Moed Katan 2a

מתני' משקין בית השלחין במועד שדה שהיא עומדת בהר וצריך להשקותה תמיד משקין אותה אפילו בחולו של מועד לפי שהוא לו הפסד גדול אם אינו משקה אותה ודבר של הפסד התירו חכמים לטרוח בו בחולו של מועד כמו שאנו מוצאין במסכת חגיגה (דף יח.) דכתיב (דברים טז ח) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורים בעשיית מלאכה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששה עצורין בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה עצורין בכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה בחוש"מ ואי זו מותרת ומלאכה שיש בה הפסד אם אינו עושה אותה כגון להשקות בית השלחין התירו חכמים:

ובשביעית מפרש בגמרא:

ממעיין שיצא בתחילה דעכשיו מתחיל לנבוע שעדיין לא החזיקה דרכה:

בין ממעיין שלא יצא בתחילה אלא מעיין נובע מזמן מרובה:

אבל לא ממי גשמים משום דאית ביה טירחא יתירא כדמפרש בגמרא:

גמ' דאתי לאינפולי הקרקע שסביבה דעדיין לא החזיקה דרכה:

משקין בחולו של מועד ולא חיישינן דלמא נפיל ואזיל וטרח טירחא יתירא:

מעיין שלא יצא בתחילה שכבר החזיק דרכו:

מתני' משקין בית השלחין שדה שאינה מסתפקת במי גשמים וצריך להשקותה תמיד ואם אין משקין אותה תדיר נפסדת והלכך משקין אותה בחוה"מ ומשום פסידא שרו ליה רבנן כדאמרינן בפ' אין דורשין (חגיגה דף יח. ושם) תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור אף ששה עצורים אי מה שביעי עצור מכל מלאכה אף כל ששה עצורים מכל מלאכה תלמוד לומר השביעי ה"א יתירא השביעי עצור מכל מלאכה ואין הששה עצורים מכל מלאכה הא לא: מסרן הכתוב אלא לחכמים ללמדך איזה יום אסור ואיזה יום מותר איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת:

וחוטטין אותה שאם נתמלא הבור מותר לחטוט להעמיקו שהעפר תיחוח אבל לחופרה בתחילה שהקרקע קשה לא משום דאיכא טירחא יתירא:

ומציינין דליכא טירחא:

ויוצאין על הכלאים מצוה הוא לצאת כדאמרינן בגמ' ולא דמי להני אחריני דקתני ומתקנין דהאי חובה הוא כדמוכח בגמרא:

עיף ויגע צמא למים כדכתיב הרויתי נפש עיפה (ירמיהו ל״א:כ״ה):

מאן תנא פסידא אין משום דאשכחן לקמן דרבי מאיר פליג עלה דמתני' והאי סתם מתניתין לא אתיא אליביה כשאר סתמי משום הכי קבעי הש"ס מאן תנא:

מושכין אמת המים כו' שאם יש שם מים תחת אילן זה יכול למושכם במועד תחת אילן אחר משום דאילן כבית השלחין דמי וצריכין למים טפי והא דתנא מושכין ולא תנא משקין אורחא דמילתא קתני דבענין זה רגילין להשקות אילנות:

יתר על כן אמר רבי יהודה עוד היה מחמיר יותר אפילו בבית השלחין קא אסר להפנות משום דהוי טירחא יתירא:

משקין בית השלחין במועד ובשביעי' בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין כו' ומקשינן השתא יש לומר ממעין שיצא בתחלה דחיישינן דלמא אתי לאינפולי ובני ליה אמרת משקין ממעין שכבר יצא וניתקן ועמד מיבעיא. ופרקינן איצטריך לאשמועינן דאפי' ממעין ישן דליכא חששא דלמא נפיל ובני ליה אין משקין אלא בית השלחין שהן נטועין וצמאין למים מלשון שלהי כדמתרגמי' והוא עיף ומשלהי. אבל בית הבעל שכבר גדל והשריש שרשים בקרקע כמו בעל באשתו כדכתיב והולידה והצמיחה. בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין שלא יצא בתחלה אין משקין שדה בית הבעל.

ואמרינן מאן תנא דחייש לפסידא דבית השלחין כדי שלא יפסידו וייבשו והתיר להשקותם ואפי' הכי לא התיר אלא דבר שאין בו טורח. אבל להשקות ממי גשמים וכיוצא בהן שיש טורח בהן לא התיר.

אמר רב הונא ר' אליעזר בן יעקב היא דתנא ר' אליעזר בן יעקב אומר מושכין מים מאילן לאילן אבל לא ישקה את כל השדה ודחינן אימור דשמעת לר' אליעזר דלא שרי הרווחה מדקתני לא ישקה את כל השדה אבל שלא להטריח במקום שיש פסידא מי שמעת ליה.

ובא רב פפא ואוקמה לר' יהודה דתני אין משקין ממעין היוצא בתחלה אלא שדה בית השלחין שחרבה. ומקשינן אי חרבה למה לי השקאה אמר אביי מאי חרבה דקתני חרב מעיינה ויצא לה מעין אחר בתחלה וסבר ר' יהודה ל"ש מעין שיצא בתחלה ולא שנא מעין שלא יצא בתחלה אין משקין אלא בית השלחין. והא דקתני מעין שיצא בתחלה איידי דאמר ר' מאיר מעין שיצא בתחלה משקין ממנו אפי' שדה הבעל תנא איהו נמי מעין שיצא בתחלה.

פרק ראשון משקין משקין בית השלחין במועד וכו' פרש"י ז"ל בית השלחין ארץ שהיא עייפ' למים שצריכי' למים תמיד פי' גנונתא דהיינו גן ירק ובין באגי דהיינו שדה תבואה ולקמן בש"ס גבי בית השלחין שחרבה מעינה דאמר בש"ס אלימא חרבה ממש פי' ז"ל שאין בה לא תבואה ולא ירק ויפה פירש רבינו ז"ל דהא סוגיין בפרק המוכר את הבית איכא מאן דאמר בש"ס מאי שלחין גנוניתא כדכתיב שלחיך פרדס רמונים ואיכא מ"ד מאי שלחין באגי כדכתב ושולח מים על פני חוצות דאלמא לשון שלחי' עולה על שניהם ובפרק חזקת הבתים אמרו בית השלחין וכל דבר שעושה פירו' תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום ואלו שדה תבואה אין עושה פירות תדיר וחזקתן ג' שנים ואינם מיום ליום כדתנן בהדיא שדה הבעל חזקתו ג' שני' ואינן מיו' ליו' אלא ודאי דהת' קרי' בית השלחין גנוניית' שיש בהן ירקות תדיר ולא משמע דאיכא הפ' בין שלחין דחית או שלהין בהא כי האותיות האלו מתחלפות זו בזו מפני ששתיהן אותיו' הגרון ובירו' אמרו לא ממנעי רבנן למדרש בין הא לחית וכדא' גבי קדש הלולי' והכ' בנסחי איכא דגריס בית השלהין ואיכ' דגרי' בית השלחין ואע"ג דבש"ס אמרי' דלישנא דצחותא הוא כדאמר משלהי ולאי הרי הוא כאלו אמרו דשלחין כמו שלהין מלשון משלה ולאי שלהין קצבו של דבר כי שלחין הוא נאמר לפעמים לשון כללי על כל ארץ שהיא צמאה למי' בין גן ירק בין גן אילן בין שדה תבואה כדאיתא הכא ומשו' הכי מפרשי ליה בש"ס לישנא דצחותא שיהא כולל לשניהם ופעמים נאמר לשון פרטי על גן ירק לבדו או על שדה תבואה לבדו כההיא דפרק חזקת הבתים וכההיא דפרק המוכר וכשהוא פרטי דורשין אותו כענינו או מלשון שלחיך פרדס רמוני' שזורעין ירק בנתים או מלשון ושולח מים:

והא דקתני משקין בית השלחין במועד פרש"י ז"ל אע"פ שטורח במלאכה דמשום הפסד שרו רבנן טרחא זוטא כדאמר בפרק אין דורשי' דדבר האבד מותר לתקן שלא מסרו הכתוב אלא לחכמים לידע או זו היא מלאכה מותרת כגון דבר האבד מסתברא דטרחא זוטא לאו דוקא אלא כל היכא דלאו טרחא יתירא נמי שרו בדבר האבד וכדמוכח בהדיא במכלתי' בכמה דוכתי והוי יודע דדבר האבד חלקו חכמים בין טרחא זוטא לטרחא רבה אבל בין צנעה לפרהסי' לא חלקו כמו שחלקו בדברים אחרים של מועד כדאיתא לקמן במכלתי' והכי ריהטא כולהי שמעתא דמיירי בדב' האבד ואיכא פלוגתא בריטות' ז"ל אי איכא איסורא דאורייתא במלאכ' במועד כלל ואיכא מ"ד יש איסור תורה בכל שאינן דבר האבד ושלא לצורך המועד כלל וכדחזי' בפרק אין דורשין דמייתי לה מקראי טובא ואמרי' נמי דלקמן בפ"ק דעובדי כוכבים ומזלות לא ישכור אדם שדהו לעובדי כוכבי' ומזלות מפני שנקראת על שמו והוא עושה בה מלאכה בחולו של מועד והוינן בה ותיפוק לי משום ולפני עור לא תתן מכשול ולא מצינו בשום מקום בדבריהם של דבריהם שאסור מפני חשש זה ואמרי' נמי בפרק אין דורשין א"ל רבי יוחנן לריש לקיש אלא מעתה וחג האסיף בצאת השנה הכי נמי חג שאתה חוגג ואוסף בו ואימת אלימא בי"ט אסיפא בי"ט מי שרי אלא בחולו של מועד וחולו של מועד מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה ואמרי' מכלל דתרוייהו סבי' להו דחולו של מועד אסו' בעשיית מלאכה כלומר מן התורה והיינו דצריכים למידק דאלו מדרבנן ליכא פשיט ותו דהא מדיוקא דקרא נקטי' הוא דדייקי' ליה דלא מתוקם להו קרא חג האסיף בחג שאתה אוסף בו וזו שיטת הרמב"ם ז"ל אבל בעל ה"ג ז"ל כתב שאין איסור מלאכה במועד אלא מדרבנן בעלמא וכדאמרי' התם ימים שאין בהם ביטול מלאכה לעם כגון חולו של מועד וראשי חדשים קורין ד' אלמא כשם שאין בר"ח איסור מלאכה דאוריית' כך הדין בחול המועד וזו ראי' רעועה דא"כ אף איסורא דרבנן לא יהא בו דהא אין בר"ח אלא מנהג שנוהגין בלבד כדברי רבינו במס' מגלה ורמז"ל כך כתב כדברי בה"ג ז"ל וכן ר"ת ז"ל ובעל התוספת ז"ל ואומר ר"ת ז"ל דהנהו קראי דפרק אין דורשין אסמכת' בעלמ' נינהו והא דקרי לה בפרק מי שהפך אסור מלאכה דאורייתא משום דאיכא אסמכתא מקראי דאוריית' ואלו אבל אין לו סמך אלא מדברי קבלה והפכתי חגיכ' לאבל ואסמכתא נמי דקליש' דקרא לא אשתעי באיסור מלאכה אלא שיהפך שמחתכם לאבל וקינים ובההיא דפ"ק דעובדי כוכבים ומזלו' אמר הרב ז"ל דמשו' דאיכא סמך קראי דאורייתא חיישי' בהו משום לפני עור לא תתן מכשול ובההיא דפרק אין דורשי' רבי יוחנן ור"ל הוא דסביר להו הכי אבל שאר בעלי הש"ס לא ס"ל הכי והיינו מאי דדייק לה ובירושלמי משמע כדברי ר"ת ז"ל דאמרי' א"ר אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי התרתי לעשות מלאכה בחולו של מועד כלום איסורו שלא לעשו' מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ושמחים ויגעים בתורה ואינון אכלין ושתין ופחזין ע"כ אלמא דרבנן היא ולכך היה אומר שהיה מתירו אלו היה מי שימנה עמו ואלו איסורא דאורייתא ליכ' למימ' הכי שאמרו כל החכמים לעקור בקום עשה ואעפ"כ כדברי רש"י ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל נרא' עיקר דפשיט' דשמעתא הכי ריהטן דלא משמע דתיהוי כל ההיא סוגי' והנהו קראי דפרק אין דורשי' אסמכתא בעלמא וכיון דר"ל ורבי יוחנן ס"ל דאיסורא דאורייתא ולא היא בהדיא בש"ס דילן מאן דפליג עלה היכי דחי' לה בכדי וטובא איכא בש"ס דדייקי' מכלל דתרווייהו סבירא לאשמועי' דהלכתא היא ומשום דלא שמעי' לה בהדיא לאחריני והירושלמי שאמרנו אפי' לפשוטו אין לנו לדחות דברי ש"ס בבלי שלנו מפני דברי הירושלמי ולא דברי רבי יוחנן ור"ל מפני דברי רבי אבא בר ממל וכ"ש שיש לנו לומר כי מפני שרוב מלאכות דחול המועד הוא מדבריהן אמר כן שהרי כל שהוא דבר האבד מותר מן התורה אפי' בטורח גדול וכל צרכי מועד ג"כ בין בצנעא בין בפרהסיא ובמלאכת אומנין ושלא בשנוי וחכמים אסרו משום גדר וסייג כמה דברים בזה לפי' היה אומר רבי אבא כי אלו היה מי שימנה עמו היה מתיר כל מלאכת של דבריהם כדי שלא יהו בטלין כי הבטלה מביאה לידי פחיזות הא עיקר מלאכה בחול המועד דאורייתא היא בדבר שאינו אבד ושלא לצורך המועד ומסרו הכתוב לחכמים ולהודיענו שזה אסור והשאר מותר והם הכריזו ואסרו דברי' אפילו במה שהתירה להם תורה משום משמרת למשמרתי כמו שעשו בשאר גופי התורה וזה נראה ברור וכן דעת רבותי שיחיו:

ובשביעית יש פי' שכת' בהן ל"ש שלהין ול"ש בית הבעל כדאמר בש"ס אבות אסר רחמ' ולא תולדות ולא יתכן לפ' כן דהא תנא ערבינהו במועד ובשביעית וכן מה שפורש ר"ש דהא דתנן אבל לא מימי הקילון אמועד בלחוד קאי לא משמע הכי מליש' דמתני' כלל וכל כי האי גוונא הוה ליה לפרושי בש"ס אלא ודאי מתני' כפשטה ואף על גב דמדאורייתא תולדות שרו והשקאה תולדה חכמים אסרו תולדות שאינו אבד ואסרו ג"כ בדבר האבד דבר של טורח עשאוהו כעין חולו של מועד בדבר זה והתניא בש"ס שאין עודרין ואין מפסגין ולא מאבקין וכלה ברייתא ואוקמוה ש"ס מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

אבל לא מימי הקילון פירש"י ז"ל חריץ עמוק ובו מים מכונסים ואיכא טרחא יתיר' למלאת פירש לפי רש דקילון הן מים הנשאין בדלי על שם ותער כדה אל השוקת דמתרגמי' ונפאת קולתה והוא טורח גדול למלאת:

והא דתנן אין עושין את האמה במועד פשי' דהא איכא טרחא טובא טפי מקילון וליכא למימר דרבי אליעזר שרי קילון כדמוכח בש"ס בברייתא אדרבה מחמיר הוא טפי אלא י"ל דמשום שביעית נקט לה אי נמי דאפי' לצורך המועד אסר לה כיון שהן מכשירין רחוקים מהם מאוכל נפש ולא דמי לתנור וכירה דשרי לקמן במכלתי'

ומתקנין את קלקולי המים שהן הביבין שמוציאין בהם כל שופכי ואם נתקלקלו נמצאת הנוד מקולקלת בטיט ובצואה ונקראו קלקולי המים מפני שהמים המלוכלכים שיוצאין בהם ורש"י ז"ל פיר' שקלקולי המים הם כגון בורות שיחין ומערות שמיוחדין לשתיה אם נתקלקלו מתקנין אותן כדי שיזובו מימיהם ויש בהן טורח לתקן יותר מקלקולי אמה ומסתברא דתרווייהו איתנהו בה:

ועושין כל צרכי הרבים בש"ס מפ' לאתויי מאי ובירושלמי' דמסכ' שקלים ובמכלתי' אמרי' מה הם צרכי רבים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות ופדיון הבן ערכין וחרמין והקדשו' ומשקין את הסוטה ועורפין את העגלה ושורפין את הפרה ורוצעין עבד עברי ומטהרין את המצורע ופורקין את המנעל מעל גבי האימום אבל אין מחזירין אותו ע"כ בירושלמי ויש תימה קצת היאך קתני בצרכי רבים השקאת סוטה וטהרת מצורע ורציעת עבד עברי ופריקת מנעל מעל האימום וי"ל דלא דק ואיידי דקתני מילי דמתעבדן ע"י אחרים ובלא שכר פעולה נקט נמי הך בהדייהו ופוקקין את המנעל תנא ליה משום דקא בעי למיתני שאין מחזירין אותו משום דאומנות הוא ותקון המנעל ושלא לצורך קאמר ואגב אורחי' שמעי' מן הירוש' שדנין דיני ממונות במועד והכי נמי אית' לקמן במכלתי' בפ' אלו מגלחין וקשיא לן דאמרי' בפ' הגוזל דלא קבעי זמנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי והרי חול המועד בכלל ור"ת ז"ל פי' דיומי ניסן ויומי תשרי לאו דווקא ומפני החג אלא זמן קציר והבציר קאמר ומפני שהעולם טרודין וכההיא דאמרי' לא תיתו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי וכי היכי דלא תטרדו דלהשתא ונכון הוא אבל אחרי' פי' יומי ניסן ותשרי ממש מפני שטרודין בעניני החג וכן דעת הרמב"ם ז"ל והוא ז"ל כתב בכאן דנין דיני ממונות במועד ומי שלא קבל עליו את הדין משמתין אותו וי"ל דלדבריו ז"ל דאנן לא קבעי' זמנא לכתחלה מפני בעל דינו אבל אם הסכימו שניהם לבא לדין דנין אותן ומותר ובההיא דאמר בירושלמי שאין דנין בע"ש ואמר נמי בש"ס דילן בפ' הגוזל דלא קבעי' זמנא במעלי שבתא ואלו בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות אמרו דאין דנין דיני נפשות בע"ש הא דיני ממונות דנין אבל יש לתרץ דאנן לא קבעי' להו זמנא ולא כפינן בהו אבל אם באו שניהם לדון מותר לדון אותם ומיהו בירושל' הקשו זה שם ותירצו כאן של תורה כאן של דבריהם ובהא דהכא אין לתרץ כן ויש שאמרו דהא אמרי' בפ' הגוזל דלא קבעי' זמנא ביומי ניסן ויומי תשרי היינו למי שאינו בעיר אבל מי שהוא בעיר קובעין זמן ודנין וכן דעת רבי' מאיר הלוי ז"ל:

בשלמ' מעיין שמבא מתחלה הא קמ"ל דלא חיישי' דילמא אתי לאנפולי פי' שמא יפילו אגפיה ויצטרך לטרוח בתקונו או שלא יוכל להשקו' ונמצא שטרח לריק:

והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר במלאכות המותרות ועל איזה צד הם מותרות ותחלת הדברים צריך אתה לידע שלא נאסרה בו מלאכה אלא מדברי סופרים שהרי לא נאמר שבתון אלא בראשון ושביעי של פסח ובראשון ובשמיני של חג אלא שדרך סמך הביאו איסורה במסכת חגיגה ממה שכתוב את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל עליו מצות ואנו מחברים מלת תשמור על שבעת ימים כלומר שכל שבעת הימים טעונין שמירה וכן אמרו שם כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד בחולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וכן ששת ימים תאכל וביום השביעי עצרת מה שביעי עצור אף ששי עצור ומתוך שאינה אלא מדברי סופרים חלקו בה בין מלאכה למלאכה לומר שיש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו מעתה לא מסרן הכתוב אלא לחכמים והרבה גאונים כתבו שהיא מן התורה מכח מקראות אלו שהזכרנו וממה שאמרו בפרק שני י"א ב' חולו של מועד דאוריתא ולדעתנו לאו דוקא דאוריתא אלא שיש לה סמך מן התורה והרבה שנינו כיוצא בה ואחד מהם שאמרו במסכת תענית כ"ח ב' הלל דאוריתא וממה שאמרו בפסחים קי"ז א' משה וישראל אמרוהו וכן ממה שאמרו י"ח יום בשנה ואחר שתקנה גמורה היתה קראוהו דאוריתא אלא שהם מביאים אותה ממה שחששו במלאכת המועד לכותיים כדאיתא בראשון של ע"ז כ"ב א' בההיא דלא ישכיר שדהו לכותיים ומשום לפני עור ואם מדברי סופרים היאך חששו למכשול ואין זו ראיה שכעין מכשול הוא ובתלמוד המערב אמרו אמ"ר בון אלו היו חברי נמנין עמי הייתי מתיר מלאכה במועד כלום תקנו את המועד אלא שיהו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה הללו אוכלין ושותין והולכין ופוחזין ומאחר שהוא אומר כלום תקנו וכו' הורו שאין איסור מלאכה שבו אלא מדברי סופרים ומ"מ הם מפרשים שצורך המועד הותרה מן התורה וחכמים אסרו בה כיוון מלאכה וטורח יתר ועל זה אמרו שהיה מתירה ואין נראה כן שהרי מלאכה סתם אמרו ועל זו סמכו לחלק בין מלאכה למלאכה וכלל דבריהם בענין זה הוא שכל מלאכה שיש הפסד באיחורה מותר לעשותה ובלבד שלא בטורח יתר ולא כל הפנים שוים בו אלא לפי האבדה התירו את הטורח והוא שאמרו בפרק שני י"ב ב' הלכות מועד כהלכות כותיים לומר שהן עקרות ואין למדות זו מזו כהלכות כותיים שאין למדין דבר מדבר שאין להם לא גזרה שוה ולא בנין אב והוא שאמרו בגמ' פסידא אין הרוחה לא ואף פסידא מיטרח לא טרחינן ר"ל טירחא יתירא אלמא הרוחה אף בלא טורח יתר או פסידא בטורח יתר אסורה אבל פסידא בטורח שאינו יתר מותר והוא הדין להרוחה בלא שום טורח לדעת קצת כמו שיתבאר בענין מושכין את המים מאילן לאילן לדעת המפרשה בבית הבעל:

ומעתה התחילו בביאור ענינים אלו והוא שאמר משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין ממעין שיצא בתחלה בין ממעין שלא יצא בתחלה אבל אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון ואין עושין עוגיאות לגפנים אמר הר"ם בא בקבלה כי חלו של מועד אסור בעשיית מלאכה והמשנה תקרא חלו של מועד הימים שבין מועד ומועד וקבלנו שיש מלאכות מיוחדות שמותר לעשותן במועד ומלאכות מיוחדות שאסור לעשותן במועד וזו היא כוונת המסכתא ומן הדברים שמותר לעשותן הם כל דבר שאם מניחין אותו לעשות עד לאחר המועד יהיה בו הפסד גדול כמו השקאת הארץ הצמאה והיא הנקראת בלשון חכמים בית השלחין תרגום עיף משלהי מפני שהיא צמאה ברוב ואם יניחוה בלי מים יפסדו כל אילנותיה ובלבד שלא יהיה בהשקאתה עמל הרבה אבל אם יש עמל הרבה אסור לעשותו במועד ולפיכך אסור להשקות הארץ הצמאה במועד ממי הקילון וכיוצא בהן והם המים המכונסין במקום נמוך לפי שצריך להשקות מהם בכלי ויש בו עמל הרבה וזהו ענין קילון כלומר בור עמוק וכן מי גשמים שמתקבצים מהם אגמים וכשהגשמים פוסקים יתמו המים הבאים לאגמים ויצטרך להשקות מהם בכלי ועוגיאות הוא שיחפור סביב עקרי האילנות חפירות קטנות יתקבצו שם המים וכבר קדם לך בתענית עג עוגה ר' אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית וחכמים אומרים עושין את האמה בתחלה בשביעית ומתקנין את המקולקלת במועד ומתקנין את כל כלי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ונעשין כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים אמת המים היא שוקת המים ואסור לחפור אותה בשנה שביעית לפי שהוא מתקן הארץ שבצדה לזרע כי היא מתלחלחת בלחלוח המים ותצמיח וכבר ידעת ונתבאר לך בשביעית כי כל שבחי הארץ והמלאכות והאילנות הם אסורין בשביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' ומתקנין את המקולקלת פי' שיוסיף להעמיקן ויהיו מתוקנין כהוגן וקלקול המים מה שנפסד בברכות המים מותר לתקנן ולהשוותן ואם רבים (המים) צריכין להם לאותן הברכות כגון המעיינות ששותין מהן רבים מותר לחפור אותן בחולו של מועד וכל צרכי הרבים הם קציצת הקוצים והשואת הדרכים ובנין הגשרים ודוגמתן והממונים יוצאין לעקור הכלאים בחולו של מועד כי שכירות העוקרו חובה על בית דין ולוקחין אותו השכירות מתרומת הלשכה ובני אדם בחולו של מועד בטלים ונשכרים בזול ויש בזה ריוח לתרומת הלשכה והלכה כחכמים ר' אלעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקו את כל השדה זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד וחכמים מתירין בזה ובזה מושכין את המים מאילן לאילן הוא שמושכין את המים מעקר אילן זה לעקר אילן אחר ואם היתה כל השדה מטוננת מותר להשקותה כי אותה ההשקאה אינה נראית בו וזרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד לפי שהם צריכים רבים וכבר אמרנו כי כל דבר שיש בו עמל הרבה שאסור לעשותו והלכה כר' אליעזר בן יעקב:

אמר המאירי בית השלחין הוא מקום שצריך להשקותו תמיד נגזר מלשון עיף ויגע שמתרגמו משלהי ולאי ואע"פ שהוא כתוב בחי"ת כבר ידעת על אותיות הגרון שממוצא אחד הם ומתחלפות זו בזו ומ"מ יש גורסין בית השלהין בה"א וענינה שדה שהיא צמאה למים ואין מי גשמים מספיקין לה ואין חלוק בזו בין שהיא של תבואה או של ירק או של אילנות אלא כל שהוא צמא למים ומתנגב כשאין משקין אותו עד שהוא בא בזה קרוב להפסד בית השלחין הוא ועליו אנו אומרי' שמשקין אותו במועד אע"פ שיש בו טורח קצת ואע"פ שנחלקו בזה בבתרא ס"ח א' כמו שאמרו שם מאי שלחין חד אמ' באגי ר"ל שדות של תבואה ומדכתי' שולח מים כלומר שהמים משתלחין על פניה וחד אמר גינוניאתא מדכתי' שלחיך פרדס רמונים מ"מ עקר הענין שכל שהוא מקום צמא למים נקרא בית השלחין אלא שזה סובר ששדה לבן מן הסתם הוא צריך השקאה על כל שאר הדברים וחברו סובר שמן הסתם הפרדסין והוא שדה אילנות שזורעין ירק ביניהם ועשויין להתענג צריכין השקאה יותר או שמא לא נאמר שם אלא על בית השלחין הנזכר שם ומ"מ דרך כלל כל מקום צמא למים נקרא בית השלחין לענין השקאתו במועד על הדרך שביארנו ובתלמוד המערב אמרו כמה תשהא ותעשה בית השלחין עד כדי שתשהא שנים ושלשה ימים לפני הרגל ומפרש בסמוך שלא הותר אלא בשהורגלו להשקותן קודם המועד כגון שהגיעה עונת המים שלו קודם יום טוב והתחילו להשקותן קודם המועד ואם מפסיקין לו יתיבשו הזרעים אבל אם לא התחילו להשקותם אע"פ שהגיעה עונת השקאתם אין משקין שאין כאן פסידא והוא שאמרו בסוף משנה זו זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד כך אנו מפרשים אלא שיש חולקים לומר שכל שלא הגיע עונת השקאתם משקין אע"פ שלא התחילו להשקותם ומפרשים ענין זרעים שלא שתו בענין אחר כמו שיתבאר:

ובשביעית פי' אע"פ שעבודת קרקע אסורה בשביעית דוקא בעבודה חשובה כגון זריעה וחרישה וזמירה וזיבול וקירסום ר"ל חתיכת הענפים היבשים מן האילן וזירוד והוא כריתת הענפים כשהן מרובין ביותר אע"פ שאינן יבשות ופסוג והוא שאם ענפיו משפילות ונוטות לכאן ולכאן קושרין אותם להעלות גדולן דרך מעלה כמו שיתבאר ענינם למטה והדומים לאלו שהן חשובות עד שגומרות את דרכן בפעם אחת אבל עבודה שאינה חשובה כגון השקאה שצריכה לעשות תמיד אינה נאסרת ומשקין ספיחין היוצאין מאליהן שבמקום פסידא לא גזרו ואפי' בזמן שהיתה שביעית נוהגת בו מן התורה ודברים אלו לא הותרו אלא בבית השלחין (לא במועד ולא בשביעית) אבל בבית הבעל והוא מקום שמי גשמים מספיקים לו ואינו צריך למים אחרים ונקרא בית הבעל על שם שהוא דומה ליישוב בעל ואשתו שאין אחד מהם צריך אלא לבן זוגו אע"פ שאלו היו משקין אותו היה ריוח בהשקאתו אין משקין אותו לא במועד ולא בשביעית וכן הלכה ויש מי שסובר שבשביעית אף בבית הבעל הותר ואינו כלום שאף בשביעית לא הותר אלא במקום פסידא ומ"מ מה שאמ' בין ממעיין וכו' וכן אבל לא ממי גשמים ולא בקילון ודאי במועד נאמרה ולא בשביעית שכל מה שהותר בשביעית אף בטורח יתר הותר כמו שנבאר בסמוך אבל במועד הוצרך לומר בין ממעיין וכו' ובא להשמיענו שמה שהותרה השקאה בבית השלחין הותר אפי' ממעיין שיוצאה עכשו בתחלה אע"פ שהיה לנו לחוש בו שמא יפלו כותלי החריץ למעיין ויבא לתקנו במועד ואיכא טרחא יתירא או שמא אף איסור שלא אמרו חוטטין בבורות שיחין ומערות של יחיד אלא לצורך המועד ואעפ"כ אין חוששין לזו וכל שכן ממעיין הישן שכבר נתחזקו כותליו ואין בהם חששא זו ומ"מ פי' בגמ' שבבית הבעל אף בישן אסור וכן הלכה:

אבל לא ממי גשמים בא להשמיענו שמה שהותרה השקאה במועד בבית השלחין דוקא שלא בטורח יתר כגון מן הנהר ומן המעיין ומאמת המים שיכול להשקות ברגליו ר"ל שיעשה ברגליו דרך בשדה שיכנסו בו המים לשדה אבל מי גשמים ר"ל המתאספין בחריצין שבצד השדה אע"פ שהם מתמלאים ויכול להשקות מהם ברגליו אסור שהרי כשיחסרו המים אין יוצאין משם בדרך זה אלא שהוא צריך לדלותם בדלי אלא שאם נתחדש מן המים שבגשמים אגם גדול שאין לחוש לחסרונו מותר ואין גוזרין בהם משום מי קילון וכן יתבאר בגמרא:

ולא ממי הקילון פירשו גדולי הרבנים שהוא בור עמוק של מים המכונסין וצריך לדלותם וי"מ ביב שאמת המים עוברת תחתיו והיא מכוסית בבנין ויש חלונות במקומות שבכסוי שפותחין אותן ודולין בהם וכן הלכה שלא נאסר דבר זה אלא במועד שיש בו צד איסור מלאכה של טורח וכל שיש בה טורח יתר אפי' במקום פסידא נאסר אבל בשביעית כל שאנו מתירין בו אין לנו ולטרחו שלא נאסר טורח בשביעית שהרי לא נאסר אלא בעבודת קרקע וכל שהותר מכללו בעבודה שבקרקע יטרח כמה שירצה ואנו אין לנו כמו שביארנו:

ואין עושין עוגיאות לגפנים פי' חריצים עגולים שעושים בעקרי הגפנים כדי להתעכב שם מי הגשמים אחר שיתמלאו להיות הגפנים משקין בהם בנחת מעט מעט ואפי' בבית השלחין אסור לעשותן במועד מפני שיש טורח יתר בחפירתן ובשביעית מיהא מותר על הדרך שביארנו במי גשמים ובקילון ומפרש בגמ' שלא נאסר אלא בחדשות אבל בישנות ר"ל שנעשו כבר ונתקלקלו הרי זה מתקנם במועד והוא שהקשו בגמרא והא רב יהודה שרא למיעבד בונכי ר"ל עוגיאות והיאך אתה אוסרה ותירץ הא בחדתי הא בעתיקי כלומר דבחדתי הוא דאסור הא בעתיקי מותר וכן הלכה ולא סוף דבר לגפנים אלא שאף לעיקרי זיתים עושין כן ואם נעשו כבר ונטמטמו מכל וכל פירשו מגדולי המפרשים שהן כחדשות ואסור כדרך שאמרו באמה המקולקלת שאם נסתמה כולה אסור לתקנה כמו שאסור לעשותה מתחלה אלא שהם פירשו שאע"פ שבאמת המים לא התירו אא"כ נשאר בה טפח בזה כל שהחריץ ניכר בהם מעט דיו בכך שבאמת המים צריך שיעברו המים בתוכה ובפחות מטפח אינה ראויה לכך מפני שהן באין בשטף ובוקעין גדותיה של אמה ויוצאין אבל עוגיאות אינן עשויין אלא להתכנס המים לתוכן ובחריץ כל שהוא הן מתכנסות לשם וקצת גאוני ספרד פי' בזה מה שנ' כאן בחדתי שהוא מוסב על הנטיעות לא על העוגיאות ופסקו שלצורך נטיעות ילדות עושין אותן אפי' לכתחלה מפני שהפסידן ממהרת ובישנות אסור ואין הדברים נראין שאלו היה אומר לשון ילדה וזקנה ובשביעית מיהא מותר אף לחפרן לכתחלה כמו שיתבאר בגמרא:

ראב"ע אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית פי' רגילין היו לעשות בור להתכנס בו מים הרבה ועושין חריצין שבקרקע ארוכים על פני כל השדה ברוחב אמה ובעומק אמה והמים הולכין בהם סביב כל השדה ומשדה לשדה ואותו חריץ נקרא אמה על שם תכונת רחבו ועמקו ואומר עכשו שאין עושין אותן בתחלה במועד אף לצורך בית השלחים מפני שזה טורח יתר ולא בשביעית אע"פ שכל שהותר בו מכלל עבודה שבקרקע אין לנו בטרחו ולא כלום פי' בגמ' הטעם מפני שנראה כחופר לצורך זריעה וחכמים לא חששו על כך מפני שהחופר לזריעה חופר ומניח במקומו וזה חופר ומטיל לחוץ ומתוך כך הם מתירין לעשותה מתחלה בשביעית ואם היה חופר ומתקן העפר על אגפיה אף חכמים מודים באיסור מפני שמכשיר אגפיה לזריעה ואע"פ שאינו מכוין לכך מ"מ עבודה גמורה היא ואין כאן הוכח שלא יהא מתכוין לכך:

בפרש"י בד"ה שחרבה כו' יתירא אלמא מתניתא ר' יהודה כצ"ל:

תוספות בד"ה וחוטטין כו' אבל לחופרה בתחלה כו' כצ"ל:

מתני' ובשביעית בין ממעיין עיין לקמן דף ו ע"ב תוס' ד"ה מרביצין: