Pesachim 15b

הפיגול לא צריך הכא אלא מסיים הברייתא:

הפיגול והנותר של קדשים:

והטמא בשר קודש שנטמא דקיימא לן בפ' אחרון (ד' קכ:) דגזרו עליהן שיטמאו את הידים ואע"פ שאין אוכל מטמא אדם גזרו עליהן לטמא מיהת את הידים ולא לטמא את הגוף משום חשדי כהונה ועצלי כהונה כדמפרשין התם ואפילו הכי דאית עלייהו טומאה דרבנן אמרי ב"ש דאין שורפין פיגול ונותר שאין טמאים מן התורה עם הטמאה שהוא טמא מן התורה וכ"ש בתרומה טהורה וטמאה ואפי' ב"ה לא קשרו אלא משום דאית לפיגול ונותר טומא' דרבנן:

וא"ל רבי יוסי לרבי מאיר כי ילפת ליה מדרבי יהושע נמי אינה היא המדה דמודין הן בזו ולקמן פריך אמאי אינה היא המדה:

מדה ומדה היא דהא טהורה גמורה היא החבית הזאת ומשום דסופה לאיבוד שרי לטמויי בידים:

דעצים שצריך להיסק שתי היסקות:

מחלוקת בשש שעדיין אין על הטהורה אלא איסור דרבנן אבל בשבע שנאסרה כבר מן התורה אין לך טומאה גדולה מזו ודברי הכל אף לר' יוסי שורפין:

נימא קסבר ר' יוחנן דמתני' דרבי חנינא בולד הטומאה דרבנן ור"מ מיניה יליף ודוקא נקט שש רבי יוחנן ומשום דאית עליה איסור דרבנן הוא טעמא דר' מאיר אבל אם בא לשורפ' בחמש וארבע מודה רבי מאיר דאין שורפין ואע"ג דסופה לאיבוד דלאו מדרבי יהושע קא יליף דטעמי' דרבי יהושע התם משום הפסד חולין או דילמא לר' יוחנן נמי ר' מאיר מדרבי יהושע יליף וטעמא דרבי מאיר לאו משום איסורא דרבנן הוא דהוא הדין נמי לחמש וארבע והאי דקאמר ר' יוחנן שש אורחא דמילתא נקט:

נימא קסבר ר' יוחנן כו' מדברי ר' חנינא פ"ה דמשמע ליה מדקאמר מחלוקת בשש דאי מדרבי יהושע מאי איריא בשש אפי' בד' וה' נמי כיון דאזיל לאיבוד ואין נראה לר"י דדילמא הא דנקט שש לאו למעוטי ד' וה' אלא משום דבעי למימר אבל בז' ד"ה שורפין ועוד דבד' וה' לא אזיל לאיבוד דכיון דשרי באכילה ימצא להן אוכלין הרבה ונראה לר"י דדייק מדקאמר אבל בז' ד"ה שורפין ואי מדברי רבי יהושע קאמר א"כ מנלן דבז' שורפין לרבי יוסי כיון דסבירא ליה דהתם שאני דאיכא הפסד חולין אבל בעלמא לא אע"ג דאזיל לאיבוד א"כ אפי' בז' לא ישרפו עם הטמא וא"ת הא דבז' שורפין אפילו לרבי יוסי משום דיליף מדברי רבי עקיבא דשרי לשרוף פסול עם הטמא וי"ל כיון דמדרבי יהושע יליף ולא מצינו דר"מ יליף איסור מטומאה מסברא אין לנו ללמוד איסור מטמא אבל אי מדבריה' היינו מדברי רבי חנינא ויליף ר"מ איסור מטמא ורבי יוסי דאמר אינה היא המדה משום דסבירא ליה ולד טומאה דאורייתא ולא ילפינן מיניה איסור דרבנן דהיינו בשש אבל בז' איסור דאורייתא ילפינן מיניה:

ונשרפת עם הטמאה נראה לו לדמות האי דאזיל לאיבוד לז' אבל בו' אין שורפין כיון דלא אזיל לאיבוד אלא משום גזירה דרבנן:

רבי יוסי לטעמיה קשה רבי יוסי גופיה אית ליה לקמן (פסחים דף יח:) טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן והא דאית ליה הכא דאורייתא בשיטת ר' עקיבא רבו אמר ואין זה לטעמיה ועוד קשה במה חולקין כיון דר' יוסי אליבא דרבי עקיבא אומר וכי אינו מודה ר' מאיר דלר' עקיבא משקין לטמא אחרים דאורייתא הא ר' עקיבא דריש בהדיא יטמא יטמא בההיא דבו ביום דרש ר' עקיבא ותי' ה"ר יוסף מירושלים דסבירא לי' לר' מאיר דיטמא דכתיב גבי משקין היינו הכשר ומשקה דמקבל טומאה נפקא ליה מדדריש ר' עקיבא גבי חולין יטמא דשני עושה שלישי ובחולין לכ"ע אין אוכל מטמא אוכל שלישי ע"כ היינו משקין:

איתיביה רבא אמר ר' יוסי אין הנדון דומה לראיה שכשהעידו רבותינו לא העידו אלא על הבשר שנטמא בולד הטומאה ששורפין אותו עם הבשר שנטמא באב הטומאה כו' ואי ס"ד ר' מאיר מדברי ר' יהושע קאמר היכי מהדר ליה ר' יוסי מדברי ר' חנניה סגן הכהנים וכו' ופרקי' טעה ר' יוסי דהוה סבר דר' מאיר מדברי ר' חנניה דייק ואמר ליה ר' מאיר מדברי ר' יהושע קאמינא והדר אמר ליה ר' יוסי גם לדברי ר' יהושע אינה היא המדה [ופריך הרי] מדה אחת היא שהרי ר' יהושע בהדיא אמר יטמאנה ביד ודחי' שאני התם דאיכא הפסד חולין כלומר כיון שהגת התחתונה יש בה יין שהוא חולין ואם תרד התרומה הזו עליהן תפסד לגמרי שאינו שמן שראוי להדלקה לפיכך אמר ר' יהושע יטמאנה ביד ואקשי' מתני' נמי אית בה הפסד כי אם תשרף כל אחת במדורה בפני עצמה צריכות עצים הרבה ודחי' הפסד של חולין שהוא מרובה חששו להפסד מועט כגון הפסד של עצים לא חששו: אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן מחלוקת בשעה ששית שהיא גזירה מדרבנן דמדאוריי' שעה ששית שרי באכיל' אבל בשבע שהיא איסור מן התורה דברי הכל שורפין הכל כאחת לפי שהכל איסורא מדאוריי' היא ומאי מדבריהם מדברי ר' חנניה סגן הכהנים ומתני' באב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה דאורייתא:

נימא מסייע לי' הפיגול הנותר והטמא ב"ש אומרי' אין נשרפין כאחת וב"ה אומרים נשרפין כאחת דייקי' מדברי ב"ה כיון דמאחר דכולן השתא אסורין מדאוריי' הן אע"ג דהפיגול והנותר טהורין הן נשרפין כאחד אף הני בעידן איסורא מדאוריי' והיא משעה שביעית ולמעלה נשרפין כאחד ודחי' לעולם לא מסייע ליה ושאני פיגול ונותר דאית בהו מיהו טומאה מדרבנן דתנן הפיגול והנותר מטמאין הידים. ואתינן תוב לסיועיה מן הפת שעפשה שהיא טהורה ונשרפת עם תרומה טמאה בפסח ודחי' שאני פת שעפש' דכעפרא בעלמא היא: ואקשי' לר' יוחנן דאמר ר' מאיר מדברי ר' חנניה סגן הכהנים קאמר אי הכי אמאי אומר לו ר' יוסי לר' מאיר מודה ר' אליעזר ור' יהושע נימא ליה אנא אמינא לר' חנניה סגן הכהנים ואת אמרת לי מדברי ר' יהושע ושנינן הכי קאמר לו ר' מאיר לר' יוסי לא מבעי' הני דמחמרי אלא אפי' ר' יהושע דמיקל לא מיקל אלא בתלויה וטמאה אבל טמאה וטהורה לא:

הפגול והנותר כולם נשרפים שהרי בטמא נאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ובנותר נאמר והנותר מבשר זבח השלמים ביום השלישי באש ישרף והפגול בכלל נותר הוא ואין צריך לשרפם זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אלא מותר לשרוף את כולם כאחד ואע"פ שהפגול והנותר טהורים הם וכששורפין עם הטמאים הוא מטמאן מ"מ הואיל ולשרפה הם עומדים אין חוששין להם ולא עוד אלא שיש להם טומאת סופרים לטמא את הידים אבל לא אף הגוף שאין אוכל מטמא אדם:

הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם וכן כל אוכל שנפסד עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאת אוכלין אע"פ שהכלב יכול לאכלה הא אם נטמאה בעודה ראויה למאכל אדם ואח"כ נפסדה אינה עולה מטומאתה עד שתפסל מלאכול הכלב הא כל שהכלב יכול לאכלה מטמאה מדין טומאת אוכלין לטמא אוכלין בכביצה ואע"פ שאינה מקבלת טומאה ואם היתה תרומה יכול לשורפה עם הטמאה בפסח הואיל ולאו בת אכילה היא מאחר שביארנו שטומאת משקין לטמא אחרים מדברי סופרים ספק משקה כגון טמא שפשט רגליו לתוך המשקין הטהורים ספק נגע ספק לא נגע הן עצמן טמאים מספק שהרי לדברי הכל טומאת משקין להיות הן עצמם טמאים מן התורה היא אבל לטמא אחרים טהור שאין משקין מטמאין אוכלין אלא מדברי סופרים וספק סופרים להקל ומעתה אין צריך לומר אם היה ספק זה בכלים שהכלים טהורים שהרי אף לדעת האומר משקין מטמאין אוכלין מן התורה משקין אין מטמאין כלי אלא מדברי סופרים כמו שביארנו במשנה וספק סופרים להקל:

גמרא א"ה מאי מודה הכי קא"ל ר"י לר"מ כו' א"ה אמאי אינה כו' דליכא למימר הכא דר' יוסי לאו אדעתיה דהוא סבר ר"מ מדר' יהושע קא"ל וקא"ל אינה מן המדה וא"ל ר"מ אנא מדר"ח קאמינא דא"כ לא היה לו לר' יוסי שום תשובה על דברי ר"מ וה"ל להזכיר במתניתין תשובת ר"מ לר"י וק"ל:

בפירש"י בד"ה ור"י לטעמיה כו' ורבינא דאית ליה כו' ומוקי לה לתוספת טומאה דרבנן כו' ומאי מדבריהם מדר"א ור"י עכ"ל אין לפרשו לתוספת טומאה דרבנן בולד טומאה דרבנן וכמו שפירש"י לעיל שהבשר נטמא בכלי שנטמא במשקה שנטמ' בשרץ דא"כ לא אצטריך ליה לפרושי מדבריהן מדר"א ור"י אלא מדברי ר"ח כדאמרי' לעיל ורבי יוסי פליג דלא נילף איסור דרבנן מטומאה דרבנן כמ"ש התוס' לעיל לשיטת רש"י ואם נאמר דר"י מודה בזה ע"כ דיליף איסור מטומאה וא"כ הדרן קושיין לדוכתין אמאי אינה היא מן המדה אלא דר"ל כדאוקמה ר"ל משום בר קפרא ולד טומאה דאוריי' ולא הוי אלא תוספת טומאה דרבנן כיון שאין אוכל מטמא אוכל ומיהו ליכא לאשכוחי שיהיה הבשר ולד טומאה דאורייתא אלא ע"י עצים ולבונה כמ"ש התוספות דע"י אוכל ליכא לאוקמא דאין אוכל מטמא אוכל ואם ע"י כלי שנטמא במשקין לא הוה אלא ולד מדרבנן ואם ע"י משקין שנטמאו בכלי אפילו לר"י דאית ליה טומאת משקין דאורייתא תקשי כדפרכינן דלא הוה תוספת טומאה דרבנן דע"י משקין נמי נעשה הבשר שני דרבנן ודו"ק:

תוספות בד"ה ר' יוסי כו' גבי חולין כו' דשני עושה שלישי ולכ"ע אין אוכל מטמא אוכל שלישי ע"כ היינו משקה עכ"ל כצ"ל ור"ל דע"כ השלישי היינו משקה דהיינו שהמשקה נטמא באוכל שנטמא בכלי שנטמא בשרץ דבאוכל ג' ליכא לאשכוחי אם ע"י אוכל שני הא אין אוכל מטמא אוכל לכ"ע בחולין ואם ע"י כלי שני הא אין כלי נטמא אלא מאב הטומאה ואם ע"י משקין שני הא אין משקין מטמאין אחרים לר"מ ואם ע"י עצים ולבונה כמ"ש התוס' לעיל היינו בקודש אבל בחולין לא שייך טומאת עצים ולבונה ונראה דהקושיא קמייתא שבתוספות נמי מיושב בזה כיון דר"מ אליבא דר"ע קאמר הכי שפיר קאמר דר"י לטעמיה דסבר אליבא דר"ע טומאת משקין דאורייתא דהכא אמתני' עיקר מלתייהו דשרי בז' מרבי עקיבא ילפי להו דמתיר לשרוף פסול דאורייתא עם הטמא ולא הוי תקשי להו מעיקרא לר' יוסי דאין זה לטעמיה אלא ר"מ אליביה דנפשיה קאמר תקשי להו דר"י אליביה דנפשיה נמי קאמר הכי ודו"ק:

ברש"י ד"ה ונשרפה עם הטמאה בפסח וכו' כצ"ל:

ד"ה אי הכי רבי מאיר מדרבי חנינא כו' שפיר יליף רבי מאיר מדברי רבי חנינא דאמר דמטמאינן טומאה מדרבנן וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה רבי יוסי לטעמיה וכו' בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה ואין זה לטעמיה וכו' ס"א ומיהו י"ל דר"מ מרבי חנינא ורבי עקיבא יליף שפיר שייך לטעמיה כיון דעלייהו קיימי:

בפרש"י ד"ה הפיגול לא צריך הכא אלא מסיים הברייתא עכ"ל נראה דכוונת רש"י דרבא דאותיב ליה לר"נ לא הוי צריך לאתויי הך דפיגול והנותר דבלא"ה פריך שפיר אבל לר"י גופא שפיר מ"ל דמייתי הך דפיגול והנותר דה"ק לר"מ אי בשעה ז' מיירי אפילו בלא מדבריהם שפיר למדנו מדב"ה דאיסור דאורייתא וטומאה שוין ואי בשש קאמרת כדקאמר ר"י בסמוך א"כ אפילו מדבריהם לא למדנו דאדרבה מדנקיט הכא הפיגול והנותר והטמא בית הלל אומרים נשרפין כאחת משמע דדוקא הנך דאסירי מדאורייתא ועוד דאיכא עלייהו שם טומאה מדרבנן כדאמרינן בסמוך משא"כ בתרומה טהורה לגמרי אסור לשורפה בששית עם הטומאה כן נראה לי בכוונת רש"י וכבר העליתי בכמה דרכים דרבא נמי איצטריך ליה לאתויי הך דהפיגול והנותר בלשון הקושיא אלא שאין רצוני להאריך והמבין יבין מדעתו עפ"י מה שכתבתי לעיל ודו"ק היטב:

שם אמר ליה ר"נ רבי יוסי לאו אדעתיה דהוא סבר ר"מ מדר"ח וכו'. ולכאורה יש לתמוה דכיון דר"י הכי הוי סבר בדר"מ מאן לימא לן דקושטא דמילתא לאו הכי הוא דמי איכא מידי דר"י לא הוי ידע ואמוראי דלעיל הוי ידעי ואף שמצינו כיוצא בזה בפ' בתרא דר"ה דף למ"ד גבי הרחוקים מותרים אלא שגם שם העליתי ליישב לנכון ע"ש ועוד דכאן קשה יותר כיון דר"י בר פלוגתא דר"מ הוי ור"מ קאמר מדבריהם למדנו היאך לא הוי ידע ר"י מדברי מי איירי ר"מ וכבר עלה בלבי ליישב ע"פ שיטת הירושלמי שהבאתי בסמוך דר"מ ור"י בהנך תרתי מתניתין דחבית פליגי דלר"י לא הוי שמיעא ליה הך דחבית בתרייתא אלא שכבר כתבתי דבסוגיא דהכא לא משמע הכי. והנלע"ד ליישב בזה דהא דקאמר ר"מ מדבריהם למדנו היינו משום דכשהיו עוסקים בבה"מ בעדותן של ר"ח ור"ע היו עוסקין גם כן בהך דר"מ ור"י דהיינו למאי דפרישית לעיל דעיקר מילתא אי שרי להוסיף טומאה על טומאה בקדשים או לא לא למדנו אלא מתרומה דכתיב ואני נחתי לך את משמרת תרומותי ואם כן עדותן של ר"ח ור"ע ופלוגתא דר"א ור"י חדא מילתא היא ואם כן לפ"ז מ"ל דר"י לא אסיק אדעתיה דר"מ מדבריהם דר"א ור"י דאע"ג דיש סברא טפי לומר כן דר"מ לומד תרומה מתרומה מלמימר דר"מ לומד תרומה מקדשים דר"ח ור"ע אלא דאפ"ה הוי סבר ר"י דע"כ לא יליף ר"מ מדר"א ור"י דאדרבה ר"מ איפכא שמעינן ליה בסוגיא דבכורות מדאוסר שם להקיז דם לבהמה שאחזה דם משום דס"ל דאסור להטיל מום אע"ג דבלא"ה אזלה לאיבוד והיינו כדאמרינן התם דמתני ליה ר"א לברה ואמרי לה ר"ח לבריה אהך פלוגתא דבכור דכמחלוקת כאן כך מחלוקת בחבית של תרומה דתנן חבית של תרומה וכו' דפליגי ר"א ורבי יהושע ור"מ כר"א אם כן לפ"ז תו לא מצינן למימר דר"מ מדבריהם דרבי יהושע קאמר כיון דאיהו גופא ס"ל כר"א לכך הוי סבר ר"י דע"כ ר"מ מדבריהם דר"ח קאמר והא דאוסר ר"א בתרומה תלויה לטמאותה היינו מדרבנן כדפרשית וכדמשמע מסוגיא דבכורות ע"ש ומשו"ה לא למדו ר"מ אלא מדר"ח דמתיר אפילו בקדשים כיון דבלא"ה הולכת בודאי לאיבוד ואם כן משו"ה מתיר נמי תרומה טהורה עם הטמאה בפסח נמצא דכ"ז הוי סבר ר"י בדר"מ משו"ה קאמר ליה אין הנדון דומה לראיה. משא"כ הנך אמוראי דלעיל דמפרשי דמדבריהם הוי מדברי ר"א ור"י היינו כמסקנא דסוגיא דבכורות דפלוגתא דר"מ וחכמים בבכור שאחזו דם לא תליא כלל בפלוגתא דר"א ור"י לענין חבית של תרומה אלא דבין בבכור ובין בתרומה בקראי פליגי וכדמוכח להך מילתא התם מדרבי חייא ב"א אר"י דהכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב ור"מ גופא הכי ס"ל במנחות ויליף לה מקראי אלמא דמה"ט גופא היה ראוי לאסור להוסיף טומאה על טומאה בין בתרומה ובין בקדשים אלא דאפ"ה מתיר רבי יהושע בתרומה משום דכתיב ואני נתתי לך משמרת תרומותי הראוי לך שמור ואם כן לפ"ז שפיר יליף ר"מ מדברהם דר"י וכדפרישית דטפי משמע דר"מ יליף תרומה מתרומה ממה שנאמר דר"מ יליף תרומה מקדשים כן נ"ל נכון ודו"ק היטיב. ועוד יש ליישב בדרך אחר לפי שיטת התוספות דלעיל דמאן דקאמר דמדבריהם היינו מדברי ר"ח ומפרש לדר"ח בולד הטומאה דרבנן היינו בבשר שנטמא במשקין כאוקימתא דרבי ירמיה בסמוך דאזדו ר"מ לטעמיה ור"י לטעמיה ואם כן לפי זה אתי שפיר טובא הא דאמר ר"י לר"מ אין הנדון דומה לראיה היינו דאכתי לא הוי שמיעא ליה לר"י דר"מ פליג עליה בהא דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא משא"כ הנך אמוראי דלעיל דבתר דשמיעא להו הך ברייתא דבסמוך דר"מ סובר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ואם כן לפ"ז למאי דקי"ל אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן תו לא מ"ל דר"מ מדר"ח יליף אלא מדר"א ור"י כמ"ש רש"י להדיא בסמוך באוקימתא דרבי ירמיה גם זה נ"ל נכון לפי שיטת התוס' דלעיל ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך באוקימתא דרבי ירמיה בלשון רש"י ודוק היטב:

שם אמר רבי אסי אר"י מחלוקת בשש וכו' א"ל ר"ז לר"א נימא קסבר ר"י וכו' ופירש"י דהא דקאמר נימא קסבר היינו דמספקא ליה אי לרבי יוחנן ר"מ מדר"ח יליף דוקא נקיט שש לאפוקי ד' או ה' או מדר"י יליף והוא הדין ד' או ה'. ונראה דמה שהוצרך רש"י לפרש כן ולא מפרש בפשיטות דהאי ונימא קסבר הוי בלשון קושיא כדאשכחן לעיל בדף הקודם דקאמר סתמא דתלמודא נימא קסבר ר"מ וכו' ולד הטומאה דרבנן בהאי לישנא ממש דקאמר הכא והתם ודאי לשון קושיא ופירוקא הוא דדוקא התם משמע לרש"י לפרש כן משום דכל השקלא וטריא אדר"מ גופא קאי למאי דלא אסיק אדעתיה דמדבריהם דר"מ אדר"י קאי משא"כ בסוגיא דהכא דכל השקלא וטריא דלעיל איירי בהכי אי מדבריהם קאי אדר"ח או אדר"א ומייתי נמי הך ברייתא דאמר ר"י אין הנדון דומה לראיה פשיטא דהאי ברייתא ודאי משמע דמדר"ח יליף אם כן לפ"ז תו לא שייך לפרש הכא האי נימא קסבר ר"י דהכא בלשון קושיא כיון דפשטא דמילתא הכי הוא לכך הוצרך רש"י לפרש דהא דקאמר נימא קסבר ר"י היינו משום דמספקא ליה לענין דינא בד' וה' כנ"ל בכוונת רש"י מיהו לפמ"ש לעיל דבירושלמי דשקלים מפרש ר"י להדיא דלשון אב הטומאה וולד הטומאה היינו דאורייתא אם כן שפיר שייך לפרש האי נימא קסבר ר"י דהכא בלשון קושיא דאם כן קשיא דר"י אדר"י ומשו"ה נמי הוצרך סתמא דתלמודא לאתויי האי דאיתמר נמי משום דממימרא דר"י הכא טפי הוי שייך לפרש איפכא אבל מדאשכחן דר"י גופא אמר ולד הטומאה דרבנן ע"כ צריך לחלק בין לישנא דאב הטומאה וולד הטומאה דהכא ובין לישנא דאב הטומאה וולד הטומאה דשקלים כדפרישית לעיל ודו"ק:

בתוספות בד"ה נימא קסבר ר"י פי' הקונט' וכו' ואין נראה לר"י דדלמא הא דנקיט שש וכו' ועוד דבד' וה' לא אזיל לאיבוד וכו' עכ"ל. קושיא ראשונה כבר נתיישב מתוך מה שכתבתי בסמוך בלשון רש"י דהא דקאמר נימא קסבר לאו בלשון הוכחה וקושיא הוא אלא דמספקא ליה מילתא דר"י לענין ד' וה' גופא ומה שהקשו עוד בקושיא שנייה דבד' וה' לא אזיל לאיבוד כיון שימצא להן אוכלין הרבה לא ידענא מאי קשיא להו דהא ודאי מסתמא איירי שכבר ביקש להן אוכלין ולא מצא דאל"כ למה ישרפנה חנם ועוד דא"כ מאי איריא תרומה טהורה עם הטמאה דאפי' טהורה לחוד אסור לשורפה ולאבדה בידים קודם זמנה דכי היכי דאסור לטמאות תרומה בידים ה"נ אסור לאבדה בידים וזה ברור וכדאיתא להדיא בירושלמי ודברי התוס' בזה צ"ע :

בא"ד ונראה לר"י דדייק וכו' וא"ת הא דבז' שורפין וכו' וי"ל כו' מסברא אין לנו ללמוד איסור מטומאה וכו' עס"ה. נראה שהתוס' כ"כ לפי פירושם לעיל בכל הסוגיא דהך מילתא אי מדמינן איסור לטומאה או לא תליא בסברא משא"כ לפמ"ש לעיל דהך מילתא אי מדמינן איסור לטומאה תליא בדרשא דקרא דונתתי לך משמרת תרומותי אי דרשינן הראוי לך שמור או לא ומתרומה ילפינן לקדשים א"כ אין מקום לדבריהם דהכא כלל ולפ"ז א"ש טובא דמה שלא רצה רש"י לפ' כפי' ר"י דהא דקאמר נימא קסבר היינו דדייק מדקאמר אבל בז' דברי הכל שורפין היינו משום דרש"י מפרש הא דמדמינן איסור לטומאה תליא בדרשא דקרא כדפרישית. כן נראה לי ודוק היטב:

בפירש"י בד"ה ואזדא ר"מ לטעמיה וכו' ואכתי איכא לאקשויי סוף סוף כיון דאין אוכל מטמא אוכל וכו' אע"כ ר' ירמיה כר"א או כאביי ס"ל וכו' עס"ה. ובאמת שזה דוחק גדול שהרי מבואר לעיל בלשון רש"י עצמו דשקלא וטריא דלעיל אפיסקא דמדבריהם היינו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל ע"ש א"כ לפ"ז ממילא משמע לר' ירמיה נמי הכי הוא מיהו לפמ"ש לעיל בכמה דוכתי אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל בקדשים אפ"ה שמעינן שפיר מדר"ח דמותר להוסיף אפילו מדרבנן לדאורייתא כיון דמסתמא איכא משקין בהדי בשר א"כ לפ"ז שפיר מתוקמא אוקימתא דר' ירמיה אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל דאי לר"י דט"מ לט"א מדאורייתא הא הוי שפיר הוספה מטומאה דרבנן לטומאה דאורייתא ע"י משקין דבהדי בשר ולר"מ נמי דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן הא בלאו הכי ע"כ אית ליה לרבי מאיר אוכל מטמא אוכל לשיטת רש"י דלקמן דף י"ט דאם לא כן והבשר אשר יגע בכל טמא דכתיב בקדשים והאי בכל טמא ע"כ דנגע בשני איירי והיכי משכחת לה לא ע"י משקין ולא ע"י אוכלין אע"כ דאוכל מטמא אוכל לר"מ וא"כ שפיר מתוקמא אוקימתא דר' ירמיה אליבא דכולי עלמא. ודוק היטב: ומה שיש לדקדק בזה מהא דאמרינן לקמן דמשקה מטבחיא דכן מלטמא טומאת אחרים יבואר לקמן:

בתוס' בד"ה ר' יוסי לטעמיה קשה ר"י גופא וכו' והא דאית ליה הכא דאוריי' בשיטת ר"ע רבו אמרה ואין זה לטעמיה ועוד קשה וכו' וכי אינו מודה ר"מ דלר"ע וכו' עס"ה. ולדעתי יש לתמוה טובא במ"ש התוס' דר"מ ור"י אליבא דר"ע פליגי והיאך אפשר לומר כן דהא רבא מדייק לעיל דר"ע ע"כ אית ליה במתני' דהכא טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא דאל"כ ליכא תוספת טומאה בעדותו וע"ז לא שייך תירוצו של הר' יוסף מירושלים ואם נאמר דדוקא אליבא דר' ירמיה כתבו התוס' כן ומשמע להו ג"כ דר' ירמיה לית ליה הוכחה דרבה דלעיל אליבא דר"ע משא"כ לרבא גופיה מפרש דר"מ ור"י אליבא דנפשייהו פליגי דמלבד שזה דוחק גדול דאדרבא איפכא מסתברא מדקאמר ר' ירמיה ואזדו לטעמייהו משמע דאליבא דנפשייהו פליגי אלא דיותר קשה דאם כן אליבא דר' ירמיה גופא נמי מצינן למימר דלעולם ר"מ ור"י אליבא דנפשייהו פליגי דאף על גב דרבא אמר לקמן דר"י לא סבר כר"ע היינו משום דרבא לטעמיה דאמר נמי לעיל דר"ע ע"כ סובר ט"מ לט"א דאורייתא וכל השקלא וטריא דלקמן דמסקינן דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה וליה לא ס"ל היינו אליבא דר"ל איירי דאמר דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה והיינו מדרשא דיטמא יטמא וע"ז סובב והולך כל השקלא וטריא דהתם משא"כ לר' ירמיה דהכא שפיר מצ"ל דלית ליה הך מילתא דר"ל לקמן דאמר בשיטת ר"ע רבו אמרה אלא אליבא דנפשיה וממילא נמי דלית ליה לר' ירמיה הא דמסקינן לקמן אליבא דרבא בשיטת ר"ע אמרה וליה לא ס"ל אלא דר"י אפילו אליבא דנפשיה ס"ל ט"מ לט"א דאוריית' ולאו מדרשא דיטמא יטמא אלא מטעמא אחרינא כמו שאבאר שם במקומו דף י"ט בטוב טעם בעזה"י ואם כן לפ"ז נמי דר"מ אליבא דנפשיה אמרה ולא אליבא דר"ע דלר"ע ודאי הוי מדאורייתא א"כ לפ"ז ממ"נ אין מקום לקושיית התוס' כאן. ועוד דאי ס"ד דר"מ ור"י בברייתא דספק משקין אליבא דר"ע פליגי ולא אליבא דנפשייהו כמו שהוכיחו התוס' מדר"י לדר"מ אם כן לפ"ז רבי יהודא ור"א ור"ש כולהו אליבא דר"ע פליגי ואם כן לפ"ז מאי מקשה הש"ס לקמן דף י"ז ע"ב דר"י אדר"י לענין טומאת משקין לטמא כלים ואיצטריך לשנויי דחזר ביה ר"י ואמאי לא משני בפשיטות דהכא ר"י אליבא דר"ע והתם ר"י אליבא דנפשיה כדאמרי' בכה"ג בדר"מ ור"י והא דמקשה נמי בסמוך דר"א אדר"א הו"מ לשנויי בפשיטות דהאי וכן היה ר"א אומר כדבריו היינו אליבא דר"ע והא דאמר ר"א אין טומאה למשקין כל עיקר בלא"ה ע"כ היינו אליבא דנפשיה דהא לר"ע שמעינן בהדיא במתניתין דיש למשקין טומאה בעולם וצ"ע ליישב שיטת התוס' בזה. אלא דלולי דבריהם שפיר יש לפרש דר"מ ור' יוסי בברייתא דספק משקין אליבא דנפשייהו פליגי כדפרישית וכמו שיבואר לקמן נמצא לפ"ז שפיר קאמר ר' ירמיה ואזדו לטעמייהו ממש ועיין במהרש"א ועיין ג"כ מ"ש הת"י בפ"ד דטהרות ודוק היטב: