Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 75a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 75a

    Pesachim 75a. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 458 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    לקיוהא דפירא איגדו"ר (איגרו"ר: חמיצות) טעם הפרי עומד בו שלא הוציאו ממנו כלום ואע"פ שהוחלש מאליו ונתקלקל טעמו מוציא דם שכחו בקרבו:

    הכא ליתא לקיוהא דפירא בעיניה שבלעו צלי הראשון:

    מנוקבת עשויה כבריחים כעין שלנו ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד לרוחבו וכל הטלה נצלה באויר שבין שני בריחים שאין בשרו נוגע בברזל:

    לדברי האוסר בפרק כל שעה (פסחים כו:) רבי אומר הפת אסורה:

    מהו הכא אין שבח עצים בפת:

    צלי אש קרינא ביה וגבי עצי איסורא מיהא ניתסר דהתם לא כתיב מיעוטא:

    אאש קפיד רחמנא וחום התנור תולדת אש הוא ואם תתן בו בגד נשרף ונעשה פחם ואש:

    חתכו לפסח ולא הבדיל אלא חתכו בשנים ושלשה מקומות למהר צלייתו אינקרני"ר בלע"ז:

    15 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 75a · Sefaria

    Tosafot

    וגרפו ואפה בו את הפת מהו תימה לריב"א מאי קבעי הא קתני סיפא בישלה ע"ג גחלים דברי הכל מותרת ואפי' למאן דמוקי התם בגחלים עוממות לא גרע חומו מחום חרס התנור שגרפו ותירץ ר"י שאני גחלים שאין חומן בא מחמת השלהבת אלא מחמת עצמן ועפרא בעלמא הן אבל חום התנור שגרפו מחמת חום שלהבת האבוקה בא שהוא איסור גמור הילכך מיבעי ליה ותימה לר"י כיון דהפת אסור כשאבוקה כנגדו וחום אבוקה אסור א"כ כשגרפו ואפה בו את הפת נמי יהא אסור הפת ופי' ר"י דאפילו כשאבוקה כנגדו לא אסור אלא מדרבנן ולא משמע כן בשמעתין וגם לא הוה שייך לפלוגי אי יש שבח עצים בפת אי לא ובירושלמי דייק כשהפסח נצלה בתנור והגחלים תחתיו הלא חום התנור כמו כן מבשלו והוי צלי מחמת דבר אחר ומפרש כי איכא אש האש נוצח כח התנור והתנור מצרף חום הגחלים שלא יתפזר:

    אין לי אלא שנכוה באש מניין כו' אע"ג דשחין ומכוה שוין לכל דבר דשחין ומכוה מטמאים בשבוע אחד בשיער לבן ובפשיון מ"מ נפקא מינה לענין צירוף דשחין ומכוה אין מצטרפין:

    נכוה בגחלת בגפסיס כו' תימה מה בין גפסים רותח וסיד לחרסו של תנור דאמרינן לעיל טעמא דכתב רחמנא צלי אש שני פעמים הא לאו הכי צלי אש קרינא ביה והכא איצטריך סיד וגפסיס רותח ריבוייא אבל מאש לא הוה ידענא:

    הא לאו הכי גחלת לא איקרי אש נראה לרשב"א דהוה מצי למימר גלי רחמנא במכוה וגמרינן מיניה ולא איצטריך לשנויי בע"א אלא משום לשון אחרון דלעיל מיהו תימה אמאי לא משני דרבי איירי בגחלים לוחשות והכא לא איצטריך לרבויי אלא עוממות דלא איקרי אש כדמוכח בסמוך וי"ל נהי דגחלת דקרא היינו עוממות סתם גחלת דמשנה ודברייתא הוי לוחשות:

    למעוטי אבר מעיקרו הקשה ה"ר יוסף נימא באש פרט תשרף כלל ונעשה כלל מוסף על הפרט ורבי כל מילי ואפילו אבר מעיקרו דלא דמי לפרט וי"ל דכלל דתשרף קאי אפרט כלומר במה תשרף באש הלכך לא מרבינן מתשרף אלא דומיא דאש דקאי עילויה והוי כלל הצריך לפרט דאמרינן בכיסוי הדם (חולין דף פח:) דאין דנין אותו בכלל ופרט ריב"א. והקשה רבינו יעקב דאורלינ"ש אמאי איצטריך קרא למעוטי אבר מעיקרו הא שמעינן ליה מדאיצטריך לא תבערו למעוטי שאין שריפת בת כהן דוחה שבת מכלל דאין יכול לשורפה באבר מעיקרו דאי יכול לשורפה בו א"כ פשיטא דלא דחיא שבת כיון דיכול לעשות בלא דחיית שבת ואומר ר"י דלא פירכא היא כלל דאיצטריך קרא היכא דליכא אבר מעיקרו דאי לא תימא הכי תיקשי אמאי איצטריך קרא דלא דחי שבת כיון שיכול להרתיח פתילה של אבר מערב שבת: [ועיין תוס' יבמות ו: ד"ה טעמא]:

    באש תשרף לרבות כל שריפות דתשרף ריבויא הוא דהוה מצי למיכתב באש תמות:

    Tosafot on Pesachim 75a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    התם איתא לקיוהא דפירא כו' רבינא אמר אע"ג דלא אסמיק חיליה אסור אי אפשר דלית ביה שורקי דדמא וקיי"ל כרבינא ולחומרא:

    מתני' אין צולין את הפסח על האסכלה ואם היתה אסכלה מנוקבת מותר ומבעי לן אליבא דמאן דאסר לצלות את הפסח על האסכלה דסבר כיון שאין האש בעצמה סובבת אותו אין צלי אש:

    תנור שהסיקו בקליפי ערלה שהן איסורי הנאה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האומר צליית הפסח באסכלה מהו אמר ליה רב אדא הפת מותרת.

    איני והאמר רבי יוחנן תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש משום שנאמר צלי אש שתי פעמים ודייקי' טעמא דכתיב צלי אש קרינא ביה ושני' גלי רחמנא בצליית אש דלאו אש היא וילפינן מינה אי בעית אימא כו':

    ת"ר חתכו ונתנו על גבי גחלים רבי אומר אומר אני שזה צלי אש ומי אמר רבי גחלת אש היא והתניא מכות אש אין לי אלא שנכוה באש ופרחה בה נגע הוא שהוא טמא נכוה בגחלת ברמץ כו' מנין ת"ל מכוה מכוה ריבה כלומ' שינה ושלש הכתוב מכוה לרבות כל מכוה מחמת אש מדרבי לגחלת מרבויא דקרא ש"מ גחלת לאו אש היא ושניא כי קא מרבי קרא גחלת של מתכת אבל גחלת [של] עץ ודאי אש היא איני דגחלת של מתכות אינה אש והא בת כהן דכתיב בה באש תשרף [וא"ר מתנה פתילה של אבר שני' שאני התם דאמר קרא באש תשרף] מדלא כתיב תשרף באש דמשמע אין שריפה עולה לה אלא באש אלא כתב רחמנא באש תשרף לרבות כל שרפה הבאה מכח האש ואע"פ שאינה אש בעצמה אבל פרים הנשרפים דכתיבא האש אחר שריפה שנאמר ושרף אותו על עצים באש אין שריפה עולה לה אלא באש עצמו למעט ציר רותח וגפסיס רותחים וכיוצא בהן: פי' הייא מהרה נ"א לעגל והוא מהרה חילקם בלשון אבל הפתרון אחד:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 75a · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו בפסח ראשון פרק [כל] שעה שהתנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת שלדעת רבי הפת אסורה ושהלכה כמותו ופרשוה שם באבוקה כנגדו ומפני שיש שבח עצים בפת וכן התבאר שם שאם בשלה על גבי גחלים הכל מודים שהפת מותרת הואיל ואין האיסור בעין ולא דברו שם בגרפו ואפה בו אם הוא חמור יותר מבשלה על גבי גחלים מפני שחומו חום השלהבת והגחלים כל שעבר השלהבת מהם אינה אלא כאפר וכל הנשרפין אפרן מותר או שמא דינו כבשלה על גבי גחלים או אפילו פחות מהן ולפיכך שאלו כאן לדברי ר' שאסר בתנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו בלא הצנה באבוקה כנגדו אע"פ שמודה בבשלה על גבי גחלים שמותר בגרפו מיהא מהו והעלו בה שאף זה מותר שלא הקפידה תורה אלא על עצי איסור והרי אינם ויש כאן שני גורמים וזה וזה גורם מותר וכן הלכה כמו שביארנו שם:

    ומ"מ לענין ביאור יש אומרים שמעולם לא עלה על דעת השואל שיהא תנור גרוף חמור מבשלה ע"ג גחלים אלא כשאמר לדברי האוסר פירושו לדברי האוסר בבשלה על גבי גחלים והוא האומר זה וזה גורם אסור ולא עוד אלא שהם גורסים בהדיא לדברי האוסר בבשלה ע"ג גחלים והוא האומר זוז"ג אסור [ואע"ג דאמר התם הא רבי והא רבנן] ואעפ"כ הוא מודה בבשלה על גבי גחלים שמותרת אלמא אף לדעת הסובר זה וזה גורם אסור בשלה על גבי גחלים מותרת אלא שהם מפרשים שזהו שהקשו שם אימר דשמעת ליה לר"נ יש שבח עצים בפת זה וזה גורם אסור מי שמעת ליה כלומר שאלו היה סובר זה וזה גורם אסור לא היה מודה בבשלה על גבי גחלים וכן י"מ שם בשלה על גבי גחלים שהוציאם מן התנור והניחם בקרקע ואפאו עליהם וזו ודאי תנור גרוף חמור מהן ואין זה כלום שאם כן כשהקשו שם ולמאן דאמר לוחשות מותר יש שבח עצים בפת היכי משכחת לה עד שהוצרכו להעמידה בשאבוקה כנגדו היאך לא העמידוה בגחלים שבתוך התנור ועיקר הדברים כפירוש ראשון ואף לדעת הגורסים לדעת האוסר בגחלת י"מ לדברי האוסר בגחלת על זו שאמרו למטה בענין פסח חתכו ונתנו ע"ג גחלים ר' אומר אומר אני זהו צלי אש אלמא שהיה שם שכנגדו שהיה אומר שאינו צלי אש ואף לענין פת מותר ושאל בתנור גרוף אם הוא חמור מהם על הדרך שביארנו וכבר הארכנו בדברים אלו בפרק כל שעה:

    תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש ודבר זה אתה מפרשו בשתלאו בתנור שאם תאמר שהניחו בקרקע התנור לא הוצרך ללמדה שהרי נתבאר במשנתנו שאפי' נגע בחרסו של תנור קולף את מקומו אבל צלהו על גבי גחלים הרי זה צלי אש ומה שאמר כאן חתכו ונתנו על גבי גחלים לא חתוך לאברים אלא דבר בהווה שאין דרך לצלות על גבי גחלים כלו כאחד אלא אם כן קורעו דרך בטנו להעמידו שטוח על הגחלים וי"מ שנוקבה בשנים ושלשה מקומות למהר צלייתו ודוקא בגחלים של עץ אבל אם ליבן מתכת וצלהו עליו אינו צלי אש ואין צריך לומר בסיד או חרסית:

    כבר ידעת בענין הנגעים שכל שהוסגר ולסוף הסגרו עמד בעיניו ר"ל שלא כהה וכן שלא נולד בו סימן טומאה מסגירו פעם שניה ומ"מ כל צרעת הבא מחמת שחין ומכוה אינו בדין זה אלא כל שעמד בעיניו לסוף שבעה מטהרו מיד ואין בו הסגר שני לעולם ושחין ומכוה שניהם ענין חמימות ר"ל שהבשר מתחמם לסבת השחין או המכוה ומכה צומחת אחר שכן צריך שתדע מהו מכוה ומהו שחין והתבאר במקומו שכל חמימות שאינו בא מחמת האור הן שבא מחמת הכאה כגון שהוכה באבן או בברזל או בעץ הן שנתחממה ידו בפסולת של זיתים שהם חמים הרבה בעוד שהם צבורים בלחותם הן בחמי טבריא או במקום שחוצבין בו העופרת הן מחמת גרב או חזזית או קדחת הרי זה שחין וכל שבא מחמת האור כגון שנכוה בגחלת או ברמץ או ברזל ואבן שנתלבנו באש או בסיד רותח או בחמי האור הרי זה מכוה ואע"פ שדינן שוה לענין שאין לצרעת הבא עליהם דין הסגר שני וכן שאין לצרעת הבא עליהם אלא שני סימני טומאה והם שער לבן ופשיון אבל לא מחיה מ"מ אין מצטרפין זה עם זה לכגריס כמו שהתבאר במקומו:

    אף לענין שריפת בת כהן ושאר כל הנשרפין מתכת שנתחמם וניתך על ידי האור בכלל אש הוא ועל זו אמרו בשריפתן שמתיכין את האבר וזורקין לתוך פיו והוא שורף את בני מעיו ואין אומרין לשרפו בחבלי זמורות אף בהרבאת עצים כדי שישרף מהר ותהא מיתה יפה שכך למדוה משריפת בני אהרן שהיתה נשמה נשרפת וגוף קיים וכמו שאמרו שני חוטין נכנסו בחוטמן ואין אומרין לשרפן בחמי האור שאין מיתה זו ממהרת כל כך ואינה מיתה יפה וכל שכן שאין שורפין באבר מעקרו בלא התכת אש כשיוצא מן המחצב שהוא חם הרבה שמ"מ לחום שמחמת האור אנו צריכים:

    עצי המערכה שעל המזבח כל עצים חדשים כשרין בהם אלא שנמנעים היו שלא להביא לא של זית ולא של גפנים משום ישוב ארץ ישראל ונוהגים היו בבדים של תאנה שביערים ובשל אגוז ושל עץ שמן וכיוצא באלו אבל הנשרפים חוץ לעזרה כגון פרים הנשרפים שהיו נשרפים בבית הדשן שהוא חוץ לעיר לא סוף דבר שכל העצים כשרים אפילו עצים ישנים שנסתרו מן הבנין אלא אפילו בקש וגבבא אבל סיד רותח וגפסיס רותח אע"פ שחומן בא מחמת האור פסולים הן:

    Meiri on Pesachim 75a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    דך עה בד"ה וגרפו ואפה כו' ותירץ ר"י שאני גחלים כו' אבל חום התנור שגרפו מחמת חום השלהבת כו' עכ"ל אבל רש"י פי' בפ' כל שעה אהא דאמר התם בשלה ע"ג גחלים ד"ה מותרת דכ"ש בתנור גרוף כו' ואפשר דהיינו למ"ד התם דאפי' בגחלים לוחשות ד"ה מותר דהוה כ"ש תנור גרוף והכא לא קמבעיא ליה בתנור גרוף אלא למ"ד התם בעוממות [דוקא] ד"ה שרי. ואין להקשות השתא דסברות הפוכות הוא דלענין ערלה גחלים עפרא נינהו ומותר ובתנור גרוף מבעיא ליה אי מקרי אש ולענין פסח אמרי' בהיפך דתנור גרוף ודאי לאו אש נינהו וגחלת מקרי אש לר' די"ל דהכא למ"ד התם בערלה דוקא בגחלים עוממות שרי והשתא ניחא לאוקמא הא דר' לענין פסח בגחלים לוחשות ועוד יבא בזה לקמן ודו"ק:

    בא"ד וחום אבוקה אסור א"כ כשגרפו ואפה כו' עכ"ל ר"ל לפי הסברא שכתבו דחום התנור כו' מחום השלהבת וא"כ מה לי אבוקה כנגדו דהוי חום השלהבת ומה לי חום התנור דהוי נמי חום השלהבת ומה שהקשה מהרש"ל דמוקי ליה התם דוקא באבוקה כנגדו י"ל דהיינו אבוקה בלא תנור וה"ה תנור שגרפו דה"ל נמי חום שלהבת ואפשר דעדיף מה"ט אפי' מגחלים לוחשות דלא בא החום מן השלהבת וכמ"ש התוספות ודו"ק:

    בא"ד ובירושלמי דייק כשהפסח נצלה כו' עכ"ל אין כאן מקומו אלא לקמן גבי פסח וק"ל:

    בד"ה נכווה בגחלת כו' תימה מה בין גפסיס כו' לחרסו של תנור כו' עכ"ל וכן יש להקשות לקמן גבי פרים הנשרפים דממעטינן מאש בלאו יתורא גפסיס וסיד רותח ולעיל גבי תנור אצטריך יתורא דצלי אש למעט מיהו להאי תירוצא דאמרינן לעיל גלי רחמנא התם וילפינן מינה איכא למימר הכא במכוה אי לאו יתורא לרבות הוה ילפינן ליה מתנור דגבי פסח וכן ההיא דפרים הנשרפים ילפינן מפסח דלאו אש נינהו ומיהו ק"ק דאדרבה נילף פרים הנשרפים ממכוה דאש נינהו ודו"ק:

    בד"ה הא לאו הכי כו' סתם גחלת דמשנה ודברייתא הוי לוחשות עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה הלא לשם איכא מ"ד בשלה ע"ג גחלים בעוממות וא"ל דסוגיא כו' עכ"ל ע"ש באורך. ונראה דודאי כן דרמי ליה לרב חסדא אגחלים ס"ל כמ"ש התוס' דסתם גחלים דברייתא הוה לוחשות וס"ל כמ"ד התם דאפי' לוחשות מותר אלא דרב חיננא דקמבעיא ליה לעיל בתנור לא ס"ל הכי אלא דלא שרי התם אלא בעוממות ולשון תורה וברייתא שוה לרב חיננא וק"ל:

    בפירש"י בד"ה קמ"ל ג"ש דשריפה כו' אהני דרב נחמן לאפוקי זמורות ורותחין עכ"ל כפירושו הכא כן פי' רש"י בפרק ד' מיתות וז"ל קמ"ל ג"ש דמקריא נמי שריפה והשתא דמקרי שריפה ברור אותה לו כו' מדרב נחמן עכ"ל ר"ל דאי לאו דרב נחמן לא הוה ממעטין זמורות מג"ש אלא דמג"ש הוה ילפינן דשריפת נשמה וגוף קיים נמי מקרי שריפה וה"ה שריפת הגוף ממש דמקרי שריפה ואתא דר"נ למעט שריפה ממש בזמורות דלא הוה יפה כ"כ כמו שריפת אבר ומה שהקשה מהרש"ל לפירש"י א"כ לעיל דפריך וכ"ש אש עצמה כו' מאי משני ג"ש שמא אף בחבילי זמורות נוכל לשרוף כו' עכ"ל י"ל דהמתרץ הוה ס"ד דידע המקשה ההוא דברור מיתה יפה ולא פריך ליה ונקיף חבילי זמורות כו' אלא משום דשריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה מקרי ומשני ליה ג"ש דמקרי נמי שריפה וה"מ למפרך אכתי וניעבד נמי בחבילי זמורות אלא דניחא ליה למפרך מיניה וביה וניעבד נמי חמי אור כו' כך נ"ל ליישב פירש"י הכא ובפ' ד' מיתות ודו"ק:

    תוספות בד"ה באש תשרף כו' דתשרף רבויא דה"מ למכתב באש תמות עכ"ל היינו לפי מאי דס"ד השתא אבל למאי דמסיק משום דכתיב תשרף לבסוף אפשר לומר דלאו ריבויא הוא וק"ל:

    Chidushei Halachot on Pesachim 75a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא ונקיף לה חבילי זמורות (דאמר רב מתנה פתילה של אבר היו עושין לבת כהן, דכתיב באש תשרף, והמ"ל באש תמות, תשרף לרבות כל שרפות הבאות מן האש, וע"ז מקשה, וכש"כ אש עצמה עכ"פ דסגי, נקיף לה חבילי זמורות, ומשני דבעי שרפת נשמה וגוף קיים). קשה לי, דלקשי יותר דמנ"ל דשרי באבר דלמא בעי אש ממש, ותשרף לאו רבויי דהא לא מצי למכתב תמות, משום דבעי למעט שלא להשליך לפיה שלהבת להמיתה בשרפת נשמה וגוף קיים להכי כתיב תשרף שיהא שרפת הגוף:

    תד"ה הא לא"ה וכו' נראה להרשב"א והומ"ל גלי קרא וכו' תמוה לי דהיכי אפשר ללמוד במכוה. הא גם במכוה לא ידעי' דהוי אש ממש אלא דהוי עכ"פ בכלל דבר הבא מן האור כמו סיד וחרסית. וא"כ בפסח דסיד וחרסית אמעיט מצלי אש ב' פעמים ממילא גם בגחלת י"ל דאמעיט:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 75a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 75, Amud Aleph, about 458 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 19 words

      Opens “לְקִיּוּהָא דְפֵירָא בְּעֵינֵיהּ. הָכָא — לֵיתָא לְקִיּוּהָא…”

    2. Segment 233 words

      Opens “אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח וְכוּ׳. מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?!…”

    3. Segment 326 words

      Opens “בְּעָא מִינֵּיהּ רַב חִינָּנָא בַּר אִידִי מֵרַב…”

    4. Segment 431 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: וְהָאָמַר רַב חִינָּנָא סָבָא אָמַר…”

    5. Segment 518 words

      Opens “טַעְמָא דְּגַלִּי רַחֲמָנָא ״צְלִי אֵשׁ״ ״צְלִי אֵשׁ״…”

    6. Segment 67 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: גַּלִּי רַחֲמָנָא הָתָם, וְיָלְפִינַן מִינַּהּ.…”

    7. Segment 740 words

      Opens “וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָתָם טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא…”

    8. Segment 828 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: חֲתָכוֹ, וּנְתָנוֹ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים.…”

    9. Segment 929 words

      Opens “וּרְמִינְהוּ ״מִכְוַת אֵשׁ״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּכְוָה…”

    10. Segment 1015 words

      Opens “טַעְמָא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא ״מִכְוָה״ ״מִכְוָה״, הָא לָא…”

    11. Segment 1115 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ לָא אִיצְטְרִיךְ…”

    12. Segment 1222 words

      Opens “וְגֶחָלִים שֶׁל מַתֶּכֶת לָאו אֵשׁ הוּא? וְהָא…”

    13. Segment 1314 words

      Opens “שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״, ״תִּשָּׂרֵף״…”

    14. Segment 1428 words

      Opens “וְכׇל שֶׁכֵּן אֵשׁ עַצְמָהּ. וְנַקֵּיף לַהּ חֲבִילֵי…”

    15. Segment 1519 words

      Opens “וְנַעְבֵּיד לַהּ חַמֵּי הָאוּר? מִשּׁוּם דְּרַב נַחְמָן,…”

    16. Segment 1641 words

      Opens “וְכִי מֵאַחַר דְּאִיכָּא רַב נַחְמָן, גְּזֵירָה שָׁוָה…”

    17. Segment 177 words

      Opens “וְאֶלָּא ״בָּאֵשׁ״ לְמָה לִי? לְאַפּוֹקֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ.…”

    18. Segment 1837 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וְכֹל…”

    19. Segment 1933 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם כְּתִיב ״בָּאֵשׁ״…”

    20. Segment 206 words

      Opens “הָתָם נָמֵי כְּתִיבָא שְׂרֵיפָה לְבַסּוֹף, דִּכְתִיב:…”

    Original text

    לְקִיּוּהָא דְפֵירָא בְּעֵינֵיהּ. הָכָא — לֵיתָא לְקִיּוּהָא דְפֵירָא בְּעֵינֵיהּ.

    sharpness of the fruit remains present in the vinegar in its pure, unadulterated form, despite the fact that the vinegar itself is not sharp. Here, the sharpness of the fruit does not remain present in the vinegar in its pure, unadulterated form because it has already been used with the meat. Therefore, the vinegar is no longer potent enough to keep the blood in the meat.

    אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח וְכוּ׳. מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: וְאִם אַסְכָּלָא מְנוּקֶּבֶת — מוּתָּר. וְאָמַר רַבִּי צָדוֹק, מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ: צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכָּלָא מְנוּקֶּבֶת.

    It was taught in the mishna that one may not roast the Paschal lamb on a grill. Subsequently, the mishna quotes an incident in which Rabban Gamliel instructed his servant to roast the Paschal lamb for him on a grill. The Gemara expresses surprise: Was an incident cited to contradict what was previously stated? The Gemara responds: The mishna is incomplete and is teaching the following: And if it is a perforated grill, so that the fire reaches each part of the meat and the animal will not be roasted from the heat of the grill itself, it is permitted. And with regard to this Rabbi Tzadok said that there was an incident with Rabban Gamliel, who said to his slave Tavi: Go and roast the Paschal lamb for us on the perforated grill.

    בְּעָא מִינֵּיהּ רַב חִינָּנָא בַּר אִידִי מֵרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה וּגְרָפוֹ וְאָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, לְדִבְרֵי הָאוֹסֵר, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הַפַּת מוּתֶּרֶת.

    The Gemara cites a discussion related to the subject of roasting the Paschal lamb. Rav Ḥinnana bar Idi raised a dilemma before Rav Adda bar Ahava: In the case of an oven that one fired with peels of fruit that are orla , i.e., fruit that grows on a tree the first three years after it was planted, from which one may not receive any benefit, if, after the oven became very hot, he swept it and removed the fuel and the ashes, and he baked bread in it, according to the opinion that prohibits bread baked directly with heat from orla fuel, what is the halakha with regard to this bread? It was baked with the heat trapped in the oven only after the fuel was removed. He said to him: The bread is permitted.

    אֲמַר לֵיהּ: וְהָאָמַר רַב חִינָּנָא סָבָא אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ וּגְרָפוֹ וְצָלָה בּוֹ אֶת הַפֶּסַח — אֵין זֶה צְלִי אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״צְלִי אֵשׁ... צְלִי אֵשׁ״, שְׁתֵּי פְעָמִים.

    Rav Ḥinnana said to him: But didn’t Rav Ḥinnana the Elder say that Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: If there is an oven that one fired and swept so that the heat remains but there is no longer any fire in the oven, and one then roasted the Paschal lamb in it, this is not a fulfillment of the Torah’s command that the Paschal lamb must be roasted in fire, as it is stated in the Torah: “And they shall eat the meat on that night, roasted in fire, and matzot ; with bitter herbs they shall eat it. Do not eat of it raw, nor boiled in water, but roasted in fire; its head with its legs and with its inner parts” (Exodus 12:8–9), and since it says the phrase: Roasted in fire, two times, the verse emphasizes that the Paschal lamb must literally be roasted on the fire?

    טַעְמָא דְּגַלִּי רַחֲמָנָא ״צְלִי אֵשׁ״ ״צְלִי אֵשׁ״ שְׁתֵּי פְעָמִים. הָא לָא גַּלִּי רַחֲמָנָא, הֲוֵי אָמֵינָא צְלִי אֵשׁ הוּא.

    The following can now be inferred: The reason is specifically because the Merciful One reveals this halakha with regard to the Paschal lamb in the Torah by repeating: Roasted in fire, roasted in fire, twice. But if the Merciful One had not revealed this halakha by emphasizing the need to roast it directly on the fire, I would have said a Paschal lamb roasted in an oven that has already been swept is nonetheless considered roasted in fire. Therefore, in other situations in which something is roasted in an oven, even if it is not roasted directly from the heat of a fire, its status should be comparable to something that was roasted directly from the fuel. If the fuel is forbidden, the food should be forbidden.

    אֲמַר לֵיהּ: גַּלִּי רַחֲמָנָא הָתָם, וְיָלְפִינַן מִינַּהּ.

    Rav Adda bar Ahava said to Rav Ḥinnana bar Idi: The Merciful One reveals it there, with regard to the Paschal lamb, and we learn from it that even in other areas of halakha , only something that is roasted directly by a fire is considered roasted in fire.

    וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָתָם טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״צְלִי אֵשׁ״ שְׁתֵּי פְעָמִים, הָא לָא כְּתַב רַחֲמָנָא ״צְלִי אֵשׁ״ שְׁתֵּי פְעָמִים, הֲוָה אָמֵינָא: אַאֵשׁ קָפֵיד רַחֲמָנָא, וַאֲפִילּוּ גְּרָפוֹ נָמֵי — צְלִי אֵשׁ הוּא. אֲבָל הָכָא, אַעֵצִים דְּאִיסּוּרָא קָא קָפֵיד רַחֲמָנָא, וְהָא לֵיתַנְהוּ.

    And if you wish, say a different answer instead: There, in the case of the Paschal lamb, the reason one may not roast the lamb if one has already swept out the oven is that the Merciful One writes “roasted in fire” twice. But if the Merciful One had not written “roasted in fire” twice, I would have said that the Merciful One is particular about fire, meaning that the source of the heat in the oven should be fire, and even if one swept it, it is still considered roasted in fire. It was therefore necessary to repeat the phrase “roasted in fire.” But here, in the case of orla , the Merciful One is particular about the prohibited fuel, and it is not here in the oven. Therefore, there is no reason to prohibit the bread.

    תָּנוּ רַבָּנַן: חֲתָכוֹ, וּנְתָנוֹ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי שֶׁזֶּה צְלִי אֵשׁ. רָמֵי לֵיהּ רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי לְרַב חִסְדָּא: מִי אָמַר רַבִּי גֶּחָלִים אֵשׁ נִינְהוּ?

    The Sages taught: If one cuts the Paschal lamb superficially in several places and places it on coals, Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that this is considered roasted in fire, as coals have the status of real fire. Rav Aḥadvoi bar Ami raised a contradiction to Rav Ḥisda: Did Rabbi Yehuda HaNasi actually say that coals are considered like fire?

    וּרְמִינְהוּ ״מִכְוַת אֵשׁ״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּכְוָה בְּאֵשׁ, נִכְוָה בְּגַחֶלֶת, בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וְכׇל דָּבָר הַבָּא מִן הָאוּר, לְאֵיתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר, מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִכְוָה״ ״מִכְוָה״ רִיבָּה.

    Rav Aḥadvoi bar Ami raised a contradiction based on the Torah’s statement with regard to the laws of leprosy: “Or flesh that shall have on its skin a burn from fire” (Leviticus 13:24). From the fact that it says a burn from fire, I have derived nothing other than a case in which it is burned by fire itself; if it is burned by a coal, by burning ash, by burning lime, by burning plaster [ gipsis ], or by anything else that is burning and whose source of heat comes from fire, to include also water heated by fire, from where is it derived that these are also considered a burn from fire? The verse states: A burn, a burn, twice. By repeating the term, it includes all these types of burns.

    טַעְמָא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא ״מִכְוָה״ ״מִכְוָה״, הָא לָא רַבִּי רַחֲמָנָא ״מִכְוָה״ ״מִכְוָה״, גֶּחָלִים לָאו אֵשׁ נִינְהוּ!

    The following can now be inferred: The reason is that the Merciful One includes these types of burns in the Torah through the words: A burn, a burn. But if the Merciful One had not included them through the repetitive expression a burn, a burn, one would have assumed that coals are not considered fire, which contradicts the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi that any usage of the term fire includes coals as well.

    אֲמַר לֵיהּ: גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵי. כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְגַחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת.

    He said to him: With regard to a red-hot wood coal, it is not necessary for the verse to include it. As long as it is burning, it is certainly considered a fire. Where a verse is necessary is with regard to a red-hot piece of metal that was heated by a fire. Without the verse, it would have been possible to think a person burned by hot metal it is not considered burned by fire.

    וְגֶחָלִים שֶׁל מַתֶּכֶת לָאו אֵשׁ הוּא? וְהָא גַּבֵּי בַּת כֹּהֵן, דִּכְתִיב: ״בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״. וְאָמַר רַב מַתְנָה: פְּתִילָה שֶׁל אֲבָר הָיוּ עוֹשִׂין לָהּ!

    The Gemara expresses surprise at the previous answer: And are red-hot pieces of metal not considered fire? But with regard to a daughter of a priest who committed adultery after betrothal, it is written: “And the daughter of a priest, if she profanes herself through adultery, she profanes her father; in fire she shall be burned” (Leviticus 21:9), and Rav Mattana said: They would not literally burn her in fire; rather, they would prepare for her a molten bar of lead. They would execute her by pouring molten lead down her throat. This proves that burning metal is considered fire.

    שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״, ״תִּשָּׂרֵף״ — לְרַבּוֹת כׇּל שְׂרֵיפוֹת הַבָּאוֹת מִן הָאֵשׁ.

    The Gemara responds: It is different there, as the verse states not simply fire, but “in fire she shall be burned.” The expression “she shall be burned” comes to include all burnings that come from fire.

    וְכׇל שֶׁכֵּן אֵשׁ עַצְמָהּ. וְנַקֵּיף לַהּ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וְנִקְלַהּ! אָתְיָא ״שְׂרֵיפָה״ ״שְׂרֵיפָה״ מִבְּנֵי אַהֲרֹן. מָה לְהַלָּן — שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים, אַף כָּאן — שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים.

    The Gemara suggests: If so, all the more so fire itself fulfills the requirement of burning. Let us surround her with bundles of branches and burn her with them. The Gemara responds: It comes from a verbal analogy between the word “burning” stated here and the word “burning” stated and in the context of the death of the sons of Aaron: Just as below, with regard to the sons of Aaron, the verse states that they were burned with fire (see Leviticus 10:2), and it was a burning of the soul and the body remained, as even their clothes were not burned, so too, here, with regard to the daughter of a priest, it means the burning of the soul and the body remains.

    וְנַעְבֵּיד לַהּ חַמֵּי הָאוּר? מִשּׁוּם דְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר קְרָא: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה.

    The Gemara challenges: Let us execute her with boiling water heated by fire. The Gemara answers: It is due to the statement of Rav Naḥman, as Rav Naḥman said that the verse states: “And you shall love your fellow as yourself” (Leviticus 19:18). When executing someone, select for him a kind death. Even when someone must be executed, his dignity should be protected. He should be executed in the most comfortable way possible.

    וְכִי מֵאַחַר דְּאִיכָּא רַב נַחְמָן, גְּזֵירָה שָׁוָה לְמָה לִי? אָמְרִי: אִי לָאו גְּזֵירָה שָׁוָה, הֲוָה אָמֵינָא: שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים — לָאו שְׂרֵיפָה הִיא. וְאִי מִשּׁוּם דְּרַב נַחְמָן — נַיפֵּושׁ לַהּ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת טוּבָא, כִּי הֵיכִי דִּתְמוּת בַּעֲגָלָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

    The Gemara asks: Once there is the reason of Rav Naḥman, why do I need the verbal analogy derived from the sons of Aaron? Even without it, Rav Naḥman’s ruling requires the court to carry out the execution with molten lead, which provides an easier death. Say in answer to this question: If not for the verbal analogy, I would have said that burning the soul while the body remains is not considered burning. And if it were only due to the statement of Rav Naḥman that one must select a kind death, we should add many bundles of branches so that she would die quickly. Therefore, the verbal analogy teaches us that executing with molten lead is considered burning.

    וְאֶלָּא ״בָּאֵשׁ״ לְמָה לִי? לְאַפּוֹקֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ.

    But if it so that the verse says “she shall be burned” to include all methods of burning, for what do I need the expression “in fire”? The Gemara answers: To exclude lead from its source.

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וְכֹל הֵיכָא דִּכְתִיב ״בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״, לְרַבּוֹת כׇּל שְׂרֵיפוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת אֵשׁ הוּא? וְהָא גַּבֵּי פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים, דִּכְתִיב בְּהוּ: ״וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ״, וְתַנְיָא: ״בָּאֵשׁ״ וְלֹא בְּסִיד רוֹתֵחַ, וְלֹא בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ?

    Rabbi Yirmeya said to Rabbi Zeira: Is it true that anywhere that it is written: “In fire she shall be burned” it comes to include all methods of burning that come from fire? But what of bulls that are burned, about which it is written: “And he shall burn it on wood in fire, where the ash is poured it shall be burned” (Leviticus 4:12), and it was taught in a baraita : In fire, and not in burning lime and not in burning plaster? Why aren’t all methods of burning permitted in this case as well?

    אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם כְּתִיב ״בָּאֵשׁ״ וַהֲדַר ״תִּשָּׂרֵף״ — לְרַבּוֹת כׇּל שְׂרֵיפוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת הָאֵשׁ. הָכָא כְּתִיב ״וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ״ לְבַסּוֹף ״אֵשׁ״, לְמֵימְרָא דְּאֵשׁ — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא.

    He said to him: How can these cases be compared? There, in the case of the daughter of a priest, it is written: “In fire,” and the verse subsequently states that she shall be burned, which comes to include all methods of burning that come from fire. Here, in the case of a bull, it is written: “And he shall burn it on wood in fire.” At the end it says fire, to say that with regard to fire, yes, it may be used, but with regard to something else, no, it may not be used.

    הָתָם נָמֵי כְּתִיבָא שְׂרֵיפָה לְבַסּוֹף, דִּכְתִיב:

    The Gemara objects: There, too, with regard to bulls that are burned, burning is written at the end, as it is written at the end of that verse: