Pesachim 29a

דישראל נמי מישרא שרי בהנאה לאחר זמנו:

לעולם ר' יהודה היא דאע"ג דנפקא ליה מקראי דלאחר זמנו אסר קרא בשאור דישראל קאמר אבל דנכרי שרי:

ויליף שאור דאכילה כלומר חמץ דגבי לא יאכל משאור דראייה ומותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפי' בפסח מן התורה:

לעולם ר' שמעון היא דאמר מדאורייתא לא מיתסר חמץ אחר זמנו הלכך דנכרי שרי ומיהו דישראל אסור מקנסא דקנסוהו רבנן משום דעבר בבל יראה:

בשלמא לרבא דאמר טעמא דאסור בהנאה משום קנסא דעבר בבל יראה הוא היינו דתנא מתני' אסור משום לא יראה לך:

ואזדו לטעמייהו רבא ורב אחא בר יעקב:

מעל חייב קרבן מעילה דקסבר חמץ דהקדש בפסח בר דמים הוא ואפסדיה להקדש כר' שמעון דאמר חמץ לאחר הפסח מותר ואע"ג דקנסא קניס ה"מ בחמצו של הדיוט הואיל ועבר עליו בבל יראה אבל האי דבהתירא שהייה גביה דאמר מר (לעיל פסחים דף ה:) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אחר הפסח הוה מזבין ליה גיזבר לישראל ואכלי ליה:

ויש אומרים לא מעל כדמפרש דהואיל ונתחייב כרת משום אכילה פטור מן התשלומין כר' נחוניא ובמקום שאין קרן אין חומש ואין מעילה:

בדין הוא דאפי' תוך זמנו מותר פרש"י מותר באכילה וקשה דאי אפשר אם לא יהא שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריותו ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו דהוי כשלו ועוד לקמן דקאמר ואזדו לטעמייהו דפליגי בחמץ שעבר עליו הפסח ליפלגו בפסח גופיה ונראה לריב"א דהא דקאמר אפי' תוך זמנו מותר היינו בהנאה והא דקאמר אבל אתה אוכל של אחרים לאו דוקא אי נמי אחר זמנו קאמר ומיהו בשל גבוה קשה לפרש בתוך הפסח דאם לא פדאו אסור בהנאה ואם פדאו הרי הוא שלו ושמא י"ל אבל אתה נהנה משל גבוה שלא יהא איסור חמץ אבל איסור הקדש יש:

מאן יש אומרים ר' נחוניא תימה לר"י דמאן דיליף אסון אסון בריש אלו נערו' (כתובות ל.) ואית ליה מיתה בידי שמים פטור מן התשלומים לר' נחוניא אם כן לרבי דאמר לקמן (פסחים דף לג.) הזיד במעילה במיתה אמאי פוטר כרת מתשלומים והא אע"ג דבעלמא פוטר מיתה מתשלומין הכא לא פטר דגלי לן קרא דבשוגג חייב וה"ה כרת אע"ג דבכרת הוא במזיד בשוגג יתחייב ואור"י דבמיתה דגלי לן קרא דלא פטרה הכא מתשלומים גלי בכרת דלא גלי לא גלי וא"ת והא אמר לקמן (פסחים דף לא:) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש ומוקמי' לה כר' נחוניא ואפ"ה מיחייב בתשלומין משום דכי היכי דלא מיפטר מתשלומין משום חיוב מיתה דתרומה הכי נמי לא מיפטר משום כרת של חמץ ואור"י דתשלומי תרומה מחמת כפרה הם כדמוכח במסכת תרומות (פ"ו מ"א) דתנן אם רצה כהן למחול אינו יכול למחול וכיון דכפרה הוא אין כרת פוטרו משום קם ליה בדרבה מיניה ותדע דהא מאן דלא יליף אסון אסון ולא פטר מיתה בידי שמים מתשלומין אם כן אוכל תרומת חמץ אמאי משלם דלא שייך למימר כיון שמיתה אינה פוטרת ה"ה כרת דהא מיתה לא פטרה בשום מקום אלא ע"כ מטעם כפרה הוא ועוד אור"י דהכא אתי אליבא דרבנן דאמרי הזיד במעילה באזהרה:

רבי נחוניא היא אע"ג דהכא בשוגג איירי מדקתני מעל ולא מעל מ"מ קיימא לן כחזקיה דאמר חייבי מיתות שוגגין פטורים מן התשלומין וה"ה כרת לר' נחוניא הקשה ריב"א אמאי פטורין הכא מקרבן מעילה משום דקם ליה בדרבה מיניה הא אמר בהמצניע (שבת צד:) המוציא אוכלים בכלי שגג באוכלים והזיד בכלי חייב על האוכלים חטאת ועל הכלי סקילה אלמא קם ליה בדרבה מיניה לא פטר מקרבן ותירץ כיון דפטר מקרן וחומש פטר נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש:

אין פודין את הקדשים וכו' הקשה הר"ח דבפ"ב דבכורות (דף יד:) משמע דלא פליגי אלא היכא שקדם הקדישן למומן אבל קדם מומן להקדישן הואיל ומעולם לא קדשו קדושת הגוף כ"ע מודים דפודים והכא משמע דפליגי אפי' בקדושת דמים ותי' ר"י דה"ק אין פודין מדרבנן ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי והא דאמר בהתערובות (זבחים עא.) נתערבו בשור שנעבדה וכו' בכלאים וטריפה ירעו עד שיסתאבו וימכרו והשתא ע"כ יאכיל לכלבים דלישראל טריפה אסורה ליה אתי שפיר אפילו למאן דאמר אין פודין דהא דאין פודין היינו היכא דלא חזו לאכילה אבל הכא חזו לאדם אם היו ניכרים דהא רבי עקיבא שרי בבכורות (דף לב.) לזמן נכרי על הבכור ובזבחים בפ' טבול יום (זבחים דף קד.) מוכח שר' עקיבא אוסר בכור טריפה בעל מום להאכיל לכלבים שאפילו העור אסור כשנמצא טריפה קודם הפשט והיכא דשרי לישראל איתקש לצבי ולאיל:

אין פודין תימה לר"י אע"ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה ויש לומר דכיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי לא שייכא ביה מעילה והיינו נמי טעמא דכל איסורי הנאה אין מקדשין בהן האשה אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר ואפילו אי דבר הגורם לממון כממון דמי ומעל לא דמי דהתם חזי לאחר הפסח שהוא כמו בעין ועוד יש לומר הא דאין מקדשין באיסורי הנאה היינו היכא דלית ביה שוה פרוטה לכשיהא אפר ולתירוץ קמא קשה הא חזי בעיניה שלא כדרך הנאה:

מני אי ר' יהודה חמץ סתמא קתני דאסור ואפי' דנכרי אי ר' שמעון הא אמר לאחר זמנו דישראל נמי שרי בהנאה אי ר' יוסי הגלילי כו' ואוקמה רב אהא בר יעקב כר' יהוד' ואמר דר' יהודה יליף שאור דאכילה שנאמר (שמות יב יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת וכתיב (שם טו) תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ וגו' ויליף האי שאור דאכילה משאור דראיה שנאמר ולא יראה לך שאור ומפרש בשאור דראיה לך ודרשי' ביה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ובדין הוא דליתני במתני' הכי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה ובתוך זמנו נמי מותר בהנאה ואיידי דבעי מיתנא סיפא ושל ישראל אסור דאפי' בהנאה נמי חמץ ישראל שעבר עליו הפסח אסור תנא רישא נמי של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. רבא אמר מתני' ר' שמעון היא דסבירא ליה דלפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ומתני' דקתני ושל ישראל אסור לאחר זמנו קנסא הוא דקניס ליה משום דשהיי' גביה ועבר עליה על לא יראה ועל לא ימצא בשלמא לרבא דאוקמה למתני' לר' שמעון ומשום דעבר על לא יראה קנסוהו היינו דקתני במתני' ושל ישראל אסור משום שנאמר לא יראה לך אלא לרב אחא דמוקים כר' יהודה משום לא תאכל מבעי ליה למיתנא ומשני רב אחא בר יעקב מי סכרת אסיפא דקתני ושל ישראל אסור קאי לא ארישא קאי והכי קתני חמץ של נכרי מותר שנאמר לא יראה לך שאור ויליף שאור דאכילה משאור דראיה כדאמרן:

ואזדו לטעמייהו דאיתמר האוכל חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי ר' יהודה רבא אמר לוקה דהא סתמא קתני לא שנא דישראל ולא שנא דנכרי חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו עובר בלאו ואמרי' מאי טעמיה דר' יהודה תלתא קראי כתיבי חד לפני זמנו שנאמר לא תאכל עליו חמץ והוא משעה ששית עד שחיטת הפסח וחד לאחר זמנו לא יאכל חמץ וחד תוך זמנו שחייב לאו וכרת שנאמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו' ולא יליף שאור דאכילה משאור דראיה רב אהא בר יעקב אומר אינו לוקה יליף שאור כו':

והדר ביה רב אחא בר יעקב דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל מאן יש אומרים א"ר חסדא ר' נחוניא הוא דפטר מחויב כרת מן תשלומין כמחויב מיתת ב"ד וכיון שאוכל חמץ בפסח חייב כרת הוא ופטור מלשלם קרבן מעילה:

רב יוסף אמר בפודין קדשים להאכילם לכלבים פליגי פי' החמץ אע"פ שהוא קדש בין בפסח בין לאחר הפסח אסור באכילה מיהו פודין אותו להאכילו לכלבים והרי ממון הוא והנהנה מממון של הקדש מעל ת"ק סבר פודין ולפיכך מעל ויש אומרים סבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

גמרא רבא אמר לעולם ר' שמעון ור' שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא. פי' הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל דלא שעבר ממש אלא לשון תרגום הוא ור"ל הואיל והוא עובר עלי' כלומר שראוי לעבור עליו ראיה לדבר מתני' דהתם שהלוה ישראל על חמצו וכו' ואוקי בשהרהינו אצלו הא לאו הכי אסור ואעפ"י שהי' עומד ברשותו של גוי ולא עבר ישראל וכן מדתנן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך וההיא הלכתא היא והתם נגזל לא עבר עליו ואעפ"י שהגזלן עבר עליו לא היו קונסין לנגזל בכך כשם שלא קנסו חמץ של נכרי שהוא מותר אפי' עבר ישראל עליו מעתה פעמים שישראל עובר עליו ממש והוא מותר וזהו חמצו של נכרי ופעמים שלא עובר עליו והוא אסור וזהו חמץ של ישראל וכל שהערים בדבר בכלל קנסו של ר' שמעון הוא ואסור. ע"כ להרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל:

מאחר שפסקנו בחמץ לאחר הפסח שלא נאסר אלא מתורת קנס וכל שאין שם קנס כגון חמץ של נכרי מותר לאחר הפסח אף באכילה אף חמץ של הקדש כן שהרי לא היה מי שיהא חייב לבערו שהרי הוא של אחרים ושל גבוה מעתה האוכל חמץ של הקדש במועד בשגגת הקדש מעל אע"פ שבאותה שעה אינו שוה כלום מ"מ מותר היה לאחר הפסח אפי' היה מזיד בחמץ שהרי אדם חייב כרת ומשלם ואין צריך לומר אם היה שוגג בין בהקדש בין בחמץ ומ"מ אם היה מזיד בהקדש אינו מביא קרבן מעילה שהרי אין מעילה במזיד אלא שלוקה ומשלם את הקרן ואע"פ שאין אדם לוקה ומשלם הקדש שאני או שמא בכדי מה שנהנה ויש פוסקין שמאחר שבשעה שאכלו אינו ממון שהרי אסור הוא בהנאה פטור אע"פ שסופו להיות ממון אין זה אלא דבר הגורם לממון ודבר הגורם לממון אינו ממון כמו שביארנו במקומו אלא שמ"מ אע"פ שהסוגיא מוכחת כן אפשר שאין זה דבר הגורם לממון לבד שהרי הוא בעצמו יותר לאחר הפסח:

המדליק את הגדיש בשבת פטור מן התשלומין שאין אדם מת ומשלם ואפי' במקום שאין מיתה כגון שלא התרו בו שכל שאלו התרו בו פטור [אף] לא התרו בו פטור אבל ביום הכפורים חייב שהרי אדם חייב כרת ומשלם כמו שכתבנו:

אין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים כיצד בהמה של קדשים שנולד בה טרפות האוסרה באכילה והרי נמצא שאסורה למזבח אין פודין אותה שהרי אין פדיונה מתירה באכילה ואין אתה פודה אותה כדי להאכילה לכלבים לכשתמות אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים שנאמר בפסולי המוקדשין תזבח ואכלת ודרשו בו תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך:

בפרש"י בד"ה מעל חייב כו' כר"ש דאמר חמץ לאחר הפסח מותר כו' עכ"ל ולפירושו ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי וה"ה דה"מ לפרש דס"ל כר' יוסי הגלילי דאפילו תוך זמנו מותר בהנאה ודבר הגורם לממון לאו כממון דמו וכ"ה בדברי בעל המאור ע"ש:

בד"ה את יום כו' יש טועים דקשיא להו כי פטר ר' נחוניא במזיד דבר כרת הוא והכא בשוגג כו' עכ"ל לכאורה נראה לפרש דודאי לענין תשלומי ממון א"נ דשגג נמי בכרת פטור דכיון דר' נחוניא עושה יוה"כ כשבת ואנן קי"ל כחזקיה דחייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין כמ"ש התוס' ומינה דחייבי כריתות נמי שוגגין פטורין ולא קשיא להו הכא אלא לענין דפטר אותו נמי מקרבן מעילה [ד] כדקתני לא מעל דליכא למפטריה בשגג נמי בכרת דא"כ כל חייבי מיתות שוגגין פטורין נמי מחטאת והרי התורה חייבו אלא דאיכא לאוקמי דפטור נמי מקרבן מעילה לר' נחוניא בהזיד בחמץ ואפילו שגג בהקדש וכפרש"י מיהו בההיא שמעתין דלקמן דהאוכל תרומת חמץ בפסח כו' נראה מפרש"י דלא קים ליה כחזקיה ואיכא תנא דפליג אדבי חזקיה כמ"ש התוס' פרק אלו נערות ע"ש ועוד יבא בדברי התוס' בזה ובפרש"י לקמן ודו"ק:

בד"ה ורב יוסף כו' אלא אליבא דר"י הגלילי פליגי כו' ומ"ד לא מעל סבר אין פודין כו' עכ"ל יש לדקדק דרש"י וכן התוס' פירשו לקמן באוקימתא דרב אשי דלכ"ע אין פודין ואפ"ה חזי ליה למפרקיה ולהסיקו תחת תבשילו לר"י הגלילי דשרי בהנאה תוך זמנו והיה נראה ליישב דרב יוסף סבר דאפילו לר"י הגלילי לא חזי ליה למפרקיה ולהסיק דמיד כשפודה אותה הרי היא שלו ועובר בבל יראה כמו שהקשו התוס' לקמן לרב אשי ובפודין לכלבים לאו לכלבים דישראל אלא לכלבים דעובדי כוכבים קאמר רב יוסף אבל א"כ הוא אמאי לא מוקים לה רב יוסף אפילו כרבנן דר"י הגלילי דלמ"ד פודין ימכרנו לעובד כוכבים ההקדש עצמו וכמ"ש התוס' לקמן וע"כ הנראה לומר דלרב יוסף נמי לכלבים דידיה הוא וסבר רב יוסף למ"ד אין פודין לכלבים ה"נ דאין פודין להסיק תחת תבשילו כמ"ש התוס' דכן הדין בקדושת הגוף וסבר רב יוסף דאין לחלק ביניהם ודו"ק:

תוס' בד"ה בדין הוא כו' דהא דקאמר אפילו תוך זמנו מותר היינו בהנאה כו' עכ"ל ומצינן לאשכוחי שפיר בהנאה מן החמץ של עובד כוכבים ולא נעשה של ישראל וכגון דהעובד כוכבים לא חסר כלום בהנאתו של ישראל וק"ל:

בד"ה מאן י"א כו' אמאי פוטר כרת מתשלומין והא כו' עכ"ל לכאורה נראה לפרש דל"ל משום דאיירי בהזיד בכרת דאין לחלק בין שוגג למזיד דהא קי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין של ממון כמ"ש התוס' לקמן ומזה* שהקשו מההיא דאוכל תרומת חמץ בשוגג דחייב לשלם דאין לחלק בין שגג התם בחמץ להזיד בחמץ מה"ט דכל חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין ובפשיטות אההיא דהאוכל תרומת חמץ בשוגג דחייב לשלם לא קשיא להו מההיא דכל חייבי מיתות שוגגים פטורין מתשלומין משום דהכי גלי לן קרא דלא מפטר משום חיוב מיתה וה"ה מחיוב כרת ולכך קשיא להו אדהכא דע"כ לא נימא הכי א"ק דאימא ודאי דבעלמא אין לחלק בין שוגג למזיד מדתני דבי חזקיה אבל הכא מה"ט איכא לפלוגי דבשוגג [בכרת לא] פטר כיון דגלי דחייב בשוגג דמיתה ה"ה בשוגג דכרת כההיא דאוכל תרומת חמץ וכן נרא' שזהו דעת רש"י [א] (דהכא) [דהתם]פירש שהזיד בחמץ ולקמן פירשו ששגג בשתיהן וע"כ נראה דמשמע להו מדקתני מעל ששגג בהקדש כמ"ש התוס' לקמן וה"ה ששגג בחמץ דאל"כ ליתני שהזיד בחמץ בהדיא ואיירי כההיא דלקמן בהאוכל תרומת חמץ דאיירי ששגג בשתיהן ודו"ק:

בד"ה ר' נחוניא כו' אמאי פטורין הכא מקרבן מעילה משום דקים ליה בדרבה מיניה הא אמר כו' שגג באוכלים והזיד בכלי כו' עכ"ל דודאי כל חייבי מיתות וכריתות שוגגין אע"ג דפטורים מתשלומין של ממון בקרבן חייבין דאל"כ לא תמצא שום קרבן חטאת אלא דהכא דפטר ליה מקרבן מעילה משום דאיירי לענין מעילה דוקא בהזיד בכרת כפרש"י ואהא קשיא להו שפיר כיון דאע"ג דשגג בהקדש פטור מקרבן מעילה משום דהזיד בחמץ ולא שב מידיעתו וקלב"מ הוא ומיקרי לא שב מידיעתו [ב] גם לגבי הקדש אע"ג דשגג ביה ה"נ התם נימא הכי כיון דהזיד בכלי ולא שב מידיעתו מקרי לא שב מידיעתו גם לגבי אוכלין וליפטר מקרבן חטאת אלא ע"כ דנימא התם אע"ג דקלב"מ אכלי ולא שב מידיעתו לגבי אוכלין מ"מ שוגג הוא וחייב קרבן וה"נ נימא הכא וע"ש בתוס' ודו"ק:

בד"ה אין פודין כו' אבל הכא חזי לאדם אם היו ניכרים דהא כו' עכ"ל ר"ל דההוא דפרק התערובת קדשים שנתערבו בטריפה אילו היו ניכרים קדשים גופייהו חזי גם לאדם ומה שאין כן הך דטבול יום דהבכור גופיה טריפה הוא ולא חזי לאדם והך דקדם הקדשן למומן דאיכא למאן דאמר דאין פודין היינו נמי בכה"ג שמתו או נטרפו אח"כ דלא חזו גופייהו לאדם ודו"ק:

בד"ה אין פודין כו' ולתירוץ קמא קשה הא חזי בעיניה שלא כדרך הנאה עכ"ל אבל לתירוץ שני ניחא דאיירי דשלא כדרך הנאה לית ביה שוה פרוטה וק"ל:

בגמרא אמר ר' אחא ב"י לעולם ר"י היא ויליף שאור דאכילה משאור דראייה כו' ופירש"י דאפילו בפסח עצמו שרי מן התורה והקשו עליו בתוספת חדא דלא משכחת לה דלא יהא שלו בשעת אכילה ועוד מדלא פליגי רב אחא ב"י ורבא בסמוך בפסח גופא. ותחלה אפרש מה שהכריח רש"י לפרש כן אע"ג דבלישנא דתלמודא דקאמר ובדין הוא כו' דאפילו באכילה שרי משמע דקאי לאחר זמנו דשרי לגמרי אפילו מדרבנן אלא משום דממילא משמע ליה לרש"י דהך ילפותא דר' אחא ב"י דיליף שאור דאכילה משאור דראייה משמע דאפשטא דקרא דאכילת שאור קאי דאיירי בפסח עצמו ומאן פליג לן לומר דלאחר זמנו ילפינן שאור שאור ובתוך זמנו ולפני זמנו לא ילפינן. ועוד דלאחר זמנו לא שייך כלל הך ילפותא דשאור דאכילה משאור דראייה דהא אפילו חמץ של ישראל אינו בבל יראה לאחר זמנו וא"כ ע"כ דהא דאמרינן שלך אי אתה רואה היינו תוך זמנו וממילא לענין אכילה נמי ע"כ תוך זמנו ומה שהקשו בתוספת דלא משכחת לה לע"ד נראה דלרש"י ודאי נמי עיקר ילפותא דר' אחא ב"י דשאור שאור היינו לענין הקדש כגון בלחמי תודה דלמאי דס"ד דראב"י מעיקרא דלר"י שרי מדאורייתא באכילה ולא מיתסר אלא מדרבנן (ועיין מ"ש לעיל דף י"ג ע"ב במאי דמקשה הש"ס פשיטא ע"ש) אלא דממילא משמע נמי דכל היכא דמשכחת לה בעובד כוכבים מדאורייתא שרי וכגון שנתן לו העכו"ם ע"מ שלא יקנה אותו אלא לאחר שיאכלנו או שתחב לו העכו"ם לתוך פיו בענין שא"א לפולטו ע"י הדחק וכה"ג מפרש הש"ס בר"פ אלו נערות ד' ל' ע"ב לענין חלב או שנתערב לו חמץ של עכו"ם לתוך מאכלו והוא לא נתכוין לקנותו משום דאיסורא לא ניחא ליה למיקני או כגון בחמץ דאית ביה כזית ולית ביה שוה פרוטה וממילא לפי זה נתיישב גם כן קושיא שני' של תוספת כיון דבתוך הפסח לא משכחת לה אלא במילתא דלא שכיחא ובכמה גווני מהנך לא שייך מלקות כלל משום הכי ניחא להו לפלוגי באוכל חמץ דעכו"ם לאחר הפסח כנ"ל ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה בדין הוא דאפילו תוך זמנו מותר פירש"י כו' ואם גזל מעכו"ם הרי חייב באחריותו. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש בזה אלא דלע"ד בלא"ה מ"ש התוס' הך טעמא דחייב באחריותו היינו לרווחא דמלתא דבפשיטות הוו מצי להקשות דכיון דלעסיה ישראל קניה בשינוי והוי שלו כדמקשה הש"ס בפ' אלו נערות גבי חלב ודו"ק:

בפירש"י בד"ה את יה"כ כשבת כו' יש טועים דקשיא להו כו' וטעות הוא זה דגבי חמץ מזיד כו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה למה הוצרך לפרש כן דהא בלא"ה כיון דפוטר רבי נחוני' במזיד של חייבי כריתות ה"ה לשוגג דהא קי"ל כתנא דבי חזקיה דבמיתת ב"ד לא שייך לחלק בין שוגג למזיד ואם כן ה"ה לרבי נחוניא בחייבי כריתות מיהו כבר כתבתי בפ' אלו נערות דף ל' דשיטת רש"י אינו כן אלא דרבי נחוניא גופא אינו עושה יה"כ כשבת אלא לענין מזיד והיינו מג"ש דאסון אסון וקרא דאם לא יהיה אסון במזיד איירי וכ"ש לפמ"ש שם דבלא"ה לאו ג"ש גמורה היא אלא גילוי מילתא בעלמא והיינו לענין מזיד ובכה"ג נמי אליבא דרבא דאמר טעמא דר' נחוניא דכרת שלי כמיתה שלכם נמי במזיד איירי דוקא ואפשר שיצא לו לרש"י כן מאותה הקושיא עצמה שהקשו התוס' כאן ובפ' אלו נערות מדאשכחן לענין מעילה דגלי קרא דבשוגג חייב אע"ג דבמזיד מיתה בידי שמים הוא לרבי ולא ניחא ליה לרש"י לפ' כתירוצו של ר"י דדוקא במיתה גלי קרא ולא בכרת וע"ש בחידושינו באריכות ושם כתבתי דשיטת הרמב"ן בס' המלחמות היא ג"כ בזה כשיטת רש"י ודלא כהתוס' ע"ש ודו"ק ולקמן בדף ל"ד אבאר עוד בזה:

בתוספות בד"ה אין פודין את הקדשים הקשה הר"ח דבפ"ב דבכורות משמע דלא פליגי כו' ותירץ ר"י דהכי קאמר אין פודין מדרבנן כו' עס"ה. ולכאורה מ"ש בקושייתם לשון משמע אינו מדוקדק שהרי זה עיקר החילוק במשנה דהתם דבקדושת הגוף אפילו לאחר פדיונם אינה יוצאת לחולין ליגזז וליעבד ואם מתו יקברו והיינו מהך דרשא דקרא תזבח ואכלת דמייתי רש"י הכא משא"כ בסיפא דקדם מומן להקדישן דקדושת דמים הוא קתני בהדיא דלאחר פדיונם יוצאין לחולין ליגזוז וליעבד ואם מתו יפדו וא"כ לפ"ז משמע להדיא דאע"ג דהתם בגמרא איכא תנא אחרינא דמיקל טובא דאפילו בקדושת הגוף פודין לאכילת כלבים א"כ ממילא משמע דלא אשכחן שום תנא דסובר דאפילו בקדושת דמים אין פודין ויש ליישב בדוחק:

אלא דיותר יש לתמוה על תירוצו של ר"י שכתב דהא דאמר רב יוסף אין פודין היינו מדרבנן והיאך אפשר לומר כן דהא תנא דמתניתין קתני להדיא שיוצאין לחולין ליגזז וקתני נמי אם מתו יפדו דמשמע אפילו לכתחלה שרי. ועוד דהא לפי סוגיא דגמרא התם משמע להדיא דגיזה וחלב תמירי טפי מאכילת כלבים וכמ"ש רש"י ואפ"ה בקדושת דמים הכל שרי ולא אשכחן שום תנא דפליג אם לא שנאמר דרב יוסף כיון דלא משמע ליה לאוקמי בכל הנך אוקימתות א"כ ע"כ דהאי תנא דאמר לא מעל היינו משום דאין פודין אפילו בקדושת דמים ודלא כסיפא דמתניתין דבכורות דקתני ואם מתו יפדו ואפשר דהיינו דוקא לענין אכילת כלבים סובר האי תנא דברייתא דאסור מדרבנן ולאו דגזר קדושת דמים אטו קדושת הגוף דא"כ גיזה וחלב נמי הוי אסור אלא משום דבאכילת כלבים החמירו חכמים משום ביזוי מילתא דקדשים כן נראה לפי שיטת התוס'. אלא דלפ"ז לא תליא הך מילתא כלל בהך פלוגתא שהביא רש"י דפלוגתא דתנאי היא בתמורה דהא אדרבה לפום הך פלוגתא משמע דבקדושת דמים אפילו גיזה וחלב שרי דהא לא פליגי אלא בקדושת הגוף דאיכא מאן דמיקל וכל כי הך מילתא לא הו"ל להתוספות לסתום אלא לפרש כיון שהוא דלא כפרש"י ועוד דעכ"פ קשה יותר להנך אמוראי דבסמוך דסברי לכ"ע אין פודין ואם כן הוא נגד משנה ערוכה דבכורות דבקדושת דמים פודין לכתחלה ולדעתי צ"ע גדול ליישב ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:

בד"ה אין פודין תימא לר"י אע"ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה כו' עס"ה. נראה דהתוס' לשיטתייהו שפסקו לעיל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וקי"ל כל הנשרפין אפרן מותר אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא ליה לר"י דילמא האי תנא דאמר לא מעל סובר כחכמים דלעיל וא"כ הו"ל חמץ מהנקברין שאפרן אסור וכמ"ש הטור להדיא בסי' תמ"ה. והנראה מזה דסברת התוס' אינו כן אלא דאפי' לחכמים נמי לא הוי חמץ בכלל הנקברין וא"כ לכ"ע אפרן מותר ועמ"ש בזה לעיל בסוגיא דתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה בדין אפר חמץ וצ"ע: