Pesachim 43b

מצות עשה שהזמן גרמא נפקא לן בפ"ק דקידושין (דף כט.) דנשים פטורות:

קמ"ל האי כל דמוזהרות על החמץ וכיון דמוזהרות על לאו דחמץ חייבות בעשה דאכילת מצה לילה הראשון ואע"ג דזמן גרמא כר' אליעזר הואיל וישנן בבל תאכל חמץ דנפקא לן מכל אוכל חמץ ישנן בקום אכול מצה:

קאי באוכלין כל דגבי כרת באוכלי חמץ כתיב אבל כל דאזהרה בנאכל כתיב כל מחמצת:

קאי באוכלין מרבה נאכלין בתמיה:

אשר יקריב משמע קדשים ושיהיו תמימים:

התם דליכא לרבויי אוכלין דהא נשים מדרב יהודה נפקי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:

הכא דאיכא לרבויי אוכלין דנשים באיסור חמץ דלא נפקי לן מדרב יהודה כדאמרן לעיל לא שביק אוכלין ומרבה נאכלין:

ופרכינן ורבנן דפליגי אדר"א בעירוב דחמץ כיון דלית להו לאו בעירוב פשיטא כל דכתיב גבי אזהרה דכל מחמצת לא דרשי והשתא על כרחך כל דגבי כרת לרבויי נשים נמי לא דרשי ואלא נשים מנא להו:

סלקא דעתך אמינא כל שישנו בקום אכול מצה תימה לר"י היכי סלקא דעתך למידרש הכי אדרבה איפכא יש לדרוש דלחומרא מקשינן ואור"י דס"ד דאורחיה דקרא דסיפא מפרש לרישיה משום הכי אמר דבאכילת מצה תלוי דכתיבא בסוף ועוד יש לומר דהכא יש לדרוש יותר היתר לנשים משום ג"ש דט"ו מחג הסוכות והוו מיפטרי ממצה כמו מסוכה דפטר להו בהדיא בפ' הישן (סוכה כח.) מהלכה למשה מסיני יש מקשים למה נשים אין חייבות בציצי' משום דכל שישנו בלבישת שעטנז ישנו בגדילים כדדרשינן בערכין (דף ג:) גבי כהנים ולפירוש ר"י דפי' דמסיפא לרישא סברא לדרוש קשה להפך שלא יהו נשים חייבות בכלאים וכי תימא ה"נ והא בפ"ק דביצה (דף יד:) משמע דכלאים לא חזו למידי:

אין לי אלא כולו מקצתו מנין בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות נח.) מפרש אביי אין לי אלא כולו דהיינו כזית מקצתו חצי זית מניין ורבא אמר התם דה"ק אין לי אלא קומץ כולו מקצת קומץ מניין ומסיק התם דאיכא בינייהו דאביי סבר דיש קומץ בפחות מב' זיתים דהיינו כזית לכך מפרש כולו כזית וסבר נמי דיש הקטרה בפחות מזית ואע"ג דבפ' כיצד צולין (לקמן פסחים עט.) א"ר יהושע כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר וכזית חלב זורק את הדם משמע דאין הקטרה בפחות מכזית הכא היינו טעמא משום דסבר דיש קומץ בפחות מב' זיתים א"כ כשריבה הכתוב חצי קומץ ע"כ ריבה חצי זית ורבא סבר אין קומץ בפחות מב' זיתים ואין הקטרה בפחות מזית:

מאן שמעת ליה דדריש כל ר' אליעזר אף על גב דר"ע נמי דריש כל בפ' התערובות (זבחים פב.) גבי כל חטאת לא קשה דאפילו יהא כר"ע מ"מ לא מישתמיט תנא למימר (שיסבור) שיהא תערובת חמץ בכרת ועוד נראה לר"י דאפילו לרבנן דלא דרשי הכא כל דרשי בעלמא בריש מרובה (ב"ק סג.) דאמר כל רבויא הוא ובפ' שני דסוכה (דף כח.) גבי כל האזרח ודווקא הכא לא דרשי בדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו וכגון נשים משום היקשא וכגון מקצת דבל תקטירו וה"פ כמאן כר"א דדריש כל אפילו לדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו וכגון נשים ואהא קאמר נמי דרבנן לא דרשי כל:

חוץ מאיסורי נזיר אע"ג דחטאת נמי קאמר לקמן לרבי יוחנן היתר מצטרף לאיסור הכא לא חשיב חטאת דבקדשים לא קמיירי:

כמאן כר"א דדריש כל נראה לר"י דזעירי משמע ליה דשאור היתר מצטרף לאיסור מדקתני עירובו מניין ת"ל כי כל ומדרבי עירובו א"כ היתר מצטרף לאיסור והיינו כדרבא דלדידיה ה"פ מקצתו מניין היינו זית שלם אבל לאביי דמפרש מקצתו מניין חצי זית לא שייך היתר מצטרף לאיסור דאמשהו דאיסור לחודיה מיחייב והא דמרבה עירובו היינו כשמתערב לגמרי ולא אמר שיתבטל האיסור אגב ההיתר והא דקאמר כמאן כר"א דדריש כל משום דלרבנן אף על גב דדרשי כי כל לא מוקמא ליה לרבות עירובו אלא לרבות מקצתו ורש"י פירש דזעירי משמע ליה מקצת היינו חצי זית קומץ דשאור וחצי זית דמצה ואין מעורבין אלא כל אחד ניכר וק"ל לפירושו טובא חדא דלא הוי זעירי לא כאביי ולא כרבא ועוד מאי קאמר כמאן כר"א הא כרבנן נמי אתיא דהא כי כל דרשי ומוקמינן ליה אמקצתו דהיינו היתר מצטרף לאיסור לפ"ה ועוד בחמץ מנ"ל תערובת כיון דצריך קרא להיתר מצטרף לאיסור ועוד דלפ"ה צ"ל מקצתו מניין פי' חצי זית איסור וחצי זית היתר שאינם מעורבים יחד דאי לאו הכי היינו עירוב ולקמן גבי חטאת משמע דאין היתר מצטרף לאיסור אם לא שיתערב האיסור וההיתר יחד דהא אמר עד שיבלע בבשרה:

ואמרי' מאי חזית דהאי כל דכרת מרבית לנשים בכרת וממעט עירוביו בכרת ואמרי' מסתברא קאי באוכלין מרבה אוכלין כלומ' כתב כל אוכל לרבות כל אדם האוכל ואפילו נשים וכתיב כל מחמצת לרבות כל המתחמץ ואפילו ע"י תערובת בלאו אבל לית ליה אורחא דקרא כדקאי באוכלין למשבק אוכלין לרבויי נאכלין ואמרינן איני דכל היכא דקאי באוכלין לא מרבה נאכלין והתניא כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' אין לי אלא חלב תמימים הראויה ליקרב חלב בעלי מומין מנין ת"ל מן הבהמה חלב חולין מנין ת"ל כי כל והא הכא כי כל אוכל חלב כתיב דמשמע אוכלין וקאי באוכלין וקא מרבי חלב חולין הנאכלין ושני' היכא דליכא אוכלין מרבה נאכלין אבל היכא דאית ליה לרבות אוכלין כגון הנשים לא שבק אוכלין ומרבה נאכלין ורבנן דלית להו לאו בעירוביו משום דלא דרשו כל אם כן נשים שחייבות בכרת מנא להו ושני' כל לא דרשי כי כל דרשי ובכרת כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה: ואקשי' לר' אליעזר נימא כל לרבות נשים כי כל לרבות עירובין בכרת דתניא שאור לא תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל שאור פי' כלום משאור. אפי' מקצתו.

עירובו מנין ת"ל כי כל שאור לרבות עירובו מאן שמעת ליה דדרש כל ר' אליעזר ודרש כי כל לרבות עירוביו ועלתה בקשיא:

אמר ר' אבהו א"ר יוחנן אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אלו אמרה תורה משרת ענבים הייתי למד שמשרת ענבים אסור למה כתב כל לאסור עירוביו:

זעירי אמר אף שאור בבל תקטירו היתר מצטרף לאיסור ואם יש מקצת שאור ומצה משלים לכזית חייב כמאן כר' אליעזר דמרבה עירוביו מבל [יראה] אקשי' אם כן הוא כי זעירי אליבא דר' אליעזר [קאמר] אמאי אמר שאור ותו לא אפילו.

אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר. פי' הרי"ט ז"ל דהא אתיא כרבנן דס"ל על ידי תערובת בלא כלום ואשמעינן ר' יוחנן דס"ל הכי בשאר איסורין כמו בחמץ חוץ מנזיר:

האוכל חלב במזיד חייב כרת ואע"פ שנאמר בתורה כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' לא סוף דבר חלב תמימים הראויים ליקרב לגבי המזבח אלא אף חלב של בעלי מומין או של בהמת חולין:

שאור ודבש אסורין לגבי מזבח והמקטירם לוקה בין שהקטיר הן בעצמם בין שהקטיר תערובתן כגון שנתערב עם פתיתין של מצת מנחה שלא ניכר איזה הוא של חמץ ואיזהו של מצה ובלבד שיקטיר מן השאור כזית שאין הקטרה פחותה מכזית ומ"מ אם נפל כל שהוא מהן בקטורת נפסלה שאוסרין הן בכל שהן זה שאמרנו בסוגיא זו שאור בל תקטירו אין לי אלא כלו מקצתו מנין תלמוד לומר כל נחלקו בלשון זה אביי ורבא במסכת מנחות נ"ח א' שלדעת אביי יש הקטרה בפחות מכזית ללקות עליו משום הקטרת שאור וקומצו של מנחה דיו בכזית ופירוש הברייתא אין לי אלא כולו כלומר כשהקטיר כל זית של קמיצה חמץ מקצתו ר"ל חצי זית מנין שלוקין עליו תלמוד לומר כל ולדעת רבא אין הקטרה ללקות עליו בפחות מכזית וקומצו של מנחה אינו בפחות משני זיתים ופירוש הברייתא אין לי אלא כולו ר"ל כל הקומץ מקצתו ר"ל מקצת הקומץ אלא שמ"מ יש בו כזית מנין תלמוד לומר כל והלכה כרבא שאין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה למלקות בפחות מכזית כמו שביארנו:

כבר ביארנו באיסורי מאכלות שאף אותן שיש בו כרת באכילתם כגון חלב ודם לא נאמר אלא על אכילת כזית בעין הא כל שהוא בתערובת אין בו כרת ומ"מ לענין מלקות פעמים לוקין ופעמים אין לוקין וכיצד הוא הדין טעמו וממשו והוא איסור שנתערב בהיתר שאינו מינו ונימוח ונתן טעם ויש בו מן האיסור כל כך שיש באכילתו כזית בכדי אכילת פרס כל שאכל מתבשיל זה אכילת פרס לוקה ובלבד שיאכלנו גם כן כשיעור אכילת פרס שהוא שיעור סעודה אחת שאם שהא יותר מזה הרי הן כשתי סעודות ואין מצטרפות הא בפחות מאכילת פרס מכין אותו מכת מרדות:

טעמו ולא ממשו והוא איסור שנתערב בהיתר בשאינו מינו ונימוח ונתן טעם אלא שאבד ממשו של איסור ומראיתו וכן שאין בו מן האיסור כל כך שיהא באכילתו כזית בכדי אכילת פרס אף הוא אסור מן התורה לדעתנו כמו שנבאר אלא שאין לוקין עליו והוא הדין בשאין שם ממש האיסור כלל כגון נזיר ששרה ענבים במים ונתנו טעם במים והענבים בעינם שאין במים ממשו של יין ולא מראיתו וזהו טעם כעיקר האמור בתלמוד וראיה לדבר שהרי במסכתא חולין אמרו טעמו ולא ממשו דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא וכו' ובסוגיא זו אמרו ור' עקיבא טעם כעיקר מנא ליה מבשר בחלב אלמא טעמו ולא ממשו וטעם כעיקר אחד הוא ואיסורו מן התורה אלא שאין לוקין עליו שמאחר שאין שם אכילה גמורה עליו הואיל ואין ממנו אכילת כזית בכדי אכילת פרס אין אזהרת לאו הבא על אותו איסור עליו אלא שהוא בדין חצי שיעור ואם מפני שלמדנוהו לר' עקיבא מבשר בחלב ולרבנן ממשרת האמור בנזיר שמשמע שאע"פ שאין כאן אכילה גמורה מ"מ התורה אסרתו מכח לאוין אלו מ"מ אין לוקין על בנין אב ויש חולקין בזו לומר שעיקר איסורו אינו אלא מדברי סופרים כמו שנבאר ועיקר הדברים כדעת ראשון:

ולמדת שתערובות אלו במין בשאינו מינו נאמרו שאין טעם אלא במין בשאינו מינו הא במין במינו מן התורה בחד בתרי בטיל בין לח בלח בין יבש ביבש שהרי לא נתן האיסור טעם בהיתר ומדברי סופרים לאסרו אלא אם נתערב בשיעור שאילו היה בשאינו מינו היה מכלה את טעמו לגמרי ושיערו דבר זה בששים ולא החמירו חכמים בדבר זה אלא מגזרת שאינו מינו שאילו נתיר להם מין במינו בחד בתרי כדין תורה יבואו להתיר מין בשאינו מינו בשיעור זה ונמצאו מתירין טעם האיסור ובשיעור איסור ר"ל כזית איסור שנתערב בהיתר שאינו מינו ולפי דרכך למדת שאין חששה זו אלא מפני מין בשאינו מינו שהאיסור נימוח ונתערב לשם ולא הוכר אלא שנתן טעם שאילו מין בשאינו מינו היבש הרי האיסור ניכר ואין חשש להקל בו ומעתה מין במינו הנימוח ראוי לאסור בפחות מששים מגזירת מין בשאינו מינו הנימוח אבל מין במינו היבש ביבש כגון כבש טרפה בשני כבשים כשרים עמד על דין תורה ושלשתם מותרים שהרי אין לחוש למין בשאינו מינו ביבש שהרי האיסור ניכר ובטל חד בתרי אם לא בדבר שהוא דבר שבמנין ואם הוא דבר שאינו של מנין כגון קמח בקמח בטל ברוב שלא נאמר חד בתרי דרך דוקא אלא שיהא בו רוב ומ"מ באיסורי הנאה אינו כן אלא שבאיסורי הנאה כגון חבית של יין נסך בחביות של יין כשר או ערלה בהיתר אי אתה מתיר אלא בנפלה אחת מהם לים הגדול ובנפלה אחת מהן מיהא אתה מתיר את הנשארות בשתיה ובאכילה ובהיתר הנאה אי אתה צריך אלא להולכת הנאה לים המלח כמו שביארנו במקומו:

נתערב פחות מכזית איסור בתבשיל של היתר בשאינו מינו ונימוח ונתן בו טעם כגון שנפל בפחות מששים שכמותו אין כאן איסור תורה כלל אלא שאסור מדברי סופרים אף במינו ודבר זה לא נחלקו עליו בתלמוד כלל ומ"מ נחלקו בכיוצא בזה בהיתר מצטרף לאיסור:

וענין היתר מצטרף לאיסור הוא שחצי שיעור של איסור הוא בעין ולא נימוח כלל והשלימו לכזית בהיתר כגון שלקח חצי זית חלב והשלימו לכזית בחצי זית בשר או פת ואכלו או שהאיסור אינו בעין אלא שלא נבלע בו על ידי רוטב ר"ל בבישול שהרוטב מוליך האיסור ומפזרו אלא שנבלע בו על ידי מגע כגון שנגע חצי זית חלב או חצי זית בשר נבלה בבשר חם של היתר ונימוח החלב במקום מגעו והרי האיסור במקום המגע צרור ומונח כאילו הוא בעין ואכל כזית ממקום המגע וכן כגון שנצלה עמו ונגע בו שלא נתפזר האיסור הרבה והרי טעמו צרור ומונח כאילו הוא בעין או שנימוח מועט במועט כגון שנימוח חצי זית חלב במעט היתר ואכל כזית בין הכל או נזיר ששרה פתו ביין שמתוך שאף ההיתר מועט טעם האיסור יתר מאוד וצרור ומונח כאילו הוא בעין ולמדת בדין היתר מצטרף לאיסור כשהוא נתערב באיסור ואע"פ שאינו בעין קרוב הוא לענין טעם כעיקר אלא שטעם כעיקר הוא שיש שיעור איסור ונתפזר והיתר מצטרף לאיסור הוא שאין שם שיעור איסור אלא שלא נתפזר אלא מעט וטעמו צרור ומונח באותה לגימה והוא שבחטאת הזכירו בה לפעמים טעם כעיקר ופעמים הזכירו בה לשון היתר מצטרף לאיסור והיתר מצטרף לאיסור יש בו טעם איסור יותר מטעם כעיקר אלא שטעם כעיקר טעם שלו בא משיעור איסור והיתר מצטרף לאיסור אין טעמו בא משיעור איסור והיתר מצטרף לאיסור בקדשים אסור לדברי הכל ולוקין עליו לדעתנו כמו שיתבאר בששי של נזיר ובאיסורי נזיר לדעת ר' יוחנן לוקין עליו מדכתיב וכל משרת ענבים אבל לא בשאר איסורין ואע"פ שכשהוא בעין אסור משום חצי שיעור שהוא מן התורה מ"מ אין לוקין עליו ויש אומרין שאף איסור חצי שיעור אינו מן התורה אלא בשאוכלו לבדו בלא עירוב היתר ואין נראה כן הואיל והוא בעין ולדעת חכמים אף באיסורי נזיר אין מצטרף ואינו אסור אלא מדברי סופרים אף כשהוא בעין ואם תמצא לומר שכשהוא בעין מיהא אסור מן התורה מ"מ אין בו מלקות וכן הלכה ומעתה נזיר ששרה פתו ביין אינו לוקה אא"כ יש בו כזית מן היין הא כל שאין בו כזית מן היין אע"פ שיש כזית בין פת ויין וטעם יין בכולו אינו לוקה ולא עוד אלא שאינו אסור מן התורה הואיל ואינו בעין אלא מדברי סופרים ומ"מ לענין ביאור אף האומר שהיתר מצטרף לאיסור דוקא בשאין שם רוב היתר אלא חצי זית איסור וחצי זית היתר וכל שכן רוב זית איסור ומיעוטו היתר אבל כל שרובו היתר לא והוא שאמרו במסכת נזיר פרק שלשה מינין ל"ז א' בשמועת שתי קופות הנזכרת בסוגיא זו בשלמא לדידי משום היתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין כלומר וכשאוכל כזית ממנה אין שם אף חצי זית מן האיסור אלא לדידך דאמרת עד דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי ואע"פ שיש גורסין שם בדרך אחרת אינו כלום אלא שלענין פסק אף ברוב זית איסור אין בו איסור תורה הואיל ואינו בעין וכשהוא בעין אין בו מלקות ובקדשים מיהא אף ברוב היתר מצטרף ויש חולקין בזו משמועת הפיגול והנותר שבללן האמורה בפרק כל הזבחים:

זה שביארנו בטעם כעיקר שנחלקו בו קצת מפרשים לומר שאינו מן התורה כלל כך היא הצעתה של משנה וכן שגדולי הרבנים כתבו כן והביאוה ממה שאמרו בפרק גיד הנשה אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור אלמא שאין טעם כעיקר אסור בחולין אלא מדברי סופרים וכן ממה שאמרו במסכת עבודה זרה בפרק השוכר ס"ז ב' טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו והם מפרשים אסור מדרבנן ואין לוקין עליו שאילו היה מן התורה למה אין לוקין עליו וא"כ מה שלמדו בסוגיא זו טעם כעיקר ממשרת אסמכתא בעלמא הוא וכן ראיה שבפרק כל הבשר ק"ח א' אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא ומבשר בחלב ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה אלמא שהיה רבא סובר לאו דאורייתא:

בד"ה סד"א כל כו' יש לדרוש היתר יותר לנשים משום ג"ש דט"ו מחג הסוכות והוי מפטרי כו' עכ"ל והא דנקט תלמודא במלתיה הואיל וליתנהו בקום אכול מצה דה"ל מ"ע שהזמן גרמא משום דאי לאו הכי טפי הוה לן למיזל בתר היקשא דהושוו איש ואשה כו' ולא הוה ילפינן הך ג"ש דט"ו מחג הסוכות למפטר אשה וק"ל:

בפירש"י בד"ה קאי באוכלין כו' אבל כל דאזהרה בנאכל כתיב כו' עכ"ל ואין להקשות אזהרה לנשים מנלן די"ל כיון דגלי לן קרא דנשים בכרת ומפקא ליה מהיקשא הדרינן לכללין דהשוו איש ואשה לכל כו' ובהכי ניחא דלקמן בפ' האשה פרש"י דנשים ישנן בבל תאכל חמץ משום דהשוה הכתוב אשה לאיש כו' והכא הא מרבינן נשים מכל די"ל דלענין אזהרה לנשים דליכא ריבויא ע"כ דהדרינן לכללין דהשוה הכתוב אשה כו' וק"ל:

תוס' בד"ה כמאן כר"א דדריש כו' מקצתו מנין היינו זית שלם כו' עכ"ל מתוס' פרק כל המנחות דדריש כרבא דמקצתו היינו חצי קומץ שהוא זית שלם ומרבי ליה מכל ועירובו היינו חצי זית היתר וחצי זית איסור דמצטרפין ומרבי ליה מכי כל אבל כאביי כו' דלא אמרי' שיתבטל איסור אגב היתר אבל לרבא לא צריך קרא להכי כיון דאיכא כזית פשיטא דלא בטיל כו' עכ"ל ע"ש ר"ל דלרבא ליכא לאוקמא נמי עירובו בכה"ג שיש כזית איסור וכזית היתר מעורב ואשמעינן דלא אמרינן שיתבטל האיסור אגב היתר דהא פשיטא הוא ולא אצטריך קרא לרבא בעירוב אלא לחצי זית היתר וחצי זית איסור ומשום דהיתר מצטרף לאיסור דאין הקטרה לפחות מכזית ודו"ק:

בא"ד וק"ל לפירושו טובא חדא דלא הוה זעירי לא כאביי ולא כרבא כו' עכ"ל ואין להקשות ומאי קושיא ואימא דשפיר סבר כרבא דמקצתו היינו כזית שלם ומיהו ע"י צירוף היתר עמו דהיינו חצי זית איסור וחצי זית היתר לפי סברת רש"י דאיירי באין מעורבים די"ל דהא מנליה לרבא דהא לא שמעינן מריבויא דמקצתו אלא דסגי בכזית ואימא דכולה איסור ומנלן דהיתר מצטרף לאיסור כלל וק"ל:

בתוספות בד"ה סד"א כו' יש מקשים למה נשים חייבים בציצית כו' כדדרשינן בערכין גבי כהנים כו' עכ"ל והניחו בקושי'. ולענ"ד יש ליישב לפמ"ש בכמה מקומות בש"ס והעיקר בקידושין דלעולם לא שייך למילף בהקישא או בג"ש אלא היכא שמפורש בא' מהם בפירוש שייך למילף אידך מיניה בהקישא או בג"ש משא"כ היכא דלא ידעינן לחד מינייהו אלא מסברא או מכללא תו לא שייך למילף אידך מיניה כיון דלא שייך האי סברא וכללא באידך קרא אם כן כל חדא תיקו אדוכתיה וכ"ש היכא דאיצטריך ההיקש או ג"ש בלא"ה לא שייך למימר בכה"ג אין היקש וג"ש למחצה לסתור הסברא או הכלל והוכחתי כן בראיות ברורות. ואם כן לפ"ז א"ש דכלאים וציצית דלא ידעינן נשים לחייבם בכלאים בפי' אלא מכללא דחייבים בכל מצות לא תעשה ואם כן כיון דבציצית לא שייך האי כללא ואדרבה איכא כללא להיפך דמ"ע שהזמן גרמא פטורין אם כן לא שייך הכא הקישא וכ"ש דהקישא לא מיותר דאיצטריך לכהנים ולכלאים בציצית משא"כ הכא שפיר קאמר דאי לאו דמרבינן מכל לחייבן בחמץ הו"א דאתי הקישא דחמץ למצה לפטורא כיון דבמצה מצינו מפורש לפטורי מג"ש דסוכה דכתיב האזרח והיינו כתירוץ השני שכ' בשם ר"י משום הכי איצטריך כל לרבות נשים לחיוב חמץ והשתא נמי ילפינן שפיר הקישא דמצה לחמץ כיון דבחמץ כתיב מפורש כנ"ל נכון. אח"ז ראיתי בלשון התוס' פ"ק דערכין שתירצו קושייתם דהכא והן הדברים שכתבתי וא"א לפרש דבריהם בענין אחר אלא על הדרך שכתבתי. ומה שהניחו כאן בקושיא היינו משום דבכמה דוכתי משמע להדיא דהתוס' לית להו האי כללא שכתבתי לענין ההיקש והג"ש כמבואר אצלינו במס' גיטין וקדושין לענין הקישא דויצאה והיתה וג"ש דלה לה מאשה ועיין בתוס' לעיל דף כ"ד ע"ב בד"ה אמרת ק"ו. והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בגמרא ומאי חזית דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו אימא לרבויי עירובו ולכאורה יש לתמוה דמאי ס"ד לרבויי עירובו דליתא בכל התורה כולה כדאמרינן בסמוך טפי מנשים דאדרבה מסברא י"ל דמחייבו אי לאו הקישא ואהני כל לאקושי איפכא דהכי מיסתבר מיהו לפר"י דלא שייך לרבויי נשים לחיובא דאדרבה יש לפוטרן מאכילת מצה מהקישא דהאזרח אם כן א"ש וכמ"ש התוס' ג"כ בסמוך בד"ה מאן שמעת דאין סברא לרבויי נשים משום האי הקישא וא"כ טפי יש לרבות עירובו מכל כיון דהכא אליבא דר"א קיימינן דמרבה עירובו מכל לענין שאור בל תקטירו כדאיתא בסמוך ולפ"ז יש ליישב ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל לעיל בשמעתין על שיטת בעל המאור והר"ן ז"ל דמיתורא דכי כל אוכל חמץ ממעטינן עירובו מכרת וא"כ מאי מקשה הכא מאי חזית. וכבר כתבתי לשיטת הראב"ד ז"ל שכתב דמדשני קרא ממחמצת לחמץ הוא דממעטינן עירובו מכרת אם כן לפירושו נמי שייכא קושיית מהרש"א ז"ל וכתבתי ג"כ דלשיטת מהרש"א גופא נמי קשה מאי מקשה ומאי חזית דלמא ר"א כר"י סבירא ליה דיליף בהדיא מדאפקה בל' מחמצת ושני ליה בין מחמצת לחמץ וע"כ למעט עירובו אתא דאל"כ כי כל אוכל חמץ ונכרתה ל"ל דבלא"ה מדאפקא בל' כי כל אוכל מחמצת ונכרתה נרבי נתחמץ מחמת ד"א לכרת ומכי כל עירובו לכרת אע"כ דכל חמץ למעוטי אתא אבל למאי דפרישית א"ש דכיון דר"א דריש כי כל דשאור בל תקטירו לעירובו הכי נמי האי כי כל דהכא הוה ליה לרבויי עירובו וממיעוטא דכל חמץ לא נמעט אלא נוקשה למאי דפרישית לעיל דהא דאמרינן דלר"א נוקשה לית ליה היינו למלקות אבל איסורא מיהא אית ליה ואם כן איצטריך קרא למעט וכ"ש למאי דפרישית באינך גווני דר"א לקושטא דמילתא אית ליה נוקשה כמו ר"מ כשיטת הטור. ועוד דבלא"ה מצינן למימר דקושיא דמאי חזית היינו לתנא דמתניתין דידן דממעט לתרווייהו מכרת אם כן מקשה שפיר דלמא לא ממעטינן אלא נוקשה ממיעוט דכל חמץ ומריבויא דכי כל אוכל מחמצת נרבי עירובו כן נראה לי נכון ותו לא מידי ודו"ק:

שם ור"א אומר כל לרבות את הנשים כי כל לרבות את עירובו והקשה בעל המאור היאך אפשר לומר כן לרבות עירובו אפילו לענין כרת הא בהדיא ממעטינן לה מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה דוקא על חמץ דגן גמור ענוש כרת וע"כ דמיתורא דקרא דריש והאריך בזה ע"ש וגם מהרש"א ז"ל האריך בזה לעיל בלשון רש"י בד"ה לענין כרת לא כתיב מחמצת ותוכן דבריו דלאו מיתורא דקרא קא דריש אלא מפשטא ע"ש באריכות. ולע"ד אין צורך לכל זה אלא דאפי' את"ל דמיתורא דקרא ממעט לה אפ"ה מקשה הכא שפיר דהא ע"כ דהא דקאמר ר"א על עירובו בלאו היינו תרי מיני עירובו עירובו דכותח הבבלי דהוי המל"א כדמשמע בסמוך ואיכא נמי עירובו דשכר המדי שהוא נימוח ומשום טעם כעיקר אתינן עלה לרבויי לענין פסח והא דמרבינן לתרווייהו מחד קרא ולר"מ אפילו נוקשה היינו משום דכל ריבוי גמור הוא וכמ"ש בעל המאור בעצמו והיינו נמי כדפרישית לעיל דשייך לרבויי כל מידי דאשכחן מיהא בעלמא היתר מצטרף לאיסור בחטאת או בשאור ובנזיר לר"א טעם כעיקר לרבנן בנזיר ולר"ע נמי בבשר בחלב ובגיעולי עכו"ם ונוקשה לר"מ במנחות כדפרישית לעיל בד"ה מאן תנא בתמיהא של ר"י ובתירוצו דאיכא במנחות שום קרא. נמצא דכ"ז היינו אי מצינן לאוקמי האי ריבוי' דכל לרבויי כל מילי משא"כ השתא נמי דאיכא קרא דכי כל אוכל חמץ דמיעוטא משמע כמ"ש בעל המאור א"כ מקשה הש"ס הכא שפיר אליבא דר"א דמנ"ל לאוקמי האי מיעוטא לתרי מיני עירובו דלפ"ז האי ריבוי דכי כל וריבויי דכל דכיילינהו קרא בחדא לצדדין ולאו בחד גוונא דריבויא דכי כל דמרבינן נשים היינו אף לכרת וריבוי דכל לעירובו היינו בלאו גרידא וכה"ג מקשה הש"ס בכמה דוכתי סכינא חריפא מפסקא קראי וכ"ש הכא דהוי לקולא לענין עירובו למעט מכרת ומה ראה ר"א לומר כן וטפי הוה ליה לאוקמי הנך תרי ריבויי דנשים ועירובו בחד גוונא ולחומרא אף לענין כרת ואי משום מיעוטא דכי כל אוכל חמץ איכא לאוקמי למעט היתר מצטרף לאיסור או איפכא כמו שאבאר בסוגיא דבסמוך דבכל חד מהנך תרי איכא חד למעליותא וחד לגריעותא כמ"ש רש"י והתוספות למר כדאית ליה וכו'. ועוד דאפילו את"ל דהנך תרי מיני עירובו שקולין הם לגמרי אפילו הכי הו"ל לר"א לרבויי תרווייהו לענין חמץ ואכתי מצי לאוקמי מיעוטא דחמץ דגן גמור למעט נוקשה מכרת או אפילו מלאו כי היכי דלא נילף לחומרא ממנחות והיינו לגמרי כדאשכחן לרבי יהודה אליבא דר"מ כנ"ל נכון בעז"ה:

וע"פ זה יש ליישב ג"כ שיטת הטור דמוקי למתניתין כר"א בין לענין נוקשה ובין לענין עירובו והקשה עליו מסוגיא דשמעתין דאמרינן לעיל תניא כוותיה דרבי יהודה דלר"א נוקשה לית ליה ולמאי דפרישית א"ש דנהי דלעיל בתחילת הסוגיא הוי משמע ליה דר"א נוקשה קיל מעירובו ואיפכא מדר"מ אפ"ה השתא לפי המסקנא דאסיקנא לר"א בקושיא ואפ"ה לא אידחי מימרא דידיה דסוגיית הש"ס בכל דוכתי דאפילו מימרא דאמורא לא דחינן משום קושיא מכ"ש לדר"א דתנא הוא אע"כ דהא דאסיקנא בקושיא היינו למידחי סייעתא דלעיל דע"כ שמעינן דלר"א נמי נוקשה חמיר מתערובת כמו לר"מ ואם כן ע"כ כיון דאיכא ריבויא ומיעוטא היינו לענין תרי מיני עירובו דשקולין הם והי מנייהו מפקת וע"כ מרבינן תרווייהו ללאו וממעטינן להו מכרת וממילא דכ"ש לנוקשה דחמיר כדאשכחן במנחות ואפ"ה מלתא דפשיטא דלית ביה כרת כפשטיה דקרא דדוקא בחמץ דגן גמור חייב כרת ובמנחות נמי ליכא כרת בנוקשה כלל ומכ"ש אם נאמר דנוקשה בריה הוי כדאיתא פ"ק דחולין ודוק היטב:

שם וכ"ת כי כל ר"א לא דריש והתניא שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מניין כו' ופרש"י דמקצתו היינו חצי זית והקשו עליו בתוספות בסמוך בד"ה כמאן כר"א כו' ע"ש. ולע"ד נראה דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דלישנא דתלמודא משמע ליה הכי מדאמר רבי אבהו משמיה דרבי יוחנן בסמוך כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת ולפ"ז ע"כ דהאי המל"א דר' יוחנן היינו שאין ההיתר והאיסור מעורבין לגמרי אלא כל אחד ניכר כגון פת ששרה ביין דהיינו משרת דקרא כדמשמע לקמן להדיא בכולה שמעתין דר' יוחנן כר"ע אמר למילתיה דדריש משרת בכה"ג ואם כן לפ"ז ממילא דהא דזעירי מוסיף אדר"י וקאמר אף שאור בל תקטירו המל"א ע"כ היינו נמי בכה"ג גופא שהאיסור וההיתר ניכר כל א' בפני עצמו והיינו כפירש"י דאי לפי' התוספות לא דמי כלל האי המל"א דשאור להמל"א דנזיר דאיירי בה ר"י ובזה נתיישב בפשיטות מה שהקשו התוס' בד"ה מאן תנא דדריש כל דר"ע וכמה תנאי אשכחן דדרשי כל ותירצו בדוחק גדול ולפמ"ש בשיטת רש"י א"ש טובא דהא דקאמר כמאן כר"א דדריש כל היינו בהך מילתא גופא דר"א יליף מריבויא דכל המל"א בחמץ כדאשכחן במתניתין ובבריי' ומשום הכי דריש נמי האי כל דשאור לריבויא מקצתו דהיינו המל"א ומה"ט גופא הוכרח רש"י לפרש כן ליישב קושיית התוס'. ואי תקשי דא"כ אדרבה מהכא מוכח דלא כפרש"י דהא לעיל בחמץ בפסח יליף ר"א מריבויא דכל בין להמל"א ובין לתערובת גמור מחד ריבויא אם כן אמאי איצטריך בשאור תרי ריבויי חד למקצת דהיינו המל"א וחד לעירובו ממש אלא דלק"מ דלעיל בחמץ ודאי סגי בחד קרא כדפרישית לעיל משום דשקולין הם המל"א ועירובו דלכל חד איכא חדא לחומרא בהמל"א משום שהאיסור ניכר בפני עצמו ולא שייך בו ביטול וכ"ש היכא דאיכא רוב איסור ועוד דחצי שיעור אסור מן התורה אלא דגזרת הכתוב הוא מהלכה למשה מסיני דבעינן כזית דסתם אכילה הוא בכזית משום הכי יש לחייבו כיון שהאיסור משלים לכשיעור אוכל משא"כ כשנתערב לגמרי ואפשר דבטל ברוב כמ"ש רש"י לקמן בסוף הסוגיא דהכי הלכתא וכ"כ הרמב"ם וכל הפוסקים ויש סברא אחרת להיפך דעירובו חמור טפי כיון שטעם האיסור מתפשט בכולה ואיכא למימר דטעמו לא בטיל ועוד דאדרבה כיון שאין כל א' ניכר אי אפשר להבדיל האיסור מההיתר משו"ה יש לאסור משא"כ בהמל"א היכא שכל א' ניכר בפני עצמו אפשר להבדילו אפילו בפת ויין אפשר לסוחטן כדאשכחן בחולין דאיכא למ"ד אפשר לסוחטו מותר. נמצא דלפי זה כיון דבכל חד מינייהו איכא צד לחומרא שקולין הם והי מינייהו מפקת משו"ה מרבינן תרווייהו מחד ריבוי דכל משא"כ לענין הקטרה שפיר מצינן למימר דהמל"א חמיר טפי כיון שהאיסור הוא מובדל ונקטר בפני עצמו משו"ה לא בטיל משא"כ בעירובו כשנתערב לגמרי א"כ לא דמיא להקטרת איסור כלל וטעם כעיקר הו"א דלא שייך בהקטרה דלאו בטעמא תליא מילתא משו"ה איצטריך ריבויא דכי כל לרבויי נמי עירובו לאיסורא כנ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת רש"י מכל מה שהקשו התוס' עליו בסמוך מסוגיא דשמעתין ומה שהקשו עליו מסוגיא דמנחות מאביי ורבא ע' בס' מג"ש למ"ז ז"ל ודוק היטב:

שם אמר רבי אבהו אר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר כו'. והא דלא ילפינן כל איסורין מנזיר היינו כדאמרינן לקמן דהוי נזיר וחטאת שני כתובים והא דקאמר רבי יוחנן חוץ מנזיר אף על גב דאיכא חטאת משום דבקדשים לא קמיירי כמ"ש התוס' אלא דלפ"ז יש לדקדק בהא דקאמר זעירי אף שאור בל תקטירו דמשמע דמוסיף אדר"י ולמאי דפרישי' אפשר דר"י נמי מודה אלא דבקדשים לא קמיירי ונהי דלמסקנא דבסמוך זעירי בלא"ה לא אתי לאשמעינן אלא לאפוקי מדאביי אכתי קשיא למאי דס"ד מעיקרא אלא דלק"מ דהא ודאי למאי דס"ד מעיקרא נמי ע"כ דר"י לית ליה הא דזעירי דכיון דבשאור לא ילפינן היתר מצטרף לאיסור אלא מריבוי דכל כר"מ א"כ ע"כ ר"י לית ליה הא דר"א מדקאמר חוץ מאיסורי נזיר אלמא דבחמץ אין המל"א ודלא כר"א אלא כרבנן דפליגי עליה ולא דרשי כל ואע"ג דר"י אית ליה בכל דוכתי הלכה כסת"מ וסתם מתניתין דידן מוקמינן לעיל כר"א אפ"ה איכא למימר דר"י סבר דסיפא דמתניתין דקתני זה הכלל כו' הרי אלו באזהרה ר"א הוא דקאמר לה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה למה מנו ולפ"ז מצינן למימר דהא דקתני ברישא אלו עוברין היינו כפרש"י דלענין ב"י ובל ימצא איירי וכמ"ש לעיל בחידושינו דלענין בל יראה יותר שייך לומר דעובר מבאכילה או כפי' ריב"א דעוברין מן העולם והיינו מדרבנן או אפילו לר"ת דעוברין מן השלחן נמי מצינו למימר דהיינו מדרבנן וכ"ש לענין המל"א דודאי מן התורה אסור בכל איסורין דהא קי"ל כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה וכ"ש דר"י גופא מצי לאוקמי מתניתין בהכי דהא ר"י ודאי לא איירי אלא לענין מלקות וא"כ לרבנן מלקות בחמץ ליכא דלגמרי מיעטו רחמנא מקרא דכי כל אוכל חמץ. ולכאורה אדרבה לפ"ז א"ש טובא דממתני' גופא מוכח דת"ק דאלו עוברין פליג לגמרי אדר"א דר"א לטעמיה דס"ל כל ריבויא הוא ומרבי כל מילי כמ"ש ג"כ בעל המאור ומשו"ה מרבי אף תכשיטי נשים דהוי נוקשה ועי"ת דמדאורייתא אין לחלק ורבנן לטעמייהו דלא דרשי כל ואדרבה מיעוטא דכי כל אוכל חמץ לגמרי משמע דאינו עובר אפילו בלאו אלא בחמץ גמור ומש"ה בנוקשה לחוד או עי"ת לחוד לחכמים אין אסור אלא מדבריהם כמ"ש הטור בשיטת הרי"ף ומה"ט גופא לא גזרו בתכשיטי נשים אפילו מדרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא נוקשה ועי"ת. ומעתה לפ"ז יש לי ליישב שיטת הרי"ף בפשיטות דמה"ט גופא פסק כחכמים כיון דרבי יוחנן ע"כ הכי ס"ל והיינו כדפרישית דמתניתין דאלו עוברין לא חשיב סתמא דאדרבא משמע להיפך דת"ק פליג אדר"א. ואף שהרא"ש ז"ל כתב בשיטת הרי"ף בענין אחר דטעמא דידיה משום דהוי סתם ואחר כך מחלוקת מהאי דשיאור ישרף דלקמן אלא דלע"ד נראה דוחק כיון דממתני' אדרבא משמע איפכא דמחמיר טפי אי לאו הך ברייתא דשיאור דהתם כמ"ש הרא"ש והרמב"ן ז"ל בעצמם ועוד דאכתי הא מצינן למימר דנהי דלענין שאור הוי דלא כר"א אפילו הכי לענין תערובת שפיר אית לן למימר דהלכה כוותיה דהא לאו הא בהא תליא כדמסיק הש"ס להדיא אליבא דר"י אמר רב בהא דתניא כוותיה דלר"א גופא נוקשה לית ליה משא"כ למאי דפרישית נתיישב' שיטת הרי"ף לנכון בלי גמגום. והנלע"ד כתבתי ודוק היטב ועיין עוד לקמן בסוף הסוגיא:

בפירש"י בד"ה אין היתר כו' וכל משרת לא גרסינן כו' עס"ה עמ"ש לקמן בסוף הסוגיא בזה דאפשר דיש לקיים הגירסא:

בתוספות בד"ה כמאן כר"א נראה לר"י כו' ורש"י פי' כו' וקשה לן לפי' טובא כו' עס"ה. כבר כתבתי לעיל בסמוך בלשון הגמרא דקאמר וכ"ת כו' והתניא שאור דיש ליישב כל הקושיות שהקשו התוס' כאן על פירש"י וכאן אבא בקצרה דמ"ש דלפירושו הוי דזעירי לא כאביי ולא כרבא אין זה קושיא כ"כ כמ"ש ג"כ מ"ז ז"ל בס' מג"ש אלא דלמאי דפרישית בסמוך א"ש טפי דכיון דלאביי ורבא גופייהו משמע דסברי דלא כר"א דדריש כל לריבוי גמור והיינו כשיטת הרי"ף וסייעתו שפסקו כחכמים דמתניתין וכ"ש לרבא הא שמעינן ליה בהדיא בחולין ובזבחים דטעם כעיקר לאו דאורייתא. אם כן לפ"ז מכ"ש דלית להו המל"א ומשו"ה משמע להו לאוקמי הך ברייתא דשאור בפשיטות לאביי היינו חצי זית לחוד ולרבא לענין דלא בעינן הקטר שלם ולאו משום דהמל"א והא דקאמר עירובו מנין אפשר דלאביי ורבא היינו בדאית ביה כזית בכא"פ ואפ"ה איצטריך קרא בשאור היינו כדפרישית לעיל דאין לדמות הקטרה לאכילה כיון דלאו בטעמא תליא מילתא וכמ"ש מבואר להדיא בלשון רש"י דלעיל בד"ה מקצתו דמפרש חצי זית סתם ודוקא כאן אליבא דזעירי מפרש מקצתו להמל"א וכן משמע ג"כ במנחות (דף נ"ח ע"א) בהך דאביי ורבא דלא מייתי מילתא דרבי אליעזר כלל וע"כ היינו כדפרישית. וע"פ סברא זו ממילא נתיישבו ג"כ קושיא ב' וג' של תוס' שהקשו על פרש"י כיון דלמאי דפרישית לעולם בעינן לענין הקטרה תרי קראי דלא שייך לומר דשקולין הם וכתבתי ג"כ דלא פסיקא לן אי עירובו חמיר טפי או היתר מצטרף לאיסור חמיר טפי וכ"ש אליבא דרבנן וכמו שאבאר לקמן בסוף הסוגיא גבי חטאת ודו"ק: