Pesachim 48b

חמשת רבעים לוגין ציפורים שהן שבעה ועוד מדבריים שזה הוא שיעור העומר שהיתה עיסת מדבר שנאמר גבי חלה (במדבר טו) ראשית עריסותיכם כדי עריסותיכם דהיינו עיסת מדבר שהוא עומר לגולגולת והוא עשירית האיפה והאיפה שלש סאין וסאה ששה קבין מדבריות חשוב עישור שבהן ותמצא שבעת רבעי קב וביצה וחומש ביצה כיצד חלק שלש סאין שהן שמונה עשרה קבין ועשה מהן רבעי קב היינו לוגין ותמצא בהן שבעים ושנים לוג טול עישור של שבעים הרי שבעה והשנים הנשארים שתים עשרה ביצים הן עישור שלהן ביצה וחומש ביצה הרי שבעת רבעים ועוד דהוא ביצה וחומש ביצה ובירושלים הוסיפו על המדות שתות מלבר שהוא חומש מלגו שנתנו ששה מן הראשונים בתוך חמשה האחרונים הרי ששת רבעים הראשונים נעשו חמשה והרובע וביצה וחומש הנשארים נעשו רובע שהרובע שש ביצים עשה מהן חמש ביצים גדולות והביצה וחומש ביצה נעשית ביצה גדולה שניתוסף עליה חומשא מלגו דהוא שתות מלבר הרי שש ביצים גדולות דהוא רובע קב גדול הרי עומר המדבר ששה רבעים ירושלמיים וסאה ציפורית עודפת על ירושלמית שתות מלבר כדאמר בעירובין (דף פג.) הרי עומר שהיה ששה רבעים ירושלמיים נכנס בחמש ציפוריים:

נהוג למיפא בפיסחא קפיזא קפיזא שלשת לוגין לחומרא לשומרו מן החימוץ:

אמר ליה כר' אליעזר סביר' לן דהסל מצרפן לחלה לאחר אפייתן והאידנא קיימא לן כר' אליעזר בחלה של אור דאין שורפין קדשים ביום טוב ולהשהותם אי אפשר ומשיקרא עליה שם אסור לאפותה דהא לאו לאכילה היא ולא קרינן עלה שם אלא עושה חררה קטנה אצל גדולה ואופה שתיהן וכשהוא רודה נותנן לכלי והוא מצרפם ונוטל הקטנה וקורא שם ומברך ומצניעה ושורפה משתחשך או למחר וכן הורה לנו רבינו יעקב בן יקר:

שנושכות זו את זו שהן רחבות ועגולות כעין שלנו וכשמדביקין זו אצל זו בתנור נושכות זו מזו הלכך חדא היא:

אבל כעכין קויילו"ש (קילי"ש: יתדות (של משחק. וכאן, בהשאלה, לחמים מוארכים בעלי קצוות חדים)) בלעז ארוכין וקצרין ואין נושכין זה מזה:

טבלא שאין לה לבזבז מסגרת ושפה סביב לה ורדה פת לתוכה מן התנור:

מהו שתצטרף לר' אליעזר:

תנור מצרפן אף תנור מצרפן אף על פי שלא נתנן לסל:

חמשת רבעים קמח רש"י לא גרס ועוד משום דחמשה לוגין ציפורים בצמצום הוי כעיסת מדבר ור"ת מפרש דהיינו כר' יוסי דאמר בפ"ק דשבת (דף טו.) חמשה פטורים חמשה ועוד חייבין והיינו טעמא דר' יוסי דלאחר הפרשת חלה בעינן שיעור עריסותיכם:

לא שנו אלא ככרות שנושכות זו את זו תימה דלא משמע הכי במסכת חלה (פ"ב משנה ד) דתנן העושה עיסתו קבין פטור מן החלה עד שישוכו רבי אליעזר אומר אף הרודה וכו' אלמא לא בעי ר' אליעזר שישוכו ואי לא גרס אף אתי שפיר דמצי למימר דבעי תרתי שישוכו ויתנם לסל:

אמר רב יוסף הני נשי דידן כלומר בני בתאי נהגו למיפא קפיזא קפיזא בפסח שהוא מקבא מלוגנאה ואמר להו אביי נתרחקו מאיסור דחמץ ואפקעו תורת חלה. אמר ליה לא מפקעינן מחלה אלא עבדין כר' אליעזר דתנן ר' אליעזר אמר הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בככרות שנושכות זו את זו ונראות כאלו נכנסות זו בתוך זו ואפי' בענין שאין נושכות הסל מצרפן:

בעי ר' ירמיה טבלא שאין לה לבזביז פירוש לבזביז מסגרת מהו מי מצרפן לחלה דאויר כלי מצרף והא איכא אויר או דלמא תוך כלי מצרף והא לית ליה תוך ועלתה בתיקו:

תניא רבי אליעזר אומר הסל מצרפן לחלה וקיימ' לן כותיה ר' יהושע אומר תנור מצרפן רשב"ג אומר ככרות נושכות זו את זו מצטרפות:

מתני' ר"ג אומר שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו וזו אחר זו אע"פ שכולן (לשו) [יאפו] בתנו' אחד אחת מסיקה התנור ואופה והשניה אחריה והשליש' אחריה וקמ"ל אע"פ שיהא הבצק שוהה כדי שלשה הסקות ושתי אפיות אינו בא לידי חמוץ וטוב לעשות כך אבל ארבע נשים ללוש כאחת לא נתברר כי התיר רשב"ג ללוש לקטף ולאפות אשה אחת והאחרת שלשה עמה ממתנת לה:

וחכמי' אומרים שלש נשים עוסקות בבצק אחת לשה וכשתתחיל לערוך אחרת לשה וזה שעורכת מסיקה ואופה וזו שלשה אחריה עורכ' וכשתתחיל הראשונה לאפות והשני' לערוך מתחלת השלישית ללוש נמצאת בבת אחת הראשונה אופה והשניה עורכת והשלישית לשה ואין אחת מהן ממתנת לחברתה אלא כולן עוסקות וזו היא ששנינו בחיצונה לשה היא מקטפת וחברתה לשה תחתיה מקטפת היא אופה וחברתה מקטפת תחתיה [והשלישית לשה] אופה היא לשה וחברתה אופה תחתיה [והשלישית מקטפת] וחוזרות חלילה כל זמן שעסוקות בבצק אינו בא לידי חמוץ:

ר' עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין זה הכלל תפח תלטוש בצונן ויש אומרים תפח:

שיאור ישרף והאוכלו פטור סדוק ישרף והאוכלו חייב כרת כו' במשנתנו שנה לנו דברי ר' מאיר בלשון חכמים ובברייתא שנה לנו דברי ר' מאיר בלשון חכמים לרבי יהודה השיאור כקרני חגבים והסדוק שנתערבו סדקיו זה בזה ולר' מאיר שיאור שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו סידוק כקרני חגבים מ"ט שאין לך סדק מלמעלה שאין בו כמה סדקין מלמטה ובתרוייהו האוכלו חייב כרת נמצא שיאור דר' יהודה סידוק לר' מאיר: ת"ר אי זהו (סידוק) [שיאור] כקרני חגבים סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה וזה וזה האוכלו חייב כרת ואקשי' מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא ר' יהודה וכי ר' יהודה מחייב אקרני חגבים כרת והתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור דברי יהודה ושנינ' אימא זה וזה כלומר בין סידוק כקרני חגבים בין סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה לר' מאיר אחד הוא כל סדק זה וזה חייב כרת וקי"ל כר' מאיר דשנה לן תנא בלשון דחכמים מתני' ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר ר' אליעזר אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן וקיי"ל כר' אלעזר בר' צדוק:

דתניא ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן בסל מצרף לחלה וכתב הרי"ט ז"ל והוא שרודה מן התנור ונותנו בסל לאלתר. והכי מוכח ליש' משמע דהא דר' אליעזר עדיפא מדר' יהושע דכל שכן בתנור עצמו והא איפסיקא הילכתא כר' אליעזר והסוגיא מוכחת דאין צורך לצירוף תנור וסל אלא היכא דאין שיעור בעיסה ומיהו נראה דבעי כוונה זאת כזאת כדי שתהא מן המוקף ע"כ ורבינו אלפסי ז"ל א' דלא איפליגו ר' אליעזר ור' יהושע אלא בחלת ארץ ישראל שאין לאוכלה אלא בטהרה אבל חלת חוץ לארץ הרי נאכלת בטומאה בין בטומאת' בין בטומאת שאר טומאה ואיכא (נ"ל דצ"ל וליכא, המעתיק) איסורא אלא למי שטומאה יוצאת מגוף באיש משיראה קרי ובאשה משתראה דם נדה כדאמר בכתובות אמר שמואל אין תרומת חוץ לארץ אסורות אלא למי שטומאה יוצא מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא אמר רבינא הילכך נדה קוצה לחלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א דאמר לא תקרא וכו' והדר מפרשת חלה אחריתי שלא תשכח תורת חלה ואכיל לה כהן גדול ע"כ: והרב בעל המאור תמה עליו דמאי אריא כהן קטן אפי' גדול אם טבל לקריו. והרי"ט ז"ל האריך בדיני חלה עד למאד וכתב בסוף העלה כי דינו לענין פסק הלכה למעשה באלו המקומות דבמקום שנהגו בשתי חלות מפריש שתי חלות ואין לאחת שיעור ובמקום שנהגו בחלת האור בלבד בהני סגי ליה ולענין עיסתו של פסח כשבא להפריש חלה ביו"ט ממש אי איכא כהן קטן שקיל חדא בלחוד למיתן ליה ואי ליכא כהן קטן ולא כהן גדול שקיל חדא כל שהוא בריש עיסה ויהיב בנורא דליכא משום שאין שורפין ביו"ט דדבר מועט הוא דלא חשיב ואידך לא מפריש לה כלל אלא אוכל והולך ואח"כ מפריש ואם רצה מפריש ונותנה לכל כהן ואפי' היה טמא ואי ליכא כהן באתריה אפי' בחול אין צריך להפריש חלת כהן עכ"ל ז"ל:

מתני' ר"ג אומר שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחת זו אחר זו. כתב הרי"ט ז"ל מדנקט ר"ג בלישנא לשות כאחת משמע שאין אחת מהן מתעסקת בלישה יותר מחבירתה ור"ג אפי' שלא בעסק התיר שתהא האחת שוהה עד שתאפה לחברותיה אבל לא יותר וכן נראה מפרש"י ז"ל:

וגם הר"ח והגאונים ז"ל כך פירשו אבל במה שאמרו חכמים שלש נשים עוסקות בבצק ודאי היינו שאין לה להניח עיסתה ולהמתין כלל אלא שתהא עוסקת בו ונראה לפי פשטא שבדרך חיוב אמרו שלשה דווקא שאפי' בעסק אין לנו אלא כסדר הזה שאפי' עוסק איפשר שתחמיץ אם שוהה הרבה ומה שאמרנו בברייתא כל זמן שעוסק בבצק אינו בא לידי חימוץ אפי' לפי פשטא י"ל כך היא בדיעבד אבל לכתחילה יהבו רבנן שיעורא משום גדר וסיג שמא מתוך העסק תלאה ותניחה העיסה ותחמיץ אבל הרמב"ם ז"ל כתב לקולא שאפי' לכתחילה יכולה לישהות ולהתעסק כל מה שאיפשר בעיסתה ואין עליה איסור אלא שלא תניח העיסה ותתעסק בדברים אחרים. ונראה מדבריו ז"ל שהוא סובר דהא דקתני במתני' שלש נשים עוסקות בבצק א' עצה בעלמא קמל"ן שלא יטריחו הרבה וכדי שלא ינוחו העיסה אבל אין זה בחיוב. ומה שאמרו בברייתא כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ אפי' לכתחילה קתני. כללו של דבר שלא באו חכמים אלא לומר שלא תשהה העיסה כדברי ר"ג בלא עסק לכתחילה ואם שהה אין אסורה אלא עד כדי מיל. ואחד מגדולי הדור דן ומורה להלכה ולמעשה לעצמו ולאחרים ואילו היו השמועות בעלמא מכריחות לפרש כן להקל ודאי היינו שומעין להם אבל אין שום ראיה לפי' הדחוק הזה הבא להקל אלא מנהג העולם בלבד והוא ודאי מנהג מבטל הלכה ומביא תקלה לעולם ומכניס בני אדם בספק התו' ומאן דדאין הכי לא חייש לקמחיה ולא חייס על חיי רוחיה ואעפ"י שאין לנו גדול ברבנים ממשה רבינו זצ"ל שדן כך אין משוא פנים בהלכה וכל שכן באיסור חמור כזה ולכתחילה. כל זה להרי"ט ז"ל. ועוד האריך הרבה ודחה פס' הרמב"ם ז"ל וכתב בודאי אפי' הנדון במשנתנו דרבנן דינא קתני שכך יש לנשים אלו לעשות על כל פנים כסדר הזה כי אעפ"י שהיה אפשר להתיר עסק יותר כי אין הטבע מחייב (על כל פנים כסדר הזה כי) (נ"ל כמיותר המעתיק) שיחמיץ בעסק יותר מזה חכמים נתנו שיעור הראוי והיפה כי בשיעור זה לא יתחמץ על הרוב ונתנו שיעור לישה כשיעור ערידה ושיעור ערידה כשיעור אפייה אפי' בעצים וגחלים וקצרו להם את השיעור כדי שלא תבואנה לידי איסור תורה ולתת שיעור מסוים לכל לא היה ראוי כמו שאמרנו כי בלישה דתנא ביה ואפייה הראוייה לשיעור עיסת פסח כדרכו ברור הוא שלא תבא לידי חימוץ. והאמוראים פירשו שהוא כשיעור מיל. וכבר פירשתי שלא אסרו בעיסה מלהניח כדי להוליך העוגה לתנור אלא כל שעושות כסדר הזה שהיות שיש בנתיים אינן אוסרות. ומה שאמרו כל זמן שעוסקות בבצק הכי פי' כל זמן שעוסקות בבצק כסדר הזה ומה שנתנו חכמים סימני שיאור וסידוק (בכ"י מוסיף לא סמכו על שיאור וסידוק ולא תוך שיעור שנתנו: ול"נ שהן כמיותר, המעתיק) לא סמכו על שיעור שנתנו חכמים וגם לענין מלקות וכרת שאין כרת ברור אלא בכך ומשנס (נ"ל שראשי תיבות הן "ומה שנתנו סימן, המעתיק) שיאור וסידוק להחמיר בה תדע שלא סמכו על סימני שיאור וסדוק בשנולשו בפושרין כדברי ר"ח ז"ל (נ"ל דחסר כאן תיבות ואף שהרמב"ם ודברי הר"ח הן בענין בציקות של גוים אדם ממלא כרסו וכו' המעתיק) מיקל בדבר ההוא כבר ביארנו שאין דבריו נכונים ועדיין אני אומר כי אף לדברי הרמב"ם ז"ל והמקילים להתיר בהן לכתחילה ע"י עסק כמו שאמרנו אינו אלא כמו שדרש רבא ע"י צינון ידים. מעתה אין לנו להתיר לדברי שום אדם עסק מרובה אלא בצינון ידים לכתחילה ולדברינו אשה שעברה ולשה בלא צינון ידים אסור אלא שהמקילים סומכין על הרמב"ם ז"ל בההיא בדיעבד וה' אלהים יכפר בעדו. ע"כ להרי"ט ז"ל:

מתני' שיאור ישרף וכו' רבינו אלפסי ז"ל פסק כר' מאיר ששנאו רבי בלשון חכמים:

שיעור חלה הוא ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה ר"ל שימלא כלי אחד מלא על כל גדותיו ויתן בתוכו הביצים זה אחר זה בנחת והמים הנשפכים נותן בכלי ואותו כלי המחזיקם הוא שיעור חלה וזהו חמשה לוגין זהו למדה ציפורית והענין הוא שבירושלם ביצה ומה שאמרו חמשת רבעים קמח ועוד חייבים בחלה וזהו חמשה לוגין זהו למדה ציפורית והענין הוא שבירושלים הוסיפו על של מדבר שתות מלבר ר"ל מכל מה שיש שם שהוא חומש מלגו ר"ל מן הנשאר ובציפורי חזרו והוסיפו על של ירושלם שתות מלבר גם כן ומעתה צא ולמד בעיסת מדבר שהוא עומר ועליה נאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וגו' והעומר עשיריתו של איפה הוא צא וחשוב איפה שלש סאין סאה ששת קבין קב ארבע לוגין נמצאו ע"ב לוגין לאיפה ועשיריתם לשבעים לוג שבעה ולשני לוגין הנשארים ביצה וחומש ביצה שהלוג ששה ביצים ובירושלם הוסיפו שתות מלבר וחזרו הששה לוגין לחמשה ונשאר לוג אחד שהוא ששה ביצים וביצה וחומש ביצה שהם ששה חומשי ביצה וחזרו לחשבון זה ללוג אחד והם בין הכל ששה לוגין ירושלמיים ובציפורי הוסיפו שתות מלבר גם כן ונמצא שהם חמשה ציפוריים ואין צורך לגרוס כאן ועוד ומ"מ ברוב ספרים גורסין כן ועיקר הפירוש בזה מפני שכשתנטל חלתו תשאר המדה שלימה ממה שאמרו בעירובין פ"ג ב' על מדה זו האוכל מדה זו ר"ל בשתי סעודות ולא יהא נזוק ברוב אכילה הרי זה בריא ומבורך יתר מכן רעבתנות פחות מכן הרי זה מקולקל במעיו וכדי שלא להחזיק מעיו בחזקת קלקול הוא מצריך בה לו עוד ומצריכים באותו ועוד שיעור החלה עד שכשתנטל משם תהא המדה נשארת שלימה ולא תתמעט מדת אכילתו וי"מ בו כדי להיות הביצים שוחקות ופירשו בשיעור ועוד זה אחד מעשרים בביצה ונמצא לארבעים ביצים תוספת שני ביצים וי"מ בועוד זה תוספת ביצה לכל המדה ומפני שהם מפרשים שתות מלגו כל שיש בו שתות ממה שהוא לשם דהיינו כשמחזירין שש לחמש שהוא שתות ממה שיש בו עתה ושתות מלבר שתות הבא מן החוץ כשיעור השתות שיש בו עכשיו כגון שיחזרו השבע לשש והם סוברים שתוספת ירושלמית היתה שתות מלבר וחזרו השבעה לוגין לששה ונשארו ביצה וחומש ביצה שחזרו לביצה שוחקת ובציפורי הוסיפו שתות מלגו וחזרו הששה לחמשה ונשארה הביצה במקומה ועיקר הדברים כדעת ראשון ומ"מ בזמן הזה שאין לנו לא מדבר ולא ירושלם ולא ציפורי אנו חוזרים לראשונות ומודדין בביצים וצריך למדדה בריוח מפני שהביצים מהן גסות ומהן דקות ואין הדבר משוער בהם כל כך ועיקר השיעור בצמצום הוא בכלי הנעשה בתשבורת על דרך חשבון אצבעיים על אצבעיים כמו שיתבאר בע"ה וכבר כתבנו ענין זה בנוסח זה בעצמו במסכת עירובין פרק שתוף:

מדה זו אין גודשין אותה שהרי במנחות פרק שתי מדות אמרו שהמדה של כהן גדול בעשירית האיפה היה גדשה בתוכה וכן במדת העומר וכן כתבו רבני אשכנז שאין צריך להדק את הקמח בידיו בתוך המדה אלא קמח כמו שהוא קבוץ מאליו ועוד ראיתי להם בקצת חבוריהם דבר חדוש לומר שהם לשים שתי מדות או שלש ביחד מפני שבזה מתעכב ומשתמר מחמוץ יותר ומה שאמרו קפיזא קפיזא מיירי בתנור קטן שיש עיכוב גדול ברדייתו אבל בפורני שלנו מותר:

זה שביארנו על מי שלש פחות מכשיעור ואפאו שאם רדה ונתן לסל שהסל מצרפן לחלה ואפילו כעכין שאין נושכות זו בזו הדין כן בכל כלי שיש לו בית קבול שרדה ונתן לתוכו אפילו בית קבול מועט כגון טבלא שיש עליה לבזבזין אבל אם אין עליה לבזבזין הדבר בספק ומתוך כך מפריש בלא ברכה ודברים אלו בין בסל בין בשאר כלים יש מפרשים דוקא ברודה ונותן לאלתר בסל ואף הלשון מוכיח כן ר"ל הרודה ונותן לסל ונראה מדבריהם שאם לא נצטרפו תכף לרדיה כבר הופקעה תורת חלה מהם ואין עוד בהם צירוף ולא עוד אלא שהם גורסין כאן הסל מצרפן דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ ופי' הדברים כלומר שעיקר החיוב הוא משנעשה לחם והיא שעת הרדייה ולמדנו מ"מ שהתנור אינו מצרף ואפילו בככרות הנושכות זו את זו ומ"מ גדולי המחברים פסקו שהככרות הנושכות זו מזו בתנור כל שנתקבץ מהם שיעור חלה מצטרפין בלא סל וכן פירשו סל מצרפן שלש פחות מכשיעור ואפאו ונתן לסל וכן עד שנתקבץ בסל כשיעור חלה:

המשנה הרביעית והכונה בה כענין החלק השני והוא שאמר רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו וחכמים אומרים שלש נשי' עוסקות בבצק אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה ר' עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין זה הכלל תפח תלטוש בצונן אמר הר"ם רבן גמליאל סובר כי שלש נשים מתעסקות בבצק כולן בזמן אחד ואופות זו אחר זו ואע"פ שישאר הבצק של השלישית עד שיסיקו את התנור פעמים ויאפו בו שתי אפיות ואחר כך תאפה השלישית שאינו בא לידי חמץ בזה השיעור מהזמן וחכמים אין סוברין כך אבל אומרין כי כשהתחיל הראשונה באפייה תשלים השניה בעריכה והשלישית בלישה והתחילה השנית לאפות והשלישית בעריכה ותלוש ראשונה פעם שניה וכך עושין ולא יתמהמה הבצק בשום פנים ולא תגביה ממנו היד ואמר ר' עקיבא לרבן גמליאל לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין כי יש תנור שמתחמם בשעה קלה ואחר בהפך וגם כן כשהם העצים יותר יבשים שולט בהן האש במהרה ומן הנשים יש מהן זריזות ויש מהן להפך ואמרו שאין מניחין העיסה כל זה הזמן אלא אם מטילין בהם מים צוננין ומצננין העיסה בהם ודע כי כל עת שהיד מתעסקת בבצק אינו בא לידי חמוץ ואפי' יום אחד שלם והלכה כחכמים:

אמר המאירי רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת ר"ל לשות ומקטפות כל אחת בשלה ואופות בתנור אחד זו אחר זו ואין כאן חשש חימוץ אע"פ שהשלישית ממתנת בלא התעסקות בבצק משנגמרה לישתה וקטופה כשיעור שלש היסקות ושתי אפיות וכמו שאמרו בתלמוד המערב ראשונה כדי היסק והשניה כדי שני הסקים ואפייה אחת שלישית כדי שלשה הסקים ושתי אפיות ושנו עוד שם ואם עשתה ככר ראשון אחרון כדי שלש הסקות ושלש אפיות והענין הוא ששלשתן לשו וקטפו כאחת וכשנגמרה לישת כולן וקטופן הסיקה הראשונה את התנור שלא היה דרכן להסיק התנור עד לאחר לישה וקטוף והרי שהמתינה הראשונה כדי היסק של עצמה ועושה ככרותיה ונותנת לתנור ראשון ראשון שכך היה מנהגן וכשנגמרה אפייתה עושה היסק אחד ואפייה אחת והשניה מסקת ואח"כ אופה ר"ל שעורכת ונותנת ראשון ראשון לתנור והרי שנעשו שני הסקים ושתי אפיות והשלישית מסקת את התנור והרי נשלמו שלשה הסקים ושתי אפיות ומתחלת לערוך ככרותיה ונותנת ראשון ראשון לתנור והרי כל זמן שעורכת מתעסקת בבצק ומתוך כך אין אפיית עצמה מן המנין אף לככר אחרון וזהו שאמר ואם עשתה ככר ראשון אחרון כלומר שלא נתנתו לתנור ראשון אלא שהיא משהה את הראשון ומניחה אחרון לאפייה הרי נשאר ככר זה בלא התעסקות שלש הסקות ושלש אפיות שהרי אף אפיית עצמה מן המנין:

וחכ"א שאין להקל כל כך שיתחילו כולן בבת אחת ותהא השלישית ממתנת שיעור מרובה כל כך בלא התעסקות בבצק אלא אחת לשה ואחת מקטפת ואחת אופה ופירוש הדברים אחת לשה תחילה וכשמתחלת לקטף מתחלת חברתה ללוש ושלישית אינה עושה כלום וכשגמרה ראשונה קיטופה ושניה לישתה מתחלת שניה לקטף ושלישית ללוש וראשונה מסקת והדבר ידוע שההיסק נעשה במהירות יותר מן הקטוף ויותר מן הלישה וא"כ כשגמרה זו היסקה והתחילה לאפות עדיין לא נגמרה לישת השלישית ולא קטוף של שניה ונמצאת זו בתחילת אפייתה וזו בסוף קיטופה וזו בסוף לישתה ונמצא אחת לשה ואחת מקטפת ואחת אופה וכשזו הראשונה אופה עורכת ככרותיה ונותנת ראשון ראשון לתנור והרי (שהראשונה) [שהשלישית] ממתנת לתחילת אפייתה היסק שניה ואפייתה והיסק עצמה והם שני הסקים ר"ל הסק שניה והסק עצמה ואפיית שניה ואם עשתה ככר ראשון אחרון נמצאת שלישית ממתנת שני הסקים ושתי אפיות בלא התעסקות וזהו שאמרו בתלמוד המערב על דברי חכמים גמרה זו לישתה וזו קיטופה וזו הסקה ראשונה שוהה כדי הסקה ושניה כדי הסקה ואפיית ראשונה ושלישית שני הסקים ואפייה אחת ואם עשתה ככר ראשון אחרון כדי שני הסקים ושתי אפיות והרי מכל מקום נמצאו בשעת התחלת אפיית הראשונה שלשתן עסוקות בבצק כל אחת בשלה אחת אופה ואחת מקטפת ואחת לשה וחוזרות חלילה ונמצאת שלישית ממתנת שתי אפיות והסק אחד ולפעמים שתי אפיות ושתי הסקות על הדרך שביארנו ואפשר שכל זה בעיסה מועטת כשיעור חלה וכן בתנור קטן כשיעור זה אבל בעיסה גדולה ותנור גדול צריך להזהר ביותר אלא שאין ראוי לאשה ללוש ביותר מכשיעור ומ"מ כלל גדול אמרו בגמ' על כל העיסות כל זמן שאדם עסוק בבצק אינו בא לידי חמוץ ופירשו בה גדולי המחברים בפירושי המשנה אפילו יום אחד שלם וכן ראיה ממה שאמרו ל"ט ב' בדלף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ ופירשו בהלכות גדולות מפני שזה כעוסק בבצק ויש חולקים לומר שלא נאסר כן אלא בשיעור זמן סדר זה הנזכר כאן בשלש נשים אבל לכל היום לא וזו של דלף שאני שהוא צונן ומצנן ואין הדברים נראין שהרי סתם נאמרה:

ר' עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוים פירוש על דברי רבן גמליאל הוא משיב שאין ראוי להקל להתחיל באחת ולהמתין השלישית עד שיאפו השתים שאע"פ שאפשר לשיעור זה בלא חימוץ מ"מ יש נשים עצלניות או עצים לחים או תנור שלא הוחם זה כמה ומתוך כך אע"פ שבדיעבד אפשר לסמוך על רבן גמליאל ובשעת הדחק אף לכתחילה הואיל ור' עקיבא מודה בנשים זריזות מ"מ ראוי לעשות כדברי חכמים להסדיר את הענין עד שתהא כל אחת מהן מתעסקת בשלה בלא שום הפסק ומתוך כך אינו בא לידי חמוץ אפילו לזמן מרובה ודוקא בעיסה בשיעור שכחה של אשה אחת שולט בה אבל אם לש עיסה מרובה אע"פ שאין ראוי לעשות כן לא דיה בכך ומ"מ יש מתירין על ידי כלי הנקרא עמלה שהכח שולט בו אף בעיסה מרובה כאשה אחת בעיסה מועטת ויש מפקפקים בה אא"כ בתנאים שהזכרנו עליה למעלה במשנת בצק החרש וחזר אח"כ וכלל שאם מכל מקום תכיר האשה שהעיסה קרובה להתחמץ כגון שראוה מתחלת לתפוח כמנהג העיסה המתחלת להחמיץ תלטוש בצונן ר"ל שתלטוש ידיה במים צוננים ותקטף ותצנן וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

במשנה שיאור ישרף והאוכלו פטור כו' וחכ"א זה וזה האוכלו חייב כרת אע"ג דרש"י כתב לעיל דף מ"ג דשיאור אינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר וא"כ אמאי חייב כרת דאפילו מלקות לא לחייב דהא קי"ל דכל איסורין אין לוקין אלא כדרך אכילתן ואפי' חמץ בכלל (ונראה דוחק לומר דלחכמים ראוי לאכילה דלא שייך מחלוקת בכה"ג במציאות ובדבר המוחש) אלא דנראה מ"ש רש"י שאינו ראוי לאכילה היינו שאין ראוי לאכילה גמורה כמו חמץ גמור הואיל ועדיין לא גמר חימוצו אבל מ"מ הוי שפיר דרך אכילתן משו"ה מחייבו רבנן ומה שיש לדקדק במשנתינו ובברייתא דבסמוך לענין פסק הלכה בשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל כתבתי לעיל באריכות ע"ש:

גמ' מהו תוך כלי בעינן עיין טורי אבן חגיגה כד ע"א ד"ה דאוריית':

מתני' לא כל הנשים כעין זה יבמות קכ ע"ב: