Rosh Hashanah 13b

לגופיה תשובה על מה נאכל בשנה השביעית:

האורז והדוחן כו' מיני קטניות הן דוחן מילי"ו:

פרגין מק"ו בלע"ז:

מתעשרין לשעבר במעשרות שנה שעברה אם שניה מעשר שני ואם שלישית מעשר עני:

ומותרין בשביעית אם השרישו ערב שביעית לפני ר"ה:

ומתעשרים לשנה הבאה בשנת לקיטתן אם משאר שני שבוע היא שאינה שביעית:

בתר חנטה לקמן (ראש השנה דף טו:) תנא לה בפירקין אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות מתעשר לשנה שעברה:

ירק בתר לקיטה כדאמרן לעיל (ראש השנה ד' יב.) ליקט ירק ערב ר"ה כו':

אל תקרי לשלש אלא לשליש כלומר עשייתה כשהוא שליש בשולה ותימה דהדרא קושיא לדוכתיה דקאמר לעיל ודלמא לא עייל כלל וקאמר רחמנא תשמיט ותיזיל עד חג הסוכות וי"ל דהאי תנא לית ליה דרשה דלעיל:

מתוך שעשויין פרכין מתוך שגורנן מעט מעט שאין נלקטין ביחד אלא היום נלקטין ונפרכין מעט ולמחר מעט ונמצא חדש וישן מעורבין יחד אם הלכו בהם אחר לקיטה כשאר ירק לכך אזיל בהו בתר השרשה שבשנה אחת משרשת כל השדה שהרי בבת אחת זורעים אותם ומעשר פירות האילן וקטנית וירק מדרבנן הם ויכולת ביד חכמים לקבוע זמן לכל אחד לפי דעתם כך פירש הקונטרס ותימה תינח מעשר דרבנן אלא שביעית דאורייתא הואי דינם בתר לקיטה כשאר ירק היכי אזלינן בתר השרשה להתיר בשביעית כשהשרישו בששית ושמא בשביעית בזמן הזה ורבי היא כדאמר גבי פרוזבול בפרק השולח (גיטין דף לו. ושם) א"נ כדתניא בת"כ מנין לאורז ודוחן ופרגין ושומשמין שהשרישו לפני ר"ה שכונסין אותן בשביעית ת"ל ואספת את תבואתה בשביעית יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל שש שנים תזרע ואספת ששה זורעים וששה אוספים ולא ששה זורעים ושבעה אוספים:

ויצבור גורנו לתוכו כלומר וכיון דיכול לתקן אמאי אזיל בתר השרשה ומסיק דרבנן סברי אין בילה ותימה מאי קא משני אכתי תקשי לר"ש שזורי דסבר יש בילה ואזיל בתר השרשה כדקתני בהדיא מקצתן השרישו ובסיפא דהך משנה נמי תנן בפרק בז דשביעית (מ"ח) אר"ש שזורי פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה כיוצא בהן כלומר בתר השרש' כאורז ודוחן ועוד מאי קשי' ליה ויצבור גורנו לתוכו נהי דמועיל לצבירת גורן לענין חדש וישן לענין שניה הנכנסת לשלישית לא מהני דשניה מעשר שני שלישית מעשר עני וכן חמישית הנכנסת לששית ומיהו זה יכול לתקן שיפריש מעשר אחד ויחלל על מעות ויאכל המעות בירושלים והמעשר יחלק לעניים וקצת משמע בירושלמי דשביעית דשני מעשרות מעשר על ידי צבור גורנו:

פול המצרי שזרעו כו' סיפא דההיא דהאורז והדוחן היא ומוסיף אדרבנן שאף בפול המצרי הולכין בתר השרשה:

אמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל הלכה כר"ש שזורי ברוב ספרים גרסינן בהקומץ רבה (מנחות ל: ושם) ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן ולא יתכן כדמוכח כאן דפריך ומי אמר שמואל הכי ועוד דא"כ קשיא דר' יונתן ' אדר' יונתן לפי הספרים דגרס התם א"ר יונתן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי דמשמע בהני דוקא כדמוכח בבהמה המקשה (חולין עה:) ואע"פ שיש ספרים דגרסי בההיא אמר ר' יוחנן ולא יתכן במסכת כתובות בריש פרק אע"פ (כתובות דף נה.):

חוץ מיין ושמן לענין מעשר איירי והוא הדין מים לענין הזאה בפ' התערובות (זבחים פ.):

אחר גמר פרי אין זה אחר לקיטה דזמנין דנגמר לפני ר"ה ונלקט אחר ר"ה וכל ירק נמי הולכין בו אחר גמר פרי אלא דנקיט בכל דוכתי בתר לקיטה משום דלקיטה תכף לגמר פרי אבל הני אין לקיטתן בגמר פרי שממתין להן עד שיתייבשו ואין לקיטתן כאחד דמתייבשין פרכין פרכין אבל גמר פרי כאחת ולכך מותר לעשר לשמואל אף על גב דסבר אין בילה ותימה שמואל דאמר כמאן הא בין ר' שמעון שזורי בין רבנן מודו דאזלינן בתר השרשה דלפני ראש השנה כדפי' והוה ליה ישן ושמואל דאזיל בתר גמר פרי דלאחר ראש השנה הוה ליה חדש:

ואוקימנה מאי אסיף קציר דחאה ר' חנינא ושדא בה נרגא כלומר חתכו בחתיכת אילן בגרזן ופשטנה מהא דתניא ר' נתן בן יוסף אומר מה ת"ל ועשת את התבואה לשלש השנים. א"ת לשלש אלא לשליש. פי' אני מצוה הברכה בשנה הששית שאפילו התבואה שהיא שליש מליאתה בשאר השנים עכשיו היא נחשבת מן השנה הששית ואינה מתבערת בשביעית וקראה הכתוב תבואה.

תנן התם בשביעית פ"ב האורז והדוחן והפרגים והשומשומין שהשרישו קודם ר"ה מתעשרין לשעבר כו'. פי' בירושלמי אמר רב הונא שאי אפשר לעמוד על אלו מתי יביאו שליש. לפיכך אמרו כי השרשתו כמין פירי.

אמר רבה אמור רבנן אילן בתר חנטה דתנו רבנן אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט מתעשר לשנה שעברה. תבואה וזיתים בתר שליש כדאמרינן. ירק בתר לקיטה נמי כדאמרינן הני דתנינן בהו בתר השרשה כמאן. לא כאילן ולא כתבואה ולא כירק.

הדר אמר רבה מתוך שעשויין פרגין פרגין פירוש משארי משארי ומשארא זו מתמלאה ומביאה שליש ועדיין זו לא (לי) נתמלאה. הכל לפי שומן המקום כיון שהשרשתם של כל הערוגות כאחת אמור רבנן חיובם במעשר בשעת השרשת' אם שנה שניה שניה אם שלישית שלישי' לפי שזמן השרשה [בקטנית] ידוע הוא כגון הקליטה באילן. ואקשי עליה אביי ויצבור גורנו בתוכו. כלומר יעקרם הפרגין כלם כאחד ויערב אותם ויעשה הכל גורן אחד. ואע"פ שזו הערוגה הביאה שליש קודם זו הערוגה ויוציא מעשרותיו מתוכו שנמצא מעשר מן החדש על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו.

כר' יוסי בן כיפר שאמר משום ר' שמעון שזורי בענין פול המצרי שזרעו לזרע. ופי' ר"ש שזורי פול המצרי זרעו לזרע מתעשר לשעבר זרעו לירק מתעשר להבא. זרעו לזרע הוא חי ממי שנה שעברה זרעו לאכלו כירק הוא חי ממי שנה הבאה. ופריק רבה ר"ש שזורי קא אמרת.

ר"ש שזורי סבר יש בילה ונעשה כולו אחד ומתני' דקתני האורז והדוחן כו' לרבנן דפליגי עליה וסברי אין בילה.

ואמר משמא דשמואל הלכתא כר"ש שזורי ואתקיפו עלה איני והאמר שמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן מכלל שהפירות אין להם בילה ואמרינן אשתמיטתיה כלומר נעלמה ממנו הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פירי ולא [ס"ל] שמואל הלכה כר"ש שזורי משום דקסבר יש בילה דהא לית ליה לשמואל בילה בפירות אלא משום שהולך אחר גמר פירי ומצאנו לשמואל שלש שמועות.

הואיל ונעשין פרכין פרכין כלומר שלוקטין ומפרכין היום מעט ולמחר מעט והוו להו ישן וחדש מעורבין יחד אילו הלכו בהן בתר לקיטה כירק, והלכך הלכו בהן בתר השרשה שהכל נשרש בשנה אחת. ומכל מקום ראש השנה שלהן תשרי, כלומר, כל מה שהשריש מאחד בתשרי עד אחד בתשרי מתעשר מזה על זה, דכלל אמרו באחד בתשרי ראש השנה למעשרות ולירקות. ואם תאמר אם כן מה חשש יש אפילו נעשין פרכין פרכין כל הנפרכין מתשרי ועד תשרי מתעשרין יחד, וכדרך שאמרו בירקות שהלכו בהן בתר לקיטה וכל הנלקט בשנה אחת מתעשר יחד ולא חשו להן חכמים אע"פ שנלקטין מעט מעט. יש לומר באורז ושומשמין שאני, מתוך שהן לוקטין בשדה אחת מעט מעט ומניחין יתערבו הנלקטין קודם ראש השנה עם הנלקטין לאחר ראש השנה, אבל בירק אין לחוש שאין לוקטין ומצניעין אלא לוקטין ואוכלין. ומעשר פירות האילן וקטניות דרבנן, ויכולת ביד חכמים לקבוע מהן איזה זמן שירצו, כך פירש רש"י ז"ל. וא"ת תינח מעשר דרבנן, שביעית דאורייתא מאי איכא למימר. י"ל שביעית בזמן הזה דרבנן וכדרבי, וכדאמרינן בפרק השולח (גיטין לו, ב) גבי פרוזבול.

ר' שמעון שזורי קאמרת, ר' שמעון שזורי סבר יש בילה ורבנן סברי אין בילה. ואם תאמר מכל מקום לר' שמעון שזורי קשיא, דכיון דסבירא ליה יש בילה אמאי קאמר מקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו השריש לאחר ראש השנה אין תורמין ומעשרין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש, ונלך בו בתר לקיטה ויצבור גרנו לתוכו. ותירץ הרב בעל המאור ז"ל דר' שמעון שזורי לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי אין הולכין בו אלא אחר לקיטה דהיינו אחר גמר פירי וגמר פירי היינו לאחר שנתיבש בשדה, ואע"פ שנעשה פרכים פרכים מכל מקום מניחין אותו ליבש ולאחר ראש השנה שהכל יבש ומכניסין אותו כאחד הרי זה כאלו כלו חדש, ומיהו אפילו היה ישן ממש וחדש ממש די לו בשיצבור גרנו לתוכו דיש בילה, אלא לדידכו למה לכו להלך בתר השרשה אע"פ שנעשין פרכין, וחשיבתו להו כישן ממש וחדש ממש אכתי זילו בתר לקיטה כירק. ואי משום חדש וישן יצבור גרנו לתוכו, ואמרו ליה לא דאין בילה. זהו דרך שיטת הרב בעל המאור ז"ל. ולדבריו נמי הא דתנן בסופא דההיא מתניתין דהאורז והדוחן בפרק שני דשביעית (משנה ח), ר' שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע כיוצא בהן, לדבריהם דרבנן נמי קא אמר להו. אלא דתמיהא לי קצת דהא דר' שמעון שזורי מייתי לה בתוספתא דשביעית פרק שני (ה"ה) באנפיה נפשה שלא על דברי חכמים דהשרשה, דתניא התם פול המצרי שמנע ממנו מים שלשים יום לפני ראש השנה מתעשר לשעבר ומותר לקיימו בשביעית, פחות מיכן אסור לקיימו בשביעית ומתעשר לשנה הבאה, במה דברים אמורים בשל שקיא, אבל בשל בעל שמנע ממנו שתי עונות דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים שלש, ר' שמעון בן כיפר אומר משם ר' שמעון שזורי במה דברים אמורים בזמן שזרעו לירק וחשב עליו לזרע אבל אם זרעו מתחלה לזרע מקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו השריש לאחר ראש השנה אין מעשרין הימנו על מקום אחר ולא ממקום אחר עליו, אבל כונס גרנו לתוכו ומעשר הימנו עליו נמצא מעשר מן החדש על החדש ומן הישן על הישן, וצ"ע.

אישתמיטתיה הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פירי כלומר והלכתא כר' שמעון שזורי משום דהוי גמר פירי בשנה אחת קאמר, ולא מטעמא דר' שמעון שזורי דאמר כיצד יעשה יצבור גרנו לתוכו. ולמאי דפריש הרב בעל המאור דר' שמעון שזורי אית ליה דהני אורז ודוחן בתר לקיטה אזלינן ניחא, דשמואל דאמר כר' שמעון שזורי. אבל אי ר' שמעון גופיה סבירא ליה בתר השרשה כרבנן קשיא דשמואל דאמר כמאן.

תנן התם האורז והדוחן והפרגין וכו' פי׳ דאזלינן בהו בתר השרשה לענין שניה ושלישית ולענין שביעית:

אמר (רבא) [רבה] אמור רבנן וכו' או מדרבנן לגמרי כגון לקיטה דמעשר ירק או אמור רבנן אדינא דאורייתא דגמירי הכי או דנפקא להו מקראי כגון תבואה וזיתים בתר שליש והא דנקטינן הכא תבואה וזיתים בתר שליש אגב שיטפא דמתני׳ דלעיל נקטי׳ הכא זיתים ולאו בדוקא דהא לענין שניה ושלישית ולענין שביעית דאיירינן הכא אין הולכין בזיתים אחר שליש ודכותיה בתלמודא כדתנן באלו הן הלוקין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט והא ודאי חלוצה דרבנן היא וכן במס׳ מגילה הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ומעמדות דמעמדות אגב שיטפא וכדפרישנא התם בס״ד:

אמר רבה מתוך שעשויין פרכין פרכין אזול רבנן בתר השרשה פי׳ לפי שלוקטין ומפרכין היום מעט ולמחר מעט אי הוה אזלינן בתר שליש או בתר לקיטה אתו (למשרש) [למפרש] מן החדש על הישן או להפך הילכך הלכו בהם אחר השרשה שהכל משריש באחד. וא״ת והלא מ״מ ר״ה שלהם תשרי לענין חדש וישן דסתמא קתני לעיל לירקות וכל ירקות במשמע וכדקתני נמי הכא מקצתו השריש לפני ר״ה וא״כ כי אזלינן בתר לקיטה כירק אמאי אתי לאיקולקלי בהא טפי משאר ירק דעלמא שנלקט מעט מעט ואזלינן בתר לקיטה לענין שניה ושלישית ולא חיישינן לאיקולקלי דכיון דר״ה שלהם תשרי הרי הוא תורם ומעשר כל הנלקט מתשרי עד תשרי וליכא חשש קלקול וה״נ מ״ש וי״ל דשאני מיני קטניות אלו שעשויין להיות פרכין פרכין משנה לשנה להצניען ומתוך שהן לוקטין בשדה אחת מעט מעט ומניחן יתערבו הנלקטין אחר ר״ה עם הנלקטין לפני ר״ה משא״כ בירק שאין לוקטין ומצניעין אלא לוקטין ואוכלין. והא דאמרינן דמשום דנעשין פרכין פרכין אזיל בהו רבנן בתר (הפרשה) [השרשה] פרש״י ז״ל דאע״ג דשורת הדין לילך בהם אחר לקיטה כירק מצו רבנן לתקוני בהו דינא דהשרשה משום חשש קלקול דהא כל מעשר ירק דרבנן הוא. וק״ל דהניחא לענין מעשר אלא לענין שביעית דקתני מתניתין נמי מאי איכא למימר וי״ל דבשביעית מדרבנן נמי כגון שביעית בזמן הזה מדרבנן כדאיתא בהשולח. והראב״ד פי׳ דאזול רבנן בתר השרשה דאמרינן היינו דאזול אדינא דאוריי׳ שהשיעורים והענינים הללו הכתוב מסרם לחכמים לתקן בהם כמו שיראו:

א״ל אביי ויצבור גרנו לתוכו נראה מפרש״י ז״ל דקושיא היא אמאי שינו רבנן דיניהו למיזל בתר השרשה דאי משום חשש תערובות דחדש וישן יצבור גרנו לתוכו ויבללם יפה ונמצא תורם מכל אחד לפי חשבון וה״ל מן החדש על החדש ומן הישן על הישן וק״ל הא ר״ש גופיה דקאמר בילה איהו גופיה אזיל בתר השרשה וכדקתני מקצתו השריש לפני ר״ה וכו׳ ותירץ הר״ז הלוי דר״ש שזורי אזיל בתר לקיטה והא דנקיט השרשה לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין הולכין בו אלא אחר לקיטה דהיינו אחר גמר פרי וגמר פרי דהכא היינו לאחר שנתייבש בשדה ואע״פ שנעשה פרכין פרכין מ״מ מניחין אותו ליבש ולאחר ר״ה שהכל יבש מניחין אותו כאחד והרי זה כאלו כלו חדש ומיהו אפי׳ הי׳ ישן ממש וחדש ממש די לו כשיצבור גרנו לתוכו דיש בילה הילכך אפי׳ לדידכו למה לנו למיזל כתר השרשה אע״פ שנעשה פרכין פרכין וחשביתו להאי ישן ולהאי חדש מ״מ זילו בתר לקיטה כירק ובשעת עישורו יצבור גרנו לתוכו דהא יש בילה ונמצא תורם ומעשר מן ההדש על (הישן) [החדש] ומן הישן על (החדש) [הישן] ותירוץ זה דחוק מאד בעצמו ועוד דבתוספתא דשביעית פ״ב גרסי׳ להא מלתא באפי נפשה דלא קאי ארבנן כלל דתניא פול המצרי שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר״ה מתעשר לשעבר ומותר לקיימו בשביעית פחות מכן מתעשר להבא ואסור לקיימו בשביעית בד״א בשל שקיא פי׳ בית השלחין אבל בשל בעל שמנע ממנו ב׳ עונות דברי ר״מ וחכמים אומרים ג׳ ר״ש בן (כפר חנינא) [כיפר] אומר משום ר״ש שזורי בד״א בזמן שזרעו לירק וחשב עליו לזרע אבל אם זרעו מתחילה לזרע מקצתו השריש לפני ר״ה ומקצתו השריש לאחר ר״ה אין מעשרין ממנו על מקום אחר [ולא ממקום אחר] עליו אלא כונס גרנו לתוכו ומעשר ממנו עליו ונמצא מעשר מן החדש על החדש ומן הישן על הישן ע״כ. והנכון כפי׳ הראב״ד דהא דאביי לאו קושיא ממש היא דהא ודאי אע״ג דאפשר בתקנת בילה שפיר עביד רבנן למיזל בתר השרשה דלא בעי תקנה שהרי פעמים שלא יבללנו יפה אלא בעיא בעלמא הוא אי הוה אפשר למעבד בילה ומשום דפשטה דמתניתין דהאורז והדוחן משמע דלכל אחד עביד גרן בפני עצמו דברישא קתני מתעשרין לשעבר ובסיפא קתני מתעשרין להבא משמע בב׳ גרנות שיילינן לה בדרך קושיא ויצבור גרנו לתוכו ומיהו לאו קושיא היא ממש דהא ממתניתין ליכא הכריחא דלא תסגי בחד גרן:

אשתמיטתיה הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי פי׳ דמאי דפסק שמואל כר״ש היינו דהלכה כוותיה דצובר גרנו לתוכו ומיהו לאו משום דיש בילה אלא משום דהכל הולך אחר גמר פרי וק״ל ושמואל דאמר כמאן דהא רבנן בתר השרשה אזלי וכן ר״ש שזורי בשלמא להר״ז הלוי אתיא דשמואל כר״ש דסבר אחר גמר פרי אזלינן ואין גמרו עד שיתבשל הכל ומצניעין אותו ביחד וכלו חשוב חדש אלא לדידן דמפרשינן דאף ר״ש שזורי אזיל בתר השרשה נמי שמואל כמאן וי״ל דלעולם כרבנן ובפול המצרי שזרעו לזרע דיניה כתלתן מודו רבנן שהולכין אחר גמר פרי שאע״פ שלקט זעיר שם זעיר שם מ״מ גמר פריו בהדי הדדי משא״כ באורז ודוחן שנעשה פרכין פרכין ולקיטתו זה גמרו ואיכא חשש תערובת חדש וישן. והא דאמרי׳ דאי אשמעי׳ לכל אין בילה ה״א פי׳ כרבנן דאורז ודוחן ס״ל אף בפול המצרי דרבנן נמי הכי סבירא להו דבפול המצרי נמי לא מהניא בילה משום דבתר השרשה אזלינן דומיא דאורז ודוחן מיהת משום דהכל הולך אחר גמר פרי וכיון שכן אפשר הוא לבלול מה שהשריש קודם תשרי עם שהושרש אחר תשרי קמ״ל הלכה כר״ש שזורי ולא מטעמיה. ורש״י כתב אשתמיטתיה הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי ואף הקטניות לא הלכו בהם אחר השרשה וכי אמר שמואל הלכה כר״ש שזורי לאו מטעמיה דאלו ר״ש טעמיה משום בילה ושמואל טעמיה משום דכוליה חדש הוא וגדל ועומד אחר ר״ה. והלשון הזה סתום דקאמר דלשמואל הקטניות לא הלכו בהם אחר השרשה וא״כ הדרא קושיין לדוכתא שמואל דאמר כמאן (דאף) דבכלל קטניות אורז ודוחן ופרגין הם ודוחק לומר דשמואל דמפרש דרבנן באורז ודוחן לא אזלי בתר השרשה אלא בתר גמר פרי דהא בהדיא תנן דאזלי בתר השרשה ומפני זה אין פרש״י נכון בזה כלל:

הארז והדחן והשומשמין והפרגין והוא מין קטניות שמתמלא זרע כחרדל וכשמנענעו קורא קיש קיש ויוצא הזרע והוא מתוק ועושין ממנו שמן ונקרא בלשון לע"ז מא"ק ובלשון ערבי כשכש בכל אלו הולכין בהם לענין שביעית אחר גמר פרי ואם נגמר פרי בשנה ששית אע"פ שנלקט בשביעית יש לה דין ששית ואם נגמר הפרי בשביעית אע"פ שהושרש בששית ואע"פ שנלקט בשביעית דינם כדין שביעית וכן לענין מעשר ר"ל שאותם שנגמר פריים קודם ר"ה בשנה שניה מתעשר ראשון ושני ואותם שנגמר פריים אחר ר"ה בשנה שלישית מתעשר ראשון ועני וכן שאין מתעשרין מזה על זה וכן הדין בפול המצרי שזרעו לזרע ופול המצרים הוא מין פולים דקים כעין תורמוסין ויש שזורעים אותם לאכילת הירק שבהם ויש שזורעין אותם להניחם עד שיתקשו ויעשו בהם אותם הפולים ומ"מ אם זרעו לירק דינו כירק להתעשר אחר לקיטתו וכן לענין שביעית ר"ל שאם נלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית ואם נלקט בששית דינו כפירות ששית כדין שאר ירק ומגדולי המחברים מודים בפול המצרי לענין מעשר להבאת שליש כשזרעו לזרע אבל שאר קטניות ותבואה שיעורם לענין זה אחר עונת המעשרות שלהם אם הגיעו לעונת המעשר קודם שיכנסו לשביעית הרי אלו אוספן בשביעית ומותרין ואם לא הגיעו לעונת המעשרות עד אחר ר"ה הרי הן כפירות שביעית וכן אם הגיעו לעונת המעשרות לפני ר"ה של שלישית אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית מפרישין מהם מעשר שני ואם אחר ר"ה של שלישית מפרישין מהם מעשר עני וכן פירות האילן לר"ה שלהם ר"ל שאם באו לעונת המעשרות קודם חמשה עשר בשבט של שלישית מתעשרין בשנה שניה ואם לאחר זמן זה מתעשר בשנה שלישית ויש מודים בענין זה אחר חנטה כמו שנכתוב לפנינו וגדולי המחברים כתבוה על הדרך שפסקנו.

אע"פ שאין מעשרין מן החדש על הישן אם נתערב מעשר מהם לפי חשבון ר"ל שאם נתערבו עשרה מן הישן וחמשה מן החדש נוטל מהם אחד וחצי ואנו אומדין שנבלל יפה יפה ומתוך שנבלל יפה יפה בא אחד מן הישן לעשרה של ישן וחצי מן החדש לחמשה של חדש במה דברים אמורים ביין ושמן שמתוך שהם לחים הם נבללים יפה יפה אבל בתבואה ובכל דבר היבש אין סומכין על הבילה ויש חולקין בפסק זה:

בפרש"י בד"ה מתוך שעשוין כו' וירק מדרבנן כו' ובד"ה ויצבור כו' אם ישן וחדש כו' ובד"ה אשתמיטתיה כו' לא פליגי דלא אזלינן כו' אלא אחר גמר פירי כו' ועליה דהא מתניתין כו' האורז והדוחן כו' ההוא תנא הס"ד כצ"ל משמע ליה דשמואל דקאמר הכל הולך אחר גמר פירי באורז ודוחן כו' נמי קאמר לה וכ"כ התוס' לקמן ודו"ק ואח"כ מ"ה אשתמיטתיה כו' וכי אמר שמואל הלכה כר"ש שזורי לא כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה אל תקרי כו' כלומר עשייתה כשהוא כו' ובד"ה מתוך שעשוין כו' כדאמר גבי פרוזבול כו' כדתניא בת"כ מנין כו' ובד"ה ויצבור כו' כיוצא בהן כלומר כו' ובד"ה אחר גמר פירי אין זה אחר (קליטה) [לקיטה] כו' כצ"ל:

אל תקרי לשלש אלא לשליש למאי דפרישית לעיל בלשון הגמרא דעיקר השקלא וטריא דשמעתין היינו משום דמסברא היה נראה דשביעית ומעשר תליא בגמר פירי דהיינו שעת לקיטה אם כן היה באפשר לומר דהאי דהכא דרשה גמורה היא דאי אפשר לקרות לשלש השנים אם לא דתליא בשליש דאי בגמר פירי דהיינו לקיטה לא מקיים שפיר לשלש השנים דהא אפשר בפירות שביעית שנגמרו אחר ר"ה של מוצאי שביעית. דהא כמה מיני תבואות ופירות שנקצרין קודם סוכות כדמשמע בשמעתין. אע"כ דאפ"ה אסירי כיון שהביאו שליש. ולפ"ז הא דמקשה האי מיבעיא לגופא היינו משום דאסור לזרוע שום תבואה כלל בשביעית וא"כ שייך שפיר לשלש השנים אפילו אי אזלינן בתר קצירה ולקיטה. וע"ז משני שפיר כתיב קרא אחרינא וזרעתם כו' וא"כ ע"כ דהאי קרא דשלש השנים לא איצטריך לתבואה הנזרעת אלא אפירות האילן שגדלין מאליהם ומדכתיב בהו לשלש השנים ע"כ דלא תליא בגמר פירי ולקיטה אלא בשליש כגון דייתים וענבים דמיקרי נמי תבואה כנ"ל נכון. ואי תקשי אכתי אי בתר שליש אזלינן אפשר לזרוע סוף ששית שיביאו שליש קודם ר"ה וילקוט בשביעית. הא ליתא דסוף סוף מיקרי תבואת ששית והוי שפיר הברכה לג' שנים. ועוד דקודם ר"ה לאו זמן זריעה הוא לרוב העולם. וכ"ש למ"ד ספיחין אסורין מן התורה א"כ כל שנגמרו בשביעית מיקרי ספיחין כמ"ש הרמב"ם ז"ל:

בתוס' בד"ה אל תיקרי לשלש כו' ותימא דהדרא קושיא לדוכתא כו' עכ"ל כוונתם בזה כיון דשליש ילפינן מהכא וא"כ מייתר האי קרא דמועד שנת השמיטה בחג הסוכות ואית לן למימר דע"כ אתי קרא למימר דתשמט ותיזל עד חג הסוכות. מיהו למאי דפרישית לעיל בל' הגמ' בלא"ה לק"מ דהאי דרשא דלעיל לאו משום דמייתר האי קרא דבמועד שנת השמיטה בחג הסוכות דאיכא למימר דאיצטריך לגופה כדדרשינן פ' אלו נאמרין (סוטה דף מ"א) אלא דמפשטא דקרא בעינן למילף לעיל כדפרישית וק"ל:

בגמרא אמר רבה אמור רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזיתים בתר שליש מכאן משמע לכאורה להדיא דלא כדברי הרמב"ם שכתב דחנטה היינו משיגיע כ"א לעונת המעשרות כדמשמע להדיא מלשונו בפ"א מה' מעשר שני ובפ"ד מהל' שמיטין וא"כ אמאי פלגינהו הכא בתרתי הא תבואה וזיתים נמי היינו חנטה דהא שליש הוי עונת המעשרות מיהו איכא למימר דבפירות דמינכר עונת המעשרות דידהו שיש לה סימן מיקרי שפיר חנטה דהיינו התחלת גמר פירי דידהו שיהיו ראוין קצת וכדכתיב נמי בקרא התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר משמע דחנטה היינו דומיא דסמדר שכבר הגיע לשם פירי משא"כ בתבואה וזיתים דלא מינכר איצטריך למימר שליש. ועוד דלישנא דמתניתין נקט והוי נמי לישנא דקרא דדרשינן לעיל אל תיקרי לשלש אלא לשליש. ובירושלמי משמע קצת כדברי הרמב"ם ז"ל דאההיא מתני' דהאורז ודוחן קאמר התם בפירות הלכו אחר שליש והיינו כמ"ש התוספת לעיל דכולהו עונות המעשרות דקחשיב בפ"ק היינו הבאת שליש והכא אמרינן להדיא דפירות בתר חנטה א"כ מוכח דחנטה היינו עונת המעשרות ועמ"ש בזה לעיל ועוד אבאר לקמן בעזה"י:

בתוס' בד"ה מתוך שעשויין פרכין כו' ותימא תינח מעשר דרבנן אלא שביעית דאורייתא כו' א"נ כדתני בת"כ כו' ושבעה אוספים. כל זה מבואר בירושלמי. נ"ל לכאורה לפי שיטת הירושלמי דהיינו נמי האי טעמא דמסקינן בשמעתין מתוך שעשויין פרכין פרכין ואם אתה אומר דאזלינן בתר לקיטה או שליש נמצא שתבואת ששית יש לו שתי אסיפות זמנין בששית וזמנין בשביעית אע"כ דאזלינן בתר השרשה. כך נ"ל לפי שיטת ל' הירושלמי וכן מצאתי במפרש להירושלמי אבל לפי שיטת הת"כ שבתוספתא שלפנינו א"א לפרש כן דהא לא מייתי האי קרא אלא דלא נימא אע"פ שלא השרישו וא"כ ע"כ דהא קאמר ולא שבע אוספין היינו דאם נאמר אע"פ שלא השרישו נמצא דלעולם משכחת שבע אוספין דכל תבואה שנזרעת קודם ר"ה יהא מותר אע"כ דבהשרשה תליא מלתא וא"כ זמנין דתבואת ששית אסור לאסוף בשביעית כגון שלא השרישו קודם ר"ה וא"כ לפ"ז לא הוי משני התוספת הכא מידי דתיקשי ממ"נ אי אית ליה לתלמודא דידן האי דרשא דת"כ א"כ אמאי מהדרינן הכא אטעמא דפרכין פרכין דבפשיטות הו"ל לאתויי דרשא דת"כ מואספת את תבואתה ונילף מעשר משביעית כמ"ש התוספת לקמן לענין ירקות גבי דרשא דבאספך ואי לית ליה האי דרשא אם כן משביעית לא משני מידי:

ולכאורה היה נראה דודאי סמיך אדרשא דת"כ אלא דאכתי ק"ל מנ"ל לאוקמי האי קרא דואספת אהנך טפי משאר מינין. וע"ז משני הואיל ועשויין פרכין פרכין אלא דלפ"ז לא הוי מקשה מידי בסמוך ויצבור גורנו לתוכו דמה צורך לצבירת גורנו דסוף סוף מקרא ילפינן לה דאזלינן בתר השרשה וטעמא בעלמא הוא דאמרינן דמוקמינן קרא אהנך טפי הואיל ועשויין פרכין פרכין. לכך נראה דלא משמע ליה לתלמודא למילף מעשר משביעית כיון דמעשר דהני מילי מדרבנן הו"ל לתקן דומיא דאינך מיני דהוי מדאורייתא ולא דמי לירקות דילפינן מעשר משביעית לשיטת התוספת לקמן דשאני התם כיון דתליא בטעמא דרוב גשמי השנה כמו שיבואר שם ודו"ק. כל זה כתבתי לפי שיטת התוספת. אמנם לולי דבריהם היה נ"ל בעיקר קושייתם משביעית דאורייתא דאיכא למימר דההיא מתני' דהאורז ודוחן לאו לענין איסור דאורייתא איירי דודאי נוהג בהן דין שביעית לענין ביעור ושאר קדושת שביעית אלא הא דקתני מותרין בשביעית היינו דמותרין באכילה ולא מיתסרו משום ספיחין שגדלו בשביעית כיון שנשרשו בהיתר ואיסור ספיחין לא מיתסרו אלא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' שמיטין והכא כיון דלענין מעשר מונין להשרשה וכל שנשרשו קודם ר"ה מיקרי פירות ששית לכך לא ראו חכמים לאוסרן ג"כ משום ספיחין דמינכרא מלתא טובא דלאו פירות שביעית נינהו. וכן נראה מל' הרמב"ם ז"ל שם בפ"ד דין י"א דלמאי דפסיק בהאי דהאורז ודוחן כשמואל בסמוך דאמר הכל הולך אחר גמר פירי מפרש לה בהדיא לענין ספיחין ע"ש ובלשון הראב"ד ז"ל דין ט"ו וא"כ ה"ה לתנא דמתני' דאזיל בתר השרשה היינו נמי לענין ספיחין ומהטעם שכתבתי כנ"ל נכון וברור ותיתי לי דקיימתי לכולהו מסברא דנפשאי ומצאתי און לי מדברי הגדולים שכתבתי. ואין זה סותר לשיטת התוספת והירושלמי דמפיק להאי דהאורז והדוחן מקרא דאפשר דהנהו סברי דספיחין דאורייתא כרבי עקיבא או דאסמכתא בעלמא הוא כמו שמוכרח ג"כ לפרש לתירוץ הראשון של התוספת ודוק היטב. ועוד הרבה דברים יש לי בזה ואין להאריך ועיין בסמוך:

בד"ה ויצבור גורנו כו' ותימא מאי משני אכתי תיקשי לר"ש שזורי כו' עכ"ל. ולכאורה יש ליישב לפמ"ש בסמוך בשיטת התוס' דלמאי דילפי' בת"כ ובירושלמי מקרא דולא שבעה אוספין א"כ לא שייך כלל להקשות ויצבור גורנו לתוכו כיון דמדאורייתא תליא בהשרשה וא"כ איכא למימר לר"ש שזורי ס"ל הכי דמדאורייתא הוא וכך נראין הדברים כיון דר"ש שזורי מחלק בפול המצרי בין זרעו לירק ובין זרעו לזרע אע"ג דאידי ואידי גדילין על כל מים כירק כדאיתא לקמן ומבואר בירושלמי להדיא אלא ע"כ דאפי' הכי מחלק בין זרעו לזרע כיון דמדאורייתא תליא בהשרשה הנהו דנעשין פרכין פרכין דהו"ל שבעה אוספין כמו שכתבתי לעיל וא"כ בזרעו לזרע נמי דרכן ללוקטן פרכין פרכין ולא בזרעו לירק. אבל הא דמקשה אביי ויצבור גורנו לתוכו היינו אליבא דת"ק דמתני' דהאורז והדוחן דלא קתני פול המצרי אע"ג דמסתמא נעשין פרכין פרכין כדאיתא ליה לר"ש שזורי אע"כ דת"ק סובר דהאי טעמא דפרכין פרכין לא הוי אלא מדרבנן משו"ה לא רצו לחלק בפול המצרי בין זרעו לזרע או לירק כיון דחד מינא הוא ואוקמא אדינא דאזלינן בהו בתר לקיטה כיון שדרכו לגדל על כל מים כירק ואם כן מקשה שפיר דבאורז ודוחן נמי למה תיקנו בתר השרשה ולא אוקמא אדינא לעשר סמוך לגמרן ולילך אחר גמר פריין או אחר גשמי השנה שגדילין בו ואי משום דנעשה פרכין פרכין האיכא תקנתא על ידי צבירת גורן ומשני שפיר דרבנן סברי אין בילה כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

בגמרא מתקיף לה רבי זירא ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן. לפי שיטת רש"י ותוספת וסייעתייהו דסברי דפירות וקטניות מעשרן מדרבנן א"כ הוי מצי לשנויי הכא דהא דקאמר שמואל לכל אין בילה היינו במעשרות דאורייתא כגון במיני דגן וזיתים וענבים אבל בדרבנן יש בילה כדאשכחן בכה"ג לענין יש ברירה או אין ברירה דמחלקינן בין דאורייתא לדרבנן. אלא דהכא לא משמע להו לתלמודא לחלק ומכ"ש לפמ"ש התוספות דמימרא דשמואל דלכל אין בילה לענין מעשר איירי ומדנקיט לשון לכל משמע דבכל מילי איירי משום דכל מאי דתקנו רבנן כעין דאורייתא תיקון. ולפי שיטה זו היה נראה בעיני לפרש הא דמשני הש"ס אשתמיטתיה הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פירי דיש לתמוה אם כן במאי הוי הלכה כר"ש שזורי כיון דלא שייך צבירת גורן כמו שנדחקו רש"י ותוס' בזה. ולפמ"ש הוי א"ש דהא דקאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פירי הכי קאמר דודאי מדינא דאורייתא לעולם הולך אחר גמר פירי דבעינן סמוך לגמרן עישורן ומכ"ש לשיטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל דשליש וחנטה נמי מיקרי גמר פירי אלא דבהנך לחוד דאורז ודוחן לא תקנו חכמים כעין דאורייתא הואיל ועשויין פרכין פרכין והיינו לכתחלה אבל בדיעבד אם נתערב סמכינן אבילה כיון דבלא"ה מיהו שפיר מעשר דהא אזלינן בתר לקיטה כעין דאורייתא דהיינו סמוך לגמרן. אלא דאפ"ה צריך לצבור גורנו לקיים בהו נמי תקנתא דרבנן לילך אחר השרשה ובכה"ג ודאי שפיר סמכינן אבילה כן היה נראה בעיני נכון. אלא דלפי זה לא א"ש הא דאמרינן בסמוך ואי אשמעינן הכל הולך אחר גמר פירי דהא בלא"ה איצטריך ליה לשמואל לאשמעינן הלכה כר"ששזורי דצריך לצבור גורנו ועמ"ש בזה עוד לקמן בסמוך ודו"ק:

בתוס' בד"ה אחר גמר פירי כו' ותימא שמואל דאמר כמאן עכ"ל ולפע"ד נראה דשמואל סבר דטעמייהו דרבנן ור"ש שזורי היינו מהאי דרשא דת"כ שהביאו התוס' בשמעתין בד"ה מתוך וילפי מעשר משביעית והתם בהאי ברייתא דת"כ גופא פליג רבי נתן בן יוסף ומוקי לקרא דואספת את תבואתה לענין תבואה ממש ולענין הבאת שליש וא"כ שמואל דאמר כי האי תנא וכיון דליכא קרא מסתמא הולכין אחר גמר פירי. ועי"ל דשמואל סבר כהני תנאי דשילהי שמעתין דקאמרי דכל שגדילין על רוב מים מתעשרין לשעבר והכל תלוי בגשמי שנה א"כ ודאי לא אזלינן בתר השרשה כלל והאי תנא דאוורז ודוחן ורבי שמעון שזורי אפשר דלית להו הך דרשא דבאספך כדמשמע קצת בירושלמי סוף שמעתין דאורי ודוחן ע"ש: