Commentary page
Pesachim 38a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerPesachim 38a
Pesachim 38a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 318 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ומצה של מעשר כו' לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה ואפילו לא דריש עוני לשון אנינות בעינן מצה שלו ולא של גבוה ולקמן פריך מי כתיב מצתכם:
הכי קאמר לימא מסייעא הא לכל מילתיה דרב אסי דמדבהא פליגי באתרוג נמי פליגי:
תרי זימני אבל התם לכם למעוטי שאול וגזול אבל אתרוג של מעשר שני האי דאיתיהיב ליה לאכילה נפיק ביה ואפילו לר"מ:
דרבי יוסי הגלילי דאמר לעיל יצא זה שאינו נאכל באנינות:
בחולין לאחר שנטלה חלתו לא נפיק בחולין דידיה:
כי תיבעי לך לר"ע דלא דריש אוני ומיהו היתר במושבות בעי כדמיעט לעיל בכורים מהאי טעמא ומעשר שני ריבה משום דאית ביה היתר מושבות אפי' לאחר שנכנס לירושלים אם נטמא כרבי אלעזר:
לשריפה אזלה דתרומה טמאה אסורה באכילה ובעודה טהורה אין לה היתר במושבות משום דמעשר שני הוא ובתר דקלטוה מחיצות לית ליה פדייה:
או דילמא הואיל ואילו לא קרא עליה שם חלה אית לה היתר במושבות - אם נטמא ונפיק השתא נמי לא פקע תורת מצה מינה משום קריאת שם חלה דהא חלה בעלמא לא נפקא מכלל מצה כדתנן מתניתין והכהנים בחלה אלא הא לחודה משום דאסורה ליה במושבות ואמרינן הואיל ונפיק:
6 more comments on this page.
Rashi on Pesachim 38a · Sefaria
Tosafot
אתיא לחם לחם הקשה הר"י דאורלינ"ש כיון דילפינן לחם לחם דבעינן מצה שלכם אמאי איצטריך לעיל למעוטי שלא יצא בטבל מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' תיפוק ליה דבעי' שלכם וטבל אינו שלכם דהא אתרוג של דמאי דמכשרי ב"ה בלולב הגזול (סוכה דף לה:) מפרש התם משום דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי שלכם קרינן ביה משמע דטבל גמור לא חשיב שלכם ותי' ר"י אתרוג של טבל לא חשיב שלו כיון שצריך ליתן ממנו לכהן וללוי ובעינן שיהא כל האתרוג שלו אבל מצה שאם אכל כל כך שאם היה נותן ממנו תרומה או מעשר ממה שאכל אכתי אכל שיעור מצה חשיב שפיר שלו ורשב"א תירץ דאיצטריך לעיל קרא להיכא שמה שיפריש יהיה שלו כגון אם הוא כהן או לוי או ישראל עני ונטל ממנו ככר תרומה ומעשר ראשון דשלכם קרינן ביה:
אבל חלתו דאי מטמיא זו הסוגיא כמ"ד (מכות דף כ.) מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן יש לה היתר מושבות דאי יצאה חוץ למחיצה נפדית אפילו טהורה אי נמי כיון דמדרבנן אין להם פדייה לא חשיב נאכל בכל מושבות:
או דילמא הואיל ואילו לא קרי לה שם תימה לר"י אי אמרת הואיל א"כ בכורים נמי נאכלין בכל מושבותיכם הואיל ולא קרי ליה שם וי"ל דלא דמי דשם בכורים אינו נאכל בכל מושבותיכם אבל הכא שם חלה נאכל בכל מושבותיכם וכן שם מעשר לחודיה נאכל בכל מושבותיכם הלכך בחלת מעשר אמר שפיר הואיל ולא קרי לה שם ועוד הקשה אי אמרת הואיל מעשר שני נמי נאכל בכל מושבותיכם הואיל ולא העלהו לירושלים ואמאי איצטריך לאוקמא לעיל (פסחים דף לו:) כרבי אלעזר וי"ל דאי לאו משום דר' אלעזר לא חשיב שם מעשר שני נאכל בכל מושבותיכם משום דהואיל ולא העלהו לירושלים כמו שאין לומר הואיל ולא קרא לו שם מעשר:
רבי יהודה אומר יקבר טעמיה דר' יהודה משום דדריש כסף ראשון ולא כסף שני ולכך אינו נפדה לקוח טהור ברחוק מקום וה"ה שאין נפדה טמא בקרוב מקום דתרוייהו מחד קרא נפקי מלא תוכל שאתו ורבנן לא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני וסברי דלקוח טהור נפדה ברחוק מקום וה"ה טמא בקרוב מקום וקשה לרשב"א דבריש איזהו מקומן (זבחים דף מט.) פריך ולא מצינו שטפל חמור מן העיקר והרי מעשר הוא נפדה ולקוח אינו נפדה דתנן הלקוח שנטמא יפדה נטמא אין לא נטמא לא והיינו ברחוק מקום דכה"ג מעשר עצמו נפדה ובע"א לא הוי טפל חמור מן העיקר אלמא לקוח לרבנן נמי אינו נפדה טהור ברחוק מקום ותירץ ר"י דהתם מיירי מדרבנן:
חלות תודה ורקיקי נזיר נראה לר"י כפ"ה דמיירי שלא נשחט עליהם הזבח ולא הוקדשו דאי הוקדשו תיפוק ליה דבעינן מצתכם דגמרינן לעיל לחם לחם ועוד דקאמר למכור בשוק יוצאין בהן משמע דבלא הוקדשו מיירי וה"פ מצה המשתמרת לשם מצה יצאה זו שמשתמרת לשם זבח כשיקדישנה וכן שאין נאכלין אלא ליום אחד אקרא דמשתמרת סמיך דבעינן שתהא נשמרת לשם שבעה והא דפריך ותיפוק ליה שאין נאכלין באנינות ושאין נאכלין בכל מושבות ה"פ שאין נעשה לאכול בכל מושבותיכם ולאכול באנינות והא דלא פריך שאין נעשה להיות מצתכם אלא לגבוה כיון דלא כתב בהדיא פסול דמצתכם לא שייך למיפרך הכי:
Tosafot on Pesachim 38a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
אמר ר' אסי עיסה של מעשר שני לדברי ר' מאיר פטורה מן החלה לדברי ר' יהודה חייבת בחלה וכן מצה של מעשר שני וכן אתרוג של מעשר שני אין יוצאין בהן ידי חובה ודייק מהא עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים חייבת נימא מדבהא פליגי בהני נמי פליגי ודחי' דלמא לעולם לא פליגי ושאני הכא דכתיב עריסותיכם תרי זימני ואמרי' מדכתיב תרי זימני בעינן עיסה שלכם שתהיה שלכם ממש של חולין ולא של מעשר שני דהא אינו שלכם אלא חשוב הוא כשלמים שהן קדשים והותרו לבעלים לאכלן בירושלים אבל אתרוג אע"ג דכתיב ולקחתם לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא ולא למעוטי אתרוג של מעשר שני מצה נמי לא כתיב מצתכם ולחם לחם מחלה לא יליף: בעי ריש לקיש מהו שיוצא אדם בחלה של מעשר שני בירושלים אליבא דר' עקיבא דאמר אדם יוצא ידי חובתו במעשר שני בירושלים מי אמרינן בחולין דמעשר שני נפיק דאי מטמאי פריק להו לרבי אלעזר דאמר מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו ואפילו בירושלים שנאמר כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאת מאת פניו אלי' אבל חלה דאי מטמאי נשרפה לא נפיק בה או דלמא הואיל ואלו הוה מטמאי מקמי דנקרי עלה שם חלה הוה נפיק בה השתא (הוה) [נמי] נפיק בה:
איכא דאמרי הא נמי לא תבעי לך דבודאי אמרי' נפיק בה דאמרי' הואיל וכי לא נטמא נפיק בה כי תיבעי לך בחלת לקוח כלומר קנה חטים מכסף מעשר שני ועשה מהן עיסה והוציא חלה ואליבא דרבנן דאמרי לקוח שנטמא יפדה לא תיבעי לך דבודאי נפיק דהיינו מעשר כי תיבעי לך אליבא דר' יהודה דאמר יקבר דתנן במעשר שני פ' שלישי לקוח במעות מעשר שני שנטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר מאי מי אמרי' הואיל ואלו [לא] היה לקוח והואיל ולא היה קורא עליהן שם חלה הוה נפיק בחולין דמעשר שני השתא נמי נפיק או דלמא חד הואיל אמרי' תרי הואיל לא אמרינן אמר רבא מסתברא שם מעשר כלומר כיון שאומר הואיל במעשר לא שנא חד ולא שנא תרי: וסוגיא דשמעתין סלקא דאין קרוי לחם אלא האפוי בתנור אבל מעשה אילפס פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא ואין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל בחלה אמר ר' יוחנן ובלבד במעשה אילפס על ידי משקה והא דתאני יוצאין בסופגנין שנעשו על ידי האור מוקים לה ריש לקיש בשהאור מהלך עליהם מן הצד ובהאור מהלך על תחתיהן הרתיח ובסוף הדביק שלא על ידי משקה לחם קרי ליה. ירושלמי בתחלת חלה ר' שמואל בר נחמן שמע להון כלהון מן הדין קרא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וגו' חטה כמשמעה שורה זו שבולת שועל ולמה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה ושעורה כמשמעה נסמן זה השיפון וכוסמת אלו כוסמין גבולתו עד כאן גבולתו של לחם וכי למדין מדברי קבלה אמר ר' סימון מדכתיב (ישעיה כח כו) ויסרו למשפט אלהיו יורנו כמי שהוא דבר תורה:
Rabbeinu Chananel on Pesachim 38a · Sefaria
Meiri
אתרוג של מעשר שני לא יטול אותו למצות החג לכתחלה ואם נטל כשר כמו שיתבאר במקומו:
יש מקומות שמפריזין על מדותיהם לומר שאין יוצאין במצה האפויה קודם שש שעות דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ואיתקש מצה לפסח ויש לסתור דבריהם מסוגיא זו שהרי חלות מקודם ארבעה עשרה נעשו שהרי אמרו אין מביאין תודה בי"ד מפני החמץ שבה ואף לדעת האומר מביאין דוקא קודם שש ויש מכריעים שזו אינה אלא בדיעבד הא לכתחלה מיהא לא ואינו כן שהרי מ"מ יוצא בהם לכתחלה ואם מפני שעשאן למה יצא בהם לכתחלה אלמלא שמותר הוא:
וכן יש ראיה מזו למי שאוסר ליתן מלח בעיסת הפסח שהרי בזו מלח יש שם ויצא בהם וכן יש ראיה מכל המנחות שבאות מצה ויש שם מלח ויוצא בהם אלא שמ"מ נהגו הראשונים בכך וסמך לדבר מה שאמרו בשמועת שלש עורות הן מצה כמשמעה דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ וכן ממה שהזהירו בשני של בתרא להרחיק את המלח מכותל חברו מתורת הבלא וזו של חלות תודה ושל כל המנחות אינה ראי' שאם אמרו בזריזים ובמקום זריזים לא אמרו באחרים שהרי אף הן נילושות בפושרין מה שאין כן בשל פסח ועוד שהמלח שעל גבי מנחה לא היו משימין אותם שם אלא כשהיו מעלין על גבי האשים הקומץ והלבונה כמו שהתבאר במקומו ויש שבאין באיסור נתינת מלח בעיסת מצה מתורת מצה עשירה ואין הדברים כלום:
Meiri on Pesachim 38a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה אתיא לחם כו' כגון אם הוא כהן או לוי או ישראל עני ונטל ממנו כו' עכ"ל מלת עני קאי שפיר אכולהו משום מעשר עני שיפריש שיהיה שלו אבל מה שכתבו ונטל ממנו כבר תרומה ומעשר כו' לא קאי אכהן דתרומה ודאי שלו היא ומעשר ראשון נמי איכא למ"ד ביבמות ובכתובות דלכהן נמי היא אלא משום ישראל ולוי כתבו כן דתרומה ומעשר ראשון אינו של ישראל ולוי נמי אע"ג דמעשר ראשון שלו מ"מ תרו"מ דפתיכא ביה אינו שלו ומשום כהן נקט לעיל בבריית' ולא ניטל ממנו מע"ר ובריית' קתני נמי ולא ניטל ממנו מע"ש והתוס' לא הזכירו אותו בדבריהם משום דלרבנן דפליגי (אדר"א) [אדר"מ] הוה מע"ש שלו (ואימעיט שפיר מלכם) [ומקרי שפיר משלכם] ודו"ק:
בד"ה אבל חלתו כו' א"נ כיון דמדרבנן אין לה פדיה לא חשיב נאכל בכל מושבות עכ"ל הכא לענין דינא קמבעיא ליה אי נפק בחלת מעשר שני ושפיר איכא למימר כההיא תירוצא בתרא כיון דמדרבנן אין למעשר שני טהור פדיון דמחיצה לקלוט מיהת מדרבנן אינו נקרא נאכל בכל מושבות ואינו יוצא י"ח מצה דכה"ג אמרינן לעיל דאינו יוצא י"ח מצה בטבל טבול מדרבנן כיון דאיסורא דרבנן רביע עליה אבל לעיל דפריך אקרא ומה ראית ומשני כדר"א ודאי דליכא למימר הכי דאי הוה סבר מחיצה לקלוט דרבנן לא הוה אצטריך ליה למימר כדר"א דהא אדאורייתא קאי וכמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:
בד"ה א"ד הואיל כו' כמו שאין לומר הואיל ולא קרא לו שם מעשר עכ"ל ר"ל דאי לאו דר"א דשם מעשר לחודיה נאכל בכל מושבות מה"ט דהואיל ולא קרא לו שם מעשר ודאי לא הוה קרוי מעשר נאכל בכל מושבות כמ"ש התוס' לעיל גבי ביכורים והא דאמרי' בחלה הואיל ולא קרי לה שם היינו משום דשם חלה לחודיה נאכל בכל מושבות כמ"ש לעיל ודו"ק:
בד"ה ר"י אומר כו' נטמא אין לא נטמא לא כו' אלמא לקוח לרבנן נמי אינו נפדה טהור כו' עכ"ל והגירסא שלפנינו בפ' איזהו מקומן אינו כן אלא דה"ג התם והרי מעשר דהוא נפדה ואילו לקוח אינו נפדה דתנן הלקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה ר"י אמר יקבר כו' והשתא מר"י פריך ולא מרבנן ושפיר איכא למימר לרבנן דלקוח נפדה טהור בריחוק מקום אפי' מדרבנן ועיין בר"ש בפ"ג דמעשר שני דפירש שני הגירסאות הללו וק"ל:
Chidushei Halachot on Pesachim 38a · Sefaria
Maharam
ברש"י ד"ה תניא כוותיא וכו' דנשחט דדוקא דעכשיו וכו' לישנא אחרינא רב יוסף נמי ס"ל אע"ג דלא נשחט הזבח דעכשיו וכו':
ד"ה ותיפוק ליה וכו' ולהאי תנא בתרא דמוקי ליה בשנשחט וכו' זה אתי ללישנא קמא:
ד"ה וטעמא מאי וכו' לא נשתמרה לשם מצה אלא לשם זבח וכו' ללישנא קמא קאי:
בתוס' ד"ה נאכלין בנוב וגבעון הקשה רבינו נסים וכו' נ"ל דר"נ לית ליה תירוץ דתוס' דלעיל שפירשו דלא ילפינן ביכורים ממושבותיכם אלא לזמן בית עולמים וחלת תודה ילפי' (ממושבותיכם) [מושמרתם] ואפילו לזמן דנוב וגבעון כדלעיל דאל"כ מאי מקשה וא"כ קשה היאך יתרץ רבינו נסים קושיית התוס' דלעיל דלמה לו לאתויי הא דר"א הא אית ליה למעשר היתר מושבות בזמן דנוב וגבעון וצ"ל דרבינו נסים ס"ל כתירוץ התוס' בזבחים דצ"ל כדר"א אליבא דר' יהודה דאית ליה דמעשר היה נאכל בזמן דנוב וגבעון בנוב וגבעון דווקא ולא בכל ערי ישראל דאית ליה ג' בירות הן ע"ש:
Maharam on Pesachim 38a · Sefaria
Penei Yehoshua
בתוס' בר"ה אבל חלתו דאי מטמא זו הסוגיא כמ"ד כו' אי נמי כיון דמדרבנן אין לה פדייה כו' עס"ה. לעיל דף ל"ו ע"ב בד"ה דאמר רבי אליעזר לא כתבו כי האי שינויא בתרא דהכא והיינו משום דר"ע ממצות מצות ריבה איצטריך ליה לרבויי מעשר שני כי היכי דלא נמעט נמי מבכל מושבותיכם ואם כן תו לא שייך לומר דכיון דמדרבנן אין לה פדייה איצטריך קרא וכ"כ מהרש"א ז"ל ע"ש:
בד"ה או דלמא הואיל כו' תימא לר"י אי אמרינן הואיל אם כן ביכורים נמי נאכלין בכל מושבותיכם כו' עס"ה. וכוונתן בזה דכיון דבביכורים נמי שייך האי הואיל ולא קרא עליה שם ואפילו הכי ע"כ ממעטינן להו דאל"כ האי מיעוטא דבכל מושבותיכם למאי אתי דלכאורה לא אשכחן מידי אחרינא בהא מיעוטא ואם כן כיון דגלי קרא דלא נימא האי הואיל אם כן לענין חלה נמי נימא הכי וע"ז מסקו התוס' דנהי דגלי קרא דלא אמרינן הואיל כי האי בביכורים אפ"ה לענין חלה שפיר אמרינן הואיל כיון דשם חלה נאכל בכל מושבות אפילו בלא הואיל כנ"ל בכוונת התוספות. אלא דאכתי אין דבריהם מוכרחים כ"כ דמנ"ל לבעל האיבעיא לחלק בכך דבביכורים אפילו חד הואיל לא אמרינן ובחלה נימא להקל אפילו ע"י תרי הואיל אפילו בלא דברי התוס' יש לדקדק כן דמה"ת נימא להקל באיסור דאורייתא מסברא דנפשיה ע"י תרי הואיל. ולולי דבריהם היה נ"ל להאי הואיל דשמעתין בענין אחר דודאי בביכורים ובמעשר לא שייך לומר הואיל ואי לא קרא עליה שם כיון דסוף סוף קרא להן שם והעלן לירושלים וכ"ש בביכורים שנתקדשו בעזרה ע"י הנחה ותנופה וכבר נתנם ליד כהן אם כן מה סברא יש להקל דאפ"ה יוצא בהן הכהן כיון דאי בעי הישראל מעיקרא לא היה קורא להן שם ביכורים אע"כ נראה דהאי מיעוטא דבכל מושבותיכם דכתב קרא דבעינן מצות שנאכלין בכל מושבות היינו דמשעה דעביד לה שימור לשם מצות מצה דהיינו מלישה ואילך היה להם שעת הכושר לאכול בכל מושבות ומש"ה בביכורים דלא שייך לומר כן מטעמא דפרישית דהא בשעת לישה כבר היה ביד הכהן ונעשין בה כל מעשה ביכורים משו"ה שפיר ממעטינן להו מבכל מושבותיכם וה"ה לענין מעשר שני גופא דעיקר חיוב מעשר היינו משנתמרח בכרי משו"ה לא אמרינן בה הואיל למפרע לר"י הגלילי משא"כ בחלה של מעשר שני אליבא דר"ע שפיר אמרינן אפילו תרי הואיל לענין דלא ממעטינן להו מבכל מושבותיכם כיון דבשעת לישה לשם מצות מצוה היה להם שעת הכושר לאכול בכל מושבות דהא עיקר חיוב חלה אינו אלא משעת גלגול העיסה ואילך ואפילו עד לאחר אפיה ואי משום מעשר שני בירושלים הרי בידו לפדותן ע"י שיגרום להם טומאה דלע"ד לא אשכחן שאסור לגרום טומאה למעשר אלא דוקא בתרומה וקדשים איכא קרא דבעו שימור כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:
Penei Yehoshua on Pesachim 38a · Sefaria
Gilyon HaShas
תוס' ד"ה רי"א כו' אלמא לקוח לרבנן ג"כ אינו נפדה תמוה לי דלמאי צריך לזה הוכחה. הא מפורש כן בהך מתני' עצמה דקתני בסיפא א"ל לא אם אמרת במעשר שני עצמו שכן נפדה בריחוק מקום תאמר לקוח שאינו נפדה בטהור בריחוק מקום ומדהשיב כן לרבנן מוכחא דרבנן מודו לו בזה:
Gilyon HaShas on Pesachim 38a · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא [הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יפדה, ר"י אומר יקבר כתבו בתוס' דלרבנן לקוח טהור נפדה בריחוק מקום, ולקוח טמא בקירוב מקום, והקשו ע"ז מדמקשינן בפ' א"מ ולא מצינו טפל חמור מן העיקר, והרי מעשר הוא נפדה ולקוח אינו נפדה, דתנן הלקוח שנטמא יפדה, אבל לא נטמא לא, וע"כ היינו בריחוק מקום, דאל"כ מהחמור מן העיקר יש כאן, הא מעשר עצמו כשהוא טהור אינו נפדה בקירוב מקום]. תמוה לי, דמה הוכחה הוצרך לזה, הא מתני' ערוכה היא פ"ג דמעשר שני בסיפא דהך מתני' עצמה, א"ל לא אם אמרתם במ"ש עצמו שכן נפדה בריחוק מקום תאמר לקוח שאינו נפדה בריחוק מקום, ומדהשיב כן לרבנן מכלל דהם מודים לו, וצע"ג: שם תד"ה אבל חלתו, הסוגיא כמ"ד כו' ק"ל הא רבא אמר הכא מסתברא שם מעשר חד הוא הא לרבא דס"ל מחיצה לקלוט דרבנן ל"צ לכל זה, דהא בלאו טומאה נאכל בכל מושבות, וא"כ ממילא ליכא תרי הואיל דבהואיל אלו לא לקוח סגי דהא במעשר שני עצמו והא חלה ל"צ לא קרא לה שם:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 38a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Pesachim, daf 38, Amud Aleph, about 318 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 123 words
Opens “מַצּוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר…”
- Segment 225 words
Opens “אֶתְרוֹג שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר…”
- Segment 310 words
Opens “מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: בִּשְׁלָמָא עִיסָּה, דִּכְתִיב…”
- Segment 414 words
Opens “אֶתְרוֹג נָמֵי, דִּכְתִיב ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם״, ״לָכֶם״ —…”
- Segment 528 words
Opens “אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא:…”
- Segment 620 words
Opens “לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: עִיסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי…”
- Segment 718 words
Opens “הָכִי קָאָמַר (לֵיהּ): לֵימָא מִדִּפְלִיגִי בְּעִיסָּה, בְּהָנָךְ…”
- Segment 835 words
Opens “בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַהוּ שֶׁיֵּצֵא…”
- Segment 923 words
Opens “בְּחוּלִּין הוּא דְּנָפֵיק — דְּאִי מִיטַּמּוּ יֵשׁ…”
- Segment 1020 words
Opens “אוֹ דִילְמָא: אָמְרִינַן הוֹאִיל וְאִילּוּ לֹא קָרָא…”
- Segment 1118 words
Opens “אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא וַדַּאי לָא תִּיבְּעֵי לָךְ,…”
- Segment 1220 words
Opens “וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, כֵּיוָן דְּאָמְרִי…”
- Segment 1312 words
Opens “דִּתְנַן: הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא —…”
- Segment 1424 words
Opens “מִי אָמְרִינַן: הוֹאִיל וְאִי לָא לָקוּחַ הָוֵי,…”
- Segment 1516 words
Opens “אוֹ דִילְמָא: חַד ״הוֹאִיל״ אָמְרִינַן, תְּרֵי ״הוֹאִיל״…”
- Segment 1612 words
Opens “חַלַּת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי…”
Original text
מַצּוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח, לְדִבְרֵי חֲכָמִים — יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.
With regard to matzot of second-tithe produce: In accordance with the statement of Rabbi Meir, a person cannot fulfill his obligation to eat matza on the first night of Passover with this matza . Rabbi Meir considers it consecrated property, and one must eat matza that belongs to him, not consecrated property. In accordance with the statement of the Rabbis, one can fulfill his obligation with this type of matza on the first night of Passover.
אֶתְרוֹג שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — אֵין יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב, לְדִבְרֵי חֲכָמִים — אָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב.
The same dispute applies to a citron of second-tithe produce: In accordance with the statement of Rabbi Meir, one cannot fulfill his obligation to take the four species on the first day of the festival of Sukkot with this citron. In accordance with the statement of the Rabbis, a person can use this citron to fulfill his obligation on the first day of the festival of Sukkot .
מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: בִּשְׁלָמָא עִיסָּה, דִּכְתִיב ״עֲרִיסֹתֵיכֶם״ — מִשֶּׁלָּכֶם.
Rav Pappa strongly objects to this statement: Granted, one must separate ḥalla from this dough, as it is written: “Of the first of your dough you shall give to the Lord a portion [ ḥalla ] for a gift throughout your generations” (Numbers 15:21). This verse can be read in a very precise manner, so that the expression “your dough” indicates that ḥalla is separated only from dough that belongs to you.
אֶתְרוֹג נָמֵי, דִּכְתִיב ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם״, ״לָכֶם״ — מִשֶּׁלָּכֶם יְהֵא. אֶלָּא מַצָּה, מִי כְּתִיב ״מַצַּתְכֶם״?
With regard to a citron too, a similar conclusion can be drawn, as it is written: “And you shall take for yourselves on the first day a fruit of goodly trees, branches of palm trees, and boughs of thick trees and willows of the brook” (Leviticus 23:40). Here too, the expression “for yourselves” indicates that what you take must belong to you. However, with regard to matza , is it written that you must use your own matza ? Since there is no such requirement, it stands to reason that even consecrated matza is valid for this mitzva.
אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא: אָתְיָא ״לֶחֶם״ ״לֶחֶם״. כְּתִיב הָכָא ״לֶחֶם עֹנִי״, וּכְתִיב הָתָם ״וְהָיָה בַּאֲכׇלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ״. מָה לְהַלָּן — מִשֶּׁלָּכֶם, אַף כָּאן — מִשֶּׁלָּכֶם.
Rava said, and some say Rav Yeimar bar Shelamya said: This principle can be derived by means of a verbal analogy between “bread” and “bread.” It is written here, with regard to matza : “Poor man’s bread” (Deuteronomy 16:3), and it is written there, with regard to ḥalla : “And it shall be that when you eat of the bread of the land, you shall set apart a portion for a gift to the Lord” (Numbers 15:19). Just as there, in the case of ḥalla , it must be separated only from food that belongs to you, so too here, with regard to matza , it must be prepared only from produce that belongs to you.
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: עִיסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חַיֶּיבֶת. לֵימָא מְסַיַּיע?! הַיְינוּ הָךְ!
The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports Rav Asi: With regard to dough of second-tithe produce, one is exempt from separating ḥalla from it; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: One is obligated in this mitzva. Since this is a conclusive proof, the Gemara expresses surprise at the formulation: Let us say that it supports him. This statement is identical to that one; i.e., the ruling of the baraita is identical to Rav Asi’s opinion.
הָכִי קָאָמַר (לֵיהּ): לֵימָא מִדִּפְלִיגִי בְּעִיסָּה, בְּהָנָךְ נָמֵי פְּלִיגִי. אוֹ דִילְמָא, שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב ״עֲרִיסֹתֵיכֶם״ ״עֲרִיסֹתֵיכֶם״ תְּרֵי זִימְנֵי.
The Gemara explains: This is what the statement: Let us say, is saying: Let us say from the fact that they disagree with regard to dough, so too, they disagree with regard to these other issues. Or perhaps it is different there, with regard to ḥalla , as it is written: “Your dough,” “your dough,” twice. This repetition might indicate that the mitzva of ḥalla applies only to one who maintains full ownership of the dough. Although Rabbi Meir contends that one need not separate ḥalla from second-tithe produce, he does not necessarily issue a similar ruling with regard to matza or a citron, as there is no explicit proof to this effect.
בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַהוּ שֶׁיֵּצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּחַלָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם? אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי — לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, הַשְׁתָּא בְּחוּלִּין לָא נָפֵיק, בְּחַלָּתוֹ מִיבַּעְיָא?! כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא.
Rabbi Shimon ben Lakish raised a dilemma: What is the halakha with regard to the possibility that a person can fulfill his obligation to eat matza with ḥalla separated from second-tithe dough in Jerusalem? The Gemara clarifies this dilemma: In accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, do not raise this dilemma. Rabbi Yosei HaGelili maintains that one can fulfill his obligation to eat matza only with food that may be eaten in a state of acute mourning. The Gemara explains why the dilemma does not arise according to the opinion of Rabbi Yosei HaGelili: Now that it has been mentioned that one cannot fulfill his obligation with the non-sacred portion of second-tithe produce, i.e., with that which was not sanctified as ḥalla , is it necessary to mention that one cannot fulfill his obligation with its ḥalla ? When you raise the dilemma, it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.
בְּחוּלִּין הוּא דְּנָפֵיק — דְּאִי מִיטַּמּוּ יֵשׁ לָהֶן הֶיתֵּר בְּמוֹשָׁבוֹת. אֲבָל חַלָּה, דְּאִי מִטַּמְּיָא לֵית לַהּ הֶיתֵּר בְּמוֹשָׁבוֹת, וְלִשְׂרֵיפָה אָזְלָא — לָא נָפֵיק.
The Gemara explains: Unlike Rabbi Yosei, Rabbi Akiva does not interpret the phrase “poor man’s bread [ leḥem oni ]” as though it were written with an alef , which indicates that it is referring to the bread of acute mourning [ aninut ], i.e., the period of mourning on the day of the death of a close relative. Consequently, the following dilemma arises: It can be suggested that it is with the non-sacred portion of the second-tithe produce that one can fulfill his obligation, for if the produce becomes ritually impure it can be permitted to be eaten in any habitation in Israel after it has been redeemed. Rabbi Akiva agrees that any food that can be eaten in an unrestricted manner in certain circumstances can also be used for the obligation to eat matza . However, with regard to ḥalla , which, if it becomes ritually impure, cannot be permitted to be eaten in any habitation, but goes, i.e., it is slated for burning, this ḥalla cannot be used to fulfill one’s obligation.
אוֹ דִילְמָא: אָמְרִינַן הוֹאִיל וְאִילּוּ לֹא קָרָא עָלֶיהָ שֵׁם וְאִיטַּמַּי — אִית לָהּ הֶיתֵּר בְּמוֹשָׁבוֹת, וְנָפֵיק בָּהּ, הַשְׁתָּא נָמֵי נָפֵיק.
Or perhaps we say: Since, if one had not designated the produce as ḥalla and it had become ritually impure, it could be redeemed and be permitted to be eaten in any habitation, and one could fulfill the obligation of matza with it, now too, one can fulfill his obligation with it, despite the fact that it has been designated as ḥalla . Since the sanctity is not inherent in the dough itself, it does not undermine its status as fit for matza .
אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא וַדַּאי לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּוַדַּאי אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ חַלָּה הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
Some say a different version of this analysis: With regard to this case, certainly do not raise the dilemma, as here we certainly apply the principle of: Since, as stated above. In other words, there is no doubt that ḥalla taken from second-tithe produce can be used for matza , as its sanctity is not inherent. Rather, when you raise the dilemma, it is with regard to ḥalla that was purchased with second-tithe money, as this type of food can be ritually purified if it becomes ritually impure.
וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, כֵּיוָן דְּאָמְרִי יִפָּדֶה — הַיְינוּ מַעֲשֵׂר. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ, אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר — יִקָּבֵר.
And furthermore, in accordance with the opinion of the Rabbis, do not raise this dilemma, since they say that it can be redeemed for a second time; this case is identical to the case of second- tithe produce itself. In this regard, the Rabbis do not distinguish between the money with which the second tithe was redeemed and the second-tithe produce itself. Rather, when you raise the dilemma, it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that an object that was purchased with second-tithe money and that became ritually impure must be buried.
דִּתְנַן: הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא — יִפָּדֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִקָּבֵר.
As we learned in a mishna with regard to food that was purchased with second-tithe money that became ritually impure, this ritually impure food should be redeemed for money, with which one must purchase other food. Rabbi Yehuda says: It should be buried. Since this food was merely purchased with second-tithe money, it does not have the same degree of sanctity as the tithe itself. Therefore, its status as a second-tithe object cannot be transferred to yet a third object. Consequently, if it becomes impure, it cannot be redeemed for money but must be buried as an item for which there is no use.
מִי אָמְרִינַן: הוֹאִיל וְאִי לָא לָקוּחַ הָוֵי, וְהוֹאִיל וְלֹא קָרָא עָלֶיהָ שֵׁם וְאִיטַּמַּי — יֵשׁ לוֹ הֶיתֵּר בְּמוֹשָׁבוֹת, וְנָפֵיק בֵּיהּ, הַשְׁתָּא נָמֵי נָפֵיק בֵּיהּ.
The Gemara clarifies the aforementioned dilemma: Do we say the following: Since, if it were not purchased with second-tithe money, and furthermore, since, if one had not designated it as ḥalla and it became ritually impure, this produce would be permitted to be eaten in any habitation, one can therefore fulfill his obligation with it even after its status has changed by being purchased with second-tithe money and designated as ḥalla ?
אוֹ דִילְמָא: חַד ״הוֹאִיל״ אָמְרִינַן, תְּרֵי ״הוֹאִיל״ לָא אָמְרִינַן? אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא שֵׁם מַעֲשֵׂר חַד הוּא.
Or perhaps we say one of these logical arguments starting with: Since, but we do not say two arguments of: Since. If so, one cannot fulfill his obligation with matza of ḥalla separated from second tithe. Rava said: It stands to reason that the category of tithe is a single designation. In other words, provided that the food is included in the general framework of second tithe, it can be used for matza , and this applies even to the ḥalla separated from second tithe.
חַלַּת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבָּה: דְּאָמַר קְרָא
We learned in the mishna that if one prepared the loaves of a thanks-offering or a nazirite’s wafers for himself, he cannot use them to fulfill his obligation to eat matza on Passover. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabba said: As the verse states: