Pesachim 14b

בחלל חרב הקיש חרב לחלל מתכת שנגע במת הרי הוא אבי אבות הטומאה כמת עצמו ושנגע בטמא מת הרי הוא אב הטומאה כמוהו גזירת הכתוב הוא במתכת אצל טומאת מת ולא אצל שאר טומאות:

וה"ל נר אב הטומאה וכשנותן שמן שלישי לתוכו נעשה ראשון:

נוקמה בנר של חרס דאינו אלא ראשון כנוגע בטמא מת ואשמעינן ר"ע דשלישי מותר לעשותו שני ודקשי' לך מאי הוסיף אדר' חנינא הוסיף טובא דאילו התם גבי בשר קדשים כי שריף שלישי בהדי ראשון ועשהו שני טמא היה מתחלה לטמא אחרים שהשלישי עושה רביעי בקודש ועכשיו כשהוא שני הוי טמא כלומר לא נשתנה שמו לקלקול יותר מבראשונה ואלו גבי עדותו של ר"ע גבי תרומה קאי דאילו שמן קודש אינו אלא של מנחות ונאכל הוא ואינו ראוי להדליק נר ואם נטמא קודם שנתנו במנחה משקדש בכלי אין לו היתר לכהנים ונשרף בקודש בבית הדשן כשאר פסולי קדשי קדשים אבל שמן תרומה שנטמא כהנים מדליקין בו דכתיב נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסיק' תחת תבשילך ביבמות בפ' הערל (יבמות דף עד.) ושמן שלישי של תרומה אינו טמא לטמא אחרים אלא פסול דאין שלישי עושה רביעי בתרומה וכי הדר עביד ליה שני ה"ל טמא:

מתני' קשיתיה לרב יהודה מאי איריא דתני טמא מת אי בנר של חרס קאי ובראשון עסקינן למה לי דנקט שקיבל טומאה זו מאב הטומא' של מת ליתני שנטמ' סתם ואנן קי"ל דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ומה לי אב הטומאה דמת מה לי אב הטומאה דשרץ אלא מדנקט מת ש"מ בנר של מתכת עסקינן דיש חילוק בו בין נגיעת אב הטומאה דמת לאב הטומאה דעלמא ואשמעינן דבנר שהוא עצמו אב הטומאה קאמר:

ש"מ מדקאמר הוסיף ר"ע קסבר טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא היא ודלא כהני תנאי דפירקין דאמרי לקמן שאין משקין מטמא אוכל מן התורה אלא מדרבנן דאי ס"ד דאין משקין מטמאין אחרים אלא מדרבנן מאי תוספת דאוסיף ר"ע דאמר שהשמן שהיה שלישי עשאוהו ראשון ומה בכך האי נר אב הטומאה כי עשאו ראשון להאי שמן מאי מהני ליה אחרי שלא יטמא אחרים:

לאפסולי גופיה הוא דמהני ליה הא פסול וקאי:

דילמא אהני ליה שיטמא אחרים מעכשיו מדרבנן:

אי תוספת דרבנן אתא לאשמעי' מאי איריא דנקט שמדליקין אותו בנר אב הטומאה שעושין אותו להאי שמן ראשון דאורייתא א"נ אשמעינן שמדליקין אותו בראשון לטומאה או בשני לטומאה נמי תחלה הוי כלומר איכא נמי תוספת מדרבנן כי ההיא שנעשה ראשון מדרבנן ומטמא עוד שני ושלישי דהא גזור רבנן על המשקין שאפילו נגעו משקין בשני יעשו ראשונים:

ואילו הכא פסול וטמא אע"ג דשלישי של תרומה מטמא הקודש כמו שלישי דקודש דתנן במסכת טהרות (פ"ב משנה ז) שלישי שבכולן מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קודש ואתרומה קאי מ"מ אור"י דמגע טבול יום לא חשיב כשלישי דאפילו בקודש גופיה לא מטמא דבמעילה בפ' חטאת העוף (מעילה דף ח.) תנן חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ודייק בגמרא לאיפסולי אין לטמויי לא והכי סבר רבי עקיבא לקמן (פסחים דף יט.) בהסולת והקטורת והלבונה וכו' מיהו תימה דשלישי דטבול יום יעשה רביעי מק"ו ממחוסר כפורים כדמסיק רבי יוסי שלישי דעלמא ונימא מה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול בקודש שלישי דטבול יום שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקודש ואם יש שום מיעוט בשלישי דטבול יום א"כ כי עביד לקמן ק"ו נימא שלישי דטבול יום יוכיח ובירושלמי במסכת חגיגה פריך לה:

אפילו בראשון ושני נמי תחלה הוי מכאן משמע דשמן חשוב משקה ולקמן (פסחים דף יז.) גבי משקה בית מטבחייא וכן בכמה דוכתי והא דתנן (טהרות פ"ג משנה ב) ר"מ אומר שמן תחלה לעולם וחכ"א אף הדבש ור"ש שזורי אומר היין פירוש דווקא יין אבל הנך לא ופסקינן בהקומץ רבה (מנחות לא.) דהלכתא כוותיה אור"ת דהתם מיירי בנקרש ואחר כך נמוח כדמשמע בתוספתא דקאמר התם במה אמרו שמן תחלה לעולם בנקרש ואחר כך נמוח ובלא נקרש משמע דכ"ע מודו וכן משמע בריש פ"ג דמסכת טהרות (משנה א) דקתני התם הרוטב והגריסין וחלב ושמן שהן משקה טופח הרי הן תחלה קרשו ואח"כ נימוחו הרי הן שניים ובתר הכי קתני ר"מ אומר השמן תחלה לעולם והיינו לעולם אפי' קרשו ואהא קאי ר"ש שזורי והכא משמע ליה בלא נקרש:

הכא טהור וטמא הקשה ר"י לוקמ' בז' דאסור מדאורייתא והיינו מדבריהם כי היכי דשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני ה"נ איסור דאורייתא ורבי יוסי דאמר אינה היא המדה אית ליה דלית לן למילף איסור מטומאה כמו שאפרש לקמן לר"ל משום בר קפרא דלא ילפינן איסור מטומאה ואור"י דלא בעי לאוקמא בשבע דשורפין תרומה טהורה עם הטמאה משמע ליה כדרך שבני אדם רגילין לשרוף והיינו בשש:

התם פסול וטמא והכא טהור וטמא וקשה לר"י בשלמא למ"ד אוכל מטמא אוכל א"ש דלא יליף איסורא דרבנן בשעה ששית מפסול דאורייתא אבל למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא אמאי לא יליף שפיר כמו שמותר לעשות מפסול דאורייתא ראשון דאורייתא ה"נ מותר לעשות מאיסורא דרבנן שני דרבנן כדקמדמי בסמוך דקאמר נימא דקסבר ר"מ כו' ואור"י דלא דמי דמקלקול דאורייתא שיכול לקלקלו עוד יותר אין ללמוד שיוכל לקלקל קלקול דרבנן יותר אפי' בקלקול דרבנן אבל בסמוך מדמי שפיר קלקול איסור דרבנן לקלקול שלישי דרבנן תדע דהא ר' יוסי דס"ל לקמן (פסחים טז.) טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא וה"ל וולד טומאה דר' חנינא דאורייתא לא יליף מיניה איסורא דרבנן שיהא מותר לעשותו שני דרבנן דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל כששורפו עם טמאה לא הוי אלא שני דרבנן וא"ת למאי דמוקים לה בולד טומאה דרבנן ר' חנינא נמי מוסיף אדר' עקיבא דמר"ע דאמר פסול מדאורייתא מותר לעשותו ראשון לא שמעינן שיהא שלישי דרבנן מותר לעשותו שני ובירושלמי פריך לה וקאמר למ"ד בולד טומאה דרבנן לא בא ר"ע אלא לפחות תיפתר בטבול יום דבית הפרס שהוא מדבריהם אך שמחליף דברי רבי יוחנן לבר קפרא:

באב הטומאה דאורייתא נראה לר"י דלהכי נקט דאורייתא משום דאיכא אב הטומאה דרבנן כגון מעת לעת שבנדה ובית הפרס וארץ העמים והרבה כיוצא בהן והא דנקט דאורייתא לא נפקא מינה מידי למ"ד אין אוכל מטמא אוכל דמ"מ לא מטמא אלא מדרבנן ולא נקט דאורייתא אלא משום דבעי למימר ולד טומאה דרבנן דהוי דווקא דרבנן:

ולד טומאה דרבנן פ"ה כגון כלי שנטמא במשקין והק' ה"ר יעקב דאורלינ"ש א"כ היכי יליף רבי מאיר מדברי ר' חנינא הא בשר קודש שנטמא מכלי שנטמא במשקין אינו נשרף אלא בעיבור צורה כדמוכח במס' חגיגה (דף כב. ושם) ובפ' על אלו מומין (בכורות דף לח. ושם) דקאמר כלי שנטמא במשקין מאחוריו תוכו ואזנו ואוגנו וידיו טהורין דעבוד בהו רבנן היכרא דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים ומאחר שנעש' נותר אפי' היה טהור לגמרי מותר לשורפו עם הטמא' כדמוכח לקמן (פסחים טו ע"ב) מיהו אי עיבור צורה היינו לינה בעלמא אע"ג דלא הוי נותר לא קשה מידי ולפרש"י אינה היא מן המדה דר' יוסי היינו דלא מדמינן איסור דרבנן לטומאה דרבנן ונראה לר"י דוולד טומאה דרבנן היינו כדמפרש ר' ירמיה הכא בבשר שנטמא במשקין ור' מאיר לטעמיה וכו' ור' יוסי לטעמיה דאמר טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא אע"ג דבכלי שנטמא במשקין אין שורפין קדשים אלא בעיבור צורה בשאר טומאה דרבנן שורפין דלא כל הטומאות שוות ואור"י דלמ"ד אוכל מטמא אוכל לא איצטריך לאוקמא לעיל בולד ולד אלא לרבי יוסי דאמר משקין לטמא אחרים דאורייתא והוי ולד טומאה דאורייתא אבל לרבי מאיר דהוי ולד טומאה דרבנן בלא ולד ולד איכא תוספת טומאה דמעיקרא טמא דרבנן והשתא כששורפין טמא דאורייתא הקשה ר"י למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מדאוריי' א"כ לר' יוסי לא משכחת שלישי דאורייתא אלא שנגע שלישי במשקין שנגעו באוכל ראשון א"כ מאי תוספת טומאה איכא כששורפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה דכיון דאין אוכל מטמא אוכל לא הוי שני אלא מדרבנן ובלאו הכי הוי שני דרבנן כיון שנטמא מן המשקין דהוי תחלה ואור"י דאכתי לא נגזרה גזירה דכל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחלה כדפי' לעיל א"נ דהאי שלישי נטמא בעצים ולבונה כדפירש ר"ת לקמן גבי רביעי בקדש וסבירא ליה השתא דחיבת הקודש מהני למימני ביה ראשון ושני אע"ג דר"ל בעי לה (לקמן פסחים דף כ.) ולא איפשיט:

דמדאורייתא טהור מעליא הוא הקשה ר"י הניחא למ"ד אוכל מטמא אוכל יליף שפיר איסור דרבנן לעשותו שני משלישי מדרבנן אע"ג דאיסור הוי כמו פסול ולעיל משמע דטמא ופסול אינם שוין דחשיב ליה הוסיף מ"מ בטומאה דרבנן לא משמע ליה לחלק אלא למאן דסבר אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא מאי קסבר אי קסבר דיש להשוותם א"כ בלא שום ראיה יהא איסור דרבנן מותר לעשותו שני דרבנן ואי קסבר דאין להשוותם אם כן היכי יליף משלישי וי"ל דלא יליף טפי אלא מכיון דחזינא דשלישי שהוא מקולקל דרבנן מותר לעשותו שני א"כ אין לחלק בין דרבנן לדאורייתא וילפינן איסורא דרבנן מפסול דאורייתא לרבי עקיבא דמותר לעשותו טמא ואור"י דהא דשרי ר' יהושע במתני' לשרוף תלויה עם הטמאה לר' יוסי היינו תלויה דאורייתא דלדידיה שלישי דרבנן אסור לעשות שני:

אקשי' מכדי שמן שנפסל בטבול יום מאי הוא שלישי כי הטבול יום פוסל ואינו מטמא והשלישי פוסל ואינו מטמא דתנן בתרומות פ"ב הראשון והשני שבתרומה טמא ומטמא והשלישי פסול ולא מטמא דתנן בטבול יום פ"ב המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתו פסל את כלן נמצא זה השמן פסול והוא כמו שלישי כדנגע ביה בזה השמן הנר שנטמא מת שני הוא כי הנר הוא ולד ראשון והשמן שנגע בנר נעשה ולד שני מאי קמ"ל ר' עקיבא שלישי מותר לעשותו שני היינו דר' חנניה סגן הכהנים ומוקים רב יהודה למתני' בנר של מתכת דרחמנא אמר בחלל חרב ודייקי' מדהו' ליה למכתב בחלל כדכתי' [במדבר יט יח] ועל הנוגע בעצם או בחלל וכתי' וכל אשר יגע על פני השד' בחלל חרב או במת שמעי' מינ' דלא כתבו אלא ללמד כי החרב הרי הוא כחלל ותניא בספרי דבי רב בחלל חרב בא הכתוב ולמד על החרב שמטמא טומאת שבעה והנוגע בו טמא טומאת שבעה הא למדנו לכלים ולאדם וגו' וגרסי' בתחלת שחיטת חולין בענין טמא השוחט בקדשים האי טמא דאיטמי במאי אי נימא דאיטמי במת בחלל חרב כתיב וילפינן חרב הרי הוא כחלל אב הטומאה [הוא] טמייה לסכין תיזל סכין תטמיה לבשר נתברר כי כל כלי מתכת הנוגעים בטמא מת הן אב והשמן שהיה שלישי עכשיו בנגיעתו בנר שנטמא בטמא מת נעשה ולד ראשון וקאמ' לן ר' עקיב' שלישי מותר לעשותו ראשון וכבר פרשנוהו בתחלת שחיט' חולין. וראינו לרבותינו הגאונים שהעמידו זה הנר שנהרג בו אדם הוא מכלל שאם לא נהרג בו אין זה הדין עליו ונתקש' לנו שיש שמועות מוכיחות כאשר פירשנו ונדחק רב יהוד' ואמר נר של מתכת ולא אמר נר של חרש שאע"פ שהנר של חרש הנוגע בטמא מת טמא הוא והרי הוסיף ר"ע על ר' חנניה סגן הכהנים דר' חנניה לא אמר אלא טמא שלישי מותר לעשותו שני אבל טמא ופסול לא אמר ואלו ר' עקיבא הוסיף אפי' פסול [מותר] לעשותו טמא.

מתני' קשיתי' מאי איריא מתני' נר שנטמא בטמא מת:

אמר רבא ש"מ מדר' עקיבא דקתני הוסיף דטומאת משקין כגון השמן וכיוצא בו לטמא אחר דאורייתא היא דאי ס"ד מדרבנן הוא אבל מדאורייתא טמא הוא אותו המשקה ואינו מטמא אחרים כל שאינו מטמא פסול הוא הנה הטומאה השניה לא הוסיפה לו ולשמן כלום פסול היה מקודם ועכשיו פסול הוא ואלא מאי לטמא אחרים מדאוריי' הוא מכדי משקה לא שנא כי נגעו באב הטומאה ולא שנא כי נגעו בראשון ובשני אינהו שני עבדי דתנן בפ"ח [דפרה] כל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום למה לי למתני בנר שנטמא בטמא מת ולאוקמא בנר של מתכת ליתני בנר ואפי' בנר של חרש שמעינן מינה שלישי מותר לעשותו שני ראשון וטמא משקים לטמא אחרים דאורייתא:

כבר ביארנו שלא אמרו חרב הרי הוא כחלל לענין חרב לבד אלא אף בכל כלי מתכות הא בשאר כלים מיהא לא מעתה נר של חרס שנטמא בטמא מת הרי הוא ראשון ושמן שלישי מותר להדליקו בו שהרי רשות בידינו שנהא מוסיפין טומאה כמו שביארנו ואע"פ ששמן שלישי של תרומה הוא כמו שביארנו במשנה ולא היה מטמא שאין שלישי עושה רביעי בתרומה מותר לעשותו שני אע"פ שעכשיו נעשה סיבה לעשות שלישי ולענין חרב כחלל מיהא שביארנו שלא נאמרה אלא בכלי מתכות הא שאר כלים לא תדע שגדולי המחברים כתבוה אף בכלי שטף ובכל הכלים חוץ מכלי חרס שאין נעשין אב הטומאה לעולם וזה שאמרו כאן בנר של מתכת לא נאמרה אלא למעט של חרס ואף בספרי שנאוה כן:

בפירש"י בד"ה מתני' קשיתי' כו' ליתני שנטמא סתם ואנן קי"ל דאין כלי כו' עכ"ל פירושו מגומגם לי דהא לא ה"מ למתני שנטמא סתם דמצינו כלי שנטמא במשקין דהוה טמא מדרבנן כפירש"י לקמן אלא דהכי הל"ל דה"מ למתני שנטמא באב הטומאה ול"ל למתני טמא מת אי לאו דאיירי בנר של מתכת וק"ל:

תוס' בד"ה הכא טהור כו' כי היכי דשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני ה"נ איסור כו' עכ"ל לפי מה שכתבו התוס' לקמן דאיסור הוה כמו פסול א"כ קשה דליכא למילף איסור דאורייתא משלישי דאוריי' דכמו דטמא ופסול אינן שוין דחשיב ליה מוסיף ה"נ טמא ואיסור אינן שוין ומיהו מדר"ע ודאי איכא למילף שפיר איסור דאוריי' מפסול דאוריי' ומ"ש דל"ל למילף איסור מטומאה כמו שאפרש לקמן לר"ל כו' היינו מ"ש לקמן בד"ה נימא קסבר כו' וי"ל כיון דמדר' יהושע יליף ולא מצינו דר"מ יליף איסור מטומאה מסברא כו' ע"ש ור"ל הכא כמו דפליגי בר קפרא ור' יוחנן לקמן איכא למימר דפליגי ביה הכא ר"מ ור' יוסי ודו"ק:

בד"ה התם פסיל כו' תדע דהא ר"י דס"ל לקמן טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא כו' לא יליף מינה איסורא דרבנן כו' עכ"ל לכאורה דר"ל דלא יליף מיניה היינו מהא דר' חנינא אבל קשה דמאי תדע היא זו דהא ודאי ליכא למילף מידי מדר"ח דאימא שלישי דאורייתא יכול לעשותו שני דרבנן למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אבל איסור דרבנן אסור לעשותו שני דרבנן דמה"ט לא קשה ליה לר"י מעיקרא אלא לר' עקיבא דמיירי בפסול דאורייתא דיכול לעשותו ראשון דאורייתא דה"נ מותר לעשות מאיסור דרבנן שני דרבנן אבל לר"ח אי איירי בולד דאורייתא ל"ק ליה לר"י מידי משום דאימא שלישי דאורייתא יכול לעשות שני דרבנן אבל איסור דרבנן אינו רשאי לעשות שני דרבנן ונראה דהא שכתבו התוס' תדע כו' לא יליף מינה איסור דרבנן כו' היינו נמי מהא דר"ע וכקושיית ר"י מעיקרא אלא דקא אמרי תדע מדר' יוסי גם לפי האמת ודו"ק:

בא"ד ר"ח נמי מוסיף אדר"ע כו' לא שמעינן שיהא שלישי דרבנן מותר לעשות שני כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם אמאי לא תקשי להו בפשיטות טפי למאי דמוקי לה בולד טומאה דרבנן למ"ד דאוכל מטמא אוכל הא ר"ח נמי מוסיף הוא דלדידיה אפי' טומאה דרבנן דטהור מעליא הוא יכול לעשותו שני דאורייתא ור"ע לא קאמר אלא דפסול דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא והיא בעצמה פירכת ירושלמי לא בא ר"ע אלא לפחות דהיינו לר"ח אפי' טהור מעליא מדאוריי' יכול לעשותו שני דאורייתא ור' עקיבא לא קאמר אלא פסול דאורייתא דיכול לעשותו שני דאורייתא ויש ליישב דבריהם דודאי למ"ד אוכל מטמא אוכל יש להקשות כן בפשיטות וכדפרי' בירושלמי אלא שהוסיפו התוס' לומר דלמ"ד נמי אין אוכל מטמא אוכל יש להקשות דר"ח מוסיף הוא דהא דמותר לאיסור [שלישי] דרבנן לעשותו שני דרבנן ליכא למילף להיתרא מהא דר"ע ומהא דר"ח איכא למילף כמ"ש התוס' לעיל מיניה ודו"ק:

בא"ד תפתר בטבול יוס דבית הפרסה שהוא מדבריהם כו' עכ"ל ק"ק לפ"ז דאימא דר"ח בוולד טומאה דאוריי' איירי ומדבריהם דקאמר ר"מ אדר"ע קאי דאיירי בטבול יום דרבנן דיכול לעשות דאוריית' ובהא גופיה נמי איכא למימר מוסיף אדר"ח ויש ליישב ודו"ק:

בגמ' לאיפסולי הוא גופיה הא פסול וקאי וכו' כצ"ל:

ברש"י ר"ה אי תוס' דרבנן וכו' שאפילו נגעו משקין בשני וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה התם פסול וטמא וכו' תדע דהא רבי יוסי וכו' נראה דרצה להוכיח דגמ' לא מדמה שלישי דרבנן לאיסור דרבנן ולכך יהא מותר לעשות מאיסור דרבנן שלישי דרבנן דהא לא מוסיף מידי דא"כ אמאי לא יליף רבי יוסי מדברי רבי חנינא כן רק שגמ' מביא בסמוך ראיה דמקלקלין בדרבנן כמו בדאורייתא דאל"כ מה יש להוכיח מרבי חנינא לר' יוסי הא לדבריו היה מתחלה שלישי דאורייתא ולבסוף נעשה שני דרבנן למ"ד אין אוכל וכו' ר"ל נמי דרצה לומר אמאי לא יליף מיניה פי' מרבי עקיבא כדהוה קושית התוס' אבל נראה דוחק דאם כן הוי כמו תדע מן הקושיא:

בתוספות בד"ה ואילו הכא פסול וטמא אע"ג דשלישי של תרומה מטמא הקדש כמו שלישי דקדש וכו' ולכאורה יש לדקדק דמאי קשיא להו שהרי רש"י כבר נזהר מזה בפ' חומר בקדש דף כ"ד ומפרש דרביעי בקדש מדרבנן הוא למאי דקיי"ל דאמרינן דיו אף ע"ג דמיפרך ק"ו ע"ש א"כ לפ"ז הוי מקשי הש"ס הכא שפיר דהא הכא בעדותו של ר"ע לענין טומאה דאורייתא איירי ואם כן שפיר קאמר ואילו הכא פסול וטמא מכ"ש למאי דפרישית בסמוך דכל השקלא וטריא דהכא היינו אפילו למאי דקיי"ל אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא ואפ"ה כולה מתניתין דר"ח ודר"ע מדאורייתא איירי מ"מ יש ליישב דהתוס' מקשו שפיר כיון דהכא אליבא דר"ע קיימינן ולדידיה ודאי רביעי בקדש דאורייתא דכיון דס"ל לר"ע דשני עושה שלישי בחולין אם כן קרינן ביה ברביעי בקדש והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בשלישי וכמ"ש התוס' להדיא שם בחגיגה ולפ"ז ממילא משמע להו דהא דתנן נמי במס' טהרות שלישי שבכולן וכו' ופוסל אוכלי קדש אע"ג דאיכא למימר דהך מילתא מעלה דרבנן בעלמא מ"מ אליבא דר"ע ודאי הוי מדאורייתא דהא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא משמע דלא שנא נוגע בחולין או בתרומה או בקדש כנ"ל. אלא שאם לזה נתכוונו התוספות לא היו צריכין לאתויי ממתניתין דמס' טהרות אלא מדר"ע גופא הוי מצי לאקשויי בפשיטות ויש ליישב וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

בא"ד מ"מ אומר ר"י דמגע טבול יום לא חשיב שלישי וכו' דבמעילה פ' חטאת העוף וכו' ודייק מינה לפסולי אין לטמויי לא וכו'. אף ע"ג דהתם דייקינן עלה דפלוגתא דאבא שאול ורבנן היא מ"מ לאבא שאול גופא נמי מסיק רבא התם דאינו אלא מעלה מדרבנן בעלמא בטבול יום אלא שאכתי יש לדקדק דמאי אלימי להו להתוס' הך סתמא דמתניתין דמעילה דמגע טבול יום לא חשיב כשלישי מהך סתמא דמתניתין דשילהי נדה דאמרו ב"ה התם דחזרו לומר דטבול יום הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים משמע דהיינו כאבא שאול אלא דלענ"ד יש לחלק דבנדה גופא לא איירי אלא בטבולת יום ארוך דהחמירו בה רבנן לעשותה כטמא מת דהיינו ביושבת על דם טוהר ומשו"ה החמירו בה אבל בשאר טבול יום תליא בפלוגתא דאבא שאול ורבנן כנ"ל ברור וכן נראה להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות משכב ומושב ע"ש עד שאני תמה מאד על בעל התי"ט שם שילהי נדה שהקשה דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי וכמדומה אני ששכח דברי עצמו במ"ש שם באותה המשנה גופא שנראה מדבריו להדיא שיש לחלק כמו שכתבתי פה ברור בלי שום גמגום ודוק היטב:

בא"ד מיהו תימא דשלישי דטבול יום יעשה רביעי מק"ו וכו' א"כ כי עביד לקמן ק"ו נימא שלישי דטבול יום יוכיח ובירושלמי במס' חגיגה פריך לה עכ"ל. ואני עומד ומשתומם על דברי התוס' בזה שהקשו קושיית הגמ' בעצמה ובסוטה פ' כשם אמר רבי יוחנן אמילתא דרבי יוסי טעם בריבי איני יודע מה הוא שהרי תשובתו בצדו אוכל הבא מחמת טבול יום יוכיח ושקיל וטרי בהך מילתא טובא ע"ש ותמצא שהתוס' כאן הקשה מה שהביא רבי יוחנן בעצמו ובאמת לפי שיטת רש"י בחגיגה דף כ"ד שהבאתי לעיל בסמוך יש לחלק בין סוגיא דסוטה לסוגיא דהכא וכדמשמע נמי מלשון התוס' במעילה דף ט' מ"מ עיקר התמיה במקומה במה שכתבו התוס' כאן ובירושלמי במס' חגיגה פריך לה ואחר העיון בירושלמי ראיתי דר"י גופא הוא דפריך לה אם כן למה שבקו התוס' לסוגיא ערוכה וארוכה כמות שהיא בתלמודא דידן בסוטה פ' כשם ומייתי לישנא דר"י גופא דנקיט לה בירושלמי בלישנא קצרה ואי איתא דמתוך הסוגיא דסוטה אתי להו שפיר אם כן בירושלמי גופא נמי לא הוי פריך מידי וצריך עיון גדול ליישב ודוק היטיב:

בגמרא אמר רבא ש"מ וכו' ממאי דילמא לטמא אחרים מדרבנן נראה דהך קושיא לא שייכא אלא אליבא דרבינא משמיה דרבא דאמר אפילו בקדשים אין עושה כיוצא בו ואם כן הוי עדותו של ר"ח סגה"כ נמי מדרבנן ואם כן מקשה שפיר דאפילו אי סבר ר"ע טומאת משקים לטמא אחרים מדרבנן אפ"ה הוי הוספה לגבי ר"ח דמדר"ח לא שמעינן אלא שלישי דאורייתא מותר לעשות שני דרבנן והוסיף ר"ע דשלישי דאורייתא מותר לעשות אפילו ראשון דרבנן משא"כ לרב אדא בר אהבה משמיה דרבא דאמר לעיל דבקדשים עושה כיוצא בו לפ"ז הוי עדותו של ר"ח בהוספת טומאה מדאורייתא ואם כן לא הוי מקשי הכא מידי דודאי אי הוי סבר ר"ע דטומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן אם כן לא הוי הוספה לגבי דר"ח דאדרבה לא בא ר"ע אלא לפחות כמו שהקשו התוס' בשם הירושלמי והכא לא שייך תירוצו של הירושלמי וא"כ לשיטת התוספו' קשה טובא דלפמ"ש לעיל בד"ה מאי קמ"ל דכל השקלא וטריא בהוספה דר"ע היינו למ"ד אוכל מטמא אוכל מדאורייתא בקדשים אם כן משמע דסתמא דתלמודא סובר הכי ואם כן לא הוי מקשה הכא סתמא דתלמודא מידי דנראה דוחק לפ' דשקלא וטריא דלעיל איירי אליבא דר"א בר אהבה והכא אליבא דרבינא מיהו לפמ"ש לעיל דשקלא וטריא דלעיל היינו אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל והיינו משום דאפ"ה שמעינן מדר"ח אפילו לענין טומאה דאורייתא כיון דמסתמא משקין בהדי בשר כדפרישית א"כ מקשה הכא שפיר דילמא קסבר ר"ע טומאת משקים לטמא אחרים מדרבנן ואם כן לפ"ז לר"ע לא הוי עדותו של ר"ח אלא לענין הוספת טומאה מדרבנן דהא אפילו בדאיכא משקין בהדי בשר נמי לא הוי אלא הוספת טומאה מדרבנן במה שנטמא הבשר שני מחמת הבשר ראשון וא"כ שפיר הוסיף ר"ע אדר"ח לענין שלישי דאורייתא דמותר לעשותו אפילו ראשון דרבנן כנ"ל נכון ודו"ק:

בתוס' בד"ה והתם פסול וטמא וכו' וקשה לר"י בשלמא למ"ד אוכל מטמא אוכל א"ש אבל למ"ד וכו'. עכ"ל ולכאורה גברא רבה קא חזינא ותיובת' לא קא חזינא דהא התוס' כתבו לעיל בד"ה מאי קמ"ל דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו למ"ד אוכל מטמא אוכל וא"כ מקשה הש"ס הכא שפיר אהאי מ"ד גופא האיך מפרש למתניתין אליבא דר"מ ויש ליישב דמשום הך קושיא דמי מפ' ר"ל משום בר קפרא בסמוך דמדבריהם דר"מ היינו מדברי ר"א ור"י ומש"ה לא ניחא להו להתוס' לומר דרבינא משמיה דרבא דאמר דבקדשים עושה כיוצא בו פליג אדבר קפרא וב"ק תנא הוא. ועוד דהא קושיית ר"י דהכא הן הן ממש דברי רבי יוסי דברייתא בסמוך דאמר אין הנדון דומה לראיה וכו' אם על השמן שנפסל בטבול יום זה פסול וזה טמא ואם כן לפ"ז פשיטא דלא שייך לומר דרבינא משמיה דרבא פליג אדר"י דס"ל אוכל מטמא אוכל בקדשים כנ"ל בכוונת קושיית התוס'. מיהו לשיטת רש"י לקמן דף י"ט דבלא"ה ע"כ סובר ר"י דאוכל מטמא אוכל ואם כן אין מקום לקושיית ר"י כלל. ובר מן דין בעיקר קושייתו של ר"י לא ידענא מאי קשיא ליה דהא משמע בפשיטות דעיקר עדותן של ר"ח ור"ע אי מותר להוסיף טומאה על טומאתו או לא וכן פלוגתא דר"מ ור"י ע"כ היינו משום דרשא דמשמרת תרומותי אי שייך בתרומה טמאה או לא וקדשים אתיא בק"ו מתרומה כמו שפירש"י לעיל במשנה ובאמת דהך מילתא איתא בבכורות פ' עד כמה דף ל"ג דמעיקרא הוי בעי למימר דהך פלוגתא דר"א ור"י תליא בפלוגתא אי יש אם למקרא או יש אם למסורת אי איירי בתרומה טהורה לחוד או בשתי תרומות ובתר הכי מסיק הש"ס דפליגי בדרשא דלך דר"י סובר הראוי לך שמור ושאינו ראוי לך א"צ שימור. נמצא דלפ"ז בהך מילתא גופא הוצרכנו לעדותן של ר"ח ור"ע דמותר להוסיף טומאה בדבר שהולך לאיבוד דלא קרינן ביה לך ובלאו עדותן הוי משמע דאסור להוסיף טומאה משום דרשא דתרומותי דמשמע בשתי תרומות אפי' טמאה דאע"ג דהולך לאיבוד אפ"ה בעי שימור ואם כן לפ"ז ודאי הש"ס מקשה שפיר הא דקאמר ר"מ מדבריהם למדנו דפשיטא מדר"ח לא למדנו כלום דנהי דאמר ר"ח דמותר להוסיף טומאה היינו משום דס"ל דתרומותי חדא משמע והיינו תרומה טהורה אבל טמאה לא בעי שימור ומשא"כ לענין שריפת תרומה טהורה וטמאה בפסח לעולם דאסור דאע"ג שהולך לאיבוד דלאו בהכי תליא מילתא כיון דסוף סוף טהורה היא קרינן ביה שפיר משמרת תרומותי וא"כ כיון דצריכה שימור פשיטא דאסור להוסיף טומאה אפי' בטומאה מדרבנן כדקיי"ל בכל דוכתי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואם כן בכה"ג מקשה הש"ס שפיר דמדברי ר"ע נמי לא למדנו דמי דמי התם פסול וטמא ומשום הכי לא בעי שימור דתרומותי חדא משמע בטהורה לגמרי משא"כ הכא לענין חמץ בפסח כיון דטהורה לגמרי אע"ג דאיכא איסור חמץ והולכת לאיבוד אפ"ה בעי שימור דלאו בהולכת לאיבוד תליא כיון דלא שמעינן מדר"ח ור"ע דאית להו דרשא דלך למידרש הראוי לך שמור וע"ז מסיק הש"ס שפיר נימא קסבר ר"מ מתניתין באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דרבנן דמדאורייתא טהור מעליא הוא ובודאי דבעי שימור אפ"ה מתיר ר"ח להוסיף טומאה והיינו ע"כ משום דדריש לך הראוי לך שמור משא"כ בהולכת לאיבוד דאינה ראוי לך לא בעי שימור אם כן שפיר קאמר ר"מ מדברי ר"ח למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח כיון שהולכת לאיבוד ולא קרינן ביה לך לא בעי שימור כנ"ל נכון וברור בעזה"י בסוגיית הגמ' דבכורות. ומתוך כך נתיישב גם כן קושיית התוס' דלעיל בסמוך ד"ה הכא טהור והכא טמא דאפילו אי הוי מוקמינן להאי דשורפין תרומה טהורה דר"מ בשעה שביעית דאסור מדאורייתא אפ"ה לא למדנו דבר זה מדר"ח מה"ט גופא דפרישית ודוק היטב:

בא"ד תדע דהא ר"י דס"ל לקמן טומאת משקין וכו' עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דמאי אולמא להו הך דר"י דלקמן דאיירי בטומאת משקין טפי מהאי דר"י דברייתא דבסמוך דאמר אין הנדון דומה לראיה וכו' אם על השמן וכו' זה פסול וזה טמא וכבר כתבתי שהן הן ממש דברי המקשה דהכא שע"ז הקשה ר"י קושייתו והוכרח לתרץ לחלק בין קילקול דאורייתא לקילקול דרבנן וממילא דבזה מתורץ נמי הך דר"י דלקמן ומאי אולמא הך מהך מלבד מה שהקשה מהרש"א ז"ל על לשון התוס' כאן במ"ש תדע ע"ש ותירוצו לכאורה נראה דוחק אמנם לענ"ד יש ליישב ע"ד שכתבתי בסמוך דודאי מהך קושיית ר"י דמעיקרא אין הכרח כ"כ לתירוצו לחלק בין קילקול לקילקול אלא דבפשיטות מ"ל דאה"נ דמקשה דהכא קאי אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל כמו סוגיא דלעיל ואם כן מה"ט גופא ל"ק נמי מהך ברייתא דר"י בסמוך דאפשר לפ' בזה כשיטת רש"י לקמן דר"י בלא"ה ע"כ ס"ל אוכל מטמא אוכל ע"ש משא"כ מהך דר"י דלקמן לאוקימתא דרבי ירמיה דר"מ ור"י לטעמייהו דר"מ סבר טומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן ור"י סבר מדאורייתא מ"מ שמעינן מיהא להך אוקימתא דר"מ ור"י ס"ל אוכל מטמא אוכל מדאורייתא כמ"ש רש"י לקמן דהא לא פליגי אלא בטומאת משקין לחוד ואם כן כתבו התוס' הכא שפיר תדע דאיתא לתירוצו דר"י דמחלק בין קילקול לקילקול דאל"כ תיקשה למ"ד אין אוכל מטמא אוכל היכא מפרש מילתא דר"י דמתניתין ודברייתא דבסמוך דאמר זה פסול וזה טמא כיון דשמעינן לר"י דאית ליה טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא. ולא שייך לומר כלל דמ"ד אין אוכל מטמא אוכל פליג אדר"מ ור"י. ובזה נתיישב ג"כ היטיב תירוצו של מהרש"א ז"ל ודו"ק. ועוד נ"ל לפ' כוונת התוס' בדרך אחר יותר נכון וליישב קושיית מהרש"א דנהי דר"י בקושייתו מעיקרא לא פשיטא ליה להקשות במאי דקאמר הש"ס בדר"ח התם טמא וטמא הכא טהור וטמא היינו משום דהיה באפשר לומר דהמקשה סובר דנהי דשמעינן מדר"ח דשלישי דאורייתא מותר לעשות שני דרבנן מ"מ איסור דרבנן אסור לעשות שני דרבנן אלא מדר"ע קשיא לר"י שפיר למאי דלא ניחא להו לאוקמי שיטת המקשה אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל דוקא וע"ז הוכרח ר"י לתרץ לחלק בין קילקול לקילקול אלא משום דאין סברא זו פשוטה לר"י לחלק בכך א"כ יותר היה בהכרח לתרץ קושייתו דמעיקרא דסוגיא דהכא אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל איירי וע"ז הוסיף ר"י בלשונו לומר תדע וכוונתו שאם נאמר דאין לחלק בענין הקילקולים בין דאורייתא גופא לדרבנן גופא אם כן ממילא נמי דאין לחלק בהך סברא אליבא דר"ח לומר דנהי דמותר להוסיף מדאורייתא לדרבנן אפ"ה אסור להוסיף מאיסור דרבנן לדרבנן דמה"ת דמסברא אית לן למימר דטומאה דרבנן לא מיקרי הוספה כלל כיון דאכתי טהור מדאורייתא ולא שייך הוספת טומאה אלא מדאורייתא לדאורייתא דוקא כמשמעות לשון המקשה אי מדר"ח התם טמא וטמא והכא טהור וטמא וכמשמעות לישנא דר"י בברייתא דבסמוך וע"ז כתב ר"י דע"כ צריך לחלק בין קילקול לקילקול דאל"כ תיקשה מהך דר"י דלקמן והיינו מה"ט גופא דפרישית דאי ס"ד דאין לחלק בין קילקול דאורייתא גופא לקילקול דרבנן גופא אם כן בפשיטות מסתבר לומר דטומאה דרבנן לא מיקרי הוספה כלל לגבי דאורייתא כיון דאכתי מדאורייתא טהור מעלי' ואם כן תקשה מדר"י לקמן אליבא דמ"ד אין אוכל מטמא אוכל כן נראה לי נכון ודוק היטיב:

ועוד יש לי לפרש בדרך שלישי על הדרך שכתבתי לעיל דאפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפילו בקדשים מדאורייתא אפ"ה שמעינן שפיר מדר"ח דמותר להוסיף אפילו מטומאה דאורייתא לדאורייתא דהא מסתמא איכא משקין כל שהן בהדה ומש"ה מקשה שפיר נמי הכא אליבא דר"ח הכא טמא וטמא וכו' אבל לענין שריפת תרומה טהורה עם הטמאה שפיר מצינן למילף דאיסור דרבנן מותר לעשות שני דרבנן והיינו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל למאי דמשמע להו להתוס' דבתרומת חמץ מסתמא ליכא משקין בהדייהו ואף שכתבתי לעיל בלשון התוס' ד"ה מאי קמ"ל דהתוס' לא נחתו להך סברא דמסתמא אינא משקין בהדי בשר אפשר דהתוספות דלעיל היינו לשיטת ר"ת שם לעיל מיניה דמשקין פחות מרביעית אינן מטמאין אחרים אלא מדרבנן משא"כ בלשון התוס' כאן שהן מדברי ר"י שפיר מ"ל דאזיל לשיטתו שמפרש לעיל דאפילו משקין כל שהוא מטמאין אחרים מדאורייתא וא"כ שפיר שמעינן מדר"ח דמותר להוסיף אפילו טומאה דאורייתא כיון דמסתמא איכא משקין בהדי בשר גם זה נראה לי נכון מאד ודוק היטיב ולקמן אבאר עוד בזה בעזה"י:

בא"ד תיפתר בטבול יום וכו' עס"ה והקשה מהרש"א ז"ל דאם כן הומ"ל נמי דר"ח בולד טומאה דאורייתא איירי ומדבריהם היינו מדר"ע ואפי' הכי שפיר קרי ליה מוסיף אדר"ח וכו' ע"ש. ולמאי דפרישית לעיל בתחלת הסוגיא בל' הגמרא א"ש טובא והיינו דמאן דמוקי לדר"ח בולד הטומאה דרבנן לאו משום שקלא וטריא דשמעתין הוא אלא דבלא"ה משמע ליה לשון ולד הטומאה סתמא היינו מדרבנן כדאשכחן בריש ב"ק דמאי דכתיבא קרי אב ודלא כתיבא קרי תולדה ואע"ג דאמרינן התם דלענין אבות הטומאה דריש כלים משמע דלאו בכתיבא תליא מילתא אלא מאי דמטמאין אדם וכלים קרי אב ואינך דלא מטמאין הוי תולדה מ"מ כיון דאשכחן בירושלמי דשילהי שקלים אהא דקתני התם נמי לשון בשר שנטמא באב הטומאה עם הבשר שנטמא בולד הטומאה ומפרש לה בר קפרא התם דאב היינו מדאורייתא וולד היינו מדרבנן משו"ה מפרש לה ב"ק נמי בירושלמי לאב הטומאה וולד הטומאה דהכא בכה"ג גופא דמפרש למתני' דשילהי שקלים והשתא א"ש מ"ש התוס' בסוף הדיבור אך שמחליף דברי ר"י לב"ק והיינו כדפרישית מש"ה מחליף התם בירושלמי פלוגתייהו דר"י וב"ק משום דמשמע להו דתליא בהך פלוגתא גופא במאי דפליגי בירושלמי דשילהי שקלים כנ"ל ודו"ק. ובעיקר דבריהם דמשמע מהך ירושלמי דטומאה דרבנן נמי בעי הערב שמש כדאשכחן בטומאת בית הפרס טבול יום ובתוס' בריש פ' חומר בקדש בד"ה האונן ומחוסר כיפורים האריכו בזה טובא אי טומאה דרבנן בעי הערב שמש או לא ומייתי נמי התם דבירושלמי דמעשרות פליגי אמוראי בהך מילתא ואם כן לפי דברי התוס' בשם הירושלמי כאן מוכח מהך מתניתין דהכא דטומאה דרבנן נמי בעי הערב שמש ועמ"ש בזה בפ"ק דשבת בתחלת הסוגיא די"ח דבר ובביצה דף י"ח בסוגיא דטבילת כלים:

תוס' ד"ה ואילו הכא וכו' אע"ג דשלישי עיין חולין פז ע"ב תוד"ה משקה טבול יום:

בא"ד מ"מ אור"י דמגע טב"י עי' חגיגה כ ע"א תוד"ה ראב"צ:

גמ' אמר רבא ש"מ קסבר ר"ע עי' טורי אבן מגילה דף יט ע"ב ד"ה ר"י מתיר:

תוס' ד"ה התם פסול וכו' ר"ח נמי מוסיף עיין זבחים ג ע"א תוד"ה הכותב: