Rosh Hashanah 5a

טעון לינה ליל חולו של מועד:

ופנית בבקר בי"ט לא קאמר קרא שהרי הוא יום שחיובו ליראות בעזרה:

ות"ק ורבי שמעון דדרשי ליה האי קרא לבל תאחר דאילו ר' אלעזר בר' שמעון לא קשיא מידי דאיהו יליף בל תאחר מחג הסוכות לחודיה אייתר ליה חג המצות וחג השבועו' להקישא לתשלומין:

מנה ימים שנא' (במדבר י״א:כ׳) עד חדש ימים:

וקדש חדש בקרבנות מה חדש קדושו אחד ממנויו ביום ראש חדש הוא מקריבן זמן הוקבע להם אחד מן הימים שהוא נמנה על ידם:

אף עצרת הבאת קרבנותיה באחד ממנוייה והרי היא נמנית על ידי שבועים שנאמר (ויקרא כ״ג:ט״ו) שבע שבתות תמימות תהיינה:

אימא חד יומא דכתיב תספרו חמשים יום (שם):

ופסח בר מיקרב ברגלים הוא דקאמר ליה תנא לעיל בבל תאחר דשלש רגלים והרי אינו יכול להקריבו אלא בי"ד בניסן:

מה חג המצות טעון לינה לא שילין בירושלים כל ז' ימי הפסח ולאחר ימי הפסח ישכים וילך לו דבכל דוכתי דמרבינן לינה כגון לשמיני עצרת ולבכורים ולפסח שני ולכל הקרבנות בסיפרי בפרשת ראה אנכי לא מרבינן לינה אלא לילה אחד והאי קרא דמייתי בגופיה דפסח כתיב בפרשת ראה תזבח הפסח בערב וכתיב ובשלת ואכלת ופנית בבקר ומיהו לאו בבקר ממש דהוא י"ט אלא כדפי' בקונט' דטעון לינה ליל חולו של מועד דבי"ט לא קאמר קרא שהרי הוא יום שחייב ליראות בעזרה וכן חג הסוכות דטעון לינה היינו לילה אחד והאי דמשמע בפ' לולב וערבה (סוכה ד' מז.) גבי חג דאיכא לינה כל שבעה מדלא פריך לינה כל שבעה מי איכא כדפריך גבי זמן היינו שאם לא יבא ברגל בירושלים ביום ראשון רק ביום שני או באחד מימי החג טעון לינה לילה של אחריו וכן אם בא באחד מז' ימי הפסח ותימה דתיפוק ליה דטעונין לינה משום שלמי שמחה דהיו כל שמונה כדתנן ההלל והשמחה שמונה בפ' לולב וערבה (סוכה ד' מב:) ואפילו בשאר ימות השנה אם מביא קרבן טעון לינה כדתניא בסיפרי ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שטעונין לינה כלומר כל הזבחים דומיא דפסח אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות עופות ומנחה יין ולבונה ועצים ת"ל ופנית כל פינות שאתה פונה מן הבקר ואילך ובפסח שני פליגי תנאי בפ' לולב וערבה (סוכה דף מז: ושם) ובפרק מי שהיה טמא (פסחים ד' צה: ושם) ובסיפרי מפרש טעמא דמ"ד טעון לינה דהרי הוא כעצים ולבונה וי"ל דמשכחת לה דלא מייתי קרבן ביום שבא לירושלים כגון דשלח שלמיו מאתמול דנאכלין לשני ימים ועוד בפ"ק דחגיגה (ד' ח. ושם) אמר (ואכלת) ושמחת לרבות כל מיני שמחות לשמחה ואמרינן בפ' אלו דברים (פסחים ד' עא.) אפי' בכסות נקיה ויין ישן דבענין אחר לא משכחת לה שמחה שמונה כשחל י"ט הראשון להיות בשבת מאחר דבעינן זביחה בשעת שמחה וכי האי גוונא אשכחן בירושלמי פרק שני (דבכורות) דתנן וטעונין לינה א"ר (יונתן) הדא דתימא בשאין עמהם קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעונין לינה מחמת הקרבן ובפ' דם חטאת (זבחים ד' צו: ושם) משמע קצת שטעון לינה ז' ימי פסח שכולם חשובין כלילה אחת גבי הא דתנן ר' טרפון אומר אם בישל בו מתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל ואמרינן בגמרא מ"ט דר' טרפון א"ר יצחק דאמר קרא ופנית בבקר והלכת לאהליך הכתוב עשאן כולם בקר אחד ואע"ג דלא קיימא הכי דפריך עלה וכי אין פגול ברגל וכי אין נותר ברגל מ"מ לענין לינה יתכן שעשאן בקר אחד כפשטיה דקרא דאחר הרגל ישוב לביתו וניחא השתא דשמיני עצרת ובכורים דטעונין לינה בפ' לולב וערבה (סוכה ד' מז.) וכל שאר הקרבנות מתרבו מדכתיב ופנית ולחג הסוכות אצטריך היקישא דאי מופנית הוה אמינא לילה אחת ואתיא היקישא לאשמועינן דאסור לצאת כל שבעת ימי הרגל שכל הרגל חשוב בקר א' כחג המצות וניחא נמי הא דקאמר פ' לולב וערבה (ג"ז שם) דשבעת ימי החג טעונין לינה:

אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת כי האי גוונא אמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות ד' סה: ושם) גבי ביתוסים שהיו אומרים עצרת לאחר השבת ויליף לה ר' יהושע מהא דאמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת מה חדש שסמוך לביאתו ניכר אף עצרת שסמוך לביאתו ניכר כלומר לביאת חשבונו ניכר מאימתי התחיל למנות דהיינו מתשעה ועשרים יום משעת מולד הלבנה אף עצרת סמוך למנין החמשים ניכר להם יום קבוע שיתחילו למנות בו דהיינו ביום ששה עשר בחדש ממחרת י"ט הראשון שאם ממתינין עד אחר השבת בראשית אין שם היכר יום קבוע דפעמים שמתחילין למנות בי"ו פעמים בי"ז פעמים בי"ח פעמים בי"ט כמו שפי' שם בקונטרס ור"ת מפרש מה חדש שסמוך לביאתו של חדש ניכר מתי יהיה ראש חדש דמיד דמכסי סיהרא ידעי כולי עלמא שיהיה נולד ולמחר יקדשו ב"ד החדש אף עצרת צריך שיהא ניכר וידוע לעולם זמן קידוש סמוך לביאתו דהיינו אם מתחילין למנות בששה עשר בניסן שיתנו עיניהן כמה הלבנה גדולה בחמשה לחדש וכשראוה בסיון באותה שיעור ידעו שלמחר יתקדש עצרת ופריך התם במנחות (דף סו.) דלמא בי"ט אחרון קאי ויתנו עיניהם בשנים עשר בסיון וה"ר משולם גריס הכא והתם מנה שנים וקדש יובל משום דמנה ימים וקדש חדש נפקא לן בפ"ק דמגילה (ד' ה.) מדכתיב עד חדש ימים ימים אתה מונה לחדשים ולא שעות והוא מדרש חכמים ז"ל ולא שייך למימר אמרה תורה אלא בדבר שהצדוקים מודין כי ההוא דתני בתר הכי אמרה תורה הבא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת דבהדיא כתיב וכן ספירת יובל כתיב בהדיא וסמוך לביאתו התחלת חשבונו ניכר שלעולם מתחילים למנות למחרת שנת חמשים אף עצרת סמוך לביאת התחלת חשבונו יהא ניכר שלעולם מתחילים למנות למחרת יום קבוע שזה יהיה למחרת י"ט ראשון ולא ישתנה לעולם וקשיא דמצינו לקמן בפירקין (ראש השנה ד' טז.) אמרה תורה נסכו מים לפני בחג אע"פ שאין הצדוקים מודים בו שרגמוהו באתרוגיהם ולא מסתברא לחלק משום דהתם קאמר מפני מה אמרה תורה ועוד אשכחן (לקמן ראש השנה ד' ז.) דדרשינן עולת חדש בחדשו אמרה תורה חדש והבא מתרומה חדשה ואין צדוקים מודים בו שהיו אומרים משל יחיד הם מביאים כדתניא פ"ק דמגילת תענית והתם במנחות מייתי לה מ"מ יש סעד לדבריו דלאפוקי מדבריהם של ביתוסים היה רבי יהושע מביא דרשה זו ואי לא מודו בה מה תשובה היא זו אבל אין למחוק בשביל כן ספרים ועוד נראה דהכי יליף עצרת למנוייו מחדש דאשכחן לקמן בפירקין (ראש השנה ד' י:) מדיום אחד בחדש חשוב חדש שלשים יום בשנה חשובים שנה וחדש למנוייו כשנה למנוייה ועוד דאי מיובל יליף כי פריך ואימא עצרת חד יומא מאי קא משני אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן יובל נמי מנינן שנים ושמיטין ואפ"ה הוי למנוייו של שנים דהוא מנין מועט והכי נמי עצרת נימא חד יומא דתפשת מועט תפשת אבל אי יליף מחדש ניחא דהא ליכא לאקשויי נילף מיובל דהא קרבן מקרבן יליף שמקדשין חדש למנוייו להבאת קרבנותיו כדפירש בקונטרס וכי תימא אכתי תפשת מועט תפשת חד יומא כיון דמחדש ילפינן אמרינן עצרת לכל מנוייה עוד י"ל מה חדש סמוך לביאתו ניכר שעה ע"י חשבון השוה מתי יבא שלעולם כשעברו שלשים יום מר"ח מקדשין חדש אף עצרת סמוך לביאתו ניכר ע"י חשבון השוה יש להכיר מתי יבא עצרת שלעולם לאחר חמשים עצרת ולדברי הצדוקים אינה ניכרת שלפעמים יש יותר:

ואי לא אקרביה אדחי ליה והרי מיד עובר עליו:

שלמי פסח שאבד ונתכפר באחר ואח"כ נמצא הראשון דקרב שלמים ואותן שלמים אם עבר שלשה רגלים עובר ובפרק כל הפסולין (זבחים ד' לו.) דמרבה שלמי נזיר ושלמי פסח שנאכלים ליום ולילה פירש שם בקונט' חגיגת י"ד ולא יתכן דחגיגת י"ד נאכלת לשני ימים ולילה אחד (כדתניא) בפסחים פרק אלו דברים (פסחים ד' סט: ושם) ואע"ג דלבן תימא משמע התם (ד' ע.) דנאכלת ליום ולילה איהו יליף מדאיתקש לפסח דדריש זבח חג זו חגיגה הפסח כמשמעו ובפ' כל הפסולים יליף לה מדכתיב תודת שלמיו לכך נראה דבמותר הפסח איירי התם כדפירש בקונטרס האי דהכא וניחא השתא הא דאמר בפסחים פרק האשה (ד' פט. ושם) וניתי משום מותר הפסח דמותר הפסח נאכל ליום ולילה היינו מדכתיב תודת שלמיו ומיהו התם פ"ק דזבחים (דף ט. ושם) נמי דרשינן אם כשב להביא פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים הנהו שלמים הבאים מחמת פסח לא יתכן לפרש אלא בחגיגת י"ד דכל ענייני מותר הפסח דריש התם מתלתא קראי חד לעברה שנתו וזמנו וחד לעברה שנתו ולא זמנו וחד ללא עברה לא שנתו ולא זמנו ומיהו ההוא נמי יש ליישב דאיירי במותר הפסח שדרך התנאים שמסמיכין אחד קרא אע"ג דנפקי מתרי קראי כדאשכחן בפרק אלו מציאות (ב"מ ד' ל) גבי והתעלמת מהם דדריש מיניה כהן והוא בבית הקברות זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה שלו מרובה משל חבירו אע"ג דנפקי מתרי קראי דלא אתי קרא אלא לחד כדמסיק התם וכן פ"ק דחגיגה (דף ד.) רגלים פרט לבעלי קבין והאי קרא גופיה דאם כשב דרשינן ליה בפרק מי שהיה טמא (פסחים צו: ושם) לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקרבה שלמים ומוקי לה בנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה וקרא אסמכתא בעלמא דפשיטא היא ולא צריכא קרא:

אי הכי דמשום אקושי שבועות לחג המצות לתשלומין הוא דאתא חג הסוכות למה בא ללמוד מחג המצות מה חג המצות טעון לינה כלומר אין לך רשות לצאת ללכת לאהליך לילי כ"ב בניסן אלא בבקר שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך. אף חג הסוכות טעון לינה ובבקר יש לך רשות לילך. פז"ר קש"ב פירוש ב' ברכה שמברכין בו יום ש"ע. וכבר פירשנוהו במס' סוכה.

ות"ק ור"ש דמפקי ליה להאי קרא בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות לדרשה אחרינא כדפרשינן טעמייהו תשלומין לעצרת כל שבעה מנא להו.

ואמרינן נפקא להו מהא דתני רבה בר' שמואל אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש כדכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים וכתיב לא יום אחד תאכלון ולא יומים וגו' עד חודש ימים. וכתיב החדש הזה. ודרשינן כזה ראה וקדש כלומר קדש אותו היום. וכר' אלעזר דאמר (לקמן י') כתיב [בראשון] באחד לחודש. דאכתי יום אחד [הוא דעייל] (על) כו'. הנה מניתה החדש ימים וקדושתה יום אחד. וכן אמרה תורה מנה שבעה שבועות וקדש עצרת כשם שאתה מונה לעצרת שבועות כך קדש לה שבוע לתשלומין שיהיו ימים הללו חשובין כימות החג להקריב קרבן של עצרת אם לא הקריבו בי"ט יקריבנו באלו הימים ואע"ג דכתיב תספרו חמשים יום הנה גם לעצרת מונין ימים דאמר אביי מצוה למימני יומי מצוה למימני שבועי.

ועוד חג שבועות כתיב והני תשלומין דעצרת פירושו בפרק אין דורשין בעריות.

ואקשינן ופסח בר מקרב ברגלים הוא דקתני בברייתא בכור מעשר ופסח לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן ג' רגלים עובר בבל תאחר. והלא אין זמן הפסח אלא בי"ד בניסן בלבד. ואם עבר זמנו אסור לשוחטו לשום פסח בשאר ימות השנה שכבר נדחה.

ופריק רב חסדא פסוק ניביה כלומר חתוך זכרו מגו הבריי'.

הא ד אמר רבא אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן קשיא לי מכל מקום נימא תפשת מועט תפשת, תפשת מרובה לא תפשת, וכדאמרינן לעיל בסמוך (ראש השנה ד, ב). ויש לומר דהיינו ועוד חג השבועות כתיב דקאמר.

מה חג המצות טעון לינה וכו' הקשה בתוס׳ למה לי היקישא לחג הסוכות מי גרע מעצרת ובכורים וכל שאר קרבנות שטעונין לינה דנפקא לן מדכתיב ופנית בבוקר והלכת לאהליך ותירץ דלא אצטרך היקישא אלא לומר שיהא טעון לינה כל ז׳ דאי מהתם לא הוה צריך אלא אחת ככל הקרבנות אתא היקישא לחייבו בלינות כל החג דומיא דחג המצות שטעון לינה כל ז׳ דכולי׳ חג בוקר א׳ הוה כדתנן בפרק דם חטאת אם בשל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל פי׳ (דלא) [בלא] מריקה ושטיפה הצריכה לכלים שבשלו בהם קדשים קלים או קדשי קדשים וקס״ד בגמרא דכל הרגל ממש קאמר שאינו צריך מריקה ושטיפה בין בישול לבישול ואפי׳ מיום ליום ואמר מ״ט דר״ט דכתיב ופנית בבוקר וכו׳ הכתוב עשאן לכולן בוקר א׳ כלומר לענין לינה וה״ה לענין בישול דלא חשיב נותר ואע״ג דאקשי׳ וכי אין נותר ברגל ואין פיגול ברגל ואוקימנא דר״ט ת״ק כל יום ויום נעשה פיגול לחבירו כלומר שצריך מריקה ושטיפה בין כל יום ויום (ולא') [ולא אמר] ר״ט יבשל בו כל הרגל אלא שבכל היום אין צריך מריקה בין תבשיל לתבשיל שהקילו עליו חכמים מפני שטרוד בשמחת הרגל מ״מ לענין פגול ונותר הוא דפרכינן שאינן נחשבין ימי החג בקר א׳ אבל מ״מ בדרשא דקרא דכתיב ופנית לענין לינה לא פריך תלמודא כלום ומפשט פשיטא ליה שעשאן הכתוב בקר א׳ וה״נ משמע לכאורה פרק לולב וערבה דתניא התם כשם שז׳ ימי החג טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה כך שמיני עצרת ואמרינן מאי ברכה זמן ופרכינן זמן כל ז׳ מי איכא ואוקי׳ ברכת המזון ותפלה ומדלא פרכינן לינה כל ז׳ מי איכא מכלל דכל ז׳ טעון לינה אבל רש״י פי׳ כאן חג המצות טעון לינה ליל חול המועד נראה מדבריו דההיא דפרק דם חטאת אידחייא לה בפרכא דפגול ונותר וההיא דמס׳ סוכה משום דזימנין דאיכא לינה ז׳ כשלא הקריב קרבנותיו ולא נהירא ומ״מ קשה לתירוץ רבותי׳ בעלי התוס׳ דהל״ל הכא מה חג המצות טעון לינה כל ז׳ כיון דכל ז׳ הוא דגמרי׳ מחג המצות והאיך קיצר התלמוד עיקרו של דין ונראה לפרש דאלו הקריב קרבנו פשיטא דטעון לינה דומיא דכל הקרבנות אבל הכתוב הוסיף ברגלים חיוב לינה מדין הרגל אע״פ שאינו מקריב קרבן והיינו דכתביה לקרא בפ׳ חג המצות ולא כתביה בפ׳ קרבנות:

אטו עצרת יומי מנינן וכו' וא״ת נהי דשבועי נמי מנינן מ״מ לימא תפשת מרובה לא תפשת וי״ל דהיינו דאמרי׳ ועוד חג שבועות כתיב והוה חדא ועוד דבתרא עיקר מניינא ומיניה גמרינן לתשלומין:

מאי פסח שלמי פסח פי׳ שהפריש פסחו ואבד והקריב אחר תחתיו:

עולי רגלים לא היה להם רשות לילך במוצאי יום טוב הראשון מיד אלא טעונים הם ללון בירושלם לילה של מוצאי יום טוב ראשון וי"א טעונים לינה כל החג אפילו לילה של מוצאי יום טוב האחרון שאף הוא זמן שמחה וכדתניא ביום השמיני שלח את העם יכול שאין טעון לינה תלמוד לומר וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם ויום עשרים ושלשה הוא מחרת יום שמיני הא כיצד נפטרו בשמיני ולנו בלילה והשכימו למחרתו וחזרו ונפטרו והלכו להם אבל בפסח אף לדבריהם אין טעונין לינה אלא יום ראשון שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך ויש אומרים שאף בפסח טעון לינה כל שבעה ממה שאמרו בזבחים צ"ז א' ופנית בבוקר עשאן הכתוב לכלן בקר אחד וכבר הארכנו בענין זה ברביעי של סוכה.

לענין ספירת העומר כשם שמצוה למנות את הימים כך מצוה למנות את השבועות מאחר שהגיע זמן שבוע כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה מה חג כו' היינו שאם לא יבא ברגל בירושלים ביום ראשון רק ביום שני או כו' עכ"ל כצ"ל ועיין בתוס' פרק לולב וערבה:

בא"ד שכל הרגל חשיב בקר אחד כחג המצות כו' כצ"ל:

בד"ה אמרה תורה כו' למחרת שנת חמשים אף עצרת כו' כצ"ל:

בגמרא מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות וכו' ולענין חג השבועות לא איצטריך קרא לענין לינה לחוד דכיון דאקשיה לחג המצות לענין תשלומין ממילא דה"ה לענין לינה דהא קי"ל דאין היקש למחצה ומסתמא לכל מילי אקשינהו בין לענין לינה בין לתשלומין. ועוד דאי לאו דאשכחן תשלומין בעצרת ממילא לא הוי אצטריך לן קרא לענין לינה דהא בלא"ה חייב בלינה משום קרבן דנהי דשלמי שמחה יכול לזבוח מאתמול או לשמוח בכסות נקיה כמ"ש התוספות אפ"ה איכא עולת ראייה שצריך להביא ברגל אע"כ דעולת ראייה נמי יש לה תשלומין ונהי דאכתי לא ידעינן כמה ע"כ נקשינהו לחג המצות לתשלומין שבעה דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש ועוד דלא אשכחן תשלומין חד יומא אלא שבעה ודוקא בסמוך מקשה הש"ס ואימא חד יומא כיון דדריש מה עצרת למנוייו דהיינו חד יומא. וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש התוס' לחד לישנא דבסוכות גופא לא איצטריך קרא לענין לינה אלא ללינת שבעה משום דכולהו כבקר א' נינהו כמו חג המצות מה"ט גופא שחייב לשמוח בכולן בשלמי שמחה וא"כ בעצרת דליכא שמחה אלא חד יומא לא שייך כלל לומר דצריך לינת ז' ואף שהתוס' בפ' דם חטאת כתבו להדיא דמה שעשה הכתוב כולם כרגל א' וכבקר א' היינו משום דיש לה תשלומין כל ז' נראה מזו שכיוונו לעולת ראייה וא"כ שייך זה הטעם אפילו בשבועות אלא דלא מסתבר כלל לומר שיסבור שום תנא דעצרת טעון לינה ז' אע"כ דבשלמי שמחה תליא מלתא כו' ודו"ק:

בתוס' בד"ה מה חג המצות וכו' ותימא דתיפוק ליה משום שלמי שמחה עכ"ל. וכבר כתבתי דמעולת ראייה לא קשיא להו כיון דיש לה תשלומין אם כן משכחת לה שלא הביא עולתו בראשון וא"כ הו"א שיכול ללון במוצאי י"ט הראשון חוץ לירושלים ולחזור ולבא בא' מימי המועד אבל בשלמי שמחה מקשו שפיר וע"ז תירצו דמשכחת שהביא שלמיו מאתמול ונהי דחייב בשמחה בשאר כל הימים אפ"ה ה"א שיכול ללון חוץ לירושלים ואזיל ואתי ביומא בכל ימי המועד קמ"ל דנהי דבכל ימי המועד רשאי לעשות כן באותו יום שלא הביא שלמים אלא שמח באותן שהביא אתמול משא"כ מוצאי י"ט הראשון צריך לינה מגזירת הכתוב וק"ל:

בא"ד ואמרינן פרק אלו דברים אפילו בכסות נקיה ויין ישן עכ"ל ולענ"ד אין דבריהם מוכרחים בזה דהא בפרק ע"פ אמרינן להדיא דבזמן שב"ה קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים כמו שהביאו התוספת לקמן בד"ה אשה בעלה משמחה ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בפרק אלו דברים משמחו בכסות נקיה אפילו בזמן הבית היינו דוקא היכא דלא אפשר בבשר שלמים אם לא שנפרש כאן ג"כ כוונת התוס' בזה הדרך דאפילו למאן דבעי זביחה בשעת שמחה נמי איצטריך קרא ללינה והיינו היכא דחל יום הראשון של חג בשבת דבכה"ג ודאי לא מייתי שלמים אלא משמחו בכסות נקיה אלא דהמשך לשון התוספת לא משמע כן:

בגמרא ות"ק ור"ש תשלומין לעצרת מנ"ל הא דלא מקשה ג"כ לינה בחג הסוכות מנא להו נראה לי משום דבלא"ה תליא בפלוגתא דבפ' לולב וערבה אשכחן תנא דאפילו שמיני עצרת ופסח שני טעונין לינה וא"כ כ"ש סוכות ושבועות ואפילו להאי לישנא דכתבו תוס' דסוכות טעון לינה שבעה מהיקשא דחג המצות אפ"ה צ"ל דלהנך תנאי דאפילו שמיני עצרת טעון לינה ע"כ לית להו האי הקישא דאי מחג המצות ז' אשכחן שמנה לא אשכחן אע"כ דהני תנאי סברי דלינה גילוי מלתא בעלמא הוא וכן הא דכולהו ימי הרגל בקר א' נינהו נמי גילוי מלתא בעלמא הוא כיון דאשכחן הכי בחג המצות ז' ממילא ידעינן דה"ה לסוכות שמנה ולא איצטריך הקישא מש"ה פריך דוקא מתשלומי עצרת דכ"ע אית להו:

ועוד נראה ליישב לפמ"ש לעיל דלשיטת רבי' חננאל לא הוי מקשה הכא מידי לת"ק תשלומי עצרת מנ"ל דאיכא למימר דלדידהו נמי חג המצות מייתר ומוקי לה לתשלומין אע"כ דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר דאכתי איצטריך לת"ק חג המצות וללמד על חג הסוכות דבעי לינה ואכתי תשלומין לעצרת מנ"ל. ועפ"ז יש ליישב שיטת הרמב"ם והסמ"ג דאע"ג שפסקו כת"ק לענין בל תאחר וע"כ היינו מדרשא דחג המצות ואפ"ה כתבו בו תשלומין לעצרת ילפינן מהקישא דחג המצות ולמאי דפרישית א"ש דסברי כגרסת ר"ח וא"כ איכא למימר דלת"ק נמי אצ"ל חג המצות לבל תאחר שבו פתח הכתוב תחלה אע"כ לתשלומי עצרת אתי ונהי דהש"ס מקשה הכא לת"ק מנ"ל היינו לסוגיא דשמעתין דאכתי אצטריך חג המצות לענין לינה דחג הסוכות משא"כ הרמב"ם וסמ"ג סברי כהני תנאי דלולב וערבה דאפילו פסח שני ושמיני עצרת טעונין לינה וממילא אייתר חג המצות לתשלומי עצרת כנ"ל נכון ודו"ק: