamb, the conclusion would have been that the reason that facilitators that can be performed on the eve of the Festival do not override the Festival is because thirteen covenants were not established upon the Paschal lamb, and it is therefore not so significant. However, with regard to circumcision, upon which thirteen covenants were established, the conclusion would have been that even actions that facilitate the mitzva that could have been performed on Shabbat eve should override Shabbat. It was therefore necessary to teach that the halakha is in accordance with Rabbi Akiva in both cases.

    מַתְנִי׳ עוֹשִׂין כׇּל צׇרְכֵי מִילָה [בְּשַׁבָּת]: מוֹהֲלִין וּפוֹרְעִין וּמוֹצְצִין וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ אִיסְפְּלָנִית וְכַמּוֹן.

    MISHNA: When the eighth day of a baby’s life occurs on Shabbat, he must be circumcised on that day. Therefore, one performs all the necessities of the circumcision, even on Shabbat: One circumcises the foreskin, and uncovers the skin by removing the thin membrane beneath the foreskin, and sucks the blood from the wound, and places on it both a bandage [ ispelanit ] and cumin as a salve.

    אִם לֹא שָׁחַק מֵעֶרֶב שַׁבָּת — לוֹעֵס בְּשִׁינָּיו וְנוֹתֵן. אִם לֹא טָרַף יַיִן וָשֶׁמֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת — נוֹתֵן זֶה בְּעַצְמוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ.

    If one did not grind the cumin from Shabbat eve, he chews it with his teeth and places it on the place of circumcision as a salve. If he did not mix wine and oil on Shabbat eve, a mixture designed to heal and strengthen the child, this, the wine, is placed on the wound by itself and that, the oil, is placed by itself.

    וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ חָלוּק לְכַתְּחִילָּה, אֲבָל כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט. אִם לֹא הִתְקִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת — כּוֹרֵךְ עַל אֶצְבָּעוֹ וּמֵבִיא, וַאֲפִילּוּ מֵחָצֵר אַחֶרֶת.

    And on Shabbat one may not make a pouch to place over the circumcision as a bandage ab initio , but he may wrap a rag over it as a dressing. If he did not prepare the bandage on Shabbat eve by bringing it to the place where the circumcision was performed, he wraps the bandage on his finger and brings it on Shabbat, even from a different courtyard. While the Sages permitted it to be brought, they required that it be performed in an unusual fashion, by wearing it in the manner of a garment.