Talmud Builders

    Commentary page

    Rosh Hashanah 28b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Rosh Hashanah 28b

    Rosh Hashanah 28b. The full printed text of this folio side — 25 numbered segments, about 495 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    It teaches us That even though he is acting unawares, he has fulfilled [the commandment], since commandments do not require intent.

    The time of reciting Of reciting the Shema; and he was reading the section of Shema in the Torah.

    Reading to correct it There is not even reading here. Rather he is garbling [it].

    Where he sounded bark-like blasts And he did not blow like the measure of the blast that is explained in our mishnah (Rosh Hashanah 33b) in the last chapter.

    However, if so That one who does not have intent is as if he has intent.

    One who sleeps in a sukkah on the eighth day Not for the sake of the commandment.

    Should receive lashes As behold, he is adding to the commandment. So he is transgressing on account of do not add.

    Commandments can only be transgressed, with do not add, in their times For example, five species in a lulav, five compartments in tefillin or five fringes on a talit. But the addition of a day upon days or an hour upon hours is not an addition.

    13 more comments on this page.

    Rashi on Rosh Hashanah 28b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    But here One who blows for the music ( lashir ) is merely acting unawares. And later in the last chapter (Rosh Hashanah 32b), we learn (in a mishnah), "One who [blows] acting unawares has not fulfilled [his obligation]."

    But [a case] where the hearer had intent, but the sounder did not have intent, how is that found?: He could not find to say, such that the sounder did not have intent to have the listener fulfill [his obligation] - as [this baraita] implied to him the same as that which [the Gemara] inferred at the end of the discussion: [The sounder] sounds for himself, like [the hearer] hears for himself. Hence he does not require intention.

    Where he sounded bark-like blasts [Rashi] explained, it is because, "he did not blow like the measure of the blast that is explained in our mishnah (Rosh Hashanah 33b)." But that is difficult. As, if so, even if he had had intent, he also would not fulfill [his obligation]. So it appears to me, he sounded bark-like blasts, since he did not intend to blow the measure of the blast, but he [nevertheless] blew the measure of the blast. And perhaps this is what [Rashi] means to say. Or also (another answer) is that it is similar to what [Rashi] explained later in the last chapter (Rosh Hashanah 33b) - he was acting unawares, as he [only] blasted the shofar, but it came out for him as a [proper] blow.

    Tosafot on Rosh Hashanah 28b · Sefaria · CC0

    Rabbeinu Chananel

    פשיטא מהו דתימא התם תאכלו מצות אמר רחמנא והא אכליה אבל הכא בענין תקיעות כוונת הלב בעינן וליכא קמ"ל מצות אין צריכות כוונה.

    איתיביה היה קורא בתורה בענין ק"ש והגיע זמן ק"ש אם כוון לבו למצות ק"ש יצא ואם לא כוון לא יצא. ודחינן מתניתין בקורא להגיה. שאינו קורא התיבות בקריאתן אלא ככתיבתם החסרות והיתירות כמות שהן כתובות. לפיכך אם כוון לבו וקרא כמסורת יצא ואם לאו לא יצא ת"ש מהא דתנן הכא במתנית' היה עובר אחורי ביהכ"נ או שהיה ביתו סמוך לכנסת ושמע קול שופר או קול מקרא מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו מאי כוון לבו לצאת וש"מ מצות צריכות כוונה. ודחינן כוון לבו לשמוע ולהבחין אם הוא תקיעת בן אדם או צהלת סוס.

    איתיביה נתכוון משמיע לא יצא הא היכי משכחת לה לאו בתוקע לשיר קשיא לרבה ופריק לא דקא מנבח נבוחי. כלומר אינה תקיעה שלימה אלא כמין נבוח הוא ולפיכך לא יצא אבל אם היתה תקיעה אע"פ שלא נתכוון יצא. אי הכי כי המצות [אין] צריכות כוונה התורה אמרה בסכות תשבו שבעת ימים ואין לך להוסיף על שבעת הימים אי הכי הישן בשמיני בסוכה ילקה על שעבר בבל תוסיף אף על פי שלא נתכוון לישן בסוכה משום מצוה.

    ודחינן שאני אומר מצות אין עובר עליהן משום בל תוסיף אלא בזמנן.

    מותיב רב שימי בר אביי מנין לכהן שיעלה לדוכן שלא יאמר הואיל וניתנה לי רשות לברך את ישראל אוסיף אני ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו' ת"ל לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם.

    (ודחינן כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא) [וכיון] דסיים כל הברכות עברה לה זמן המצוה וקתני דעובר אם יוסיף ודחינן כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הדר מברך להו כולה יומא זמניה הוא. ומנא תימרא דאמרינן כי האי גוונא דכוליה יומא זמניה הוא דתנן בשחיטת קדשים פ"ח הניתנין מתנה אחת שנתערבו בניתנין מתן אחת ינתנו במתן אחת כו' והא הכא כיון דיהיב ליה כבכור מתנה אחת והיא מצותו כדתנן בפרק איזהו מקומן של זבחים הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים שחיטתן בכ"מ בעזרה ודמן טעון מתנה אחת כו' הנה כיון שהזה מדם הבכור מתנה אחת גמר מצותו ועברה ליה זמניה וקתני ר' יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך לאו משום דאמר כיון דאלו מיתרמי בכור אחר הוי מדי מיניה כולהי יומא זמנו הוא ודחינן ודלמא ר' יהושע סבר מצות עובר עליהן אפי' שלא בזמנן אנן הכי קאמרי' רב שימי גופיה היכי שביק מתניתין אמאי לא מותיב מהא מתני' דסבר מתני' כיון דאילו מתרמי ליה בכור אחר הוה (כל) [מזה מיניה כוליה] יומא זמניה הוא ברייתא נמי נימא כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך כולי יומא זמניה הוא כלומר טעמא חדא נינהו אמאי מותיב מהאי.

    Rabbeinu Chananel on Rosh Hashanah 28b · Sefaria

    Rashba

    הא ד תנן היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת אם כיון לבו יצא. הקשו עלה בתוס' מיהא דאמרינן בעירובין פרק כל גגות (עירובין צב, ב), צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן. ותירצו דשאני התם דליכא עשרה עם שליח ציבור. והקשו עוד מהא דאמרינן בפסח שני בשלהי פרק כיצד צולין (פסחים פה, ב) מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה, ור' יהושע בן לוי אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, במאי קא מיירי אי לענין צירוף וכגון ההיא דכל גגות, תיקשי לר' יהושע בן לוי ואנן קיימא לן כר' יהושע בן לוי, כדמוכח בסוטה בפרק אלו (נאמנין) [נאמרין] (לח, ב) דמייתי מינה ראיה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת. ואי איירי לענין לצאת כי הא דמתניתין דהכא, אם כן תיקשי מתניתין לרב. ותירצו דההיא דפסחים מיירי לענין לענות כל דבר שבקדושה עם הצבור, דלרב מפסקת ואינו עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה, והרי הוא נחשב כעומד לבדו בחוץ, ולר' יהושע אין מחיצה מפסקת, והרי הוא כאילו עומד בתוך העשרה שבפנים ועונה עמהם. וקשיא להו דהא קול מגלה תנן ומגלה בעינן בעשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה, ואפילו לרב דאמר בזמנה ביחיד, מכל מקום הא אמרינן דהתם דחש לה רב להא דרב אסי דאמר בעשרה, וסלקא להו בתיובתא. ומסתברא דאי משום הא לא קשיא, דהא דבעינן עשרה למגלה היינו משום פרסומי ניסא, ובמקום קריאתה הוא דבעינן פרסומי ניסא בעשרה והא איכא, ואף על גב דהאי שמע לה מקום דליכא עשרה, קריאתה מיהא בעשרה היא, וממקום דאיכא פרסום ניסא שמע לה ושפיר דמי.

    דקא מנבח נבוחי פירש רש"י ז"ל דאינו תוקע כשיעור תקיעה. וקשה דאם כן היכי נתכון שומע, לא משמיע ולא שומע איכא, ואפילו איתכון משמיע לא יצא. ושמא לכך נתכוין רש"י ז"ל לפרש, שלא נתכוון לתקוע בשיעור תקיעה, ושלא מדעת עלתה בידו שיעור תקיעה. ואי נמי כמו שפירש הוא ז"ל בפירקין דלקמן במקומה (ראש השנה לג, ב ד"ה מתעסק) כגון שהיה נופח בשופר ולא לכונת תקיעה כלל ועלתה בידו תקיעה.

    שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן פירוש, ואפילו במתכוין לשם מצוה. ותדע לך מדאקשינן עליה מכהן שעלה לדוכן, וההוא ודאי קא מתכוין, וכדאמר הואיל וניתנה לי רשות לברך אוסיף ברכה אחת משלי.

    ורב שימי בר אביי התם לא סגיא דלא יהיב הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך. מכאן משמע דכל כהן שעלה פעם אחת ביום לדוכן שוב אינו מחייב לעלות ולברך באותו יום, ואף על פי שאמרו לו לעלות אינו עובר בעשה, דאמור להם אינו כל היום אלא פעם אחת ביום.

    אלא אמר רבא לצאת לא בעי כונה כלומר, דמצות אינן צריכות כונה. לעבור בזמנו לא בעי כונה. והיינו הא דמתן דמים, דאע"ג דאינו מתכוין להזות מדם הבכור אלא פעם ראשונה, אפילו הכי עובר, דכל שעתיה ושעתיה זמניה, כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא מדי והדר מדי, שלא בזמניה בעי כוונה, והיינו ההוא דכהן, דאע"ג דסיים ברכותיו כיון שהוא מתכוין להוסיף ברכה אחת משלו עובר, ואע"ג דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא, אי בעי מברך ואי בעי לא מברך. וכבר כתבתי למעלה בפרקין קמא (טז, א ד"ה למה) גבי מפני מה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין, היאך אפשר לעשות כן והא איכא משום בל תוסיף, ותירצו בתוס' דאין בל תוסיף בכי הא, שאילו תקע וחזר ותקע ואפילו אלף פעמים באותו יום ליכא בל תוסיף, אלא אם כן הוסיף ותקע ביום אחר, וכן אם נטל לולב אלף פעם ביום אחד. וכן אם הזה מדם הבכור בקרן אחד אפילו אלף הזאות. ואינו מחוור בעיני דרך זה. ואף הם העלוהו בגמגומין הרבה. ועוד יום שני לדידן דידעינן בקבועה דירחא מאי איכא למימר. אלא שיש לומר דכל שתקנו חכמים לצורך, בין מחמת ספק בין מחמת גזרה, כההיא דמכריז ר' יוחנן היכא דמטי שלוחי ניסן ולא מטי שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי גזרה ניסן אטו תשרי (כא, א), ליכא משום בל תוסיף, על פי (הדבר) [התורה] אשר יורוך אמר רחמנא. ומיהו היחידים שתוקעין ביום טוב בין בראשון בין בשני, וכדאמרינן לקמן (ראש השנה ל, א) לא שמע איניש קל אודניה מקול תקועיא, היינו כדברי רבותינו הצרפתים, שאין בו ביום שתוקעין בו משום בל תוסיף, ואף על פי שמתכוין לערבב את השטן. ובשאר הימים נמי ליכא משום בל תוסיף, דשלא בזמנו לעבור בעי כונה.

    אמר ליה ר' זירא לשמעיה איכון ותקע לי הרב אלפאסי ז"ל כתב הא דר' זירא, ואע"ג דקיימא לן כרבה ורבא, וכדשלחו ליה לאבוה דשמואל, וכרב אשי, דכולהו סבירא להו מצות אין צריכות כונה, הא דר' זירא לא פליגא אהנך אמוראי, דלא אמר ר' זירא איכון למצוה ותקע לי אלא איכון להשמיענו קול שופר בעלמא. וכן נראה מלשון הרב ז"ל שכתב הלשון בהלכות. והרב בעל המאור ז"ל הקשה עליו, דודאי מדאוקימנא להא דר' זירא כר' יוסי, דאמר ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע, משמע דר' זירא כונת מצוה בעי כר' יוסי, דהא בפרק ערבי פסחים (פסחים קיד, ב) משמע דר' יוסי מצות צריכות כונה סבירא ליה ופליגי רבנן עליה. ואף רש"י ז"ל כן פירוש, איכון ותקע לי להוציאני ידי חובתי, משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דר' זירא פליגא אדרבא, ואנן קיימא לן דמצות אין צריכות כונה.

    Rashba on Rosh Hashanah 28b · Sefaria

    Ritva

    אבל הכא מתעסק בעלמא הוא קמ״ל פי׳ דכולהו מצות חדא טכסיסה נינהו בענין זה דבאיסורין איכא לאפלוגי בהא אבל במ״ע כולם דרך א׳ להם ואי הא לא בעי כונה לצאת אידך נמי לא בעי כונה ומיהו מתעסק ודאי לא יצא וה״ק קמ״ל דכיון שנתכוין לתקיעה יצא ולא דיינינן ליה כדין מתעסק שלא יצא:

    (הקורא) בקורא להגיה י״מ שאינו קורא התיבות מתוקנות אלא קורא טַטְפַת במקום טוטפות וא״ת אם כיוון לבו אמאי יצא וי״ל דה״ק שכיוון בלבו לקרות קריאה מתוקנת ומיהו לא אתי שפיר לישנא דאם כיוון לבו ועוד דמשום דקרא תיבות מתוקנות אין לו לצאת דמתעסק במלאכתו בעלמא הוא והנכון בקורא להגיה שאין כונתו לקריאה אלא לראות אם הספר מתוקן ואינו קורא אלא כמתעסק בעלמא ודינו כמתעסק דשופר ולא יצא וכן פי׳ ר״י ז״ל וא״ת האיך אפשר לומר דלא בעינן כוונה אלא לקרוא והא כולהו תנאי ס״ל התם דק״ש צריך בה לכונת הלב ולא נחלקו אלא עד היכא והא סתם מתניתין ר״מ ואיהו אמר דצריך כוונה בפסוק ראשון ורבא נמי פסק שם הלכה כר״מ ואיהו דאמר לקמן מצות אין צריכות כוונה לצאת ולישנא מוכח דמימרא גמורה קאמר משום דס״ל הכי ולאו לתרוצי אליבא (דרבא) [דרבה] ודשלחו ליה לאבוה דשמואל ועוד היכא לא פרכינן לאבוה דשמואל ולרבה מסוגיא דהתם ונימא אינהו דאמור כמאן ואמאי מפקינן סתם מתניתין דהיה קורא בתורה מר׳ מאיר והנכון בזה דכוונת הלב האמורה שם אינו ענין לכאן דההיא לאו כונה לצאת אלא שיכוויין לבו למה שהוא אומר ולפנות מחשבותיו מהרהורין דעלמא וזו היא כונת הלב שהזכירו במס׳ ברכות ובכל מקום לענין תפלה וא״ת ואמאי לא תריצנא הכא מתניתין דהיה קורא דמאי אם כיוון לבו שיכוון מחשבתו בכונה דהתם והא עדיפא מלאוקמי בקורא להגיה וי״ל דכיון דקתני סתם היה קורא בתורה והגיע זמן ק״ש משמע אפילו היה עסוק בפ׳ והיה אם שמוע או פ׳ ציצית והתם דכ״ע לא בעינן כוונת הלב לעכב דליכא מאן דסבר דבעינן כוונת הלב לעכב טפי מפרק ראשון אבל אלו היינו צריכין כוונה לצאת בכל הפרשיות היינו מצריכין אותה:

    אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכא משכחת לה פי׳ דנתכוון משמיע דקתני אינו להוציא או להשמיע לאחרים דא״כ שפיר משכחת לה ולא נתכוון משמיע אלא ודאי דנתכוון משמיע היינו להשמיע לעצמו וכדדייקינן לקמן בסוף שמעתין קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו:

    דילמא דקמנבח נבוחי פרש״י שאינו תוקע שיעור תקיעה האמור במשנתנו בפרק אחרון והקשה תוס׳ דא״כ מאי קמהניא כוונת שומע וכי נתכוון משמיע נמי מאי מהני ור״י פי׳ שהיה נופח בשופר דרך מתעסק ועלתה בידו מאליה תקיעה כראוי ולפי דרך רש״י י״ל ג״כ שהיה הוא מתכווין לתקוע תקיעות קטנות שאין בהם שיעור כעין המנבח ועלתה בידו תקיעה כשיעור אבל אין זה משמעות לשונו:

    אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה פי׳ הישן שם שלא לכוונת מצות ילקה משום בל תוסיף ואלו אנן קים לן דלא לקי:

    א״ל שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן פי׳ ואפילו נתכוין למצוה וראיה לדבר דה״ק מדפרכינן עליה מכהן שעלה לדוכן וההיא במתכווין הוא שהוא אומר אוסיף ברכה א׳ משלי ת״ל לא תוסיפו עוד על הדבר. הקשה בתוס׳ והא אמר בהנחנקין ובלולב הגזול דמ״ד לולב אין צריך אגד אם הוסיף על ד׳ מינים אינו עובר משום בל תוסיף משום דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ותירצו דה״נ כיון דכולם בפרישת כפים א׳ כולהו ברכות הדדי נינהו (ובעושה) [וכעושה] ה׳ בתים בתפילין דכיון שאין בהם מעשה (א') אלא דבור פרישת כפים אוגדן:

    והא סיים קתני פי׳ בבריתא אחריתא קתני סיים וכדפרש״י:

    שאני הכא כיון דאלו מתרמי ליה וכו' פי׳ אלא קאמרי ולא שהוצרך התלמוד לפרש:

    9 more comments on this page.

    Ritva on Rosh Hashanah 28b · Sefaria

    Meiri

    כשם שצריך להזהר שלא לגרוע מן המצוה כך צריך להזהר שלא להוסיף על המצוה שנאמר לא תוסיפו על הדבר ואם הוסיף עליה עובר בבל תוסיף וכן כשם שהמקיים את המצוה בלא כונה נקרא מקיים מצוה כך המוסיף בלא כונה עובר בבל תוסיף ומ"מ דוקא בזמנו אבל שלא בזמנו אינו עובר בבל תוסיף אלא בכונה וכיצד הוא דבר זה הרי ששבת שמנת ימי החג כדינו והוסיף ושבת יום תשיעי שהוא ודאי חול אין זה נקרא מוסיף שהרי דרכו של אדם לשבות אף בחול וכן אם אכל מצה שבעת ימי הפסח כדינו והוסיף ואכל מצה ביום תשיעי אין זה מוסיף במצוה שהרי דרכו של אדם לאכול מצה אף בשאר ימות השנה וכן בכל המצות אם קיימן אחר זמנן כגון ישיבת סוכה בשביעי וכל הדומים לאלו אין זה נקרא מוסיף שכל שהוא בזמנו אם הוסיף להמשיך זמן המצוה דרך מקרה הוא ואין זה נקרא מוסיף ומ"מ אם נתכוין לעשות דבר זה דרך קיום מצוה עובר בבל תוסיף וזהו שאמרו לעבור שלא בזמנו בעי כונה ואם הוסיף בזמן המצוה במצוה כגון שהוסיף בית אחד בתפלין ועשה תפלתו בחמש בתים או שהוסיף מין חמישי באגדו של לולב בחג הסוכות וכל הדומה לזה עובר בבל תוסיף אף בלא כונת מצוה כללו של דבר בלעבור על בל תוסיף בזמנו אין צריך כונה שלא בזמנו צריך כונה.

    כהן שרצה להוסיף ברכה אחת משלו כגון י"י אלהי אבותיכם יוסף עליכם וכו' אפילו סיים כל ברכותיו שעבר זמן המצוה אפילו לא כיון בו על דעת ברכת כהנים המוטלת עליו עובר בבל תוסיף שהרי עדין זמן המצוה הוא אצלו שכל שעה ושעה זמנו הוא לברך אם תארע תפלת צבור לידו ואע"פ שלא אמרו כל כהן שאינו מברך עובר בעשה אלא פעם אחת ביום מ"מ אם רצה מברך ומקיים מצוה וכל שבזמנו אין צריך כונה לבל תוסיף ואין צריך לומר אם כיון לבו על דעת ברכת כהנים שאפילו לא היה זמנו היה עובר בבל תוסיף.

    כפל את המצוה בזמנה ר"ל שעשאה שנים ושלשה פעמים אין זה עובר בבל תוסיף כגון שנטל לולב שנים ושלשה פעמים או תקע שופר שנים ושלשה פעמים או כהן ששנה בברכות כל היום אף לצבור אחד אין זה בל תוסיף נטל שני לולבים כאחד לדעתנו עובר בבל תוסיף ואע"פ שאנו מוסיפים בהדס וערבה נויי מצוה הוא וכל שהוא נויי מצוה אין בו בל תוסיף ואף באלו יש מפקפקין בערבה כמו שיתבאר במקומו וכמו שכתבנו בסנהדרין פרק חנק אבל לולב ואתרוג אין שום נוי בהבאת שנים וכן לדעתנו בהוסיף מין חמישי ויש מקילין במין חמישי מפני שאינו אלא כאוחז בידו דבר במקרה לא כמכוין להוסיף ויש פוסקים בהפך לומר שאין בל תוסיף על נטילת שני לולבים או שני אתרוגין אא"כ הוסיף עמהם מין אחר שכל שמוסיף באותו מין עצמו אין בו בל תוסיף ומ"מ ציצית ותפילין יש בהם משום בל תוסיף וכבר כתבנו עקר ענין זה במסכת סנהדרין פרק חנק,

    קרבן שדינו במתנה אחת כגון בכור מעשר ופסח שאין בהם זריקה אלא בקרן אחד כנגד היסוד אם נתן באותו הקרן כמה פעמים לא עבר ואם נתן על קרן אחר עובר בבל תוסיף.

    כל דבר שנעשה מספק כגון ישיבת סוכה בשמיני ספק שביעי וכן כל ספק המתרגש שעל ידי ספיקו אדם צריך להמשיך זמן לאותה מצוה או להוסיף בגוף המצוה וכן כל סרך ספק אין בו משום בל תוסיף כלל ומה שאמרו כאן אלא מעתה הישן בשמיני ילקה פירושו לאותם שקדשו על פי הראיה שהוא ודאי חול וגדולי הרבנים שפירשוהו בשמיני ספק שביעי אין דבריהם נראין שאם כן אף בכל יום טוב שני כן.

    מיני הקרבנות חלוקים לענין זריקת הדם יש שדמיהם נתנים במתנה אחת כגון בכור ומעשר ופסח כמו שביארנו ויש בארבע מתנות כגון חטאת שטעון ארבע מתנות בארבע קרנות ויש בשתי מתנות שהן ארבע כגון שלמים ועולה ואשם כמו שיתבאר במקומו וכמו שאמרו בראש סנהדרין ד' ב' מעתה אם נתערבו דמים של קרבן זו בדמים של קרבן אחר הן שנתערב דם בדם הן שנתערב כוס בכוסות ר"ל שלא הוכרו במזרקים איזה מדם זה ואיזה מדם זה אם שניהם מאותם הניתנים במתנה אחת ינתן הכל במתן אחד וכן אם שניהם מאותם הנתנים בארבע מתנות ינתן הכל בארבע מתנות נתערבו הניתנין במתן אחת עם אותם הניתנים במתן ארבע ינתנו במתן אחת שאם אתה נותנם במתן ארבע עברת בודאי על בל תוסיף מצד אותו שבמתן אחת כמו שביארנו שמא תאמר אף אם לא נתת אלא במתן אחת עברת על בל תגרע מצד אותם שבארבע מתנות בודאי כך הוא אבל מ"מ כשנתת ועברת על בל תוסיף עשית מעשה בידך וכשלא נתת ועברת על בל תגרע לא עשית מעשה בידך ויש פוסקים שינתנו במתן ארבע שאין בל תוסיף בכל שנעשה מספק וכמו שאמרו לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו אבל לא בנתערב הואיל ומספק מתן ארבע הוא עושה כן ומ"מ רוב פוסקים כתבוה כדעת ראשון ולא נאמר שאין בל תוסיף במה שנעשה מספק אלא בהמשך זמן על הדרך שכתבנו למעלה וכשחזרו ואמרו כשעברת על בל תוסיף עשית מעשה אדחי ליה כשהוא בעצמו וכו' וי"מ בדבר זה דוקא בשנתערב דם בכור בדם שלמים ואע"פ שהשלמים בשתי מתנות שהן ארבע ולא בארבע ארבע ושתים שהן ארבע הכל בדין ארבע שאם תפרש דם בכור בדם חטאת הרי כל הניתנין למטה מן הסיקרא שניתנו למעלה או של מטה למעלה לא כפר ובמקומו יתבאר וכן י"מ ששתיהן בחטאת וכגון שנתן מחטאת זו שלש מתנות ולא הספיק ליתן רביעית עד שנתערב בדם אחר של חטאת שלא נתן ממנו כלום ואינו כלום שהרי בסוגיא זו הוזכר בכור וכן שכבר ביארנו שכל שחוזר ונותן על הקרן בעצמו אינו עובר בבל תוסיף:

    Meiri on Rosh Hashanah 28b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה קמ"ל דאע"ג דמתעסק הוא יצא כו' עכ"ל נראה מלשונו דמתעסק בעלמא יצא קאמר וקשה דהא בהדיא תנן לקמן בפרק ב' דמתעסק לא יצא אבל הכי הל"ל קמ"ל דלשיר לאו מתעסק הוא וכ"ה בהדיא לקמן בפ"ב וכמ"ש התוס' וק"ל:

    בד"ה דלמא קסבר כו' ומתרתי הנך ממתניתין ומברייתא איכא כו' כצ"ל:

    תוס' בד"ה אבל הכא כו' מתעסק בעלמא הוה ולקמן בפ"ב תנן והמתעסק לא יצא עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה אבל נתכוין כו' משכחת לה לא הוה מצי למימר כו' כצ"ל מת"י:

    בד"ה ומנא תימרא כו' תימה מאי אולמיה דהך מההיא כו' עכ"ל לא ידענא מאי קשיא להו דהא קאמר תלמודא אנן הכי קאמרינן רב שמן בר אבא מ"ט שביק מתני' כו' דהשתא מצינן למימר דקושטא הוא דלא אולמיה הך מההיא אלא לדברי רב שמן דשביק מתני' קאמר הכי ויש ליישב בדוחק:

    בא"ד דאי מתרמי ליה בוכרא הדר מזה כו' ומסוכה אין להביא ראיה כו' כצ"ל:

    בד"ה לא נאמר כו' כיון דיוצא באחד למה נזקקנו כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Rosh Hashanah 28b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל ולכאורה נראה דבחד מינייהו לחוד הוי סגי לענין דלא דמי למצה אלא דלרווחא דמילתא קאמר דתרי טעמי לחומרא איכא בתוקע לשיר ובהא דקאמר קמ"ל היינו משום דרבא גופא לא משמע ליה הנך טעמי כלל דזכרון תרועה למילתא אחריתי אתא כמו שאבאר וכן בהא דבא לחלק מעיקרא בין מתעסק דשופר למתעסק דמצה שכן נהנה לא משמע ליה כדפי' אלא הא דקאמר זאת אומרת אעיקר מילתא קאי דשמעינן מיהא מאבוה דשמואל דהלכה למעשה כמ"ד מצות אינן צריכות כוונה אלא דאכתי מהא דקאמר זאת אומרת ומקשינן עלה היינו הך משני שפיר דלאו היינו הך דאכתי איצטריך לאפוקי מהאי סברא דמהו דתימא כנ"ל ברור דלזה נתכוין רש"י וכתב קמ"ל כו' דמצות אינן צריכות כוונה והיינו כמ"ש דעיקר מימרא דרבא הוא דאבוה דשמואל היינו דבא לאשמועינן דקי"ל מצות אינן צריכות כוונה והיינו דמייתי עלה הש"ס כל השקלא וטריא וסוגיא דבסמוך וכ"ש בהא דא"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וע"כ אעיקר מילתא קאי דבא למימר דמצות צריכות כוונה ודוק ועיין בסמוך:

    ובפרש"י דקמ"ל אע"ג דמתעסק הוא יצא דמצות אינן צריכות כוונה עכ"ל וכבר כתבתי מה שנ"ל בכוונתו אלא שראיתי למהרש"א ז"ל שהקשה לפירש"י דהו"ל לפרש דקמ"ל תוקע לשיר לאו מתעסק הוא ע"ש כבר כתבתי דא"א לפרש כן אלא דהמשך לשון רש"י כך הוא דודאי סתם לשון מתעסק היינו בתוקע לשיר וכיוצא בו אלא דאי לאו מימרא דרבא הו"א דתוקע לשיר לא יצא והיינו דהכי הוי מפרשינן מתני' דלקמן דקתני מתעסק לא יצא. ולפ"ז הוי אתי מתני' שפיר אליבא דכ"ע אפילו למ"ד מצות אינן צריכות כוונה וכפאו ואכל מצה יצא אפ"ה בשופר לא יצא משום דכתיב זכרון תרועה מש"ה קאמר רבא זאת אומרת משום דמסברא דנפשיה פשיטא ליה דלא משמע לחלק בכך לא בסברא דנהנה ולא בסברא דזכרון תרועה כדפי' והשתא לפ"ז ע"כ הא דקתני במתני' לקמן מתעסק לא יצא היינו דקא מנבח נבוחי כדאמרינן בסמוך ומשום סיפא דהשומע מן המתעסק איצטריך ליה דסד"א דיצא מהטעם שאפרש בסמוך כנ"ל וכמ"ש מבואר להדיא מתוספת ד"ה אבל הכא דלא כמו שהבין מהרש"א ז"ל בכוונתם:

    בגמ' איתביה היה קורא בתורה כו' כבר כתבתי בריש פ' היה קורא שיש להקשות מזה על פי' רבינו יונה בסוף פ"ק דברכות גבי האי דפתח בדשיכרא שכתב שם אפי' למ"ד מצות אינן צריכות כוונה היינו דוקא בדבר התלוי במעשה משא"כ בדבר התלוי באמירה ודאי לכ"ע צריך כוונה א"כ תיקשי עלה מסוגיא דריש פרק היה קורא ומסוגיא דהכא דלפי שיטתו לא מקשה הש"ס מידי מק"ש שתלוי באמירה ובמה שכתבתי שם ליישב שיטתו בסוגיא דפ' היה קורא ע"ש:

    מיהו אכתי לא יתיישב סוגיא דהכא לכך נראה לענ"ד דאדרבה עיקר דבריו דר' יונה נ"ל שיצא לו כן מסוגיא דשמעתתא והיינו משום דקשיא ליה כיון דמשמע מסוגיא דשמעתי' מאבוה דשמואל דהלכה למעשה כמ"ד אין צריכות כוונה וכרבא דבתראה הוא וכה"ג סתמא דתלמודא בכל השקלא וטריא דהכא משמע דקי"ל כרבא ובתר הכי מייתי הש"ס דא"ל ר"ז לשמעיה איכוון ותקע לי דמשמע דס"ל דצריכות כוונה וכבר הרגישו בזה כל הפוסקים קדמאי ובתראי דהסוגיות קשיין אהדדי כמ"ש הטור וב"י בהלכות מצה ובהלכות שופר ע"ש דיש מהגאונים פסקו כרבא ויש מהם פסקו כר"ז דפליג אדרבא ומוקמינן ליה בסמוך כתנאי ור"ז כר"י דנמוקו עמו עיין בלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין ויש מהם שכתב לחלק בין האי דר"ז ובין האי דאבוה דשמואל בכמה גווני משום דלא משמע להו דסוגיות פליגי אהדדי. ולפ"ז שפיר מצינן למימר דרבינו יונה גופא נמי לא משמע ליה לומר דר"ז פליג ארבא כיון דלא מייתי לה הש"ס בלשון פלוגתא ובכך נראה ליה לרבינו יונה ליישב דלא פליגי והיינו דלפי מה שמפרש שיש לחלק דדוקא בדבר שתלוי במעשה אין צריך כוונה משא"כ בדבר שאינו תלוי במעשה נמצא דלפ"ז אתי שפיר טובא דרבא שפיר קאמר דתוקע לשיר יצא כיון דקעביד מעשה מש"ה אין צריך כוונה והאי דאמר ר"ז לשמעיה איכווין ותקע לי נמי אתי שפיר דהא אי לאו דנתכוין המשמיע להוציא השומע א"כ לית כאן לא מעשה ולא מחשבה להוציא השומע ובכה"ג גופא נמי איצטריך לאשמעי' השומע מן המתעסק לא יצא והיינו בתוקע לשיר וכ"ש במנבח נבוחי מאי רבותא יש כאן כיון דלעצמו לא יצא ולמאי דפרישית אתי שפיר משום דיש סברא לומר להיפוך דנהי דתוקע לשיר או מנבח נבוחי לא יצא היינו משום דמתעסק בעלמא גרע מיניה כיון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה לצאת כדפי' משא"כ בהשומע מן המתעסק דגלי דעתיה דניחא ליה לצאת סד"א דיצא קמ"ל דאפ"ה לא יצא כיון דבין השומע ובין המשמיע לא עבדי מעשה שיהא ניכר שמתכוין לצאת ולהוציא כנ"ל נכון ליישב שיטת רבינו יונה ובכה"ג גופא י"ל שיטת רבינו שמואל מה שהקשיתי עליו בסמוך ועיין בקונטרס אחרון ודו"ק היטב:

    שם אמר ליה אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה נראה דאף לפמ"ש התוספת לעיל דהך מלתא דמצות צריכות כוונה או לא פלוגתא דתנאי וכדמשמע נמי לקמן בסמוך במימרא דר"ז דאמר איכווין ותקע לי ומסקי' דפלוגתא דר"י ורבנן היא דלרבנן מצות אין צריכות כוונה. וא"כ לפ"ז וודאי לרבנן לקושטא דמילתא הישן בשמיני בסוכה לוקה אלא דאפ"ה מקשה אביי שפיר לרבא דס"ל הלכה למעשה דמצות אין צריכות כוונה וא"כ תיקשי ליה לרבא ממעשה בכל יום דקי"ל בסוכה בשמיני ספק שביעי מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן וא"כ עובר על בל תוסיף וכה"ג כתבו התוספת בסמוך בד"ה דלמא קסבר רבי יהושע דלהך סברא אין ה"נ דלרבי יהושע הישן בשמיני בסוכה לוקה:

    בפרש"י הישן בשמיני בסוכה שלא לשם מצוה ילקה שהרי מוסיף על מצוה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמה סברא היא זו דנהי דס"ל לרבא דמצות אין צריכות כוונה היינו משום דעבד מעשה המצוה משא"כ בישן בשמיני בסוכה שלא לשם מצוה שאין כאן לא מחשבת בל תוסיף שהרי עושה אותו שלא לשם מצוה וכ"ש שאין כאן מעשה בל תוסיף כיון שיושב בסוכה בלא ברכה ואינו מזכיר של סוכה א"כ מה בל תוסיף שייך כאן. מיהו לפמ"ש בסמוך דרבא מסברא דנפשיה פשיטא ליה מאבוה דשמואל דכיון דכפאוהו ואכל מצה דגלי דעתיה שאין רוצה לעשות המצוה ואפ"ה יצא ומינה יליף רבא דה"ה בתוקע לשיר דהוי בכה"ג שאינו רוצה לעשות המצוה אפ"ה יצא א"כ מה"ט גופא אית לן למימר דבכה"ג בישן בח' בסוכה ילקה משום בל תוסיף כיון דישב שמונה ימים רצופים בסוכה שפיר הוי בל תוסיף אע"ג שאין עושה כן אלא משום ספק כן נראה לי ודו"ק:

    בתוס' ד"ה ומנא תימרא דתנן כו' תימא מאי אולמא דהך מההיא דכהן שעולה לדוכן עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על קושיית התוספות בזה שהרי בגמרא בעצמו בסמוך מתרץ קושיא זו וקאמר אנן הכי קאמרינן רב שמן ב"א מ"ט שביק מתני' ומותיב מברייתא ונראה לי דעיקר קושיית התוספת כאן על לשון ומנא תימרא דקאמר דכיון דאמר רבא לאביי שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן משמע דרבא חושב כן לסברא פשוטה ובהא דמותיב על רב שמן ב"א מברייתא דכהן שעולה לדוכן ודאי שפיר מהדר ליה רבא כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הדר ומברך כולא יומא זמניה ולכאורה אדרבה לאביי גופא נמי סברא זו מוכרחת דהא בגופא דברייתא יש לתמוה טובא דלקושטא דמילתא מאי בל תוסיף שייך כאן דבשלמא אם הכהן אומר שציווה הקב"ה לברך את ישראל ד' ברכות רצופות שפיר הוי בל תוסיף כיון דכתיב כה תברכו דמשמע ג' ברכות ולא יותר משא"כ השתא שהכהן מודה שמצות התורה הן ג' ברכות רק שהוא רוצה להוסיף ברכה אחת משלו א"כ מה בל תוסיף שייך כאן ואדרבה לאביי דאמר מצות צריכות כוונה א"כ לעבור נמי בעי כוונת בל תוסיף וא"כ כיון שהכהן אינו מתכוין להוסיף על ברכת הקב"ה אלא שרוצה להוסיף משלו מה צד איסור בל תוסיף שייך כאן אטו יש שום איסור אפילו לזר גמור לברך את חבירו ברכה אחת משלו כגון ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ואפילו כל היום רשאי לעשות כן כמו שכתב בהדיא ר"י בעל תוספת בפרק כל כתבי דלא ידע מה צד איסור יש אפילו בזר העולה לדוכן אלא ע"כ דבין לאביי ובין לרבא ע"כ עיקר דטעמא דברייתא בכהן היינו משום דכיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הוי זמניה מש"ה הוי שפיר בל תוסיף כיון שמברך ד' ברכות רצופות. נמצא לפ"ז מקשו תוספת כאן שפיר על לשון ומנא תימרא דמאי אולמא דהך מהאי דכהן והיינו כדפרישית דאדרבה מברייתא דכהן יותר מוכרח האי טעמא דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא כן נ"ל נכון בכוונת התוספת בקושייתם וע"ז מתרצים התוספת שפיר דמהאי דכהן אפשר דלא מוכח מידי כיון שמתכוין לברך כו' ודוק היטב:

    Penei Yehoshua on Rosh Hashanah 28b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' שלא בזמנו בעי כוונה עיין תוס' ישנים יומא דף נז ע"א ד"ה נותן:

    תוס' ד"ה אבל נתכוין כו' לא הוי מצי לומר עיין תשובת מהריב"ל ספר שני סי' פה:

    Gilyon HaShas on Rosh Hashanah 28b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תוס' ד"ה קסבר ר"י, ובשמיני ספק שביעי לא יתבי ותמוה דגם למסקנא יקשה הא כיון דמכוין למצוה אף שלא בזמנה עובר בבל תוסיף, ולומר כיון דמכוין רק למצוה דרבנן לא מקרי מכוין, וכנראה מלשון הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים) וכנראה מדברי תוס' לעיל (דף טז ע"ב) מ"מ בדברי תוס' בסוגיין ד"ה ומנא תימרא מדהקשו גבי תקיעות דאף דהוא שלא בזמנו הא במכוין עובר, מבואר דס"ל דמקרי מתכוין, וא"כ איך יתבי בסוכה בשמיני ספק ז', וראיתי אח"כ בפרי מגדים בפתיחה הכוללת עמד בזה דלתירוצם בתקיעות עדיין יקשה מסוכה בח' וכתב דתוס' ס"ל כיון דעשו כן משום סייג לתורה אין בזה משום ב"ת וכמו שתירץ הרשב"א בחידושיו אלא דבתקיעות דהוא רק לערבב השטן וליכא משום סייג בזה הוצרכו לתירוצם עיי"ש, אבל מדבריהם אלו לא משמע, דא"כ גם לר' יהושע י"ל דיתבי בח' ואיך תלי זה בדינא דמסקנא:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Rosh Hashanah 28b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Rosh Hashanah, daf 28, Amud Bet, about 495 words in 25 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 25 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 120 words

      Opens “אֲבָל הָכָא, ״זִכְרוֹן תְּרוּעָה״ כְּתִיב, וְהַאי מִתְעַסֵּק…”

    2. Segment 222 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ: הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא,…”

    3. Segment 38 words

      Opens “לֹא: לִקְרוֹת. לִקְרוֹת?! הָא קָא קָרֵי! בְּקוֹרֵא…”

    4. Segment 435 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: הָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת,…”

    5. Segment 510 words

      Opens “לֹא — לִשְׁמוֹעַ. לִשְׁמוֹעַ?! וְהָא שָׁמַע! סְבוּר,…”

    6. Segment 641 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ: נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון מַשְׁמִיעַ, מַשְׁמִיעַ…”

    7. Segment 74 words

      Opens “דִּלְמָא דְּקָא מְנַבַּח נַבּוֹחֵי.…”

    8. Segment 810 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, הַיָּשֵׁן בַּשְּׁמִינִי…”

    9. Segment 910 words

      Opens “אָמַר לוֹ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: מִצְוֹת אֵינוֹ עוֹבֵר…”

    10. Segment 1047 words

      Opens “מֵתִיב רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: מִנַּיִן לְכֹהֵן…”

    11. Segment 116 words

      Opens “הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּדְלָא סַיֵּים.…”

    12. Segment 125 words

      Opens “וְהָתַנְיָא סִיֵּים! סִיֵּים בְּרָכָה אַחַת.…”

    13. Segment 1319 words

      Opens “וְהָתַנְיָא: סִיֵּים כׇּל בִּרְכוֹתָיו! שָׁאנֵי הָכָא, כֵּיוָן…”

    14. Segment 1423 words

      Opens “וּמְנָא תֵּימְרָא — דִּתְנַן: הַנִּיתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת,…”

    15. Segment 1516 words

      Opens “מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:…”

    16. Segment 1620 words

      Opens “אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הֲרֵי הוּא עוֹבֵר…”

    17. Segment 1722 words

      Opens “אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לֹא נֶאֱמַר ״בַּל…”

    18. Segment 1824 words

      Opens “וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כְּשֶׁלֹּא נָתַתָּ —…”

    19. Segment 1932 words

      Opens “וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דְּיָהֵיב לֵיהּ מַתָּנָה מִבְּכוֹר…”

    20. Segment 2011 words

      Opens “מִמַּאי? דִּלְמָא קָסָבַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִצְוֹת עוֹבֵר…”

    21. Segment 2147 words

      Opens “אֲנַן הָכִי קָאָמְרִינַן: רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא…”

    22. Segment 2219 words

      Opens “וְרַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא? הָתָם, לָא סַגִּי…”

    23. Segment 2311 words

      Opens “רָבָא אָמַר, לָצֵאת — לָא בָּעֵי כַּוָּונָה,…”

    24. Segment 2428 words

      Opens “וְהָא מַתַּן דָּמִים לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּלַעֲבוֹר וְלָא…”

    25. Segment 255 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְשַׁמָּעֵיהּ:…”

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Rosh Hashanah 28b · Segment 8 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, הַיָּשֵׁן בַּשְּׁמִינִי בַּסּוּכָּה —…

    Original text

    אֲבָל הָכָא, ״זִכְרוֹן תְּרוּעָה״ כְּתִיב, וְהַאי מִתְעַסֵּק בְּעָלְמָא הוּא — קָא מַשְׁמַע לַן. אַלְמָא קָסָבַר רָבָא: מִצְוֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּונָה.

    But here, with regard to a shofar , it is written: “A memorial of blasts” (Leviticus 23:24), which might have been understood as requiring conscious intent, and this one was merely acting unawares, without having any intent whatsoever of performing the mitzva. Therefore, Rava teaches us that the absence of intent does not invalidate fulfillment of the mitzva, even in the case of shofar . The Gemara concludes: Apparently, Rava maintains that the fulfillment of mitzvot does not require intent. That is to say, if one performs a mitzva, he fulfills his obligation even if he has no intention of doing so.

    אֵיתִיבֵיהּ: הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ — יָצָא, וְאִם לָאו — לֹא יָצָא. מַאי לָאו, כִּוֵּון לִבּוֹ: לָצֵאת!

    The Gemara raised an objection to this conclusion from what we learned in a mishna: If one was reading the passage of Shema in the Torah, and the time of reciting Shema arrived, if he focused his heart, he has fulfilled his obligation, but if not, he has not fulfilled his obligation. The Gemara reasons: What, is it not that he focused his heart to fulfill his obligation, and if he failed to do so, he has not fulfilled his duty, therefore implying that the fulfillment of mitzvot requires intent?

    לֹא: לִקְרוֹת. לִקְרוֹת?! הָא קָא קָרֵי! בְּקוֹרֵא לְהַגִּיהַּ.

    The Gemara rejects this argument: No, the mishna means that he intended to read the passage. The Gemara asks in astonishment: To read? But he is already reading it, for the mishna explicitly states: If one was reading in the Torah. The Gemara answers: We are discussing one who was reading from a Torah scroll in order to correct it, uttering the words indistinctly. The mishna teaches that if such an individual intends to articulate the words correctly, he has fulfilled his obligation.

    תָּא שְׁמַע: הָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִילָּה, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ — יָצָא, וְאִם לָאו — לֹא יָצָא. מַאי לָאו, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ לָצֵאת?

    The Gemara raises another objection: Come and hear that which we learned in our mishna: If one was passing behind a synagogue, or his house was adjacent to the synagogue, and he heard the sound of the shofar or the sound of the Scroll of Esther, if he focused his heart, he has fulfilled his obligation, but if not, he has not fulfilled his obligation. What, is it not that he focused his heart to fulfill his obligation, and if he failed to do so, he has not fulfilled his duty, therefore implying that the fulfillment of mitzvot requires intent?

    לֹא — לִשְׁמוֹעַ. לִשְׁמוֹעַ?! וְהָא שָׁמַע! סְבוּר, חֲמוֹר בְּעָלְמָא הוּא.

    The Gemara rejects this argument: No, the mishna means that he intended to hear the sound of the shofar . The Gemara immediately asks: To hear? But he already hears it, since the mishna explicitly states: And he heard the sound of the shofar . The Gemara answers: We are discussing one who thinks that it is merely the sound of a donkey that he is hearing, and in this case, where the listener thinks that the sound was not that of a shofar , he does not fulfill his obligation. Therefore, the mishna teaches that it is sufficient that one have intent and know that he is hearing the sound of a shofar .

    אֵיתִיבֵיהּ: נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון מַשְׁמִיעַ, מַשְׁמִיעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ — לֹא יָצָא, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ. בִּשְׁלָמָא נִתְכַּוֵּון מַשְׁמִיעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ — כְּסָבוּר חֲמוֹר בְּעָלְמָא הוּא, אֶלָּא נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון מַשְׁמִיעַ — הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? לָאו בְּתוֹקֵעַ לָשִׁיר!

    The Gemara raised an objection to this answer from a baraita : If the hearer of the shofar had intent, but the sounder of the shofar did not have intent, or if the sounder of the shofar had intent, but the hearer did not have intent, he has not fulfilled his obligation, until both the hearer and the sounder have intent. Granted, with regard to the case where the sounder had intent, but the hearer did not have intent, Rava can say that this is referring to a case where the hearer thinks that it is merely the sound of a donkey and he did not have intent to hear the sound of a shofar . But with regard to the case where the hearer had intent, but the sounder did not have intent, under what circumstances can this case be found? Is it not where he sounds a shofar for music and despite the intent of the hearer he has not fulfilled his obligation? This implies that unless the sounder of the shofar has intent to fulfill the mitzva the hearer does not fulfill his obligation.

    דִּלְמָא דְּקָא מְנַבַּח נַבּוֹחֵי.

    The Gemara rejects this argument: Perhaps the baraita is referring to a case where he sounded bark-like blasts with the shofar , i.e., he did not sound the shofar in the proper manner, but merely acted unawares without intent to perform the mitzva. The baraita teaches us that if he has intent to sound the blasts in the correct manner, he has fulfilled his obligation.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, הַיָּשֵׁן בַּשְּׁמִינִי בַּסּוּכָּה — יִלְקֶה!

    Abaye said to Rava: However, if that is so, that the fulfillment of a mitzva does not require intent, one who sleeps in a sukka on the Eighth Day of Assembly should receive lashes for violating the prohibition against adding to mitzvot, since he is adding to the mitzva of: “You shall dwell in sukkot for seven days” (Leviticus 23:42). Since, according to Rava, even if one did not intend to observe the mitzva of sukka but slept in the sukka for a different reason, his sleeping in the sukka constitutes the fulfillment of a mitzva to dwell there, then, if one did so at an inappropriate time, he is considered to have transgressed the prohibition against adding to the mitzvot. Yet the Sages instituted that in the Diaspora one must observe Sukkot for eight days.

    אָמַר לוֹ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: מִצְוֹת אֵינוֹ עוֹבֵר עֲלֵיהֶן אֶלָּא בִּזְמַנָּן.

    Rava said to him: This is because I say that mitzvot can be transgressed only by adding to them in their prescribed times. But if one adds to a mitzva outside of the period of obligation for the mitzva, there is no violation of the prohibition against adding to mitzvot. On the Eighth Day of Assembly there is no longer a mitzva to sleep in the sukka . Therefore, sleeping in the sukka on that day does not constitute a prohibited act.

    מֵתִיב רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: מִנַּיִן לְכֹהֵן שֶׁעוֹלֶה לַדּוּכָן, שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְנָתְנָה לִי תּוֹרָה רְשׁוּת לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל אוֹסִיף בְּרָכָה אַחַת מִשֶּׁלִּי, כְּגוֹן: ״ה׳ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם״ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תוֹסִיפוּ עַל הַדָּבָר״. וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דְּבָרֵיךְ לֵיהּ — עָבְרָה לֵיהּ זִמְנֵיהּ, וְקָתָנֵי דְּעָבַר!

    Rav Shemen bar Abba raised an objection from that which was taught in a baraita : From where is it derived that a priest who went up to the platform to recite the Priestly Blessing should not say: Since the Torah granted me permission to bless the Jewish people, I will add a blessing of my own, which is not part of the Priestly Blessing stated in the Torah, for example: “May the Lord God of your fathers make you a thousand times as many as you are” (Deuteronomy 1:11)? It is derived from the verse that states: “You shall not add to the word which I command you” (Deuteronomy 4:2). But here, since the priest already recited the Priestly Blessing, the time of the mitzva has passed, and according to Rava, after the prescribed time for performing a mitzva, one does not transgress the prohibition against adding to mitzvot, yet it nevertheless teaches that he has transgressed.

    הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּדְלָא סַיֵּים.

    The Gemara answers: With what are we dealing here? With a case where he did not complete the fixed text of the blessing but added to it in the middle.

    וְהָתַנְיָא סִיֵּים! סִיֵּים בְּרָכָה אַחַת.

    The Gemara raises an objection: Isn’t it taught explicitly in a parallel baraita : If he completed the Priestly Blessing. The Gemara answers: The baraita means that he completed one blessing, i.e., the first verse of the Priestly Blessing, but he still has two more blessings to recite.

    וְהָתַנְיָא: סִיֵּים כׇּל בִּרְכוֹתָיו! שָׁאנֵי הָכָא, כֵּיוָן דְּאִלּוּ מִתְרְמֵי לֵיהּ צִבּוּרָא אַחֲרִינָא, הָדַר מְבָרֵךְ — כּוּלֵּיהּ יוֹמָא זִמְנֵיהּ הוּא.

    The Gemara raises a further difficulty: Isn’t it taught in another baraita dealing with the same issue: If he completed all of his blessings. The Gemara explains: Here, with regard to the Priestly Blessings, it is different, since if he encounters another congregation, he may recite the blessings again, from which we learn that the entire day is the prescribed time of the mitzva. Therefore, even if he added a blessing of his own only after he finished reciting all three verses of the Priestly Blessing, he is still considered to have added to the mitzva in its prescribed time, and he therefore transgresses the prohibition against adding to mitzvot.

    וּמְנָא תֵּימְרָא — דִּתְנַן: הַנִּיתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת, שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּיתָּנִין מַתָּנָה אַחַת — יִנָּתְנוּ מַתָּנָה אַחַת. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַרְבַּע — יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע.

    The Gemara comments: And from where do you say that if a mitzva may be performed again, the whole day is considered its prescribed time? As we learned in a mishna: If the blood of sacrifices that require only one sprinkling, such as the firstborn offering, became mingled with the blood of other sacrifices that require only one sprinkling, the mixture of blood is sprinkled once. Similarly, if the blood of sacrifices that require four sprinklings, such as burnt-offerings, became mingled with the blood of other sacrifices that require four sprinklings, the mixture is sprinkled four times.

    מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַחַת.

    However, if the blood of an offering that requires four sprinklings became mingled with the blood of an offering that requires only one sprinkling, the tanna’im disagree: Rabbi Eliezer says: The mixture of blood is sprinkled four times. And Rabbi Yehoshua says: It is sprinkled once.

    אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל ״בַּל תִּגְרַע״! אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל ״בַּל תּוֹסִיף״!

    Rabbi Eliezer said to Rabbi Yehoshua: But if he sprinkles the blood only once, he thereby transgresses the prohibition: Do not diminish, which renders it prohibited to take away any element in the performance of a mitzva, as he has not sprinkled the blood of an offering requiring four sprinklings, i.e., the burnt-offering in the proper manner. Rabbi Yehoshua said to Rabbi Eliezer: But according to your position, that he must sprinkle the blood four times, he thereby transgresses the prohibition: Do not add, which renders it prohibited to add elements to a mitzva, e.g. an offering requiring one sprinkling, like the firstborn animal.

    אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לֹא נֶאֱמַר ״בַּל תּוֹסִיף״ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא נֶאֱמַר ״בַּל תִּגְרַע״ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ.

    Rabbi Eliezer said to Rabbi Yehoshua: The prohibition: Do not add, is stated only in a case where the blood stands by itself, but not when it is part of a mixture. Rabbi Yehoshua said to Rabbi Eliezer: Likewise, the prohibition: Do not diminish, is stated only in a case where the blood stands by itself.

    וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כְּשֶׁלֹּא נָתַתָּ — עָבַרְתָּ עַל ״בַּל תִּגְרַע״ וְלֹא עָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְּיָדֶךָ, כְּשֶׁנָּתַתָּ — עָבַרְתָּ עַל ״בַּל תּוֹסִיף״ וְעָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְּיָדֶךָ.

    Rabbi Yehoshua said further, in defense of his position: When you do not sprinkle four times, even if you transgress the prohibition: Do not diminish, you do not perform the act with your own hand, since it is merely an omission, not an action. Whereas when you sprinkle four times, you transgress the prohibition: Do not add, with regard to one of the sacrifices, and you perform the act with your own hand, i.e., you transgress the Torah’s command by means of a positive act. If one is forced to deviate from the words of the Torah, it is preferable to do so in a passive manner. The Gemara concludes the citation from the mishna.

    וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דְּיָהֵיב לֵיהּ מַתָּנָה מִבְּכוֹר — עָבְרָה לֵיהּ לְזִמְנֵיהּ, וְקָתָנֵי דְּעָבַר מִשּׁוּם ״בַּל תּוֹסִיף״. לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִתְרְמֵי לֵיהּ בּוּכְרָא אַחֲרִינָא — הָדַר מַזֶּה מִינֵּיהּ, כּוּלֵּיהּ יוֹמָא זִמְנֵיהּ?!

    The Gemara proceeds to derive from here that if the mitzva may be performed again the whole day is considered its prescribed time: And here, once he has already offered one sprinkling of the blood of the firstborn as required, its time has passed, since he has already completed the mitzva of sprinkling the blood of the firstborn, and it nevertheless teaches that he transgresses the prohibition: Do not add. Is it not because we say as follows: Since if he encounters another firstborn to be sacrificed, he would sprinkle of its blood again? If so, the entire day is considered the prescribed time for the mitzva of sprinkling.

    מִמַּאי? דִּלְמָא קָסָבַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִצְוֹת עוֹבֵר עֲלֵיהֶן אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן.

    The Gemara rejects this argument: From where do you conclude that this is so? Perhaps Rabbi Yehoshua maintains that mitzvot can be transgressed by adding to them even outside their prescribed times. Therefore, this source provides no proof.

    אֲנַן הָכִי קָאָמְרִינַן: רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא מַאי טַעְמָא שָׁבֵיק מַתְנִיתִין וּמוֹתֵיב מִבָּרַיְיתָא, לוֹתֵיב מִמַּתְנִיתִין! מַתְנִיתִין מַאי טַעְמָא לָא מוֹתֵיב? כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִתְרְמֵי לֵיהּ בּוּכְרָא אַחֲרִינָא בָּעֵי מַזֶּה מִינֵּיהּ — כּוּלֵּיהּ יוֹמָא זִמְנֵיהּ הוּא, בָּרַיְיתָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּאִי מִתְרְמֵי צִבּוּרָא אַחֲרִינָא הָדַר מְבָרֵךְ — כּוּלֵּיהּ יוֹמָא זִמְנֵיהּ.

    The Gemara explains: This is what we were saying when we cited this mishna: What is the reason that Rav Shemen bar Abba set aside the mishna, which deals with the sprinkling of blood, and raised an objection from a baraita ? He should have raised an objection from the mishna, which is more generally accepted. What is the reason that he does not raise an objection from the mishna? Since he knows that it can be argued as follows: Because if he encounters another firstborn he will be required to sprinkle its blood. Therefore the entire day is considered the prescribed time of the mitzva. If so, with regard to the baraita as well, it can be argued that because if he encounters another congregation, he may recite the Priestly Blessing again, the whole day is considered its prescribed time.

    וְרַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא? הָתָם, לָא סַגִּי דְּלָא יָהֵיב. הָכָא, אִי בָּעֵי — מְבָרֵךְ, אִי בָּעֵי — לָא מְבָרֵךְ.

    The Gemara asks: And what is the opinion of Rav Shemen bar Abba, who raised the objection from the baraita ? The Gemara explains: There, it is not possible to refrain from sprinkling the blood of another firstborn that comes his way, so the entire day is certainly its prescribed time. But here, if he wishes, he may bless the other congregation, and if he wishes, he may refrain from blessing them, since he is obligated to recite the Priestly Blessing only once a day.

    רָבָא אָמַר, לָצֵאת — לָא בָּעֵי כַּוָּונָה, לַעֲבוֹר — בָּעֵי כַּוָּונָה.

    Rava himself said: There is no difficulty at all, since the fulfillment of a mitzva does not require intent, but the transgression of the prohibition: Do not add, or: Do not diminish, requires intent.

    וְהָא מַתַּן דָּמִים לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּלַעֲבוֹר וְלָא בָּעֵי כַּוָּונָה! אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָצֵאת — לָא בָּעֵי כַּוָּונָה. לַעֲבוֹר, בִּזְמַנּוֹ — לָא בָּעֵי כַּוָּונָה, שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ — בָּעֵי כַּוָּונָה.

    The Gemara raises a difficulty: But in the case of the sprinkling of blood, according to Rabbi Yehoshua, the transgression of the prohibition: Do not add, does not require intent, since he holds that if one added to the required sprinklings, he transgresses. Rather, Rava said: One must say as follows: The fulfillment of a mitzva does not require intent, and the transgression of the prohibition: Do not add, during the prescribed time of the mitzva, does not require intent, and the sprinkler of the blood therefore transgresses, as Rabbi Yehoshua maintains. However, the transgression of the prohibition: Do not add, when it is not in its prescribed time, e.g., in the case of sleeping in the sukka on the Eighth Day of Assembly, requires intent to fulfill the mitzva, and in the absence of such intent, there is no transgression.

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְשַׁמָּעֵיהּ:

    With regard to the intent required in order to fulfill the mitzva of shofar , Rabbi Zeira said to his servant: