Talmud Builders

    Commentary page

    Moed Katan 18b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Moed Katan 18b

    Moed Katan 18b. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 548 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    מטפחות הספרים של פשתן:

    כלי פשתן דלא נפיש טירחא:

    הני אין אבל שאר כלי פשתן לא:

    אפילו דשאר מיני כלומר מטפחות דשאר מינין כגון דצמר אע"ג דנפיש טירחא שרי לכבס אבל שאר כלים דשאר מינין לא אבל כלי פשתן שרי לכבס:

    משיכלי ספלים:

    מתני' קדושי נשים שכתב בשטר הרי את מקודשת לי דאשה נקנית בשטר:

    דייתיקי שטר צוואה:

    פרוזבולין שכותב מלוה בשטר שאינו משמט ולא משמיט ליה שמיטה:

    21 more comments on this page.

    Rashi on Moed Katan 18b · Sefaria

    Tosafot

    הספרים פירוש להסתפר ובמסתפר לכל אותם שהתירו חכמים וי"ג הספרים ומטפחת. הספגנין ובירושלמי קאמר עלה מטפחת הספרים [אין] מכבסין אותן במי רגלים מפני הכבוד ואין נראה לי להביא ראיה דאיירי בכתבי הקדש דאפילו דאיירי באומן המספר שייך כבוד המסתפרים שנותנין אותן בפניהם וכשמסתפרין אין כבוד להם במטונפין:

    העולים מטומאה לטהרה במצורע איירי דהא מצורע אסור לכבס כדאמר לעיל (מועד קטן דף טו.) ומסופק אם נאמר כן בעולה מטומאת מת ונבילה שצריך לכבס בגדיו או אמרינן דוקא מצורע הואיל ואסור לכבס כל בגדיו שלו מיהו מה שפירש דבמצורע איירי קשיא לן אי אמרינן דמצורע אינו נוהג צרעתו ברגל א"כ מאי איריא עולים מטומאה לטהרה אפילו בימי צרעתו נמי מותר לכבס ברגל דלא מצי למימר לא מיבעיא קאמר כדלעיל (מועד קטן דף יד:) דאם כן לא שייך שמא ישהו קרבנותיהן דבשלמא גילוח הוא בשעת קרבן אבל כיבוס לא שייך לקרבן ויש לומר דכיבוס נמי שייך לקרבן:

    מתקיף לה אביי מאן לימא לן ואע"ג דאביי גופיה שני לעיל מתני' אליבא דרבי יוחנן אינו סובר כן:

    ואלו כותבין במועד נראה דכל הני הוו דבר האבד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד או ילכו למדינת הים:

    ואיגרות רשות בירושלמי מפרש פריסת שלום ויש מפרשים ציווי השלטון כמו אל תתודע לרשות (אבות פ"א מ"י):

    הן הן דברים הנקנין באמירה בפ' הנושא (כתובות דף קב:) מפורש:

    ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר תימה לי אמאי לא משני הא בזוג שני הא בזוג ראשון כדמשני פרק שני דסנהדרין (דף כב.) ובפרק קמא דסוטה (דף ב. ושם):

    אין כותבין שטרי חוב פירשו בתוספות הוא הדין שטר מכירה דהא בהדי אלו כותבין במועד לא חשיב שטר מכירה ולי נראה דהא דלא קתני משום דאין כותבין שטר מכירה אלא על הקרקע ואמרינן לעיל (מועד קטן דף יג.) אין מוכרין בתים אלא לצורך המועד ולצורך המועד פשיטא דשרי והוא הדין אם מכר קודם המועד ועתה רוצה לכתוב דשרי במועד דהא נמי דבר האבד רק אם היה לו אונס ולא יכול לכתוב קודם המועד:

    Tosafot on Moed Katan 18b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    והני מטפחות דתנינן במתני' דלאו כלי פשתן אלא צמר ושל שאר מינין זולתי.

    אמר בר הדיא אנא חזיתי ים טבריא דמפקי לה משיכלי ומכבסי בהו מאני דכיתנא בחולי דמועדא.

    א"ל אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבוד דלמא שלא ברצון חכמים עביד: ירושלמי תני מטפחות ספרים אין מכבסין אותן במי רגלים מפני הכבוד אלא מכבסין אותן בנתר ובורית:

    מתני' אלו כותבין [במועד] קדושי נשים גיטין ושוברין דיתיקאות מתנות פרוזבולין איגרות שום איגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין שטרי ברורין גזירות ב"ד איגרות רשות: ירושל' (שטרי חוב) [ושוברין] אומי לוגיאוס.

    ואיגרות של רשות איגרות שאילת שלום. איגרות שום. שום היתומים. איגרות מזון מזונות אלמנה של (רשות כו') עד גזירות ב"ד. אלו גזרי דינין (ואיגרות של רשות זו שאילת שלום) קידושי נשים. אוקימנא שטרי פסיקתא. כמה אתה נותן לבנך. כמה אתה נותן לבתך כך וכך ועמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה: ירושלמי איגרות של רשות זו שאילת שלום.

    אמר שמואל מותר ליארס בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר איני והא איהו דאמר מ' יום קודם יצירת הולד בכל יום ב"ק יוצאת ומכרזת בת פלוני לפלוני כו'. ופרקינן שמא יקדמנו אחר בתפלה. תנא דבי מנשה מארסין במועד ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו. אבל מחזיר גרושתו.

    אמר רב מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש.

    מן התורה שנאמר מה' יצא הדבר מן הנביאים שנאמר ואביו [ואמו] לא ידעו כי מה' היה הדבר. מן הכתובים דכתיב בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת.

    7 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Moed Katan 18b · Sefaria

    Ritva

    ומאן לימא לן דברצון חכמים עבוד וכו' אפשר דאביי דחוי בעלמא הוא דמדחו דמיהא ליכא למשמע מינה אבל בעיקר דינ' לא פלוג דהא תרתי מתני' אליבא דרבי יוחנן ואפשר דפליג וסבר דאיכא למעבד בפרהסיא כולי האי ובעובדין דחול לכתחלה דילמא אתו למשרי כל כבוס במועד ומי' אי עבוד לא מחינן בידי בהו כדאמרי' בעלמא הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין אלא מההיא טעמא לא אתמר מעולם אלא כשעושין בשוגג ובתוספו' נסתפקו בדבר זה וברם מילתא פשי' היא שלא נאסר במועד מעולם אלא תגלחת וכיבוס בגדים אבל כבוס הראש ורחיצת מרחץ לא היה בנידה מעולם ולא נזכ' בשום מקום ואנו אין לנו אלא אמה שגזרו חכמים בלבד וזה פשוט:

    אמר שמואל מותר ליארס אשה בחולו של מועד פירש ואע"ג דהוי כעין מקח וממכר שלא לצורך המועד כיון שאינו יכול לנשאה במועד אפילו הכי לא גזרו בה גזירה שמא יקדמנו אחר ברחמים ויהיה זה כדבר האבד ואי משום שאין מערבין שמחה בשמחה ליכא משו' אירוסי' בלבד כל זמן שאינו עושה סעודת אירוסין אבל נשואין אפילו בלא סעודה הויא שמחה והתורה אמרה בחגך ולא באשתך:

    מאי לאו שטרי קדושין ממש שאין לו כסף לקדש בו ורוצה לקדש בשטר וכותבין אותו במועד כדי לקדש במועד דאו לא שרי לקדש במועד אמאי כותבין אותו במועד להניח לאחר המועד:

    ומהדרי' מאי שטרי קדושין שטרי פסיקתא וכדרב גדל וכו' פירש שטרי פסיקתא וקרי להו שטרי קדושין לפי שאין נגמרים ואין מועילו' אלא א"כ יש עליהם קדושין כדאמר רב גדל עמדו והתקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה הא לא קדשו לא מהני כך פירש ה"ר יוסי זכרונו לברכה וכן נראה מפרש"י ז"ל דסייעתא דרב גדל משום הא דאיכא למימר דמשום הכי קרי להו תנא שטרי קדושין וא"כ שטרי פסיקתא דשרגן לכתוב במועד כגון שכבר שדרו וקדשו קודם המועד שאם לא כן הרי אין בהן כלום אם עדיין עתידין לקדש לאחר המועד דהא אמרינן שאסור לקדש במועד ואסיקנא דמותר לקדש אשה במועד וכן מהנה דמתני' כפשטה דמתני' שטרי קדושין ממש שרי למכתב וכ"ש שטריי פסיקתא:

    שמא יקדמנו אחר ברחמים פירש שהזכו' מבטל הגזירה והכוכב שבשטת המולד:

    אי חזיא לך לא אזלא מינך וק"ל והא איהו סבר שיכול לאחר להקדימו ברחמים. וי"ל דאין ה"נ אלא הכי בעי למימר דמשום הא מילתא בעלמא דקאמר לא רווח לה פירש צריך רחמים וזכיות אי נמי דמילתא בעלמא אמר לי' כי הכיר בחכמתו שאינה טובה לו והיינו דא"ל נמי לא אמרי לך לא תבעי רחמי עלה דמילתא כלומר להכי אמרי לך לא תבעי עלה רחמי שהייתי יודע ומכיר כי סופך להתחרט בה:

    ולא אמרן אלא דלא הדר נבט פירש ולא אמרינן דכי פסיק ביני ביני שלא מחמת יראה דלא הוי קול אלא היכא דלא הדר ונתעור' בכח כדמעיקרא אבל הדר נבט כדמעיקרא ודאי בדקו במילתא וידיעא להו דקושטא הות. ורש"י ז"ל גורס ולא אמרן אלא דהדר נבט כלומר ולא אמרן דכי פסיק מחמת יראה קלא הוא וחיישי' ליה אלא דהדר נבט אבל לא הדר נבט כדמעיקרא לא חיישי' ליה והראשון יותר נכון. והיא גרסא נוסחי דוקני:

    ולא אמרן אלא דלית ליה אויבים אבל אית ליה אויבי' מעיקרא לית לן בה. כך הגרסא בספרים ונקט ש"ס מעיקרא לאפוקי דאי בקלא קמא לא הוו אויבים ולבתר דפסק והדר נבט הוו אויבים לא חיישינן לאויבים ורש"י ז"ל לא גריס ליה דלעולם חיישי' לאויבים ואפי' לא פסק כלל וכיש היכא דפסק דחיישי' דילמא אויבים אנבוטוה:

    9 more comments on this page.

    Ritva on Moed Katan 18b · Sefaria

    Meiri

    כבוס זה שאנו מתירין במועד אף בפרהסיא מותר ואפי' על שפת הנהר וכמו שאמרו לדידי חזי לי ימה של טבריא דהוה מקפא משיכלי דמאני ואין ראיה מכאן להתיר ביתר מן הצריך שהם משל הרבה היו כל אחד לפי מה שצריך לו ויש מצריכים לעשות בצנעה ממה שאמרו בבריתא אע"פ שהתירו לספר לא יספר ברשות הרבים אבל מספר הוא בתוך ביתו בצנעא אע"פ שהתירו לכבס לא יוליך כליו לכובס אבל מכבס בצנעא בתוך ביתו ומ"מ יש לפרש בריתא זו באבל אבל במועד כל שהותר הותר אף בפרהסיא:

    המשנה השניה אלו כותבין במועד קדושי נשים גיטין ושוברי דיאתיקי מתנה ופרוזבלין אגרות שום ואגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וגזרות בית דין ואגרות של רשות אמר הר"ם שוברין שטרי המחילות והחלוקות הנופלים בין בני אדם שנושאין ונותנין זה עם זה דיאתיקי הוא מין ממיני המתנות וחלוק זאת המלה דא תהא למיקם ולהיות והיא מתנת שכיב מרע האחרונה שהוא סמך עליה בסוף ופרוזבל כבר נתברר דברו במסכת שביעית אגרות שום הם השומא שמשימין קרקע אדם ומורידין אותו לבעל חובו אגרות מזון הם שמוכרין ב"ד מן הקרקע למזון האשה והבנות וכותבין בזה מעשה בית דין שטרי בירורין כמו שאמרנו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כמו שיתבאר במסכת סנהדרין גזירות בית דין ענינו גזר דין ואגרות של רשות כתבות ששולחין בני אדם זה לזה ממקום למקום:

    אמר המאירי אלו כותבין במועד וכו' כונת המשנה לבאר מה שהותר ממלאכת הכתיבה בחולו של מועד וטעם רובם מסרך מלאכת האבד קדושי נשים כגון שקדשה בשטר ושמא מתוך איחורו יקדמנו אחר ובכלל זה שטרי השדוכין והתנאים והכתובה והוא שהתירו בגמרא שטרי פסיקאתא גיטי נשים שמא מתוך שהייתו עמה מזדמן בן זוג לאחרת שנתנה בו עיניו שוברין שמא לא יפרענו בעל חובו ומתוך איחורו יפסיד ואפילו מאמינו מ"מ לא פלוג רבנן דייתיקי פי' מתנת שכיב מרע שמא ישכחו העדים את העדות מתנות ר"ל מתנת בריא מפני שעד שלא כתב ולא הגיע השטר לידו יכול לחזור בו פרוזבלין שמא לא ימצא אחר יום טוב בית דין הראוי לכך ותהא שביעית משמטת את חובותיו אגרות שום פי' שטר שומא שבית דין שמין נכסי לוה אחר שירדו לנכסיו ומוסרין אותו שטר למלוה וי"מ שטר אדרכתא על היורשים לגבות מנכסיהם מזון לאלמנה ושכל אלו הותרו מצורך המועד או שמא לא ימצא מזומן או שמא ישתדפו הנכסים שטרי חליצה ומיאונין שמא תזדמן בת זו לאחר שנתן עיניו בזו שטרי בירורין הוא ענין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררין לו עוד אחר ושמא לא יזדמנו להם ראויים כל כך לאחר יום טוב גזרת בית דין להלקות ולנדות שמא ישתכח הדבר אם לא יעשה בשעת חמום וי"מ פסק הדין שבית דין גומרין:

    אגרות של רשות פי' בתלמוד המערב שאלת שלום ושמא לא יזדמן לו שליח לשאול בשלומם או על עסקיהם או הודעת עסקיו באיזה ענין ויש גורסין של רשות בקמצות הרי"ש ומפרשים שאם הוא גזבר של מלך כותב הוצאותיו כדי שלא ישכח ויפסיד וכן בכל חשבון שצריך לו ודרך כלל אמרו בתוספתא כותב אדם חשבונותיו ומחשב את יציאותיו במועד שהרי הן דברים העשויין לישכח ומכאן יראה לי להתיר לכתוב סברותיו ופירושיו במועד שהרי אין לך שכחה מצויה בדבר יותר מאלו וכל שכן בדברים מחודשים שיש לחוש בהם שיאבדו באבדת היודעים שמותר לחברם ולכתבם ולהגיהם וכן כל כיוצא בזה ויש באין בהיתר אגרות שלום מפני שהם מעשה הדיוט ואין אדם מדקדק בכתיבתם וכן חשבונותיו ויציאותיו וכל אלו מותרין בלא שנוי שהשנוי בכתיבה פוגם כל הענין ונמצאת עשייתו אבדתו ועוד שהרי מטעם מלאכת האבד אנו באים בהיתרן וכל שאנו מתירין אותו מטעם מלאכת האבד אין צריך שנוי וכן מה שהוא מעשה הדיוט לא נאמר דין שנוי אלא במעשה אומן ושאינו אבד אלא שהוא לצורך המועד ומה שנהגו עכשו לכתוב בעגול או באלכסון שלא לצורך הוא:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שפירשנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    מותר לקדש אשה בחולו של מועד ובלבד שלא יעשה סעודת ארוסין שלא לערב שמחה בשמחה ולא תתבטל שמחת המועד בשמחה זו אבל נישואין מיהא אסורין הן באלמנה הן בבתולה הן ביבמה:

    לעולם יזהר אדם שלא יביא עצמו לידי חשד ולא יספיק לו היותו נקי מפעולות הרע מהשם לבד אלא שיהא נקי מה' ומישראל דרך אזהרה אמרו אין אדם [נחשד בדבר] אא"כ עשאו ואם לא עשאו כלו עשאו מקצתו ואם לא עשה מקצתו הרהר בלבו לעשותו ואם לא הרהר בלבו לעשות ראה אחרים שעשאוה ושמח כלומ' שנהנה גופו והתענג טבעו לשמועת אותן העברות ומה יעשה בעשייתן ומ"מ יצא מכלל זה כל שחושדין אותו מחמת קנאה או שנאה שאם לא כן לא הנחת בן לאברהם אבינו וכבר ידעת על אדון הנביאים שחשדוהו הסכלים מחמת קנאתם וכל שחושדין אותו ונתברר שאין בו ופסק הקול ראוי לו להתעורר על גוף החשד ולהתבונן שמצד עונש הגיע אליו כן ועל זה הצד אמרו יהא חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו:

    המשנה השלישית אין כותבין שטר חוב במועד אם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב אין כותבין ספרים תפלין ומזוזות במועד אין מגיהין אפי' אות אחת אפי' בספר העזרה ר' יהודה אומר כותב הוא אדם תפלין ומזוזות לעצמו וטווה על ירכו תכלת לציציתו אמר הר"ם אין לו מה יאכל כותב ומוכר כדי פרנסתו והלכה כר' יהודה:

    2 more comments on this page.

    Meiri on Moed Katan 18b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה שטרי ברורים כו' זה לזה הס"ד ואח"כ מ"ה גזרות כו' פסקי כו' כצ"ל:

    תוס' בד"ה הספרים כו' וי"ג הספרים ומטפחת הסופגנין כו' עכ"ל אפשר לפי אותה גירסא יהיה פי' הספרים מלשון ספר תורה גם מלת הסופגנין אפשר מלשון חלת הסופגנין שמניחין אותן על המטפחת כו' וק"ל:

    בד"ה אין כותבין כו' פי' בתוס' כו' ול"נ דהא לא קתני כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Moed Katan 18b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' מאן לימא לן דברצון חכמים עיין תשובת מהרי"ט ח"א סי' פג:

    Gilyon HaShas on Moed Katan 18b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת־קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. קשה אם כן איך אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קז.) ראויה היתה בת שבע לדוד המלך ע"ה מששת ימי בראשית? ודוחק לומר ראויה היתה אבל לא נגזר בדיבור על זה, ועוד דוחק לחלק בין דוד המלך ע"ה לשאר בני אדם. ונראה לי בס"ד לומר דכל בני אדם שבאו לעולם הזה תחילת ביאתם נגזר נשואין שלהם מששת ימי בראשית אך אותם הבאים בגלגול שמעשיהם הסבו ביאתם נגזר קודם יצירת הולד בארבעים יום וטעמא דמסתבר הוא וכרוז זה הוא בעת ההזרעה שהוא ארבעים יום קודם ציור הולד. ברם מקשים למה בזכר מזכרת שמו ובבת מזכרת שם אביה ולא שמה? ונראה לי לתרץ תירוץ פשוט שההכרזה היא בעת ההזרעה ועל הרוב הזכר נזרע קודם הזרעת הנקבה דעל הרוב החתן גדול מן הכלה בשנים והגם דימצא להפך מיעוטא הוא ותופסת ההכרזה בהשואה אחת כפי הרוב ולכן בעת ההכרזה שעדיין לא נזרעה הנקבה לא נגזר לה עדיין שם למעלה כי השם של האדם נגזר למעלה כפי מה שהוא בעת הזרעתו. ועוד נראה לי בס"ד דרך הלצה כי האב שמוציא הוצאות רבות על ביתו בשביל פרנסתה ובשביל נדונייא שלה לכך תכבדנו בת קול בהכרזה זו לקרא הבת על שמו לייחסה אליו ולתלותה בו. ועוד נראה לי בס"ד איש מזריע תחלה יולדת נקבה (נידה לא.), נמצא האב היה סיבה ללידת הבת שהקדים להזריע ולכך תולה את הבת באביה אך הזכר הוא נעשה מחמת שהקדימה אמו להזריע ולכן בת קול לא תתלה הזכר באמו דלאו אורח ארעא שתעשה רמז להזרעת האשה ולכך מזכירתו בשמו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הא דאין בת קול מזכרת שם הבת דלאו אורח ארעא שתזכיר שם של נקבה ולכן זוכרת הבת על שם אביה מה שאין כן הזכר זוכרתו בשמו עד כאן דבריו נר"ו. אך מקשים העולם למה אינה אומרת פלוני לבת פלוני? ונראה לי בס"ד להורות שהיא צריכה לילך אצלו לדור עמו ולא להפך. ועוד נראה לי הזכר אחוז בימין שהוא חסד והנקבה בשמאל שהוא גבורה ולעולם ימינא לא אצטריך לשמאלא אבל שמאלא אצטריך לימינא שצריך לכלול השמאל בימין לכן תלה אותו בו. ועוד נראה לי קרוב לזה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בריש שער מאמרי רשב"י דעל מצוות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות הם נשלמים מן המצות שעושה הזכר דכל אשה נשלמת מבעלה ולכך אומרת בת פלוני לפלוני ולא להפך.

    שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי הגרסא כאן היא 'כך' וכנזכר בעין יעקב. ויש להקשות למה אין מיחסת הבת הקול השדה לבעלים שלה לומר שדה של פלוני לפלוני? ונראה לי בס"ד כי בשדה יזדמן גם כן שהיא של עובדי כוכבים ומזלות ולכן לא תרצה בת קול להזכיר שם עובדי כוכבים ומזלות ואפילו בשדה ישראל אומרת שָׂדֶה פְּלוֹנִית שקוראה אותה בכינוי וסימן המיוחד לה לשמה כדי להשוות לשון ההכרזה בכולם. ועוד נראה לי דיש שדה ממושכנת או חכורה לאחרים דנחשב זה כממכר והרי מצד אחד היא של בעליה ומצד אחד אין נחשבת שלו לכך לא תזכיר שם הבעלים. ולדרכינו צריך לומר מה שאמר בַּיִת פְּלוֹנִי אינו רוצה לומר בית של פלוני אלא פלוני קאי על הבית כמו ענין שָׂדֶה פְּלוֹנִית וחד טעמא אית להו. ברם בסוטה (סוטה ב.) שם הגירסא שָׂדֶה פְּלוֹנִי ואנחנו באים לפרש כאן לגרסא דידן בהאי מסכתא.

    אוֹ אִיהוּ לֵימוּת מִקַּמָּהּ קשה יגרשנה ויתרפא? ויש לומר אולי היתה כתובתה מרובה. אי נמי קשה עליו הדבר לראות בעיניו שתנשא אשתו לאחר אף על פי שהוא אינו אוהב אותה.

    מִן הַתּוֹרָה מִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים נראה לי בס"ד הוצרך לכל זה דודאי פסוק תורה חביב ליה אך אם זה בלחודיה הוה אמינא התם שאני דחזו שנענה במענה פיו בנס שנזדמנה לו רבקה שלא היה דרכה לצאת ואמרה לו גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב (בראשית כד, יט) לכן אמר מֵהֳ' יָצָא הַדָּבָר (בראשית כד, נ), אבל שאר זווגים דעלמא מנא ליה? לכך הביא פסוק מנביאים. ואי מזה בלחודיה הוה אמינא התם שאני דתלו טעמא כִּי מֵהֳ' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים שֶׁבָעֵת הַהִיא הָיוּ פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל (שופטים יד, ד) ובשביל תואנה זו היה הזווג ההוא מאת ה' ומנא ליה לזווגים דעלמא? לכך הביא מן הכתובים דכתיב וּמֵהֳ' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת (משלי יט, יד) דקאי על כל זווג דעלמא.

    מְלַמֵּד שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ הכונה כמו שכתב הרי"ף ז"ל דחשדו שעבר על יחוד אשת איש באומרם שסמך על גודל צדקתו דגברא כוותיה אין לו לחוש לאיסור יחוד ועשה דין לעצמו ואלו החושדים כל אחד קנא לאשתו לעיני הרואין כדי להחזיק החשד. ונראה לרמוז תוך מַּ חֲנֶ ה (תהלים קו, טז) יש אותיות 'חן' שעולה מספרם 'ליחוד' [58] כלומר קנאו למשה בשביל היחוד הרמוז בתוך המחנה.

    Ben Yehoyada on Moed Katan 18b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Moed Katan, daf 18, Amud Bet, about 548 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “הַסְּפָרִים. הָנֵי — אִין, כְּלֵי פִשְׁתָּן —…”

    2. Segment 223 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַתְנִיתִין אֲפִילּוּ דִּשְׁאָר מִינֵי.…”

    3. Segment 314 words

      Opens “מַתְקֵיף לַהּ אַבָּיֵי: מַאן לֵימָא לַן דִּבְרָצוֹן…”

    4. Segment 415 words

      Opens “מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד: קִדּוּשֵׁי נָשִׁים וְגִיטִּין…”

    5. Segment 511 words

      Opens “שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵיאוּנִים וּשְׁטָרֵי בֵירוּרִין. גְּזֵרוֹת בֵּית…”

    6. Segment 621 words

      Opens “גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר לְאָרֵס אִשָּׁה בְּחוּלּוֹ…”

    7. Segment 712 words

      Opens “מַאי לָאו שְׁטָרֵי קִדּוּשִׁין מַמָּשׁ? לָא, שְׁטָרֵי…”

    8. Segment 825 words

      Opens “דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כַּמָּה אַתָּה…”

    9. Segment 921 words

      Opens “לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד,…”

    10. Segment 1018 words

      Opens “לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא לְאָרֵס —…”

    11. Segment 1121 words

      Opens “תָּא שְׁמַע, דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: מְאָרְסִין, אֲבָל…”

    12. Segment 1224 words

      Opens “וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר? וְהָאָמַר…”

    13. Segment 135 words

      Opens “אֶלָּא: שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים.…”

    14. Segment 1451 words

      Opens “כִּי הָא דְּרָבָא שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּבָעֵי…”

    15. Segment 1548 words

      Opens “הָכִי אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן…”

    16. Segment 1649 words

      Opens “וְאָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן אִצְטְרוֹבִילִי,…”

    17. Segment 1717 words

      Opens “מֵתִיב רַבִּי יַעֲקֹב: ״וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים…”

    18. Segment 1824 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: ״וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ…”

    19. Segment 1922 words

      Opens “תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי…”

    20. Segment 2023 words

      Opens “לָא קַשְׁיָא: הָא בְּקָלָא דְּפָסֵיק, הָא בְּקָלָא…”

    21. Segment 2131 words

      Opens “וְהָנֵי מִילֵּי דְּלָא פְּסַק בֵּינֵי בֵּינֵי, אֲבָל…”

    22. Segment 2226 words

      Opens “וְלָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא הָדַר נָבֵט, אֲבָל…”

    23. Segment 2318 words

      Opens “מַתְנִי׳ אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד. וְאִם…”

    24. Segment 2421 words

      Opens “אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת בַּמּוֹעֵד, וְאֵין…”

    Sages named on this page

    • Rav Shmuel bar Yitzchak · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Shmuel bar Yitzchak was a prominent Amora, a student of Rav, known for his piety, humility, and the miraculous events surrounding…

      Source: Moed Katan 18b · Segment 18 — “…לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה׳״, רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר: מְלַמֵּד…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Moed Katan 18b · Segment 6 — “גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר לְאָרֵס אִשָּׁה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד,…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Moed Katan 18b · Segment 2 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַתְנִיתִין אֲפִילּוּ דִּשְׁאָר מִינֵי. אָמַר בַּר…

    Original text

    הַסְּפָרִים. הָנֵי — אִין, כְּלֵי פִשְׁתָּן — לָא.

    of barbers that are used to cover a person having a haircut, and body-drying towels may all be laundered on the intermediate days of a Festival. This statement implies that these garments, yes, they may be laundered, but other types of linen garments, no, they may not be laundered.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַתְנִיתִין אֲפִילּוּ דִּשְׁאָר מִינֵי. אָמַר בַּר הִידְיָא: לְדִידִי חֲזֵי לִי יַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָה, דְּמַפְּקִי לַהּ מְשִׁיכְלֵי דְּמָנֵי כִּיתָּנָא בְּחוּלָּא דְמוֹעֲדָא.

    Abaye said to him: This is not a contradiction: The mishna is referring to garments made even of other types of materials; linen garments, however, may be laundered even when they serve other purposes. Bar Hedya said: I myself saw the Sea of Tiberias, the Sea of Galilee, to which basins full of linen garments were brought out to be laundered during the intermediate days of a Festival.

    מַתְקֵיף לַהּ אַבָּיֵי: מַאן לֵימָא לַן דִּבְרָצוֹן חֲכָמִים עָבְדִי, דִּלְמָא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים עָבְדִי.

    Abaye strongly objects to this: This report cannot be adduced as proof for the halakha , for who says to us that they did this in accordance with the will of the Sages? Perhaps they did it without the will of the Sages.

    מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד: קִדּוּשֵׁי נָשִׁים וְגִיטִּין וְשׁוֹבָרִין. דְּיָיתֵיקֵי, מַתָּנָה וּפְרוֹזְבּוּלִין. אִיגְּרוֹת שׁוּם וְאִיגְּרוֹת מָזוֹן.

    MISHNA: And these are the documents that may be written on the intermediate days of a Festival: Documents of betrothal of wives, through which bridegrooms betroth their brides; bills of divorce; receipts for the repayment of debts; wills [ deyateiki ]; deeds of gift; perozbolin , documents through which lenders authorize the courts to collect their loans on their behalf, thereby preventing the Sabbatical year from canceling their debts; letters of valuation, which were drawn up by the court when they valuated property and transferred it to the lender; and letters of sustenance, which were drawn up when one accepted upon himself to maintain another, e.g., his step-daughter.

    שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵיאוּנִים וּשְׁטָרֵי בֵירוּרִין. גְּזֵרוֹת בֵּית דִּין וְאִיגְּרוֹת שֶׁל רְשׁוּת.

    The list continues: Documents of the ritual through which the brother-in-law frees the yevama of her levirate bonds [ ḥalitza ], thereby freeing her from the obligation to marry one of her deceased husband’s brothers; documents in which the court records the refusal of a girl upon reaching majority to remain married to the man to whom her mother or brothers married her as a minor after the death of her father; documents of arbitration, in which the court summarizes a conflict that had been resolved through arbitration; court rulings; and the official correspondence of the ruling authorities.

    גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר לְאָרֵס אִשָּׁה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד — קִדּוּשֵׁי נָשִׁים,

    GEMARA: Shmuel said: It is permitted to betroth a woman on the intermediate days of a Festival, lest another come and betroth her first. The Gemara asks: Let us say that the mishna supports Shmuel, who said: And these are the documents that may be drawn up on the intermediate days of a Festival: Documents of betrothal.

    מַאי לָאו שְׁטָרֵי קִדּוּשִׁין מַמָּשׁ? לָא, שְׁטָרֵי פְסִיקָתָא, וְכִדְרַב גִּידֵּל אָמַר רַב.

    What, is the mishna not referring to actual documents of betrothal, through which one would actually betroth a woman? The Gemara rejects this: No, the mishna is referring to documents of stipulation recording the amounts that the parents agree to pay as the dowry of their respective son or daughter, in accordance with what Rav Giddel said that Rav said.

    דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ? כָּךְ וְכָךְ. כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ? כָּךְ וְכָךְ. עָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ קָנוּ, הֵן הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִין בַּאֲמִירָה.

    For Rav Giddel said that Rav said: When two families negotiate the terms of marriage for their respective children, and one side says to the other: How much do you give to your son as a dowry? And the second side says: I give such and such amount; how much do you give to your daughter? And the first side responds: Such and such amount, then, once the bride and groom arose and pronounced the betrothal formula, then all of these obligations are acquired and therefore binding. These are among the things that are acquired through words alone. In other words, there is no need to perform an additional act of acquisition in order to confirm the agreement, and the mishna is referring to a document recording such an agreement. Although such a document may be drawn up even on the intermediate days of a Festival, this does not mean that one may actually betroth a woman during this period.

    לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת וְלֹא אַלְמָנוֹת. וְלֹא מְיַבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. הָא לְאָרֵס — שָׁרֵי.

    The Gemara asks: Let us say that the following mishna supports Shmuel: One may not marry a woman on the intermediate days of a Festival, neither a virgin nor a widow; nor may one then perform levirate marriage with his sister-in-law, if his brother died childless, because that would be a joyous occasion for him. This statement implies that it is only marrying that is prohibited, but betrothing is permitted.

    לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא לְאָרֵס — דְּלָא קָעָבֵיד מִצְוָה, אֶלָּא אֲפִילּוּ לִישָּׂא נָמֵי, דְּקָא עָבֵיד מִצְוָה, אָסוּר.

    The Gemara rejects this argument: This is not the correct way to understand the mishna, as it is speaking in the style of: Needless to say. It is needless to say that betrothal is not permitted, because the groom does not perform a mitzva through betrothal. Rather, the same is true even of marriage, through which one performs a mitzva, as marriage is preparation for fulfilling the mitzva of procreation. It is still not permitted.

    תָּא שְׁמַע, דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: מְאָרְסִין, אֲבָל לֹא כּוֹנְסִין. וְאֵין עוֹשִׂין סְעוּדַת אֵירוּסִין, וְלֹא מְיַבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ.

    The Gemara offers another support for Shmuel: Come and hear that which a Sage of the school of Shmuel taught in the following baraita : One may betroth a woman on the intermediate days of a Festival, but he may not marry her, nor may he make a betrothal feast, nor may he perform levirate marriage, because that would be a joyous occasion for him, and one may not mix the joy of a wedding with the joy of the Festival. The Gemara concludes: Learn from this a support for Shmuel’s opinion.

    וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּכׇל יוֹם וְיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, שְׂדֵה פְלוֹנִי לִפְלוֹנִי.

    The Gemara raises a question about the ruling itself: And did Shmuel actually say that we are concerned that perhaps another man will come and betroth the woman first? But didn’t Rav Yehuda say that Shmuel said: Every day a Divine Voice issues forth and says: The daughter of so-and-so is destined to be the wife of so-and-so; the field of so-and-so will belong to so-and-so? If this is the case, why should one be concerned lest another betroth her first? It is predestined that he will marry his designated mate.

    אֶלָּא: שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים.

    Rather, Shmuel’s statement should be understood as follows: Perhaps another man will come and betroth her first by means of praying for divine mercy. In other words, Shmuel is concerned that the rival may beseech God to cancel the decree of the Divine Voice, and therefore the first man needs to hurry and betroth the woman before the other one has a chance to pray that he should take her from him.

    כִּי הָא דְּרָבָא שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּבָעֵי רַחֲמֵי וְאָמַר: תִּזְדְּמֵן לִי פְּלָנִיתָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא תִּיבְעֵי רַחֲמֵי הָכִי. אִי חַזְיָא לָךְ — לָא אָזְלָא מִינָּךְ, וְאִי לָא — כָּפְרַתְּ בַּה׳. בָּתַר הָכִי, שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר: אוֹ אִיהוּ לֵימוּת מִקַּמַּהּ, אוֹ אִיהִי תְּמוּת מִקַּמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמֵינָא לָךְ לָא תִּיבְעֵי עֲלַהּ דְּמִילְּתָא?

    This is like this incident, in which Rava heard a certain man asking for mercy, i.e., praying, who said: Grant me so-and-so as a wife. Rava said to him: Do not pray and ask for mercy in this way. If she is fit for you, and it has been decreed that she will be your wife, she will not go away from you. And if she is not destined to be your wife, you will come to deny the Lord when you see that your prayer is not answered. After the man married this woman, Rava heard him say in prayer: Please either let him die before her or let her die before him. He was speaking about himself and his wife because he had grown to hate her so much. Rava said to him: Did I not say to you not to pray for this matter?

    הָכִי אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן אִצְטְרוֹבִילִי: מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים — מֵה׳ אִשָּׁה לְאִישׁ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה׳ יָצָא הַדָּבָר״. מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: ״וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה׳ הִיא״. מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: ״בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה׳ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת״.

    Rav said in the name of Rabbi Reuven ben Itzterobili as follows: From the Torah, and from the Prophets, and from the Writings; it implies that the decree that a specific woman is destined to be married to a specific man is from God. From where is this derived? It is from the Torah, as it is written: “Then Laban and Bethuel answered and said: The thing comes from the Lord, we cannot speak to you either bad or good” (Genesis 24:50). From the Prophets, as it is written: “But his father and his mother knew not that it was of the Lord” (Judges 14:4). From the Writings, as it is written: “House and riches are the inheritance of fathers; but a prudent woman is from the Lord” (Proverbs 19:14).

    וְאָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן אִצְטְרוֹבִילִי, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא, אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן אִצְטְרוֹבִילִי: אֵין אָדָם נֶחְשָׁד בְּדָבָר אֶלָּא אִם כֵּן עֲשָׂאוֹ, וְאִם לֹא עָשָׂה כּוּלּוֹ — עָשָׂה מִקְצָתוֹ, וְאִם לֹא עָשָׂה מִקְצָתוֹ — הִרְהֵר בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ, וְאִם לֹא הִרְהֵר בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ — רָאָה אֲחֵרִים שֶׁעָשׂוּ וְשָׂמַח.

    § Apropos a teaching of Rabbi Reuven ben Itzterobili, the Gemara states that Rav said in the name of Rabbi Reuven ben Itzterobili, and some say that it was taught in a baraita that Rabbi Reuven ben Itzterobili said: A man is suspected of having done something wrong only if he has indeed done so. And if he did not do it wholly, then probably he did it partly. And if he did not do it even partly, then probably he thought in his heart to do it. And if he did not even think to himself to do it, then certainly he saw others doing it and was happy. Suspicions do not arbitrarily arise about a person; therefore there is certainly some basis for them.

    מֵתִיב רַבִּי יַעֲקֹב: ״וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה׳ אֱלֹהֵיהֶם״! הָתָם לְהַכְעִיס הוּא דַּעֲבוּד.

    Rabbi Ya’akov raised an objection: Does the verse not say: “And the children of Israel fabricated matters that were not right against the Lord their God” (II Kings 17:9), which indicates that it is possible to make up stories about someone else even though they are entirely baseless. The Gemara answers: There they did it in order to anger God, but they did not actually think that what they were saying was true.

    תָּא שְׁמַע: ״וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה׳״, רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר: מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד קִינֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמֹּשֶׁה! הָתָם מִשּׁוּם שִׂנְאָה הוּא דַּעֲבוּד.

    Come and hear a challenge from a different source: The verse states: “And they were jealous of Moses in the camp, of Aaron the Lord’s holy one” (Psalms 106:16). Rav Shmuel bar Yitzḥak said: This verse teaches that every man warned his wife against seclusion with Moses because he was jealous. This implies that every man thought that his wife had secluded herself with Moses and sinned, although this was certainly not the case. This demonstrates that it is possible to suspect an absolutely innocent person. The Gemara answers: There they did it out of hatred for Moses. They did not actually suspect him of wrongdoing. Instead, their goal was to degrade him by leveling these false accusations against him.

    תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי עִם מִי שֶׁחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ בְּדָבָר וְאֵין בּוֹ. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִידִי חַשְׁדוּן וְלָא הֲוָה בִּי!

    The Gemara raises another challenge, based on yet another source: Come and hear that which Rabbi Yosei said: May my portion in the future world be with one who is suspected of a certain wrongdoing but is innocent, as the pain that such a person experiences atones for his sins. This statement also appears to imply that it is possible to suspect an absolutely innocent person. And Rav Pappa said: They suspected me of a certain wrongdoing but I was not guilty.

    לָא קַשְׁיָא: הָא בְּקָלָא דְּפָסֵיק, הָא בְּקָלָא דְלָא פָּסֵיק. וְקָלָא דְלָא פָּסֵיק עַד כַּמָּה? אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: דּוֹמֵי דְמָתָא יוֹמָא וּפַלְגָא.

    The Gemara answers: It is not difficult. This is referring to a rumor that stops, and therefore it is possible that it is groundless, whereas that is referring to a rumor that does not stop, and in that case there must be a factual basis for the suspicion. The Gemara asks: To be considered a rumor that does not stop, for how long must it persist? Abaye said: My nurse told me: Local gossip lasts for a day and a half, and then it is deemed to be a rumor that does not stop.

    וְהָנֵי מִילֵּי דְּלָא פְּסַק בֵּינֵי בֵּינֵי, אֲבָל פְּסַק בֵּינֵי בֵּינֵי — לֵית לַן בַּהּ. וְכִי פְּסַק בֵּינֵי בֵּינֵי, לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא פְּסַק מֵחֲמַת יִרְאָה, אֲבָל פְּסַק מֵחֲמַת יִרְאָה — לָא.

    The Gemara comments: This applies only if the rumor did not stop in between, during the day and a half, but if it stopped in between then we have no problem with it, and it is not a persistent rumor. And if the rumor stopped in between, we said that it is considered baseless only if it stopped of its own accord and not out of fear, i.e., because the suspect is violent and therefore people are afraid to speak badly about him. But if the rumor stopped out of fear, then this dispensation does not apply, and it is still assumed that there must be some basis to the rumor.

    וְלָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא הָדַר נָבֵט, אֲבָל הָדַר נָבֵט — לָא. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ אוֹיְבִים, אֲבָל אִית לֵיהּ אוֹיְבִים — אוֹיְבִים הוּא דְּאַפְּקוּהּ לְקָלָא.

    And we said that a rumor that stopped is assumed to be baseless only if it did not arise again. But if it arose again, then this does not apply. And we said that a rumor that does not stop must be taken seriously only if the slandered person has no enemies. But if he has known enemies, then it can be assumed that it was the enemies who disseminated the rumor.

    מַתְנִי׳ אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל — הֲרֵי זֶה יִכְתּוֹב.

    MISHNA: One may not write bills of debt on the intermediate days of a Festival. But if the lender does not trust the borrower, and he is concerned that the borrower will later deny the loan, or if the scribe has nothing to eat, then he may write a bill of debt during the Festival week.

    אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת בַּמּוֹעֵד, וְאֵין מַגִּיהִין אוֹת אַחַת אֲפִילּוּ בְּסֵפֶר עֶזְרָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹתֵב אָדָם תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ,

    One may not write Torah scrolls, phylacteries, or mezuzot on the intermediate days of a Festival, nor may one correct a single letter, even in the Torah scroll of Ezra, which was kept in the Temple and upon which all the Jewish communities relied. Rabbi Yehuda says: One may write phylacteries and mezuzot for himself on the intermediate days of a Festival if he needs them.