Talmud Builders

    Commentary page

    Megillah 8b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Megillah 8b

    Megillah 8b. The full printed text of this folio side — 23 numbered segments, about 408 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    שומרת יום כנגד יום הרואה יום אחד או שנים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה מונה יום אחד וטובלת בו ביום תוכיח:

    שמטמאה משכב ומושב בשמעתא בתרייתא דמסכת נדה (דף עב:) מרבינן לה:

    מאי שנא האי מזובו מזובו וספר (לה) דרשת ליה דמקצת זוב ולאשמועינן דמקצת זבין טעונין ספירת שבעה ובהא עניינא שמעינן מיניה זב בעל שתי ראיות לספירה ומאי שנא האי מזובו דלעיל דכתיב לגבי קרבן ולא דרשת ליה מקצת זוב לאתויי זב בעל שתי ראיות לקרבן אלא מקצת זבין דרשת ליה ומוקמת ליה אבעל שלש ראיות וממעטת מיניה בעל שתי ראיות:

    לישתוק קרא מיניה ומהיכא תיתי לן ספירה:

    וכי תימא אתיא מדינא דלעיל כדאמרת אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה לא אתיא דהא אמרת שומרת יום כנגד יום תוכיח:

    אם כן ליכתוב קרא וכי יטהר הזב ולא בעי מזובו ומדכתיב וכי יטהר הזב ולא כתיב וכי יטהר סתמא הוה דרשינן ליה וכי יטהר מן הזב מאי מזובו שמע מינה למדרש מקצת זבין טעון ספירה:

    מתני' פריעה ופרימה בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי פרוע:

    מוחלט לאחר שכלו ימי ההסגר ונראה בו סימני טומאה האמורין בו:

    25 more comments on this page.

    Rashi on Megillah 8b · Sefaria

    Tosafot

    עד שיכתוב אשורית ועל הספר ובדיו לקמן מוקי לה במגילה וקשיא דהא אמרינן בפרק שני (דף יח.) גיפטית לגיפטים עילמית לעילמים יצא ומיירי ודאי שכתוב באותו לשון שקורא דאם לא כן הוי קורא על פה ולא יצא ואם כן קשיא אמאי לא מטמאה את הידים כיון שנתנה לקרות וליכתב בכל לשון שמכירין בה ויש לומר דכיון שאינה כשרה לקרות אלא למכירים בה דין הוא שלא תטמא את הידים אבל היכא דכתיבה אשורית כשירה אף לשאינן מכירין ומשום הכי דין הוא שתטמאה את הידים:

    Tosafot on Megillah 8b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אמר ליה רב פפא לאביי מ"ש האי מזוכו דממעיט ליה לזב בעל ב' ראיות מקרבן כדאמרן והאי מזובו מרבי ליה לזב בעל ב' ראיות לספירת ז' א"ל אביי אי לאו לרבויי אתא לשתוק קרא מיניה ולא יכתוב מזובו כלל.

    וכי תימא הוה אתי מן הדין כדאמרינן והלא דין הוא כו' פרכינן עלה שומרת יום כנגד יום תוכיח ונדחה הדין וא"ת האי מזובו לגופו בא.

    ללמד מזובו ולא מנגעו א"כ היה לו לכתוב וכי יטהר הזב וספר לו מזובו למה לי אלא לא בא מופנה אלא לרבות זב בעל ב' ראיות שטעון ספירת ז'. תנא בתוספתא אין בין זב לזבה אלא [שהזב] טעון מים חיים וזבה אינה טעונה ביאת מים חיים אין בין זבה לנדה אלא קרבן אין בין נדה ליולדת אלא הבאת קרבן אין בין נדה לשומרת יום כנגד יום אלא ספירת ז':

    [מתני'] אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ותגלחת וצפורין פי' מצורע הנטהר מתוך הסגר כגון שנראתה בהרת באדם והסגירה הכהן פעם ראשונה ושניה וראה והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע וטהר ונקרא מצורע מוסגר אין עליו אלא טבילה והערב שמש אבל אם פשתה וטמאו הכהן נעשה מצורע צמות והוא הנקרא מצורע מוחלט כדמתרגמינן לצמיתות לחלוטין ועליו כתיב והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע. וזו היא פריעה ופרימה פריעה לגדל פרע שער ראשו ולכשיטהר טעון גלוח כל שערו פי' פרימה קריעת הבגדים ושלוח צפור ושחיטת האחרת הא לענין שלוח מן המחנה כדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע זה וזה שוין וכן לטמויי בביאה כדתנן בנגעים פרק ז' הטהור מתוך הסגר פטור מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרים מתוך החלט חייב בכולם וזה וזה מטמאין בביאה ותנן נמי בפרק י"ג (משנה י"ב) מצורע שנכנס לבית הכלים שיש שם טמאין [אפי'] עד הקורות: מנא לן ופשיט לה רבה מהכא.

    והצרוע אשר בו הנגע דייקינן קרא דכתיב בו מי שצרעתו תלויה בגופו טעון פריעה ופרימה יצא מצורע מוסגר שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים כלומר במלאות ז' ימים ולא פשה הנגע נטהר. אי הכי לענין שלוח נמי דהא כתיב כל ימי אשר הנגע בו יטמא וגו'. נידוק נמי בו דכתיב בהאי קרא.

    ונימא מי שצרעתו תלויה בגופו טעון שילוח מחוץ למחנה יצא מצורע מוסגר שאין טעון שילוח. וא"ת אין הכי נמי והא דייקינן ממתני' דקתני אין בין מצורע מוסגר כו'.

    הא לענין שילוח זה וזה שוין ופרקינן אי הוה כתיב ימי אשר הנגע בו כדקאמרת השתא דכתיב כל לרבויי מצורע [מוסגר] לשילוח אי הכי דהאי כל לרבויי אתא אפי' תגלחת וצפרין ניבעי. ופרקינן כתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות וגו'. הצרוע שצרעתו בגופו ונתרפא טעון צפרים ותגלחת יצא מצורע מוסגר שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים:

    [מתני'] אין [בין] ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים כו' דייקינן מינה הא לתופרן בגידין ולטמויי את הידים ככתבי הקדש אלו ואלו שוין.

    1 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Megillah 8b · Sefaria

    Rashba

    מתני' ותפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית. מכאן משמע דלשון הקדש היינו אשורי, אבל לשון עברי אינו לשון הקדש וכדאמרינן נמי בפירקין דלקמן (מגילה יז, א) הלועז ששמע אשורית יצא ותניא בברייתא (לקמן מגילה יח, א) גיפטית לגיפטים עברית לעברים, דאלמא עברית דוקא לעברים וש"מ לאו היינו לשון הקדש. ומ"מ ללשון הקדש לפעמים קורא עברי, וכן נהגו הכל לקרוא ללשון הקדש עברי. וגרסינן בירושלמי דמכלתין (פ"א ה"ט) בררו להם כתב אשורית ולשון עברית ואמרינן בפרק כהן גדול בסנהדרין (כא, ב) בהא מילתא בררו להם כתב אשורי ולשון הקדש, ובתוספתא (פ"ב ה"ב) שנינו מעשה ברבי מאיר שלא מצא מגילה כתובה כתב עברית וכתבה ע"פ וקראה, ובבראשית רבה (סוף פרשה מב) ויגד לאברם העברי (בראשית יד, יג) למה קורא אותו עברי שמספר בלשון עברי והיינו לשון הקדש שבו היו מספרים, ומה שקורא אותו אשורי שמאושר בין שאר הלשונות.

    Rashba on Megillah 8b · Sefaria

    Ritva

    ואמרינן שומרת יום כנגד יום תוכיח שמטמ' משכב ומושב כדין זב כדאיתא במסכת נדה ואינה טעונה ספירת ז':

    ואמרינן וכ"ת האי מזובו הא דרשת ליה מזובו ולא מזובו ומנגעו דהכי דרשת ליה מזובו וספר לרבות ספירה לבעל ב' ראיות ופריק א"כ ליכתוב קרא וכי יטהר הזב דבהכי סגי' לדרשה קמייתא שדרשינן וכי יטהר מן הזיבה ולא עד שיטהר מן הזיבה והצרעת מאי זובו ללמד על זב ב' ראיות שטעון ספירת ז' אלא דכיון דאיכ' דרשה מקרא לא קפיד תנא ונקיט להו לתרתי דרשות מזובו והכי אורחא דתלמודא:

    מתניתין תנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריע' ופרימה ודייקי' הא לענין שלוח חוץ לג' מחנות זה וזה שוים:

    מנה"מ תני רב שמואל בר יצחק קמי דרב הונא וטיהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו וטהר מאי ' וטהר טהור מפריעה ופרימה כלומר שקודם טבילה זו היא טהור מפריעה ומפרימה שלא בא לאכלם מעולם:

    א"ל רבא אלא מעתה גבי זב דכתי' ורחץ בשרו במים חיים וטהר מאי וטהר מעיקר' איכא פי' למימר טהור מלטמא כלי חרס בהסיט דהא בהסיטו של זב שנושא אותה עליו הרי מטמאם ואם בהסט דעלמא שאינו מטמא דבר שהוא נושא עליו אלא האדם או דבר שראוי למשכב ומושב הא לאו חשיב מוחלט ועדיין לא בא לכלל כן אלא הסט כלי חרס כיוצא בו אין הזב ראוי לבא לכלל כן מעולם כדי לומר טהור מעיקרו מטומאה זו וזאת דבר פשוט. וההוא נסחי דגרסינן הכא טהור מלטמא כלי חרס טעות הוא וכך הגרסא כמו שגורס רש"י ז"ל התם מאי טהור מעיקרא איכא אלא טהור השתא מלטמא בלי חרס בהסט וכו':

    וה"פ דלעולם וטהר השתא משמע והיינו דכתיב בזב וטהר ללמדנו כי כשטבל ביום ז' אע"ג דאי הדר חזי בו ביום זיבה סותר בה כל מנינו וחוזר לטומאתו אינו מטמא למפרע כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה ואף ע"פ שמטמא למפרע משכבות ומושבות ואדם כדאית' בפסח ב' וגזי' הכתוב היא דטבילה זו מלטהר הסט של כלי חרס שלא למפרע דהכי כתי' האי קרא וכלי חרס אשר יגע הזב יטמא דנפקא לן הסט כלי חרס ועלה קאמר ורחץ וטהר ה"נ גבי מצורע דכתיב ביה וכבס בגדיו וטהר אי' נמי דהיינו דיטהר השתא מלטמא בביא' שאדם וכלים שנכנסו עמו לבית בין טבילה לראיה בו ביום שאינן טמאי' למפרע כ':

    תנן אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפורים וה"ה נמי דאיכא קרבנות אשם ולוג שמן אלא הכא ביום טהרתו ורפואתו דמיירי ולא איירי בקרבנות שהם? ובו לספירתו איכא דגרסי הא לענין טבילה זה וזה שוים ומאן דלא גרסינן ליה משום דמילתא פשיט' היא שצריכים טבילה ולא צריך לפרושי:

    מ"ט אמר קרא והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע מי שצרעתו תלויה ברפואתו דהיינו מצורע מוחלט מש"כ במצורע מוסגר שצרעתו תלויה בימים שאע"ג שעמד הנגע בעינו טהור אם לא פשה ואין השער לכן:

    5 more comments on this page.

    Ritva on Megillah 8b · Sefaria

    Meiri

    המשנה העשירית אין בין מצורע מוסגר והוא כשהכהן ראהו תחלה ומסגירו לראות אם לסוף שבעה נולדו לו אחד משלשה סימני טומאה ר"ל שער לבן או פשיון או מחיה ויחליטנו או אם יכהה ויטהרנו או אם עמד בעיניו ויסגירנו פעם שנית למצורע מוחלט והוא שנולד בו סימן טומאה אחר שבעה והחליטו לטומאה אלא פריעה ופרימה שהמוחלט צריך לעמוד בגדיו פרומים וראשו פרוע מה שאין כן במוסגר והביאוה בגמ' מדכתיב במוסגר וכבס בגדיו וטהר ומדקאמר וטהר שהוא לשון עבר ולא קאמר ויטהר משמע דטהור מפריעה ופרימה מעיקרא ר"ל אף בעוד שהיה טמא ואין גורסין דמעיקרא אלא מעיקרא אלא שנדחית ראיה זו בגמרא והביאוה מדכתיב והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלויה בגופו ולא שתלויה בימים הא לענין שלוח חוץ למחנה ולענין טומאה לטמא באהל דין מוסגר כדין מוחלט ואע"פ שהוא עומד בספק שמא יטהרנו ושמא תאמר אם המוסגר טעון שלוח היאך אתה קורהו מוסגר והרי מחוץ למחנה הוא אפשר שבבית שחוץ למחנה הוא עומד ומ"מ לקצת גאונים ראיתי בפירוש הסגר שהוא הקפת הצרעת בסיקרא כדי לראות מתוכה אם יפשה ויצא לחוץ ואע"פ שיש לקצת מפרשים הבדל אחר בין מוסגר למוחלט והוא שהמוסגר אסור בתשמיש המטה והמוחלט מותר כמו שהתבאר לדבריהם בתלמוד מועד קטן אפשר שלא עסק במשנה זו אלא בחומרות שיש למוחלט על המוסגר אלא שמ"מ יש חולקין לומר שאף המוסגר מותר בתשמיש כמו שהתבאר שם וטומאת אהל שהזכרנו במצורע כבר בארנו בשלישי של ברכות שאין טומאת אהל שלו דומה מכל וכל לטומאת אהל שבמת:

    זהו ביאור המשנה ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא:

    התבאר במקומו שאין בכל אבות הטומאות טומאה שתסיט את הטהור הן אדם הן כלי ותטמאנו אלא הזב וחביריו ר"ל זב וזבה נדה ויולדת אבל שאר אבות הטומאות כל שהטהור מסיט את הטומאה נטמא משום נושא אם הוא טומאה שמטמאה במשא אבל אם הטומאה הסיטה אותם טהור זב שטבל בשביעי וראה אח"כ בשביעי סותר את מניינו ונמצאו הטהרות שנגע בהם טמאות למפרע מ"מ הועילה טבילתו שאם הסיט כ"ח בתחום שבין טבילה לראיה לא נטמאו למפרע הא כל משכב ומושב שלהם טמא למפרע וה"ה לאדם וכלי עץ הואיל ויש להם טהרה במקוה וכן מצורע שנטהר מתוך הסגר וטבל ואח"כ נולדו לו סימני טומאה שהוחלט כמו שהתבאר ומקומו לא נטמאו כלים שנתאהלו עמו בין טבילה לפשיון למפרע:

    המשנה הי"א אין בין טהור מתוך הסגר כגון שכהה הנגע לסוף שבעה לטהור מתוך החלט והוא שכבר הוחלט בפשיון או בשער לבן ואחר זמן נתרפא מנגעו אלא תגלחת וצפרים הא כל שאר קרבנות שמצורע מוחלט מביא ביום טהרתו אף המוסגר שיצא טהור מביאם וכן שוים בכבוס בגדים וטבילה אבל אינו מגלח כל שערו ואינו מביא שתי צפרים חיות ופירשו המפרשים הבדל אחר ביניהם והוא שהמוחלט שנתרפא מונה שבעה והמוסגר שיצא טהור אינו צריך למנות ואע"פ שלא נתפרש הבדל זה במשנה זו אפשר שהוא בכלל תגלחת שאין ספירה אלא בשביל תגלחת:

    זהו פי' המשנה ולא נתחדש עליה דבר:

    המשנה הי"ב אין בין ספרים לתפלין ומזוזות וכו' פי' ספרים תורה ונביאים וכתובים ואמר שכלן שוים לתפלין ומזוזות הן לטומאת ידים הן לתופרן בגידים שכל ספריהן היו בגליון בתפירת גידין מיריעה עם חברתה ואין ביניהם הפרש אלא שהספרים הותרו ליכתב בכל לשון משבעים לשונות ואף ספרי תורה אבל תפלין ומזוזות לא הותרו אלא בכתב אשורי והוא כתב שלנו רשב"ג אומר לא הותרו אף בספרים ליכתב באחד משאר הלשונות אלא בלשון יוני שהועתקה תורה בו במצות תלמי המלך ופסקנו בגמרא כרבן שמעון בן גמליאל ונמצא שתפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא בכתב אשורי ר"ל כתב שלנו אבל שאר ספרים אפי' ספר תורה הותר ליכתב בכתב יוני ובלבד שלא ישתנה הלשון אע"פ שישתנה הכתב הא כל שנשתנה נוסח הלשון הן מקרא הראוי להיותו בלשון עברי שכתבו תרגום הן מקרא הראוי להיותו תרגום כגון יגר שהדותא או תרגום דניאל ועזרא שכתבו עברי נפסל ואין לו שום קדושה ומגדולי המחברים כתבו שבזמן הזה כבר נשתקע כתב יוני ונשתבש וא"כ אף שאר ספרים לא יכתבו אלא בכתב שלנו והוא כתב אשורי ואם עשה כן אף בלשון יוני נפסלו:

    זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

    ומ"מ אתה למד שלא דבר במשנתנו אלא בחומרות של תפלין ומזוזות על תורה נביאים וכתובים אבל חומרות של ספר תורה על תפלין או על מזוזות או על שניהם או לספר תורה ותפלין על מזוזות וכן חלוקין שביניהם לא דבר באלו במשנה זו כלל שאלו כן היה צריך למנות כמה דברים ידועין במקומן וכן במה ששוה לכלן שמנו בגמ' טומאת ידים ותפירה בגידים היה יכול לשנות בהם כתיבה על עור בהמה טהורה אלא דתנא ושייר ומ"מ צריך לבאר ענין עבוד לשמה בספר תורה ותפלין מה דינם שמצינו בזה מחלוקת בין המפרשים שלדעת קצת אף ספר תורה ותפלין אין צריכין עבוד לשמה כמזוזה והביאו' ממה שאמרו בששי של סנהדרין מ"ז ב' באורג בגד למת שלדעת רבא הזמנה לאו מילתא היא ומותר להשתמש בו ולאביי הזמנה מילתא היא ואסור להשתמש בו ואמרו עליה בסוף הסוגיא כתנאי וממה שאמר בתפלין צפן זהב או שטילא עליהם עור בהמה טמאה פסולים עור בהמה טהורה כשרים אע"פ שלא עבדן לשמה ורבן שמעון בן גמליאל פוסל אף בעור בהמה טהורה עד שיעבדנו לשמן וראו לגדולי הרבנים שפרשו בה דת"ק כרבא דהזמנה לאו מילתא היא וכן עבוד לשמה הזמנה היא ואין מדקדקין בה ורבן שמעון בן גמליאל כאביי דהזמנה מילתא היא ומקפידין עליה ומתוך כך פסקו הלכה כחכמים ומוסיפין הם לומר שאף ספר תורה כן וא"כ מה שאמרו בפרק הניזקין נ"ד ב' ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתין לשמה ואמרו לו מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה לפסול ספר תורה דאלמא בספר תורה מיהא פסול הם העמידוה לדעת רבן שמעון בן גמליאל ואינה הלכה וכן מפרשין שאף לכתיבה לשמה אין אנו צריכין ממה שאמרו בפרק השולח מעשה בגוי אחד שהיה כותב ספרים בצידן והתיר רבן שמעון בן גמליאל ליקח מהם והקשו לו עבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי והעמידוה בגר שחזר לסורו מחמת יראה מכלל דלתנא קמא דלא בעי עבוד לשמה אף כתיבה לשמה לא בעי ומותר ליקח אף מגוי גמור ומ"מ לשטתנו אין דבריהם כלום לא בספר תורה ולא בתפלין לא בעיבוד ולא בכתיבה אלא הכל צריך לשמה ואנו פוסקין כרבן שמעון בן גמליאל וזו של סנהדרין אנו מפרשין דתנא קמא כאביי דהזמנה מילתא היא והזמנה דאחר עבוד מן הסתם עומדת במקום עבוד לשמה וכן הזמנה דלאחר כתיבה הויא ככתיבה לשמה ולרבן שמעון בן גמליאל הזמנה לאו מילתא היא כרבא ואינה במקום עבוד וכתיבה לשמה ומתוך כך צריך עבוד וכתיבה לשמה אלא שאם עבדן לשמן מותר להשתמש בהן לכל דבר עד שיכתוב בהם דהזמנה לאו מילתא היא ולמדת שספר תורה ותפלין צריך עבוד לשמן וכתיבה לשמן ר"ל שיהא נכתב לשם תורה לא לשם אותה תיבה בהדיא שלא נאמר כן אלא באזכרות ואף באזכרות יש אומרין שכל שכותב מן הסתם לשם תורה דיו אא"כ נתכוון למלה אחרת כההוא דנתכוון לכתוב יהודה וכן בעבוד זה כתבו אחרוני הרבנים שאם גוי מעבד וישראל עומד על גביו ומסייעו דיו בכך דנכרי אדעתא דישראל קא עביד ועדיף טפי מכותי דאמר אנא גמירנא טפי מינך ומ"מ גדולי המחברים פוסלין בו מעשה הגוי ונשוב לדברינו לומר שמאחר שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל הכל צריך לשמה ואף לדעת הפוסקים כתנא קמא אני מוסיף ואומר שלא נחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים אלא בעור של קציצה דלרבנן לא בעי לשמה אבל הקלף שנכתב בו ודאי צריך עבוד לשמה כס"ת ונכון הוא וי"מ שכל עבוד סתם עבוד לשמה הוא שהרי קדשים סתמן כלשמן כמו שהתבאר בתחלת זבחים אבל עבוד שלא לשמה פירושו שעבדו בהדיא שלא לשמה ומה שהביאם לכך הוא שהקשו מזו של גיטין דמשמע דבעינן לשמה לזו של סנהדרין שלדעת חכמים אין צריך לשמה והם פוסקין כחכמים ומתרצים דלרבנן לא בעי עבוד לשמה להדיא וזו שבכאן בעבוד שלא לשמה בהדיא וכן יש מתרצין שספר תורה צריך לשמה אבל תפלין אין צריכין לשמה והביאוה ממה שגדולי הפוסקים הביאו זו של גיטין בהלכות ספר תורה וזו של סנהדרין בהלכות תפלין ומ"מ קשה לי בה שהרי על מעשה ספר תורה תמהו ואמרו ורבן שמעון בן גמליאל עבוד לשמה בעי ר"ל בההיא דתפלין כתיבה לשמה לא בעי אלמא ספר תורה ותפלין בחדא מחתא נינהו ומזוזה מיהא לדברי הכל אין צריך לשמה ואף בזו יש חולקין אלא שאין דבריהם נראין ועור הרצועות מיהא פרשנו שם שצריכות עבוד לשמן ודין מגלה לעבוד לשמה לא מצאנוה וודאי כך הדין דלא עדיפא ממזוזה ומה שאמרו בתלמוד המערב והביאוה בקצת גמרות בפרק כתבי הקדש בשם ברייתא אין בין ספרים למגלה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגלה דוקא אשורית משמע דלמילי אחריני זה וזה שוים התם חומרי דמגלה קתני קולי לא קתני:

    Meiri on Megillah 8b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' א"כ לכתוב קרא וכי יטהר הזב ולשתוק מזובו ל"ל כו' הא לענין שילוח וטומאה זה וזה שוין מה"מ כו' טהור השתא מלטמא בביאה למפרע כו' כצ"ל וכ"ה בספרים מדויקים וק"ל:

    שם אי הכי תגלחת וצפרים מ"ט כו' לישנא דאי הכי מגומגם ויש ליישבו בדוחק וק"ל:

    שם עד שיכתבנו בכתב אשורית כו' התוס' הביאו לשון הברייתא עד שיכתבנו אשורית דמשמע נמי דקאי אלשון שהוא לשון הקודש ואהא הקשו אההיא דגיפטית לגיפטים דאיירי בלשון וכן הביאו רש"י בשמעתין לגבי לשון ומיהו ודאי דקאי נמי אכתב כדמוכח שמעתין דפריך ואי בגופן שלהן כו' אפי' מקרא שכתבו מקרא נמי דקתני עד שיכתבנו אשורית ובפסקי תוס' כתבו טעם למה נקרא לשון הקדש אשורית ולא עברית ע"ש:

    Chidushei Halachot on Megillah 8b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    מתני' אין בין מצורע עי' מ"ק ז ע"א תד"ה אמר רבי:

    עין משפט אות ד' מיי' פ"י לא נזכר כלל ברמב"ם מזה ופשטות דברי רמב"ם מיירי דליכא טומאה כלל למפרע אף לא טומאה קלה. ועיין בספר ראשון לציון לבעל פרי תואר:

    רש"י ד"ה לתופרן בגידין וכו' בתפילין ומזוזות עיין תשובת חות יאיר סימן קצב אות יג:

    Gilyon HaShas on Megillah 8b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Megillah, daf 8, Amud Bet, about 408 words in 23 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 23 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 112 words

      Opens “שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם תּוֹכִיחַ, שֶׁמְּטַמְּאָה מִשְׁכָּב…”

    2. Segment 234 words

      Opens “וְאַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל זֶה, שֶׁאַף…”

    3. Segment 325 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: מַאי שְׁנָא…”

    4. Segment 422 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הַאי לְמַעוֹטֵי…”

    5. Segment 528 words

      Opens “וְכִי תֵּימָא: הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ ״מִזּוֹבוֹ״ וְלֹא…”

    6. Segment 610 words

      Opens “מַתְנִי׳ אֵין בֵּין מְצוֹרָע מוּסְגָּר לִמְצוֹרָע מוּחְלָט…”

    7. Segment 711 words

      Opens “אֵין בֵּין טָהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר לְטָהוֹר מִתּוֹךְ…”

    8. Segment 89 words

      Opens “גְּמָ׳ הָא לְעִנְיַן שִׁילּוּחַ [וְטוּמְאָה] — זֶה…”

    9. Segment 921 words

      Opens “מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק…”

    10. Segment 1016 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי זָב…”

    11. Segment 1116 words

      Opens “אֶלָּא: טָהוֹר הַשְׁתָּא מִלְּטַמֵּא כְּלִי חֶרֶס בְּהֶיסֵּט,…”

    12. Segment 127 words

      Opens “הָכָא נָמֵי טָהוֹר [הַשְׁתָּא מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה לְמַפְרֵעַ].…”

    13. Segment 1321 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רָבָא, מֵהָכָא: ״וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ…”

    14. Segment 1427 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה ״כָּל יְמֵי…”

    15. Segment 1524 words

      Opens “וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי, וְהָא קָתָנֵי: אֵין…”

    16. Segment 1610 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: ״יְמֵי״ ״כׇּל יְמֵי״ — לְרַבּוֹת…”

    17. Segment 1720 words

      Opens “אִי הָכִי, תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִים מַאי טַעְמָא לָא?…”

    18. Segment 1825 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי: אָמַר קְרָא: ״וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל…”

    19. Segment 1917 words

      Opens “מַתְנִי׳ אֵין בֵּין סְפָרִים לִתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת, אֶלָּא…”

    20. Segment 2012 words

      Opens “רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף בִּסְפָרִים…”

    21. Segment 2111 words

      Opens “גְּמָ׳ הָא לְתוֹפְרָן בְּגִידִין וּלְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם…”

    22. Segment 2226 words

      Opens “וּסְפָרִים נִכְתָּבִין בְּכׇל לָשׁוֹן וְכוּ׳. וּרְמִינְהוּ: מִקְרָא…”

    23. Segment 234 words

      Opens “אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Megillah 8b · Segment 20 — “רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף בִּסְפָרִים לֹא הִתִּירוּ…

    • Rav Shmuel bar Yitzchak · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Shmuel bar Yitzchak was a prominent Amora, a student of Rav, known for his piety, humility, and the miraculous events surrounding…

      Source: Megillah 8b · Segment 9 — “מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק קַמֵּיהּ דְּרַב…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Megillah 8b · Segment 9 — “…מִילֵּי? דְּתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא:…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Megillah 8b · Segment 14 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה ״כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע…

    Original text

    שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם תּוֹכִיחַ, שֶׁמְּטַמְּאָה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְאֵינָהּ טְעוּנָה סְפִירַת שִׁבְעָה.

    A woman who observes a clean day for one day or two days that she experiences a discharge will prove that this is not the case. This refers to a woman who experienced one or two days of bleeding not during her menstrual period and is required to wait one day without any further discharge of blood before immersion in a ritual bath. This is significant because she renders a surface designated for lying and a surface designated for sitting ritually impure, and nevertheless she does not require a count of seven clean days to become purified.

    וְאַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל זֶה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לֹא יְהֵא טָעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִזּוֹבוֹ וְסָפַר״, מִקְצָת זוֹבוֹ וְסָפַר — לִימֵּד עַל זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁטָּעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה.

    And you too should not then be surprised that this zav , although he renders a surface designated for lying and a surface designated for sitting ritually impure, he does not require a count of seven clean days to become purified. Therefore, the verse states: “From his emission, then he shall count,” meaning that even a partial zav is obligated in the mitzva of: Then he shall count. This teaches concerning a zav who experienced two emissions, that he too requires a count of seven clean days.

    אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: מַאי שְׁנָא הַאי ״מִזּוֹבוֹ״ דִּמְרַבֵּי בֵּיהּ זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, וּמַאי שְׁנָא הַאי ״מִזּוֹבוֹ״ דִּמְמַעֵט בֵּיהּ זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת?

    Rav Pappa said to Abaye: What is different about this verse that states: “ From his emission,” which is interpreted to include a zav who experienced two emissions in the obligation to count seven clean days; and what is different about that verse that states: “ From his emission,” which is interpreted to exclude a zav who experienced two emissions from the obligation to bring an offering? Why is the identical term interpreted once as inclusionary and once as exclusionary?

    אֲמַר לֵיהּ: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הַאי לְמַעוֹטֵי הוּא דַּאֲתָא — לִישְׁתּוֹק קְרָא מִינֵּיהּ, וְכִי תֵּימָא: אָתְיָא מִדִּינָא, שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם תּוֹכִיחַ.

    Abaye said to him: If it enters your mind to say that this instance of the term: “From his emission,” comes to exclude a zav who experienced two emissions from the obligation to count seven clean days, let the verse remain silent and omit the term, as there would have been no basis to include a zav who experienced two emissions in that halakha . And if you would say that this can be inferred logically, a woman who observes a day for a day will prove that there is no correlation between ritual impurity transmitted to a surface designated for lying and a surface designated for sitting, and the obligation to count seven clean days.

    וְכִי תֵּימָא: הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ ״מִזּוֹבוֹ״ וְלֹא מִנִּגְעוֹ, אִם כֵּן לִיכְתּוֹב קְרָא ״וְכִי יִטְהַר הַזָּב״ וְלִישְׁתּוֹק. ״מִזּוֹבוֹ״ לְמָה לִי? לִימֵּד עַל זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁטָּעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה.

    And if you would say that this term: From his emission, is needed to derive a different inclusion, i.e., that he counts seven days when he is clean from his emission and not from his leprosy and therefore it was necessary to write this term, that is not so. As if it were so, then let the verse write: “And when the zav is cleansed” and let the verse remain silent and omit the term, and it would have been clear that even one afflicted with leprosy counts seven clean days once he is cleansed from his emission. Why then do I need the term: From his emission? Rather, it must be understood as an inclusionary term that teaches concerning a zav who experienced two emissions, that he too requires a count of seven clean days.

    מַתְנִי׳ אֵין בֵּין מְצוֹרָע מוּסְגָּר לִמְצוֹרָע מוּחְלָט אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה.

    MISHNA: The difference between a quarantined leper, i.e., one examined by a priest who found his symptoms to be inconclusive, and who must therefore remain in isolation for a period of up to two weeks waiting to see if conclusive symptoms develop; and a confirmed leper, i.e., one whose symptoms were conclusive and the priest declared him an absolute leper, is only with regard to letting the hair on one’s head grow wild and rending one’s garments. A confirmed leper is obligated to let the hair on his head grow wild and rend his garments; a quarantined leper is not.

    אֵין בֵּין טָהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר לְטָהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט אֶלָּא תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִים.

    The difference between a leper purified from quarantine, whose symptoms never became conclusive, and a leper purified from a state of confirmed leprosy is only with regard to shaving the hair on all his body and bringing birds as a purification offering, which are obligations incumbent only upon the confirmed leper.

    גְּמָ׳ הָא לְעִנְיַן שִׁילּוּחַ [וְטוּמְאָה] — זֶה וָזֶה שָׁוִין.

    GEMARA: The Gemara infers that with regard to the matter of expulsion, from all three camps in the encampment of the Israelites in the desert and from the walled cities in Eretz Yisrael, and the ritual impurity of a leper: Both this, the quarantined leper, and that, the confirmed leper, are equal.

    מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא: ״וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִיא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר״, טָהוֹר מִפְּרִיעָה וּפְרִימָה דְּמֵעִיקָּרָא.

    The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers: It is as Rav Shmuel bar Yitzḥak taught in a baraita before Rav Huna. It is written with regard to a leper who was purified from quarantine: “The priest shall pronounce him clean: It is but a scab, and he shall wash his clothes and be purified [ vetaher ]” (Leviticus 13:6). The word vetaher is not in the future tense, which would indicate that from that point he is purified; it is rather in the present tense, indicating that at the outset, even before the priest’s pronouncement, he was pure in the sense that he was exempt from the initial obligation of letting the hair on his head grow wild and rending his garments, as those obligations are incumbent exclusively upon the confirmed leper.

    אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי זָב דִּכְתִיב ״וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר״, הָתָם מַאי ״וְטָהֵר״ מֵעִיקָּרָא אִיכָּא?

    Rava said to him: However, if that is so, i.e., that vetaher means that one is somewhat pure at the outset, then with regard to a zav , as it is written: “And he shall wash his clothes, and bathe his flesh in running water, and he shall be clean [ vetaher ]” (Leviticus 15:13), there, what sense of: And he shall be clean, at the outset is there in that case? Up until that point, the zav was ritually impure in every sense.

    אֶלָּא: טָהוֹר הַשְׁתָּא מִלְּטַמֵּא כְּלִי חֶרֶס בְּהֶיסֵּט, אַף עַל גַּב דַּהֲדַר חָזֵי — לָא מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ.

    Rather, vetaher means that he is now pure from rendering earthenware vessels impure through movement. There is a halakha that a zav renders a vessel impure if he causes it to be moved, even though he did not come into direct contact with it, even if the opening of the vessel is smaller than a fingerbreadth. The verse teaches that once the zav is purified through counting and immersion, he no longer renders vessels impure in that manner. The novelty here is that even if he then experiences another emission, he does not render the vessels impure retroactively. This emission is unrelated to the previous emissions. Therefore, upon experiencing the emission, the zav is not retroactively considered to have been ritually impure the entire time, even after immersion. Rather, since he counted seven clean days and immersed, the legal status of this latest emission is that of a new emission.

    הָכָא נָמֵי טָהוֹר [הַשְׁתָּא מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה לְמַפְרֵעַ].

    Here too, with regard to the leper, vetaher means that the quarantined leper is now pure from retroactively rendering the contents of a house impure by his entrance into the house. If someone with inconclusive symptoms of leprosy was quarantined and then declared ritually pure, and subsequently conclusive symptoms of leprosy developed, he is not considered to have been a leper from the time of the original quarantine, in which case the contents of any house he entered from that point would be rendered impure retroactively. Rather, once he was purified, he was absolutely pure. These subsequent conclusive symptoms are unrelated to the previous inconclusive symptoms. Therefore, the proof adduced by Rav Shmuel bar Yitzḥak is no proof.

    אֶלָּא אָמַר רָבָא, מֵהָכָא: ״וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע״, מִי שֶׁצָּרַעְתּוֹ תְּלוּיָה בְּגוּפוֹ — יָצָא זֶה שֶׁאֵין צָרַעְתּוֹ תְּלוּיָה בְּגוּפוֹ אֶלָּא בְּיָמִים.

    Rather, Rava said that the halakha that a quarantined leper is exempt from the obligation to let his hair grow and to rend his clothing is derived from here. It is written: “And the leper in whom [ bo ] the plague is, his clothes shall be rent, and the hair of his head shall grow wild” (Leviticus 13:45), indicating that only one whose leprosy is dependent on the state of his body, in whom the plague is, is obligated to let his hair grow wild and to rend his garments. This excludes that leper whose leprosy is not dependent solely on the state of his body, but rather on the passage of days, as he is obligated to wait seven days.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה ״כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא״, מִי שֶׁצָּרַעְתּוֹ תְּלוּיָה בְּגוּפוֹ — הוּא דְּטָעוּן שִׁילּוּחַ, וְשֶׁאֵין צָרַעְתּוֹ תְּלוּיָה בְּגוּפוֹ — אֵין טָעוּן שִׁילּוּחַ,

    Abaye said to him: However, if that is so, then also with regard to the verse: “All the days during which the plague shall be in him [ bo ] he shall be impure” (Leviticus 13:46), say one whose leprosy is dependent on the state of his body requires expulsion from the camp, and one whose leprosy is not dependent solely on the state of his body, but rather on the passage of days, does not require expulsion.

    וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי, וְהָא קָתָנֵי: אֵין בֵּין מְצוֹרָע מוּסְגָּר לִמְצוֹרָע מוּחְלָט אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה, הָא לְעִנְיַן שִׁילּוּחַ וּלְטַמּוֹיֵי בְּבִיאָה — זֶה וָזֶה שָׁוִין!

    And if you would say: Indeed that is so, but isn’t it taught in the mishna: The difference between a quarantined leper and a confirmed leper is only with regard to letting the hair on one’s head grow wild and rending one’s garments? And it is inferred that with regard to the matter of expulsion and the capacity of a leper to render impure the contents of a house by entry into the house, both this, the quarantined leper, and that, the confirmed leper, are equal.

    אֲמַר לֵיהּ: ״יְמֵי״ ״כׇּל יְמֵי״ — לְרַבּוֹת מְצוֹרָע מוּסְגָּר לְשִׁילּוּחַ.

    Rava said to him: There is a different source for the obligation to expel the quarantined leper from the camp. The verse could have stated: The days during which the plague shall be upon him. Instead the verse states: All the days, to include a quarantined leper in the obligation of expulsion from the camp, like a confirmed leper.

    אִי הָכִי, תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִים מַאי טַעְמָא לָא? דְּקָתָנֵי: אֵין בֵּין טָהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר לַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט — אֶלָּא תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִים!

    The Gemara asks: If that is so, what is the reason that a quarantined leper is not obligated in shaving the hair on all his body and bringing birds as a purification offering as part of his purification process? As it teaches in the mishna: The difference between a leper purified from quarantine, whose symptoms never became conclusive, and a leper purified from a state of confirmed leprosy, is only with regard to shaving the hair on all his body and bringing birds as a purification offering.

    אָמַר אַבָּיֵי: אָמַר קְרָא: ״וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת״, מִי שֶׁצָּרַעְתּוֹ תְּלוּיָה בִּרְפוּאוֹת. יָצָא זֶה שֶׁאֵין צָרַעְתּוֹ תְּלוּיָה בִּרְפוּאוֹת אֶלָּא בְּיָמִים.

    Abaye said that the verse states: “And the priest shall go out of the camp, and the priest shall look, and behold, if the plague of leprosy is healed in the leper” (Leviticus 14:3), then the purification process that includes shaving and bringing birds commences. This indicates that these halakhot apply to a confirmed leper whose leprosy is dependent on healing, to exclude that leper whose leprosy is not dependent solely on healing but rather on the passage of days. Even if his symptoms are healed, he is pure only at the conclusion of the seven days of quarantine.

    מַתְנִי׳ אֵין בֵּין סְפָרִים לִתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת, אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בְּכׇל לָשׁוֹן, וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבוֹת אֶלָּא אַשּׁוּרִית.

    MISHNA: The difference between Torah scrolls, and phylacteries and mezuzot , in terms of the manner in which they are written, is only that Torah scrolls are written in any language, whereas phylacteries and mezuzot are written only in Ashurit , i.e., in Hebrew and using the Hebrew script.

    רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף בִּסְפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְווֹנִית.

    Rabban Shimon ben Gamliel says: Even with regard to Torah scrolls, the Sages permitted them to be written only in Greek. Torah scrolls written in any other language do not have the sanctity of a Torah scroll.

    גְּמָ׳ הָא לְתוֹפְרָן בְּגִידִין וּלְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם — זֶה וָזֶה שָׁוִין.

    GEMARA: The Gemara infers that with regard to the matter of stitching the sheets of parchment with sinews, and with regard to rendering the hands of one who touches them impure, both this, Torah scrolls, and that, phylacteries and mezuzot , are equal. The Sages issued a decree rendering the hands of one who touches sacred scrolls impure with second-degree ritual impurity.

    וּסְפָרִים נִכְתָּבִין בְּכׇל לָשׁוֹן וְכוּ׳. וּרְמִינְהוּ: מִקְרָא שֶׁכְּתָבוֹ תַּרְגּוּם, וְתַרְגּוּם שֶׁכְּתָבוֹ מִקְרָא, וּכְתָב עִבְרִי — אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם עַד שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ בִּכְתָב אַשּׁוּרִית, עַל הַסֵּפֶר, וּבִדְיוֹ.

    The mishna stated: Torah scrolls are written in any language. And the Gemara raises a contradiction from a baraita : A Torah scroll containing a Hebrew verse in the Bible that one wrote in Aramaic translation, or a verse written in Aramaic translation that one wrote in the Hebrew of the Bible, or that was written in the ancient Hebrew script and not in Ashurit , renders the hands impure only if one writes it in Ashurit script, on a parchment scroll, and in ink. Apparently, contrary to the mishna, a scroll written in a language other than Hebrew is not sacred.

    אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא

    Rava said: This is not difficult.