Commentary page
Rosh Hashanah 6b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerRosh Hashanah 6b
Rosh Hashanah 6b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 363 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
שהיה חולה הולד:
כל היכא דקתני פסח דבעי למיתני בתריה שבועות תני עצרת ולא חג:
שנה בלא רגלים לקמיה מפרש:
למיקבעיה בלאו קא מהדר להודיעך כל צידי זמן התחלת בל תאחר שבו:
אלאוי יתירי לא מהדר להודיעך לאוין הרבים שבו:
הניחא למאן דבעי כסדרן משכחת לה דעברה שנה ולא עברו רגלים כסדרן ולמדך דכיון דעברה שנה אע"פ שלא עברו רגלים כסדרן חייב וסבר לה כר"ש בחדא ופליג עליה בחדא:
בשלמא לרבי דאמר חדש העיבור אינו מן השנה חוץ מי"א יום ששנת חמה יתירה על הלבנה משכחת לה בשנה מעוברת:
שנה תמימה האמורה בבתי ערי חומה מונה שס"ה ימים ואפי' בשנה פשוטה ואף בשנה מעוברת כיון שעברו ג' מאות וששים וחמשה ימים משמכרה נחלט לו:
14 more comments on this page.
Rashi on Rosh Hashanah 6b · Sefaria
Tosafot
שהיה חולה בעצרת דפסול להקרבה כדתנן בבכורות (דף מא.) זקן חולה ומזוהם ובפרק כל האסורים (תמורה דף כח:) דרשינן ליה מדכתיב מן הצאן מן הכבשים ומן העזים ועוד כתיב (מלאכי א) כי תגישו פסח וחולה אין רע:
אחד בכור ואחד כל הקדשים להכי נקט בכור דעיקר שנה בבכור כתיב מדכתיב כל הבכור אשר יולד (דברים טו) מלמד שהבכור נאכל כל שנתו כלומר דכתיב ביה תאכלנו שנה בשנה ושאר הקדשים דריש התם מדכתיב כל:
בשלמא רגלים בלא שנה משכחת לה כגון דאקדשה ערב פסח כך הפי' הניחא למ"ד דבעי כסדרן משכחת לה כגון דאקדשיה בתר חג המצות:
שנה בלא רגלים היכי משכחת לה דאי באקדשיה בתוך הרגל דכי מטיא שתא אכתי ליכא שלש רגלים דשלימים בעינן כדלעיל ה"נ איכא רגלים שלימים דסוף רגל ראשון דאשתקד מצטרף (על) תחלת רגל דהשתא ובירושלמי מפרש תפתר כגון דאקדשיה כשהיה מחוסר זמן בפסח ולקמן אין משמע כן דאמרינן אין מונין שנה לבכור אלא משעה שראוי להרצאה:
בשלמא לרבי משכחת לה בשנה מעוברת לר"מ דאמר לעיל ברגל אחד ולר"א בן יעקב דאמר שני רגלים לא משכחת לה אלא בחולה ברגלים והוא הדין דהוה מצי לשנויי הכא לרבי ולרבנן:
כמנין ימות החמה ופי' בקונט' וה"ה בכל שנים סתם לרבי דילפינן מתמימה דבתי ערי חומה כדמוכח בפרק (שני) דערכין (דף לא:):
בתר חג המצות לאו דוקא דהוא הדין בתוך חג המצות כדמוכח לעיל דכולי רגל בעי:
יורש מהו בבל תאחר דיורש חייב להביא כדתנן במסכת קינין (פ"ב משנה ה) ומייתי לה בכמה דוכתי האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה ומשמע בפ"ק דקדושין (דף יג:) דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא כשהפרישה מחיים ולמ"ד דאורייתא אע"פ שלא הפרישה מחיים ובסוף יש בכור (בכורות דף נא:) נמי אמר מה להלן יורשים חייבים בעולת ראיה של אביהן:
3 more comments on this page.
Tosafot on Rosh Hashanah 6b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ודייקינן מדלא קתני בכל יום ויום עובר בבל תאחר ש"מ דבלאו אחד בלבד הוא דעבר.
ופרקינן למיקבעיה בלאו קמיהדר בלאוי יתירי כלומר בכל יום ויום עובר בלאו לא קא מחזר.
פי' בשלמא רגלים בלא שנה משכחת לה ואפילו למאן דבעי כסדרן כגון שנולד בתחלת ניסן דכד מטי ליה שלהי תשרי הרי ג' רגלים מלו להו פסח ועצרת וסוכות. שנה לא מליא. אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה.
בשלמא למאן דאית ליה כסדרן משכחת לה כגון דאקדשה באייר דכי מטי ליה אייר אחרינא שנה מליא ועדיין רגלים לא מלו דהא לא עבר עליו אלא חג המצות בלבד וצריך לעבור עליו עוד עצרת וחג הסוכות ואח"כ יעבור בבל תאחר אלא למאן דלית ליה כסדרן היכי משכחת לה. בשלמא אליבא דר' דתני ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה ודייק הלשון דכתיב תמימה ואמר שנה תמימה מונה ימים כמנין ימות החמה משכחת לה כגון דאקדשיה בתר יום חג המצות והוא ביום ט"ז בניסן דכי מטא שלהי אדר בתראה והוא יום (כ"ה) [כ"ז] באדר שני מלאו לה שס"ה ימים ולא עברו עליו אלא עצרת וסוכות בלבד ועדיין נשאר פסח למלאות שלש רגלים וזהו שנה מליא.
רגלים לא מלאו הנה זה אליבא דר'. לרבנן דא' מונה י"ב חודש מיום ליום ואם נתעברה השנה נתעברה לו היכי משכחת לה ואמרינן משכחת לה כגון דהוה עצרת דההיא שתא בה' בסיון ואקדשיה בו' בסיון דהוא בתר חג עצרת ובשנה הבאה חל עצרת להיות בז' בסיון הנה בששה בסיון שלמה שנה ועדיין ג' רגלים לא מלאו להן כדרב שמעי'.
דתני עצרת פעמים בה' בסיון [פעמים בו' בסיון] פעמים בז' בסיון כיצד שניהם מלאין ניסן ואייר עצרת בה' בסיון. ניסן מלא אייר חסר עצרת בו' בסיון ניסן ואייר חסרים עצרת בז' בסיון. (בירושלמי) אם הם שניהן מלאין מתחילין ספירת העומר מי"ו בניסן הנה ט"ו בניסן ול' מאייר. הנה מ"ה ימים בה' בסיון תשלום נ' יום והוא יו"ט של עצרת. ואקדשיה בששה בסיון דהוא אחר עצרת ובשנה הבאה חל עצרת להיות בז' בסיון כו' ופרשוהו בתלמוד א"י שנה בלא רגלים היכי [משכחת] לה. א"ר אבדימי שהיתה עצרת בה' בסיון ונולד הבכור בו' בסיון והיתה העצרת של שנה הבאה בז' בסיון כי מטי ו' בסיון שלמו לו י"ב חודש מיום ליום (ואם נתעברה השנה נתעברה לו). ועדיין לא עברו עליו אלא ב' רגלים בלבד סוכות ופסח והנה שנה מליא. אבל ג' רגלים לא מלו.
מאן תנא דפליג עליה על רב שמעיה ואמרינן אחרים היא דתניא אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד. ואם היתה שנה מעוברת ה'. פירוש אחרים אין לו זו הסברא שניהן מלאין או חסרין אלא לעולם אחד מלא ואחד חסר שעולין י"ב חדש שנ"ד ימים. כשתשליכם ז"ז נשארו ד' ובשנה מעוברת מוסיפין לו אדר שני שהוא כ"ט יום כ"ח יוצאין ז"ז נשאר יום אחד וד' שנשארו מן השנ"ד ימים הרי ה' ימים במעוברת. נמצא בר פלוגתיה דרב שמעי' אחרים.
בעי ר' זירא יורש מהו בבל תאחר ואפשיטא דיורש אינו עובר בבל תאחר.
3 more comments on this page.
Rabbeinu Chananel on Rosh Hashanah 6b · Sefaria
Rashba
הא דאמרינן אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה. הוה מצי למימר משכחת לה כגון שהיה חולה ברגלים. ועל כרחין לר' מאיר דלא בעי אלא רגל אחד ולר' אליעזר בן יעקב דבעי שני רגלים לא משכחת לה אלא בהכין, ואם כן הוא הדין לרבנן, אלא כל היכא דמצינן לאשכוחי בבריא לא נסיב לה בחולה.
הניחא למאן דאמר כסדרן משכחת לה וכו' ואם תאמר ולר' שמעון מי ניחא, דאי לדידיה כי קא עברה שנה בלא רגלים כסדרן לא עבר אלאו דבל תאחר, דהא קתני (לעיל ראש השנה ד, ב) פעמים שהן ארבע פעמים שהן חמשה, ואי שנה בלא רגלים אפילו ארבעה נמי לא אשכחן. פירש רש"י ז"ל דסבר לה כר' שמעון בחדא ופליג עליה בחדא, וזה נכון. והרב בעל המאור ז"ל פירש כר' שמעון ממש, דהאי דקתני בברייתא עובר בבל תאחר, דוקא ברגלים בלא שנה דסמיך ליה אבל בשנה בלא רגלים עובר משום לפני השם אלקיך תאכלנו שנה בשנה (דברים טו, כ) ואין שם בל תאחר. ומכל מקום כיון דבין בזה ובין בזה עובר אלאו, לא חשש התנא לפרש אלא על מאי דסליק מיניה. ואע"ג דאמרינן מכדי תנא אלאוי קא מהדר, חד לאו כמשמעו וחד לאו הבא מכלל עשה, וכמאן דאמר אאיסורי קא מהדר. ע"כ. ואינו נכון בעיני כלל, חדא דאי לא חשש התנא לגלויי לאו דשנה בלא רגלים דמסתם טפי דלא מיתפרש בהדיא ועוד דליתיה לאו גמור אלא לאו הבא מכלל עשה, אם כן לאו דרגלים דמפרש למה ליה לגלויי, הוה ליה לפרושי ולגלויי תרוייהו או למסתמינהו לתרווייהו, וליתני שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר. ועוד דאי בלאו הבא מכלל עשה קאמר, משום דכתיב תאכלנו שנה בשנה ותדרוש מיניה שנה בשנה ולא תאחרנו, אם כן אפילו בלא שנה אלא כל שעבר עליו רגל אחד, דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה, ודריש ביה ולא תאחרנו. ועוד דאי לאו הבא מכלל עשה קאמר, האי לא איקרי לאו בשום מקום אלא עשה. ועוד דלאו הבא מכלל עשה אינו לעולם במקיים עניין העשה אלא במהפכו, דאילו היה בכור שעברה שנתו פסול, הייתי יכול לדרוש ממנו לאו הבא מכלל עשה, לפני השם אלקיך תאכלנו שנה בשנה ולא בשנה אחרת, ואי עביד ליה לאחר שעברה שנתו הוה קא עבר בלאו הבא מכלל עשה, וכענין בעולה לכהן גדול דדרשינן בתולה מעמיו יקח אשה ולא בעולה, אבל השתא מאי לאו הבא מכלל עשה איכא, דאי לא תימא הכין כל עשה שבתורה ישנן בלאו הבא מכלל עשה. אלא מחוורתא כדשנינן לדעת רש"י ז"ל.
הא דאמרינן משכחת לה כגון דאקדשיה בתר חג המצות. לאו דוקא בתר, אלא הוא הדין בתוך חג המצות, דהא חצי רגל לאו ככולי רגל כדכתבינן לעיל (ראש השנה ה, ב ד"ה מהא).
אשה בעלה משמחה פירש רש"י ז"ל: בבבל בבגדי צבעונים, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין. והקשה עליו רבינו תם ז"ל דהני מילי בזמן שאין בית המקדש קיים, אבל בזמן שבית המקדש קיים קיימא לן דאין שמחה אלא בבשר, כדכתיב (דברים כז, ז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת, כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קט, א), ובפ"ק דחגיגה (ו, א) נמי אמרינן, אמתניתין דאיזהו קטן כל שאינו יכול (להביא שלמיו) [ולאחוז בידו של אביו] ולעלות מירושלים להר הבית. עד הכא מאן איתיתיה, ומשני עד הכא דהות אימיה [מחייבא] בשמחה איתיתיה. (כלומר) [אלמא] משמע דאשה זקוקה לעלות משום שלמי חגיגה. ומפרש רבנו תם ז"ל, בעלה משמחה שאין החיוב עליה אלא על בעלה, שהוא חייב להעלות[ה] כדי שישמח עמה, כדכתיב (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך. והא דאמרינן בחגיגה (שם) דמחייבא בשמחה, משום שהיא נגררת אחר בעלה ולא משום חיוב עצמה.
Rashba on Rosh Hashanah 6b · Sefaria
Ritva
אמר רבא כיון שעברו עליו ג׳ רגלים בכל יום וכו' וכן הדין בצדקה כל היכי דקיימי עניים אפי׳ לאלתר כל שעה עובר עליו וכן בנשבע סתם לפרוע או לתת לחבירו ולא קבע לו זמן כיון שספק בידו לעשות ולא עשה עובר בכל שעה לאו דלא תאחר דבכל נדרים ושבועות איתיה ואפי׳ בנדרי איסר כדאיתא פ״ק דנדרים ומיהו כשקבע זמן לפרוע או לתת עד יום פ׳ מסתברא דאע״ג דקאמר עד יום פ׳ דלהכי קבע דהוא זימנא כדי שיהא פטור לגמרי עד אותו זמן:
מיתיבי אחד בכור וכו׳ עד ואידך כו' כלומר רבא וכן תלמודא דאמר מאי תיובתא לאקבועי בלאו כלומר לרבות (לו אין) [לאוין] הלוקין מהדר למימני אלאוי יתירה כלומר לאו אחד הנכפל פעמים רבות לא מהדרי והלכתא כרבא:
גופא א׳ בכור וכו' י״מ דכיון דלא נקט אלא בכור וקדשים דדוקא בקדשים הוא שעובר עליהם בשנה בלי רגלים משום דאתקוש לבכור דכתיב ביה שנה כדכתיב לפני ה׳ אלהיך תאכלנו והיכן אתקוש דכתיב ואכלת לפני ה׳ אלהיך וכו׳ ובכורות בקרך וכו׳ וכל נדריך אבל מעשרות ושאר דברים אין לנו עליהם אלא בל תאחר דרגלים אלא שבמעשרות עובר עליהן בשנה ג'. וא״ת דהא בההוא קרא דואכלת שם כתיב ביה מעשר דגנך וכו׳ ומקשינן להו לעיל מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה וכו׳ וי״ל דאפי׳ הכי סברא היא שלא הקיש הכתוב לענין שנה שנאמרה בבכור אלא קדשי מזבח דרמי ליה טפי אבל לא מעשרות שהרי תלאן הכתוב עד שנה שלישית תדע דהא לעיל דהוה מקשינן בכור למעשר ואפ״ה ה״א דדוקא בכור (דבר הרצאה) [דלאו בר הרצאה] אבל קדשים (דלאו בני הרצאה) [דבני הרצאה] ואע״ג דכתיבא בקרא אמרינן דהיקישא לבכור בלחוד הוא דאתא כ״ש הכא דאיכא למימר דהיקישא דבכור לנדרים ונדבות דקדשים נינהו אבל לא למעשר שקבע לו הכתוב זמן בשנה שלישית ומיהו אפשר דעירכין וחרמין וכל קדשי בדק הבית בכלל כל הקדשים נינהו דכולהו איקרו קדש וכולהו איתנוהו בכלל נדרים ונדבות דאתקישו לבכור ואין לך יוצא מן הכלל אלא מעשרות שזמנן קבוע לשנה שלישית או כל דבר שאינו בא בנדר ונדבה או שאינו קדשי מזבח א״נ קדשי מזבח דלאו בני אכילה נינהו כבכור דכתיב ביה לפני [ה'] אלהיך תאכלנו כנ״ל שיטה זו והיא שיטת מורי הרב נרו והיא הנכונה בעיני:
בשלמא רגלים וכו׳ הניחא וכו' מהכא משמע דב׳ חצאי רגל הרי הם כרגל כגון שנדר תוך הפסח ועבר עליו חצי הפסח הנשאר ועצרת וסוכות וחצי פסח הבא חשיבי ג׳ רגלים דאי לא הא משכחת לה שנה בלא רגלים בכה״ג דאמרן וזה ברור וקשי׳ להו לרבנן ז״ל מאי האי דאמרינן דלמאן דאית ליה כסדרן ניחא דהא ודאי מתני׳ לא אתיא כוותיה דאלו במתני׳ קתני שהוא עובר בשנה בלא רגלים ואלו לר״ש אינו עובר בשנה בלא רגלים דהא אמר רגלים פעמים ד׳ פעמים ה׳ שאינו עובר עד ה׳ רגלים ורש״י ז״ל נשמר מזה שכתב וס״ל כר״ש בחדא ופליג עליה בחדא ואחרים פי׳ דר״ש לא איירי אלא לבל תאחר וכי אמרינן הכא שעובר בשנה בלי רגלים היינו בעשה דלפני ה׳ [אלהיך] תאכלנו (והוא) [והא] דנקט תנא בל תאחר לישנא בעלמא נקט כלומר שמאחר עשה שלו ומשום דגבי רגלים שייך בל תאחר ממש נקט הכא בל תאחר וכן פי׳ הרב בעל המאור ז״ל וקשי׳ ליה הא דאמרינן לעיל דתנא לאקבועי בלאוי קמהדר אלמא אפילו בשנה בלא רגלים עובר בלאו והוא ז״ל תירץ דה״נ (האיכא) [הא איכא] לאו הבא מכלל עשה שנה בשנה תאכלנו ולא תאחרנו ואין זה נכון דכה״ג לא חשיב לאו כיון שהוא מקיים העשה ג״כ אח״כ שאין זה לאו הבא מכלל עשה אלא (בשהכירו) [בשעבר] כענין בעולה לכה״ג וכגון כל צפור טהורה תאכלו ולא טמאה לנכרי תשיך ולא לישראל וה״נ אלו היה בכור שעברה שנתו פסול היינו יכולין לומר דלאחר שנתו הוא לאו הבא מכלל עשה שנה בשנה תאכלנו ולא אח״כ אבל הכא שאפי׳ לאחר שנה יאכלנו בהכשר אלא שאיחרו ובטל העשה דהקדמתו לא השיב לאו הכא מכלל עשה שאל״כ כל מ״ע שבתורה אנו (נוכלין) [נכלול] אותן בלאו הכא מכלל עשה והנכון לפי שיטה זו דהא דאמרינן אלאוי קמהדר לאו דוקא אלא לומר אאיסורי קמהדר ולא דק אלא דנקיט ליה אגב מאי דאמר דאלאוי יתירא לא מהדר ומיהו אכתי ק״ל להאי פי׳ כיון דאאיסורי דקמהדר היינו עשה מאי איריא שנה בלא רגלים אפי׳ בכל רגל ורגל עובר בעשה וכ״ת דאה״נ אלא דההוא בכלל רגלים כיילי ולא אתא אלא למימר דאפי׳ בקדשים דעלמא איכא חיובא דשנה דכתיב בבכור דילפי קדשים מינה משום דאתקוש א״כ אדדייקי׳ עלה שנה בלא רגלים היכי משכחת לה תקשי לן שנה בלא רגל א׳ או ב׳ היכי משכחת לה ותקשי לן בין למאן דבעי רגלים כסדרן ובין למאן דלא בעי כסדרן שאפי׳ ברגל א׳ עובר בעשה וי״מ דמאי דאמרינן לעיל רגלים פעמים ד׳ פעמים ה׳ לאו למימרא שאינו עובר עד ה׳ אלא מלתא בעלמא קאמר דזמנין דלא משכחת כסדרן בפחות מה'. ואחרים פי׳ דהתם לא מיירי אלא בדין רגלים בלחוד למילי דלית בהו משום שנה כגון מעשרות ולקט שכחה ופיאה דאלו בבכור וקדשים (בד') [בלי] רגלים עובר לעולם משום שנה ואפי׳ בל תאחר ממש דאכולהו עשה דכתיבי בהו כתב בהו רחמנא לא תאחר ומיהו קשיא כיון דגבי שנה דבכור ליכא אלא עשה מנלן דאית ביה בל תאחר לאלתר (ומא״ש) ול״ל מובאת שמה והבאתם שמה דהא מתניתא לאו ר״מ הוא דאמר כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר דלדידיה ודאי ליכא שנה בלא רגלים וכ״ת דמשכחת לה לר״מ כגון שהי׳ חולה ברגלים א״כ לרבנן נמי ולר׳ נפרש הכי אלא ודאי מתניתא לאו ר״מ וי״ל דקים להו דרגל א׳ לא אתי אלא לעשה אבל שנה כרגלים חשיב לבל תאחר דלהכי קפיד ביה קרא בפרט לומר לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה לעכב שלא יאחרנו יותר כנ״ל. ובעיקר קושייתנו נ״ל דאנן לא ניחא לן לאוקמי מתניתא כמאן דאית ליה כסדרן דא״כ מאי מהדרינן תו לאשכוחה למאן דלית ליה כסדרן וכי עכ״פ אתיא לכ״ע מסתיין דאתיא כסתם מתני׳ וכר״ש דהלכתא כותיה. ותו לא אפשר לן לאוקמי כר״מ וכראב״י כדאמרן אלא שבזו היה אפשר לומר דלאו בדרך קושי׳ אמרינן לה אלא בעיא ושקלא וטריא אי משכחת לה כותיהו או לאו וכדהוה אורחא דתלמודא בכמה דוכתי. ומיהו אין אנו צריכין לכך אלא לומר דהכא ה״ק הניחא למאן דאית ליה כסדרן משכחת אלו אפשר דאתיא מתניתא כותיה ומיהו הא לא אפשר וא״כ למאן דאית ליה שלא כסדרן דמתניתא ודאי רהטא כותיהו ולדידהו היא היכי משכחת לה ושקלי׳ וטרי׳ עד דפרישנא לה שפיר והוה הא כעין מאי דאמרינן בעלמא הא מני. ומיהו לאו דההיא ממש דההיא דהכא ידעינן ודאי דמתני׳ כמאן דלא בעי כסדרן אלא דבעינן לברורי היכי משכחת לה לרבנן דאלו לר׳ הא משכחינן לה שפיר (דנ״ל) [זנ״ל] שהוא ברור:
בשלמא לר׳ וכו׳ שס״ה וכו' פי׳ שהיא יתירה על ימות הלבנה י״א ימים ולהכי נקט תמימה ובין בפשוטה בין מעוברת כך הוא נידון ואלו אמר שנה סתם אינו אלא י״ב חודש ואפי׳ במעורבת הילכך משכחת לה שנה בלא רגלים כגון דאקדשה בתר חג המצות. פרש״י בתוך הרגל. והוצרך לפרש כן דאי לאחר הרגל ממש הא אמרי׳ דכי מטי שלהי דאדר בתראה שנה מליא דהא ליכא שס״ה ימים ויפה דקדק ומיהו תמי׳ מלתא אמאי נקט תלמודא האי לישנא ואפשר הי׳ לומר דלימים ראשונים של פסח קרי חג המצות ולפי זה שמעינן מאי דכתיבנא לעיל דחצי רגל אינו כרגל דהא אמרי׳ דרגלים לא מלו ואפשר הי׳ לי לומר בתר חג המצות ממש. והא דאמרינן דבשלהי אדר שנה מליא שנה פשוטה של שנות הלבנה שהם י״ב חדש דהא לר׳ כל היכי דלא אמרי׳ שנה תמימה לא משמע אלא שנה פשוטה משנות הלבנה והא דאמרי׳ לכי מטי שלהי דאדר בתראה לאו כוליה אדר ממש אלא לימים אחרונים של אדר כדי שתפחות מהם מה שנטלו מחודש ניסן של אחר המצות א״נ שלאחר חג המצות בעינן למימר ר״ח אייר ומשום דלא מסיימי׳ ליה נקטי׳ באידך שלהי אדר אלא דקשי׳ לי אם איתא דשנה האמורה בבכור שנה פשוטה מנינן ולא גמר משנה האמורה לענין בתי ערי חומה הא לרבנן נמי משכחת לה שנה בלא רגלים בשנה מעוברת דלגבי בכור כיון דלא כתיב ביה שנה תמימה אין חדש העבור בכלל ואין לו אלא למנות י״ב חדש הילכך כיון דאקדשה בתר חג המצות כי מטי שלהי אדר בתראה שנה מליא רגלים לא מלו אלא ודאי ש״מ דהכא כשנה האמורה בבתי ערי חומה דיינינן לה בין לר׳ בין לרבנן וזה הכריחו לרש״י ז״ל לפרש כן לפי דעתי. ועכ״ז אפשר לי לפרש לשון התלמוד כפשוטו בתר חג המצות כדכתיבנא וההיא דרבנן לא קשי׳ דלרבנן כיון דאזלי בתר שנות הלבנה אף לגבי בכור אם נתעברה השנה נתעברה לו דלישנא שנה בשנה הכי משמע כמות שהיא אבל לר׳ כיון דגבי בתי ערי חומה לא דריש הכי ה״נ לא דריש הכי אלא שמנה י״ב חדש בלבד כנ״ל:
אלא לרבנן וכו' פי׳ פעמים שהוא בה׳ לסיון פעמים בו׳ פעמים בז׳ בו:
הא כיצד שניהם מלאים פי׳ ניסן ואייר ה׳ לפי שאנו מונין מיום שני של פסח עד עצרת חמשים יום ט״ו מניסן שהוא מלא ושלשים של אייר נשארו ה׳ בסיון:
שניהם חסרין ז׳ א׳ מלא וא׳ חסר ו' פי׳ משכחת לה כגון שהי׳ עצרת שנה זו בה׳ בסיון ונדר לאחר עצרת בו׳ ולשנה הבאה חל עצרת (בו') [בז'] בסיון וכי מטי ערב עצרת שנה מליא ורגלים לא מלו:
8 more comments on this page.
Ritva on Rosh Hashanah 6b · Sefaria
Meiri
עברו על הנודר שלשה רגלים ולא הביא את קרבנו הרי זה עובר בבל תאחר בכל יום ויום ואע"פ שבכובש שכר שכיר פירשו בב"מ ק"י ב' מכיון שעבר עליו בקר ראשון שוב אינו עובר עליו פירשו בו הטעם מפני שאין הלילות נפסקות מימים לחיוב זה שהרי חובה עליו לפרעו בלילה כביום וכן בכל דבר של צדקה אבל קרבן שאין זמן הקרבתו בלילה נמצא שמתחדש עליו חומר הלאו בכל יום.
כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ומ"מ השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וא"ת והרי בסוגיא זו אמרו תשמור זו מצות לא תעשה אע"פ שנאמר בו ועשית עקר הענין בא על מניעת איסור והם פירשו ועשית לומר שכופין אותו על הדרך שפירשנו למעלה.
שנה תמימה האמורה בבתי ערי חומה שאם לא גאלה עד מלאת שנה תמימה שהיא מוחלטת ביד הלוקח בשנת הלבנה הוא נאמר והוא שנים עשר חדש ואם נתעברה השנה אף היא אינה תמימה עד שתכלה היא ועבורה.
כבר ידעת על חדשי השנה שהם נמנים כולם אחד מלא ואחד חסר חוץ ממרחשון וכסליו שמשנים את הסדר פעמים מלאים פעמים חסרים פעמים כסדרן וכשהם כסדרן לעולם אין בין פסח של עכשו לפסח של שנה אחרת וכן מעצרת לעצרת ומראש השנה לראש השנה ומחג לחג אלא ארבעה ימים בלבד ר"ל שאם אירע פסח עכשו ביום ראשון בשנה אחרת יחול ביום חמשי שהוא מחרת ארבעה ימים שאחר השבועות וטעם הדבר שהרי כשכל החדשים נמנין כסדרן יתרים על החדשים שמונה עשר ימים וצא מהם ארבעה עשר לשביעיות נשאר ארבעה ימים על השביעיות שאלו היה החשבון כלה לשביעיות היה חל עצרת של עכשו באותו היום בעצמו שחל בו אשתקד וכשנשאר ארבעה ימים על שבועות הרי הוא ביום שאחר הארבעה ימים ובשנה מעוברת יש בין פסח של שנה זו לשנה המעוברת הבאה אחריה חמשה שאין חדש העיבור ר"ל אדר שני אלא עשרים ותשעה ימים ונמצא יום אחד בו על שביעיות של עצמו ואם מרחשון וכסליו מלאים אתה מוסיף עוד יום אחד ונמצאו שלשה לפשוטה וששה למעוברת ואם שניהם חסירים אתה פוחת יום אחד ונמצא שלשה בפשוטה וששה למעוברת והוא שאנו אומרים גד"ה חר"ש בפשוטה וכו'.
מי שנדר קרבן ולא הספיק להפרישו עד שמת אם הניח קרקע כופין את יורשו להביאו ואם לא הניח קרקע אין מטלטלי היתומים משועבדים לכך ודבר זה אינו בעיקר הגמרא אלא שכך יצא לגדולי המפרשים במס' קדושין י"ג ב' בשמועת האשה שהביאה חטאתה וכו' יביאו יורשים עולתה ופירשוה שם בשהפרישתה מחיים שאם לא כן הרי מטלטלי דיתמי נינהו ואף כאן בשהפרישו אביו מחיים ומעתה אם נפרשה בלא הפרישו האב מחיים אתה צריך להעמידה בשהניח קרקע לבניו ולמדת מ"מ שאם הפרישו ולא הספיק להביאו עד שמת אפילו לא הניח קרקע חייב היורש להביאו וכופין אותו ומ"מ אין עליו לאו בל תאחר לעולם.
אשה שנדרה קרבן הואיל ואינה חייבת בראייה שהרי כתוב זכורך להוציא את הנשים אינה בכלל ובאתה שמה ואינה עוברת בבל תאחר אע"פ שבמס' חגיגה ו' א' אמרו שחייבת בשמחה ר"ל בשלמי שמחה שהוא מן השלש קרבנות כמו שיתבאר שם עקר החיוב אצל הבעל לפתותה לילך עמו כדי שתשמח עמו והיא חייבת להמשך אחריו והוא שאמרו אשה בעלה משמחה כמו שביארנו במסכת חגיגה אבל עקר הקרבן אף של שמחה אינו אלא לבעל ואין היא בכלל ובאת שמה הואיל ואין ביאתה לעיקר קרבן ומעתה למדנו שזקן וחולה וטומטום ואנדרוגינוס וחגר וסומא הואיל ופטורין לגמרי אין עוברין בבל תאחר ומ"מ לקט שכחה ופאה וצדקה הואיל ואינן תלויין בעליית הרגל עוברים בבל תאחר הן נשים הן זקנים הן כל שאר הנזכרים ומגדולי המחברים מחייבין את האשה בבל תאחר אף בקרבן ויראה שאמרוה מצד מה שאמרה אביי עצמו במסכת חגיגה בענין קטן עד השתא דהות אימיה מיחייבא בשמחה אייתיתיה אמיה אלמא אשה חייבת בביאה לשם ולהביא קרבן שמחה ודחו מכאן מה שאמרו בכאן על אביי וליה לא סבירא ליה ומ"מ גדולי הדורות כתבו שזו שבכאן עיקר ולא אמרו דהות אימיה מיחייבא אלא מצד פתוי הבעל כלומר שחייבת לימשך אחר רצון הבעל ועקר החיוב הוא אצל הבעל לפתותה לילך עמו כמו שכתבנו.
הבכור צריך הכהן לאכלו תוך שנתו הן תם הן בעל מום שנאמר לפני י"י אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום וגו' ומאמתי מונין לו אם תם הוא הואיל וראוי לקרבן מונין לו משעה הראויה לקרבן ר"ל מיום השמיני והלאה ואם נולד בעל מום הואיל ולאכלה עומד מונין לו משעה שהוא ראוי בה לאכילה והוא משעה שנולד שהרי משעה שנולד מותר באכילה אם ברור לו שכלו לו חדשיו ואפילו לא היה ברור לו שהוא צריך להמתינו שמונה להוציאו מכלל נפל יראה לי שאף על זה מונה שנתו משעה שנולד הואיל ומצינו בו צד שראוי לאכילה משעה שנולד וכל שאר הפוסקים מסכימים לומר שאם לא נתברר לו שכלו חדשיו מונה לו מיום שמיני ולא יראה לי כן:
Meiri on Rosh Hashanah 6b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה בשלמא כו' הלבנה משכחת לה כו' הד"א בשנה מעוברת הס"ד ובד"ה מאן תנא כו' בלא רגלים הס"ד ואח"כ מה"ד אלא כו' שבועיים שלמים כו' ובד"ה ואם כו' ד' שבועות הס"ד ואח"כ מה"ד יורש כו' נדר אביו הס"ד כצ"ל:
תוס' בד"ה אחד בכור כו' בבכור כתיב דכתיב ביה תאכלנו כו' מדכתיב כל הבכור עכ"ל כ"ה בת"י וכל השאר אינו שם וק"ל:
בד"ה בשלמא כו' כך הפי' הס"ד ואח"כ מה"ד הניחא כו' עכ"ל כן הגיהו בדפוס חדש ולשון כך הפירוש הוא מגומגם ונראה לקיים כל נוסחות התוס' שלפנינו דרצה לומר דסתם תלמודא הכא לומר בשלמא רגלים כו' אפילו למאן דאמר כסדרן והיינו דוקא באקדשה ע"פ רצה לומר קודם הפסח בקרוב דלא הוה שנה והוי רגלים וכך הפירוש במאי דקאמר סתמא הניחא למאן דאית ליה כסדרן היינו דוקא דאקדשה בתר חג המצות דהוי שנה בלא רגלים וק"ל:
בד"ה שנה כו' מצטרף עם תחלת הרגל כו' עכ"ל:
בד"ה יורש כו' להביא כדתנן במס' כו' ובד"ה אשה בעלה כו' בבגדים צבעונים ובא"י כו' ובפסחים פ' אלו כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Rosh Hashanah 6b · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא כגון שהיה חולה בעצרת ופרש"י הולד ואף דלפמ"ש לעיל באריכות דהיכא שנאנס ולא עלה לרגל אינו חייב לשלוח קרבנותיו עד ג' רגלים אם כן הוי מצי לפרש שהיה חולה דאבעלים קאי אלא דפשט ל' הגמרא משמע דאולד קאי ודא ודא אחת היא שם אונס חדא מלתא היא:
שם בשלמא לרבי משכחת לה וכו' אלא לרבנן היכי משכחת לה הא דלא קאמר דאה"נ דמאן דלית ליה כסדרן סובר כרבי היינו משום דפשיטא לתלמודא אליבא דהלכתא דלא בעינן כסדרן כמ"ש הרמב"ם וסמ"ג והטעם דאע"ג דקי"ל הלכה כסתם משנה ומתניתין דקתני לרגלים משמע דבעינן כסדרן אפ"ה מדקאמר רבא כיון שעבר עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר משמע דלא בעינן כסדרן ואנן לא קי"ל כרבי ומשום הכי מהדר הש"ס לאוקמי מלתא אליבא דהלכתא:
בתוספות בד"ה בשלמא לר' וכו' לר"מ ולראב"י לא משכחת לה אלא בחלה ברגלים עכ"ל. לולי שדעתם רחבה מדעתינו היה נ"ל בתחלת עיוני שאין דבריהם מוכרחים בזה דבשלמא לענין עשה דרגל א' דילפינן מובאת שמה דלא שייכא אלא בשעת הרגל דוקא ובין רגל לרגל אינו עובר כמ"ש לעיל בשם הירושלמי וכתבתי שכן מוכח מדקאמר רבא כיון שעברו ג' רגלים בכל יום ויום עובר ולא קאמר הכי לענין עשה דרגל א' אם כן לפ"ז משני הש"ס שפיר וכו' חלה ברגל תו ליתא לעשה כלל משא"כ לענין בל תאחר דג' רגלים שקבע הכתוב זמן בל תאחר ומהאי שעתא כל יומא זמנא הוא וכה"ג ברגל א' לר"מ ובשני רגלים לראב"י א"כ תו לא שייך לומר דחלה דסוף סוף לא משכחת לה שנה לבל תאחר בחלה דכל היכא שעמד מחליו כל שעתא זימנא הוא ומשו"ה דחיק הש"ס לאוקמי כרבי שמעיה ולא מוקי בחלה ברגלים. אח"ז מצאתי להגאון מהור"צ אשכנזי בתשובותיו שכתב כן ונתקשה מאד לאשכוחי קרא דשנה בשנה אליבא דר"מ והעלה דלא מתוקמי אלא לענין בכור ביד הכהן שאין הכהן עובר בבל תאחר ולא בעשה דובאת שמה אלא בשנה לחוד ומלבד שאני קורא עליו בזה סכינא חריפא מפסיק קראי דפשטא דקרא דובאת שמה דכתיב בכורות בקרכם וצאנכם איירי דוקא בכהן דכתיב ואכלת שם וילפינן בגמרא שהכהן יוצא ידי חובת שמחה בבכור ופשטא דקרא דשנה בשנה איירי בבעלים דכתיב כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך. אלא דקשה עוד לדבריו דבספרי דרשינן להדיא כל הבכור אין לי אלא בכור שאר קדשים מנין ת"ל כל וכן הובא כאן בתוס' וא"כ לסברת הגאון קשה תינח בכור שאר קדשים מאי איכא למימר אף אם נאמר דברייתא דסיפרי דלא כר"מ אכתי קשה היכי משכחת שנה בשאר קדשים האיכא עשה דרגל א' ובסמוך יבואר מה שהקשה עוד על סברות הגאון. אמנם לדרכינו א"ש לפמ"ש לעיל באריכות דלר"מ נמי לא מחייב ברגל א' אלא כשעלה לרגל דוקא אבל בהנך דפטירי או שנאנס ולא עלה תו לא מחייב לר"מ אלא בשנה ואפילו עשה ליכא בין רגל לרגל א"כ א"ש קרא דשנה בשנה לענין שמחוייב לשלוח קרבנותיו וכדפרישית לעיל בראיות ברורות כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:
בגמ' ומאן תנא דפליג עליה דרבי שמעיה ופרש"י ת"ק דלא איירי בשנה בלא רגלים וכו' וכוונתו על ת"ק דברייתא דלעיל דקאמר כיון שעברו ג' רגלים עובר בבל תאחר ולא קאמר שנה בלא רגלים אלא ע"כ דפליג אדר"ש ומשו"ה לא קתני לה משום דלא משכחת לה. ולפ"ז קשה על שיטת התוספות דלרבנן נמי מצינן לאוקמי בחלה ברגלים א"כ מאי קאמר הש"ס דת"ק דברייתא ס"ל כאחרים דאכתי קשה ליתני שנה בלא רגלים וכגון דחלה ברגלים ואי משום דלא שכיח אדרבה דר"ש לא שכיח טפי ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דלא מצי לאוקמי בחלה ברגלים מיהו משמע מל' רש"י דהמקשה דהכא דקאמר מאן תנא דפליג אדר"ש היינו מדלא קתני בברייתא דלעיל שנה בלא רגלים ומדלא קאמר דת"ק דברייתא לית ליה הא דשנה בלא רגלים ע"כ היינו משום דמלתא דפשיטא היא דכ"ע אית להו שנה בלא רגלים עובר דפשטא דקרא בהכי איירי תאכלנו שנה בשנה וכמ"ש ג"כ מהר"צ אשכנזי שם בתחלת דבריו אלא דתמיה לי טובא א"כ מה זה שכתב שם בסוף התשובה דלר"מ ולראב"י מוקי קרא דשנה בשנה לענין בכור ביד הכהן וכמ"ש בסמוך בשמו דא"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל להש"ס בשמעתין דת"ק דברייתא דלא איירי בשנה בלא רגלים היינו משום דפליג אדר"ש דלמא אית ליה דר"ש והא דלא נקט שנה בלא רגלים היינו משום שסובר דאינו עובר ומוקי לקרא כר"מ וראב"י לבכור ביד כהן ולמאי דפרישית לעיל שיטה אחרת נתיישב הכל דודאי כ"ע מודו דשנה בשנה איירי לענין שעובר בבל תאחר ואפילו לר"מ ולראב"י כדפרישית וא"כ דייק הכא שפיר מדלא נקט ת"ק דברייתא שנה ע"כ פליג אדר"ש. ואע"ג דרבי שמעון דאמר לעיל רגלים פעמים ה' ע"כ לית ליה דעובר בשנה בלא רגלים וכמ"ש רש"י כאן בד"ה הניחא מיהו כבר כתבתי דנהי דרבי שמעון לית ליה דרשה דשנה לענין לאו ממש מוקי לה לעשה דאי ללאו לא עבר עד דאיכא כסדרן וכמ"ש לעיל באריכות משא"כ לת"ק דברייתא דלא בעי כסדרן וא"כ אפילו אית ליה דרבי שמעיה מ"מ ברוב השנים ודאי עובר בשנה בלאו דאין רוב שנים בלא רגלים וא"כ דעיקר קרא דשנה משמע ללאו תו לא משמע לן דהיכא דמשכח כדרבי שמעיה ינתק קרא בשנה מלאו לעשה אע"כ בכל ענין בלאו ומדלא נקט שנה בלא רגלים ע"כ דלית ליה דרבי שמעיה. ועוד שכבר כתבתי לעיל דרבי שמעון דאית ליה כסדרן ומוקי קרא דשנה לעשה ע"כ ל"ל הא דאמר רבא כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה דא"כ עשה דשנה ל"ל. לפ"ז דייק הש"ס הכא שפיר דלית לן למימר דת"ק דברייתא נמי לא נקט שנה בלא רגלים משום דאינו עובר בלאו אלא בעשה דא"כ הא דאמר רבא כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה הוי דלא כשום תנא אע"כ דשנה לא מוקי לה לעשה אלא ללאו ומדלא קתני לה ע"כ דפליג אדרבי שמעיה אבל יותר קשה לפ"ז א"כ דת"ק דברייתא פליג אדר"ש וס"ל כאחרים ולא משכחת אליביה שנה בלא רגלים אם כן פשטא דקרא שנה בשנה במאי מוקי לה. והנראה בעיני דלפ"ז סובר ת"ק דברייתא דמשכחת קרא דשנה בלא רגלים כשיטת הירושלמי שהביאו תוס' בד"ה שנה דאיירי כשהיה מחוסר זמן ברגל ואף שתוספות כתבו דבשמעתין לא אמרינן הכי אלא דמונין לבכור משעת הרצאה ואם כן לא משכחת כה"ג שנה בלא רגלים נראה דההיא דשמעתין דלקמן היינו לפי האמת דלא קי"ל כאחרים אלא כר"ש דמשכחת שפיר שנה בלא רגלים בלא"ה וממילא פשיטא לן מסברא דנפשיה דבכור מונין משעת הרצאה משא"כ אם נאמר דת"ק דברייתא כאחרים ס"ל לא משכחת שנה בלא רגלים ע"כ מקרא דשנה גופא מוכח דבכור אין מונין שנה משעת הרצאה אלא משעה שנולד דבהכי איירי קרא דשנה שהיה מחוסר זמן ברגל ראשון ואין להקשות סוף סוף אף למאי דס"ל לת"ק כאחרים אפ"ה הו"ל למיתני שנה בלא רגלים ובכה"ג גופא שהיה מחוסר זמן הא ליתא דלא שייך הא דמחוסר זמן אלא בבכור דאיירי ביה קרא או שאר קדשים דכוותיה משא"כ ת"ק דברייתא דכייל ותני קדשי בדק הבית וערכין וחרמין ומעשרות ולקט ושכחה ופיאה וצדקה דבכל הני לא שייך מחוסר זמן מש"ה לא תני שנה בלא רגלים כאן כיון דלא שייך בכולהו ואפילו במעשר בהמה דקדושת הגוף הוא אפ"ה לא שייך בהו מחוסר זמן דהא קי"ל מחוסר זמן אין נכנס לדיר להתעשר ואם כן אין מונין שנה אלא משנראה להרצאה כן נ"ל ברור בעזה"י ודוק היטב:
בתוספות בד"ה הא ליתא בראייה וה"ה זקן וחולה ומי שאין לו קרקע עכ"ל. לכאורה זה סותר כל מה שכתבנו למעלה דהני דפטירי מראייה א"צ לעלות לרגל. אמנם התוס' גופייהו כתבו להדיא בריש פסחים גבי האי ארמאי דאמר ספו לי מאליה דמה שלא עלה רבי יהודה בן בתירא לרגל היינו משום שזקן היה או שלא היה לו קרקע וכ"כ בשאר דוכתי וא"כ אין הדבר מוכרע. ועוד דסוף סוף משכחת באשה גופא לשיטת הסוברים כאביי דאשה בעלה משמחה וכן בטמא דודאי פטור משמחה דאינו רשאי לאכול בשר שלמים וא"כ פטור לגמרי לעלות לרגל ובלא"ה נראה מסברא דזקן וחולה כאנוסים הם ולמה יתחייב לעלות ובמי שאין לו קרקע נמי משמע מפשט לשון הגמרא דאין צריך לעלות כלל וצ"ע:
בד"ה אשה בעלה משמחה פי' בקונטרס וכו' וקשה לר"ת דה"מ בזמן הזה עכ"ל. וכבר כתבתי בזה לעיל גבי חג הסוכות טעון לינה דשיטת רש"י דאף בזמן הבית היכא דלא אפשר משמחה בבגדי צבועים וכו'. וא"כ זה בעצמו כוונת רש"י דלאביי דאמר אשה בעלה משמחה אם כן בדידה תליא מלתא אם רוצה לעלות עמו ולשמוח עמו שם ודאי עיקר שמחה בשלמים. משא"כ אם אינה רוצית לעלות לרגל פטורה לגמרי ובעלה משמחה בבגדי פשתן וצבעונים והא דקאמר נמי בפ"ק דחגיגה וחנה גופא מי לא מחייבת בשמחה היינו משום דסתמא דמלתא הכי הוא וזה עיקר השמחה לשמוח עם בעלה וכ"כ בעל המאור ז"ל ע"ש:
Penei Yehoshua on Rosh Hashanah 6b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' אמר רב כהנא מאן דקא מותיב כעין זה שבת קכג ע"א כתובות יח ע"א:
רש"י ד"ה בתר חג המצות וכו' ושילהי אדר בתרא לאו דוקא עיין יומא סז ע"א בת"י ד"ה דתניא:
Gilyon HaShas on Rosh Hashanah 6b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Rosh Hashanah, daf 6, Amud Bet, about 363 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 115 words
Opens “שֶׁהָיָה חוֹלֶה בָּעֲצֶרֶת. רַב אָשֵׁי אָמַר: מַאי…”
- Segment 27 words
Opens “וְאִידַּךְ: כֹּל הֵיכָא דְּתָנֵי פֶּסַח, תָּנֵי עֲצֶרֶת.…”
- Segment 332 words
Opens “אָמַר רָבָא: כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים,…”
- Segment 425 words
Opens “וְהַאי מַאי תְּיוּבְתֵּיהּ? אָמַר רַב כָּהֲנָא: מַאן…”
- Segment 512 words
Opens “וְאִידַּךְ — תַּנָּא לְמִיקְבְּעֵיהּ בְּלָאו קָא מְהַדַּר,…”
- Segment 632 words
Opens “גּוּפָא: אֶחָד בְּכוֹר וְאֶחָד כׇּל הַקֳּדָשִׁים, כֵּיוָן…”
- Segment 715 words
Opens “הָנִיחָא לְמַאן דְּאִית לֵיהּ כְּסִדְרָן, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ.…”
- Segment 820 words
Opens “בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּשָׁנָה מְעוּבֶּרֶת. דְּתַנְיָא:…”
- Segment 937 words
Opens “וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹנֶה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם…”
- Segment 1026 words
Opens “כִּדְתָנֵי רַב שְׁמַעְיָה: עֲצֶרֶת פְּעָמִים חֲמִשָּׁה, פְּעָמִים…”
- Segment 1132 words
Opens “וּמַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַב שְׁמַעְיָה —…”
- Segment 1223 words
Opens “בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: יוֹרֵשׁ, מַהוּ בְּ״בַל תְּאַחֵר״?…”
- Segment 139 words
Opens “תָּא שְׁמַע: דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא — ״מֵעִמָּךְ״,…”
- Segment 1414 words
Opens “וְהַאי ״מֵעִמָּךְ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ, זֶה לֶקֶט שִׁכְחָה…”
- Segment 1519 words
Opens “בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: אִשָּׁה, מַה הִיא בְּ״בַל…”
- Segment 1622 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָא אִיתַהּ…”
- Segment 1719 words
Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּכוֹר, מֵאֵימָתַי מוֹנִין לוֹ שָׁנָה?…”
- Segment 184 words
Opens “וְלָא פְּלִיגִי: הָא בְּתָם,…”
Sages named on this page
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Rosh Hashanah 6b · Segment 4 — “…מַאי תְּיוּבְתֵּיהּ? אָמַר רַב כָּהֲנָא: מַאן דְּקָא מוֹתֵיב —…”
- Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…
Source: Rosh Hashanah 6b · Segment 17 — “…אָמַר: מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹלַד, רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: מִשָּׁעָה…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Rosh Hashanah 6b · Segment 16 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָא אִיתַהּ בְּשִׂמְחָה. וּמִי…”
Original text
שֶׁהָיָה חוֹלֶה בָּעֲצֶרֶת. רַב אָשֵׁי אָמַר: מַאי ״וְאָכַלְנוּ וְלָדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג״ דְּקָתָנֵי — חַג הַשָּׁבוּעוֹת.
in a case where the offspring was sick on Shavuot , and therefore it could be brought to the altar only on the next Festival. Rav Ashi said an alternative explanation: What is the statement: And we ate its offspring as a peace-offering on the Festival, coming to teach? This is not referring to the festival of Sukkot , which is the usual meaning of the term the Festival; rather, it is referring to the festival of Shavuot . Therefore, there is no difficulty here whatsoever.
וְאִידַּךְ: כֹּל הֵיכָא דְּתָנֵי פֶּסַח, תָּנֵי עֲצֶרֶת.
The Gemara asks: And what does the other amora , Rav Zevid, say to this? He argues that anywhere that the tanna teaches a halakha concerning Passover using the term Pesaḥ , he teaches the halakha concerning Shavuot using the term Atzaret , not the term Ḥag . In such a context, the term Ḥag is reserved exclusively for Sukkot .
אָמַר רָבָא: כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים, בְּכׇל יוֹם וָיוֹם עוֹבֵר בְּ״בַל תְּאַחֵר״. מֵיתִיבִי: אֶחָד בְּכוֹר, וְאֶחָד כׇּל הַקֳּדָשִׁים, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם שָׁנָה בְּלֹא רְגָלִים, רְגָלִים בְּלֹא שָׁנָה — עוֹבֵר בְּ״בַל תְּאַחֵר״.
Rava said: Once three Festivals have passed, every day he transgresses the prohibition: You shall not delay. The Gemara raises an objection from that which is taught in the following baraita : In the case of both a firstborn animal and all consecrated animals, once a year has passed without three Festivals , or three Festivals have passed without a year elapsing, the owner transgresses the prohibition: You shall not delay.
וְהַאי מַאי תְּיוּבְתֵּיהּ? אָמַר רַב כָּהֲנָא: מַאן דְּקָא מוֹתֵיב — שַׁפִּיר קָא מוֹתֵיב: מִכְּדֵי תַּנָּא אַלָּאוֵי קָא מְהַדַּר, לִיתְנֵי: בְּכׇל יוֹם וָיוֹם עוֹבֵר בְּ״בַל תְּאַחֵר״.
The Gemara first expresses its astonishment at the question itself: What is this objection? What is the comparison between this ruling and the statement of Rava? Rav Kahana said: He who raises an objection here raises a valid objection, and this is the way the question should be understood. Since the tanna of the baraita is looking for prohibitions to add, and he shows that the prohibition applies in additional cases, then if Rava is correct, let the tanna of the baraita teach that once three Festivals have passed he transgresses the prohibition: You shall not delay, every single day.
וְאִידַּךְ — תַּנָּא לְמִיקְבְּעֵיהּ בְּלָאו קָא מְהַדַּר, בְּלָאוֵי יְתֵירִי לָא קָא מְהַדַּר.
And how does the other amora , Rava, explain the baraita ? He understands that the tanna is trying to establish the action only as subject to a prohibition, i.e., he merely wishes to set the parameters of the prohibition; but once the action is established as prohibited, he is not looking for additional prohibitions.
גּוּפָא: אֶחָד בְּכוֹר וְאֶחָד כׇּל הַקֳּדָשִׁים, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם שָׁנָה בְּלֹא רְגָלִים, רְגָלִים בְּלֹא שָׁנָה — עוֹבֵר בְּ״בַל תְּאַחֵר״. בִּשְׁלָמָא רְגָלִים בְּלֹא שָׁנָה מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, אֶלָּא שָׁנָה בְּלֹא רְגָלִים הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?
The Gemara proceeds to discuss the matter itself, i.e., the baraita cited above, which stated: In the case of both a firstborn animal and all consecrated animals, once a year has passed, even if three Festivals have not passed, or once three Festivals have passed, even if a whole year has not passed, the owner transgresses the prohibition: You shall not delay. Granted, it is possible to have three Festivals without a year; you find it because three Festivals can pass in half a year, between Passover and Sukkot . But a year without three Festivals, under what circumstances can you find this case? How can a year pass without three Festivals also passing?
הָנִיחָא לְמַאן דְּאִית לֵיהּ כְּסִדְרָן, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ. אֶלָּא לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ כְּסִדְרָן, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?
The Gemara clarifies the question: This works out well according to the one who is of the opinion that one transgresses the prohibition against delaying only if the three Festivals have passed in their proper order. You can find a year without three Festivals in their proper order, e.g., if one made his vow shortly before Shavuot , in which case the year will end before Shavuot the following year, but three Festivals in order will not have elapsed until Sukkot of the third year. But according to the one who is not of the opinion that the three Festivals must be in their proper order, under what circumstances can you find this case of a year without three Festivals?
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּשָׁנָה מְעוּבֶּרֶת. דְּתַנְיָא: ״שָׁנָה תְּמִימָה״, רַבִּי אוֹמֵר: מוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה יוֹם כְּמִנְיָן יְמוֹת הַחַמָּה,
The Gemara clarifies again: Granted, according to Rabbi Yehuda HaNasi, you find a year without three Festivals in a leap year, as it is taught in a baraita : In the case of houses of walled cities, with regard to which an owner is given only one year to redeem his home if he sells it, after which it becomes the permanent possession of the purchaser, the verse states: “And if it be not redeemed within the space of a full year” (Leviticus 25:30). How is the year determined? Rabbi Yehuda HaNasi says: One counts 365 days like the number of the days in a solar year, and not the usual lunar year, which is why it is called a full year.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹנֶה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם לְיוֹם, וְאִם נִתְעַבְּרָה שָׁנָה — נִתְעַבְּרָה לוֹ. מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְרַבִּי דְּאַקְדְּשַׁהּ בָּתַר חַג הַמַּצּוֹת, דְּכִי מְטָא שִׁילְהֵי אֲדָר בָּתְרָאָה — שָׁנָה מַלְיָא, רְגָלִים לָא מְלוּ. אֶלָּא לְרַבָּנַן, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?
And the Rabbis disagree and say: One counts twelve months from day to day, from the date of the sale until that same date twelve months later, and if it is a leap year with an added month, the leap month is for the seller’s benefit, i.e., he has thirteen months to redeem his house. You can find a year without three Festivals according to Rabbi Yehuda HaNasi. How so? It is possible in a case where one consecrated the animal after the festival of Passover, so that once he reaches the end of the second month of Adar in a leap year, the year is completed, but the Festivals are not yet completed, as the third Festival is still to come. But according to the Sages, under what circumstances can you find this case of a year without three Festivals?
כִּדְתָנֵי רַב שְׁמַעְיָה: עֲצֶרֶת פְּעָמִים חֲמִשָּׁה, פְּעָמִים שִׁשָּׁה, פְּעָמִים שִׁבְעָה. הָא כֵּיצַד? שְׁנֵיהֶן מְלֵאִין — חֲמִשָּׁה, שְׁנֵיהֶן חֲסֵרִין — שִׁבְעָה, אֶחָד מָלֵא וְאֶחָד חָסֵר — שִׁשָּׁה.
The Gemara answers: As Rav Shemaya taught in a baraita : Shavuot sometimes occurs on the fifth of Sivan, sometimes on the sixth of Sivan, and sometimes on the seventh. How so? If both the months of Nisan and Iyyar are full months of thirty days each, the festival of Shavuot , which is celebrated fifty days after the second day of Passover, occurs on the fifth of Sivan; if both months are short, with twenty-nine days each, it occurs on the seventh of Sivan; and if one of them is full and the other is short, it occurs on the sixth of Sivan. According to this opinion, if both months were full and the festival of Shavuot occurred on the fifth day of Sivan, and one made his vow on the day after Shavuot , i.e., the sixth of Sivan, and in the following year both months were short, so that the festival of Shavuot occurred on the seventh of Sivan, a whole year would have passed without three Festivals.
וּמַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַב שְׁמַעְיָה — אֲחֵרִים הִיא. דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵין בֵּין עֲצֶרֶת לַעֲצֶרֶת, אֵין בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶלָּא אַרְבָּעָה יָמִים בִּלְבַד. וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת — חֲמִשָּׁה.
The Gemara comments: And who is the tanna who disagrees with Rav Shemaya and says that a year has a fixed number of days? It is Aḥerim , as it is taught in a baraita : Aḥerim say: The difference between Shavuot of one year and Shavuot of the following year, and similarly, between Rosh HaShana of one year and Rosh HaShana of the following year, is only four days of the week. There are 354 days in a lunar year, which are divided into twelve alternating months, six months that are thirty days long and six months that are twenty-nine days long. Therefore, every year is fifty weeks and four days long. And if it were a leap year, in which case the year is comprised of 383 days, or fifty-four weeks and five days, there is a difference of five days between them.
בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: יוֹרֵשׁ, מַהוּ בְּ״בַל תְּאַחֵר״? ״כִּי תִדּוֹר נֶדֶר״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לָא נְדַר, אוֹ דִלְמָא: ״וּבָאתָ שָּׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה״, וְהָא מִיחַיַּיב.
§ Rabbi Zeira asks: In the case of an heir, what is the halakha with regard to the prohibition of: You shall not delay? That is to say, does an heir transgress the prohibition against delaying a vow taken by his father? The Gemara explains the two sides of the question: Is it that the Merciful One states in the Torah: “When you shall vow a vow to the Lord your God, you shall not delay paying it” (Deuteronomy 23:22), and this one, the heir, did not make a vow? Or perhaps the essence of the mitzva is as it says: “And there you shall come; and there you shall bring your burnt-offerings and your sacrifices” (Deuteronomy 12:5–6), and this one, the heir, is obligated to come and bring his father’s offerings.
תָּא שְׁמַע: דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא — ״מֵעִמָּךְ״, פְּרָט לְיוֹרֵשׁ.
Come and hear an answer to this, as Rabbi Ḥiyya taught a baraita that says: The verse states: “For the Lord your God will surely require it from you” (Deuteronomy 23:22), which is interpreted to mean: To the exclusion of an heir. This teaches that an heir does not transgress the prohibition against delaying a vow taken by his father.
וְהַאי ״מֵעִמָּךְ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ, זֶה לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה! קְרִי בֵּיהּ ״עִמָּךְ״, וּקְרִי בֵּיהּ ״מֵעִמָּךְ״.
The Gemara asks: But this phrase “from you” is necessary to teach a different halakha , namely, that one transgresses the prohibition against delaying even for gleanings, forgotten sheaves, and the produce of the corner of his field. The Gemara answers: Rabbi Ḥiyya derived two halakhot from this word. He read into the verse: “You [ imakh ],” which he expounded as coming to include gleanings, forgotten sheaves and the produce of the corner of the field in the prohibition, and he read into the verse: “From you [ me’imakh ],” with the extra letter mem coming to exclude an heir.
בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: אִשָּׁה, מַה הִיא בְּ״בַל תְּאַחֵר״? מִי אָמְרִינַן: הָא לָא מִיחַיְּיבָא בִּרְאִיָּה, אוֹ דִלְמָא הָא אִיתַהּ בְּשִׂמְחָה?
§ Rabbi Zeira asks another question on this topic: In the case of a woman who made a vow, what is the halakha with regard to the prohibition: You shall not delay? The Gemara explains: Do we say that since she is not obligated to appear in the Temple on the pilgrimage Festivals, as this obligation is a positive, time-bound mitzva, from which women are exempt, she also does not transgress if she is late in bringing her offering? Or perhaps, since she is obligated in the mitzva of rejoicing on a Festival, she should also be obligated in some of the other mitzvot connected to the day?
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָא אִיתַהּ בְּשִׂמְחָה. וּמִי אָמַר אַבָּיֵי הָכִי? וְהָאָמַר אַבָּיֵי: אִשָּׁה — בַּעֲלָהּ מְשַׂמְּחָהּ! לִדְבָרָיו דְּרַבִּי זֵירָא קָאָמַר.
Abaye said to him: Derive this from the fact that she is also obligated in the mitzva of rejoicing on a Festival. The Gemara asks: And did Abaye actually say this, that a woman is obligated to rejoice on a Festival? But didn’t Abaye say: As for a woman, her husband must make her joyful on a Festival? This means that the obligation falls not on the woman, but upon her husband. The Gemara answers: Abaye stated his opinion in accordance with the statement of Rabbi Zeira. Rabbi Zeira holds that women are bound by a positive mitzva to rejoice on a Festival. Since, according to Rabbi Zeira’s opinion, they are obligated in the mitzva of rejoicing on a Festival, they are also subject to the prohibition: You shall not delay.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּכוֹר, מֵאֵימָתַי מוֹנִין לוֹ שָׁנָה? אַבָּיֵי אָמַר: מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹלַד, רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: מִשָּׁעָה שֶׁנִּרְאָה לְהַרְצָאָה.
§ A dilemma was raised before the Sages: In the case of a firstborn animal, from when does one begin to count a year with regard to the prohibition against delaying? Abaye said: One counts from the time it is born. Rav Aḥa bar Ya’akov said: One counts from the time it is fit for appeasement, i.e., from its eighth day, when it is fit to be brought as an offering, as explicitly stated in the Torah (see Leviticus 22:27).
וְלָא פְּלִיגִי: הָא בְּתָם,
The Gemara comments: The two Sages do not disagree. This one, Rav Aḥa bar Ya’akov, who said that one counts from the time that the animal is fit for appeasement, is speaking about an unblemished firstborn, which must be brought to the altar for sacrifice.