Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 35a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 35a

    Pesachim 35a. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 435 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אלא מעלה בעלמא הוא מדרבנן שתהא חיותן בכלי ואסמכוה רבנן אקרא:

    הכא נמי מעלה בעלמא הוא דאין זריעה לתרומה ואסורין מלאכול:

    תנינא דעבוד רבנן מעלה בקדשים אפילו מדאורייתא:

    בקדשים לא אם טומאה דבת כפרה היא כגון זב וזבה ויולדת:

    והבשר כל טהור יאכל וגו' וי"ו יתירה לרבות עצים ולבונה של קודש לטומאה וקאי אדלעיל והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר:

    איטמויי נינהו בתמיה הא לאו אוכל נינהו מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו משום חובת מצה בלילה ראשונה שהוא מחוייב לאכול מצה כדכתיב (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות:

    מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו משום חובת מצה בלילה ראשונה שהוא מחוייב לאכול מצה כדכתיב (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות:

    שיפון שיגל"א:

    28 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 35a · Sefaria

    Tosafot

    כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין רש"י פירש לענין דאין תורמין ממין על שאין מינו ור"י אומר דבמנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע.) מוכח בהדיא דברייתא לענין חלה מיתני' יש מקשין דתנן במסכת חלה (פ"ד מ"ב) החיטה אינה מצטרפת עם הכל חוץ מן הכוסמין והשעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטין אלמא כוסמין בהדי שעורין שפיר דמי ואומר ר"י דכוסמין מין חיטין כלומר אף מין חיטין וכל שכן מין שעורין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין ולא מין חטין והא דתניא התם בריש המסכת חמשה דברים חייבין בחלה החיטין והשעורין והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה אומר ר"י דמשני בירושלמי כאן בנשוך וכאן בבלול פי' בנשוך שכל אחת ואחת נעשה עיסה בפני עצמה ואחר כן נשכו ונתחברו יחד התם ודאי אין מצטרפין כולם אלא כמו שמפורשין בבלול שכל הקמחים נילושים יחד ועשו מהן עיסה בההיא כולם מצטרפים דחשבינן כולם כאחד:

    Tosafot on Pesachim 35a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אמר רבא אף אנן נמי תנינא דבקדושת כלי עבדו בהן מעלה דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי מדקאמר ונתן אלמא (עיקרן) [דעקורין] מן המעין הן ותלושי' נינהו והדר קרי להו מים חיים אל כלי אלמא מחוברים נינהו אלא מעלה עשו בהן דאע"ג דהן בכלי והן בתוך המעין (נקראים) [ונקראים] חיים וכי האי גונא בחולין (דלא) [לא] מטמאי' דכתיב (ויקרא י״א:ל״ו) אך מעין ובור מקוה מים יהא טהור והכא במי חטאת כיון שהן בכלי מיטמאין ואין חבורן במעין מטהרן הנה מעלה: רב שימי אמר מהא טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה אמאי בעי הערב שמש והא טהור הוא אלא מעלה. רב אשי אמר מהא והבשר לרבות עצים ולבונה עצים ולבונה בני קבולי טומאה נינהו אלא מעלה עשו הכא נמי מעלה עשו:

    מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים ובשעורים כו' הני אין אבל אורז ודוחן אם יעשה מהן מצה אינו יוצא בהן ידי מצה מדאוריי' מנא לן ופשטינן [ליה] מהאי קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני וגו' דברים שיתכן לבוא לידי חימוץ אותם הזהירה תורה שלא תניחם להחמיץ אלא תאכלם מצה אבל אלו שאין באים לידי חימוץ לעולם אלא לידי סרחון גם אם תאכלם מצה אינה חשובה מצה. ואוקימנא למתני' דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר כי האורז קרוב להחמיץ. פשטנא שמחמיץ הוא כלומר במהרה מדקתני וחייבין על חימוצו כרת: קרמית עשב כדאמרינן קורמי דאגמא:

    אמר ריש לקיש עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת קס"ד משום דהוה מצה עשירה ואותבי' עליה המחהו פי' המחהו לככר במשקה וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח דכיון שפתתו כמין שתיתא יצא מתורת לחם והא הכא הפת המחוי אין יוצא בה ידי חובתו בפסח וחייבין על חימוצו כרת ושני' לא תימא משום דהויא מצה עשירה אלא משום דנילושה במי פירות ומי פירות אין מחמיצין.

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 35a · Sefaria

    Ritva

    מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח פי' מחובת מצה שהאדם חייב לאכול כזית מצה בלילי הפסח. כוסמין פרש"י שהוא אשפלטא והוא דומה לחיטין אלא שאין לו סדק כמו לחיטין. שבולת שועל אבינא כן כתב הרי"ט ז"ל:

    שיפוי פרש"י שהוא הנקרא שג"ל ויש שקורין אתו סינטי"ן ויש שהיו מפרשין אותו שהוא פריצ"ו. וכתב הרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל שקבל מגדולים וחכמים כי הפריצ"ו מין דוחן ואינו מחמיץ ונקיטינן לחומרא שאין יוצאין בו וגם שיש בו משום חמץ. ע"כ דברי הרי"ט ז"ל:

    גרסינן בירושלמי מצה שרובה דגן יוצאין בה וכתב הרי"ט ז"ל והני מילי נמי איתא בכתובות שאם עשה עיסה מן החיטין ומן האורז ורובה מן החיטין ויש בה טעם דגן יוצאין בה:

    גמרא תנא כוסמין מין חטין וכו' כתב הרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל דלענין מצה או חמץ כל מיני דגן מצטרפין לכזית בין בבילול בין בנישוך. פי' בבילול שעשה עיסה מה' המינין ופי' נשוך שעשה ככרות מכל מין לעצמו אלא שהכל (נ"ל דצ"ל שהסל, המעתיק) מצרפן שנושכות זו בזו:

    הני אין אורז ודוחן לא וכו' עד יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ. יש פי' דה"ק שאינם באין לידי חימוץ גמור להתחייב עליה כרת אלא לידי נוקשה ואיכא עלייהו איסור דרבנן מחמץ אבל מצינו מנהג פשוט בכל ספרד שאוכלין בפסח אורז מבושל וסומכין בזה על דברי הגאונים שאמרו שאין מחמיצין כלל וכדאמרינן שאין באין אלא לידי סירחון ולא קאמר שהן נוקשה. וכן משמע מהא דגרסינן בנוסחא דוקני מתני' דלא כר' יוחנן וכו' עד ר' יוחנן אוסר באורז וכו' ומדקאמרינן ר' יוחנן אוסר ש"מ דמתני' שרי לגמרי וכן הלכה ומ"מ צריך להזהר מאד שהרי נמצא עם האורז ממין הכוסמין תמיד ואם נשאר שם אפי' גרגר אחת נמצא שנאסר הכל בבשולו במה שהוא ולכן צריך לבדוק אותו פעם אחר פעם בעיון גדול דהא לאו איחזוקי איסורא הוא כיון דמלתא דשכיחא טובא והרבה מן החסידים נמנעו מלאכול מהם בפסח מבושלים מפני ערבובים שעושה עמהם, גם זה להרי"ט ז"ל:

    קרמית היא אותה שקורין ניאוליה כן פי' המפרשי'. וכתב הרי"ט דאף בזו אין הלכה כר"י בן נורי דקאמר מין דגן הוי:

    דרדקי היינו טעמא דריש לקיש דהוי ליה מי פירות ומי פירות אין מחמיצין. יש שפי' אין מחמיצין חמץ גמור אבל נוקשה הוי וזה דעת רש"י כמו שכתב על ההיא דאין לשין את העיסה דלקמן. ובתוס' הקשו על פירש"י. וכתבו בשם רת"ם ז"ל דהא דאמרינן דמי פירות אין מחמיצין היינו בלא תערובת מים דאין מחמיצין כלל אבל ע"י תערובת מים מחמיצין נוקשה והיינו ברייתא דלקמן ודעת הרמב"ן ז"ל דע"י מים חמץ גמור הוי ובלא מים אין מחמיצין כלל שכך כחן של פירות. וכתב הרי"ט ז"ל דהני מי פירות דאמרינן לאו דווקא דהא אמרינן לקמן דחלבא חשיב מי פירות ואע"ג דהוי של בעלי חיים וכתב בשם רבו הרא"ה ז"ל שכל המשקים בכלל מי פירות להקל ולהחמיר חוץ מן המים ותולדות המים והם אותן ששנינו תולדות המים היוצאין מן העין ומן החוטם ומן האוזן ומן הפה ומי רגלים ואלו כולן מחמיצין בין משל אדם בין משל בעלי חיים: ואותן נשים שמרקדות קמח בפסח צריך לשומרן שלא ישיחו על הקמח שלא ינתז רוקן על הקמח ויחמיצו שם משהו ושמא אין לו ביטול ואפי' קודם זמנו כיון שעושה גרירא ואוסר במשהו בפסח: ולענין מי בצים י"א שדינו כדין מי פירות שאינן מחמיצין והביאו ראיה ממה דאמרינן בפ"ק דסנהדרין דאין מכשירין. וכתב הרי"ט ז"ל דאין הדבר שוה ודחה הראיה וכתב דיש למחות בדבר וכן צריך למחות בודאי וכתב עוד שלא לתת בפת מים של בצים שהרי מעכבין באפיית מקומן והפת מתחמץ ויין מזוג בשיעור מזיגה חוששין לו שיהא מחמיץ מפני מים המזוגין שבו ולפי' שיטה זו שכתבתי הודה ז"ל והיה הוא עושה מעשה לאכול בערב הפסח לאחר ד' שעות פת שנילש בשמן ודבש לבדו לפי שאין מחמיצין כלל ומצה ראויה לצאת בה נמי לא הוה לפי שאינה באה לידי חימוץ ואין בה משום אוכל מצה בערב פסח. כל זה להרי"ט ז"ל: והרא"ש ז"ל כתב ז"ל ורש"י נסתפק במי בצים אי חשובי כמי פירות או לא לפי שאנו רואין שהעיסה נעשית מהן יותר עבה מן המים. ורת"ם היה נוהג בהן היתר וכן כתב בספר מצות הקצר בשם רת"ם ז"ל שהי' נוהג היתר והיה אוכל בערב פסח מצה שנילושה במי בצים:

    Ritva on Pesachim 35a · Sefaria

    Meiri

    כבר התבאר בכמה מקומות על טמא שטבל שאוכל מיד במעשר וכשהעריב שמשו אוכל בתרומה ולמחר כשיביא כפרתו ויטבול פעם אחרת אוכל בקדשים:

    עצים ולבונה שאינן אוכלין הרי הן מיטמאין לענין הקרבנות כאוכלין ונפסלו בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותם:

    המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחיטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון ובדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהן ולמכור בשוק יוצא בהן אמר הר"ם אכילת מצה בליל פסח מצות עשה והוא דבר השם ית' בערב תאכלו מצות ואמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות אם כן כל הזרעים שעיסתן מתחמצת אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה ואלו החמשת מינין בלבד הם באים לידי חמוץ וזולתם כמו אורז ודוחן ודומיהן מסריחין ואינה מתחמצת ואם אתה זוכר למה שפירשנו בפרק שלשה שאכלו בברכות ובפרק י"ח משבת תתבאר לך זאת ההלכה והתשובה בהן אחת ומה שפרט בחלה ותרומה שמא יאמר אדם מצה לכל אדם בעינן ר"ל שתהיה ראויה לכל ישראל ולזולתם הודיענו שאין הדבר כך והטעם שאין אדם יוצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר כשעשאן לעצמו להקריבם עם הקרבן שהוא חייב בו כמו שנצטוה אעפ"י שהיא מצה גמורה לפי שאמר ית' ושמרתם את המצות ובא בקבלה מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח:

    אמר המאירי אלו דברים שאדם יוצא חובתו בפסח באכילת מצה שהיא חובה מיהא עליו בלילה הראשון אע"פ שבשאר הימים אין שם חובת מצה אלא שיזהר מחמץ וכמו שדרשו שבעת ימים תאכל מצות וכתיב ששת ימים תאכל מצות מלמד ששביעי רשות ר"ל שאם רצה שלא לאכול מצה רשאי ובלבד שלא יאכל חמץ וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף כל רשות יכול אף לילה הראשון כן ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה ירצה לבאר תחלה במשנה זו שאין שם מצה חל אלא על מין שעיסתו באה לידי חימוץ ונזהרין בה שלא להחמיץ ואופין אותה מצה והזכיר שהמינים שעיסתם באה לידי חימוץ הם חמשת המינין שהם חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל הנקראת בלשון לעז אבינ"א ושיפון הנקרא בלשון לעז שיגי"ל אבל ארז ודחן ופולין ועדשים ושאר מיני קטניות אין עיסתם באה לידי חמוץ אפי' ישהא אותם כמה עד שיגיעו לידי סרחון להיות אכילתם נפסלת ומתוך כך אין שם מצה חל על עיסתם ובתלמוד המערב שבמס' חלה פרשוה מן המקרא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו חטה אלו חטים שורה זו שבולת שועל שהיא עשויה כשורה ושעורה אלו השעורים נסמן זה שיפון כוסמת זו כוסמין גבולתו עד כאן גבולתו של לחם:

    והזכיר אח"כ שכל שבמינין אלו יוצא בהם ידי מצה ואף במקום שיש קצת עבירה באכילתם הואיל ואין שם איסור גמור והוא שאמר יוצאין בדמאי והיא תבואה של עמי הארץ שאע"פ שקצתם חשודים על המעשרות חוץ מן התרומה גדולה עד שהלוקח מהם צריך לעשר מספק והרי זה לא הפריש ונמצא אוכל בעבירה מ"מ במקום הדחק סומכין על הכלל שאמרו רוב עמי הארץ מעשרין הם ואע"פ שמ"מ מדרבנן אסור כבר הקלו בו על נותני צדקה להאכילו לעניים ועל מכניסי אורחים להאכילו לאורחים הנכנסים בבתיהם שאף הם רובם עניים הם וכמו שאמרו מאכילים את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ומגו דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה השתא נמי חזי ליה:

    ובמעשר ראשון הניתן ללוים שנטלה תרומתו ר"ל תרומת מעשר שבו הנתנת לכהן שמאחר שנטלה תרומתו מותר הוא לזרים ופירשוה בגמ' אף במקום שיש שם קצת עבירה כגון שהקדימו לוי לישראל בשיבלין ר"ל קודם שנעשה דגן שעדיין לא חל עליו חיוב תרומה גדולה ולא הפריש תרומה גדולה והפריש למעשר ראשון חמשה עמרים לחמשים והיה זה מתחבולת הלוי מצד שמן התורה תרומה קודמת ליתן לכהן אחת מחמשים ומן הנותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי והערים הלוי וקדמו שלא יחסר הכהן את מעשרו מחלק תרומתו והרי נמצא שנטל חמשה עמרים ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה אלא שמ"מ פטור הוא ממנה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר וזהו מאחר שלא נמרח בשעה שעשרו הישראל שלא חלה עליו עדיין חובת תרומה אבל אם הקדימו בכרי אינו יוצא שטבל גמור הוא:

    ובמעשר שני והקדש שנפדו ואכלן חוץ לירושלם הואיל ומ"מ נפדו ונתחללה קדושתם ופרשוה בגמ' אף בקצת עבירה כגון שלא הוסיף חומש והדבר ידוע שאין חומש מעכב והכהנים בחלה ובתרומה כלומר אע"פ שאינה מצה הראויה לכל אדם הא ישראל אינו יוצא בה הואיל ואסורה היא לו דכתיב לא תאכל עליו חמץ מה שעיקר איסורו משום חמץ יצא זה שקדמו איסור אחר:

    אבל לא בטבל שהרי הוא איסור גמור אף לכהן ופירשוה בגמ' אף בטבל של איסורי סופרים כגון שצמח מעציץ שאינו נקוב וגדולי המפרשים הוסיפו בה שהיה טבול לחלה אף בזמן הזה כגון שלא נשאר לו מאותו פת להפריש ממנו אחר שאכל ממנו מצתו וי"א כן אף בשלש בפחות מכשיעור ואין נראה כן שמאחר שלא נתחייבה כלל אין בה דין טבל וטבל זה פירשוהו בגמ' כל שלא נתקן מכל וכל כגון שנטלה תרומה הימנו ולא ניטל עדיין מעשר שני או מעשר עני ולענין מה שפירשוהו בטבל של סופרים יש שואלין בה והלא מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין יוצא בו ואע"פ שיש שם איסור שהרי בתלמוד המערב אמרו בסדר זרעים מנין למעשר ראשון שהקדימו בשיבלין שהוא אסור שנאמר והרמותם ממנו וגו' ושאל שם מהו לוקין עליו ופשטו בה שלא ללקות עליו כלומר שאיסורו מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא וא"כ היאך יוצאין בו ונראה שהוא חולק עם תלמוד שלנו ואין סומכין עליו ולי נראה שאינו איסור קבוע מצד עצמו אלא מחמת גזל מועט של כהן:

    13 more comments on this page.

    Meiri on Pesachim 35a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא לא תאכל עליו חמץ וגו' דברים הבאים לידי חימוץ אדם כו' מהיקשא קא יליף ולעיל דקאמרי' לר' יהודה אהאי קרא דאתא היקשא לקובעו חובה ה"ה דהמ"ל דאתא להך דרשה דהכא מיהו ק"ק דקאמר התם לר"ש דלקובעו חובה נפקא ליה מקרא אחרינא מ"מ תקשי דאיצטריך היקשא לדרשה דהכא וק"ל:

    שם והא הכא דאין אדם יוצא י"ח במצה וחייבין על חימוצו כו' ויש לדקדק דתיקשי ליה הכי ממתני' דקתני אבל לא בטבל ולא במעשר כו' והא הכא דאין יוצא י"ח מצה וחייבין על חימוצו כרת וי"ל דלר"ש קושטא הוא דאין חייבין על חימוצו כרת דאין איסור חל על איסור כדלקמן ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 35a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אמר רב שימי בר אשי אף אנן נמי תנינא טבל ועלה כו' בתרומה אין בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה ה"נ מעלה. כבר כתבתי שאין הנדון דומה לראיה כלל דהא הכא לאו בקדושת הפה איירי אלא באכילת קדשים דקדושת הגוף נינהו. ועוד דמאי לשון מעלה שייך כאן כיון דמדאורייתא היא וכמ"ש רש"י להדיא בד"ה תנינא ועוד דלשון רש"י עצמו סותר דברי עצמו תכ"ד דמעיקרא כתב דעבוד רבנן מעלה ומסיים מדאורייתא ונלע"ד ליישב עפמ"ש לעיל דעיקר מילתא דמספקא ליה לאביי מעיקרא היינו משום דלא משמע ליה שתועיל השקה לחצאין דלא אשכחן דכוותיה בדאורייתא ומשו"ה הוי משמע ליה טפי דכיון דמעלה כי האי חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו בקדושת הגוף דוקא וע"ז מייתי רבי שימי ב"א שפיר ראיה דמעלה כי האי לאו חידוש הוא דודאי אשכחן דכוותיה בדאורייתא דטבילה מהני לחצאין והיינו מדתנן טבל ועלה כו' בתרומה אין בקדשים לא והיינו במחוסר כיפורים אע"ג דמכיון שטבל ועלה והעריב שמשו קרייה רחמנא טהור וכדאשכחן נמי דטבול יום קרייה רחמנא טהור אפילו לענין הזאה ואפ"ה כטמא שויה רחמנא לענין אכילת קדשים דלא מהני ליה מה שטבל ועלה אלא צריך טבילה אחרת כדתנן בפרק חומר בקודש דמחוסר כיפורים צריך טבילה לקודש ובמעלות דרבנן קחשיב לה התם אם כן לפי זה יפה כתב רש"י דעבדו רבנן מעלה לשויה כטמא אפילו במאי דקרי' רחמנא טהור והיינו מה"ט גופא כיון דחוינן דמדאוריי' מהני טבילה לחצאין למעשר ולא לתרומה וכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקון דמשו"ה תקנו דמחוסר כיפורים צריך טבילה אחרת א"כ לפ"ז ממילא דלית לן לפלוגי בין קדושת הגוף לקדושת פה דאידי ואידי קדשים מיקרי כנ"ל ומכ"ש דא"ש בהא דמייתי רב אשי אף אנן נמי תנינא מוהבשר לרבות עצים ולבונה דקדושת דמים נינהו ולאו בני קבולי טומאה כלל נינהו מדאורייתא ואפ"ה עבדו מעלה משום חיבת הקודש אם כן ה"ה לנסכים אע"ג דקדושת פה נינהו מהני להו חיבת הקודש כנ"ל נכון בעזה"י בישוב הסוגיא ודו"ק:

    במשנה אלו דברים שאדם יוצא בהן י"ח בפסח בחטין ובשעורין כו' ובגמ' תנא כוסמין מין חטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין ופרש"י דלענין תרומה איירי והתוספות כתבו דלענין חלה איירי ולקושטא דמילתא אפשר דדא ודא אחת היא. מיהו לע"ד נראה דהא דמייתי הש"ס הך ברייתא הכא בשמעתין ובתר הכי מקשה הני אין אורז ודוחן לא מנא הני מילי ולא מקשה הכי אפשטא דמתניתין אם כן משמע דהך ברייתא אפשטא דמתניתין לענין מצה נמי קאי דאי לאו דהני מיני חטין ושעורין נינהו נראה דלא היה יוצאין בהן י"ח בפסח דהא במצה לחם עוני כתיב ובקרא לא אשכחן דאיקרי לחם אלא חטין ושעורין בלבד מקרא דארץ חטה ושעורה וכתיב בתריה לחם וכה"ג אשכחן במנחות דמיקרי לחם משא"כ כוסמין ושיבולת שועל ושיפון לא אשכחן דמיקרי לחם ואי משום היקישא דבסמוך דמצה היינו היכא שבא לידי חימוץ מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו דאתרתי קפיד קרא שיהא נקרא לחם שיוכל לבא לידי חימוץ ומשו"ה מייתי הך ברייתא דלקושטא דמילתא הנך מיני חטין ושעורין נינהו ויוכל ג"כ לבא לידי חימוץ וא"כ הוי בכלל לחם דהא לקושטא דמילתא הכי הוא דמברכין עליהן המוציא וברכת בורא מיני מזונות כדאיתא בפ' כיצד מברכין והכי משמע נמי בירושלמי דשמעתין אלא דהתם יליף להנך ג' מינים מריבוי' דעריסותיכם דכתיב בחלה לחד תנא ולאידך תנא מהיקישא דבסמוך א"כ למאי דמייתי הכא הך ברייתא דהני מיני חטין ושעורין נינהו אהך ריבויא דעריסותיכם נמי סמיך דלא בעינן חטין ושעורין ממש אלא אפילו מיני חטין ושעורין ואהא מקשה שפיר הני אין אורז ודוחן לא מנהני מילי דדלמא הנך נמי מריבויא דעריסותיכם מרבינן דאפשר דהנך נמי מין דגן נינהו כדאשכחן לרבי יוחנן בן נורי וכדאיתא נמי בפרק כיצד מברכין ואהא משני שפיר דממעטינן להו מהיקישא דבכה"ג מסיק נמי בירושלמי דפליגי ריב"נ ורבנן אי באין לידי חימוץ כנ"ל נכון וע' בתוספת דמנחות דף ע' ודו"ק:

    בגמרא דתניא רבי יוחנן ב"נ אוסר באורז ודוחן כו' איבעיא להו שקרוב להחמיץ כו' ת"ש דתניא ריב"נ אומר אורז מין דגן הוא כו'. ולכאורה יש לתמוה כיון דמעיקרא מהך ברייתא קמייתא לא משמע מידי דחייבין על חימוצו כרת דלשון אוסר גרידא לכתחילה משמע וקתני נמי שקרוב להחמיץ משמע דחמץ גמור לא הוי וכ"ש דלא שמעינן מינה דיוצא י"ח בפסח דאפשר דריב"נ נמי מודה דלא מיקרי לחם ולא מהני בהו היקישא כדפרישית וא"כ טפי הו"ל לאתויי מאידך ברייתא דכולהו בהדיא קתני להו התם. והנראה בזה דאפ"ה ניחא ליה לאתויי נמי הך ברייתא קמייתא דשמעינן מינה דאורז ודוחן כהדדי נינהו לריב"נ תרווייהו מין דגן נינהו ולרבנן תרווייהו לאו מין דגן נינהו וכבר אפשר דדוחן דמי טפי למיני דגן כדאשכחן בקרא ביחזקאל סי' ד' דכיילי רחמנא פת חיטין ושעורין ודוחן וכוסמין בחד קרא וק"ל:

    שם אמר רב' בב"ח אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חמוצו כרת. ופירש"י דאיירי שלא נתן בו מים משמע מפירושו דפשיטא ליה לרש"י דהיכא שנתן בו מים אפילו עם מי פירות הוי חמץ גמור וחייב עליה כרת ונראה שיצא לו כן מההיא סוגיא דמנחות דף נ"ז שהביאו התוס' בסמוך דר"ל גופיה קאמר התם דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ היינו משום דמגבלה במים וכשרה ומשמע ליה לרש"י דלפ"ז ע"כ מי פירות ומים הוי חמץ גמור דאי ס"ד דחמץ נוקשה הוא לא אשכחן דמיקרי חמץ לענין כל המנחות דדוקא לענין חמץ בפסח משמע לקמן בפרק אלו עוברין דמרבינן ליה מקרא וכמו שאבאר שם משא"כ לענין מנחות לא אשכחן דמרבי ליה קרא ואע"ג דהתוס' בפרק אלו עוברין כתבו בשם ר"י דהתם לענין מנחות נמי איכא שום קרא אפ"ה אפשר דלרש"י לא משמע ליה וכמו שאבאר שם כך היה נ"ל לכאורה אלא דעדיין לא נתיישב דעתי בזה חדא דאדרבה משמע דכיון דר"ל אליבא דמ"ד דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ איירי התם אם כן ממילא מהאי קרא גופא שמעינן לה דשייך חמץ נוקשה במנחות אע"ג דליכא אלא לאו גרידא וכדמשמע נמי מסוגיא דמנחות דף נ"ג ובפ"ק דחולין דף כ"ג לענין שיאור דנוקשה הוא דמקשה הש"ס בפשיטות מדלקי עליה חמץ הוא משמע דאע"ג דליכא כרת אפ"ה הוי חמץ לענין מנחות וכמ"ש התוס' לקמן בפ' אלו עוברין. ועוד דאי ס"ד דרש"י משמע ליה דר"ל דוקא לענין מי פירות גרידא בלא מים איירי א"כ מעיקרא מאי קס"ד דר"פ ור"ה ברי' דר"י לפרש טעמיה דר"ל מהיקישא אטו מי לא הוי ידעי הנך אמוראי בתראי דמי פירות גרידא לא הוי חמץ גמור לענין כרת הא לקמן בפירקין מסיק רבא בפשיטות דמי פירות אין מחמיצין ומותר אף לכתחילה ואינהו תלמידי דרבא הוי ובהאי סוגיא דמנחות גופא דמקשה הש"ס בפשיטות מנחת נסכים מי פירות הוי ואין מחמיצין משמע מיהא דבמי פירות בלא מים מילתא דפשיטא היא דלא הוי חמץ גמור. ועוד דהא ודאי למאי דס"ד בשמעתין מעיקרא דטעמא דר"ל משום היקישא הוא ודאי משמע דאפילו עם מים קאמר ר"ל דאין חייבין כרת כיון דבכה"ג אינן יוצאין י"ח מצה דהוי מצה עשירה כדמשמע לקמן בפירקין גבי חלת תודה ורקיקי נזיר דאי לאו דשמנן מועט מצה עשירה הוי קרינן בהו אע"ג דמים עיקר ואם כן מסתמא מסקנא דטעמא דר"ל דמי פירות אין מחמיצין בכה"ג גופא איירי אפילו עם מים. לכך נראה דרש"י נמי לא בא לומר אלא דאפילו בלא מים נמי כרת הוא דליכא הא איסורא איכא דהכי משמע ליה לישנא דר"ל דסתמא קאמר עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אלמא דאפילו בלא מים איירי. ואף דלפ"ז נמי קשה הא דרבא לקמן בפירקין אלא דיש ליישב כמו שאבאר במקומו ובסמוך בל' התוס' ועדיין צ"ע ובקונט' אחרון אבאר יותר דנ"מ טובא לדינא ודו"ק:

    שם איתיביה ר"ה בריה דר"י לר"פ המחהו וגמעו כו' והא הכא כו' וקשיא לי טובא דאכתי מאי קושיא הא בפרק העור והרוטב דף ק"כ מסיק הש"ס להדיא דהא דבהמחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת היינו משום דכתיב והנפש לרבות השותה וכיון דשתיה קרי לה אם כן מילתא דפשיטא היא דמה"ט אין יוצא י"ח בפסח דהא אכילה כתיב בה ושתיה כה"ג לאו בכלל אכילה כמ"ש התוספות שם בחולין להדיא. ועוד דהא במצה לחם בעינן ובכה"ג ודאי לאו לחם מיקרי שאין בו תואר לחם וכ"ש דדרך שתייה הוא. והנלע"ד בזה דהתם בסוגיא דחולין דלענין משקין היוצאין אי הוי כמותן איירי שפיר אמר הש"ס דהנפש לרבות השותה דאע"ג דבכל איסורין משקין היוצאין מהן אינן כמותן אפ"ה חמץ שאני דכתיב והנפש לרבות השותה מדאשכחן נמי בנבילה ושרצים דמשקין היוצאין מהן כמותן משא"כ הכא דבעי ר"פ למימר דחמץ איתקש למצה לגמרי ומאי דליתא בהאי ליתא בהאי אם כן מקשה ליה ר"ה שפיר מהמחהו וגמעו דלא אתי ריבוי' דהנפש ומפיק לה מהאי הקישא והאי ריבויא דהנפש הוי לן לאוקמי לדרשא אחריתי דהא בלא"ה משמע בפרק העור והרוטב דרבי אליעזר דפליג אדר' יהושע וסבר דבכל דוכתא משקין היוצא מהן כמותן אף לענין תרומה וערלה א"כ ע"כ האי נפש דחמץ מפיק ליה לדרשא אחריתי. ועוד י"ל דהכי פריך דכי היכי דבהמחהו וגמעו כיון דמסברא יש לחלק בין חמץ למצה לא שייך ביה האי היקישא א"כ לענין מי פירות נמי סברא גדולה יש לחלק דבמצה לחם עוני בעינן ובחמץ לא שייך הך מילתא כלל כנ"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Pesachim 35a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמרא אלא מעלה עיין משנה למלך פ"ג הלכה יז מהלכות פסולי המוקדשין:

    Gilyon HaShas on Pesachim 35a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 35, Amud Aleph, about 435 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “אֶלָּא מַעֲלָה. הָכִי נָמֵי — מַעֲלָה.…”

    2. Segment 232 words

      Opens “אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי, אַף אֲנַן…”

    3. Segment 323 words

      Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא:…”

    4. Segment 428 words

      Opens “מַתְנִי׳ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי…”

    5. Segment 531 words

      Opens “אֲבָל לֹא בְּטֶבֶל, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא…”

    6. Segment 629 words

      Opens “גְּמָ׳ תָּנָא: כּוּסְּמִין — מִין חִיטִּין, שִׁיבּוֹלֶת…”

    7. Segment 750 words

      Opens “מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ,…”

    8. Segment 826 words

      Opens “מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, דְּאָמַר:…”

    9. Segment 917 words

      Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ ״שֶׁקָּרוֹב לְהַחְמִיץ״? דְּקָדֵים וּמַחְמִיץ, אוֹ…”

    10. Segment 1022 words

      Opens “תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן…”

    11. Segment 1124 words

      Opens “וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר:…”

    12. Segment 1252 words

      Opens “אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רֵישׁ…”

    13. Segment 1339 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ, דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תֹאכַל עָלָיו…”

    14. Segment 1438 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב…”

    15. Segment 1518 words

      Opens “אִיתְּעַר בְּהוּ רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר…”

    Sages named on this page

    • Rav Huna bar Rav Yehoshua · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Huna bar Rav Yehoshua was a fourth-generation Amora, a close student of Abaye and Rava, known for his erudition, medical understanding,…

      Source: Pesachim 35a · Segment 12 — “…מְנַמְנֵם. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב…

    • Rabbi Eliezer ben Yaakov [II] · Second Generation of Tannaim

      A leading sage of the second generation of Tannaim and a student of Rabbi Akiva, Rabbi Eliezer ben Yaakov is known for…

      Source: Pesachim 35a · Segment 7 — “…וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא…

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Pesachim 35a · Segment 7 — “…וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Pesachim 35a · Segment 11 — “…מַאי קַרְמִית? אָמַר אַבָּיֵי: שֵׁיצְנִיתָא. מַאי שֵׁיצְנִיתָא? אָמַר רַב…

    Original text

    אֶלָּא מַעֲלָה. הָכִי נָמֵי — מַעֲלָה.

    Rather, this is merely a higher standard, as by Torah law the water may be drawn with one vessel and sanctified in another vessel. The Sages added that this water must be sanctified in the same vessel in which it was drawn from the spring, and they found support for their opinion in the Torah. Here too, the Sages established a higher standard for a consecrated object that became ritually impure, as they decreed that it cannot be ritually purified through insertion in the ground.

    אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: טָבַל וְעָלָה — אוֹכֵל בְּמַעֲשֵׂר. הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ — אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. בִּתְרוּמָה אִין, בְּקָדָשִׁים לָא. אַמַּאי, טָהוֹר הוּא? אֶלָּא מַעֲלָה. הָכִי נָמֵי — מַעֲלָה.

    Rav Shimi bar Ashi said: We, too, learned a similar statement in a baraita : When the period of ritual impurity of a zav or leper has been completed, and he immersed during the day and emerged, he may eat tithes immediately. Once the sun set for him, he may eat teruma . Rav Shimi bar Ashi infers from this statement: With regard to teruma , yes, he may eat it; however, with regard to consecrated food, no, he may not. Given that conclusion, Rav Shimi bar Ashi asks: Why is there a difference between teruma and consecrated foods? After all, he is ritually pure. Rather, the Sages established a higher standard for consecrated food, and permitted one to eat them only after sacrificing the requisite purification offering. Here too, the Sages established a higher standard for the ritual purity of consecrated liquids.

    אָמַר רַב אָשֵׁי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״וְהַבָּשָׂר״, לְרַבּוֹת אֶת הָעֵצִים וּלְבוֹנָה. עֵצִים וּלְבוֹנָה בְּנֵי אִיטַּמּוֹיֵי נִינְהוּ?! אֶלָּא מַעֲלָה. הָכָא נָמֵי — מַעֲלָה.

    Rav Ashi said: We, too, learned another case where the Sages established a higher standard. The verse says: “And the flesh that touches any ritually impure thing shall not be eaten; it shall be burnt with fire. And as for the flesh, anyone who is ritually pure may eat from it” (Leviticus 7:19). And the flesh comes to include the wood in the Temple and the frankincense. The Gemara asks: Do wood and frankincense have the capacity to become ritually impure, given that they are neither food nor drink? Rather, the Sages established a higher standard for these objects due to their sanctity; here too, the Sages established a higher standard for the ritual purity of consecrated liquids.

    מַתְנִי׳ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח: בְּחִטִּים, בִּשְׂעוֹרִים, בְּכוּסְּמִין וּבְשִׁיפוֹן וּבְשִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל. וְיוֹצְאִין בִּדְמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה.

    MISHNA: These are the types of grain with which a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover: With wheat, with barley, with spelt [ kusmin ], with rye [ shifon ], and with oats [ shibbolet shu’al ]. And one fulfills his obligation by eating not only matza made from properly tithed grains, but even with matza made from doubtfully tithed produce, and matza made with first tithe from which its teruma was already taken, or second tithe and consecrated food that were redeemed. And priests may eat matza prepared from ḥalla , the portion of dough that is given to priests, or with teruma , as priests are permitted to eat these portions.

    אֲבָל לֹא בְּטֶבֶל, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. חַלּוֹת הַתּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ — אֵין יוֹצֵא בָּהֶן. עֲשָׂאָן לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק — יוֹצְאִין בָּהֶן.

    However, one may not fulfill one’s obligation to eat matza made with untithed produce, nor with matza made from the first tithe from which its teruma was not separated, nor with matza made either from the second tithe, nor from consecrated grain that was not redeemed. With regard to one who prepared loaves of matza that are brought with a thanks-offering, or to the wafers brought by a nazirite, the Sages drew the following distinction: If he prepared them for himself, then he does not fulfill his obligation to eat matza with them. However, if he prepared them to sell them in the market to those who require these loaves or wafers, one fulfills the obligation to eat matza with them.

    גְּמָ׳ תָּנָא: כּוּסְּמִין — מִין חִיטִּין, שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן — מִין שְׂעוֹרִין. כּוּסְּמִין — גּוּלְבָּא, שִׁיפוֹן — דִּישְׁרָא, שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל — שֻׁבְילֵי תַעֲלָא. הָנֵי אִין, אוֹרֶז וְדוֹחַן — לָא.

    GEMARA: The Gemara identifies the species mentioned in the mishna. One of the Sages taught in the Tosefta : Spelt is a type of wheat, while oats [ shibbolet shu’al ] and rye [ shifon ] are a type of barley. The Gemara translates the lesser-known species into the vernacular Aramaic: Spelt is called gulba ; rye is dishra ; and oats are shevilei ta’ala . The Gemara infers: These species, yes, they may be used for matza ; however, rice [ orez ] and millet [ doḥan ], no, they may not be used.

    מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת״. דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִימּוּץ — אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי חִימּוּץ, אֶלָּא לִידֵי סִירְחוֹן.

    The Gemara asks: From where are these matters, that matza cannot be prepared from rice or millet, derived? Rabbi Shimon ben Lakish said, and likewise a Sage of the school of Rabbi Yishmael taught, and likewise a Sage of the school of Rabbi Eliezer ben Ya’akov taught that the verse states: “You shall eat no leavened bread with it; seven days you shall eat with it matza , the bread of affliction” (Deuteronomy 16:3). This verse indicates that only with substances which will come to a state of leavening, a person fulfills his obligation to eat matza with them, provided he prevents them from becoming leavened. This excludes these foods, i.e., rice, millet, and similar grains, which, even if flour is prepared from them and water is added to their flour, do not come to a state of leavening but to a state of decay [ siraḥon ].

    מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, דְּאָמַר: אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא, וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹסֵר בְּאוֹרֶז וְדוֹחַן מִפְּנֵי שֶׁקָּרוֹב לְהַחְמִיץ.

    The Gemara notes: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who said: Rice is a full-fledged type of grain, and one is liable to receive karet for eating it in its leavened state, like other types of grain. As it was taught in a baraita : Rabbi Yoḥanan ben Nuri prohibits eating cooked rice and millet on Passover, due to the fact that they are close to being leavened.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ ״שֶׁקָּרוֹב לְהַחְמִיץ״? דְּקָדֵים וּמַחְמִיץ, אוֹ דִילְמָא: ״קָרוֹב לְהַחְמִיץ״ — הָוֵי, חָמֵץ גָּמוּר — לָא הָוֵי.

    A dilemma was raised before the scholars who were studying this issue. What is the meaning of the expression: That it is close to becoming leavened? Does this mean that it will be leavened even quicker than wheat or barley? Or does it perhaps mean that it is only close to being leavened, i.e., it resembles leavened bread, but it is not full-fledged leavened bread. In other words, perhaps Rabbi Yoḥanan ben Nuri maintains that these grains cannot in fact become full-fledged leavened bread, and one is not punished with karet for eating them on Passover. However, he rules that one should nevertheless avoid eating them, due to their similarity to leavened bread.

    תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת, וְאָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.

    The Gemara responds: Come and hear a resolution to this question, as it was taught in a baraita that Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: Rice is a full-fledged type of grain. Therefore, one is liable to receive karet for eating it in its leavened state, and a person can fulfill his obligation to eat matza with it on Passover. This baraita clearly indicates that, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, rice becomes leavened like other grains, and the expression: It is close to becoming leavened, means that it becomes leavened quicker than other grains.

    וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: קַרְמִית חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה. מַאי קַרְמִית? אָמַר אַבָּיֵי: שֵׁיצְנִיתָא. מַאי שֵׁיצְנִיתָא? אָמַר רַב פָּפָּא: שֵׁיצְנִיתָא דְּמִשְׁתַּכְחָא בֵּינֵי כַּלָּנְיָתָא.

    And so too, Rabbi Yoḥanan ben Nuri would say: One who has prepared bread from keramit , a type of wild wheat, is obligated to separate ḥalla , just as he must separate ḥalla from dough prepared of other types of grain. The Gemara asks: What is keramit ? Abaye said: It is a plant called shitzanita . Since this name was not widely known either, the Gemara asks: What is shitzanita ? Rav Pappa said: This is the wild grain that is found between papyrus reeds.

    אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עִיסָּה שֶׁנִּילּוֹשָׁה בְּיַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ — אֵין חַיָּיבִין עַל חִימּוּצָהּ כָּרֵת. יָתֵיב רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ קַמֵּיהּ דְּרַב אִידִי בַּר אָבִין, וְיָתֵיב רַב אִידִי בַּר אָבִין וְקָא מְנַמְנֵם. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: מַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ?

    Rabba bar bar Ḥana said that Reish Lakish said: With regard to dough that was kneaded with wine, oil, or honey, one is not liable to receive karet for eating it in its leavened state, since these liquids will not cause the dough to be leavened. Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, were sitting before Rav Idi bar Avin, and Rav Idi bar Avin was sitting and dozing as his students conversed. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: What is the reason of Reish Lakish, who maintains that one is not liable to receive karet for this type of leavening?

    אֲמַר לֵיהּ, דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ [וְגוֹ׳]״. דְּבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה — חַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת. וְהָא, הוֹאִיל וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, דְּהָוְיָא לַיהּ מַצָּה עֲשִׁירָה — אֵין חַיָּיבִין עַל חִימּוּצָהּ כָּרֵת.

    Rav Pappa said to him: The verse states: “You shall eat no leavened bread with it; seven days you shall eat with it matza ” (Deuteronomy 16:3). In light of the juxtaposition of leavened bread and matza , Reish Lakish compares these two types of bread: With regard to those substances through which a person fulfills his obligation to eat matza , one is liable to receive karet for eating them in their leavened state. And with regard to this dough, which was kneaded with wine, oil, or honey, since a person does not fulfill his obligation to eat matza with it, as it is called rich, i.e., enhanced, matza , one is not liable to receive karet for eating it in its leavened state on Passover. Matza is called the bread of affliction, or the poor man’s bread, a description that does not apply to dough prepared with wine, oil, or honey.

    אֵיתִיבֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: הִמְחָהוּ וּגְמָעוֹ, אִם חָמֵץ הוּא — עָנוּשׁ כָּרֵת, וְאִם מַצָּה הוּא — אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. וְהָא הָכָא, דְּאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה, וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת?

    Rav Huna, son of Rav Yehoshua, raised an objection to Rav Pappa: We learned with regard to one who took a baked item, dissolved it in water, and swallowed this mixture on Passover: If the baked item is leavened bread, he is punished with karet ; and if it is matza , a person does not fulfill his obligation to eat matza on Passover with this food. The reason one does not fulfill the obligation to eat matza is because swallowing in this manner is not considered an act of eating. But here this is a case where a person does not fulfill his obligation to eat matza with this dissolved food, and nevertheless he is liable to receive karet for eating it in its leavened state. This ruling conflicts with Rav Pappa’s general principle.

    אִיתְּעַר בְּהוּ רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר לְהוּ: דַּרְדְּקֵי, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ: מִשּׁוּם דְּהָווּ לְהוּ מֵי פֵירוֹת,

    At this point Rav Idi bar Avin woke up, due to their discussion, and said to them: Children, this is the reasoning of Reish Lakish: One is not liable to receive karet for eating dough kneaded with oil or honey, because oil and honey are considered fruit juices,