Pesachim 64a

קשיא מליקה אמליקה דס"ד בארבעה עשר קאמר וקתני דעבר אמליקה דומיא דשאר קרבנות ועוד דקא חשיב ליה כשחיטה:

ה"ג ולטעמיך תיקשי לך היא גופא דקתני רישא לא אמרו אלא פסח בלבד - אבל אשאר קרבנות לא מחייב והדר תני אחד המולק ואחד המזה:

אלא הא והא תרוייהו הנך מתניתא רבי שמעון דמתני' דפטר אשאר קרבנות בארבעה עשר ומחייב עלייהו במועד:

מליקה אמליקה לא קשיא קמייתא דפטר בארבעה עשר קאי כדתני בה בהדיא ותנא עוף והוא הדין לשאר זבחים אלא משום דאורחיה לעכוביה בו ביום אחר התמיד נקט ליה ורישא דמתניתא בתרייתא דקתני נמי לא אמרו אלא פסח בלבד רבי שמעון אמרה ואארבעה עשר קאי ואחד השוחט כו' דסיפא בחולו של מועד קאמר ואשמעינן חיובא לזורק ולמולק כשוחט דלא תימא שחיטה דווקא:

תנאי היא הני תרתי סתמי תנאי היא ואליבא דרבי שמעון מר מקיש הקטרה לעבודת הדם הואיל וישנו בהלנת אימורין ומר לית ליה האי היקישא דשחיטה קאמר רחמנא וזריקה דמתרביא בהדיא מדם זבחי אבל הקטרה לא:

זבחי זבחי תרי זימני תרי קראי כתיבי שקיל י' דחד מינייהו ושדי אאידך וקרי ביה זבח דהיינו פסח וקרי ביה זבחיי לשאר זבחים:

ואמאי פלגינהו רחמנא ולא כתב זבחיי בחד קרא והכל במשמע בין בפסח בין בשאר זבחים:

לומר לך בזמן דאיכא זבח דהיינו פסח בארבעה עשר לא מחייב אשאר זבחים:

הא והא רבי שמעון נראה לר"י דההיא קמייתא לא הוה מצי לאוקומי כרבנן משום דקתני בה אבל המולק את העוף בי"ד אינו עובר בולא כלום אמאי נקט עוף אי לאו דאתא למידק דווקא בי"ד אבל בחול המועד אפילו בעוף נמי מיחייב והיינו כר' שמעון ובקונטרס פי' לעיל טעם אחר אמאי נקט עוף:

ואיכא דלא מקיש חלב לזבח ונהי דלא מקיש להקטרה לענין הכי מקיש דלא אמרינן אפילו אחד בסוף העולם דסברא הוא לאקושי להכי:

טעמא שלא לשמו הא סתמא פטור ש"מ כו' זאת גירסת רש"י ואין נראה לר"ת דהא איכא למידק מרישא איפכא וגריס ר"ת הכי לשמו אמאי פטור שלמים לשם פסח קשחיט ש"מ בעי עקירה פירוש דאי לא בעי עקירה אפילו שחט לשמו כשר דשלמים לשם פסח כשר דהא מכשיר לעיל ר' יהושע שוחט אחרים לשמו:

קראו את ההלל פי' לוים דתניא בתוספתא ישראל שוחטין את פסחיהן ולוים קוראים את ההלל קשה לר"י דאמרינן בפ' אין נערכין בערכין (יא.) ובכיצד מברכין (ברכות לה. ושם) אין אומרים שירה אלא על היין והכא חזינן דאיכא שירה בלא נסכים וכן היו מקדשין העזרות בב' תודות ובשיר ואומר ר"י דה"פ אין אומרים שירה בשעת הקרבת קרבן אלא על היין דמשמח אלהים ואנשים דריש ליה ועיקר שתיה ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דהכי נמי לגבוה בשעת הקרבת קרבן קאמר דאין אומר שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבה היו אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי:

קשיין הדדי ופרקי' שתי הברייתות לר"ש הן הא דפטרה אמליקה בי"ד והכי קאמר ר' שמעון במתני' ושאר כל הזבחים בי"ד בין לשמן ובין שלא לשמן פטור וכיון דר' שמעון פוטר בשאר זבחים כ"ש אמליקה והא דמחייבת אמליקה בחולו של מועד דבההיא מחייב ר"ש במשנתנו [דתנן] ושאר כל הזבחים במועד בין לשמן ובין שלא לשמן [חייב] ומליקה כשחיטה חשיב לה. הקטרת אימורין יש תנא דמקיש הקטרה לשחיטה ומחייב ויש תנא דלא מקיש ותרווייהו אליבא דר"ש.

ואמרינן מאי טעמא דר' שמעון די"ד מחייב השוחט את הפסח לבדו על החמץ ופוטר השוחט שאר הזבחים על החמץ ופוטר השוחט הפסח לשמו ופשטא טעמא דר"ש משום דכתיבי תרי קראי לא תשחט ולא תזבח ובתרווייהו כתיב זבחי שמעי' מתרי זבחי דאינון זבחי וכיון דהוה ליה למכתב זבחיי דמשמע זבחים טובא ופלגינהו וכתב זבחי זבחי ש"מ כל היכא דאיכא זבח והוא זבח חג הבשר שעובר עליו קרינא ביה זבחי אזבח זה חייב ולא אשאר זבחים אבל במועד דליכא זבח חג הפסח קרינא זבחים וחייב אשאר זבחים ודיקי' מדקתני השוחט הפסח על החמץ במועד לשם שלמים חייב דוקא שעקר שם פסח מעליו וקראו שלמים מכלל דבשאר ימות השנה בעי עקירה ופרקי' לעולם אימא לך דלא בעי עקירה ומתני' כגון שהיו בעליו טמאי מתים ונדחו לפסח שני דסתמיה לשם פסח קאי:

מתני' הפסח נשחט בשלש כתות שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל קהל ועדה וישראל:

המשנה הרביעית והכוונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר הפסח נשחט בשלש כתות שנ' ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים קהל ועדה וישראל נכנסה כת ראשונה ונתמלאת העזרה נעלו דלתות העזרה תקעו והריעו ותקעו הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהן בזיכי כסף ובזיכי זהב שורה שכולה כסף כסף שורה שכולה זהב זהב לא היו מעורבים ולא היו לבזיכי' שולים שמא ינחום ויקרוש הדם אמר הר"ם היו נערכין שורות שורות לתפארת והבזך כלי עגול כזאת הצורה תרגום קערותיו בזיכוהי ויקרש פירושו יקפא מגזרת קפאו תהומות בלב ים שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחברו לחברו מקבל את המלא ומחזיר את הריקם וכהן הקריב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד הודיעך בזאת המשנה דברים רבים מהם מה שאמר שחט ישראל להודיעך כי שחיטה כשירה בזרים ואמר וקבל הכהן לפי שמקבלה ואילך מצות כהונה ואמרו נתנו לחברו וחברו לחברו להודיעך כי כל מה שתוכל לעשות מצוה באנשים רבים הרי זה משובח ברב עם הדרת מלך ואמרם מקבל את המלא ומחזיר את הריקם להודיעך הזריזות והחביבות על המצות כי לא היה מחזיר את המזרק עד שהיה לוקח את השני והשם אמר אל יסוד מזבח העולה למד על העולה שטעונה יסוד ונאמר בעולה זריקה וזרקו את הדם על המזבח ונאמר בפסח זריקה שהרי נאמר בבכור ואת דמם יזרוק על המזבח ולא אמר ואת דמו וכלה בקבלה כי זה הפסוק הוא בבכור ופסח ומעשר בהמה שכלם טעונים זריקה אחת כנגד היסוד וכמו שהעולה טעונה יסוד כך זה טעון יסוד וכשאבאר לך צורת מזבח במקומו במסכת מדות יתבאר לך כי פאת המזרח לא היה בו יסוד ועוד יתבאר שם היסוד יצאתה כת ראשונה ונכנסה השניה יצאתה השניה ונכנסה השלישית כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית קראו את ההלל גמרו שני ואם שנו שלשו אע"פ שלא שלשו מימיהן ר' יהודה אומר מימיה של כת שלישית לא הגיעה לואהבתי כי ישמע ה' מפני שעמה מועטין כל זה מבואר כמעשהו בחול כן מעשהו בשבת אלא שהכהני' מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים ר' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות זורקו זריקה אחת על גבי המזבח ולא הודו לו חכמים לפי שאמר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת פרש שזה היה שלא ברצון חכמים ואלו היה כרצון חכמים היה בין מעשהו [בחול] ובין מעשהו בשבת הפרש והוא רחיצת העזרה כי לא היו רוחצין אותה בשבת ואין הלכה כר' יהודה כיצד תולין ומפשיטין אנקלאות של ברזל היו קבועין בכותלים ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין וכל מי שאין לו מקום לתלות מקלות דקים חלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר' אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חברו ויד חברו על כתפו ותולה ומפשיט קרעו והוציא את אימוריו נתנן במגיס והקטירן על גבי המזבח יצאתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית השניה בחיל והשלישית במקומה חשיכה יצאו וצלו את פסחיהם אנקלאות ידוע והוא ברזל עקום שתולין בו הבהמה להפשיטה ובלשון עברי מזלג מזלגות (דקים) מקלות דקים וחלקים ידוע גם כן כלומר משופין ור' אליעזר אינו מתיר טלטול אותם המקלות וחכמי' אומרים אין שבות במקדש ואין הלכה כר' אליעזר קרעו והוציאו את אימוריו אימורין נקראים הנתחים הנשרפים מן הקרבן על גבי המזבח והם מקרבן פסח האליה הדבקה בעצם העצה והחלב המכסה את הקרב והכליות וחלביהן ויותרת הכבד עמהם ומגיס כלי שהיו נישאין בו החלבים וכל האימורין למזבח תרגום כף אחת מגיסא חדא ואמרו חשכה יצאו וצלו את פסחיהם כך היו עושין כשהיה יום ארבעה עשר בשבת שלא היו יכולין להוליכו ולא לצלותו אלא למוצאי שבת אבל בשאר הימים כשהיה נגמר הקרבן היו יכולין לצלותו:

אמר המאירי הפסח היה נשחט בשלש כתות כלומר פסחים של צבור בכל שנה ושנה היו נשחטים בשלש כתות ר"ל שכת אחת נכנסת תחלה בעזרה ושוחטין ומקריבין ואח"כ כת שניה ואח"כ כת שלישית מפני שסתם הדברים מרוב ההמייה היתה שברוב עם ורוב פסחים ורוב המעשה לא היה אפשר לעשות כולם כאחד ואע"פ שאם שחטו כולם בבת אחת כשר מ"מ כך היה הסדר נוהג ואפילו היו הציבור מועטים באותה שעה ואפשר ליעשות הכל כאחת בהרוחה כך הוא המצוה שכך סמכוה המקרא דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל קהל ועדה וישראל והדבר ידוע שאין עדה פחותה מעשרה כדכתיב במרגלים עד מתי לעדה והרי שיצאו מהם יהושע וכלב ונשארו עשרה ונקראו עדה וסמכו לומר שאף קהל וישראל הסמוכים במקרא לעדה עשרה עשרה הם ונמצאו שלשים ומתוך כך נסתפקו בגמ' אם התורה הקפידה על מנין השלשים ולא הקפידה לעשותם כולם בבת אחת ושיהיו על שלש כתות שיהיו שם שלשים כאחד או הקפידה תורה על חלוק הכתות ולא הקפידה על שלשים בבת אחת אלא כל שהם בעשרה עשרה דיו ומעתה אף אנו מחמירין להזקיק חלוק שלש כתות ושיהיו שלשים בכל כת וכת או יותר לפי מנין הצבור ומתוך כך פי' בגמ' שאם לא היו שם אלא חמשים נכנסים שלשים ושוחטין עשרה מהם ומקריבים ויוצאים ונכנסים עשרה השניים במקומם ושוחטים במעמד העשרים הנשארים ומקריבין וכששלמו יוצאים עשרה ונכנסים עשרה האחרונים במקומם ושוחטין העשרים הראשונים ומקריבין והרי שלש כתות כל אחת בשלשים ובפחות מחמשים א"א שאין הנכנסין פחות מעשרה ומעתה כל שהיו פחותים מחמשים אין שוחטין אותו בכתות אלא בכת אחת ויוצאין בו ומ"מ י"מ שכל שיש כת אחת בשלשים אין צריך באחרות אלא בעשרה עשרה שהרי אם עיקר דיוק המקרא בשלשים הרי יש שלשים בכת אחת ואם עיקר הדיוק בחלוק שלש כתות הרי יש כאן שלש כתות בצירוף השתים של עשרה עשרה ולא נאמר לדעתם נפקי עשרה אלא שצריך שיצאו השלשים הראשונים או עשרה מהם שאם לא יצאו אע"פ שאחר שגמרו באים האחרים אין הדבר מוכיח שיהא שם חלוק שלש כתות אלא שנראה כנוספים על אותה הכת:

נכנסה כת ראשונה ונתמלאת העזרה כלומר שכשהיו הצבור במלואם היו נכנסים בה עד שתתמלא העזרה וננעלו דלתות העזרה ר"ל שהיו נועלים אותם כדי שלא ידחקו ליכנס ותוקעין ומריעין ותוקעין ומתחילין לשחוט את פסחיהם והכהנים היו עומדים שורות שורות לאורך העזרה עד שהכהנים שבראשי השורות עומדים סמוך למזבח ובידיהם של כהנים בזיכי כסף ובזיכי זהב ובזיכין אלו הם כלים עגולים בצורת קערות ולא היו שוליהם שטוחים אלא עגולים שלא יהו יכולים להושיבם שלא יפשעו הכהנים להניחם ויקרוש הדם ולא יהא ראוי לזרוק ואמר עליהם שלא היו מעורבין אלא כהנים שבידיהם בזיכין של כסף היו עומדים בשורה אחת ואותם שהיו להם בזיכין של זהב היו עומדים בשורה אחת וכל זה להרבות בנוי ובכבוד:

שחט ישראל וקיבל הכהן כלומר אם רצה שהרי השחיטה כשרה בזר וקיבל הכהן את הדם שהרי מקבלה ואילך מצות כהונה ונותן המקבל את הבזך שהדם בתוכו לחבירו שבראש השורה וחבירו לחבירו עד שמגיע לאותו הסמוך למזבח וזורקו למזבח הכל כדי שיהיו רבים מתעסקים במצוה וכהן הזורק מקבל בזך אחר מלא מיד הסמוך לו ומחזיר לו את הריקן וכן תמיד לפי שאין מעבירין על המצות כלומר שכל שבאה מצוה לידו אינו מתעכב בעשייתה מצד מצוה אחרת כל שכן לדבר שאינו מצוה שקבלת המלא מצוה והחזרה בריקן אינו מצוה אלא תשמישי מצוה ומאחר שבאה מצוה לידו שהושיטו לו את המזרק אינו משהא בה מפני החזרת הריקן ושאלו בגמ' אחר שהבזך הולך מיד ליד מצות הולכת הדם הלכה לה שהרי הולכה שלא ברגל אלא מיד ליד אינה הולכה והרי הולכה אחת מארבע עבודות היא ופירשוה שהכהן הסמוך למזבח היה רחוק מעט מן המזבח עד שילך שתי פסיעות או שלש בבזך שבידו למזבח:

ופירש על הזריקה שזורקה זריקה אחת מרחוק מעט מבזך עצמו למזבח ולא מתן באצבע שהבכור והמעשר והפסח הם מן הנתנים במתנה אחת וזו מ"מ באה לדעת האומר שדם הפסח בזריקה ומ"מ כבר נחלקו בה בפ' ערבי פסחים שבשפיכה בסמוך למזבח היה ניתן ואמר על הדם שהיה ניתן כנגד היסוד כקרבן עולה שטעונה יסוד שכך למדוה בגמרא מג"ש והוא שהיה ניתן באיזה שירצה משלש זויות המזבח חוץ מקרן מזרחי דרומי שלא היה לו יסוד שהיסוד היה ברוח מערבי כולו וברוח דרומי כולו ואוכל במזרח אמה סמוך לצפון ובדרום אמה סמוך למערב וי"א שבקרן מזרחי צפוני היה נותנו שהרי הכבש היה בדרום וכשעלה פונה דרך ימין שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין ונמצא מגיע תחילה לקרן מזרחי דרומי שלא היה בו יסוד וממנו לקרן מזרחי ושם היה שופך:

יצאתה כת ראשונה כלומר כשהשלימו מעשיהן יוצאים וכת שניה נכנסת וכשהשלימה את מעשיה ג"כ יוצאה ונכנסת כת שלישית וכמעשה הראשונה כך מעשה של שניה ושל שלישית על הדרך שכתבנו:

קראו את ההלל פי' עכשיו חוזר לכל כת וכת לומר שכשנכנסה הכת ותקעו והריעו ותקעו כמו שביארנו בעוד ששוחטין ומקריבין הלוים קוראים את ההלל על הדוכן ואם גמרו את ההלל ועדיין לא שלמו מעשיה שונים לקרותו ואם שנו ועדיין לא שלמו משלשין אלא שמעולם לא הוצרכו לשלש וי"מ שעל כל קריאה היו תוקעין סימן אחד ור' יהודה אומר שמעולם כת שלישית לא הגיעה לאהבתי עד ששלמו מעשיה מפני שעמה מועטין שכל שהיו יכולים לידחק וליכנס מזרזים עצמם לכך עד שהיו קורין לכת שלישית כת עצלנית ואע"פ שלא מצד עצלה אירע להם שהרי מצוה בשלש כתות מ"מ כל המזדרז להיות מן הראשונות משובח וי"מ שכל קריאה וקריאה היו קורין אותה בשלש הפסקות הראשונה עד אהבתי השניה עד מן המיצר השלישית עד סוף ההלל ובכל הפסק והפסק היו תוקעין סימן אחד ונמצאו תשע תקיעות בכל קריאה שהם כ"ז תקיעות לשלש כיתות ולר' יהודה כ"א שהרי האחרונה לא היתה תוקעת אלא פעם אחת:

כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ר"ל אם חל ארבעה עשר להיות בשבת אלא שהיו הכהנים מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים פי' שבחול כששלמה כת שלישית ויצאה היו מדיחין את העזרה מן הדמים הנשפכים בה מאמת המים שהיתה מהלכת בתוך העזרה והיה בחומת העזרה נקב שהאמה יוצאת לחוץ וכשרוצים להדיח העזרה פוקקים את הנקב שבחומת העזרה שהמים יוצאים דרך שם חוץ לעיר והאמה מתמלאת ויוצאים המים דרך גדותיו לעזרה ומדיחין את קרקע העזרה ואמר שאף בשבת היו הכהנים מדיחין אותה אחר שאין בה אלא משום שבות שהרי ריצפה של שיש היתה ואין בה משום אשווי גומות ואין שבות במקדש ומ"מ שלא בדעת חכמים היה שלא התירו במקדש אלא שבות הצריכה כגון חזרת רטיה המפורשת באחרון של עירובין שאילו לא הותר בעזרה אחר העבודה היה נמנע שלא לעבוד אבל הדחת העזרה לא היה בה שום צורך שיכולים היו לילך על האיצטבאות כמו שנבאר בגמ' ומ"מ הלכה שכל שבות במקדש אף שלא לצורך עבודה היתר גמור הוא:

בד"ה קשיא מליקה כו' וקתני דעבר אמליקה דומיא דשאר קרבנות ועוד כו' עכ"ל ר"ל דלאו במליקה לחוד מחייב אלא קתני מליקה בעוף דליהוו דומיא דשאר קרבנות דמחייב בהו נמי ועוד דנקט מליקה לאשמועינן דמחייב בה דומיא דשחיטה וק"ל:

תוס' בד"ה הא והא ר"ש כו' אמאי נקט עוף כו' אבל בח"ה אפי' העוף כו' עכ"ל לענין דלגופה שאינו עובר בי"ד אדרבה ה"ל למנקט שאר קרבנות אע"ג דאית בהו שחיטה ממש לא מחייב אבל לדיוקא דבח"ה מחייב נקט עוף לרבותא אע"ג דלית ביה שחיטה ממש וק"ל:

בד"ה טעמא שלא כו' דהא מכשיר לעיל ר"י שוחט אחרים לשמו עכ"ל במועד קיימינן הכא דהיינו שלא בזמנו ור"א נמי מודה בהא דשוחט אחרים לשמו דכשר אלא לרבותא נקטו דאפי' בזמנו מכשיר ר"י בהא וק"ל:

גמרא מאי טעמא דר' שמעון [דשאר כל הזבחים ששחטן על החמץ בזמן פסח פטור] כתיב זבחי זבחי תרי פעמים לומר בזמן דאיכא זבחי [פסח] לא מחייב אשאר זבחי'. הקשו בתוס' בפ' אמר להם הממונה [יומא דף כט סוף ע"א] מאי אצטריך להאי טעמא תיפוק ליה דפטור משום דזבחים פסולין הן כיון דשחטן בזמן פסח דהוי בתר תמיד של בין הערבים, ורצו להוכיח דכל הקדשים שהקריבו קודם תמיד של שחר או אחר תמיד של בין הערבים דפסול הוא רק מדרבנן. ואני בעניי איני רואה סרך קושיא, דהא באמת זמן פסח מחצות ואילך ואם שחטו קודם לתמיד כשר, וממילא אצטריך קרא לשוחט שאר זבחים מחצות ואילך קודם התמיד דאינו חייב משום ל"ת על חמץ, וד' יורני כוונת התוס' בזה:

גמרא טעמא דשלא לשמו [שחט להפסח על החמץ מש"ה מחייב ביה ר' שמעון בשחט במועד], הא סתמא פטור ואמאי פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי: ומרישא דקתני לשמו פטור ליכא לדייק אפכא די"ל דמה לשמו דקתני היינו סתמא. דסתם זבחים לשמן הן עומדין. ור"ת בתוס' גריס לשמו אמאי פטור שלמים לשם פסח קא שחיט ומהרישא פריך דאפילו שחט לשמו, הא שלמים לשם פסח כשר, ועל גירסתו קשיא לי, דבפרק שני שעירי [דף סג ע"א] פריך בגמרא ומי אית ליה לרב חסדא הואיל, והאר"ח פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה לשמו פטור ואמאי לימא הואיל וראוי שלא לשמו בפנים, ולסברת ר"ת בלאו הואיל נמי יקשה אמאי פטור בלשמו, הא גם לשמו ראוי להתקבל בפנים דהוי שלמים לשם פסח וכשר:

מִשְׁנָה הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת. נראה לי בס"ד הטעם כנגד ג' מדרגות של קדושת ישראל שהם כהנים לוים ישראלים, וְתָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ כנגד ג' אבות, תקיעה כנגד אברהם שהוא חסד ותרועה כנגד יצחק שהוא גבורה ותקיעה כנגד יעקב שהוא קו הרחמים התפארת הנוטה כלפי חסד. וְהַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת של כסף כנגד משה רבינו ע"ה שהוא בנצח שהוא בקו החסד, ושורות של זהב כנגד אהרון שהוא בהוד שהוא בקו הגבורה. ובזה יתורץ דקדוק אחר מה שאמרו 'שֶׁכֻּלָּהּ כֶּסֶף, כֶּסֶף' וסגי לומר בקיצור 'שורה כולה כסף ושורה כולה זהב'? ובזה ניחא דהכי קאמר שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ כֶּסֶף הנה זו היא כֶּסֶף רוצה לומר כנגד קו הנצח שהוא בסוד כסף וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב הנה היא זָהָב רוצה לומר כקו ההוד שהוא בסוד זהב. ומה שאמרו וְלֹא הָיוּ מְעֹרָבִים נראה עיקר הפירוש בזה כמו שנאמר ב'הוֹן עָשִׁיר' (משלי י, טו) דרוצה לומר 'כל' שורות של כסף היו עומדין זה בצד זה ולא היו מעורבין שורה של כסף בתוך שורות של זהב או להפך, וזה פשוט. וצריך להבין בשלמא שלשה כיתות רמיזי בקרא אבל הלל היכא רמיז? ונראה לי בס"ד ע דה ק הל י שראל, ס"ת הַלֵּל.