Megillah 27b

חבר עיר תלמיד חכם המתעסק בצרכי צבור:

ליכא קדושה שאין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה:

ורבנן אמרי אי איכא למיחש בין רב למעט הכא נמי איכא למיחש משום ברוב עם הדרת מלך ולא משכחת מכירה בבית הכנסת אלא לא חיישינן דכיון דשקיל דמי ומעלי להו בקדושה מעולה כל דבעי לוקח עביד חוץ מד' דברים כדקתני סיפא:

מתני' אלא על תנאי ואפילו מרבים לרבים אסר ר' מאיר מכירת חלוטין דדרך בזיון הוא [כלומר אינן בעיניו לכלום]:

וחכמים אומרים וכו' ממכר עולם ליחיד ולכל תשמיש חוץ מד' דברים:

לבית המים לכביסה אי נמי לבית מי רגלים:

גמ' בד' אמות של תפלה לאחר זמן:

קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא שאין לך ד"א בהן שלא התפללו בהן עוברי דרכים:

רבי יהודה סבר צד אחד ברבית מותר קשה מאי שנא מלוה סאה בסאה דאמר באיזהו נשך (ב"מ דף סג. ושם) דאסור משום דאיכא צד אחד ברבית דשמא תייקר התבואה ויש לומר דשאני הכא דלא הוי דרך הלואה אלא בתורת מכר אתא לידיה ואכתי קשה מאי שנא ממשכן לו בית משכן לו שדה דאמר התם (דף סה:) דאפי' אמר ליה לכשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו ואכל פירות (יותר ממה שהלוה) אסור ואמר רב הונא בריה דר' יהושע דלא כר' יהודה דאי כר' יהודה האמר צד אחד ברבית מותר והכא ליכא כי אם צד אחד ברבית דשמא לא ימכרם וגם הוי הלואה מדקאמר משכן ואפילו הכי שרי רבי יהודה וי"ל דאכתי לא דמי כלל להלואת סאה בסאה דהתם ליכא צד מכר כלל אבל הכא וגבי משכן איכא צד אחד מכר:

רבי יהודה סבר צד אחד ברבית מותר קשה מאי שנא מלוה סאה בסאה דאמר באיזהו נשך (ב"מ דף סג. ושם) דאסור משום דאיכא צד אחד ברבית דשמא תייקר התבואה ויש לומר דשאני הכא דלא הוי דרך הלואה אלא בתורת מכר אתא לידיה ואכתי קשה מאי שנא ממשכן לו בית משכן לו שדה דאמר התם (דף סה:) דאפי' אמר ליה לכשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו ואכל פירות (יותר ממה שהלוה) אסור ואמר רב הונא בריה דר' יהושע דלא כר' יהודה דאי כר' יהודה האמר צד אחד ברבית מותר והכא ליכא כי אם צד אחד ברבית דשמא לא ימכרם וגם הוי הלואה מדקאמר משכן ואפילו הכי שרי רבי יהודה וי"ל דאכתי לא דמי כלל להלואת סאה בסאה דהתם ליכא צד מכר כלל אבל הכא וגבי משכן איכא צד אחד מכר:

רבא אמר רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו ולרבי מאיר דמתני' סבירא ליה שהיו מתנין להחזיר שכירות בית הכנסת כשחזרו ובהכי שרו כר' יהודה:

לא השתנתי בתוך ד' אמות של תפלה ואפילו היכא שיש היתר גמור כגון ששהה כדי הילוך ד' אמות:

לא השתנתי בתוך ד' אמות של תפלה ואפילו היכא שיש היתר גמור כגון ששהה כדי הילוך ד' אמות:

ולא כניתי שם לחבירי אפילו כינוי דלא הוי גנאי והא דאמרינן (ב"מ דף נח:) דהמכנה שם לחבירו אין לו חלק לעולם הבא היינו בכינוי של פגם משפחה:

הניחה לו ג' (אלפים) גרבי יין כדאמרינן הזהיר בקידוש היום זוכה וממלאים לו גרבי יין (שבת דף כג:):

שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים כו' קשה דאדרבה היה בזכות שהיה שונה לתלמיד אחד ארבע מאות זימני ונפק בת קול ואמר נאה ליך דליזכי כולי דריה לעלמא דאתי או דליחיי ד' מאה שנין אמר הקב"ה יהבו ליה הא והא (עירובין דף נד:) וי"ל דמעיקרא לא ידע כן עד לבסוף שראה שחיה כל כך:

כ"ש דעניי דידכו נמי עלי סמיכי:

מתני' אין מוכרין של רבים ליחיד כו' אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי.

פירוש בית הכנסת דיחיד אימתי [שירצה] יחזירוהו דברי ר"מ ואקשינן עלה ולר"מ היכי דיירי בה והלא רבית הוא.

ואוקמה ר' יוחנן ר"מ בשיטת רבי יהודה אמרה דתניא הרי שהיה נושה בחברו מנה ועשה לו שדהו מכר כו' צד אחד ברבית. פירוש אם תהיה הלואה שתים בשלש וכיוצא בה הרי זו רבית גמורה משני צדדין גבי מלוה וגבי לוה ושניהן עוברין אבל העושה שדהו מכר על תנאי גבי לוקח הוי רבית דאי מייתי זוזיה מהדר ליה בעל כורחיה אבל גבי מוכר לא הוי דאי בעי לא מהדר ליה לעולם ולא אתי לידי איסור רבית. ואפילו מהדר ליה לא הוי רבית אלא כשיחזיר ומן מוכח מהשתא שיחזיר ושמא לא יחזיר לעולם וסבר לה ר' מאיר כר' יהודה דתניא צד אחד ברבית מותר.

רבא אמר כולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא ברבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו. ת"ק סבר רבית אפילו על מנת להחזירו כשיביא לו מעותיו אסור. ור' יהודה סבר כיון דבעידנא דמייתי ליה מעותיו מהדר ליה מאי דאכל מן הפירות שרי דלאו רבית דאסרה תורה הוא:

פיסקא וחכ"א מוכרין איתו ממכר עולם חוץ מד' דברים למרחץ לבורסקי לבית הטבילה לבית המים.

אמר שמואל מותר להשתין בתוך ד' אמות של תפלה והני מילי כגון בית או דרך וכיוצא בהן דלא קביעא קדושתייהו כגון בית הכנסת לא.

ואסיקנא המתפלל מרחיק ד' אמות מהן דתנן כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות. וכן המשתין צריך לשהות כדי הילוך ד' אמות ואח"כ יתפלל משום ניצוצות. וכן המתפלל צריך לשהות כדי הילוך ד' אמות וישתין.

מתני' אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירו. קא דייקי רבוותא ז"ל בהא, כיון דסבירא ליה לרבי מאיר (לעיל בעמוד זה) דאין מוכרין אפילו מרבים ליחיד וכל שכן להוציאה לחולין אם כן למה צריך תנאי הא בקדושתה קיימא. ורש"י ז"ל נשמר מזה ופירש כדי שלא יראו המוכרין כמזלזלין בקדושתה וכאילו אינן חפצין בה. והרב ר' אפרים ז"ל פירשה לזו בבית הכנסת דיחיד, דכיון שהיא נמכרת ליחיד צריכה תנאי. ואינו מחוור בעיני, דמכל מקום עדיין בקדושתה הראשונה עומדת ולמה לי תנאי. ושמא של יחיד כיון שאין אומרים בה דברים שבקדושה נמכרת היא אפילו לרבי מאיר לשם חצר, ולכך צריך תנאי. והרב בעל המאור ז"ל כתב דמתניתין מילי מילי קתני, אם מכרו לעלות בדמים מותר לחלל קדושתו ואפילו לרבי מאיר כדקתני רישא (לעיל מגילה כה, ב) לוקחין בדמיו תיבה, ואם מכרו להעמידו בקדושתו עושין בדמיו כל צרכן, ובזו אסר רבי מאיר למכור משל רבים ליחיד אבל משל רבים לרבים מותר ועושין בדמיו כל צרכן ואע"פ שלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, שאלמלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לשתות שכר בדמיו מותר, ובתר הכי קתני אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי כשמוכרין אותו לעלות בדמיו ולחלל קדושתו בקדושת הדמים, והיינו דקא הוינן בגמרא היכי דיירי בה הויא ליה רבית אלמא כשמוכרין לבית דירה עסקינן, והא לאו דוקא אלא או לפירושא דידן או לפירוש הרב ר' אפרים ז"ל אבל לפירוש רש"י ז"ל הוה ליה למימר היכי מצלו בה, עד כאן. ואינו מחוור בעיני כלל, דהא ספרים ומטפחות ותיבה בקדושתן הן עומדין ואפילו הכי קתני (לעיל מגילה כו, א) ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת. ועוד דעלה אתא רבי מאיר והוסיף דאף היא עצמה למכור מרבים ליחיד לא ימכור ואף על פי שמעלין בדמים. ופירוש רש"י ז"ל נראה עיקר, ומה שהקשה מדקאמר היכי דיירי בה לאו קושיא היא, דהיכי מצלו בה משום דדיירי בה הוא דעיקר איסורא משום עמידתה למוכר הוא והא והא חדא מילתא היא, ועוד כתיב (תהלים סא, ה) אגורה באהלך עולמים.

רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. ראיתי בתוספות במסכת ערכין דלכולי עלמא אי אתני בהדיה דאי מהדר ליה זוזי מנכי ליה דמי פירי דאכל שרי דהא לאו רבותא קא אכיל אלא מן קרנא קאכיל, אלא הכא בדאמר ליה את קא יהבת לי כולהו דמי כשיעור קרנא והדר אנא מהדרנא לך דמי פירי. וא"ת ומה איכפת ליה דאתני הכי והפוכי מטרתא למה לי. י"ל דניחא ליה כי היכי דלא להוו ליה זוזי דליפרקה, דאי הוי מנכי ליה מעיקרא כשיעור מאי דאכל זימנין דמלו פירי לדמי קרנא ואי נמי פשו עליה זעיר ופרע ליה ומסלק ליה. ואינו מחוור. ולענין שמעתין הקשו בתוספות לרבא דאמר דלכולי עלמא צד אחד ברבית אסור אם כן כמאן מיתוקמא מתניתין דפרקא בתרא דערכין (לא, א) דקתני המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש הרי זה כמין רבית ואינה רבית, ואמאי אינה רבית והלא איכא צד אחד ברבית דשמא יגאלנה. ותירצו הם ז"ל דמודה רבא דלתנא דההיא מתניתין דערכין ודאי צד אחד ברבית מותר, ורבי מאיר דמתניתין דהכא הכי נמי סבירא ליה וכדאמר רבי יוחנן הכא, דליכא למימר דהכא נמי לרבא פליגי רבי מאיר ורבנן ברבית על מנת להחזיר דרבי מאיר סבר שאם יחזירו בית הכנסת יתנו שכר מה שהתפללו בו דהא לא אפשר דאם כן יוכלו הלוקחין להפסיד הרבה כשדרו בה כפי הדמים שלקחוה והם לקחוה לחלוטין, אלא שמע מינה דסבר רבי מאיר צד אחד ברבית מותר אפילו לרבא. ואין שיטתם מחוורת בזה כלל לפי דעתי. וההיא דערכין ודאי כרבי יהודה אתיא ואפילו לרבא, ומשום רבית על מנת להחזיר הוא דקתני כמין רבית ואינה רבית. ותדע לך, דסוגיין דהתם (בערכין שם ועמוד ב) הכין הרי זו כמין רבית ואינה רבית והתניא רבית גמורה אלא שהתורה התירתה אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה והא רבנן דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר וכו' מאי בינייהו אמר אביי צד אחד ברבית איכא בינייהו רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא ברבית על מנת להחזיר קא מיפלגי וכו', אלמא כיון דרמינן מתניתין אברייתא ומשני רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה הא רבנן ועלה קאמרינן מאי בינייהו משמע דלאביי מתניתין וברייתא דמוקמינן כרבי יהודה ורבנן בצד אחד ברבית פליגן, ולרבא נמי מתניתין וברייתא ברבית על מנת להחזיר פליגן דהא אוקימנא להו בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן, דאי לא תימא הכי אלא דרבא אפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בלחוד קאי ולא אמתניתין הוה ליה לפרושי ולתרוצי מתניתין וברייתא. ועוד דאם איתא דתנא דמתניתין דהתם ודהכא על כרחיה דרבא שרי צד אחד ברבית מאי דוחקיה דאוקי לפלוגתייהו דרבי יהודה ורבנן במילתא חדתא דלא שמעינן ליה לחד מן תנאי בהדיא ושבק מאי דאשכחן לתנא דמתניתין דערכין ולרבי מאיר דהכא ומאי שמע ליה לרבי יהודה דלחמיר טפי בצד אחד ברבית מרבי מאיר ותנא דערכין ופליג אדרבי יוחנן ואביי ורב הונא בריה דרב יהושע (בב"מ סה, ב) דמוקמי ליה בהכין. ומיהו מדקאמר רבא צד אחד ברבית לכולי עלמא אסור לא קשיא לי דאפשר לפרש דמאי כולי עלמא כולי עלמא בהאי ברייתא, ודכוותה אשכחן ביבמות פרק רבן גמליאל (יבמות נג, א) דכולי עלמא יש תנאי בחליצה ודכולי עלמא דההיא ברייתא קאמר וטובא בתלמודא דכוותה, אבל הנך קושיאתא קא קשיאן לי. ובודאי דאף תנא דמתניתין דערכין משום היתר רבית על מנת להחזיר קאמר ולרבא בית בבתי ערי חומה בתנאי על מנת להחזיר הוא ובלא תנאי דכולי עלמא אסירי ואם יגאל תוך שנים עשר חדש מחזיר לו דמי פירי, ומתניתין הכי פירושה הרי זה כמין רבית בעוד שהוא אוכלו ואינה רבית דכיון דלבסוף הוא מחזיר ובתנאי הוא נמצאת אכילתו בהיתר דמדיליה קא אכיל, ותנא דברייתא סבר הרי זו רבית גמורה בשעת אכילתו אלא שהתורה התירתה עד זמן שיגאל. ואי נמי בשלא גאלו קאמר והכי קאמר, אם לא גאלו ונחלט ביד לוקח הרי זו כמין רבית כיון דבשעת אכילתו היה אפשר שיגאלנה מוכר ואפילו הכי אינה רבית, ותנא דברייתא סבר הרי זו רבית גמורה כיון שאכלה בשעה שאפשר שיגאלנה ונמצא שאין המכר מכר גמור עד סוף שנים עשר חודש אלא שהתורה התירתה. כך נראה לי. וקיימא לן כרבא דרבית על מנת להחזיר אסור כרבנן, וכההיא דאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סה, ב עי"ש) פעמים ששניהם אסורין כגון דאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו כיצד יעשו ישלשו את הפירות, דמשמע משלשין אין אבל כשאחד מהם אוכל את הפירות ואפילו בתנאי שיחזיר לבסוף אסור דהוה ליה רבית על מנת להחזיר. ואע"ג דבכוליה תלמודא נסיב לה לדברי רבי יהודה בצד אחד ברבית מותר כאוקימתא דאביי, מכל מקום אנן לא אשכחן לרבי יוחנן ולאביי ולרב הונא בריה דרב יהושע הכא והתם בערכין ובפרק איזהו נשך דפליגי עליה דרבא בהאי דינא דרבית על מנת להחזיר, אלא באוקימתא דברייתא ודמתניתין פליגי עלייה, ורבא הוא דפליג עליהו באוקימתא ודינא, אבל אינהו לא אשכחן להו דפליגי עליה בההוא דינא אלא באוקימתא, ומשום דסבירא להו דבית בבתי ערי חומה לא מיירי בתנאי ושיהא צריך להחזיר הפירות דלא אמרינן ליה לקרא על כרחיך בתנאי חזרת הפירות כתיבא דקרא סתמא כתיב ומשמע בלא תנאי ובלא חיוב חזרת הפירות, והא הוא דמייתי להו למימר דתנא דמתניתין סבירא ליה דאפילו צד אחד ברבית שרי ולא מטעם צד רבית על מנת להחזיר, דאי לאו הכין כיון דמשמע מדרבא דצד אחד ברבית חמור טפי מרבית על מנת להחזיר מאי דוחקייהו דאמרי דתנא דמתניתין ורבי יהודה דברייתא מקילין כולי האי אלא לאו כדאמרן, ורבא סבר דאי אפשר שיהא צד אחד ברבית מותר כלל ואי משום קרא דבית בבתי ערי חומה הנח ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקי נפשיה. כך נראה לי. ועוד נראה לי, דמהכא שמעינן דמאן דמזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל דאמרינן התם בקידושין (נ, א) דאי לא סליק ואי נמי סליק ולא מיתדר ליה חוזר המקח ללישנא קמא דרבא אין הלוקח רשאי לאכול פירות השדה עד שיעלה ויתדר ליה, דאע"ג דכשחוזר המקח מחזיר לו הפירות מכל מקום לא עדיף מרבית על מנת להחזיר דאסור, וכיצד הוא עושה ישלש את הפירות.

אמר רב יוסף מאי קא משמע לן רבי יהודה תנינא רבי יהודה אומר מוכרין אותו לשום חצר וכו'. קשיא לי שפיר קאמר רב יוסף מאי קא משמע לן רבי יהודה. ונראה לי דרב יהודה דיוקא דמתניתין קא משמע לן, דלא תימא דלרבנן אפילו בארבע אמות דלא קביעא קדושתייהו קאמרי. ודכוותה אמרינן בריש פרק האשה שנתאלמנה (כתובות יז, ב) ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן רב הונא דיוקא דמתניתין קא משמע לן. ובהכי מיתרצא לי קושיא אחריתי, דתני תנא קמיה דרב נחמן המשתין צריך שירחיק ארבע אמות ומתפלל והמתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין ואקשי ליה רב נחמן המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין אי הכי קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא, וקשיא לי ואמאי לא אותביה ממתניתין דאמר רבי יהודה והלוקח כל מה שירצה יעשה ואפילו רבנן לא קאמרי וכו' כדאמר רב יוסף הכא, וניחא לי דאמר לך האי תנא דלרבנן לא תימא הא ארבע אמות דלא קביעא קדושתייהו לא אלא הוא הדין דאסרי בארבע אמות. כך נראה לי. ועוד קשיא לי היכי פשיטא ליה כולי האי לרב יוסף דלא איצטריכא לאשמועינן ואמר דרבנן נמי מודו בארבע אמות משום דלא קביעא קדושתייהו, והא אנן תנן (לעיל מגילה כה, ב) בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת דאלמא רחוב קדושה יש בו וכדאמרינן בריש פירקין (לעיל מגילה כו, א) ואע"ג דלא מצלו ביה אלא באקראי בעלמא וכדאיתא לעיל (שם), אלמא אע"ג דלא קביעא קדושתיה קדוש. ויש לומר דשאני רחוב דמזומן לכך אלא דלא מצלו ביה תדיר אלא לעתים ובאקראי. ומסתבר לי דהוא הדין דהוה מצי רב יוסף למימר ועד כאן לא קאמרי רבנן ואפילו בבית הכנסת אלא לעשותו בית המים קבוע אבל להשתין באקראי שרו, דאי לא תימא הכין רבינא דזבן ההוא תילא וזרעיה (לעיל מגילה כו, ב) נזהר היה בכל עת שלא ישתינו שם ואטו בחצר נמי לרבנן מי מצי מזדהרי כולי עלמא דלא ישתינו שם אלא ודאי שרי, אלא דחד מן תרי טעמי קאמר. אלא דאכתי קשיא לי טובא מאי דקאמר רב יוסף ואפילו רבנן לא קאמרי אלא בית הכנסת קבוע וכו' דמשמע מדרבנן איכא למשמע איסורא ואדרבא מדרבנן שמעינן היתר גמור ואפילו בבית הכנסת, דאם איתא דאסור למה לי תנאי לוקח יחוש לעצמו דהוא אסור. ויש לומר דמדקא מצרכי רבנן להתנות אלמא אסור דאי לא למה מתני הלוקח מה שירצה יעשה, אלא דמכל מקום צריך המוכר להתנות אף על פי שהלוקח יזהר בה ממילא כדי שלא יראה הוא כמזלזל בקדושתו ומוכרו לכל דבר. ואי נמי איכא למימר דלרבנן אין המוכר צריך להתנות בפירוש שלא לעשות בו אותן ארבעה דברים אלא שאסרו למכור לאותן הדברים, וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן (מגילה כח, א ד"ה מתני') גבי מתניתין דועוד אמר רבי יהודה בסייעתא דשמיא. ומיהו אינו מחוור.

בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות משום ניצוצות קשיא לי למה לי משום ניצוצות, תיפוק לי משום דתנן (ברכות כב, ב) כמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות. וניחא לי דצריכא אפילו עומד ומשתין במקום עמוק עשרה טפחים דאינו צריך להרחיק מהן, וכדתניא בפרק מי שמתו (שם כה, א) לא יקרא אדם את שמע לא כנגד צואת אדם וכו' היה שם מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה ישב בצדו ויקרא קריאת שמע.

לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה פירוש: אע"פ שהוא מותר והיינו רבותיה. ומיהו מסתברא בארבע אמות ידועות של תפלה, דאי לא קדשינהו לכולהו שבילי דנהרדעא.

ולא כניתי שם לחבירי פירוש: אע"פ שאינו כנוי של פגם משפחה, דבההוא מאי רבותיה הא אמרינן (ראה ב"מ נח, ב) כל המכנה שם לחבירו נופל בגיהנם, ולא יש לו מחילה אלא כל ימיו הוא שורף בגיהנם.

ולא ביטלתי קידוש היום פירוש: ביין, אע"פ שהוא מותר בפת.

לא עשיתי קפנדריא פירוש אע"פ שהיה שביל מעיקרו דשרי כדאמרינן לקמן (מגילה כט, א).

מתני' אין מוכרין של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר"מ וכו' א"ל א"כ אפי' מעיר גדולה לעיר קטנה בגמ' מפרש פלוגתייהו:

אין מוכרין ב"ה אלא על תנאי אימתי שירצה יחזירו' פרש"י ז"ל דאע"ג דלר"מ אין מוכרין ב"ה אלא בראשונה ואפי' מרבים ליחיד וכ"ש להוציא לחולין כדקתני ברישא א"ה בעי לאתנויי בזביני דידיה שלא יראה כאלו המוכרים מזלזלים בקדושתה שמתרוקנין ממנה וכאלו אינם חפצי' בה ואע"פ שאינם צריכי' לה ולדבריו ז"ל הא דאמרי' בגמ' ולר"מ היכי דיירי בה לא דירת חולין היא אלא דירת תפלה כדכתי' ה' מי יגור באהליך ואינו מחוור. והרב בעל המאור ז"ל כתב דכל היכא דמזבני לה ז' טובי העיר לחודייהו אי מעלו בדמי נפקא לחולין לגמרי והיינו רישא דמתני' דקתני בני העיר ובדירה הוא דקתני הכא דבעי' תנאי משום דנפקא לחולין וכי קתני מציעותא שאין מוכרין של רבים ליחיד כשמכרו ז' טובי העיר לבדם ולא מעלו בדמים שאין להם במה לעלות וכיון שמוכרין אותה להעמידה בקדושתה רשאין לעשות מן הדמי' מה שירצו ובהא בעי ר"מ שלא יורידוה מקדושתה כלל ואפי' מרבים ליחיד כיון דלא מעלו בדמיה הא כל היכא דמעלי בדמי לא בעי קדושה לב"ה ברשות לוקח וכל היכא דקאי בקדושתה לא בעי עילויא בב"ה מיהת אבל חומרא דידהו וכדקתני רישא בהדי' ומתני' מילי מילי קתני וסתמא אפי' לר"מ ולא דפליג מציעתא ארישא כלל ולא סיפא אמציעתא והשתא אתי כפשטה מאי דאמרינן בגמ' ולר"מ היכי דיירי בה דהיינו דירה ממש דסיפא ארישא קאי דמיירי בנפקא לחולין זו שיטת הרב ז"ל אבל עדיין אינו מחוור חדא דקתני מציעתא סתם אין מוכרין משל רבים ליחיד ולא מפ' דלאו ארישא קאי דמיירי בדאיכא עלויא דכל בה"ג דאתי לאורויי באנפא אחרינ' דלא איירי ביה וקאי עלה לא היה לו לסתום אלא לפ' ועוד דמעיקרא ה"ל למתני סיפא דאין מוכרין ב"ה אלא על תנאי דמיירי בענינא דרישא דנפקא לחולין והדר ליתני מציעתא לכך נראה לומר דלא פליגי ר"מ ורבנן בענין ב"ה אלא בענין התנאי שמפו' בסוף משנתינו ודכ"ע נפקא לחולין ואע"ג דלא מעלו בדמי ולהכי בעי בה ר"מ תנאי דכיון דב"ה תשמיש מצוה נינהו כל שאין צריכין לה יוצאה לחולין להתנות כדי שלא נהא כמזלזלין בקדושתה ומאי דקתני מציעת' אין מוכרין משל רבים ליחיד אספרים ותשמישי קדושה בלחוד קאי דלכ"ע בעי למיקם קדושתיהו ולא הוצרך לפ' דבהכי מיירי משום דפשי' מלתא טובא דב"ה לא בעיא קדושה בתר זבינה כלל ותשמישי מצוה נזרקין והיינו דאהדרו ליה רבנן א"כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה כלומר ודאי קדושה בעי מיהו לא הורדה היא כשם שאין הורדה מעיר גדולה לעיר קטנה ואלו בב"ה לא בעי רבנן קדושה כלל כדמוכח שמעתין לעיל ולא שייכי נמי זביני ב"ה מעיר לעיר אלא ודאי כדאמרן ומאי דאמרינן בגמרא מרבים לרבים מעיקרא קדושה והשתא קדושה מרבים ליחיד ליכא קדושה אע"ג דלישנ' דב"ה משמע שפיר איכא לאוקומה לענין תורה ושאר דברים שבקדושה ולהאי פי' אתי מתני' כפשטא ואתי לישנא דגמ' דהיינו דיירי בה כפשטה דלא אמר היכי מצלו בה דודאי לא אשכחן בתלמוד לישנא דדירה אלא על דירה ממש ואע"ג דכתיב מי יגור באהלך אגורה באהלך עולמים לשון תורה לחוד ולשון תלמוד לחוד:

גמרא שפיר קאמרי ליה רבנן לר"מ ור' מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדושה והשתא קדושה מרבים ליחיד לית בה קדושה פי' לית בה קדושה כולי האי לפי שאין היחיד אומר בה דבר שבקדושה לפי שאין דבר שבקדושה בפחות מי' ולא בתורה ובספרים ובתשמישי קדושה שלהם הרי אינו קורא בהם בציבור ובכמה דברים שאינם וביחיד אבל ודאי קדושה יש אפי' בב"ה דיחיד אלא א"כ התנה עליה שיהא מותר להשתמש בה חול שהכל לפי תנאו אבל מן הסתם קדושה ובלבד שיהא בקרקע שלו ולא שכור או שאול או ממשכן אצלו שאינו אוסר ומקדש דבר שאינו שלו וכן אתה דן לענין ב"ה של יחיד:

ורבנן אי איכא למיחש משום ברוב עם ה"מ שיותר כבוד יש לדברים אלו כשהקול גדול אלא דאית לך למימר דכיון דנוהגין בו קדושה דמעיקרא לא חשיבא היא הורדה וכיון דכן ה"ה מרבי' ליחיד:

והא דתנן אין מוכרין ב"ה אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירוהו דברי ר"מ והוינן בה ולר"מ היכי דיירי בה הויא ליה רבית:

רבא אמר דכ"ע צד א' ברבית אסור פי' דכיון דאיפש' לבא לידי רבית ממש בשום צד אבל הכא רבית ע"מ להחזיר אי' ביניהו דר' יהודה אומר רבית ע"מ להחזיר מותר ורבנן סברי רבית ע"מ להחזיר אסור פרש"י ז"ל וכל הראשונים רבית ע"מ להחזיר שהתנה עמו שאם יתן לו מעותיו עד זמן קצוב שיחזיר לו הקרקע ופירות שאכל ואם לאו שיהא הכל שלו מעכשיו וזה תימא גדול מ"ט דרבנן דאסרי שהרי זה פירות אלו בתורת מקח גמור אוכל אותם בנתים מה נפשך שאם יביא מעותיו הרי מנכה לו מן החוב שיעור הפירות ונמצא שלקחם בדמיו. ומה שתירצו בתוספו' שאין לו לנכות מן החוב אלא הוא יש לו לטרוח ולהביא כל המעות ואח"כ יחזיר לו הלה ארעא ופירות אינו כלום דאכתי פירות שאכל בתורת מקח אכל ומעות הקדים ונהי דבתנאי בזה יש קנס יותר למוכר דשמא לא יזדמן לו כל המעו' לאותה שעה ואלו היה מנכה לו לשעה היה מוצא את המותר להביא לו מ"מ לענין הפירות שאנו עסוקין אכילה בתורת מקח היא וממה נפשך בין שמנכ' לו שווין וישלים המוכר עד סך הדמים בין שמחזיר לו כל הדמים ויחזור וינכה ממנו לשע' דמי הפירות שאין בין זה לזה אלא אפוכי מטרתא ויכפה וקנסא למוכר ועוד דהתם בערכין מדמינן הא למוכר בית בבתי ערי חומה דאמר דתהדר בתוך שנת' והתם לא הדרי פירי כלל אלא ארעא וכדאמרינן התם המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה נגאל מיד וגואל כל י"ב חדש הרי זה כמין רבית ואינה רבית:

שאלו תלמידיו את ר' (ישמעאל)[אלעזר] בן שמוע במה הארכת ימים אמר להם מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא פסעתי על עם קדש ולא עשיתי ב"ה קפנדריא. פי' אע"פ שהיה מותר כגון שהיה שביל מעיקרו כדאי' לקמן:

ולא נשאתי כפי בלא כרכה פי' כהן היה ובשעת נשיאות כפים מברך א"ק בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל וכדאיתא במסכת סוטה בהדיא דמייתי ליה להאי ואמרי' מאי מברך אמר רב חסדא א"ק וכו' ולא ידענא מאי חסירותיה בהאי דהא משמע דהאי ברכה חובה היא לכל כהן מברך ודילמא היא גופה קמל"ן דכל כהן המברך אותה מתברך ומאריך ימים:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר אין מוכרין של רבים ליחיד וכו' הרבה מפרשים נתחבטו בפירוש משנה זו ולעיקר הדברים נראה לי בה שכוונת המשנה לבאר דין שלישי במה שבארנו מענין מכירת בית הכנסת והוא מצד שכבר בארנו שאם מכרוה על דעת עלוי מותר בלא מעמד כל העיר ובלא עלוי צריך שימכרוה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בא להשמיענו עכשיו שאם מכרוה טובי העיר בלא מעמד אנשי העיר ודעתם להשתמש במעות בדברים קלים שרשאים בכך ובלבד שימכרוה לצורך תשמישה הראשון ר"ל לצורך בית הכנסת ועל דבר זה הוא אומר שאין מורידין בית הכנסת של רבים להעמידה ברשות יחיד אע"פ שרוצה אותה לבית הכנסת ליחד לו מקום לתפלתו ולאסוף שם עשרה לפעמים הילכך אין מוכרין אותה ליחיד אמרו לו א"כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה ר"ל קהל של עיר גדולה לקהל של עיר קטנה כגון שבאו בכרך זה קהלות מפה ומפה וכל אחד מהם מיחדין בית הכנסת לעצמן או שמא מעיר לעיר ממש ובתיבה שהיא מיטלטלת אלא אף ליחיד מוכרין אותה הואיל ולצורך בית הכנסת מוכרין אותה וכן הלכה ויש בה חולקין ואף גדולי המחברים לא הביאוה בחבוריהם ובתלמוד המערב פירשו משנה זו בספר תורה והוא שאע"פ שהתירו תורה בתורה בדיעבד דוקא של רבים לרבים או של יחיד ליחיד הא של רבים ליחיד לא ולדעת חכמים אף של רבים ליחיד:

המשנה השלישית אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי וכו' אע"פ שרוב המפרשים נתבלבלו בפירוש משנה זו זה בכה וזה בכה נראה לי שבמשנה זו חזר להשמיענו חומרה יתירה על אותם שני הדינין שיצא בהם בית הכנסת לחולין והם שמכרוה טובי העיר על דעת עלוי או טובי העיר במעמד כל העיר שלא על דעת עילוי שפרשנו בהם שיצא הבית לחולין לכל מיני תשמיש ביד הלוקח ולא חזרה משנה זו לענין מכירת רבים ליחיד האמורה בשלפניה כמו שפירשו רבים עד שהוקשה להם מדרבי מאיר אדר' מאיר שמאחר שלדעתו אין מוכרין של רבים ליחיד מה צורך לתנאי והרי בקדושתה היא אלא על שני הדינין הראשונים היא חוזרת ובא ללמדנו עכשיו שמ"מ צריך שישיירו לעצמם במכירה זו שאם ירצו יחזירוהו ואע"פ שאין לבם כך כדי שיחוש הלוקח שלא לעשות בה דבר הבזוי דברי רבי מאיר ותמהו עליו בגמרא היאך מותר ללוקח לדור בה על דרך זה שהרי ריבית הוא שכל שמתנה בחזרה הרי הוא כאומר הלויני ודור בחצרי ותירץ בה מאחר שהיא על צד מכירה צד אחד ברבית הוא שאפשר שיחזירוה ואפשר שלא יחזירוה ועל שיטת רבי יהודה שאמר צד אחד ברבית מותר או שהתנה להחזיר את השכירות ועל דעת האומר ברבית ע"מ להחזיר שמותר ואין הלכה כן לא בצד א' ברבית ולא ברבית ע"מ להחזיר כמו שיתבאר במקומו וחכמים אומרים שמוכרין אותה ממכר עולם בלא שום שיור אלא שמתנין עם הלוקח שלא ישתמש בה לד' דברים אלו שהם בזויים ביותר והם מרחץ ובורסקי ר"ל מקום שמעבדין בו עורות ובית הטבילה ר"ל בתי מקואות ובית המים ר"ל בית הכביסה ורבי יהודה אומר שהם מוכרין ממכר עולם ומזכירין בה לשום חצר ר"ל שאין בה תשמיש ואח"כ יעשה לוקח מה שירצה והלכה כרבי יהודה ויש שפוסקין כחכמים וגדולי המחברים העמידו משנה זו בשבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר ועל תנאי עלוי הא שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לכל תשמיש יכולין למכרה:

ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב נוהגים בו כבוד כאלו הוא קיים אין מספידין בתוכו מספד של יחיד ר"ל שהיה מנהגם שהיו מספידין על כל אדם ומ"מ מספד של רבים ר"ל של תלמיד חכם מותר ואין מפשילין בתוכו חבלים פירוש והוא הדין לשאר מלאכות אלא שגדילת חבלים צריך לחזר בהן אחר מקום רחב ופנוי ושאר מלאכות אין דרך בני אדם לצאת מביתו בעשייתן ואין פורשין בתוכו מצודות לצוד העופות או החיות ואין שוטחין על גגו פירות ליבשן ואין עושין אותה קפנדריא כאדם שרוצה לילך משביל זה לשביל שאחריו וצריך לו להקיף שורת הדרך על פני כלה ונכנס לבית הכנסת שהוא פתוח לשני השבילים ויוצא לו מיד ומ"מ פי' בגמ' שאם נכנס הוא על דעת שלא לעשות קפנדריא מותרין לעשות קפנדריא וכן אמרו שם שאם היה שביל מעיקרו מותר עלו בו עשבים לא יתלושו ופי' בגמ' לא יתלושו על דעת להאכיל לבהמתו הא לתלוש ולהניח מותר:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודינין שבאו עליה בגמרא אלו הן:

מאחר שבארנו מצד אחד ברבית על מנת להחזיר אסורין מי שהיה נושה בחבירו ועשה לו שדהו מכר ר"ל שתהא קנויה לו מעכשיו אם לא יפרענו לזמן פלוני אע"פ שאם לא פרעו לזמן שהתנה הרי הוא שלו אסור ללוקח שיאכל הפירות שמא יפרענו ויבטל הקנין ונמצא שאין הקנין קנין גמור אף בתוך הזמן והרי יש בו צד אחד ברבית והוא אם יחזיר לו מעותיו אפילו היה הלוקח אוכלם על מנת שאם יחזיר הלה מעותיו יחזיר הוא פירות שאכל אסור מ"מ כל רבית אף על מנת להחזיר וכבר בארנוה במקומה במציעא פרק נשך:

המטיל מים ורצה להתפלל ירחיק ארבע אמות ממקום שהטיל שם מים וישהה עוד כדי הלוך ד' אמות משום ניצוצות ויתפלל ומי שהתפלל והוצרך להטיל מים ישהה כדי הלוך ארבע אמות וישתין שכל ארבע אמות דמדומי תפלה בפיו אבל אינו צריך להרחיק ארבע אמות שמאחר שהמקום שהתפלל אינו קדוש מצד עצמו לא קדשה תפלתו את המקום אלא שכיון שסיים תפלתו הרי מקומו חול גמור וכבר בארנו דבר זה במס' ברכות כ"ב ב' ומ"מ ממדות חכמים שלא להטיל מים בתוך ארבע אמות של תפלה ואע"פ שמותרין בכך ראוי לתלמיד חכם לקדש עצמו אף במותר לו:

הרבה דברים היו תלמידי חכמים משתבחין במדותיהם מהם מי שהיה אומר שלא הטיל מים בתוך ד' אמות של תפלה ושלא היה מכנה שם לחבירו אף בכנוי שאין בו פגם משפחה ואין צריך לומר במה שיש בו פגם משפחה שנאמר עליו בפרק הזהב נ"ח ב' שיורד לגיהנם ושלא בטל קדוש היום על היין אלא אע"פ שהיה עני ואין לו פרוטה לקנות בה היה ממשכן ומביא יין לקדוש אע"פ שהיה אפשר לו בפת ומהם שלא היה מפסיע על ראשי עם הקדש אלא כשהיה צריך לעבור דרך לפניהם היה מעקם את הדרך וכן לא היה עושה קפנדריא בבית הכנסת אף במקום שמותר כגון שהיה שביל מעיקרו או שנכנס על מנת שלא לעשות קפנדריא ומהם שהיו משכימין לבית המדרש עד שלא היה אדם קודמם בכך ושלא היה מברך לפני כהן ושלא היה אוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה ר"ל זרוע ולחיים וקיבה ואע"פ שמותר לעשות כן מ"מ ברכת כהן דוקא כשהכהן ת"ח אבל אם היה זה ת"ח והכהן עם הארץ אסור להניח לו לברך ומהם שהיה כהן והיה משבח את עצמו שלא נשא כפיו בלא ברכה וי"מ בה שאע"פ שנשא את כפיו פעם אחת כל שהלה מזדמן לו לישא פעם אחרת אף באותו היום היה חוזר ומברך וברכה זו היא אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה ואין זה נראה דמאי רבותיה ודאי כך הוא הדין לברך כל זמן שנושא את כפיו כמו שביארנו אלא נראה שהיא אמורה על מה שאמרו בשעת עלייתו אומר יהי רצון שתהא ברכה זו כתקנה וכד מהדר אפיה אומר רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו וכו' והיה משבח את עצמו שהיה מוסיף בה בברכה ארוכה עד שמראה מתוך דבריו חבה יתירה ואהבה עזה לעם ומהם שהיו אומרים שלא נתכבדו בקלון חביריהם לעולם והוא מדה מגונה עד למאד וביאורה בשני פנים אחד בדבור ואחד במעשה בדבור כגון שיאמר איני בעל עבירה זו כפלוני ובמעשה כגון שהיה זה מביא בידו או בכתיפו דבר שאינו כבוד לו ונותנו לזה האחר שיביאנו אחר שזה אדם הגון ג"כ ושאין זה מכבודו ומקצת חכמים היו מעטרין עצמן במדת הענוה עד שלא היתה קללת חביריהם עולה עמהם על מטתם אלא מוחלין מיד לכל מי שציערם ואע"פ שאמרו יומא כ"ב ב' כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם ההיא כשהקילוהו מתוך תוכחתו ומתוך דברי שמים וכל שלכבוד תורה וכן שהיו ותרנים בממונם ושלא היו מקבלים מתנות וכל שכן שלא היו עומדים על מדותיהם אלא מעבירין על הכל ומהם מי שלא היה מסתכל באדם רשע כלל כל שכן שהיו נזהרין ממשאו ומתנו כדרך הנביאים והחסידים וכמו שאמר אלישע לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך ומהם מי שלא הקפיד אפילו בתוך ביתו לעולם ושלא היה הולך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין והיה נזהר עם כל זה שלא להרהר במבואות המטונפות ולא היה ישן בבית המדרש ולא היה שש בתקלת חבירו כל שכן שלא היה מקלהו בהזכרתו לקראו בכנוי כל אלו וכיוצא בהם מדות החכמים ותלמידיהם וראוי לאדם ללמוד מהם כמה שאפשר לו ובספרי המוסר לחכמים נאמר ממדות החכם צהלתו בפניו ובלבו אבלו לבו רחב ונפשו שפלה איננו חומד ולא נוטר ואינו מספר בגנות מואס בגדולה שונא את השררה אם ישחק לא ירבה ואם יכעס לא יתקצף מחלקתו נאה תשובתו נכבדת הסכמתו חזקה בריתו נאמנה אם יכעס יחמול ימשול ביצרו וירצה בדין אלהיו לא ידבר עתק למי שיזיקהו ולא ייגע במה שלא יועילהו לא יתנקם ולא יזכור רעה משאו קל ועזרתו רבה הודאתו נמצאת בעת רעה וסבלו ארוך בעת הנזק אם ישאלוהו יתן ואם יחמסוהו ימחול אם ימנעו ממנו יתנדב ואם ירחיקוהו יתקרב רך מחמאה מתוק מדבש לא יגלה סוד ולא יחשוף מסתור צרותיו רבות תלונתו מועטה כשיראה טוב יזכרנו וכשיראה רע יכסנו מלמד לסכל מזכיר למשכיל כל אדם בעיניו נכבד ממנו אב ליתום בעל לאלמנה מכבד הדלים מיסר לעשירים וראוי לכל מי שייחס עצמו בשם תלמיד חכם להתנהג על דרך אלו המדות ובדומיהם:

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי זַכַּאי בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא הִשְׁתַּנְתִּי מַיִם בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה וְכוּ'. נראה לי שלשה אלו הם אזהרות של כיבוד לכך זכה על ידם לזקנה שנותנת כבוד באדם שהכל יכבדוהו בקימה ובכמה דברים וכתיב נגד זקיניו כבוד.

.. מָכְרָה כִּפָּה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ, וְהֵבִיאָה לִי קִדּוּשׁ הַיּוֹם. קשה, הוא מספר אזהרות עצמו שהיה נזהר ומה שייכות כאן לסיפור זה שמכרה אמו וכו'? ונראה לי דבא להודיע מזה שהיה הוא אדוק ונזהר מאד מאד בקידוש כי לולא כך לא היתה אמו מוכרת כפה שעל ראשה כדי להביא לו יין לקדוש, אך כיון שיודעת חיבתו ותשוקתו בזה אמרה ודאי יהיה לו צער גדול אם ישאר בלא יין לקדוש היום ולכך מכרה הכפה שעל ראשה. ואומרו ' אִמָּא זְקֵנָה הָיְתָה לִי ' קשה מה בא ללמדינו בזה אם היתה זקנה או עודנה קטנה בשנים? ונראה לי בס"ד הוצרך לפרש שהיתה זקנה כדי שלא יאמרו לו השומעין אם היא רצתה למכור בשביל אהבתה בך, אתה איך רצית בכך ולא חסת על כבודה שתשאר בלא כפה! לכך הקדים לומר שהיתה זקנה ולא היתה צריכא לצעיף כי מחמת זקנה אינה יכולה לצאת חוצה, והיה הצעיף מוצנע בתיבה. גם הגיד שהיא זקנה ואינה מקפדת בכך, דרוב הזקנות הולכים בלא כפה שלפעמים מניחים במקום כפה בגד אחר על ראשם יהיה מה שיהיה ולכך גם הוא לא הקפיד למנעה מלמכור אותה.

כְּשֶׁמֵּתָה, הִנִּיחָה לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן כְּשֶׁמֵּת הוּא, הִנִּיחַ לְבָנָיו שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים גַּרְבֵי יַיִן. נראה מחמת שהיתה יודעת שחביבה עליו מצוה זו במאד מאד לכך טרחה בחיי חיותה להמציא לו יין הרבה בשביל קדוש היום ועלה בידה כמנין ש' הרומזת לשלש סעודות שבת, שגם בסעודה שלישית דאין קדוש צריך לשתות יין בתוך הסעודה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ונרמזו שלש סעודות בשלשה קוין דשין דשבת. והוא זכה להניח שלשה אלפים גרבי יין, כנגד שלשה אל"ף דשם 'אהיה' במלוי אלפין, שהוא בבינה הנגלית בסוד נועם שבת. ושניהם זכו למספר השלש מפני שקיימו מצוה זו כתקנה במחשבה ודבור ומעשה אך הוא שהיה בעל תורה זכה במספר השלש באלפים כי לימוד התורה רמוז באלף לשון 'אַלּוּף' (תהלים נה, יד) ומספר האלפים גם כן הוא באות אלף כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער ההקדמות.

אָמַר לֵיהּ לָא הֲוָה לִי לְקִדּוּשָׁא, וּמִשְׁכַּנְתֵּיהּ לְהֶמְיָנָאִי וְאָתִיתִי בֵּיהּ קִדּוּשָׁא. יש להבין תיבת 'בֵּיהּ' לשון יתר. ונראה לי רוצה לומר שלא משכן הממייניה כדי למצוא מעות שיקנה יין אלא משכנו ליקח בו יין ומעשה שהיה כך היה. אי נמי לקח יין כנגד כל דמים של ערך המייניה אף על פי שהיה יכול ליקח יין בצמצום כנגד חצי דמיו והודיע דאפילו בשעת דוחקו לקח יין בהרוחה. וגרסת עין יעקב לא הוה לי חמרא וכו' ואתיתי ביה יין קדושא, ולגרסא זו יש להקשות למה בתחלת דבריו קראו חמרא, ובסוף דבריו קראו יין? דיש חמר מדינא דנקרא בשם חמרא בסתם ואינו נקרא יין וזה יהיה בזול. וזהו שאמר 'לא הוה לי חמרא' רוצה לומר אפילו חמר מדינה, ומשכנתיה להמיינאי ואתיתי ביה יין ולא קניתי חמר מדינה שהוא בזול.

יְהֵא רַעֲוָא דְּתִיטוּם בְּשִׁירָאֵי נראה לי בס"ד בשכר שמכר המייניה אף על פי שאינו מכסה כל גופו אלא רק מכסה חלק קטן שיעור טפח יזכה להתעשר שיתכסה במעלים חשובים המכסים כל הגוף. ונראה לי רמז לו בתיבת שִׁירָאֵי על שם ההצלחה שהוא אותיות כסף זהב, והוא רמוז בפסוק י"א בשיר השירים דכתיב (שיר השירים א, יא) 'תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף', אשר בכסף וזהב הנזכרים בפסוק זה נרמז שם ההצלחה שהיא כס"ה בפ"ז, ופסוק זה הוא פסוק י"א בשיר השירים, וזהו שִׁירָאֵי מלה מורכבת שהוא 'שיר י"א'. ומה שאמר לָמָּה לֹא אָמַרְתְּ לִי כִּי בֵּרַכְתִּיךְ: 'וְכֵן לְמַר'? נראה היה דרכם לומר 'וְכֵן לְמַר' שבשתי תיבות אלו יש להם כונה לכוין על בחינת ה'רצון' [346] שמספרו עולה כמנין 'וְכֵן לְמַר' [346] ונודע כי הטוב שיבא לאדם מכח תפלת הצדיק לא ינכו מזכיותיו בעבורו ולכך הקפיד רב על זה שלא התפלל עליו לומר וכן למר.