Commentary page
Shabbat 129b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShabbat 129b
Shabbat 129b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 430 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
בדבר אחר חזיר:
קשה לדבר אחר צרעת שהחזירים מנוגעים הם כדאמרינן בקדושין (ד' מט:) י' קבים נגעים ירדו לעולם תשעה נטלו חזירים:
אכל ועמד מהר לעמוד פתאום אחר שאכל שובעו:
פורסא דדמא זמן הקזה כמו בפרוס הפסח:
בין הפרקים פירקי שנותיו כגון לאחר מ' שנה:
ימעט בהקזה לא יקיז בכל חדש אלא לב' חדשים:
ובין הפרקים יחזור וימעט לאחר ששים יקיז לג' חדשים לפי שאין כחו עליו ואין דמו חם וגופו מצטנן כשמחסר דמו:
שב"ד של מעלה ושל מטה שוין אדם נדון בכל יום וב"ד יושבין בעיירות בב' ובה' מתקנת עזרא ואילך (ב"ק ד' פב.) וכיון דיום הדין ופקידה היא עונותיו נזכרים:
22 more comments on this page.
Rashi on Shabbat 129b · Sefaria
Tosafot
מי שיש לו זכות אבות וקודם תקנת עזרא אע"פ שהיו דנין בכל יום שהיו צריכים לא היו קובעים לישב בכל יום:
דקאי מאדים בזווי ברביעי נמי קאי מאדים בזווי בסוף היום אלא לא חשו חכמים לכך דאין דרך להקיז כל כך בסמוך ללילה:
דליכא ארבע בתריה שאין ד' ימים עד סוף החדש כדפירש בקונטרס דליכא למימר רביעי בשבת דהא ד' דהוא עשרין וארבע היינו דליכא רביעי בתריה:
מאה רישי בזוזא מאה קרי בזוזא לפירוש הקונטרס תימה מה שייך הכא ור"ח גריס מאה קרני בזוזא ומפרש מאה רישי מאה ראשי בני אדם (ונראה) שהיה מנהג קצוב לספר לגלח בזוזא וכן מנהג ק' קרני להקיז בזוזא כמו קרנא דאומנא (לקמן שבת דף קנד:) אבל מאה שפמי לתקן השפה בולא כלום דבשכר גילוח והקזה היה מתקן השפה וביום שהיה מתקן שפמו לא היה נוטל כלום ועל כן היה למשל כל מי שהיה יגע ולא עלה בידו שכרו היו קורין אותו יומא דשפמי:
מפגרי רבנן תשש כחם והיו מתחלשין ולא יכלו למיגרס כדכתיב (שמואל א ל׳:י׳) וירדוף דוד הוא וארבע מאות איש (עמו) ויעמדו מאתים איש אשר פגרו מעבור את נחל הבשור:
כל האמור בפרשת תוכחה לאו מקרא מפיק אלא מסתמא כיון שבא בפרשת תוכחה אם כן צער הוא אם אין עושין והקילו חכמים לעשות ובכולן אין בהן איסורא דאורייתא:
Tosafot on Shabbat 129b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
פי' זוזא מכא זוז מעוך שנמעך מטבע הצורה ונראה כאסימון.
דעביד מלתא באותו היום שמקיז דם.
פורסא דדמא כל תלתין יומין פי' גבול הדם לבחורים כל שלשים יום. בין הפרקים הגיע לחמשים שנה ימעט. יוציא משנים חדשים [או] ג' חדשים. פעם אחת עוד בין הפרקים בא בימים יחזור ימעט מששה חדשים לששה חדשים או משנה לשנה וזה הפי' קיבלנוהו מרבותינו קבלה:
בתלתא קאי מאדים בזוזי פי' בשתי שעות שהן זוגות יום שלישי שעה שמינית מאדים ושעה שתים ועשרים מאדים ושכך סידור הכוכבים חל"ם כצנ"ש בימים נמצא יום אחד שעה ראשונה כוכב חמה יום שני שעה ראשונה כוכב לבנה. יום ג' שעה ראשונה כוכב מאדים יום ד' שעה ראשונה כוכב [כוכב]. יום ה' שעה ראשונה כוכב צדק יום ו' שעה ראשונה כוכב נוגה יום ז' שעה ראשונה כוכב שבתי וסידורן חל"ם כצנ"ש בימים כצנ"ש חל"ם בלילות וסידוריהן חנכ"ל שצ"ם. וכיון שביום ג' עומד מאדים בשעה שמינית והן זוגות ובשעה כ"ב והן זוגות חיישינן לסכנה. וכיוצא בזה בשני ובחמישי משום הכי חיישינן לסכנה. כי מאדים הוא ממונה על הדם ואקשינן עלה והא יום ו' הוא דמעלי שבתא דקאי מאדים בשעה ששית ובשעה עשרים והן זוגות.
ואמרת פורסא דדמא חד בשבא וארבעה ומעלי שבתא ולא מצאו לו פירוק. והשיב אע"פ שהוא כן כיון דרשו בה רבים להקיז ביום ששי שומר פתאים ה'.
מאה רישי בזוזי מאה קרני בזוזא שפמי ולא כלום פי' היה מנהג קצוב כי הספר מגלח מאה ראשי כלומר מאה ראשי בני אדם נוטל שכרו זוז אחד וכן (א' מדוגמא) [חמשים] מאה קרן כלומר מאה קרן של זכוכית והוא ריבדא דכוסילתא נוטל בשכרו בק' קרן זוז אחד. אבל לתקן הזקן וליטול השפה ולתקנו לא היה מנהג ליקח האומן כלום אלא אותן בני אדם שמגלח ראשם או עושה להן ריבדא דכוסילתא נוטל שכרו כאשר אמרנו מתקן זקנם ונוטל שפמם בחנם. וכן היה הדין ויום שהיה האומן עושה השפמות לא היה נוטל שכר והיה הולך לביתו ריקם. ועל כן היה למשל כל מי שהיה יגע ולא [היה] עולה בידו (סבר) [שכר] היה קורא אותו יומא דשפמי. מיפגרי תשש כחם והוו מתחלשי יגעים ויעפים ולא יכלי למיגרס כדכתיב וירדף דוד הוא וארבע מאות איש ויעמדו מאתים איש אשר פגרו מעבור וגו' הוו אמרי יומא דשפמי:
וקושרין את הטיבור ר' יוסי אומר אף חותכין את הטיבור כל צרכי מילה עושין בשבת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה כרבי יוסי שחותכין בשבת טיבור תינוק אחד וכ"ש טיבור ב' תינוקות שבזה אפילו חכמים מודים שמחתך מ"ט משום (דמתחזי) [דמנתחו] אהדדי.
ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר דבכל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת שנא' ומולדותיך ביום הולדת אותך מיכן שמיילדין לחיה בשבת לא כרת שרך מיכן שחותכין את הטיבור בשבת ובמים לא רוחצת למשעי מיכן שמרחיצין את הוולד בשבת והחתל לא חתלת מיכן שמלפפין הולד בשבת ואמרינן בתלמוד א"י ומחללין עליה את השבת שמואל אמר עושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז וקושרין את הטיבור כהדא אמתיה דבר קפרא נפקא מיילדה בשבת אתת ושאלת לר' וא' לה אזלון ושאלון לחייתא. אמרה לה ליכא חייא. אמר לה זילי עבידי כמנהגך אמרה ליה ליכא מנהג אמר לה איזיל חתיך כר' יוסי כבמתניתא וכל צרכי חיה עושין בשבת תני השליא הזאת בשבת עשירין טומנין אותה בשמן והעניים בתבן ובחול אלו ואלו טומנין אותה בארץ כדי ליתן ערבון בארץ [לארץ]:
Rabbeinu Chananel on Shabbat 129b · Sefaria
Rashba
מאה קרי בזוזא כך גריס רש"י ז"ל. ויש מקשים מאי שייך הכא, ומה צורך בדבר זה. ושמא מפני שדבר בענין הקזה אייתי הא, לומר שאין בו תועלת באכילתו. אבל הגאונים ז"ל וכן בערוך (ערך פגר) גרסי מאה קרני בזוזא. ופירש ר"ח: קרני כמו קרנא דאומנא לקמן (שבת קנד, ב), ופירוש מנהג הוא שהמקיז מאה ריבדי דכוסילתא נוטל זוז, וכן מגלח מאה ראשים נוטל זוז, אבל מגלח את השפה ולא כלום לא היה נוטל שכר, אלא המקיז או המגלח הראש מגלחה בלא שכר בהבלעה זו. וכן פירש הרב בעל הערוך זכרונו לברכה.
Rashba on Shabbat 129b · Sefaria
Meiri
כשם שהותרה קשירת הטבור וחתיכתו כך הותרה הטמנת השליא והוא שהיו נוהגים להטמין את השליא והיה זה רפואה אצלם כדי שיחם הולד והיו נוהגות שבנות מלכים בשבת טומנות בספלים מלאים שמן הואיל ולא היו יכולות לטמנו בארץ ובנות עשירים בספוגים של צמר ובנות עניים במוכין ובחול מיהא אלו ואלו טומנות אותה בקרקע ופירשו הטעם בירושלמי כדי ליתן ערבון לארץ:
כל האמור בפרש' תוכחה עושי' לחיה בשבת ומולדותיך ביום הולדת אותך מכאן שמילדין אותה בשבת לא כרת שרך מכאן שחותכים אותו בשבת ובמים לא רחצת למשעי מכאן שמרחיצין את הולד כדי להחליק את בשרו והחתל לא חתלת מכאן שמלפפין את הולד בשבת כמו שיתבאר:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
Meiri on Shabbat 129b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה דקיימי מאדים כו' ושל שלישי בשבת מאדים נמצא מאדים כו' בשעה שמינית ביום והוא זוגות כו' עכ"ל. ובערוך בערך זוו פי' יום ג' יבא מאדים ב' פעמים בזווי בשעה ח' ובשעה כ"ב משום הכי חיישינן כו' זהו פר"ח עכ"ל. ור"ל דכיון דההקזה אינו אלא ביום מתחיל הסכנה מתחלת היום עד כ"ד שעות מתחלת יומו וכיון שיש ב' פעמים מאדים בזיווי ביום ג' מתחלת היום עד כ"ד שעות דהיינו שעה ח' ושעה כ"ב מתחלת יומו בתוך כ"ד שעות סכנה היא למקיז וכן ביום ו' יש ב' פעמים בזיווי מתחלת יום ו' בשעה ו' ובשעה כ' מתחלת היום בתוך כ"ד שעות והוצרך לפרש כך לתרץ קושית התוספות דביום ד' לא הוי ב' פעמים בזיווי מתחלת היום תוך כ"ד שעות ומיהו ביום ב' וה' נמי תמצא ב' פעמים בזיווי בתוך כ"ד שעות מתחלת יומו אלא דניחא ליה בטעמא דקאמר משום בית דין של מעלה ומטה וכצ"ל לפירוש התוס' ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shabbat 129b · Sefaria
Maharam
ברש"י ד"ה דקיימא ליה מאדים וכו' משמש בו בשעות זוגות וכו' ר"ל בשעה שמינית וששית דהיינו זוגות ארבע פעמים ב' ג' פעמים ב':
Maharam on Shabbat 129b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמרא כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים עיין תה"ד סי' רי"א:
רש"י ד"ה מלפפים וכו' בחגורות ופסיקיאות עיין לקמן דף קמז ע"ב רש"י ד"ה בחומרי שדרה וצ"ע. ועי' בתשובת אדמת הקדש חלק א"ח סי' ח:
Gilyon HaShas on Shabbat 129b · Sefaria
Ben Yehoyada
דְּנָפֵק בֵּיהּ זִיקָא וּשְׁמֵיהּ 'טִבּוּחַ' נמצא כיון שקבלו התורה ביטלו את זִיקָא דשמיה 'טִבּוּחַ'. ונראה לי בס"ד התורה נקראת טוֹב, וגם יש בה ח' דרגין כשר ופסול טמא וטהור חייב וזכאי אסור ומותר, הרי י בה ח' פעמים טוֹב שכל חלק משמנה דרגין הנז' נקרא טוֹב, וזהו ח' טוֹב אותיות 'טִבּוּחַ', ולכן בקבלת ישראל התורה שהיא ח' טוֹב בטלו את הטבוח. גם עוד יש לומר דאיתא בספרי רבינו האר"י ז"ל דבתורה נתקן הרוח לכך ביטלו כחו של אותו זִיקָא שהוא רוּחַ, ונראה לי להכי קרו ליה 'טִבּוּחַ' ולא קרו ליה 'טוֹבֵחַ' כדי שתחזור משמעות הטביחה עליו עצמו שהוא יהיה טִבּוּחַ וְנֶהֱרַג.
רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ הַאי מַאן דְּעָבִיד מִלְּתָא, לִיטְעוֹם מִידִי. יש להקשות מאי קא משמע לן באומרו דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ? ונראה לי דאיתא בחולין (דף פד.) אמר רבי אלעזר בן עזריה מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק, עשרה יקח לפסו ליטרא דגים, חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר, וכל זה דוקא מערב שבת לערב שבת, ואמר רב צריכין אנחנו לחוש לדברי זקן להסתפק במזונות קלים, ואמר רבי יוחנן: רב ממשפחת בריאים הוה, אבל כגון אנו, מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו ירצנה לחנוני ולא יסגף עצמו בעינוי יעויין שם. נמצא רב דעתו להתנהג האדם בסיגוף הרבה, על כן אם שמואל לבדו היה אומר זה היינו אומרים להיותו רופא הפליג בדברים אלו כדי להחריד לבבות בני אדם שיהיו נשמרים לנפשותם, ולכך הפריז לומר מקילין לו מזונותיו מן השמים, אך החידוש הוא דרב נמי קאמר דבר זה עם שמואל, ולפי זה מוכח דלא נאמרו דברים אלו על דרך ההפלגה.
רְבִיעִי דְּהוּא אַרְבָּעָה בַּחֹדֶשׁ נמצא רביעי דשבוע צריך שיהיה בארבע מיני עתים, שהם ארבעה לחודש, ו'יד' לחודש, ו'כד' לחודש, וגם צריך שיהיה שלשה ימים אחריו ולא יותר. וצירוף כל חלוקות אלו הם מספר 'מה' כמנין 'אָדָם' [קכט:] שהם ארבעה ו'יד' ו'כד' ושלשה. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (בראשית ט, ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, רצונו לומר שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם הוא דם דהקזה, אם יהיה בָּאָדָם רצונו לומר ימים הנזכרים הרמוזים במספר אדם, הרי זה ראוי דָּמוֹ של מקיז יִשָּׁפֵךְ משום דעביד סכנה.
כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת תּוֹכֵחָה, עוֹשִׂין לְחַיָּה בְּשַׁבָּת נראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב (ישעיהו כו, ט) כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל, מִשְׁפָּטֶיךָ הם תוכחות, אלו למדו מזה צֶדֶק שהם הלכות שקוראים 'צֶדֶק'. ומה שאמר מִכָּאן שֶׁמְּיַלְּדִין אֶת הַוָּלָד בְּשַׁבָּת נראה לי בס"ד דמפיק לה מן יתורא דביום, דהוה ליה למימר 'בְּהֻלֶּדֶת אוֹתָךְ' ואמר 'בְּיוֹם' לומר על שבת שהוא יום יחידי שאין לו זוג ביומי השבוע.
Ben Yehoyada on Shabbat 129b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shabbat, daf 129, Amud Bet, about 430 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 16 words
Opens “בְּדָבָר אַחֵר — קָשֶׁה לְדָבָר אַחֵר.…”
- Segment 237 words
Opens “רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַאי מַאן דְּעָבֵיד…”
- Segment 316 words
Opens “אָמַר שְׁמוּאֵל: פּוּרְסָא דִדְמָא — כׇּל תְּלָתִין…”
- Segment 434 words
Opens “וְאָמַר שְׁמוּאֵל: פּוּרְסָא דִדְמָא — חַד בְּשַׁבְּתָא,…”
- Segment 523 words
Opens “בִּתְלָתָא בְּשַׁבְּתָא מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם דְּקָיְימָא…”
- Segment 618 words
Opens “אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרְבַּע דְּהוּא אַרְבַּע, אַרְבַּע דְּהוּא…”
- Segment 746 words
Opens “רֹאשׁ חוֹדֶשׁ וְשֵׁנִי לוֹ — חוּלְשָׁא. שְׁלִישִׁי…”
- Segment 819 words
Opens “אָמַר שְׁמוּאֵל: אָכַל חִטָּה וְהִקִּיז דָּם —…”
- Segment 910 words
Opens “הַמַּקִּיז דָּם, שְׁתִיָּיה — לְאַלְתַּר. אֲכִילָה —…”
- Segment 1016 words
Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׁתִיָּיה לְאַלְתַּר מְעַלֵּי, אֲבָל בָּתַר…”
- Segment 1122 words
Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: אֲכִילָה עַד חֲצִי מִיל הוּא…”
- Segment 1233 words
Opens “מַכְרִיז רַב: מֵאָה קַרֵי בְּזוּזָא, מֵאָה רֵישֵׁי…”
- Segment 1337 words
Opens “וְקוֹשְׁרִין הַטַּבּוּר. תָּנוּ רַבָּנַן: קוֹשְׁרִין הַטַּבּוּר. רַבִּי…”
- Segment 1412 words
Opens “אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ…”
- Segment 1522 words
Opens “וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ…”
- Segment 1634 words
Opens “וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ…”
- Segment 1742 words
Opens “״וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת״ — מִכָּאן שֶׁמְיַילְּדִים אֶת…”
- Segment 183 words
Opens “הדרן עלך מפנין…”
Sages named on this page
- Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim
Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.
Source: Shabbat 129b · Segment 13 — “…שֶׁיֵּחַם הַוָּלָד. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בְּנוֹת מְלָכִים…”
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Shabbat 129b · Segment 12 — “…וְלָא כְלוּם. אָמַר רַב יוֹסֵף: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Shabbat 129b · Segment 3 — “אָמַר שְׁמוּאֵל: פּוּרְסָא דִדְמָא — כׇּל תְּלָתִין יוֹמִין. וּבֵין…”
Original text
בְּדָבָר אַחֵר — קָשֶׁה לְדָבָר אַחֵר.
something else, a euphemism for a pig, it is harmful with regard to something else, a euphemism for leprosy.
רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַאי מַאן דְּעָבֵיד מִילְּתָא — לִישְׁהֵי פּוּרְתָּא וַהֲדַר לֵיקוּם — דְּאָמַר מָר: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים קְרוֹבִין לְמִיתָה יוֹתֵר מִן הַחַיִּים, וְאֵלּוּ הֵן: אָכַל וְעָמַד, שָׁתָה וְעָמַד, יָשֵׁן וְעָמַד, הִקִּיז דָּם וְעָמַד, שִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ וְעָמַד.
It was Rav and Shmuel who both said: With regard to one who performs the practice of bloodletting, let him wait a bit and then let him rise, as the Master said: There are five matters that render one closer to death than life, and they are these: If one ate and immediately rose, if one drank and rose, if one slept and immediately rose, if one let blood and rose, if one engaged in conjugal relations and rose.
אָמַר שְׁמוּאֵל: פּוּרְסָא דִדְמָא — כׇּל תְּלָתִין יוֹמִין. וּבֵין הַפְּרָקִים — יְמַעֵט, וּבֵין הַפְּרָקִים יַחְזוֹר וִימַעֵט.
Shmuel said: The interval for bloodletting is every thirty days. And during the middle periods of one’s life, he should decrease the frequency of bloodletting; and during the later periods, he should decrease its frequency again.
וְאָמַר שְׁמוּאֵל: פּוּרְסָא דִדְמָא — חַד בְּשַׁבְּתָא, אַרְבָּעָה, וּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, אֲבָל שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי — לָא. דְּאָמַר מָר: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת אָבוֹת יַקִּיז דָּם בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה שָׁוִין כְּאֶחָד.
And Shmuel said: The times for bloodletting are the first day of the week, the fourth day of the week and Shabbat eve. However, on the second and the fifth days of the week, no, one should not let blood, as the Master said: Only one who has the merit of his ancestors and relies on it should let blood on the second and on the fifth days of the week, as the court on High, in the heavens, and the court below are equal. The courts in the cities convene on Mondays and Thursdays, as does the heavenly court. Letting blood on a day of judgment is dangerous. If one is judged unfavorably all his blood could flow out.
בִּתְלָתָא בְּשַׁבְּתָא מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם דְּקָיְימָא לֵיהּ מַאְדִּים בְּזָוֵוי. מַעֲלֵי שַׁבְּתָא נָמֵי קָיְימָא בְּזָוֵוי! כֵּיוָן דְּדָשׁוּ בֵּיהּ רַבִּים — ״שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה׳״.
The Gemara explains: On the third day of the week, what is the reason that one does not let blood? It is because the planet Mars is dominant during the even hours. Since it is a planet of blood, and the even hours are a bad omen, that combination gives cause for concern. The Gemara asks: On Shabbat eve, Mars also dominates during the even hours. The Gemara answers: Since the multitudes have already become accustomed to letting blood on Shabbat eve, the verse: “The Lord protects the simple-hearted” (Psalms 116:6) applies in this case.
אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרְבַּע דְּהוּא אַרְבַּע, אַרְבַּע דְּהוּא אַרְבֵּיסַר, אַרְבַּע דְּהוּא עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה, אַרְבַּע דְּלֵיכָּא אַרְבַּע בָּתְרֵיהּ — סַכַּנְתָּא.
Similarly, Shmuel says: On the fourth day of the week that is the fourth day of the month; on the fourth day of the week that is the fourteenth of the month; on the fourth day of the week that is the twenty-fourth of the month; and on the fourth day of the week after which there are not four days remaining in the month it is dangerous to let blood.
רֹאשׁ חוֹדֶשׁ וְשֵׁנִי לוֹ — חוּלְשָׁא. שְׁלִישִׁי לוֹ — סַכָּנָה. מַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא — חוּלְשָׁא. מַעֲלֵי יוֹמָא דַעֲצַרְתָּא — סַכַּנְתָּא. וּגְזַרוּ רַבָּנַן אַכּוּלְּהוּ מַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא מִשּׁוּם יוֹמָא (טָבָא) דַעֲצַרְתָּא, דְּנָפֵיק בֵּיהּ זִיקָא וּשְׁמֵיהּ ״טָבוֹחַ״, דְּאִי לָא קַבִּלוּ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה — הֲוָה טָבַח לְהוּ לְבִשְׂרַיְיהוּ וְלִדְמַיְיהוּ.
Bloodletting on the New Moon and on the second day of the month causes weakness; bloodletting on the third day of the month leads to danger. Bloodletting on the eve of a Festival causes weakness; bloodletting on the eve of the festival of Shavuot leads to danger. And the Sages issued a decree prohibiting bloodletting on the eve of every Festival due to the festival of Shavuot . On Shavuot , an evil spirit named Tibbuaḥ , from the Hebrew word meaning slaughter, emerges, as had the Jewish people not accepted the Torah on the festival of Shavuot , Tibbuaḥ would have slaughtered their flesh and their blood. Consequently, it remains a dangerous day.
אָמַר שְׁמוּאֵל: אָכַל חִטָּה וְהִקִּיז דָּם — לֹא הִקִּיז אֶלָּא לְאוֹתָהּ חִטָּה. וְהָנֵי מִילֵּי לִרְפוּאָה, אֲבָל אַקּוֹלֵי — מֵיקֵיל.
Shmuel said: If one ate wheat and afterward let blood, he only let that wheat. The bloodletting was ineffective as the wheat replaced any blood that was let. And this ineffectiveness applies only if he let blood to cure an illness; however, to relieve discomfort, bloodletting after eating wheat relieves one’s discomfort.
הַמַּקִּיז דָּם, שְׁתִיָּיה — לְאַלְתַּר. אֲכִילָה — עַד חֲצִי מִיל.
One who lets blood should engage in drinking immediately; he should not engage in eating until the time that it takes to walk half a mil has elapsed.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׁתִיָּיה לְאַלְתַּר מְעַלֵּי, אֲבָל בָּתַר הָכִי קָשֵׁי, אוֹ דִילְמָא לָא קָשֵׁי וְלָא מְעַלֵּי? תֵּיקוּ.
A dilemma was raised before the Sages: When they said that one should engage in drinking immediately, does that mean that drinking immediately is beneficial; however, thereafter, it is injurious? Or perhaps, thereafter it is neither injurious nor beneficial. No resolution is found for this dilemma, therefore it stands unresolved.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: אֲכִילָה עַד חֲצִי מִיל הוּא דְּקָמְעַלֵּי, הָא בָּתַר הָכִי וּמִקַּמֵּי הָכִי — קָשֵׁי, אוֹ דִילְמָא לָא קָשֵׁי וְלָא מְעַלֵּי? תֵּיקוּ.
Similarly, a dilemma was raised before the Sages: When they said one should not engage in eating until the time that it takes to walk half a mil has elapsed, does that mean that only at that time it is beneficial, however, after that time or before that time it is injurious? Or perhaps, before and after that time it is neither injurious nor beneficial. No resolution is found for this dilemma, therefore it too stands unresolved.
מַכְרִיז רַב: מֵאָה קַרֵי בְּזוּזָא, מֵאָה רֵישֵׁי בְּזוּזָא, מֵאָה שְׂפָמֵי וְלָא כְלוּם. אָמַר רַב יוֹסֵף: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב הוּנָא, יוֹמָא דִּמְפַגְּרִי בֵּיהּ רַבָּנַן, אָמְרִי: הָאִידָּנָא יוֹמָא דִשְׂפָמֵי הוּא, וְלָא יָדַעְנָא מַאי קָאָמְרִי.
Rav would announce: One hundred bloodlettings for a zuz ; cutting the hair on one hundred heads for a zuz ; grooming one hundred moustaches does not cost anything ( ge’onim ). Blood letters typically served as barbers as well and did not charge for grooming a moustache. If one hundred men happened to arrive one day to have their moustaches groomed, the barber would work all day without receiving any pay. Rav Yosef said: When we were students in Rav Huna’s school, on a day when the Sages were sluggish in their studies, they would say: Today is the day of the moustaches, and I did not know what they were saying. Now that I heard Rav’s statement, I understand that they meant that it was a day without purpose.
וְקוֹשְׁרִין הַטַּבּוּר. תָּנוּ רַבָּנַן: קוֹשְׁרִין הַטַּבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף חוֹתְכִין. וְטוֹמְנִין הַשִּׁלְיָא כְּדֵי שֶׁיֵּחַם הַוָּלָד. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בְּנוֹת מְלָכִים — טוֹמְנוֹת בִּסְפָלִים שֶׁל שֶׁמֶן, בְּנוֹת עֲשִׁירִים — בִּסְפוֹגִים שֶׁל צֶמֶר, בְּנוֹת עֲנִיִּים בְּמוֹכִין.
We learned in the mishna: And one may tie the umbilical cord of a child born on Shabbat. The Sages taught similarly in the Tosefta and even added to it: One may tie the umbilical cord of a child born on Shabbat. Rabbi Yosei said: One may even cut the umbilical cord. And one may insulate the placenta as a healing remedy so as to warm the newborn. Rabban Shimon ben Gamliel said: Princesses insulate the placenta in mugs of oil; the daughters of the wealthy do so in combed wool; the daughters of the poor in soft rags.
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.
Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei that it is even permitted to cut the umbilical cord on Shabbat.
וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יוֹסֵי בְּטַבּוּר שֶׁל שְׁנֵי תִינוֹקוֹת, שֶׁחוֹתְכִין. מַאי טַעְמָא? דִּמְנַתְּחִי אַהֲדָדֵי.
And Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said that Rav said: The Rabbis concede to Rabbi Yosei with regard to the umbilical cord attached to twin babies that one may cut it on Shabbat. What is the reason for this? In that case, leaving the cord attached is dangerous. Since the attached twins will try to disengage from each other, they could potentially rip each other’s cords.
וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: כׇּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת תּוֹכָחָה עוֹשִׂין לְחַיָּה בְּשַׁבָּת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא כׇרַּת שׇׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהׇמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהׇחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ״.
And Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said that Rav said: Everything stated in the passage of rebuke (Ezekiel 16) one may perform for a woman in childbirth on Shabbat. Since that chapter speaks of the dangerous birth of an abandoned child, for all other children, these issues should be addressed. As it is stated there: “And as for your birth, on the day you were born, your navel was not cut, and you were not washed in water for cleansing, and you were not salted, nor were you swaddled” (Ezekiel 16:4).
״וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת״ — מִכָּאן שֶׁמְיַילְּדִים אֶת הַוָּלָד בְּשַׁבָּת. ״לֹא כׇרַּת שׇׁרֵּךְ״ — מִכָּאן שֶׁחוֹתְכִין הַטַּבּוּר בְּשַׁבָּת. ״וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי״ — מִכָּאן שֶׁרוֹחֲצִין הַוָּלָד בְּשַׁבָּת. ״וְהׇמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ״ — מִכָּאן שֶׁמּוֹלְחִין הַוָּלָד בְּשַׁבָּת. ״וְהׇחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ״ — מִכָּאן שֶׁמְּלַפְּפִין הַוָּלָד בְּשַׁבָּת.
The Gemara explains: “And as for your birth, on the day you were born”; from here it is derived that one delivers the newborn on Shabbat. “Your navel was not cut”; from here it is derived that one cuts the umbilical cord on Shabbat. “And you were not washed in water for cleansing”; from here it is derived that one washes the newborn on Shabbat. “And you were not salted”; from here it is derived that one salts the newborn on Shabbat. “Nor were you swaddled”; from here it is derived that one swaddles the newborn on Shabbat.
הדרן עלך מפנין