Talmud Builders

    Commentary page

    Rosh Hashanah 29a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Rosh Hashanah 29a

    Rosh Hashanah 29a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 494 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    Have intent and blow for me You should have intent to blow in my name, to have me fulfill my obligation.

    He who sounds for others is required to have intent To discharge [the obligation of] the hearer.

    Rashi on Rosh Hashanah 29a · Sefaria · CC0

    Tosafot

    דתנן כהנים ולוים מקדישים לעולם וגואלים לעולם פירש בקונטרס שזו היא גי' ר"י הלוי ושאר רבותיו גורסין מוכרין לעולם וגואלין לעולם ושתיהן משניות הן במסכת ערכין (דף כו: ודף לג:) ובין מקדישין ובין מוכרין תרוייהו משנה יתירה נינהו אלא איידי דתנן התם גבי ישראל (שם דף כד.) אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ואין גואלין אחר היובל פחות משנה תנא סיפא נמי מקדישין וגואלין ואיידי דתני מקדישין וגואלין גבי הדדי תנא נמי גבי גואלים דמכירה מוכרין לעולם הכי מוקים לה במס' ערכין (דף כז.) וגואלין לעולם היינו לפי שנאמר בישראל המוכר שדה אחוזה במספר שני תבואות ימכר לך שאינו מותר לגאול פחות משתי שנים אבל לוים גואלין מיד וגואלים לעולם ומקדיש היינו לפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה לא יגאל עוד אלא יוצאה לכהנים ביובל והלוים גואלין לעולם ועתה גי' רבינו יצחק הלוי ניחא שאין היובל מפקיע מיד המקדיש אם הוא לוי כמו בישראל אבל מכירה וגאולה שגואל מיד א"נ בבתי ערי חומה שאינן נחלטות לסוף שנה מה ענין זה למצוה דיובל אע"ג דאין זה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג מ"מ לא משמע הכי לישנא דליתנהו במצות דיובל ועוד שמשנה ראשונה הוה ליה לאיתויי דההיא דמקדישין לעולם שהיא בפרק אין מקדישין (ערכין דף כו:) ולא ההיא דמוכרין לעולם דמתניתין היא בפרק בתרא דערכין (דף לג:):

    קא משמע לן נהי דליתנהו בהשמטת קרקע בהשמטת כספים ושלוח עבדים מיהא איתנהו. כך כתוב ברוב ספרים ובקונטרס גרס קא משמע לן ותו לא ולא גרס נהי דליתנהו בהשמטה דודאי איתנהו בין שלקחו הם מישראל מחזירין דלא נפקי מכלל המצות בין שלקח ישראל מהן מן האלפים אמה שנתנו להם חוץ לעריהם יוצא ביובל ואפילו בתי ערי חומה שאין חוזרין לישראל ביובל חוזרין להם שנאמר ואשר יגאל מן הלוים כן הקשה בקונטרס ואין זו קושיא גמורה שהרי יש לפרש דהשמטת קרקע קרי מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר שאין יובל מפקיעה מיד מקדיש אם הוא לוי כדרך שמפקיעה אם הוא ישראל שיוצאה לכהנים ביובל ונהי דליתנהו בהשמטת קרקע דקאמר היינו בכל דין השמטת קרקע אבל זה ודאי קשיא דהוה ליה למימר בהשמטת קרקע דמכירה מיהא איתנהו כגון מכרו להם שדה או מכרו הם לאחרים כי היכי דחשיב בהשמטת כספים ושלוח עבדים ועוד מה ענין השמטת כספים אצל יובל הא בהדיא תנא בספרי בפרשת ראה דשביעית משמטת כספים ואין יובל משמט כספים דממעט ליה מוזה דבר השמיטה שמוט שמיטה משמט כספים ולא יובל וזה דוחק לומר דנקטיה לרבי דלרבי תלויה השמטת כספים ביובל כדאמר בהשולח (גיטין דף לו. ושם) דבזמן שהיובל נוהג השמטת כספים נוהגת:

    Tosafot on Rosh Hashanah 29a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ופרקינן רב שימי סבר התם גבי בכור לא סגי דלא מדי הלכך זמניה הוא הכא אי בעי מצלי אי בעי לא מצלי ואסיקנא אלא אמר רבא לצאת ידי חובה מצות לא בעו כונה לעבור במתכוין להוסיף על מה שכתוב בזמנן לא בעי כונה אמר רבי זירא לשמעיה איכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כונה והתנן היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה כו' ודחי' הכא בש"צ עסקינן דדעתיה להשמיע לכ"ע.

    ת"ש נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע כו' ופשוטה היא ואסיקנא כתנאי דתניא התוקע תוקע לפי דרכו ושומע שומע לעצמו ויצא א"ר יוסי בד"א בש"צ אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע לו:

    מתניתין זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח.

    ת"ר הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים טומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין טומטום אינו מוציא טומטום כמותו שמא נקיבה היא ואותו הטומטום זכר אנדרוגינוס מוציא מינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו.

    אמר מר כהנים לוים וישראלים חייבים פשיטא ואסיקנא כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל ותנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות מאן דאיתיה במצוה דיובל איתיה במצוה דראש השנה.

    והני כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיובל דתנן כהנים ולוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם אימא במצוה דר"ה לא מיחייבי קמ"ל נהי דליתנהו בהשמטת קרקע בהשמטת כספים ושילוח עבדים מיהא איתנהו.

    מי שחציו עבד וחציו בן חורין.

    אמר רב נחמן אף לעצמו אינו מוציא.

    2 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Rosh Hashanah 29a · Sefaria

    Rashba

    גירסת הספרים מקדישין לעולם וגואלין לעולם. דהיא ראשונה לההיא דמוכרין לעולם וגואלין לעולם, דההיא דמקדישין איתא בפרק אין מקדישין (ערכין כו, ב) וההיא דמוכרין איתא בפרק בתרא דערכין (לג, ב), ולא משמע דמייתי בתרייתא ומנח קמייתא.

    גירסת הספרים קא משמע לן נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות בהשמטת כספים ובשלוח עבדים מיהא איתנהו. רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה כלל, אלא קא משמע לן גרסינן ותו לא, דאי אפשר דגרסינן נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות דהא ודאי איתנהו, דבין שלקחו הם מאחרים מחזירין, דהא איתנהו בכלל כל המצות כישראל, ובין שלקח ישראל מהם מן האלפים אמה שנתנו להם חוץ לעריהם יוצא להם ביובל. ואפילו בתי ערי חומה שאין חוזרין לישראל ביובל, חוזרין להם, שנאמר (ויקרא כה, לג) ואשר יגאל מן הלוים. ומיהו אי משום הא, איכא למימר דהשמטת קרקע דקאמר הכא, היינו מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר, שאלו בישראל אינה חוזרת לו, לפי שהיובל מפקיע מן המקדיש וחוזרת לכהנים ביובל, ואלו לוי שהקדיש חוזרת לו ואינה נשמטת ממנו ביובל. אבל בתוס' הקשו, דמכל מקום, כשאמר נהי דליתנהו בהשמטת קרקע אבל בשילוח עבדים איתנהו, הוה ליה למימר בהשמטת קרקע דמכירה מיהא איתנהו, ועוד היכי קאמר דבהשמטת כספים איתנהו, דמה ענין שמיטת כספים ביובל, הא בהדיא תניא בספרי בפרשת ראה אנכי (פיסקא קי"ב) דשביעית משמטת כספים ואין יובל משמט כספים, וממעט ליה מוזה דבר השמטה, שמטה משמטת כספים, ולא יובל. ואית דגרסי, נהי דליתנהו בהני, בהשמטת קרקעות ובשילוח עבדים מיהא איתנהו.

    Rashba on Rosh Hashanah 29a · Sefaria

    Ritva

    הכל חייבין בתקיעת שופר פר״י בעירכין הכל לאתויי קטן שהגיע לחינוך:

    אנדרוגינוס מוציא וכו' וא״ת הא אתי צד נקבות ומפיק צד זכרות כדאמרי גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין וי״ל דהאי תנא סבר אנדרוגינוס בריה ויש תירצו דשאני הכא דזכרות קאי לנפשיה ונקבות לנפשיה משא״כ התם והא ליתא דהא כל דאית ביה זכרות ונקבות כח תקיעה מתרויהו כחות אתיא בתערובות וזה פשוט לכל מי שיש לו מוח ויותר נראה כפרש״י דהכא ודאי אי אנדרוגינוס אינו בריה או הוא נדון או לזכר מעליא או לנקבה מעליתא וא״כ ממ״נ מוציא את מינו דאו שניהם פטורים לגמרי או שניהם חייבין לגמרי משא״כ בחציו עבד וחציו בן חורין דעל כרחין אית ביה חיובא ופטורא:

    מי דמי התם חצוצרות הכא שופר מהא שמעינן דתקיעה ופסוק של חצוצרות אין לחשבו במקום שופר כלל ומ״ה טועה האומר בפסוק אחרון של שופרות קרא דוביום שמחתכם אלא אומר במקומו ובחודש השביעי וכו':

    י״ג דתנן כהנים מוכרים לעולם וגואלין לעולם דאלו בישראל אין פדיון לבתי ערי חומה אלא עד שנה תמימה ואין פדיון לשדה אחוזה אלא לאחר ב׳ שנים והלוי פודה לעולם ומוכרין דקתני לאו דוקא דאפילו ישראל נמי אלא ה״ה מוכרין ע״ד לגאול לעולם. וי״ג מקדישין לעולם וגואלין לעולם. פי׳ דישראל שהקדיש שדה אחוזה ומכרו הגזבר לאחר שוב אין לו פדיון וחוזרת לכהנים ביובל אבל לוי שהקדיש שדה גואל אותו לעולם והא דקתני מקדישין אותו לא אצטריך אלא איידי דקתני התם גבי ישראל אין מקדישין לפני היובל פחות משני שנים ולא גואלין נקט בהא מקדישין וגואלין ואיברא (דהאמר) דמקדישין ואידך דמוכרין תרויהו מתניתין נינהו במס׳ ערכין ומעיקרא תני התם מתניתין דמקדישין וגואלין ולפיכך י״א דג׳ הכא מקדישין לעולם דמסתמא טפי נסבינן הכא מתניתין קמייתא דהתם ממתניתין (בריתא) [בתריתא] ואין זה הכרח כלום:

    גר״י נהי דליתנהו בשמיטת קרקעות בשמיטת כספים ושלוח עבדים מיהא איתנהו ורש״י ז״ל כתב דל״ג בהשמטת קרקעות דהא ודאי לוי שלקח קרקע של ישראל חייב הוא להשמיטו ביובל לבעליו דהא מחוייב הוא במצות ולא מצינו שפטרו הכתוב מזה ואצ״ל שאם מכר הוא שמשמיטין לו ביובל ואפילו בתי ערי חומה מחזירין לו ביובל משא״כ לישראל כדאיתא בקראי ובתוס׳ הקשו עוד דהיכא גרסי׳ בהשמטת כספים דהא ביובל עסקינן ואין שמיטת כספים נוהגת ביובל אלא בשביעית וכדתניא בספרא בהדיא וזה דבר השמטה שמוט וכו׳ שמטה משמטת כספים ואין יובל משמט ותרצו דאפשר דהשמטת קרקעות דהכא דליתנהו בלוים היינו לענין הקדש כשמכרו גזבר לאחרים שאם בא היובל חוזרת ללוים ואינה נשמטת לכהנים כדין הקדש דישראל והא דתלינן שמיטת כספים דילמא ר׳ היא דסבר שאין שביעית משמטת אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בגיטין וערכין ויפה פלפלו כמנהגם להלום הג״ה אבל הנכון כמו שגורסין בקצת ספרים דייקני בשילוח עבדים מיהו איתנהו:

    טומטום אינו מוציא פי׳ שמא כשיקרע זה ימצא זכר והאחר ימצא נקבה או להפך:

    מי שחציו וכו' כגון עבד דשני שותפין ששחרר א׳ מהן חציו ולא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות ואף לעצמו אינו מוציא מהאי טעמא דלא דמי לאנדרוגינוס שמוציא את מינו דסתם צד זכרות ונקבות דאית ביה לא פשיט בכוליה וזכרות מוציא מידי זכרות ונקבות מידי נקבות אבל עבדות פשיט בכוליה ולא אפשר לעולם למעבד מידי בלא צד עבדות:

    תני אהבה בריה דר׳ זירא וכו' פי׳ כל ברכות המצות אע״פ שיצא מוציא שאע״פ שהמצות מוטלות על כל א׳ הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף א׳ וכערב הפורע חוב חבירו ובכלל זה גם ברכות דק״ש שש״צ מוציא י״ח מהם אפילו את הבקי ובלבד בצבור כדמוכח בפ׳ מי שמתו אבל בק״ש ותפלה אינו מוציא את הבקי כדאמר טעמא בירושלמי בדין הוא שיהא כל א׳ וא׳ משנן בפיו ושיהא כל א׳ מבקש רחמים על עצמו וכן בכל ברכות של שבח אע״פ שיצא מוציא:

    4 more comments on this page.

    Ritva on Rosh Hashanah 29a · Sefaria

    Meiri

    Blessings of prayer, and blessings of praise and thanksgiving are all thanks and placation. And since that is such one person may not discharge his fellow's obligation for them, even though they are obligatory. It is explained in the [Jerusalem] Talmud, "It is correct that everyone should request mercy for himself." Nevertheless, the prayer leader can discharge the obligation of someone who is unfamiliar with the prayers, as will be explained. And even though he already prayed, he may go back and pray to discharge the community, even those who are familiar, of their obligation to recite kaddish and kedushah. And so did some of the great authorities write here. However he can only discharge the obligation of prayer for one who is not familiar [with it]. Some of the great authorities wrote that one who already prayed and goes back to pray to discharge [the obligation of] others: And he finds that the congregation finished the songs of praise ( pesukei dezimrah ) but has not yet finished reciting the concluding blessing for them - meaning yistabach - he may also recite the blessing of yistabach, since he is praying on their behalf, so he becomes attached to them. And he recites the blessing, even though he was not there at the time they said the songs of praise. But there are those who disagree about this; and I am leaning towards the opinion of those who disagree.

    Meiri on Rosh Hashanah 29a · Sefaria · CC0

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה ה"ג כהנים כו' ולא גואלין אחר היובל פחות כו' במקדיש שדה אחוזה כו' עכ"ל כצ"ל:

    תוס' בד"ה דתנן כו' ראשונה ה"ל לאתויי דההיא כו' כצ"ל:

    סליק פרק ראוהו ב"ד

    Chidushei Halachot on Rosh Hashanah 29a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    במשנה והיה כאשר ירים משה ידו וכי ידיו של משה כו' הא דמייתי הך מתני' הכא היינו משום דהוי דומיא דמתני' דלעיל דקתני מי שהיה עובר אחורי בה"כ ושמע קול שופר אם כיון לבו יצא כו' משום הכי מייתי נמי הכא הך מילתא דמשה במפלת עמלק וכן סיפא דנחש דשמעינן מינייהו נמי דבכוונת הלב תליא מילתא. ויש לדקדק תינח לר' זירא דלעיל בסמוך דאמר איכוון ותקע לי וסבירא ליה דמצות צריכות כוונה וא"כ מפרש במתני' דלעיל דהא דקתני אם כיון לבו היינו שנתכוון לצאת וא"כ לפ"ז הוו שפיר דומיא דהנך דמתני' דהכא משא"כ לרבא דקאמר לעיל התוקע לשיר יצא דסבירא ליה מצוות אין צריכות כוונה הוא מפרש הא דקתני לעיל אם כיון לבו היינו שמתכווין לשמוע וא"כ לא הוי כלל דומיא דמתני' דהכא דמשמע להדיא דבכוונת הלב לאבינו שבשמים תליא מילתא וע"כ היינו שמתכוין לכוונת המצות:

    והנ"ל לענ"ד בזה דאפילו אליבא דרבא דלעיל נמי אתיא שפיר דעכ"פ מודה רבא נמי דבעינן מיהו כוונה כל דהו והיינו כוונת שמיעת קול שופר לאפוקי אי קסבר חמור בעלמא הוא והיינו כדקתני לקמן בפרק בתרא דהשומע מן המתעסק לא יצא ואוקמינא ליה אליבא דרבא לעיל דהיינו דקא מנבח נבוחי. לכאורה דכל זה ילפינן אליבא דרבא מדכתיב זכרון תרועה והיינו למעוטי מתעסק בין לענין התקיעה בין לענין השמיעה דכיון דמתעסק הוא אין כאן זכרון תרועה לפי שאין מעלה זכרונם בתקיעה זו לאביהם שבשמים כדאמרינן לעיל פ"ק דתקיעה כדי שיזכור עקידת יצחק ובמה בשופר משום הכי בעינן שמתכווין עכ"פ בתקיעת שופר אבל אי לאו האי קרא דזכרון תרועה היה בדין לומר דלא בעינן כוונה כלל אפילו מתעסק גמור נמי יצא והיינו מדכתיב אידך קרא בר"ה יום תרועה יהיה לכם ולא כתיב בלשון ציווי שיתקע התרועה בשופר כדאשכחן ביובל דכתיב ביה והעברת שופר תרועה שהוא לשון ציווי כדאשכחן בכל המצות משא"כ לשון יום תרועה יהיה לכם שהוא לשון שלילה ולא לשון ציווי דהיה משמע להדיא דבכל עניין שהוא יום תרועה אפילו בלא כוונה כלל אפילו במתעסק נמי יצא דהכי משמע יום תרועה מכל מקום ומש"ה איצטריך נמי קרא זכרון תרועה למעוטי מתעסק בין דשומע בין דתוקע כדפרישית דהכי משמע לשון זכרון שע"י כך עולה זכרונם לאביהם שבשמים. וע"כ לפ"ז לרבא נמי שייך שפיר מתני' דלעיל למתני' דהכא דבכוונה תליא מילתא כן נ"ל כמו שנתבאר בזה לקמן באידך פירקין:

    בגמרא תנא אהבה בריה דר' זירא כל הברכות כולן כו' חוץ מברכת הלחם ומברכת היין ופי' רש"י בד"ה חוץ ושאר ברכות פירות וריחני כו' לא לתהני ולא לבריך עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דא"כ אמאי קתני חוץ מברכת הלחם ויין ליתני סתמא חוץ מברכת הנהנין דלחם ויין נמי בכלל ויש ליישב דודאי בשאר ברכות הנהנין לא פסיקא ליה למיתני שאם לא יצא מוציא דהא קיימא לן אין מזמנין על הפירות כדאיתא בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו) והיינו בברכה אחרונה אליבא דכ"ע ולקצת פוסקים אפילו בברכה ראשונה נמי אין מזמנין עיין שם בתוספת בחולין באריכות שכבר הארכתי בזה בסוף פרק כיצד מברכין ובריש פרק ג' שאכלו עיין שם אלא דאפילו הכי פי' רש"י כאן שפיר ושאר ברכת הפירות דהיא בכלל הלחם ויין ואעיקר מילתא דברייתא קאי דודאי פשטא דברייתא דקתני חוץ אסיפא דמילתא קאי אהא דמסיים אם יצא אינו מוציא לאשמעינן דלא דמי לברכת המצות דרישא דקתני אע"פ שיצא מוציא והכא בלחם וביין אינו מוציא ובזה יפה כתב רש"י דאברכת הפירות ואריחני נמי אם יצא אינו מוציא מה"ט כיון דאין כאן ערבות לא לתהני ולא לבריך כן נראה לי בכוונת רש"י:

    מיהו בלשון הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל והוא הדין לכל ברכות הנהנין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא עכ"ל. ועל זה וודאי יש לתמוה דהא בשאר ברכת הנהנין כגון פירות וודאי אפילו אם לא יצא אינו מוציא דקי"ל אין מזמנין על הפירות עכ"פ בברכה אחרונה וליכא למימר דאין הכי נמי דבברכה אחרונה כיון דלא שייך האי טעמא דלא לתהני ולא לבריך שהרי כבר נהנה וחובה עליו לברך א"כ שפיר שייך האי טעמא דכל ישראל ערבים משום הכי סובר הרא"ש ז"ל דאם לא יצא מוציא והכא בהך ברייתא דקתני חוץ מברכת הלחם ויין בברכה ראשונה איירי כדקתני חוץ מברכת הלחם ולא קתני חוץ מברכת המזון אלא דהא וודאי ליתא דהא הך עובדא דפרק כל הבשר ודאי בברכה אחרונה איירי ומסקינן עלה ש"מ דאין מזמנין על הפירות כן נלע"ד בזה דאפילו הכי יפה כתב הרא"ש ז"ל דבכל ברכת הנהנין אם לא יצא מוציא דנהי דקיימא לן אין מזמנין על הפירות היינו לכתחלה דמצוה לחלק והיינו נמי בשניהם סופרים ויודעים לברך משא"כ בא' סופר וא' בור הא קיי"ל בהדיא בפרק כל הבשר ובריש פרק ג' שאכלו דסופר מברך ובור יוצא ובהאי הוא דקתני הכא שאם לא יצא מוציא והיינו דאשכחן מיהו דיוצא בא' סופר וא' בור משא"כ אם יצא אפילו בכה"ג אינו מוציא כן נ"ל בישוב לשון הרא"ש ז"ל. ואף דבהגהת אשר"י דשמעתין שאביא בסמוך כתב דבא' סופר וא' בור אפילו אם יצא מוציא אפילו בבה"מ מ"מ הרא"ש אינו סובר כן ובאמת נראה דדעת הגה"ה זו דעת יחיד הוא ולא קיי"ל כוותיה בהא כדמשמע להדיא מלשון הירושלמי דמפיק להו מקראי וסתמא קאמר וכן מבואר להדיא מלשון הטור והב"י בש"ע בסימן קצ"ג ועיין מ"ש בזה באריכות בסוף פ' כיצד מברכין ובריש פרק ג' שאכלו ובקונטרס אחרון. מיהו אכתי יש לדקדק דלקושטא דמילתא אמאי אמרינן בברכת הנהנין דאם יצא אינו מוציא אפילו בברכות של אחריהם ותיפוק ליה דכיון שכבר אכל הרי נתחייב לברך ולא שייך לומר דלא ליתהני ולא ליבריך וא"כ שפיר שייך בהו האי טעמא דכל ישראל ערבים זה בזה. ולפ"ז אית לן למימר אפי' יצא מוציא וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש בהגהות אשר"י דאפילו בברכות שעשאני ישראל וכיוצא בו נמי אפילו אם יצא מוציא וע"כ שהטעם דכיון שקבעו החכמים הנך ברכות לחובה הוי להו כברכת מצות ממש מטעמא דכל ישראל ערבים זה בזה וכ"נ באמת מלשון הברייתא גופא דקתני כל הברכות כולן אע"פ שאם יצא מוציא משמע דלאו ברכת המצות לחודא איירי אלא אפילו בברכת הודאה ושאר ברכות שקבעו חכמים חובה גמור' לברך אותם נמי אם יצא מוציא וא"כ קשה טובא אמאי לא אמרינן בכה"ג לענין ברכת הנהנין בברכות שלאחריהם שהרי הן חובה גמור'. ויש ליישב ע"פ מה שמבואר בלשון הירושלמי בריש פרק מי שמתו אמשנה דנשים ועבדים דקתני בברייתא כל הברכות שאדם פטור מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מבהמ"ז ומפרש טעמא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך א"כ לפ"ז משמע דה"ה בכל ברכת הנהנין שלאחריהן כיון דילפינן להו מבהמ"ז ממילא שייך בהו האי טעמא גופא מי שאכל הוא יברך וק"ל:

    Penei Yehoshua on Rosh Hashanah 29a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא ת"ר הכל חייבים בתקיעות שופר כו' טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. וא"ת טומטום אמאי אינו מוציא את שאינו מינו והא הוי ס"ס שמא התוקע הוא זכר, ואת"ל נקבה שמא השומע ג"כ נקבה, י"ל דס"ס כהאי שהם בתרי גופים לא אמרינן וכמו שתירץ הרא"ם בביאוריו לסמ"ג הל' מגילה על קושייתו כעין זו ממש בטומטום בקריאת מגילה, שוב ראיתי לטורי אבן שהקשה כן, ותירץ דלפעמים תהפך ספיקא דטומטום זה התוקע לאידך גיסא, דאם טומטום אחר יבוא להוציא במצוה שאיך הנשים חייבות בה תאמר נמי שהוציא מכח ס"ס הנ"ל והרי להוציא הוא לטומטום אחר אזלת לקולא מחמת ספק שמא הוא זכר, וכשטומטום אחר בא להוציא מספקינן ליה בנקבה, והוי תרי ס"ס דסתרי אהדדי, ודמי למה שכתב תוספות נדה (דף כט) עכ"ד. ואין דמיונו עולה יפה, דהתם על השני ביאות ביחד ליכא ס"ס להתירם, דליכא רק ספק א' שמא אינו ולד אבל לאידך צד ספק שמח זכר או נקבה ממנ"פ חד ביאה באיסור, אבל הכא דלעולם אף אם פעמים רבות יהיה כן טומטום זה יוציא אחר ואחר לאחר, יהיה הכל ס"ס שמא כולם זכרים ושמא כולם נקבות, (אאב"ה עיין מ"ש אבא מארי ני' בתשובותיו):

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Rosh Hashanah 29a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    בִּזְמַן שֶׁמִּסְתַּכְּלִין יִשְׁרָאֵל כְּלַפֵּי מַעְלָה, וּמְשַׁעְבְּדִין לִבָּן לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְגַּבְּרִין. נראה לי בס"ד דידוע כי המחשבה שהיא במוח היא כנגד אצילות, וידוע כי האצילות נקראת בשם פנים אך בי"ע [בריאה, יצירה, עשיה] נקראים בשם אחור ועיקר חשיבות ישראל לפני הקב"ה הוא מצד המחשבה הטהורה שהיא כנגד אצילות שנקראת פנים. והנה תמצא כנגד אותיות 'מַעְלָה' יש אותיות 'פנמו' שהוא סוד אצילות וזהו שאמרו 'מִּסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה' רוצה לומר כנגד הרמוז באותיות שהם כְּלַפֵּי אותיות שהוא 'מַעְלָה' אותיות 'פנמו' שהוא סוד המחשבה שהוא סוד אצילות וּמִּסְתַּכְּלִין להיות להם טהרת המחשבה דעל זה נאמר (תהלים יא, ז) 'יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ' שאז ממילא מְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּן לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם כי כיון דנטהרה המחשבה מתקדש גם הלב שבו הכוונה דהם כנגד חו"ב [חכמה ובינה] דחדא נפקין וכחדא שריין וכמו שכתבנו במקום אחר. גם 'מִּסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה' רוצה לומר שם הוי"ה במלוי יודי"ן [יו"ד ה"י וי"ו ה"י = 72] שהוא העליון שבארבעה מילואים שבו נשלם מספר יִשְׁרָאֵל [541] למספר תרי"ג כי ע"ב ותקמ"א גימטריא תרי"ג [541+72=613] כאשר כתבתי בס"ד בביאור הכתוב (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' כֻּלְּכֶם דייקא רמ"ח ושס"ה. וּמְשַׁעְבְּדִין לִבָּן לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם כי מספר לֵב ומספר שם הוי"ה עולה מספר חֵן [32+26=58], ולכן דריש זה בפסוק (שמות יז, יא) כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה 'יָדוֹ' בהיפוך אתוון יו"ד לרמוז על השם דמלוי יודי"ן להשפיע לישראל ממנו אז גוברין כי שם זה עם מספר שמם משלים מספר תרי"ג שהם רמ"ח ושס"ה.

    כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (במדבר כא, ח) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף" וכו' וְכִי נָחָשׁ מֵמִית אוֹ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִשְׁרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה. נראה לי בס"ד למעלה מאותיות שָׂרָף יש אותיות קְרַ"ע שהוא שם המסוגל לקרוע גזר דין ורמוז בסופי תיבות (תהלים צז, יא) 'אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק' והוא ראשי תיבות 'קַבֵּל רִנַּת עַמֶּךָ' וזהו שאמרו על זה 'מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה' רוצה לומר למעלה מן אותיות שָׂרָף דקאי עלה שהוא שם קְרַ"ע להמשיך להם כח משם אז היו מתרפאין.

    Ben Yehoyada on Rosh Hashanah 29a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Rosh Hashanah, daf 29, Amud Aleph, about 494 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “אִיכַּוַּון וּתְקַע לִי. אַלְמָא קָסָבַר: מַשְׁמִיעַ בָּעֵי…”

    2. Segment 239 words

      Opens “מֵיתִיבִי: הָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, אוֹ…”

    3. Segment 37 words

      Opens “הָכָא בִּשְׁלִיחַ צִיבּוּר עָסְקִינַן, דְּדַעְתֵּיהּ אַכּוּלֵּיהּ עָלְמָא.…”

    4. Segment 436 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון מַשְׁמִיעַ,…”

    5. Segment 530 words

      Opens “תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: שׁוֹמֵעַ — שׁוֹמֵעַ לְעַצְמוֹ,…”

    6. Segment 641 words

      Opens “מַתְנִי׳ ״וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר…”

    7. Segment 741 words

      Opens “כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף…”

    8. Segment 822 words

      Opens “חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים…”

    9. Segment 921 words

      Opens “גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר.…”

    10. Segment 1037 words

      Opens “טוּמְטוּם — אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ,…”

    11. Segment 1117 words

      Opens “אָמַר מָר: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, כֹּהֲנִים…”

    12. Segment 1240 words

      Opens “כֹּהֲנִים אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל…”

    13. Segment 1351 words

      Opens “מִי דָּמֵי? הָתָם חֲצוֹצְרוֹת וְהָכָא שׁוֹפָר! אֶלָּא…”

    14. Segment 1421 words

      Opens “מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין —…”

    15. Segment 1530 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: מַאי…”

    16. Segment 1622 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ…”

    17. Segment 1729 words

      Opens “תָּנֵי אַהֲבָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: כׇּל הַבְּרָכוֹת…”

    18. Segment 182 words

      Opens “בָּעֵי רָבָא:…”

    Original text

    אִיכַּוַּון וּתְקַע לִי. אַלְמָא קָסָבַר: מַשְׁמִיעַ בָּעֵי כַּוָּונָה.

    Have intent to sound the shofar on my behalf and sound it for me. The Gemara infers: Apparently, Rabbi Zeira maintains that he who sounds the shofar for others is required to have intent to discharge the hearer’s obligation.

    מֵיתִיבִי: הָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִילָּה, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ — יָצָא, וְאִם לָאו — לֹא יָצָא. וְכִי כִּוֵּון לִבּוֹ מַאי הָוֵי? הֵיאַךְ לָא קָא מִיכַּוֵּין אַדַּעְתָּא דִּידֵיהּ!

    The Gemara raises an objection from the mishna: If one was passing behind a synagogue, or his house was adjacent to the synagogue, and he heard the sound of the shofar or the sound of the Scroll of Esther being read, if he focused his heart to fulfill his obligation, he has fulfilled his obligation, but if not, he has not fulfilled his obligation. It may be asked: And, according to Rabbi Zeira, even if the hearer focused his heart, what of it? The other one, i.e., the one sounding the shofar , did not focus his intent to sound the shofar with him in mind? If indeed the intent of the one sounding the shofar is required, how does the passerby fulfill his obligation?

    הָכָא בִּשְׁלִיחַ צִיבּוּר עָסְקִינַן, דְּדַעְתֵּיהּ אַכּוּלֵּיהּ עָלְמָא.

    The Gemara answers: Here we are dealing with the representative of the community, i.e., one who sounds the shofar for the entire congregation and has everyone in mind. He does not sound it for a specific individual, but rather on behalf of the entire community, and therefore anyone who hears him sound the shofar fulfills his obligation.

    תָּא שְׁמַע: נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון מַשְׁמִיעַ, נִתְכַּוֵּון מַשְׁמִיעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ — לֹא יָצָא, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ. קָתָנֵי מַשְׁמִיעַ דּומְיָא דְשׁוֹמֵעַ. מָה שׁוֹמֵעַ — שׁוֹמֵעַ לְעַצְמוֹ, אַף מַשְׁמִיעַ — מַשְׁמִיעַ לְעַצְמוֹ, וְקָתָנֵי לֹא יָצָא.

    The Gemara raises another objection: Come and hear that which was taught in a baraita : If the hearer of the shofar had intent, but the sounder of the shofar did not have intent, or if the sounder of the shofar had intent, but the hearer did not have intent, he has not fulfilled his obligation, until both the hearer and the sounder have intent. The baraita teaches the halakha governing the sounder of the shofar in similar fashion to the halakha governing the hearer. From this it may be inferred that just as the hearer hears for himself, having intent to fulfill his own obligation, so too, the sounder sounds for himself, having intent to fulfill his own obligation, and not that of others. And the baraita teaches that if the sounder did not have this intent, the hearer has not fulfilled his obligation. But this indicates that if the sounder had intent to sound the shofar for himself, he need not have intent to sound it for others, therefore contradicting Rabbi Zeira’s opinion.

    תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: שׁוֹמֵעַ — שׁוֹמֵעַ לְעַצְמוֹ, וּמַשְׁמִיעַ — מַשְׁמִיעַ לְפִי דַּרְכּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, אֲבָל בְּיָחִיד — לָא יָצָא, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּין שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ.

    The Gemara answers: This is the subject of a dispute between tanna’im , as it is taught in a baraita : The hearer hears for himself, and the sounder sounds the shofar in his usual way, i.e., he need not intend to sound it for the sake of the hearer. Rabbi Yosei said: In what case is this statement said? It was said in the case of a representative of the community. But in the case of an ordinary individual, the hearer does not fulfill his obligation until both the hearer and the sounder have intent to discharge the hearer’s obligation, as argued by Rabbi Zeira.

    מַתְנִי׳ ״וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״, וְכִי יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם — הָיוּ מִתְגַּבְּרִים, וְאִם לָאו — הָיוּ נוֹפְלִים.

    MISHNA: Incidental to the discussion of the required intent when sounding the shofar , the mishna cites the verse: “And it came to pass, when Moses held up his hand, that Israel prevailed; and when he let down his hand, Amalek prevailed” (Exodus 17:11). It may be asked: Did the hands of Moses make war when he raised them or break war when he lowered them? Rather, the verse comes to tell you that as long as the Jewish people turned their eyes upward and subjected their hearts to their Father in Heaven, they prevailed, but if not, they fell.

    כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אוֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כׇּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אוֹתוֹ וָחָי״, וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם — הָיוּ מִתְרַפְּאִין, וְאִם לָאו הָיוּ נִימּוֹקִים.

    Similarly, you can say: The verse states: “Make for yourself a fiery serpent, and set it upon a pole; and it shall come to pass, that everyone that is bitten, when he sees it, he shall live” (Numbers 21:8). Once again it may be asked: Did the serpent kill, or did the serpent preserve life? Rather, when the Jewish people turned their eyes upward and subjected their hearts to their Father in Heaven, they were healed, but if not, they rotted from their snakebites.

    חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר — אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.

    Returning to its halakhic discussion, the mishna continues: A deaf-mute, an imbecile, or a minor who sounds the shofar cannot discharge the obligation on behalf of the community. This is the principle with regard to similar matters: Whoever is not obligated to do a certain matter cannot discharge the obligation on behalf of the community.

    גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשׁוּחְרָרִים. וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין.

    GEMARA: The Sages taught the following baraita : All are obligated to sound the shofar : Priests, Levites, and ordinary Israelites; converts; freed slaves; a tumtum , i.e., one whose sexual organs from birth are concealed or are so undeveloped that it is impossible to determine whether the individual is male or female; a hermaphrodite [ androginos ], i.e., one with both male and female reproductive organs; and a half-slave, half-freeman.

    טוּמְטוּם — אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ, וְלֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. אַנְדְּרוֹגִינוֹס — מוֹצִיא אֶת מִינוֹ, אֲבָל לֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין — אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ, וְלֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.

    A tumtum who sounds the shofar cannot discharge the obligation of one of his kind, i.e., a fellow tumtum , since men are bound by the obligation, whereas women are not, and it is possible that the sounder is female and the hearer is male, nor can he discharge the obligation of one who is not of his kind, an ordinary man or woman. A hermaphrodite can discharge the obligation of one of his kind, a fellow hermaphrodite, since if the sounder is treated as a female, the hearer is also considered a female, but he cannot discharge the obligation of one who is not of his kind. One who is half-slave and half-freeman cannot discharge the obligation of one of his kind, as the slave component of the sounder cannot discharge the obligation of the free component of the hearer, and he certainly cannot discharge the obligation of one who is not of his kind, i.e., a completely free individual.

    אָמַר מָר: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא! אִי הָנֵי לָא מִיחַיְּיבִי — מַאן מִיחַיְּיבִי?!

    The Master said above in the baraita : All are obligated to sound the shofar : Priests, Levites, and ordinary Israelites. The Gemara asks in astonishment: Isn’t that obvious? If these people are not obligated to perform the mitzva, who then is obligated to perform it?

    כֹּהֲנִים אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״, מַאן דְּלֵיתֵיהּ אֶלָּא בִּתְקִיעָה דְּחַד יוֹמָא — הוּא דְּמִיחַיַּיב, וְהָנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְאִיתַנְהוּ בִּתְקִיעוֹת דְּכׇל הַשָּׁנָה, דִּכְתִיב: ״וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל עוֹלוֹתֵיכֶם״, אֵימָא לָא לִיחַיְּיבוּ — קָא מַשְׁמַע לַן.

    The Gemara answers: It was necessary to say that priests are obligated to fulfill the mitzva, for it may enter your mind to say as follows: Since it is written: “It is a day of sounding the shofar to you” (Numbers 29:1), you might have said that with regard to one who is obligated to sound only one day, he is obligated to sound the shofar on Rosh HaShana. But with regard to these priests, since they are obligated to sound all year long, because they sound trumpets when they offer the sacrifices in the Temple, as it is written: “And you shall sound the trumpets over your burnt-offerings, and over the sacrifices of your peace-offerings” (Numbers 10:10), you might say that they are not obligated to sound the shofar on Rosh HaShana. Therefore, the baraita comes to teach us that this is not true, and that even priests are obligated to fulfill the mitzva.

    מִי דָּמֵי? הָתָם חֲצוֹצְרוֹת וְהָכָא שׁוֹפָר! אֶלָּא אִצְטְרִיךְ: סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וּתְנַן: שָׁוֶה הַיּוֹבֵל לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעָה וְלַבְּרָכוֹת, מַאן דְּאִיתֵיהּ בְּמִצְוַת הַיּוֹבֵל — אִיתֵיהּ בְּמִצְוָה דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְהָנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְּמִצְוָה דְּיוֹבֵל, דִּתְנַן: כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מוֹכְרִין לְעוֹלָם וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, אֵימָא: בְּמִצְוָה דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֹא לִיחַיְּיבוּ — קָא מַשְׁמַע לַן.

    The Gemara asks: Are these things comparable? There, the priests sound trumpets, and here, we are dealing with the sounding of a shofar . Rather, it was necessary to say that priests are obligated to fulfill the mitzva for a different reason, for it may enter your mind to say as follows: Since we learned in a mishna: Yom Kippur of the Jubilee Year is the same as Rosh HaShana, with regard to both the shofar blasts and the additional blessings that are recited in the Amida prayer, I might have said: One who is fully included in the mitzva of the Jubilee is also included in the mitzva of Rosh HaShana. But these priests, since they are not fully included in the mitzva of the Jubilee, as we learned in a mishna: Priests and Levites may sell their fields forever and they may also redeem their lands forever, and they are not bound by the halakhot of the Jubilee Year, I might say that they should also not be obligated to fulfill the mitzva of Rosh HaShana. Therefore, the baraita comes to teach us that this is not so, and that even priests are obligated to fulfill the mitzva.

    מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין — אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ וְלֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. אָמַר רַב הוּנָא: וּלְעַצְמוֹ מוֹצִיא.

    § It was taught in the same baraita : A half-slave, half-freeman cannot discharge the obligation on behalf of one of his kind, and he certainly cannot discharge the obligation on behalf of one who is not of his kind. Rav Huna said: Even though he cannot discharge the obligation on behalf of others, he can discharge the obligation on behalf of himself.

    אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: מַאי שְׁנָא לַאֲחֵרִים דְּלָא — דְּלָא אָתֵי צַד עַבְדוּת וּמַפֵּיק צַד חֵירוּת, לְעַצְמוֹ נָמֵי — לָא אָתֵי צַד עַבְדוּת דִּידֵיהּ וּמַפֵּיק צַד חֵירוּת דִּידֵיהּ.

    Rav Naḥman said to Rav Huna: What is the difference whereby he may discharge the obligation on behalf of himself but not on behalf of others? Because his slave component cannot come and discharge the obligation on behalf of the free component of the other. If so, with regard to himself as well, his slave component should not be able to come and discharge the obligation on behalf of his free component.

    אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין — אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא.

    Rather, Rav Naḥman said: Even on behalf of himself he cannot discharge the obligation. The Gemara comments: This is also taught in a baraita : A half-slave, half-freeman cannot discharge the obligation even for himself.

    תָּנֵי אַהֲבָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: כׇּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא — מוֹצִיא. חוּץ מִבִּרְכַּת הַלֶּחֶם וּבִרְכַּת הַיַּיִן, שֶׁאִם לֹא יָצָא — מוֹצִיא, וְאִם יָצָא — אֵינוֹ מוֹצִיא.

    Continuing the discussion of performing an obligation on behalf of others, Ahava, son of Rabbi Zeira, taught the following baraita : With regard to all the blessings, even if one already recited a blessing for himself and has consequently fulfilled his own obligation, he can still recite a blessing for others and thereby discharge their obligation, as all Jews are responsible for one another. This is true with regard to all blessings except for the blessing recited over bread and the blessing recited over wine, both before and after their consumption. With regard to these blessings, if he has not yet fulfilled his own obligation, he can discharge the obligation of others as well, but if he already fulfilled his own obligation, he cannot discharge the obligation of others, as these blessings are recited in appreciation of physical enjoyment, and can only be recited by one who is actually deriving pleasure at the time.

    בָּעֵי רָבָא:

    Rava raised a dilemma: