Commentary page
Pesachim 50b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerPesachim 50b
Pesachim 50b. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 498 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ואל ישנה אדם בגמרא פריך ממקום שאין עושין למקום שעושין ואיהו נמי אל ישנה וליעבד והא אמרת נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם:
המוליך פירות שביעית ממקום שכלו לחיה מן השדה וחייבין בני המקום לבערן מן הבית והוליכן זה למקום שלא כלו ובני אותו מקום עדיין אוכלין הכנוסין בבית:
חייב לבער משום חומרי מקום שיצא משם:
צא והבא לך אף אתה מפרש בגמרא:
גמ' מאי איריא ערבי פסחים דקתני עד חצות במנהגא מכלל דמחצות ולהלן אסור ולמה ליה למיתני חצות לאשמעינן הך דיוקא הא כל ערבי ימים טובים אסירי:
מן המנחה תשע שעות ומחצה:
סמוך למנחה קודם לכן:
נידנוד עבירה רמז עבירה:
24 more comments on this page.
Rashi on Pesachim 50b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
העושה מלאכה במוצאי שבתות אור"י דאיתא בירושלמי הכי הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא באפוקי שבתא לאו מנהגא עד דתיתפני סידרא מנהגא פי' שישלים התפלה מנהג כשר ובהא איירי נמי הכא:
וכאן בעושים שלא לשמה וכדרב יהודה תימה (דרב) גופיה אמר בפ"ב דברכות (ד' יז.) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא ואור"י דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה ואינו לומד ע"מ לעשות אבל הכא מיירי דומיא דההיא דלעיל יש שפל ונשכר דלא עביד כוליה שבתא ולא במעלי שבתא שאין מתכוון לשום רעה אלא מתוך עצלות אפ"ה גדול עד שמים חסדו:
מתקולתא מטוה לכך קורא אותה מתקולתא לפי שנשכרת לשיעור משקל מטוה כדתנן בכתובות (ד' סד:) כמה היא עושה לו משקל ה' סלעים ופר"ח שהיא מתבזה על כך שהיא מגלה זרועותיה בשעת טוויה:
ומגדלי בהמה וקשה לר"ת דאמר (בחולין ד' פד:) הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה ואמר נמי עשתרות שמעשרות את בעליהן וי"ל דהתם בחורשין:
כותבי ספרים אור"י בשם ריב"א דדוקא הכותבים כדי למכור עליהן בקשו דלעולם ימצאו לוקחין כדקתני הן ותגריהם אבל על המשכירים עצמן לבעלי בתים לא בקשו שלא היו מקפחים פרנסתן שלא ימצאו כל כך להשתכר:
Tosafot on Pesachim 50b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rabbeinu Chananel
גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים ובמוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובתענית צבור אינו רואה סימן ברכה לעולם. תוספתא בתחלת יבמות יש זריז ונשכר דעביד מלאכה כל יום ואינו עושה שבת מן המנחה ולמעלה זריז ומפסיד שעושה כל השבוע ובערב שבת שפל ונשכר שאינו עושה מלאכה לא בכל השבוע ולא בערב שבת שפל ומפסיד כל השבוע יושב ובטל ובערב שבת עושה מלאכה:
גדול מעל שמים חסדך אלו העושין לשמה כי גדול עד שמים חסדך אלו העושין שלא לשמה שאע"פ שעושין שלא לשמה יש להם חסד כדרב יהודה אמר רב דאמר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה:
המצפה לשכר אשתו כדי להתפרנס ממנו פי' מתקן משקל המטוה שטווה בכל יום ושכר הרחים שכירות מפני שהוא דבר מועט אינו רואה סימן ברכה בזה הדרך:
ת"ר ארבע פרוטות הן אין בהן ברכה שכר ברכה שבקשו עליהן אנשי כנסת הגדולה מלפני הקב"ה שלא יתעשרו שכר מתורגמנין הדרשנין שדורשין בשבת לצבור ועושין להן פסיקה נראה כאלו שכר שבת הוא והנושא והנותן במעות של יתומים קרוב לשכר ורחוק להפסד פעמים שאינו מדקדק היטב היטב ויתמי לאו בני מחילה נינהו ומעות הבאות ממדינת הים פעמים שילך [לאבוד] הכל בבת אחת כגון שנטבעה הספינה:
ת"ר כותבי ספרים תפלין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת אין רואין סימן ברכה ואם עסוקין לשמה מתברכין:
בני בישן נהוג שלא לילך בצידן בערב שבת ובאו בניהן ואמרו לו לר' יוחנן אבותינו היו עשירים ולא היו צריכים לעשות מלאכה בערב שבת ואנו עניים מהו לילך ולישא וליתן אמר להם כבר קבלו אבותיכם עליהם דכתיב ואל תטוש תורת אמך ופי' בירושלמי כי לפרש בים שאלוהו ואסר להם משום דסבר אסור לפרש בים הגדול אבל זה אפי' נדר נשאל ומתירין לו ולא אסר אלא דסבר אסור לפרש בים:
Rabbeinu Chananel on Pesachim 50b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ritva
גמרא מאי אריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וימים טובים נמי פר"ש ז"ל דההוא דמתני' פרכינן דש"מ דאחר חצות אסור מן הדין. וכתב הרא"ה בשם רבו הרמב"ן ז"ל דהכי פרכינן דלעיל אין חוששין למנהג אלא במקום שיש אסור של תורה או של דבריהם ודאי (נ"ל דצ"ל ובאו, המעתיק) והוסיפו בדבר המנהג תופס הא לאו (נ"ל דצ"ל הא נהגו שלא לעשות מלאכה בא' מימי השבוע, המעתיק) נהגו שלא לעשות מלאכה כ"א מימי שבוע אין מנהג תופס כלל ולהכי פרכינן שפיר מאי אריא דקתני ערבי פסחים אי לא שמעינן דאית ביה איסורא אלא מנהגא אפי' בערבי שבתות וימים טובים נמי ואי משום דבעי לאשמעינן דבערבי פסחים תפיס מנהגא הא אפי' בערבי שבתות וערבי ימים טובים תפיס מנהגא דהא אית ביה איסורא בלא מנהגא כדתניא:
והא מן המנחה ואילך קתני כתב הרי"ט ז"ל מסתברא דממנחה קטנה קאמר דהיינו מתשע שעות ומחצה ולמעלה:
גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים ובמוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים. פי' בתוס' שאין זה אלא אחר שחשכה דמנינו עד שיצאו מבית הכנסת כדי להוסיף תוספת ניכר מחול על הקדש דאע"ג דסגי לן בתוס' כל שהוא כגון עד שיראו כוכבים קטנים אי נמי דמתחמי כולהי כוכבי כדמן חדא כוכבא כדאיתא בירושלמי שפיר דמי למיעבד תוס' היכר וכן אמרו בירושלמי נשיא דנהגי דלא למיעבד עבידתא באפקי שבתא אינו מנהג עד דתתפני תעניתא סדרא כמנהג פי' עד שיסיימו עניני תחנונים ובריש ירחא מנהג כי מפני כבוד ר"ח דאיקרי מועד עושין כן ובימי ישראל היו נוהגים אף האנשים לשבות קצת ממלאכה כדכתיב במס' מגילה וברכות שם רש"י ז"ל ע"כ לרי"ט ז"ל: וכתב עוד ונראה שלא אמרו אלא מלאכה של רשות ושל קבע אבל להדליק את הנרות בין בביתו בין בבית הכנסת אינו בכלל סימן קללה דאין זה דבר ששייך ביה סימן ברכה ולפיכך כל שהבדיל בתפלה או על הכוס או שאמר המבדיל בין קדש לחול ועבר זמן תוספת מחול על הקדש דאורייתא מותר להדליק אבל קודם לכן אסור דקודם זמן התוס' אסור מן התורה ועובר בעשה ולאחר מיכן קודם שיבדיל אסור מדרבנן. והאידנא לא זהירי נשי בהא מילתא מיהו הא קיימא לן דאפי' בכי האי גונא מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין כדאמרינן לענין תוספת יום הכיפורים דאכלו ושתו עד שחשיכה ולא אמרי להו ולא מידי והכין עיקר מסקנא דמס' יו"ט אע"ג דבמסכת שבת מפלגי בין דאורייתא לדרבנן:
Ritva on Pesachim 50b · Sefaria · Edition: Chiddushei haRitva, Warsaw 1864 · Public Domain
Meiri
ערבי שבתות וערבי ימים טובים אף הם אסורים בעשיית מלאכה אלא שלא נאסרו אלא מן המנחה ולמעלה ונמצא שערב הפסח חמור מהם שבערב הפסח איסורו מחצות ולמעלה ובשאר ערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה ויש בהם גם כן הפרש אחר שבשאר ערבי שבתות וימים טובים אם עבר ועשה אף מן המנחה ולמעלה אין מנדין אותו אלא שאמרו עליו שאינו רואה סימן ברכה לעולם וכן שגוערים בו ומבטלים אותו ובערב הפסח אם עשה מחצות ולמעלה מנדין אותו או מכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו הואיל ובזמן שבית המקדש קיים היתה בו חגיגה ושחיטת קרבן:
ולענין ביאור מה ששאלו בגמ' מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי דהא תניא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם כך פירושו שכל מנהג אינו כלום אא"כ הוא נתלה בעיקר איסור או של תורה או של חכמים או שנעשה לגדר של איסור וא"כ בערב הפסח קודם חצות הוזכר בו איסור מתורת מנהג אחר שמחצות ולמעלה יש שם עיקר איסור לכל מדברי סופרים ומעתה אף בערבי שבתות וימים טובים יש בהם עיקר איסור מן המנחה ולמעלה לכל ולמה לא הוזכר בו איסור מחמת מנהג קודם המנחה ותירץ לו שבודאי הדין כך הוא שכל מקום שנהוג בו איסור בערבי שבתות וימים טובים קודם המנחה מתורת מנהג אסור בהם אלא שסתם המקומות אין להם מנהג קבוע בכך ומ"מ משנתנו לא היתה עיקר הכונה ללמדנו איסור שקודם חצות הבא מתורת מנהג אלא זמן עיקר האיסור שבשאר ערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובזה מחצות ולמעלה וכן שעיקר איסורו חמור מעיקר איסור שאר ערבי ימים טובים שבשאר ערבי ימים טובים אין שם נדוי ולא מכת מרדות ובזו יש שם נדוי או מכת מרדות במקומו:
זה שהשוינו את המדה בין נדוי למכת מרדות לומר שכל שאמרו שהוא בר נדוי אם רצו שלא לנדותו אלא להכותו מכת מרדות עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו כך נראה דעת גדולי המחברים ועל זה כתבו שכל מצות שמדבריהם אם עבר עליהם מכין אותו מנת מרדות ומ"מ חכמי הדורות כתבו שכל שאסור מדבריהם במה שאין לו עיקר בתורה כגון מלאכה של ערבי פסחים ושל יום טוב שני מנדין אותו אבל כל שאסור מדבריהם במה שיש לו עיקר בתורה כגון מבשל בשבת בחמי טבריא שעיקר בשול אסור מן התורה אלא שבחמי טבריה אין איסורו אלא מדברי סופרים מכין אותו מכת מרדות הואיל ובעיקר בישול לוקה מן התורה בבשול שמדבריהם מכין אותו מכת מרדות ולמטה נ"ב א' בשמועת מימנו אניגודא וכו' נאריך בזה יותר:
מנחה זו שממנה ולמעלה נאסרה מלאכה בערבי שבתות וערבי ימים טובים נסתפקו בה קצת מפרשים אם היא מנחה גדולה או קטנה ומכריעים בה שממנחה גדולה הוא נאסר ממה שאמרו בגמ' התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה שרי הכא מחצות אסור והם מפרשים סמוך למנחה מחצות ולמעלה שהוא שש ומחצה שהיה תמיד נשחט בערב הפסח [שחל בע"ש] וזהו סמוך לה ואין בין חצות למנחה אלא חצי שעה ולדעת זה אין צריך לטרוח ולפרש מה ששאלו בגמ' מאי איריא ערבי פסחים וכו' שלדעת המקשה חצות דוקא ושש ומחצה הרי הוא כשיעור אחד שאין לדקדק בחצי שעה וא"כ מאי איריא וכו' ותירץ לו שבא ללמד אותו זמן אע"פ שהוא מועט ר"ל חצי השעה או שבא ללמד חומר שבעיקר האיסור על הדרך שביארנו ומ"מ רוב מפרשים כתבוה במנחה קטנה שהיא מתשע שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לה מתשע שעות ולמעלה שהיא תחילת שעה עשירית וכן פירשוה גדולי הפוסקים לענין אכילה בערבי פסחים כמו שיתבאר:
תענית צבור אע"פ שאין לאיסור מלאכה שבו עיקר מן התורה אף לעצומו מ"מ יש איסור סופרים בו בתעניות אחרונות ומתוך כך ייעדו עליו כאן שאינו רואה סימן ברכה לעולם ואני תמה ומאחר שיש שם איסור סופרים היאך אינו בעונש בית דין כשאר איסורין אפשר שאינו איסור גמור אלא כעין מלאכה של ערבי שבתות וערבי ימים טובים או שמא לדעתי בשאר תעניות שאין בהם איסור מלאכה נאמרה ונדנוד עבירה שבו פירושו בשעת תפלה וכן נראה מלשון תלמוד המערב הכתוב למטה בסמוך לזה ושעת תפלה ודאי יש נדנוד עבירה בעשיית מלאכה שבו מפני שכל שלבו להוט למלאכה אין לבו לשמים כל כך ומתוך כך ייעדו עליו שכל העושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם:
מוצאי שבתות ומוצאי ימים טובים אף הם יש להם איסור בעשיית מלאכה מתורת מנהג שכל שבעצומו של יום יש בו עיקר איסור יש צד איסור בתוספת חול שלו ואם נהגו להאריך בתוספת זה אסור להקל בכל מה שנהגו ואם עשה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה ובתלמוד המערב אמרו נשייא דנהיגן דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהג ודלא למיעבד עבידתא באפוקי שבתא עד דתתפני סדרא ר"ל עד שיצאו מבית הכנסת וישלימו סדר כל מה שהורגלו לומר בו במוצאי שבת מנהג בשני ובחמישי עד דיתפני תעניתא ר"ל סדר מה שנוהגים להאריך בסליחות ובתחנות מנהג ואסור לבטלו ר"ל אפילו לא היה תענית צבור לגמרי הואיל ומ"מ צבור מתענין בו שאילו תענית צבור גמור על הדרך שביארנוהו במקומו אינו תלוי במנהג נשים שהרי ייעדנו עליו שאינו רואה סימן ברכה לעולם כמו שכתבנו ותענית צבור הוא מאותן שמתענין על הגשמים שלש אמצעיות ושבע אחרונות ובארץ ישראל הא בשאר הארצות כבר אמרו שאין חומר תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד:
כל שנמנע מעשיית מלאכה בערבי שבתות וימים טובים לכבוד שבת ויום טוב כגון שהיה עושה מלאכה כל השבוע ואינו עושה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים הרי זה קרוי זריז ונשכר ואם היה נמנע ממלאכה כל השבוע מצד שהוא מפונק ובעל תענוג אע"פ שבערבי שבתות וימים טובים גם כן הוא נמנע מצד תענוג הרי זה מ"מ קיים מצוה שלא לשמה ונקרא שפל ונשכר והוא שאמרו הני נשי דמחוזא אע"ג דהאי דלא עבדן עבידתא במעלי שבתא משום מפנקותא דהא כל יומא נמי לא עבדן אפילו הכי שפל ונשכר קרינא ביה ויש במדות אלו זריז ומפסיד שפל ומפסיד כיצד היה עושה כל השבוע ועושה אף בערב שבת ויום טוב הרי זה זריז ומפסיד לא היה עושה כל השבוע ועושה בערב שבת אוי לו ולמזלו והרי זה שפל ומפסיד:
למדת מ"מ שאף העוסק בתורה ובמצות שלא לשמה יש לו שכר אלא שאין כל מדרגות שלא לשמה שוות יש שעושה מיראה ואחר שאינו עושה מאהבה קרוי שלא לשמה ומ"מ כל שמיראה מכוין הוא למצוה ועליו אמרו רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה ר"ל שהעושה מאהבה עליו נאמר גדול מעל שמים חסדך ופרשו בו מקצת גדולי הדור שהוא ראוי לנס והקב"ה משנה תפקידם של מערכות הכוכבים בשבילם והעושה מיראה עד שמים שאף זו מדה מעולה היא ועליה אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמן שבודאי יבא מתוכן לשמה ר"ל לעשות מאהבה ויש שלא לשמה שהוא להנאת עצמו כגון ביטול מלאכה של בני מחוזא שהזכרנו וזו אינו במדרגה האחרת אלא שמ"מ יש בה מדה והוא קרוי שפל ונשכר כמו שביארנו שאפשר שעל ידה יתעורר לעשותה לשמה אע"פ שאין זה ודאי הא מ"מ כל שעוסק בה להתגאות ולהתגדל על שכניו וחבריו הרי זו מדה רעה ועליה אמרו במקום אחר העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא:
3 more comments on this page.
Meiri on Pesachim 50b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפירש"י בד"ה מאי איריא ע"פ כו' ול"ל למתני חצות לאשמועינן הך דיוקא הא כו' עכ"ל ר"ל דלא ה"ל למתני עד חצות אלא ה"ל למתני מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עושין דע"כ לא הוה מנהגא אלא עד חצות דמחצות ואילך איסור נמי איכא דלא גרע משאר ע"ש ויו"ט וק"ל:
בד"ה מן המנחה ט' שעות ומחצה עכ"ל מדברי מהרש"ל [א] שט"ס הוא ע"ש וכ"ה במרדכי דמן המנחה ולמעלה דנקט הכא היינו מנחה גדולה והוא חצי שעה אחר חצות ע"ש וק"ל:
Chidushei Halachot on Pesachim 50b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Penei Yehoshua
בגמרא מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות ועי"ט נמי דתניא העושה מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה כו'. ולכאורה הסוגיא תמוה טובא דמאי לשון מאי איריא שייך הכא דהתם מן המנחה ולמעלה ואיסורא והכא קודם חצות ומנהגא ואף שרש"י הרגיש בזה מ"מ פירושו ג"כ דחוק. ולמאי דפרישית א"ש דהא גופא קשיא ליה כיון דבע"ש ועי"ט נמי אשכחן דאסור מן המנחה ולמעלה אפ"ה קודם לכן מותר ואפילו מנהגא ליכא משום גדר וא"כ מ"ש בע"פ דנהגו איסור משום גדר כל היום כולו וע"ז משני שפיר דאיסורא דע"פ חמיר טפי והיינו כדפרישית. וכמ"ש נראה בלשון הר"ן ז"ל אלא שדבריו מגומגמים קצת ולמאי דפרישית ניחא טפי:
בפירש"י בד"ה מן המנחה ולמעלה תשע שעות ומחצה ומהרש"ל בח"ש הגיה בל' רש"י שש ומחצה דאי גרסינן ט' ומחצה לא הוי מקשה הש"ס מידי דהא ודאי אסיק אדעתיה לחלק בין ע"פ לע"ש ועי"ט ולע"ד דבריו תמוהים דמאי הועיל בהגהתו דאכתי קושיא במ"ע מנ"ל להמקשה דהאי מן המנחה ולמעלה היינו בשש ומחצה שהיא מנחה גדולה דלמא בט' ומחצה שהוא מנחה קטנה כדאשכחן במתניתין דריש ע"פ דקתני נמי סמוך למנחה ומסקינן דהיינו סמוך למנחה קטנה וכה"ג בפ"ק דשבת גבי לא ישב לפני הספר סמוך למנחה אבל למאי דפרישית בסמוך א"ש בפשיטות דאפילו אי הוי האי סמוך למנחה סמוך למנחה קטנה אפ"ה מקשה שפיר מ"ש הכא דעשו גדר אפילו כל היום ומ"ש הכא דלא עשו גדר כלל וע"ז משני שפיר דהתם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור והיינו משום גדר בעלמא משו"ה לא עשו גדר לגדר אבל הכא מחצות ואילך איכא איסור גמור דמחצות ואילך איקרי מועד מדאורייתא או מדרבנן משו"ה נהגו איסור אפילו קודם חצות משום גדר כדפרישית. וכמו שכתבתי כן נראה מל' הפוסקים דלא אשכחן בשום דוכתא שיש איסור לעשות אפילו מלאכה גמורה בע"ש ובעי"ט משש ומחצה ולמעלה וכדמשמע נמי בברייתא בס"פ במה מדליקין גבי שש תקיעות ע"ש. ואף דמל' הרמב"ם ז"ל משמע דתקיעה ראשונה היא מן המנחה ולמעלה ע"כ דכוונתו ג"כ מט' ומחצה שהיא מנחה קטנה כדאשכחן האי לישנא בכמה דוכתי כנ"ל ודו"ק:
Penei Yehoshua on Pesachim 50b · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain
Gilyon HaShas
גמ' ונותנין עיניהן בחלק יפה עיין מ"ק כ"ח ע"ב תד"ה וליטול:
Gilyon HaShas on Pesachim 50b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ben Yehoyada
כָּאן בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, כָּאן בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נראה לי בס"ד ידוע שלימות המצות הוא בארבעה שהם מעשה בה"א אחרונה ודבור באות וא"ו וכוונה בה"א ראשונה ומחשבה באות יו"ד והעושה שלא לשמה יש לו בחי' ה"א אחרונה ובחי' וא"ו דשמא קדישא וחסר ממנו כוונה ומחשבה כי הוא כוונתו ומחשבתו שלא לשמה, אבל העושה לשמה יש לו בחינת השם כולו וידוע דאות וא"ו דשמא קדישא נקרא שמים. לכן בזה כתיב (תהלים נז, יא) 'עַד שָׁמַיִם' ועד בכלל ובזה כתיב 'מֵעַל שָׁמַיִם' (תהלים קח, ה) שיש לו שלימות כוונה ומחשבה שהם באותיות י"ה שהוא למעלה מן השמים שהוא סוד וא"ו דשמא קדישא.
אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם צריך להבין מה ענין סימן דנקטי בזה, והוה ליה למימר 'אֵינוֹ רוֹאֶה בְּרָכָה'? ודבר זה הוא רגיל בפום רבנן בכל מקום לומר 'סִימָן בְּרָכָה' והלא דבר הוא! ונראה לי בס"ד דידוע 'בְּרָכָה' גימטריא 'זָכָר' [227] וידוע דכל משפיע נקרא בשם זכר וכל נשפע נקרא בשם נקבה ולכן ברכה וזכר מספרם שוה, להורות מי שיש לו ברכה אפשר שיהיה זכר דהיינו משפיע לזולתו ונמצא הסימן של ברכה הוא זכר שאם אתה רואהו זכר רוצה לומר משפיע ודאי יש לו ברכה דאם אין לו איך היה יכול להשפיע?! מיהו יש אדם שיש לו ברכה שמרויח הרבה אך אינו יכול להיות זכר שאינו יכול להשפיע יען כי נופל לו מארה בריוח שלו שירבו יציאותיו על חד עשרה ותמיד כיסו ריקן ולוה מאחרים גם כן, וכשיבא לו ריוח הוא פורע לאחרים וכיסו ריקם שאין לו מעות יתרים בטלים אצלו כדי שיעשה בהם גמילות חסדים שעל ידי כך יהיה בסוג זכר, ולפי זה הסימן של הברכה שהוא זכר אין לו. ולכן מרגלא בפומייהו דרבנן למנקט בהאי לישנא ד'אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה' דאף על פי שיש לו ברכה שהוא הריוח שיבא לידו, עם כל זה סִימָן של הַבְּרָכָה שהוא להיות הוא בסוג זכר אין לו זה.
הַנֵּי נָשֵׁי דִּמְחוֹזָא, אַף עַל גַּב דְּהָא דְּלָא עַבְדָּן עָבִידְתָא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְכוּ'. הקשה הרי"ף ז"ל היינו מה שאמרו בברייתא ומאי מחדש? עיין שם. ונראה לי בס"ד דברייתא איירי באדם שהוא בטל אף על גב שהוא צריך למלאכה ולהכי קרי ליה 'שָׁפָל' מאחר שהוא נצרך ואינו עושה, אך נָשֵׁי דִּמְחוֹזָא אף על גב דהם בטלים אינם נצרכים למלאכה של עצמם דיש להם עבדים ומשרתים רבים לעשות כל צרכם. ואלו אף על גב דאינם בכלל זריזים לא יקראו 'שָׁפָל'. ולכן בא רבא ללמדינו דגם אלו בכלל שָׁפָל דנקיט בברייתא הם יען כי לא נאוה הבטלה לנשים ויהיה להם היזק ממנה ולכן הם בכלל 'שָׁפָל'. והא דאמר הַמְצַפֶּה לִשְׂכַר אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה היינו כי הברכה מצויה בעבור אשתו וזה שאינו חס על כבודה ומניחה להתבזות כולי האי על דבר מועט לכן לא יגיע לו ברכה בעבורה.
אֲבָל עָבְדָה וּמְזַבְּנָא, אִשְׁתַּבּוּחֵי מִשְׁתַּבַּח בָּהּ קְרָא פירוש עבדא היא ומזבנא היא בעצמה ליכא בזה בזיון דהא אשתבוחי משתבח בה קרא בכפלים שאמר (משלי לא, כד) 'סָדִין עָשְׂתָה' זו אחת ועוד 'וַתִּמְכֹּר' בידיה זה ענין שני.
תָּנוּ רַבָּנָן אַרְבַּע פְּרוּטוֹת אֵין בָּהֶם סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. הא דאמר פְּרוּטוֹת ולא אמר דִּינָרִים ללמדך כיון דאין בהם סימן ברכה אז אפילו אם יהיו דנרי זהב נחשבים פרוטות כי ימעטו ולא ישאר מהם מאומה. ונראה ד' הנזכרים שהם 'מְתֻרְגְּמָנִין, כּוֹתְבִין, יְתוֹמִים, מְּדִינַת הַיָּם' הם ראשי תיבות מַכִּים, או 'מְתֻרְגְּמָנִין, סוֹפְרִים, יְתוֹמִים, מְּדִינַת הַיָּם' סופרים יתומים מדינת הים ראשי תיבות מִסִּים שהם כמו דמי מסים מִסִּים שאין בהם סימן ברכה.
כּוֹתְבֵי סְפָרִים, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, הֵן וְתַגָּרֵיהֶן וְתַגָּרֵי תַּגָּרֵיהֶן, וְכָל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם. נראה לי הטעם דנקיט שלשה חלוקות אלו לרבותא דהתורה נקראת 'אוריין תליתאי' וראוי שתגיע הברכה בעבורה להסופר שכתבה ולהקונה ממנו ולהקונה מן הקונה ועם כל זה אין ברכה לשלשה אלו מחמת התפלה של אנשי כנסת הגדולה. מיהו יש להקשות בשלמא סופרין עצמן אם יתעשרו לא יכתבו מחמת טורח וקושי היגיעה של הכתיבה אבל עושר התגרים איך יהיה סבה לביטול כתיבת סת"ם [ספרים, תפילין, מזוזות]? ונראה לי בס"ד דהנה תגרים ותגרי תגרים דנקיט הכא היינו אותם שקונים מן הסופרים ומוליכים אותם לעיירות קטנות ורחוקות דמוכרים אותם בידם ואם יתעשרו לא ילכו למכור שם ומי יביא להם דמקודם לא היה דרכם לשלוח סת"ם ממקום למקום לידי שליח שקורין פאטו"ר למכור בשאר סחורות. אי נמי נראה לי אם יתעשרו התגרים יעשו בסת"ם כמנהג אוצרי פירות שיקנו כל הסת"ם מן הסופרים ויאצרום אצלם ולא ימכרו אלא בערך יתר לכך לא יתעשרו אלא הם דלים תמיד כדי שימכרו במהרה בהרווחה מועטת. וְהָא דְּהִתְעַנּוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת בעבור זה נראה לי בס"ד, כי מקודם היו כותבים כל כ"ד שהם תנ"ך ולכך הוצרכו לכ"ד תעניות שלא תגין עליהם כתיבה של כ"ד ואחר שהתענו נעשו הסופרים כל אחד דך ודל כי דך אותיות כ"ד. והנה ראשי תיבות סְפָרִים, תְּפִלִּין, מְזוּזוֹת סת"ם רמז שסתמו להם שער הברכה כדי שיכתבו. גם סופר גימטריא רצון [346] שצריך להיות לו רצון במלאכתו ויכתוב ברעותא דליבא שעל ידי כך לא ישכח מלקדש ושאר דברים הצריכים למלאכתו.
Ben Yehoyada on Pesachim 50b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0
What this page contains
A full text unit for Pesachim, daf 50, Amud Bet, about 498 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 132 words
Opens “וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹקֶת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ:…”
- Segment 259 words
Opens “גְּמָ׳ מַאי אִירְיָא עַרְבֵי פְסָחִים? אֲפִילּוּ עַרְבֵי…”
- Segment 334 words
Opens “גּוּפָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים…”
- Segment 485 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ זָרִיז וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ זָרִיז…”
- Segment 545 words
Opens “רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם…”
- Segment 631 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְצַפֶּה לִשְׂכַר אִשְׁתּוֹ וְרֵיחַיִם —…”
- Segment 745 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: הַמִּשְׂתַּכֵּר בְּקָנִים וּבְקַנְקַנִּים — אֵינוֹ…”
- Segment 819 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבַּע פְּרוּטוֹת אֵין בָּהֶן סִימָן…”
- Segment 927 words
Opens “בִּשְׁלָמָא שְׂכַר מְתוּרְגְּמָנִין — מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כִּשְׂכַר…”
- Segment 1057 words
Opens “אֶלָּא שְׂכַר כּוֹתְבִין מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי…”
- Segment 1139 words
Opens “בְּנֵי בַיְישָׁן נְהוּג דְּלָא הֲווֹ אָזְלִין מִצּוֹר…”
- Segment 1225 words
Opens “בְּנֵי חוֹזָאֵי נָהֲגִי דְּמַפְרְשִׁי חַלָּה מֵאָרוֹזָא, אֲתוֹ…”
Sages named on this page
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Pesachim 50b · Segment 12 — “…זָר בְּאַפַּיְיהוּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן…”
Original text
וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹקֶת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: הַמּוֹלִיךְ פֵּירוֹת שְׁבִיעִית מִמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ לִמְקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ לְמָקוֹם שֶׁכָּלוּ — חַיָּיב לְבַעֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צֵא וְהָבֵא לְךָ אַף אַתָּה.
The Sages stated a principle: And a person may not deviate from the local custom, due to potential dispute. Similarly, one who transports Sabbatical Year produce from a place where a crop has ceased in the fields to a place where it has not yet ceased or from a place where it has not yet ceased to a place where it has already ceased is obligated to remove the produce from his possession, in accordance with the stringencies of both locations. It is permitted for homeowners to eat Sabbatical Year produce in their houses only as long as that species of fruit remains in the field as ownerless property. However, once that particular fruit is no longer available for animals in the fields, one is required to remove what remains of that species from his home. The statement in the mishna is referring to one who transported fruit from a location where it ceased in the fields to one where it did not, and vice versa. Rabbi Yehuda says that he need not remove the produce, as he can say to a local resident: You, too, go out and bring this produce from a place where it remains in the field.
גְּמָ׳ מַאי אִירְיָא עַרְבֵי פְסָחִים? אֲפִילּוּ עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים נָמֵי! דְּתַנְיָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם! הָתָם, מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה הוּא דְּאָסוּר, סָמוּךְ לַמִּנְחָה — לָא. הָכָא — מֵחֲצוֹת. אִי נָמֵי: הָתָם, סִימָן בְּרָכָה הוּא דְּלָא חָזֵי, אֲבָל שַׁמּוֹתֵי לָא מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ. הָכָא — שַׁמּוֹתֵי נָמֵי מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ.
GEMARA: The Gemara asks: Why discuss this prohibition particularly with regard to Passover eves? It is prohibited to perform labor even on Shabbat eves and Festival eves as well, as it was taught in a baraita : One who performs labor on Shabbat eves and Festival eves from minḥa time onward never sees a sign of blessing from this work. The Gemara answers that there is a difference between the two situations: There, in the case of Shabbat and Festivals, performing labor is prohibited from minḥa time onward; it is not prohibited adjacent to minḥa time, i.e., just before it. Here, in the case of Passover eve, it is prohibited from midday. Alternatively, there, on Shabbat eve and Festival eve, it is a sign of blessing that he does not see; however, the Sages do not excommunicate him for performing labor. Here, in the case of Passover eve, the Sages also excommunicate him for performing labor, as it is explicitly prohibited.
גּוּפָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּבְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם נִידְנוּד עֲבֵירָה, לְאֵתוֹיֵי תַּעֲנִית צִיבּוּר — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם.
The Gemara cites the source of the matter itself in its entirety: One who performs labor on Shabbat eves or on Festival eves from minḥa time onward, and similarly one who works immediately upon the conclusion of Shabbat, or the conclusion of a Festival, or the conclusion of Yom Kippur, or on any occasion where there is a trace of sin, which comes to include a communal fast, e.g., the Ninth of Av or a fast for rain, when it is prohibited to perform labor, never sees a sign of blessing from this work. If one performs labor just before Shabbat or immediately after Shabbat, the concern is that even a slight miscalculation could lead to performance of labor on Shabbat itself, when it is prohibited.
תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ זָרִיז וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ זָרִיז וְנִפְסָד. יֵשׁ שָׁפָל וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ שָׁפָל וְנִפְסָד. זָרִיז וְנִשְׂכָּר — דְּעָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְלָא עָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. זָרִיז וְנִפְסָד — דְּעָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְעָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. שָׁפָל וְנִשְׂכָּר — דְּלָא עָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְלָא עָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. שָׁפָל וְנִפְסָד — דְּלָא עָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְעָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אָמַר רָבָא: הָנֵי נְשֵׁי דְמָחוֹזָא, אַף עַל גַּב דְּלָא עָבְדָן עֲבִידְתָּא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא — מִשּׁוּם מְפַנְּקוּתָא הוּא, דְּהָא כׇּל יוֹמָא נָמֵי לָא קָא עָבְדָן. אֲפִילּוּ הָכִי — שָׁפָל וְנִשְׂכָּר קָרֵינַן לְהוּ.
Apropos reward or lack thereof, the Gemara cites th e Tosefta in which the Sages taught: There is one who is diligent and rewarded for his diligence; and there is one who is diligent and penalized due to his diligence; there is one who is lazy and rewarded; and there is one who is lazy and penalized. How so? Diligent and rewarded is referring to one who works the entire week and does not work on Shabbat eve. Diligent and penalized is one who works all week and works on Shabbat eve. Lazy and rewarded is one who does not work the entire week and does not work on Shabbat eve. Lazy and penalized is one who does not work the entire week and works on Shabbat eve to complete the work he neglected to perform during the week. Rava said: With regard to those women of Meḥoza, even though they do not perform labor on Shabbat eve, it is due to excessive pampering, as neither do they work on any other day. Even so, we call them lazy and rewarded. Despite the fact that their laziness is not motivated by piety, their inactivity has a positive aspect to it.
רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״, וּכְתִיב ״כִּי גָדֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״. הָא כֵּיצַד? כָּאן בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, וְכָאן בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכִדְרַב יְהוּדָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.
On the topic of reward for a mitzva fulfilled without intent, Rava raised a contradiction: It is written: “For Your mercy is great unto the heavens, and Your truth reaches the skies” (Psalms 57:11); and it is written elsewhere: “For Your mercy is great above the heavens, and Your truth reaches the skies” (Psalms 108:5). How so? How can these verses be reconciled? The Gemara explains: Here, where the verse says that God’s mercy is above the heavens, it is referring to a case where one performs a mitzva for its own sake; and here, where the verse says that God’s mercy reaches the heavens, it is referring to a case where one performs a mitzva not for its own sake. Even a mitzva performed with ulterior motives garners reward, as Rav Yehuda said that Rav said: A person should always engage in Torah study and performance of mitzvot, even if he does so not for their own sake, as through the performance of mitzvot not for their own sake, one gains understanding and comes to perform them for their own sake.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְצַפֶּה לִשְׂכַר אִשְׁתּוֹ וְרֵיחַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. שְׂכַר אִשְׁתּוֹ — מַתְקוּלְתָּא. רִיחְיָיא — אַגְרָתָא. אֲבָל עָבְדָה וּמְזַבְּנָה — אִישְׁתַּבּוֹחֵי מִשְׁתַּבַּח בָּהּ קְרָא דִּכְתִיב: ״סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר״.
The Sages taught: One who anticipates receiving the earnings of his wife or of a mill never sees a sign of blessing from them. The Gemara explains: Earnings of his wife is referring to a case where she spins thread for others and charges by weight on a scale (Rabbeinu Ḥananel). The profit is small and it is demeaning to walk in public to solicit customers. Earnings of the mill is referring to a hand mill for which people pay rent and grind their grain. In that case too, the profits are meager. However, if a woman works and sells the product of her labor, the verse praises her, as it is written about a woman of valor: “She made a cloak and sold it, and delivered a belt to the peddler” (Proverbs 31:24).
תָּנוּ רַבָּנַן: הַמִּשְׂתַּכֵּר בְּקָנִים וּבְקַנְקַנִּים — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דִּנְפִישׁ אַפְחָזַיְיהוּ — שָׁלְטָא בְּהוּ עֵינָא. תָּנוּ רַבָּנַן: תַּגָּרֵי סִימְטָא, וּמְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה, וְקוֹצְצֵי אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְנוֹתְנִין עֵינֵיהֶן בְּחֵלֶק יָפֶה — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם, מַאי טַעְמָא? דְּתָהוּ בֵּיהּ אִינָשֵׁי.
The Sages taught with regard to a sign of blessing: One who earns a living from selling rods or jugs will never see a sign of blessing from them. What is the reason for this? Since their volume is great, the evil eye dominates them. People believe that one is selling more than he is actually selling. Similarly, the Sages taught: Merchants who sell their wares in an alleyway [ simta ] adjacent to a thoroughfare, where they are seen by all; and those who raise small livestock, which tend to damage other people’s fields; and those who chop down good fruit trees, even if they were permitted to do so; and those who direct their eyes to the fine portion with the intention of taking that portion for himself when dividing an item with others, will never see a sign of blessing from them. What is the reason for this? It is that due to these actions people wonder about him and pay special attention to his conduct. Due to that attention, his actions will not be blessed.
תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבַּע פְּרוּטוֹת אֵין בָּהֶן סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם: שְׂכַר כּוֹתְבִין, וּשְׂכַר מְתוּרְגְּמָנִין, וּשְׂכַר יְתוֹמִים, וּמָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם.
Similarly the Sages taught: In four perutot , payments, there is never a sign of blessing: Wages of scribes of sacred books; wages of disseminators, who repeat and explain the lectures delivered by the Sages on Shabbat; payment of orphans, which one receives when engaging in a partnership with the executor of an orphan’s estate; and money that comes from a country overseas.
בִּשְׁלָמָא שְׂכַר מְתוּרְגְּמָנִין — מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כִּשְׂכַר שַׁבָּת. וּמָעוֹת יְתוֹמִים נָמֵי — לָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ. מָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם — מִשּׁוּם דְּלָאו כׇּל יוֹמָא מִתְרְחִישׁ נִיסָּא.
The Gemara asks: Granted, one will be unsuccessful when receiving wages of disseminators, as it appears as if he is receiving wages for work performed on Shabbat, even though what he is doing is not actually prohibited. And it is also understandable that one will see no blessing from orphans’ money, as minors are not capable of relinquishing property. Minors do not have the legal right to forgive even negligible losses, which partners typically overlook. Therefore, one who in the course of business takes even the smallest amount of money from them beyond the sum to which he is entitled is considered a thief. One sees no blessing from money that comes from a country overseas, because a miracle does not transpire every day. Since the risks involved in shipping cargo on long sea voyages are great, one’s merit is diminished each time his merchandise miraculously arrives intact.
אֶלָּא שְׂכַר כּוֹתְבִין מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת יָשְׁבוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עַל כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׁרוּ, שֶׁאִילְמָלֵי מִתְעַשְּׁרִין — אֵין כּוֹתְבִין. תָּנוּ רַבָּנַן: כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת, הֵן, וְתַגָּרֵיהֶן, וְתַגָּרֵי תַגָּרֵיהֶן, וְכׇל הָעוֹסְקִין בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם, לְאֵיתוֹיֵי מוֹכְרֵי תְכֵלֶת — אֵינָן רוֹאִין סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. וְאִם עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ — רוֹאִין.
However, what is the reason that one sees no blessing from wages of scribes? Rabbi Yehoshua ben Levi said: The members of the Great Assembly observed twenty-four fasts, corresponding to the twenty-four priestly watches (Maharsha), for scribes who write Torah scrolls, phylacteries, and mezuzot , so that they will not become wealthy from their craft, as were they to become wealthy, they would no longer write these sacred items. Similarly, the Sages taught: Scribes who write scrolls, phylacteries, and mezuzot ; and their merchants, who buy the sacred scrolls from the scribes to sell them; and their merchants’ merchants; and all those engaged in the work of Heaven and earn their living from it, a phrase that comes to include those who sell the sky-blue dye for ritual fringes, never see a sign of blessing from their labor. And if they engage in these activities for their own sake, to ensure that there will be more sacred items available to the public, then they do see blessing from their labor.
בְּנֵי בַיְישָׁן נְהוּג דְּלָא הֲווֹ אָזְלִין מִצּוֹר לְצִידוֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲתוֹ בְּנַיְיהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרוּ לוֹ: אֲבָהָתִין אֶפְשָׁר לְהוּ, אֲנַן לָא אֶפְשָׁר לַן. אֲמַר לְהוּ: כְּבָר קִיבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״.
As the mishna discusses the requirement to observe local customs, the Gemara relates: The residents of Beit She’an were accustomed not to travel from Tyre to market day in Sidon on Shabbat eve. In deference to Shabbat, they adopted a stringency and would not interrupt their Shabbat preparations even for a short sea voyage. Their children came before Rabbi Yoḥanan to request that he repeal this custom. They said to him: Due to their wealth, it was possible for our fathers to earn a living without traveling to the market on Friday; however, it is not possible for us to do so. He said to them: Your fathers already accepted this virtuous custom upon themselves, and it remains in effect for you, as it is stated: “My son, hear your father’s rebuke and do not abandon your mother’s teaching” (Proverbs 1:8). In addition to adhering to one’s father’s rebuke, i.e., halakha , one is also required to preserve his mother’s teaching, i.e., ancestral customs.
בְּנֵי חוֹזָאֵי נָהֲגִי דְּמַפְרְשִׁי חַלָּה מֵאָרוֹזָא, אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף. אֲמַר לְהוּ: נֵיכְלַהּ זָר בְּאַפַּיְיהוּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר —
The Gemara relates additional customs: The residents of the city of Ḥozai were accustomed to separate ḥalla from rice dough. They came and told Rav Yosef about this custom. He said to them: Let a non-priest eat this dough in their presence to show them unequivocally that this custom has no legal basis. Abaye raised an objection to him: With regard to matters that are permitted, but others were accustomed to treat them as a prohibition,