Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 60b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 60b

    Pesachim 60b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 317 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אלא לאו בעבודה אחת אף בעבודה אחת כשר ומתני' בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות קאמר בעבודה אחת כגון בשחיטה מכשר ליה דמשום מקצת אוכלין לא פסלי ובשתי עבודות כגון שחט לאוכליו וזרק שלא לאוכליו אף על גב דכולה זריקה שלא לאוכליו כשר משום דאין מחשבת אוכלים בזריקה:

    סיפא בעבודה אחת רישא אימא לך אי אף בעבודה אחת ורבי יוסי היא אי בשתי עבודות קאמר ולא בעבודה אחת ור"מ דאי בעבודה אחת כשר בלשמו ושלא לשמו דתפוס לשון ראשון:

    פסח בשאר ימות השנה כגון שהפרישו קודם לכן ימים רבים וקיימא לן דכשר לשלמים בפירקין דלקמן (פסחים ד' ע:) ואם שחטו לפסח פסול דלאו זמניה ואי לשם שלמים שחטו כשר והיכא דשחטו לשמו ושלא לשמו מהו:

    אמריתא לשמעתא למילף מדין בנין אב דפסול:

    אין מוציאו מידי שלא לשמו לתפוס לשון אחרון לבדו ולהכשיר הנשחט שלא לשמו ולשמו:

    אף שלא לשמו כו' אין מוציאו מידי לשמו לתפוס לשון אחרון ולהכשירו:

    שכן נוהג פסולו בכל הזבחים או לפסול לגמרי בפסח וחטאת או לפסול מעלות לבעלים לשם חובה בשאר זבחים כדתנן (זבחים ד' ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין לזרוק ולהקטיר אימורים ולאכול בשרן ולא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מפסח וחטאת שפסולין לגמרי אלמא נוהג בכל הזבחים הלכך לא אתי לשמו ומפיק לה מידיה לגמרי:

    תאמר בפסול דלשמו שאינו נוהג אלא בפסח בשאר ימות השנה וכיון דקיל אתי שלא לשמו ומפיק ליה מידיה:

    9 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 60b · Sefaria

    Tosafot

    פסח ששחטו לשמו ושלא לשמו אומר ר"י דמיבעיא ליה אפי' לר"מ דסבר בעלמא תפוס לשון ראשון דילמא הכא פסול דלשמו דאינו נוהג בכל הזבחים לא חשיב למיחל והוי עקירה או דילמא אפ"ה אמר תפוס לשון ראשון אליבא דר' יוסי הוה מצי למיבעי אפילו בשלא לשמו ולשמו אלא להכי נקט לשמו ושלא לשמו משום דבעיא אפילו אליבא דר"מ:

    בשאר ימות השנה היינו קודם שהגיע זמן הפסח כדפי' בקונטרס ולכך בעי עקירה לפי שעומד לפסח כשיבא ובכולה שמעתא חשיב ליה דקאי לשמו אבל לאחר הפסח משמע לקמן (פסחים ד' סד.) דספיקא הוי דקאמרינן ש"מ פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה:

    הכא נמי אתי שלא לשמו ומפיק מידי לשמו וא"ת והא לשמו ושלא לשמו כשר לר"מ ולא אמרינן אתי שלא לשמו ומפיק מידי לשמו ושלא לשמו גרידא פסול אע"ג דסתמא לשמו קאי ואור"י דהתם היינו טעמא דהכשר לשמו נוהג בכל הזבחים הילכך כי אמר לשמו אלים למיחל טפי ולא אתי שלא לשמו ומפיק ליה אבל האי פסול דלשמו אינו נוהג בכל הזבחים ולהכי לא מקשה ליה אלא מלאוכליו ושלא לאוכליו דלא שייך אלא בפסח גרידא:

    סתמו להני אוכלין קאי הני מימשכי כו' הקשה ריב"א מה לנו אי לא קאי להני אוכלין מ"מ סתמא לאוכלין קאי או להני או לאחריני דסתמא לא לחולים או לזקנים קאי ואפ"ה שלא לאוכליו מפיק מלאוכליו ושלא לאוכליו נמי אמאי לא עקר לאוכליו דקאמר ברישא ואומר ר"י דכששוחט לאוכליו ושלא לאוכליו אינו כשר אלא על ידי אותם אוכלין ששחט וחישב עליהן וסתמיה לאו לאלו אוכלין והרי כאילו לא קאי לאוכליו:

    Tosafot on Pesachim 60b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    איבעיא להו פסח בשאר ימות השנה לשם פסח ולשם שלמים מהו אתי שלא לשמו מפיק ליה מיד לשמו ומכשיר ליה או לא מפורש בתחלת שחיטת קדשים כי שלא לשמו בכל הזבחים פסול שלא עלו לבעלים לשם חובה ולשמו כשר ופסח בשאר ימות השנה שלא לשמו כשר ולשמו פסול זה ביניהם ופשיט ליה רבא מיניה דאתי שלא לשמו מפיק ליה מיד לשמו וכשר ודייק הכי דקאמר (לעולם) [דהא] בסתמא לשמו קאי וכי (מפרש) נשחט בשאר ימות השנה שלא לשמו נדחה לשמו וכשר כך אע"פ שהזכיר עכשיו לשמו בא שלא לשמו ודחאו ונמצא הזבח כשר ואקשי' עליה רב אדא והא סתמא לאוכלין קאי ואי פריש שלא לאוכליו בלבד פסול אמאי נימא כאלו לאוכליו ושלא לאוכליו שחטו והיה כשר ודחה רבא ואמר לא דמי בשלמא פסח מעת שהקדישו לשם פסח ודאי נקבע לשם פסח וסתמו שם פסח עליו ואי אפשר לו [להפקיעו] מקדושתו אבל הני אוכלין מדבק דביקי ביה [כי ממשכו] הני ואתו אחרינא ונדחו קמאי לגמרי בעדנא דאתו בתראי ופסח ליכא למימר הכי לפיכך שאני:

    איבעיא להו פסח ששחטו בשינוי בעלים בשאר ימות השנה כגון שהיה פסח זה לראובן ושחטו לשם שמעון מי נחשב זה אותו שינוי בעלים כשינוי קדש דהוה פסח ושינה אותו לשחטו לשם שלמים או לא ופשטי' שינוי קדש פוסל בזמנו. גרסי' בשחיטת קדשים אשכחן שינוי קדש שינוי בעלים מנא לן אמר רב פנחס אמר קרא ובשר זבח תודת שלמיו פי' כשם שאם שחט הפסח לשם שלמים פסול וזהו שינוי קדש הפוסל בזמנו כן אם שחט פסח ראובן לשם שמעון פסול כשם ששינוי קדש מכשירו שלא בזמנו כך שינוי בעלים מכשיר אותו שלא בזמנו.

    פריך מה לשינוי קדש שכן נפסל בשמו כי היה שמו פסח ונשחט לשם שלמים נמצא כי נשתנה ונעשה שינוי בגופו בזבח עצמו עוד נוהג שינוי קודש בארבע עבודות בשחיטה או בקבלה או בהולכה או בזריקה בכל אחת מאלו נפסל לאפוקי שינוי בעלים דאינו נפסל אלא בשחיטה בלבד כדתנן נמנין ומושכין ידיהן ממנו עד שישחוט אבל אם נשחט לשם בעלים אף על פי (שנשחט) [שנזרק] לשם אחר כשר ושינוי קודש עוד ישנו אפי' לאחר מיתת המקדש כגון שהיה עולה ושחטו לשם שלמים לאפוקי שינוי בעלים דאינו אלא מחיים דכיון דמת פקעה רשותיה ודוכרני' מעליה.

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 60b · Sefaria

    Meiri

    פסח בשאר ימות השנה כגון שהפריש פסחו ואבד ויצא ידי חובו באחר ונמצא אחר הפסח הרי הוא קרב שלמים ואינו צריך עקירה ר"ל שיאמר איני שוחטו לשם פסח אלא לשם שלמים שאף בלא עקירה סתמו שלמים הוא וטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק והילכך כל ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ר"ל לשם פסח פסול ושלא לשמו כשר ואפי' עירב בו מחשבתו לשחטו לשמו ושלא לשמו פסול וכדעת רב דימי שאמר שלשמו בזמנו כשלא לשמו שלא בזמנו ומה לשמו בזמנו שכשר אם עירב בו שלא לשמו פסול אף שלא לשמו [שלא] בזמנו שכשר אם עירב בו לשמו פסול ואע"פ שהוקשה לומר מה שלא לשמו שנוהג בכל הזבחים אם לפסול לגמרי כפסח וחטאת אם שלא לעלות לבעלים בכל הזבחים אבל פסול (שלא) לשמו במקום שהוא כשר להקרבה בשלא לשמו אינו נוהג אלא בפסח בשאר ימות השנה דחיה בעלמא הוא ואע"פ שחלק רבא לומר הואיל וסתמו לשמו קאי ומפני שהוא סובר פסח בשאר ימות השנה צריך עקירת השם ואין אמירתו או מחשבתו לשמו מחדשת כלום ומחשבת שלא לשמו באה להכשירו הרי מ"מ אנו פוסקים שאינו צריך עקירת השם וסתמו שלא לשמו הוא ומתוך כך נראה לי לפסוק שעירוב מחשבות פוסלת בו כשאר הקרבנות מעתה שחטו בשאר ימות השנה לשמו בשנוי בעלים ר"ל ששחטו לשם בעלים אחרים כל שכן שאין שנוי בעלים מפקיעו מיד לשמו שהרי אף שלא לשמו ביארנו שאינו מוציאו מיד לשמו כל שכן ששנוי בעלים אינו מוציאו מיד לשמו ואם שחטו סתם בשנוי בעלים והרי סתמו שלא לשמו הוה ליה כשנוי בעלים של שלמים ואינו פוסל אלא שאינו עולה לבעלים ואע"פ שבפסח בזמנו שנוי בעלים פוסל זה אינו פסח אלא שלמים ואין אנו צריכים לטעם נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול ר"ל כמי ששחטו בשנוי בעלים בזמנו וגדולי המחברים הביאוה ולא ידעתי למה:

    ולענין ביאור זו שנשאלה בכאן בשחטו בשאר ימות השנה לשמו בשנוי בעלים לא נשאלה אלא לדעת המכשיר בשנוי קדש ר"ל בשלא לשמו אם שנוי בעלים נדון כשנוי קדש אם לאו אבל למה שפסקנו שאף שנוי קדש אינו מכשירו כל שכן ששנוי בעלים אינו מכשירו שהרי שנוי קדש גדול הימנו ואינו מושך לעצמו ומ"מ דברים ששנוי קדש גדול בהם יותר משנוי בעלים הוזכרו מהם בכאן ארבעה הראשונה ששנוי קדש פיסולו בגופו ר"ל שמחשב בקרבן עצמו ושנוי בעלים מחשב בדבר אחר הוא השניה ששנוי קדש ישנו בארבע עבודות כלומר שכל ששחט או קבל או הוליך או זרק שלא לשמו פסול ושנוי בעלים אינו בארבע עבודות בכל הזבחים חוץ מן הפסח מפני שעיקרו לאכילה אבל שאר זבחים שעיקרן לכפרה ואין עיקר כפרה אלא בזריקת הדם אין שנוי בעלים פוסל אלא בזריקת הדם ר"ל שזרק את הדם במחשבת שנוי בעלים ולא נתרבו שאר עבודות בראשון של זבחים לשנוי בעלים אלא כשנעשו על דעת לזרוק הדם בשנוי הבעלים אבל שחיטה או קבלה או הולכה לשם אחר אינה פוסלת הואיל וזרק לשמו של זה ושלא חשב בשאר עבודות על הזריקה לשם אחר אלא שבפסח מיהא הואיל ועיקרו לאכילה כל אחת פוסלת בו בעצמה וכמו שביארנו בשחטו שלא למנוייו או לערלים ואי אפשר לפרשה בשחט על מנת לזרוק שלא למנוייו שהרי בגמ' הוא ששאלוה בערלים כמו שיתבאר והוא הדין שלא למנוייו הא משנתנו מיהא בשחיטה שנעשית היא עצמה בשנוי בעלים נשנית השלישית ששנוי קדש ישנו לאחר מיתה והוא שיש קרבנות שאין כפרה תלויה בהם כגון עולה או נדר ואם נדר אחד עולה ומת יורשים חייבים להביאה שכבר נשתעבדו נכסיו במלוה הכתובה בתורה אחר שאין כפרה תלויה בה עד שיאמר בה אין כפרה למתים ואם הביאם והקריבם שלא לשמן חייב להביא אחר והרי נכסי המת משועבדים לכך ושנוי בעלים אינה פוסלת בזה שמאחר שכבר מת ואין שמו עליו אין שנוי בעלים מפקיעו שלא לעלות הרביעית ששנוי קדש פוסל אף בקרבן צבור ושינוי בעלים אינו מפקיע שלא לעלות שכל שקרב לשמו לשם כל הצבור זוכה בו הואיל ואף הוא בכלל בעלים ואם תאמר שמא ישנה לשם גוי אין זה כלום שאין שנוי בעלים פוסל אלא במשנהו למי שהוא מחויב כפרה כמותו ומ"מ דברים אלו לענין פסק לא נתבררו לנו שיש חולקין לומר להלכה שכל אחת מארבע עבודות פוסלות גם כן בשנוי בעלים אם לפסול לגמרי כפסח וחטאת אם שלא לעלות ככל הזבחים ואף דעת גדולי המחברים מסכמת לכך וכן עיקר וכן יש חולקים לפסוק ששינוי בעלים אינו עולה אף לאחר מיתה כר' פנחס ואין בידינו להכריע:

    Meiri on Pesachim 60b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה פסח ששחטו כו' ה"מ למבעי אפילו בשלא לשמו ולשמו כו' משום דבעי אפילו אליבא דר"מ עכ"ל וק"ק דמ"מ לבתר דפשט רבא הך דלשמו ושלא לשמו דמפיק ליה שלא לשמו מידי לשמו כיון דמפיק ליה מסתמא אכתי לא תפשוט הך אבעיא דשלא לשמו ולשמו אליבא דר"י דלא שייך התם למימר מדמפיק ליה מסתמא ויש ליישב וק"ל:

    גמ' תאמר בלשמו שכן אינו נוהג בכל הזבחים כו' ויש לדקדק דהא שלא לשמו המכשירו נמי אינו נוהג בכל הקדשים ונימא להשוות דכמו דלשמו בזמנו הנוהג בכל הקדשים אין מוציא מידי שלא לשמו הנוהג בכל הקדשים ה"נ שלא לשמו שלא בזמנו שאינו נוהג בכל הקדשים לא יוציא מידי לשמו שאינו נוהג בכל הקדשים ויש ליישב דכולה מלתא תליא בקמייתא דהתם שלא לשמו בזמנו כיון שהוא נוהג בכל הקדשים אלים ולא אתי לשמו בתרא לאפוקי מיניה אע"פ שהוא נוהג נמי בכל הקדשים אבל לשמו דשלא בזמנו דקליש שאינו נוהג בכל הקדשים אתי שלא לשמו לאפוקי מיניה אע"פ דהוא נמי אינו נוהג בכל הקדשים אך קשה לפ"ז בדברי התוס' שכתבו דשלא לשמו ולשמו שלא בזמנו לא קמבעיא ליה לר"מ דודאי תפוס לשון ראשון ונימא דה"נ קמבעיא ליה אפילו אליבא דר"מ ומשום דקמייתא דשלא לשמו קליש דאינו נוהג בכל הקדשים להכשיר אתי לשמו לאפוקי מיניה אע"פ דהוא נמי אינו נוהג בכל הקדשים וע"כ הנראה שלא לשמו להכשיר אינו מיקרי אינו נוהג בכל הקדשים דכל הקרבנות כשרין חוץ מפסח וחטאת שלא לשמו אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 60b · Sefaria

    Maharam

    בגמ' איבעיא להו פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים מהו וכו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה סתמו להני וכו' מפיק מלאוכליו ושלא לאוכליו וכו':

    בא"ד אמאי לא עקר לאוכליו דקאמר ברישא וכו' כצ"ל:

    בגמ' פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשנוי בעלים נעשה וכו' כצ"ל:

    Maharam on Pesachim 60b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 60, Amud Bet, about 317 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 112 words

      Opens “אֶלָּא לָאו: בַּעֲבוֹדָה אַחַת, וּמִדְּסֵיפָא בַּעֲבוֹדָה אַחַת…”

    2. Segment 216 words

      Opens “מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא. סֵיפָא…”

    3. Segment 323 words

      Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: פֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה…”

    4. Segment 441 words

      Opens “כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר, אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא…”

    5. Segment 521 words

      Opens “וַאֲמַר לִי: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בְּשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ…”

    6. Segment 628 words

      Opens “מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רָבָא: פֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ…”

    7. Segment 722 words

      Opens “אַלְמָא: אָתֵי שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וּמַפֵּיק לֵיהּ מִידֵי…”

    8. Segment 848 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא:…”

    9. Segment 922 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: מִידֵי אִירְיָא? בִּשְׁלָמָא הָתָם כַּמָּה…”

    10. Segment 1016 words

      Opens “דִּילְמָא מִימַּשְׁכִי הָנֵי וְאָתֵי אַחֲרִינֵי וּמִימְּנִי עִלָּוֵיהּ,…”

    11. Segment 1120 words

      Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: פֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה…”

    12. Segment 1234 words

      Opens “אָמַר רַב פָּפָּא, אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא:…”

    13. Segment 1314 words

      Opens “וְאָמַר לִי: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בְּשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ…”

    Sages named on this page

    • Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…

      Source: Pesachim 60b · Segment 8 — “אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: דִּילְמָא שָׁאנֵי…

    Original text

    אֶלָּא לָאו: בַּעֲבוֹדָה אַחַת, וּמִדְּסֵיפָא בַּעֲבוֹדָה אַחַת — רֵישָׁא נָמֵי בַּעֲבוֹדָה אַחַת!

    Rather, doesn’t it refer to a case in which one had both intentions during one rite, and nevertheless it is valid? And since the latter clause speaks about one rite, the first clause, the current mishna, must also speak about one rite, and yet the offering is disqualified, because even the conclusion of one’s statement is significant, in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

    מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא. סֵיפָא בַּעֲבוֹדָה אַחַת, וְרֵישָׁא אוֹ בַּעֲבוֹדָה אַחַת, אוֹ בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת.

    The Gemara refutes this proof as it refuted the previous one: Are the two cases comparable? Perhaps this case is as it is and that case is as it is. There is no reason to equate the cases, as it is possible to say that the latter clause speaks about one rite, whereas the first clause, the current mishna, speaks either about one rite or about two rites. Therefore, there is no conclusive resolution to Rav Pappa’s question.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: פֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, מַהוּ? מִי אָתֵי שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וּמַפֵּיק לֵיהּ מִידֵי לִשְׁמוֹ וּמַכְשִׁיר לֵיהּ, אוֹ לָא?

    A dilemma was raised before the Sages: A Paschal lamb that one slaughtered on the rest of the days of the year other than the eve of Passover for its own purpose and for a different purpose, what is its status? The Gemara clarifies the two sides of the issue: Does the intent to offer the sacrifice for a different purpose come and nullify the intent to offer the sacrifice for its own purpose and thereby make it valid, or not? The law is that a Paschal lamb that was slaughtered for a different purpose at a time other than Passover eve attains the status of a peace-offering and is therefore valid. The question raised here is whether or not partial intent to slaughter the animal as a peace-offering rather than as a Paschal lamb suffices to validate the offering.

    כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר, אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה: הוֹאִיל וְלִשְׁמוֹ מַכְשִׁירוֹ בִּזְמַנּוֹ, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ מַכְשִׁירוֹ שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ: מָה לִשְׁמוֹ הַמַּכְשִׁירוֹ בִּזְמַנּוֹ — אֵין מוֹצִיאוֹ מִידֵי שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אַף שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ הַמַּכְשִׁירוֹ שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ — אֵין מוֹצִיאוֹ מִידֵי לִשְׁמוֹ, וּפָסוּל.

    When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: I raised this question in the presence of Rabbi Yirmeya and expressed my opinion: Since intent to offer the sacrifice for its own purpose validates it at its proper time, i.e., on the eve of Passover, and intent to offer the sacrifice for a different purpose validates it not at its proper time, i.e., the rest of the year, there is room to equate the two situations. Just as intent for its own purpose, which validates it at its proper time, does not nullify the intent to offer the sacrifice for a different purpose, i.e., if one intends to offer the sacrifice both for its own purpose and for a different purpose it is disqualified, so too, intent to offer the sacrifice for a different purpose, which validates it not at its proper time, does not nullify the intent to offer the sacrifice for its own purpose, and it is disqualified. It can be concluded from here that whenever one’s thoughts concerning an offering are a combination of validating and disqualifying intentions, the offering is disqualified.

    וַאֲמַר לִי: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בְּשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ שֶׁכֵּן נוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים, תֹּאמַר בְּלִשְׁמוֹ שֶׁכֵּן אֵינוֹ נוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים אֶלָּא בַּפֶּסַח בִּלְבַד.

    And Rabbi Yirmeya said to me: No, this reasoning is not to be relied upon. If you say this rule concerning the intent to offer a Paschal lamb applies when it is sacrificed for a different purpose, it is because this disqualification applies to all offerings, as slaughtering an offering for a purpose other than its own disqualifies all offerings to one extent or another. Therefore, intent for the sacrifice’s own purpose does not nullify intent for a different purpose. But can you necessarily say the same thing about the intent to slaughter a Paschal lamb for its own purpose at other times of the year, a disqualification that does not apply to all offerings but to the Paschal lamb alone? Only the Paschal lamb is disqualified if it is slaughtered for its own purpose not at its proper time, and therefore intent for a different purpose can indeed nullify intent for its own purpose.

    מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רָבָא: פֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — כָּשֵׁר. דְּהָא סְתָמוֹ לִשְׁמוֹ קָאֵי, וַאֲפִילּוּ הָכִי, כִּי שָׁחֵיט לֵיהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — כָּשֵׁר,

    Rav Dimi’s argument having been refuted, the Gemara asks: What conclusion was reached about Rav Dimi’s question? Rava said: A Paschal lamb that one slaughtered on the rest of the days of the year with the intent that it be for its own purpose and for a different purpose is valid. The reason for this is as follows: In an otherwise undetermined situation, the animal stands to be offered for its own purpose, for one did not rescind its status as a Paschal lamb either verbally or by intent. But nevertheless, when he slaughters it for a different purpose, it is valid.

    אַלְמָא: אָתֵי שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וּמַפֵּיק לֵיהּ מִידֵי לִשְׁמוֹ. כִּי שָׁחֵיט נָמֵי לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — אָתֵי שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וּמַפֵּיק לֵיהּ מִידֵי לִשְׁמוֹ.

    Apparently, then, the intent to offer the sacrifice for a different purpose comes and nullifies the presumed intent to offer it for its own purpose; the statement that one makes to slaughter the offering as a peace-offering rather than as a Paschal lamb has the power to remove it from its previous status as a Paschal lamb. Accordingly, we should also say that when the priest slaughters the animal both for its own purpose and for a different purpose, the intent to offer it for a different purpose carries more weight and comes and nullifies the stated intent to offer it for its own purpose.

    אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: דִּילְמָא שָׁאנֵי הֵיכָא דְּאָמַר מֵהֵיכָא דְּלָא אָמַר. דְּהָא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו כָּשֵׁר, וְכׇל הֵיכָא דְּשָׁחֵיט לֵיהּ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו לְחוֹדֵיהּ — פָּסוּל, וְאַמַּאי? הָא סְתָמָא לְאוֹכְלָיו קָאֵי. אֶלָּא שָׁאנֵי הֵיכָא דְּאָמַר מֵהֵיכָא דְּלָא אָמַר. הָכִי נָמֵי, שָׁאנֵי הֵיכָא דְּאָמַר מֵהֵיכָא דְּלָא אָמַר!

    Rav Adda bar Ahava said to Rava: Perhaps a case where one explicitly said that he was slaughtering the offering for its own purpose and for a different purpose is different from a case where he did not say this. The proof of this is that if one slaughtered the Paschal lamb for those who can eat it and those who cannot eat it, it is valid, but wherever he slaughters it only for the sake of those who cannot eat it, it is disqualified. Now, why should this be? Surely in an otherwise undetermined situation, the animal stands to be offered for those who can eat it. This indicates that presumed intention cannot be equated with intention that is explicitly verbalized. Rather, a case where one explicitly said that he is slaughtering the animal for those who can eat it and those who cannot eat it is different from a case where he did not say this. So too, a case where he explicitly said that he is slaughtering the offering for its own purpose and for a different purpose is different from a case where he did not say this.

    אֲמַר לֵיהּ: מִידֵי אִירְיָא? בִּשְׁלָמָא הָתָם כַּמָּה דְּלָא עָקַר לֵיהּ בִּשְׁחִיטָה — סְתָמֵיהּ וַדַּאי לִשְׁמוֹ קָאֵי. אֶלָּא הָכָא — סְתָמֵיהּ לְאוֹכְלָיו קָאֵי?!

    Rava said to him: Are the two cases comparable? Granted, there, with regard to the Paschal lamb and the purpose for which it is offered, as long as one did not uproot the animal’s status as a Paschal lamb at the time of slaughter, in an otherwise undetermined situation, it certainly stands to be offered for its own purpose; its standing as a Paschal lamb can be changed only if it is explicitly designated as something else. But here, with regard to a Paschal lamb and the people for whom it is slaughtered, in an otherwise undetermined situation, does it stand to be slaughtered for those who are registered to eat it?

    דִּילְמָא מִימַּשְׁכִי הָנֵי וְאָתֵי אַחֲרִינֵי וּמִימְּנִי עִלָּוֵיהּ, (אַחֲרִינֵי) דִּתְנַן: נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁיִּשְׁחַט.

    This is not the case, for in the instance of every Paschal lamb, there is the possibility that perhaps these will withdraw and others will come and register for it. For we learned in a mishna: People can register for a particular Paschal lamb and withdraw from it until it is slaughtered. Therefore, it is possible that this Paschal lamb will not be suitable for its subscribers at the time of its slaughter, and it makes sense to distinguish between a situation in which one explicitly stated that it is for people who can eat it, in which case it is valid even if he intended it also for people who cannot eat it, and a situation in which he did not make an explicit statement. This is different from slaughtering a Paschal lamb not in its time, for in that case the offering maintains its previous status as a Paschal lamb until its status is explicitly changed through a verbal statement.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: פֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בְּשִׁינּוּי בְּעָלִים, מַהוּ? שִׁינּוּי בְּעָלִים כְּשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ דָּמֵי — וּמַכְשַׁיר לֵיהּ, אוֹ לָא?

    A dilemma was raised before the Sages: With regard to a Paschal lamb that one slaughtered on the rest of the days of the year with a change of owner, i.e., he slaughtered it not for the sake of its original owner, what is its status? Is a change of owner like a change of sanctity? A Paschal lamb whose sanctity is changed to that of a peace-offering now has the status of a peace-offering, and so too, a Paschal lamb that is slaughtered not for the sake of its original owner, an intention that at its proper time would disqualify the sacrifice, now has the status of a peace-offering. And it validates it, for a peace-offering that was slaughtered not for the sake of its original owner is valid. Or, perhaps not, for it remains a Paschal lamb and is disqualified.

    אָמַר רַב פָּפָּא, אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא: הוֹאִיל וְשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ פּוֹסְלוֹ בִּזְמַנּוֹ, וְשִׁינּוּי בְּעָלִים פּוֹסְלוֹ בִּזְמַנּוֹ. מָה שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ שֶׁפּוֹסְלוֹ בִּזְמַנּוֹ — מַכְשִׁירוֹ לְאַחַר זְמַנּוֹ, אַף שִׁינּוּי בְּעָלִים שֶׁפּוֹסְלוֹ בִּזְמַנּוֹ — מַכְשִׁירוֹ לְאַחַר זְמַנּוֹ.

    Rav Pappa said: I raised this question in the presence of Rava and expressed my opinion: Since a change in sanctity invalidates it as an offering in its proper time, as if one intended it in its proper time as a peace-offering it is invalid, and a change in owner, i.e., one intended that the offering be for someone other than its owner, also invalidates it in its proper time, the following analogy is made: Just as a change in sanctity, which invalidates it in its proper time, validates it as an offering after its proper time, a change in owner, which invalidates it in its proper time, also validates it as an offering after its proper time.

    וְאָמַר לִי: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בְּשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ — שֶׁכֵּן פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, וְיֶשְׁנוֹ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת,

    And Rava said to me: No, this analogy is not to be accepted: If you say this about a change in sanctity, it is because the disqualification it causes is in the offering itself, for the disqualification relates to the very sanctity of the offering, and it applies to all four of the rites, for the disqualification caused by a change in sanctity can occur not only during the slaughter but also during any of the four rites performed with an offering.