Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 7a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 7a

    Pesachim 7a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 387 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    וניבטליה בשית ליתקנו רבנן לכל אדם ליבטל בלבו בתחלת שש דהשתא לא פשע דאיכא זכרון טובא שהרי עסוק בשריפתו:

    כיון דאיסורא דרבנן דמשעברו חמש אסור בחמץ לדברי הכל כדאורייתא דמי ואינו שלו ולא מצי מבטל ליה בלבו וכיון דחס עליה ומשהי ליה פורתא עבר עליה:

    המקדש אשה:

    משש שעות ולמעלה מתחלת שש דאיסורא דרבנן הוא:

    אפילו בחיטי קורדנייתא הצומחים בהרי אררט קשין הם מאד ואפילו הכי אין חוששין לקדושין אם באו עליהם מים ואף על גב דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קידושי תורה ושרי אשת איש לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו:

    עיסה מגולגלת שלא החמיצה ומפני אימת כבוד רבו אין יכול לקום ולילך ולאפותה:

    דקדים ומבטל לה בלבו דעדיין היא ברשותו שלא נאסרה עליו:

    דיקא נמי דעדיין לא החמיצה דקתני היה יושב בבית המדרש דמשמע מפני שאין יכול לקום ולילך משם הוא מבטלה בלבו ואי בחמץ גמור למה לי יושב בבית המדרש ואפילו אם היה פנוי מה בידו לעשות יותר השבתה בלב זהו ביעורו אלא ודאי כשיש בידו לתקן קאי ובידו לאפותה אם היה פנוי הואיל ולא החמיצה עדיין ומשום יום טוב נקט יושב בבית המדרש ודשבת מתוקמא בחמץ גמור ובארבעה עשר שחל להיות בשבת:

    10 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 7a · Sefaria

    Tosafot

    לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר פ"ה אע"פ דאיכא למתלי במוכר כמו בלוקח מספיקא תלינן לחומרא ואין נראה לר"י דסמוך מיעוטא דחולין דשאר מעות לפלגא דמוכר וה"ל רובא להיתר ואור"י דלוקחים הוו רובא דכמה בני אדם עומדים על בהמה אחת לקנות:

    בהר הבית לעולם חולין מקשה ר"י היאך נמצאו שם הא אמר בפ' הרואה (ברכות סב:) לא יכנס בהר הבית במעות הצרורות בסדינו ואור"י דאינו אסור אלא היכא דנושאן בפרהסיא בסדינו דגנאי הוא דנראה כהולך שם לסחורה אבל בצינעא לא:

    עשויין להתכבד בכל יום קשה לר"י דמסקי' בפרק דם הנדה (נדה נו: ושם) גבי שרץ שנמצא במבוי אין חזקתו מתכבד אלא על ידי בדיקה ותירץ דשרץ שהוא בכעדשה אין חזקתו כל כך מתכבד כמו במעות:

    בלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע מכאן היה מצריך רשב"א לברך לפני המילה להכניסו דאי לאחר המילה ישקר בברכתו דלהכניסו להבא משמע ועוד שצריך לברך עובר לעשייתו ולא נראה לר"ת דבפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קלז: ושם) תניא המל אומר אקב"ו על המילה אבי הבן אומר להכניסו משמע לאחר המילה מקומו אע"ג דלהכניסו משמע להבא לא קשה דלא על זאת הנעשה עכשיו מברך אלא משבח ומודה להקב"ה שצונו על המילה כשתבא לידו ותיקנוה כאן לגלות ולהודיע שזו המילה נעשה לשם יוצרנו ולא לשם ע"ג ולא לשם מורנא ולא לשם הר גרזים ואין צריך לברך עובר לעשייתו אלא במקום שהעושה המצוה הוא מברך אבל כשמברך אחר לא ותדע שהרי ברכת אירוסין אינו מברך אלא אחר אירוסין:

    Tosafot on Pesachim 7a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    וניבטליה בשעה ששית למה בזמן הביעור כו' פשוט' היא פי' קורדניאתא חטים חזקים ואין מחמיצין (היא) אפי' אלו כיון שהוכשרו במים איסורי הנאה הן כחמץ גמור ואקשי' וכי בתר איסורא לא מצי מבטל ליה והתניא היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בבית מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יום טוב והנה יום טוב לא משכחת לה אלא בתר איסורא וקתני דמבטל ושנינן לא בתלמיד חכם שיש לו עסה מגולגלת בביתו ביום טוב ומתיירא שמא תחמיץ שמקדים ומבטלה קודם שתחמיץ דיקא נמי מדקתני היה יושב בבית המדרש ש"מ:

    פת שעיפשה ולא ידע אי מצה אי חמץ הוא אם רבו ימי מצה מותרת היא פי' אחר הפסח: ואקשי' וניזל בתר בתר'. כלומר כמעו' מעשר כיון שעכשיו כל הפת שעושין מצה היא [גם זו] מצה היא שהחמץ כבר עבר מי לא תנן [בפ"ז דשקלי'] מעות שנמצא לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר כלומר במעות מעשר שני קונין בהמה כדכתיב (דברים יד כו) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' ואמרי' מה טעם הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום אלמא אמרי' אינהו אזלו והני אחריני נינהו וכו' אקשי' ומי אזלינן אחר האחרון והתניא ר' יוסי אומר תיבה שנשתמש בה חולין ומעשר אם רוב חולין חולין ואם רוב מעשר מעשר ולא קתני אחר אחרון ופרקי' בדלא ידעינן איזה מהן אחרון או כגון שנשתמשו צבורין כלומר צבור מכאן וצבור מכאן ושניהן כאחד ואין אחד מהן אחרון או נמצא בגומא דאיכא למימר לא ראה אותה:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 7a · Sefaria

    Ritva

    דאמר רב גידל אמר רב המקדש מו' שעות ולמעלה אפי' בחיטי קודנייתא וכו'. הנכון כפי' רת"ם ז"ל דחיטי קודנייתא חימוצן קשה והוי כנוקשה דרבנן והיינו ראיה דמותיב דמה לי חמץ דרבנן בשיעור דאוריית' או חמץ דאוריית' בשיעור דרבנן. וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו מדלא נקיט אפי' בשעה ששית ובחמץ של תורה שמעינן התם חוששין לקידושיו להצריכה גט משום מראית העין כיון שעדיין עסוקין בביעורו ולא בדילי מיניה לגמרי ואגב אורחיה שמעינן שהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקידושיו כלל ואפי' להחמיר ולא משום טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כדכתב הר"ב בעל העיטור ז"ל אלא שכך דינו מן התורה דשוה פרוטה אמר רחמנא וליכא. וכיון שכן המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקידושיו לחומרא כדין תורה דהא איכא ממון גמור ועדי' כשרים מן התורה ע"כ בשם רבו הרא"ה ז"ל. ורש"י ז"ל כתב זה לשונו ואע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קידושי תורה ושרינן אשת איש לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתי דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת משה וישראל ורבנן אמרו לאו קידושין נינהו ע"כ. וכתב עוד הרי"ט ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל אע"ג דודאי לר' שמעון חמץ מותר בהנאה מן התורה כל י"ד אסור הוא מד"ס ומעקר כיון דחמץ אסור בהנאה לר' שמעון מדרבנן הוי סוגיין כהלכה דאינו יכול לבטלו דשעה ששית כוליה בדיקה הוא ואם קידש את האשה מו' שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו כלל והרי זה אמת ונכון מפי הרא"ה ז"ל וזהו שיטת הרב בעל העיטור ז"ל ע"כ:

    והתניא היה יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ וכו' עד מבטלו בלבו כתב הרי"ט ז"ל דלבו לאו דוקא דדברים שבלב אינן דברים לענין הפקר אלא לאפוקי שאין צריך להשמיע לאזנו, וע"כ האי דקתני אחד שבת ואחד יו"ט היינו בתחילת שבת סמוך או בבין השמשות שלו דאי בשבת ממש האיך אפשר שלא החמיצה דהא לדברי הכל כל ששהה שיעור מיל בלא עסק הרי הוא חמץ ואעפ"י שלא נראו בה סידוק ושיאור כדאיתא בפ' ואלו עוברין גבי מתני' דבצק החרש. ועוד הקשה תלמוד זה האיך הניח ביו"ט עיסה מגולגלת בתוך ביתו דהא קיל"ן דלכתחילה אסור להניח העיסה כלל בלא עסק וכדתנן ולא תגביה ידה מן התנור ותירץ כשהניחם בתוך ביתו הנשים היו עוסקים בעיסה ובקטוף הצטרך ללכת לרבו ונטרפה לו השעה והא דקתני בתוך ביתו לאנשי ביתו קאמר כאותם ששנינו ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו וכו' אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו וכו' ואפי' בשבת דחמיר התירו לו ביטול עיסה מקמי דמחמיץ כדי שלא יעבור עליה ונפקא מינה כגון שלשה שפחתו שלא טבלה עיסה לצורכה בשבת דמבטל לה מקמי דתחמיץ ואפשר נמי דעיסה זו דברייתא בכי האי גוונא היא על יד שפחתו הנעשית (נ"ל דצ"ל הנעשית על יד שפחתו, המעתיק) שלשה לצרכה שמזונותי' עליו וחייב משום חמץ שברשותו ואתיא כפשוטו ואפי' בשבת ע"כ:

    הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום והקשו בתוס' דבמסכת נדה משמע גבי שרץ הנמצא במבוי דחזקתו מתכבד לא אמרינן משמע דלא סמכינן אחזקת כיבוד ותירצו שאני שוקי ירושלים שעשויין ליבדק על ידי כבוד. וכתב הרי"ט ז"ל ויש מגדולי הדור מחמירין בעצמן וחוששין ביום י"ד לקרקע הבית שנופלין שם פירורין ולא אפשר למיבדק שפיר וכובדין אותו וחוששין דלא אמרינן חזקתו בדוק ומביאין שם תרנגולין לאכול פירורין דהא ודאי לאו מילתא היא דמשום פירורין לא חשיבי ובטילי ואי משום פת חשוב דלא בטיל דההיא כ"ע חזקתו מתכבד:

    ומי אזלינן בתר בתרא והא תניא תיבה שנשתמשה בה מעשר וחולין וכו' אלמא בתר רובא אזלינן. יש מקשים מעות מעשר היכי בטלי דהא הוו להו דבר שיש לו מתירין על ידי חילול וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל ותירצו דכי אמרינן דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל כגון איסור שנתערב בהיתר ברובה דאיתיה קמן ואפי' יבש ביבש ואפי' בספק איסור אפשר דאמרינן הכי כההיא דאמרינן בפ"ק דביצה וספקה אסור נתערבה באלף כולן אסורות ומאן דמפרש דאפי' אספיקה קאי. אבל ברובה דליתיה קמן אלא דפריש מכלל שאר דברים נטל איסור והיתר ולא ידעינן מהיכא ודאי אזלו בתר רובא ואפי' דבר שיש לו מתירין מיהו עדיין הקשו דהא חזינן דהתם ספק ביצה אסורה משום דהוי דבר שיש לו מתירין ולא תלינן דהאי ביצה מרובא דעלמא דקודם יו"ט הוי ותירצו דהתם נמי כיון דקינה של תרנגולין עשויה ליבדק ודרך תרנגולין להוליד בכל יום דינא הוא דנזיל בתר בתרא ונתלי דהיום נולדה ואע"ג דבעלמא ספיקא דרבנן לקולא משום דהוי דבר שיש לו מתירין אזלינן לחומרא כאילו היא של תורה. וקרוב לזה פי' בתוס' ע"כ להרי"ט ז"ל:

    אמר ר' יהודא אמר רב הבודק צריך שיברך פי' משום דעיקר המצוה היינו ביעור ואין הבדיקה אלא בתיקון והכשר ואע"ג דודאי בדיקה מן התורה וישנה בכלל השבתה דלא סגי בלאו הכי מ"מ קס"ד שלא יברך אלא בשעת הביעור קמל"ן: ובע' נוסח הברכה על הביעור תקנוה או בלמ"ד או בעל ויש פירשו הטעם כי ביעור כולל הכל השבתה ושריפה ואף הבדיקה שמכנסה במקום א' נקרא ביעור וכדאמר קרא בערתי הקדש מן הבית לפיכך תקנוה בלשון כולל. וכתב הרי"ט ז"ל וזה נכון לפי שיטה זו אבל לפי מה שאנו סוברין שהבדיקה מן התורה יש לנו להוסיף כי לעולם הבדיקה מן התורה והביעור אינו ולא לשון ביעור ממש ולפי שעיקר המצוה היא הביעור ועליה הכוונה בבדיקה ואי אפשר ליפטר אחת מהן בלא כלום תקנו לשון הבערה בלשון ביעור שהוא עיקר המצוה ותקינו לאומרה קודם בשעת בדיקה כדי לגלות שהבדיקה גם היא מחלק המצוה וזה נכון וברור. כל זה להרי"ט ז"ל:

    מאי מברך וכו' ומאי דלא אקבעו זמן י"מ משום דלא קבע ליה זמן שהרי המפרש והיוצא בשיירא בודק מקודם לכן ומי שלא בדק בי"ד בודק בתוך המועד או לאחר המועד. הרי"ט ז"ל כתב דאין טעם זה מחוור וכתב בשם הרא"ה ז"ל (לפי שהביעור חמץ הוא אסור והמותר לו ואיסור ממונו) (נ"ל דצ"ל לפי שהחמץ הוא אסור לו ואיסור ממונו, המעתיק) ואינו ענין של הנאה לא תיקנו זמן כי לא מצינו זמן אלא על דבר של הנאה. וכתב הוא ז"ל ויש מקומות שנהגו לאומרו ואעפ"כ אין לבטל מנהגו. והרא"ש ז"ל כתב הא דלא מברכינן עליה שהחיינו אע"ג דבאה מזמן לזמן נ"ל כיון דמצוה זו אינה אלא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכ' לצורך המועד סמכי' לה אזמן דרגלמידי דהוי אעושה סוכה ולולב לעצמו דמן הדין היה לברך בעשייתן שהחיינו אלא דסמכי' להו אזמן דרגל עכ"ל:

    Ritva on Pesachim 7a · Sefaria

    Meiri

    ואח"כ שאל על כלל הביטול אחר שא"א לעשות לפי מה שאמרת משעבר זמן האיסור ובכלל זה אף מתחלת שבע ולמעלה יבטלנו בשעה ששית ולמה תקנוהו בלילה ותירץ לו שאף בשעה ששית הואיל וזמן איסור סופרים הוא אף בהנאה אין בידו לבטלו שהרי גדולה מזו אמרו שהמקדש בחמץ מתחלת שש שעות ולמעלה אפי' בחטים של הרים שהם יבשים ואין שריית מים שבהם מביאתם לידי חמוץ כל כך שיבאו בו לידי בקוע אלא כעין חמץ ומדברי סופרים ונמצא חמץ דרבנן בשעות דרבנן אין חוששין לקדושיו שהרי מ"מ באיסורי הנאה קדש והואיל והדבר אסור בהנאה אע"פ שאיסור הנאתו מדברי סופרים אין קדושיו כלום ואינה צריכה גט שכל שנאסר לה איזה דבר בהנאה אסרו מי שאסרו אינו ממון והרי אף אם היא עצמה אסרה על עצמה איזה דבר בהנאה וקדשוה בו אינה מקודשת כמו שביארנו בקצת מקומות על מעשה שאירע לפנינו:

    ויש מפרשים דברי רב גידל מסוף שש ולמעלה ומפרשים שבשעה ששית חוששין לקדושיו אף בחמץ של תורה משום לעז הואיל והכל עסוקין בביעורו ואינן בדלין מעסקיו עדיין והביאוה ממה שאמרו עליה בתחלת פרק שני לא צריכה לשעות דרבנן ולפירוש זה אינה אלא שעה אחת דהיינו שעה ששית אלא שעות דרבנן הם כל אותם שעד הלילה ולדעת ר' שמעון דקאמר דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו ולפיכך קורא אותם שעות דרבנן שאף לר' שמעון אסור בהנאה משש שעות ולמעלה מדברי סופרים כמו שיתבאר ומ"מ לשיטתנו אף שעה ששית בכלל זה ומה שאמר שעות דרבנן על שם כולן וכן הדברים נראין ומ"מ אין ללמוד הימנה שלא להצריך גט למקדש בעדים פסולים שפיסולם מדברי סופרים שכל שאנו אומרים כל המקדש אדעתא דרבנן קא מקדש היכא דאתמר אתמר והרי שניות מדברי סופרים צריכות גט וכן כמה כיוצא באלו כמו שמצינו בהלכות זקן ממרא אלא שבזו כל שאסור בהנאה אפי' מדברי סופרים הרי הוא כמי שאינו ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו בפסולים מדברי סופרים שאינה מקודשת ואין נראה כן:

    ונשוב לדברינו והוא ששאל ליבטלה בארבע כלומר שיתקנו את הביטול בארבע או בחמש ותירץ בה שמאחר שאינו לא זמן איסור ולא זמן ביעור שמא יפשע ולא יבטל:

    ומאחר שכתבנו שאחר זמן האיסור אין בידו לבטלה למדת במה שאמרו היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו שמבטלו בלבו אף ביום טוב ויום טוב ודאי הרי הגיע זמן איסורו פירושו בשיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ ומבטלה ממקומו קודם שתחמיץ הא לאחר שהחמיצה אינו יכול לבטלה:

    מה שכתבנו במקדש בחמץ משש שעות ולמעלה יש חולקין בדבר לומר שאין הלכה כן מפני שרב גידל אמרה בשם רב ורב סבר לה כר' יהודה דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו בלאו ומשנאסר באכילה מן התורה נאסר בהנאה מדברי סופרים והם פוסקים כר' שמעון שאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו בלא כלום אלא שיש עליו מצות עשה של השבתה שהוא צריך לבערו ואין זה איסור אכילה שאף האכילה השבתה היא ואין זה כלום שאף לדעת הפוסקים כר' שמעון מ"מ איסור אכילה עליו אע"פ שאינה בלאו ואכילה ודאי אינה בכלל השבתה והרי אף דרך שריפתו אינו רשאי ליהנות ממנו כל שכן באכילה אלא ודאי אף לר' שמעון אסור באכילה וכל שאסור באכילה מן התורה נאסר בהנאה מדברי סופרים ומ"מ גדולי המחברים פוסקים בלפני זמנו בלאו כמו שיתבאר:

    זה שביארנו בחטי קרדניאתא שאין חוששין לקדושיו פירושו שלא נתבקעו שאם נתבקעו מה בין חטי קורדניאתא לחטי אחריני אלא שלא נתבקעו וא"כ קשה לפרש שהרי בשעורים בענין לתיתה אמרו לא נתבקעו מותרות אלא שפירשו הגאונים שהשעורים רכים ואגב רכות שלהם הם מתבקעים במהרה וכל שלא נתבקעו אומרים שלא נכנסו המים בגופם כל כך מפני שהם עגולים ואין בהם אותו סדק הנמצא בחטים ולא נתחמצו אבל חטים חזקים הם ואינם מתבקעים בנקל ואע"פ שאין מתבקעים המים נכנסים דרך הסדק ומתחמצין בלא בקוע וכן כתבוה ראשוני הגאונים ומ"מ גדולי המחברים כתבו בפרק שני בענין לתיתה שהחטים והשעורים שוים הם וכל שנמצא בתבשיל אף בחטים אין אוסרים אלא בבקוע ונראה לדעתם שלא נאמר דין בקוע אלא בלתיתה ובתבשיל בלתיתה מתוך חוזק השטיפה ובתבשיל מתוך החמימות שהבקוע מצוי בכך וכל שלא נתבקעו אינו כלום אבל כל שנפלו עליהם מים ונשתהו שם הרבה החמוץ מצוי בהם אף בלא בקוע אף בחטים וי"מ שמועה זו בנתבקעו אלא שסבורים שהחטים החזקים אף הבקוע אינו עושהו חמץ גמור אלא נוקשה וראשון עקר:

    כבר ביארנו במשנה שזו שאמרו מדאורייתא בבטול בעלמא סגי ליה פירושו אף בחמץ הידוע ומ"מ טעם הדבר נחלקו בו המפרשים והוא שגדולי הרבנים פירשוה מדכתיב תשביתו ולא כתב תבערו והשבתה בלב היא ואף אונקלוס תרגם תבטלון ומקשים עליהם ממה שאמר ר' עקיבא אך ביום הראשון תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וא"כ על כל פנים ראשון דמעיקרא קאמר ולא ראשון דחג אלמא השבתה ביעור היא ומ"מ אנו כבר פירשנו שלשון השבתה משמשת לשניהם כמו שפירשנו במשנה שכונה ראשונה של תורה הוא בביעור אלא מאחר שהוציאה בלשון השבתה שהוא לשון משותף משמע דאחר בטול אינו עובר ומ"מ בספרי משמע שאין הבטול נדרש לנו מלשון תשביתו אלא מלשון לך והוא שאמרו שם לא יראה לך שאור בטל בלבך כלומר ושוב לא יהא שלך:

    בטול זה שכתבנו צריך שיאמר כל חמיר וכל חמיע שהרי חמץ ושאור שני דברים הם ואין האחד בטל בשמו של חברו וכן צריך שיאמר דברשותי שאלו יאמר בביתא הדין אין שאר הגבולים בכלל וכן צריך בביטול של לילה לומר דלא ידענא ביה שהרי אינו מבטל את כלו שצריך הוא לשייר למחר ונמצא נוסח של לילה כל חמיר וכל חמיע דברשותי דלא ידענא ביה לבטיל וליהוי כעפרא:

    9 more comments on this page.

    Meiri on Pesachim 7a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' הב"ע כגון שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר כו' צבורין צבורין כו' ולעיל גבי חמץ ומצה ליכא לשנויי כה"ג שנשתמשו בה ביום א' קודם הפסח חמץ ומצה זו בזוית זו וזו בזוית אחרת דאזלינן בתר רובא די"ל דאין דרך לאפות מצה כ"כ קודם הפסח שיתעפש קודם הפסח ולכך הוצרך לאוקמא שרבו ימי מצה עליה וק"ל:

    תוספות בד"ה לפני סוחרי בהמה כו' דסמוך מיעוטא דחולין דשאר מעות לפלגא דמוכר כו' עד כאן לשונו ר"ל דמיעוט יש נמי דלוקחין בהמות במעות חולין וסמוך אותו לפלגא דמוכר דכל דמי בהמותיו שמוכר הם חולין דמעות מעשר נמי שקבל בשביל בהמה יצאו לחולין ואין להקשות דאימא במוכר נמי יש מיעוט מעות שהם מעשר שהביא עמו מביתו די"ל דאין להם לתלות בשום מעות אלא מה שנצרך בשוק זה דהיינו דמי הבהמות או שנפלו מלוקח או ממוכר דאי הוה לן למתלייה במעות אחרים שבח לקנות בהם דברים אחרים א"כ מעות הלוקחין נמי לא הוו רובן מעשר וא"כ הוא אם תלינן במוכר לא הוו אלא המעות שקבלו מן הלוקחין ויצאו לחולין דלית לן למימר שהיו עמו מעשר ג"כ ליקח בהמות שהרי הוא בעצמו מכר בהמות ודו"ק:

    בד"ה בלבער כו' דלא על זאת הנעשה עכשיו מברך כו' עכ"ל וכ"ה ברא"ש אבל בתוס' פ' ר"א דמילה תירצו בע"א ע"ש ומה שכתבו עוד הכא ואין צריך לברך עובר לעשייתו אלא במקום שהעושה המצוה הוא מברך כו' עכ"ל ברא"ש מתרץ לה בהא דלעיל כיון דלא על מצוה זו הנעשה עכשיו מברך לה שפיר מברך לה אחר המילה והתוס' לא ניחא להו בהכי דאע"פ דלשון להכניסו לא על הנעשה עכשיו לבד קאמר לה מ"מ כיון דבשביל מילה של עכשיו מברך לה דאי לאו המילה של עכשיו לא היה מברך לה כלל היה ראוי לברך אותה עובר לעשייתו אי לאו האי טעמא שכתבו דכשמברך אחר לא ואין להקשות דאכתי אבי הבן שהוא עושה המצוה יאמר להכניסו לפני המילה די"ל לענין עובר לעשייתו לא חלקו כדלקמן גבי טבילה ומיהו לענין שינוי לשון דאחר המל אומר על המילה ואבי הבן אומר למול כדמסיק אה"נ דלית לן למימר לא חלקו ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 7a · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה בלבער כ"ע לא פליגי וכו' תדע שהרי ברכת אירוסין אינו מברך אלא אחר אירוסין כך היא סברת ר"ת לברך אחר אירוסין דדלמא הדרא בה אבל אנו נוהגין לברך קודם אירוסין ועיין בטא"ה סי' ל"ד:

    Maharam on Pesachim 7a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמיא כו' דאמר רב גידל אמר רב כו'. עיין מה שכתבתי בזה במקומו בר"פ כל שעה לבאר שיטת רש"י ושיטת ר"ת ז"ל כ"א לפי דרכו וגם הוספתי נופך משלי ושם ביארתי שיש לפרש הא דרב גידל בטעמא דאורייתא וחיטי קורדנייתא נמי ספק חמץ דאורייתא הוא ואפ"ה מייתי שפיר מדרב גידל דשייך מיהא איסור הנאה מדאורייתא בחמץ לפני זמנו ומש"ה חיישינן נמי בשעות דרבנן דגזרינן שש אטו שבע ע"ש באריכות. אלא דלפ"ז לא שייך הא מילתא אלא אליבא דרב דפסק לקמן בפ' כל שעה כר' יהודה דלפני זמנו אסור מדאורייתא משא"כ למאן דס"ל דחמץ לפני זמנו מותר בהנאה מדאורייתא אין ה"נ דמצי לבטל עד שתחשך ועמ"ש בזה לקמן דף י"א בסוגיא דאם לא בדק תוך המועד:

    שם דיקא נמי דקתני היה יושב בבית המדרש ש"מ ופרש"י דאי בחמץ גמור אפילו אם היה פנוי מה לו לעשות עוד השבתה בלב זהו ביעורו כו' ואע"ג דמדרבנן לא מהני ביטול אלא דוקא ביעור מ"מ הכא כיון דשבת ויו"ט הוא לא מצי לבער ובזה יתיישב ג"כ אף לפי השיטה שכתבתי לעיל לקיים נוסחא הישנה של הרמב"ם ז"ל דמדאורייתא נמי לא מהני ביטול בחמץ ידוע אלא בעשה דתשביתו קאי ואפ"ה מדייק הכא שפיר דכיון דשבת וי"ט הוא לא מצי לקיים עשה דתשביתו דאף לבערו שלא כדרך שריפה נמי אסור מדאורייתא בשבת וי"ט כמ"ש לעיל גבי המוצא חמץ בי"ט כופה עליו כלי ע"ש:

    שם אמר רבה בר ר"ה אמר רב הפת שעיפשה כיון שרבתה מצה מותרות היכי דמי אי דלא ידע כו'. וקשיא לי כיון דלמאי דס"ד השתא ע"כ הא דנקיט מילתא בפת שעיפשה היינו משום דע"י כך אין יכולין להבחין הי חמץ והי מצה ואם כן אמאי לא מוקי לה בפשיטות שנתערב לחם חמץ ידוע בשנים של מצה ואין יכולין להבחין ואפ"ה מותר דאע"ג דחמץ במשהו מ"מ ביבש ביבש קי"ל דחד בתרי בטל. מיהו לפי מה שפירש רבינו תם במנחות דף כ"ג לאחר שחזר בו דלר' יהודא דס"ל מין במינו לא בטיל אין לחלק בין לח בלח ליבש ביבש א"כ אתי שפיר כיון דאליבא דרב קיימינן הכא דס"ל לגמרי כרבי יהודה במין במינו אם כן אפי' ביבש ביבש בחמץ נמי לא בטל דדוקא לדידן דלא קיי"ל כרבי יהודה הוא דמפלגינן בחמץ בין לח ליבש. אלא דאכתי למסקנת תוספות במנחות דלרבי יהודה נמי ביבש ביבש מודה הדרא קושיא לדוכתא ואפשר דלישנא דכיון שרבתה מצה לא משמע ליה הכי דסתמא הו"ל למימר דחמץ במצה ביבש חד בתרי בטיל כנ"ל ועדיין צ"ע:

    שם ניזול בתר בתרא מי לא תנן כו' בשעת הרגל מעשר כו' ואמר רבי שמעיה כו' ופרש"י דעיקר הקושיא מהא דאמרינן בשעת הרגל מעשר. וקשיא לי דלמא הא דאזלינן התם בתר בתרא היינו לחומרא דכיון דעשויין להתכבד תו לא אזלינן בתר רוב שתא לקולא אלא עושה אותו פלגא ופלגא אבל לעולם דעשויין להתכבד לא הוי כודאי ומש"ה לא אזלינן בחמץ ומצה בתר בתרא לקולא. ונ"ל דעיקר הקושיא נמי מדקתני בשאר ימות השנה חולין אלמא דהיינו משום דעשויין להתכבד חזקה גמורה היא דאל"כ אמאי תלינן לקולא כיון דאיכא למיתלי בשעת הרגל נפיל דנפישי ישראל טובא ונפישי מעות מעשר טובא ואי נמי בשאר ימות השנה נפיל האיכא מיעוט מעות מעשר והוי לן למיזל לחומרא ובשלמא בהא דקתני בהר הבית חולין איכא למימר דלא שכיח התם כלל מעות מעשר כמו שאפרש בלשון התוס' משא"כ ירושלים תיקשי אע"כ דעשויין להתכבד חזקה גמורה הוא כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

    בתוס' בד"ה לפני סוחרי בהמה כו' פ"ה אע"פ דאיכא למיתלי כו' אין נראה לר"י כו' והוי ליה רובא להיתר עכ"ל. ולענ"ד משום הא לא איריא דבכמה דוכתי החמירו חכמים במיעוט המצוי וכ"ש הכא דאיירי בירושלים דליכא פסידא כלל אי אזלינן לחומרא כדאיתא בפ' הזהב דף נ"ב דחשיב לה דבר שיש לו מתירין והא דאמרינן בסמוך אם רוב חולין חולין אפשר דאיירי בגבולין דאיכא פסידא וטירחא להעלותן לירושלים ועוד י"ל דבסמוך הוי רוב חולין רוב גמור תלינן אף לקולא משא"כ הכא אפילו אי אזלינן בתר רוב שתא לא הוי רוב גמור דברוב שתא נמי איכא מיעוט מעשר ועוד יש לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. כ"ז נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

    בד"ה בהר הבית חולין קשה לר"י האיך נמצאו שם כו' עכ"ל ולכאורה יש לתמוה על קושיית ר"י דאטו מי לא איצטריך לאשמעינן דינא אי איתרמי דנפל שהכניס אדם שוגג ונ"ל ליישב דעיקר קושיית ר"י דהוי לן למיתלי לחומרא למיזל בתר קורבה שנפל מיד הגזבר ומעות הקדש הן אע"כ דרוב וקרוב רוב עדיף ואזלינן בתר רובא דעלמא ואהא מקשה ר"י שפיר דלא שייך למיזל בתר רובא דעלמא כיון דאסור להכניסם לעזרה ובודאי מיד הגזבר נפל. מיהו בירושלמי דשקלים משמע דהא דלא תלינן בהר הבית בשל הקדש היינו משום דחזקה שאין הגזבר מוציא מעות הקדש עד שקונה תחלה הבהמה ומחלל המעות אפ"ה מקשה ר"י שפיר כיון דליכא למיתלי כלל במעות חולין אם כן ודאי מיד הגזבר נפל ואימא בהליכתו להר הבית נפיל ודמי הקדש בידו שגבה מאנשי העיר כנ"ל נכון:

    בגמ' ומי אזלינן בתר בתרא והתניא רבי יוסי בר יהודה אומר תיבה שנשתמש כו' לכאורה בפשיטות הו"מ לאקשויי ברייתא אמתני' ולמאי דפרישית אתי שפיר דמפשטא דמתניתין איכא למימר דעשויין להתכבד לאו כודאי הוא אלא כספק ופלגא ופלגא מש"ה אזלינן לחומרא וכמו שחלקתי בכמה טעמים משא"כ משקלא וטריא דשמעתין דרמי מצה ומעשר אהדדי אע"ג דהכא לחומרא והכא לקולא אע"כ דכודאי משוה להו כדפרישית א"כ מקשה שפיר כן נראה לי ודו"ק:

    שם אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי אמר כו' לכאורה משמע דעיקר פלוגתייהו דרב פפי ורב פפא לא הוי אלא בלישנא דעל ביעור ומשמע לעבר או להבא ובהא מלתא לחודא מספקא לתלמודא מאי מברך. אלא דלפ"ז יש לדקדק אמאי מספקא ליה הכא טפי לענין חמץ מכמה וכמה ברכת המצות דמייתי הש"ס במסכת ברכות בברכת התורה וציצית ותפילין והרבה כיוצא באלו וכן בשבת בענין הדלקת נר חנוכה ובברכת המילה בפרק ר"א דמילה. לכך היה נראה לי דהכא בכולה מילתא מספקא ליה להש"ס מאי מברך אם יש לו לברך על בדיקת חמץ או לבדוק חמץ שהיא עיקר המצוה שעוסק בה עכשיו או אם יש לו לברך על הביטול שהוא עיקר מצותה מדאורייתא או על הביעור כיון שעיקר הבדיקה צורך הביעור היא ומסקו הנך אמוראי משמיה דרבא דמברך לבער או על ביעור והיינו משום דאין לו לברך על הבדיקה שאינה אלא מצוה דרבנן משא"כ הביעור היא מדאוריתא ואין לו לברך נמי על הביטול שהיא ג"כ מדאורייתא דמ"מ הביטול אינו אלא דברים שבלב כמבואר בפוסקים. אלא דאכתי יש לי לדקדק דלפי שיטת התוספת דלעיל בריש מכילתין דעיקר הבדיקה והביעור אפילו מדרבנן אינו אלא משום חומרא בעלמא שלא יבא לאכלו דאי לענין בל יראה בביטול בעלמא סגי ואם כן לפ"ז מאי ברכת וצונו שייך הכא לענין בדיקה וביעור דהא בפ' במה מדליקין מסקינן דהא דמברכינן וציונו במצות דרבנן היינו מלא תסור דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקון. ואם כן לפ"ז משמע בפשיטות דלא שייך ברכה כה"ג במצוה דרבנן שכל עיקרה אינה אלא משום סייג וגדר דלא לפגוע באיסור לא תעשה דאורייתא. ולענ"ד נראה ברור דברכה כה"ג לא אשכחן בשום דוכתא. ולפע"ד צריך עיון ליישב שיטת התוספת בזה מיהו לפי מ"ש לעיל בריש מכילתין ובכמה דוכתי בפירקין דעיקר הביטול לא מהני מדאורייתא אלא לענין לא תעשה דבל יראה משא"כ לענין עשה דתשביתו היכא דאפשר לבער לא סגי בביטול וא"כ א"ש טובא בפשיטות דשייך ברכת וצונו בשעת בדיקה כיון שבדיקה זו היא צורך הביעור ודעתו לבער חמץ הנמצא ודו"ק:

    6 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Pesachim 7a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 7, Amud Aleph, about 387 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 115 words

      Opens “וְנִיבַטְּלֵיהּ בְּשֵׁית! כֵּיוָן דְּאִיסּוּרָא דְרַבָּנַן עִילָּוֵיהּ —…”

    2. Segment 221 words

      Opens “דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר…”

    3. Segment 342 words

      Opens “וּלְבָתַר אִיסּוּרָא לָא מָצֵי מְבַטֵּיל לֵיהּ? וְהָא…”

    4. Segment 425 words

      Opens “אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הָכָא בְּתַלְמִיד…”

    5. Segment 510 words

      Opens “דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: הָיָה יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּית…”

    6. Segment 627 words

      Opens “אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב:…”

    7. Segment 725 words

      Opens “אֶלָּא דְּלָא יָדְעִינַן בָּהּ אִי חָמֵץ הוּא…”

    8. Segment 815 words

      Opens “מִי לָא תְּנַן: מָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ לִפְנֵי סוֹחֲרֵי…”

    9. Segment 910 words

      Opens “בִּירוּשָׁלַיִם, בִּשְׁעַת הָרֶגֶל — מַעֲשֵׂר, בִּשְׁאָר יְמוֹת…”

    10. Segment 1033 words

      Opens “וְאָמַר רַב שְׁמַעְיָה בַּר זֵירָא: מַאי טַעְמָא…”

    11. Segment 1126 words

      Opens “שָׁאנֵי הָכָא דְּעִיפּוּשָׁהּ מוֹכִיחַ עִילָּוָיהּ. אִי עִיפּוּשָׁהּ…”

    12. Segment 1222 words

      Opens “אִי הָכִי, פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּעִיפּוּשָׁהּ מְרוּבֶּה.…”

    13. Segment 1316 words

      Opens “כֵּיוָן שֶׁרַבּוּ יְמֵי מַצָּה עִילָּוָיהּ, אָמְרִינַן: כׇּל…”

    14. Segment 1432 words

      Opens “וּמִי אָזְלִינַן בָּתַר בָּתְרָא? וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי…”

    15. Segment 1535 words

      Opens “אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָכָא בְּמַאי…”

    16. Segment 1633 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה: הַבּוֹדֵק צָרִיךְ שֶׁיְּבָרֵךְ. מַאי…”

    Sages named on this page

    • Rav Zevid · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Rav Zevid was a prominent Amora of the sixth generation who served as Rosh Yeshiva in Pumbedita for eight years.

      Source: Pesachim 7a · Segment 15 — “…אֵיזֶה מֵהֶן בַּסּוֹף. רַב זְבִיד אָמַר: כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Pesachim 7a · Segment 4 — “אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הָכָא בְּתַלְמִיד יוֹשֵׁב לִפְנֵי…

    Original text

    וְנִיבַטְּלֵיהּ בְּשֵׁית! כֵּיוָן דְּאִיסּוּרָא דְרַבָּנַן עִילָּוֵיהּ — כִּדְאוֹרָיְיתָא דָּמְיָא, וְלָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימָא, וְלָא מָצֵי מְבַטֵּיל.

    The Gemara asks: But let him render the leaven null and void during the sixth hour, when he burns it. The Gemara answers: Since there is a rabbinic prohibition that takes effect on the leaven, as it is prohibited to derive benefit from it after the fifth hour, its legal status is like that of leaven prohibited by Torah law, and therefore it is not in his possession and he is unable to nullify it.

    דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: הַמְקַדֵּשׁ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה, אֲפִילּוּ בְּחִיטֵּי קוּרְדִּנְיָתָא — אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשִׁין.

    The Gemara continues: There is proof that the Sages were stringent with regard to leaven prohibited by rabbinic law, as Rav Giddel said that Rabbi Ḥiyya bar Yosef said that Rav said: With regard to a man who betroths a woman on the fourteenth of Nisan from the beginning of the sixth hour and onward, even if he does so with wheat from the mountains [ kurdanaita ], which is particularly hard and there is no certainty that it will ferment even if water falls on it, nevertheless, as it is possible that the wheat leavened, its legal status is that of leaven. Consequently, it is prohibited to derive benefit from this wheat, which is legally worthless. Therefore, if a man gives the wheat to a woman for the purpose of betrothal, one need not be concerned that it is a betrothal. The reason is that a betrothal is effective only if the man gives the woman an object worth at least a peruta . In this case the Sages disqualify the betrothal and allow the woman to marry another man, despite the fact that by Torah law she is betrothed to the first man, as the leaven with which he betrothed her is prohibited only by rabbinic law.

    וּלְבָתַר אִיסּוּרָא לָא מָצֵי מְבַטֵּיל לֵיהּ? וְהָא תַּנְיָא: הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ — מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ, אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב. בִּשְׁלָמָא שַׁבָּת, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, כְּגוֹן שֶׁחָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. אֶלָּא יוֹם טוֹב — בָּתַר אִיסּוּרָא הוּא!

    The Gemara raises a difficulty: And is it indeed the case that after the leaven has become prohibited one is unable to render it null and void? But wasn’t it taught in a baraita : If one was sitting in the study hall and he remembered that there is leavened bread in his house, he should render it null and void in his heart, both on Shabbat and on the Festival? The Gemara analyzes this statement: Granted, on Shabbat you can find this case, as one can nullify the leaven before it becomes prohibited, in a case where the fourteenth of Nisan occurs on Shabbat and he remembers to nullify the leaven before the prohibition takes effect. However, if he remembered on the Festival itself, it is after the prohibition has taken effect, as the Festival has already begun, and yet the baraita says that one may render the leaven null and void.

    אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הָכָא בְּתַלְמִיד יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ עָסְקִינַן, וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ עִיסָּה מְגוּלְגֶּלֶת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וּמִתְיָירֵא שֶׁמָּא תַּחֲמִיץ. קָדֵים וּמְבַטֵּיל לַיהּ מִיקַּמֵּי דְּתַחְמִיץ.

    Rav Aḥa bar Ya’akov said: Here we are dealing with a student sitting before his teacher, and he remembers that there is kneaded dough in his house, and he is afraid lest it leaven before he can return home to warn the members of his household. Since the dough has not yet leavened and is not yet prohibited, he can take earlier action and render it null and void before it becomes leavened.

    דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: הָיָה יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּית הַמִּדְרָשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ.

    The Gemara comments: The language of the baraita is also precise in accordance with this explanation, as the baraita teaches: If one was sitting in the study hall. This indicates that the dough has not yet risen, and the problem is that he cannot arrive home in time to prevent it from rising. However, if it had already become leavened, rendering it null and void will not remedy the situation even if he were home. The Gemara concludes: Indeed, learn from this proof that Rav Aḥa bar Ya’akov’s interpretation is correct.

    אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הַפַּת שֶׁעִיפְּשָׁה. כֵּיוָן שֶׁרָבְתָה מַצָּה — מוּתֶּרֶת. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּיָדַע בַּהּ דְּחָמֵץ הִיא — כִּי רָבְתָה מַצָּה מַאי הָוֵי?

    Rabba bar Rav Huna said that Rav said: With regard to a vessel that contains several loaves in which there was bread that became moldy, and it is not evident whether it is leaven or matza , once there was more matza than leaven in the vessel, it is permitted. The Gemara first analyzes the case itself: What are the circumstances? If you say that he knows that this loaf is leavened bread, even if there were more matza , what of it? What difference does it make that most of the food is matza , if it is clear that this loaf is leaven?

    אֶלָּא דְּלָא יָדְעִינַן בָּהּ אִי חָמֵץ הוּא אִי מַצָּה הוּא — מַאי אִירְיָא כִּי רָבְתָה מַצָּה? אֲפִילּוּ כִּי לֹא רָבְתָה מַצָּה נָמֵי, נֵיזִיל בָּתַר בָּתְרָא.

    Rather, Rav must be speaking of a case where we do not know whether it is leavened bread or whether it is matza . However, in that case, why discuss specifically a situation where there was more matza in the vessel? Even in a case where there was not more matza in the vessel as well, the questionable loaf is likely to be matza , as let us follow the last item placed in the vessel, which even on the first day of Passover would be matza .

    מִי לָא תְּנַן: מָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְהֵמָה — לְעוֹלָם מַעֲשֵׂר. בְּהַר הַבַּיִת — חוּלִּין.

    Didn’t we learn in a mishna: With regard to coins that were found before animal merchants in Jerusalem, they are always assumed to be money of the second tithe, as most of the animals purchased in Jerusalem were bought with that money. This halakha applies both during a Festival and throughout the year, as people would purchase animals for meat with their second-tithe money, and it can therefore be assumed that these coins have the status of second tithe. However, if the money was found on the Temple Mount it is non-sacred money, even during a Festival. It can be assumed that one who enters the Temple Mount has already purchased all the animals that he required beforehand. Any coins in his possession are non-sacred money, not tithes.

    בִּירוּשָׁלַיִם, בִּשְׁעַת הָרֶגֶל — מַעֲשֵׂר, בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה — חוּלִּין.

    If the money was found elsewhere in Jerusalem during the Festival, when many people came to Jerusalem with their second-tithe money, the coins are presumed to be second- tithe money. However, if the coins were found during the rest of the year, it is non-sacred money.

    וְאָמַר רַב שְׁמַעְיָה בַּר זֵירָא: מַאי טַעְמָא — הוֹאִיל וְשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם עֲשׂוּיִין לְהִתְכַּבֵּד בְּכׇל יוֹם. אַלְמָא אָמְרִינַן: קַמָּאֵי קַמָּאֵי אָזְלִי לֵיהּ, וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ. הָכָא נָמֵי, נֵימָא: קַמָּא קַמָּא אָזֵיל, וְהַאי דְּהָאִידָּנָא הוּא.

    The Gemara explains the proof. And Rav Shemaya bar Zeira said: What is the reason that during the rest of the year the coins are considered non-sacred money, even on the day after the Festival? Since the markets of Jerusalem tend to be cleaned every day, any money left there would already have been found by the street cleaners. Consequently, any coins found there were left there recently. Apparently, we say that the first ones are gone and these objects are later ones. Here too, with regard to moldy bread, let us say: The first ones have been eaten and are gone, and this food is from now and is undoubtedly matza .

    שָׁאנֵי הָכָא דְּעִיפּוּשָׁהּ מוֹכִיחַ עִילָּוָיהּ. אִי עִיפּוּשָׁהּ מוֹכִיחַ עִילָּוָיהּ, כִּי רָבְתָה מַצָּה מַאי הָוֵי? אָמַר רַבָּה: לָא תֵּימָא שֶׁרָבְתָה מַצָּה, אֶלָּא אֵימָא: שֶׁרַבּוּ יְמֵי מַצָּה עִילָּוָיהּ.

    The Gemara rejects this proof: It is different here, as the mold proves about the loaf that it is leaven, as food does not become moldy unless it has been sitting for a long time. The Gemara retorts: If its mold proves about the loaf that it is leaven, if there was more matza in the vessel, what of it? Even in that case, the very fact that it is moldy proves that it is leaven. Rabba said: Do not say there was more matza than leaven in the vessel; rather, say that several days of eating matza have passed over the vessel. In other words, several days of the Festival, during which matza is consumed, have passed. Therefore, it is more likely that the moldy loaf is matza .

    אִי הָכִי, פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּעִיפּוּשָׁהּ מְרוּבֶּה. מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּעִיפּוּשָׁהּ מְרוּבֶּה — אִיגַּלְּיָא מִילְּתָא דְּוַדַּאי חָמֵץ מְעַלְּיָא הוּא, קָא מַשְׁמַע לַן:

    The Gemara asks: If so, it is obvious that the moldy loaf is matza , not leaven. The Gemara answers: No, it is necessary to teach this halakha with regard to a situation where its mold is extensive. Lest you say: Since its mold is extensive the matter is revealed that it is certainly leavened bread, therefore Rav teaches us that one cannot be entirely sure that this is the case.

    כֵּיוָן שֶׁרַבּוּ יְמֵי מַצָּה עִילָּוָיהּ, אָמְרִינַן: כׇּל יוֹמָא וְיוֹמָא נַהֲמָא חַמִּימָא אֲפָה, וּשְׁדָא עִילָּוָיהּ וְעָפְשָׁא טְפֵי.

    The Gemara explains the reason for the uncertainty. Since several days of eating matza have passed over the vessel, we say: Each and every day he baked warm loaves, which he placed upon the previous days’ matza , causing it to grow moldier. Therefore, it is possible that even though only a brief time has passed, the matza has grown very moldy, due to the moisture and heat inside the vessel.

    וּמִי אָזְלִינַן בָּתַר בָּתְרָא? וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: תֵּיבָה שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ מְעוֹת חוּלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵׂר, אִם רוֹב חוּלִּין — חוּלִּין, אִם רוֹב מַעֲשֵׂר — מַעֲשֵׂר. וְאַמַּאי? לֵיזִיל בָּתַר בָּתְרָא!

    In regard to the aforementioned principle, the Gemara asks: And do we, in general, follow the last item in determining the identity of the item in question? But wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yosei bar Yehuda says: With regard to a box that people used for both non-sacred coins and second- tithe coins, if the majority of its use was for non-sacred money, the coins are considered non-sacred. If the majority of its use was for second- tithe coins, the coins are considered second- tithe money. The Gemara asks: But why is this so? Let us follow the last item placed in the box.

    אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ מְעוֹת חוּלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵׂר, וְאֵין יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן בַּסּוֹף. רַב זְבִיד אָמַר: כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ צִיבּוּרִין צִיבּוּרִין. רַב פָּפָּא אָמַר: כְּגוֹן דְּאִישְׁתְּכַח בְּגוּמָּא.

    Rav Naḥman bar Yitzḥak said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where people used the box for both non-sacred coins and second- tithe coins, and he does not know which of the two kinds of money was placed there last. Rav Zevid said: The baraita is referring to a case where he used one part of the box for piles of non-sacred coins and another part of the box for piles of second-tithe coins. In this case, there was no definitive most recent use of the box, as a coin may have moved from one side of the box to the other. Rav Pappa said: We are dealing with a case where the coin was found in a hole in the box. The concern is that this coin might not be of the type last placed into the box. Instead, it is possible that this coin remained from a previous use and was not removed because it was obscured in the hole.

    אָמַר רַב יְהוּדָה: הַבּוֹדֵק צָרִיךְ שֶׁיְּבָרֵךְ. מַאי מְבָרֵךְ? רַב פַּפֵּי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: (אוֹמֵר) ״לְבַעֵר חָמֵץ״. רַב פָּפָּא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: ״עַל בִּיעוּר חָמֵץ״. בִּ״לְבַעֵר״ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּוַדַּאי לְהַבָּא מַשְׁמַע.

    Rav Yehuda said: One who searches for leaven must recite a blessing. The Gemara asks: What blessing does he recite, i.e., what is the correct formula of the blessing? Rav Pappi said in the name of Rava that one recites: Who has made us holy through His mitzvot and has commanded us to remove leavened bread. Rav Pappa said in the name of Rava: One should recite: Concerning the removal of leavened bread. The Gemara comments: With regard to the formula: To remove, everyone agrees that it certainly refers to the future. This formulation undoubtedly indicates that the person reciting the blessing is about to begin fulfilling the mitzva of removing leaven, and it is therefore an appropriate blessing.