Commentary page
Megillah 27a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerMegillah 27a
Megillah 27a. The full printed text of this folio side — 26 numbered segments, about 645 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
וישרף את בית ה' ואת כל בית גדול בנבוזראדן כתיב:
תסתיים יש סימן:
מותר לעשות בית המדרש אלמא בית המדרש הוי בית גדול:
דיעבד שמכרוהו כבר כדקתני מכרו תורה ומשום הכי מותר ליקח בדמיו ספר תורה שאם לאו מה יקחו מהם כי קא מיבעיא לן למכור לכתחילה לכך:
חומשין ספר תורה שאין בו אלא חומש אחד:
אבל לא נביאים וכתובים במטפחות ספר תורה שמוריד המטפחות מקדושתן:
במטפחות של חומשין דקא מעלי להו למטפחות:
אבל במטפחות ספר תורה לא אלמא אין משנין לכיוצא בה אלא למעלה הימנה:
16 more comments on this page.
Rashi on Megillah 27a · Sefaria
Tosafot
כוותיה דרב פפי מסתברא מהכא משמע דהלכה כר' יהושע בן לוי לגבי דר' יוחנן מדמייתי ראיה דהלכה כרב פפי משום דרבי יהושע בן לוי קאי כוותיה אע"ג דרבי יוחנן פליג עליה:
אבל התנו ז' טובי העיר במעמד כו' קשה דכיון שהתנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר למה לי להותירו ואמאי נקטיה והא אפי' בכל הדמים יכולין הן לעשות מה שירצו כדאמר לעיל אפילו למישתי ביה שיכרא ופרש"י לקנות מן הדמים שכר לשתות ויש לומר דנקט והותירו לאשמועינן דאף במותר בעי תנאי דסלקא דעתך דאם קנו מן הדמים דבר קדושה והותירו דמותר לעשות מן המותר כל מה שירצו אפילו בלא תנאי קמ"ל דלא:
Tosafot on Megillah 27a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
כתיב ואת בית גדול שרף באש.
ריב"ל אמר בית המדרש הוא מקום שמגדלין בו תורה כדכתיב יגדיל תורה ויאדיר. ור' יוחנן אמר בית הכנסת מקום שמגדלין בו תפלה:
פיסקא אבל (מקום) אם מכרו תורה לא יקחו ספרים איבעיא להו מהו למכור ס"ת ישן וליקח בדמיו חדש.
ודייקינן ממתניתין דקתני אם מכרו תורה לא יקחו ספרים הא תורה דיעבד שרי.
ומיבעיא לן לכתחילה מאי ואתינן למיפשטה מהא דתניא גוללין ס"ת במטפחות חומשין וחומשין במטפחות נביאים וכתובים כו' ואסיקנא ליכא למשמע מינה.
ת"ש מניחין תורה ע"ג תורה ותורה ע"ג חומשין כו' ודחינן שאני הנחה דלא אפשר כמה דלא אפשר למכרכיה ולא ליתב דפא אחבריה אלא כשם שכורכין דפא אחבריה כך מניחין תורה ע"ג תורה. ת"ש מהא אין מוכרין ס"ת אפילו ישן ליקח בו חדש.
ודחינן התם משום פשיעה שמא ימכר הישן ולא יזדמן לו לקנות חדש כי קא מיבעיא לן דמנח ס"ת לימכר מהו למכור ישן ולקנות מיד זה החדש.
ת"ש אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ש"מ תורה בתורה שרי.
5 more comments on this page.
Rabbeinu Chananel on Megillah 27a · Sefaria
Rashba
כיון דלא מעלי ליה אסור או דילמא כיון דליכא עילויא אחרינא שפיר דמי. מכאן נראה לי דפשיטא להו דכל היכא דאיכא לעלויי מעלינן. והיינו נמי דאמרינן בסמוך אימא סיפא אבל לא חומשין במטפחות ספר תורה חומשין הוא דלא הא תורה שפיר דמי ולא אמר במטפחות ספר הוא דלא במטפחות חומשין שפיר דמי, דאלמא דפשיטא להו דחומשין במטפחות חומשין לא כיון דאיכא לעלויינהו לספר תורה. והיינו נמי דכי מייתינן מדתנן (לעיל מגילה כו, א) אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים ודייקינן ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי איצטריכינן לדחויי מתניתין דיעבד כי קא מיבעיא לן לכתחילה ולא אמרינן אימא רישא (לעיל שם) ספרים יקחו תורה תורה הוא דלוקחין הא ספרים לא, והיינו כטעמא דאמרן דכיון דאיכא לעלויי מעלינן. ומיהו קשיא לי מדתנן בסיפא (לעיל שם) ספרים לא יקחו מטפחות, דמשמע מטפחות הוא דלא הא ספרים בספרים שפיר דמי. אלא דמתניתין ליכא למשמע מינה כלום, אבל מהנך דאמרן איכא למידק. ואפשר לי לומר נמי דלא איבעיא להו אלא בספר תורה בלבד ומשום חומר קדושת ספר תורה ואי נמי בתשמישי ספר תורה כמטפחות ספר תורה ודכוותייהו להשתמש בהן בספר תורה אחר אבל לא למכרן ולקנות בהן ספרים או מטפחות אחרים כמו שכתבתי במשנתינו (לעיל מגילה כה, ב ד"ה מטפחות), והיינו דלא מייתינן הכא אלא מספר תורה ותשמישיו ולא דייקינן מהנך דמתניתין לא מרישא ולא מסיפא, וכן נמי בגלילת מטפחות דבברייתא לא דייקינן אלא מגלילת ספר תורה במטפחות ספר תורה ולא מחומשין ונביאים, והלכך בספרים וכן נמי במכירת תיבה ומטפחות ואפילו דספר תורה ולקנות אחרים דכוותייהו שפיר דמי אע"ג דלא מעלינן להו וכל שכן בבית הכנסת ובבית המדרש. וצריך עיון.
הנחה קאמרת הנחה שאני דלא אפשר דאי לא תימא הכי מיכרך היכי כרכינן הא קא יתיב דפא אחבריה. קשיא לי מאי קאמר, שאני כריכה משום דהכי מינטר טפי. ותדע לך, דהא קיימא לן מדביק אדם ספר תורה נביאים וכתובים בכרך אחד וכדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (יג, ב) ואפילו הכי לכולי עלמא אין מניחין נביאים וכתובים על גבי ספר תורה. ויש לי לומר דהכא מתרץ כמאן דאמר התם אין מדביקין אלא תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן. אלא דקשיא לי דאם איתא הוה ליה למימר הניחא למאן דאמר אין מדביקין אלא למאן דאמר מדביקין מאי איכא למימר. ועוד דאם כן לדידן דקיימא לן כמאן דאמר מדביקין אם כן סלקא לן ראיה מהא דמניחין תורה על גבי תורה דלא בעינן עילויא. וצריך לי עיון. וכתוב בספר המאור, הרב ר' אפרים ז"ל כתב דהא מתניתין (דלעיל (מגילה כה, ב)-כו, א) קשיא רישא אסיפא דכוליה רישא שמעינן מינה דהיכא דלא מעלי ליה אסור וסיפא שמעינן מינה דלא בעינן עלויי וכיון דקשיא רישא אסיפא ליכא למשמע מינה אי מעלין דוקא אי אין מורידין דוקא, אלא מדקאמרינן לקמן בענין ספר תורה כיון דלא מעלי ליה אסור אלמא מעלין דוקא, ואיידי דתנא רישא ספרים לוקחין בדמיהן תורה דדוקא תורה ולא ספרים תנא נמי סיפא ספרים לא יקחו מטפחות ולעולם אפילו ספרים לא יקחו בדמיהן ספרים אלא תורה, עד כאן. וזה שלא כדברי הפירוש השני שפירשתי למעלה. ולפי דברי הרב ז"ל צריך ליזהר במטפחות ספר תורה ועטרותיהם שלא לגלול ושלא לעטר בהן אפילו ספר תורה אחר. ומכל מקום אלו שמתנדבין ומניחין בבית הכנסת מותר להשתמש בהן כל ספר וספר דעל דעת כולן הוקדשו ולא לספר ידוע, אבל אלו שמניחין בביתם ואחר כך מקדישין כיון דעל דעת אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר אסור להניחו בספר תורה אחר דהא בעינן עילויא. ומיהו אם עשאן להשתמש אפילו הדיוט מותר דהוה ליה כצר ביה ולא אזמניה (דבברכות כג, ב), ואע"ג דאזמניה אפילו לספר תורה כיון דלא אזמניה לספר תורה בלחוד שרי. ירושלמי (פ"ג ה"א עי"ש): ר' ירמיה אזל לגולנה חמתון יהבין מכושא גו ארונא אתא שאיל לר' מאיר אמר ליה אני אומר לכך התנו עליו מבתחילה, ר' יונה עבד ליה מגדל ואתני עילויה עלאי דספרין וארעאי דמנין. ומכאן ראיה לאלו שמשימין עטרות ספר תורה בראש הקורא בסיום התורה שהוא מותר, שאני אומר לכך התנו עליו מבתחילה. ורבינו האי גאון ז"ל שאסר לשים בראש חתנים, התם הוא לפי שהחתנים באין לעטר עצמן בעטרות ספרים ואין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישתמש הדיוט בהן לכבוד עצמו, אבל התם לכבוד קריאת התורה משתמשין בהן ואני אומר לכך התנו מתחילה. כך נראה לי. תוספתא (פ"ב ה"ח): משאיל אדם מטפחתו לספר וחוזר ולוקחה ממנו, מטפחות ספרים משנין אותם מספרים לספרים. ומכאן משמע דלא בעינן עילויא ואין מורידין דוקא. ומה שלא הביאו בגמרא דילמא לא ידעי לה. ואי נמי דילמא משבשתא היא. אבל לפי הפירוש השני שכתבתי למעלה (בדיבור הקודם) דלא איבעיא להו אלא בספר תורה דוקא איכא לאוקומא להדין תוספתא במטפחות שאר ספרים, דלעולם קורין ספרים סתם לנביאים וכתובים ולא לתורה אלא או תורה או ספר תורה וכדאיתא במתניתין (לעיל כו, א). ומכאן ראיה למה שכתבתי למעלה.
אבל גבו והותירו מותר קשיא לי דהא תניא (תוספתא שקלים פ"א ה"ח) מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים, ומאי שנא הכא דאמרינן גבו והותירו מותר. ואולי שאני הכא דאין דעת בני העיר לתת המותר לבית הכנסת כיון שיש להם אחד, וכן בספר וכן בכולן דדי להם באחד, אבל שבויים ועניים כיון דאיכא טובא וכל יומא מצטריך להו אדעתא דהכי יהוב דמה שהותיר יהא לעניים ולשבויים אחרים.
Rashba on Megillah 27a · Sefaria
Ritva
ת"ר לא ימכו' אדם ס"ת אעפ"י שאינו (ואע"ג)[ואיכא] דגרסי אעפ"י שהוא צריך לו כלומ' צרך גדול למוכרו. יותר ע"כ אמר רשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת ובתו אינו רואה סימן ברכה לעול' כלומר באותן דמים. (שיהא)[ומיהו] המכר מכר גמור הוא בדיעבד ודמיו מותרין לו לכל דבר ולא צריך עילויא כיון דשלו מכר והרי הוא בזה ככל בני העיר ומסתבר' דכיון שאין לו רשות למכרו אינו משעבדו מן הסתם בכלל נכסיו ואין ב"ח גובה ממנו ואם שעבדו בפי' משועבד כאלו מכרו התם תניא המקדיש נכסיו מעלין לו תפליו ובס"ת איבעיא לן וסלקא בתיקו ואין מעלין אלא דהתם דוקא במקדיש דאיפשר דכיון דלהקדש אזיל דעתו היה אף על ס"ת אבל במכר אינו בכלל מכר נכסיו מן הסתם וה"ה לשעבוד:
אמר רבא ל"ש אלא שמכרו והותירו וכו' איתיביה אביי בד"א שלא התנו אפי' לדכסוסיא ה"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי דקס"ד דהתנו עם הלוקח קאמר והיינו דק"ל הלוקח מה עסקו אצל דמים דהא לאו מדידיה יהיב מידי דיכיל לאתנויי עליה לאחותיה מקדושתה ומפרשי' לעולם מכרו והתנו והיינו שהתנו הפרנסים במעמד אנשי העיר אפי' אחד המוכר ותנאיהו תנאה לאפוקינהו לחולין סד"א כיון שמכרוהו הפרנסים בלא דעתם וצריכין לעלויי תו לא מחתינן להו קמ"ל דאי כשהתנו מתחלה קודם המכר פשי' וכ"ת א"כ מאי אשמעי' רבא לעיל שאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולי' לעשו' מה שירצה פשי' אפי' מכרו הם לבדם שרי מתני' אם התנו עמהם וכ"ש כשהיו כלם מצויין במכר וי"ל דאה"נ דמהכא דייקי' לה ורב' היא גופה קמל"ן דהא מתני' כשמכרו והתנו היא ולא כשגבו והתנו כדסבר אביי א"נ הא ס"ד שהתנו שאני שאמר כפי' יצאו לחולין אכל מכר סתם אע"פ שמכרו כלם יכלי למשתי בהו שיכרא:
Ritva on Megillah 27a · Sefaria
Meiri
כבר ביארנו שספר תורה אסור למכרו ואפי' ליקח חדש אסור אע"פ שיש בו עלוי דמים הואיל ואין שם עלוי קדושה ובדיעבד מה שעשה עשוי הואיל ואי אפשר לעלות בה ויחיד שיש לו ס"ת וצריך ללמוד תורה ולישא אשה מוכרה אף לכתחלה ואע"פ שאף תורה בתורה אסור ללמוד שאני שהתלמוד מביא לידי מעשה ולישא אשה שנאמר לא תהו בראה ומ"מ אף לאלו יעכב את הדבר בכל מה שאפשר לו ולשאר הדברים מיהא אמרו דרך כלל אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם אלא שכל שביחיד אם עשה עשוי ועושה מן הדמים מה שירצה ובמסכת בכורים אמרו מוכר אדם ספר תורה ללמוד תורה ולישא אשה ומפני חיי נפש:
גוללין ס"ת במטפחות חומשין וחומשין במטפחו' נביאי' וכתובים שהרי עכשו מעליו בקדושת מטפחות אבל לא נביאים וכתובים במטפחות חומשין ולא חומשין במטפחות ס"ת מניחין תורה על גבי תורה ותורה על גבי חומשין וחומשין על גבי נביאים וכתובי' אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשין ולא חומשין על גבי תורה הא נביאים וכתובים בענין זה שוים ויש שנוהגין להניח נביאים על גבי כתובים אבל לא כתובים על גבי נביאים ומצד שהם פוסקים כרבי יהודה שאמר בראשון של בתרא שאסור לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד אלא תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן כתובים בפני עצמן אלמא שאף נביאים וכתובים אינם במדרגה אחת ואינה טענה שלא נאמרה שם לענין קדושה אלא שמצד שהם עניינים חלוקים אין ראוי לדבקם והראיה שהרי חכמים אמרו שם כל נביא ונביא בפני עצמו וכן שלרבי מאיר מותר לדבקם אף בתורה ואף אנו פסקנו שם כרבי מאיר ר"ל שמדבקין תורה ונביאים וכתובים כאחד ממה שהוזכר שם שבא לפני ר' כרך אחד שהכל בו והכשירו ומ"מ בספרים שלהם שהיו עשויין בגליון צריך להזהר לגללו בדרך שתהא תורה מונחת על נביאים כתובים והוא שיכתוב התורה תחלה ואחריה נביאים וכתובים ונותן עמוד בסוף וגולל מסוף הספר לתחלתו ואינו נותן עמוד בתחלתו ולא אמרו תורה לאמצעיתה נגללת ר"ל שיגלול שני העמודי' אחד מכאן ואחד מכאן עד שיגיע אל האמצע אלא במקום שבו תורה בפני עצמה:
כל מה שנא' באיסור מכירת דברים הקדושים אינו אלא בשל רבים אבל של יחיד מותר חוץ מספר תורה ואף בס"ת יחיד בדיעבד יעשה מן הדמים מה שירצה כמו שכתבנו:
כבר ביארנו במשנה שאם מכרו והותירו אף המותר בכלל קדושה וכל שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינו כלום כמו שביארנו ומ"מ אם התנו טובי העיר במעמד אנשיהם בכך רשאין אנשי העיר למכרה אף בלא טובי העיר או טובי העיר בלא הם וכמו שאמרו כאן במה דברים אמורים בשלא התנו וכו' וי"מ דהאי התנו מכרו קאמר וראשון עיקר ומ"מ אם נמלכו וגבו מס לבנות בית הכנסת או לכתוב ס"ת ובנו בית הכנסת או כתבו ס"ת והותירו מדמי הגוביינא אם נמלכו שלא לבנותה עושין מן הדמים מה שירצו ואף לצרכי צבור שבדברי חול שהרי לא בא מותר זה עדיין לכלל קדושה ופרשא דמתא הנזכר כאן פירושו פרש' המוכן להם לשלחו למושל בעת הצורך והוא הדין בכלן אלא דרבותא קמ"ל במותריהון אע"פ שכבר החלו בקדושתן ומ"מ גדולי המחברים כתנו שכל בכדי מה שצריך לדבר שעליו גבו אין יכולין לשנותו וא"כ דוקא נאמר כן במותריהן ודבר זה יש בו מחלוקת גדולה בין המפרשים ושיטת מה שביררנו בענין זה הוא שכל נדבה או הקדש שהקדישו הצבור לאיזה דבר יכולין לשנותה לכל מה שירצו ואפילו קופה של עניים ובלבד שלא יפסידו עניים אלא לשעה שכל שהוא הקדש עניים צריך שלא יפסידו עניים אלא שמה שהוקדש לאיזה דבר של עניים מותר לשנותו לדבר אחר של עניים ג"כ אבל הקדש יחיד אם לא בא ליד גבאי מותר לשנותה ואם בא לידי גבאי אסור לשנותה אא"כ התנה ואם מת אותו יחיד יכולין גזברין לשנותה על דעת בני העיר אא"כ היה דבר מסוים כגון מנורה או נר או עטרה עד שלא נשתקע שם בעליו ממנה הא אם נשתקע שם בעליו מותר אף לדבר הרשות ואין צריכין להחזיר ובלבד שיהיה צורך העיר ולדבר מצוה מותר אף מיד ואמרו בתלמוד המערב שאם היה שם בעליו כתוב עליו כמי שלא נשתקע דמי דברים אלו אינן אלא בהקדש שאינו אלא כהקדש לעניים אבל אם התנדב או הקדיש לצורך עניים אין יכולין לשנותו אלא לשעה ובלבד שלא יפסידו עניים אלא שישלימו להם וכך היא שנוייה בתלמוד המערב כך היא שטה זו ויש בקצת דבריה חולקין אלא שקצרנו בה בכאן מפני שכבר הרחבנו הדרך בפסק זה בבבא בתרא פרק ראשון:
בני העיר שהם רבים שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנין אותה ליד גבאי העיר שלא יחשדו בנודרין ואינן נותנין ואח"כ חוזרין ונוטלין אותן מהם לצורך עניי עירם ושוב אין בהם חשד אחר שהפרישוה אבל יחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה בטל הוא אצל המקום וצדקתו עומדת לשם כשאר צדקות של בני אותה העיר ורבים שאמרו יש שפרשו עד עשרה היה באותו מקום שנדרו לשם חכם המתעסק בצרכי צבור ודאי נדרו לעשות בה כדעת אותו חכם ואינה חוזרת להם כלל ויש אומרים שהחכם צריך לחלקה בין שתי העיירות:
התבאר בתוספתא במסכת בבא קמא פי"א ה"ג שהאומר תנו מנה או ס"ת לבית הכנסת והיו שם שנים או יותר ינתן לאותה שהוא רגיל בה ואם היה רגיל בשתיהם ינתן לשתיהן:
Meiri on Megillah 27a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה אימא סיפא ולא חומשין במטפחות של ס"ת כו' עכ"ל כצ"ל:
Chidushei Halachot on Megillah 27a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' אלא ללמוד תורה עי' ב"ב דף ח ע"ב תד"ה פדיון שבוים ע"ז דף יג ע"א תד"ה ללמוד תורה:
שם אשה נמי ע' ב"ב ד' יג ע"א תד"ה שנא'. ובחגיגה ד' ב ע"ב תד"ה לא תהו ובגיטין ד' מא ע"ב תד"ה לא תהו:
Gilyon HaShas on Megillah 27a · Sefaria
Ben Yehoyada
חַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה. קשה אמאי נקטי קרא לבסוף (מלכים ב' כה, ט), והוה למימר 'בֵּית הֳ' וְכָל בֵּית גָּדוֹל וּבֵית הַמֶּלֶךְ וּבָתֵּי יְרוּשָׁלַםִ'? ונראה לי בס"ד כיון שהוא מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה לא היה יכול לשרפו כי אש התורה שהיה בו דוחה אש זרה של הדיוט! ורק אחר ששרף בית המלך וכל בתי ירושלם שלא נשאר מושב בעיר שישבו שם כדי שיבואו לבית המדרש ללמוד תורה דנמצא בטל מבית המדרש אש תורה מכאן ולהבא, אז היה יכול לשרפו בעבור החטא ולכן נקטיה לבסוף שנשרף לבסוף. ולמאן דאמר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה נמי יש לומר ששרפו לבסוף אחר שלא נשאר מושב בעיר כי גם התפילות יש בהם כח לדחות הפורענות. ונראה לי דמאן דאמר 'מָקוֹם תְּפִלָּה' בא להוסיף דסבירא ליה בית גדול קאי על מקום תפלה גם כן. וסבירא ליה שבית המקדש ובית תפלה לא שרפו אלא לבסוף מפני שבמקום תפלה גם כן קובעים שיעור שעה אחת בעסק התורה שהיא אש ולכך דוחה אש הדיוט. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר כיון דקאמר הש"ס תִּסְתַּיֵּם דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא דְּאָמַר 'מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה' אם כן קשה הוה ליה לתלמודא למנקט הכי חַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה, שהם דברי רבי יוחנן ברישא, ואחר כך יאמר וְחַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה, כי צריך למנקט מלתא דרבי יוחנן קמיה מילתא דרבי יהושע בן לוי, וכאשר הזכירם בשמותם רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי? ובזה ניחא אם הוה נקיט חַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה קודם, הוה משמע דרבי יוחנן לא מפרש 'בֵּית גָּדוֹל' אלא רק על מקום תפלה וזה אינו דהוא באמת מודה לרבי יהושע בן לוי דבית גדול קאי על בית המדרש אלא דסבירא ליה דקאי נמי על מקום תפלה גם כן ולכן נקיט דבריו לבסוף כדי שנדע שהוא בא להוסיף על דברי רבי יהושע בן לוי דסבר 'בֵּית גָּדוֹל' על בית המדרש דוקא, ואיהו אמר דקאי גם על בית תפלה. ועיין להגאון הרדב"ז ז"ל בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק שישי, שכתב פסק רבינו כמאן דאמר בשני כיסים מחלוקת דסתמא דתלמודא כיון שהתלמוד הקדימו דברי רבי יוחנן הם עיין שם. וקשיא לי על דבריו מהכא דנקיט חַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה ברישא, ומאן דאמר זה הוא רבי יהושע בן לוי דנקיט ליה לבסוף? ובזה ניחא דכאן הוכרח הש"ס להזכיר מאן דאמר שמגדלין בו תורה ברישא שהוא דברי רבי יהושע בן לוי ואחר כך יאמר דברי מאן דאמר מקום תפלה שהם דברי רבי יוחנן מטעם שכתבתי. ומה שיש להעיר ממה שאמר 'תִּסְתַּיֵּם' וגם ממה שאמר במועד קטן (מועד קטן ג.) בפלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר בחורש בשביעית שפסק הרמב"ם כמאן דאמר אינו לוקה יעוין שם, כבר כתבנו בזה בחדושנו ונכתוב עוד בס"ד ואין כאן מקום להאריך בזה. מיהו בעיקר דברי המאמר כאן יש להעיר, דבשלמא למאן דאמר מקום שמגדלין בו תורה ניחא לשון 'גָּדוֹל' מפני ששם נעשים תלמידי חכמים ומפלפלים זה בזה ועל ידי כך יתחדש כמה הלכות ויהיה בזה גידול ורבוי דברי תורה, אך גידול תפלה בבית הכנסת מאי היא, דמאי הפרש איכא בתפלה בין בית הכנסת לבתים אחרים? ונראה לי בס"ד דבבתים פשוטים שאינם בתי כנסיות לא ימצא בהם אלא תפלות של יחידים שכל אחד מתפלל בביתו אבל בבית הכנסת ימצא תפלות של רבים ששם יתכנסו ויתפללו וזהו גידול תפלה. ועוד בבית הכנסת כיון שיש צבור מוכרח לומר חזרה והרי כאן יש גידול תפלה ממש שהתפלה כפולה בלחש ובחזרה ולא עוד אלא שהחזרה היא גדולה במעלה שהיא בחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ולחש בנה"י [נצח, הוד, יסוד] ואף על גב דבאותו זמן שהוא בבית ראשון עדיין לא תקנו תפלות אלו שיש בהם חזרה קרי להו הכי על שם העתיד וכהאי גונא איתא בתלמודא במקום אחר ואומרו (ישעיה מב, כא) 'יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' כלומר מדלא כתיב הִגְדִּיל אלא יַגְדִּיל הווה ועתיד שתמיד מגדיל תורה על ידי חכמי ישראל בכל דור ודור.
Ben Yehoyada on Megillah 27a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Megillah, daf 27, Amud Aleph, about 645 words in 26 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 26 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 118 words
Opens “כְּווֹתֵיהּ דְּרַב פַּפֵּי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ…”
- Segment 266 words
Opens “דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׂרֹף אֶת…”
- Segment 327 words
Opens “מַאן דְּאָמַר תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״ה׳ חָפֵץ לְמַעַן…”
- Segment 424 words
Opens “תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא דְּאָמַר…”
- Segment 533 words
Opens “אֲבָל מָכְרוּ תּוֹרָה לֹא יִקְחוּ סְפָרִים וְכוּ׳.…”
- Segment 624 words
Opens “תָּא שְׁמַע: אֲבָל מָכְרוּ תּוֹרָה לֹא יִקְחוּ…”
- Segment 722 words
Opens “תָּא שְׁמַע: גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּמִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין,…”
- Segment 816 words
Opens “קָתָנֵי מִיהַת: גּוֹלְלִים סֵפֶר תּוֹרָה בְּמִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין,…”
- Segment 918 words
Opens “אֵימָא סֵיפָא: וְלֹא חוּמָּשִׁין בְּמִטְפְּחוֹת סֵפֶר תּוֹרָה.…”
- Segment 1029 words
Opens “תָּא שְׁמַע: מַנִּיחִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל גַּבֵּי…”
- Segment 1131 words
Opens “הַנָּחָה קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי הַנָּחָה, דְּלָא אֶפְשָׁר. דְּאִי…”
- Segment 1224 words
Opens “תָּא שְׁמַע: דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה…”
- Segment 1311 words
Opens “הָתָם — מִשּׁוּם פְּשִׁיעוּתָא. כִּי קָאָמְרִינַן: כְּגוֹן…”
- Segment 1417 words
Opens “תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי…”
- Segment 1525 words
Opens “שְׁמַע מִינַּהּ תּוֹרָה בְּתוֹרָה שַׁפִּיר דָּמֵי. דִּלְמָא…”
- Segment 1637 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה…”
- Segment 1714 words
Opens “וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא…”
- Segment 1814 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא…”
- Segment 1919 words
Opens “הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שֶׁמָּכְרוּ וְהוֹתִירוּ, כִּי הִתְנוּ…”
- Segment 2030 words
Opens “לְעוֹלָם שֶׁמָּכְרוּ וְהוֹתִירוּ, וְהָכִי קָאָמַר: בַּמָּה דְּבָרִים…”
- Segment 2126 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְהָהוּא מֵרַבָּנַן דַּהֲוָה מְסַדַּר…”
- Segment 2226 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דִּשְׁמִעַ…”
- Segment 2325 words
Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בְּנֵי…”
- Segment 2430 words
Opens “תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בְּנֵי הָעִיר שֶׁהָלְכוּ לְעִיר…”
- Segment 2530 words
Opens “רַב הוּנָא גְּזַר תַּעֲנִיתָא. עָל לְגַבֵּיהּ רַב…”
- Segment 269 words
Opens “אֲמַר לְהוּ, תְּנֵינָא: בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים —…”
Sages named on this page
- Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim
Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.
Source: Megillah 27a · Segment 12 — “…רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא יִמְכּוֹר…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Megillah 27a · Segment 18 — “אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא הִתְנוּ, אֲבָל…”
Original text
כְּווֹתֵיהּ דְּרַב פַּפֵּי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בֵּית הַכְּנֶסֶת — מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ.
It stands to reason to rule in accordance with the opinion of Rav Pappi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: It is permitted for a synagogue to be made into a study hall. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that the opinion of Rav Pappi is correct.
דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה׳ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כׇּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כׇּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ״. ״בֵּית ה׳״ — זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. ״בֵּית הַמֶּלֶךְ״ — אֵלּוּ פַּלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ. ״וְאֵת כׇּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם״ — כְּמַשְׁמָעָן. ״וְאֶת כׇּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ״ — רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר: מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה, וְחַד אָמַר: מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה.
§ Bar Kappara interpreted a verse homiletically: What is the meaning of that which is written: “And he burnt the house of the Lord, and the king’s house, and all the houses of Jerusalem, and every great house he burnt with fire” (II Kings 25:9)? He explained: “The house of the Lord”; this is the Holy Temple. “The king’s house”; these are the king’s palaces [ palterin ]. “And all the houses of Jerusalem”; as understood in its literal sense. With regard to the final phrase: “And every great house he burnt with fire,” Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi disagree about the meaning of “great house”: One of them said: It is referring to a place where the Torah is made great, i.e., the study hall; and the other one said: It is referring to a place where prayer is made great, i.e., the synagogue.
מַאן דְּאָמַר תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״ה׳ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״. וּמַאן דְּאָמַר תְּפִלָּה, דִּכְתִיב: ״סַפְּרָה נָּא הַגְּדוֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע״, וֶאֱלִישָׁע דַּעֲבַד — בְּרַחֲמֵי הוּא דַּעֲבַד.
The Gemara explains their respective opinions: The one who said that the reference is to where the Torah is made great bases his opinion on a verse that describes Torah study as great, as it is written: “The Lord was pleased, for His righteousness’ sake, to make Torah great and glorious” (Isaiah 42:21). And the one who said that the reference is to where prayer is made great bases his opinion on a verse that describes prayer as great, as it is written: “Tell me, I pray you, all the great things that Elisha has done” (II Kings 8:4), and that which Elisha did, i.e., restored a boy to life, he did through prayer.
תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא דְּאָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בֵּית הַכְּנֶסֶת מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara comments: Conclude that Rabbi Yehoshua ben Levi is the one who said that “great house” is referring to a place where the Torah is made great, as Rabbi Yehoshua ben Levi said elsewhere: It is permitted for a synagogue to be made into a study hall. This ruling indicates that he holds that a study hall has a higher degree of sanctity than a synagogue. It is therefore reasonable that he assumes that “great house” is referring specifically to a study hall. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that he was the one who said the term is referring to a place where the Torah is made great.
אֲבָל מָכְרוּ תּוֹרָה לֹא יִקְחוּ סְפָרִים וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִמְכּוֹר סֵפֶר תּוֹרָה יָשָׁן לִיקַּח בּוֹ חָדָשׁ? כֵּיוָן דְּלָא מְעַלֵּי לֵיהּ — אָסוּר, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּלֵיכָּא לְעַלּוֹיֵי עִילּוּיָיא אַחֲרִינָא — שַׁפִּיר דָּמֵי?
§ The mishna states: However, if they sold a Torah scroll, they may not use the proceeds to purchase scrolls of the Prophets and the Writings. Similarly, the proceeds of the sale of any sacred item may not be used to purchase an item of a lesser degree of sanctity. A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to whether it is permitted to sell an old Torah scroll in order to purchase a new one? The Gemara explains the sides of the dilemma: On the one hand, since the proceeds are not raised to a higher degree of sanctity by doing so, maybe it is prohibited; or, perhaps in this case, since there is no possibility of raising it to another, higher degree of sanctity, it seems well and should be permitted?
תָּא שְׁמַע: אֲבָל מָכְרוּ תּוֹרָה לֹא יִקְחוּ סְפָרִים. סְפָרִים הוּא דְּלָא, הָא תּוֹרָה בְּתוֹרָה — שַׁפִּיר דָּמֵי. מַתְנִיתִין דִּיעֲבַד. כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן, לְכַתְּחִלָּה.
Come and hear a resolution to this dilemma from the mishna: However, if they sold a Torah scroll, they may not use the proceeds to purchase scrolls of the Prophets and the Writings. One may infer: It is only scrolls of the Prophets and the Writings that may not be purchased with the proceeds, but to purchase a new Torah scroll with the proceeds of an old Torah scroll seems well and is permitted. The Gemara rejects this proof: The mishna discusses the halakha that applies only after the fact that a Torah scroll was sold. Perhaps it is only in that case where the proceeds may be used to purchase another Torah scroll. When the dilemma was raised to us, it was with respect to permitting the sale of one Torah scroll in order to purchase another ab initio .
תָּא שְׁמַע: גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּמִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין, וְחוּמָּשִׁין בְּמִטְפְּחוֹת נְבִיאִים וּכְתוּבִים. אֲבָל לֹא נְבִיאִים וּכְתוּבִים בְּמִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין, וְלֹא חוּמָּשִׁין בְּמִטְפְּחוֹת סֵפֶר תּוֹרָה.
Come and hear a resolution to this dilemma from a baraita : A Torah scroll may be rolled up in wrapping cloths that are used for scrolls of one of the five books of the Torah. And scrolls of one of the five books of the Torah may be rolled up in wrapping cloths that are used for scrolls of the Prophets or Writings, since in each case the wrapping cloths are being used for something with a greater degree of sanctity. However, a scroll of the Prophets or Writings may not be rolled up in wrapping cloths that are used for scrolls of one of the five books of the Torah, and scrolls of one of the five books of the Torah may not be rolled up in wrapping cloths that are used for a Torah scroll.
קָתָנֵי מִיהַת: גּוֹלְלִים סֵפֶר תּוֹרָה בְּמִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין, מִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין — אִין, מִטְפְּחוֹת סֵפֶר תּוֹרָה — לָא.
The Gemara explains the proof: In any event, the baraita is teaching: A Torah scroll may be rolled up in wrapping cloths that are used for scrolls of one of the five books of the Torah. One may infer: A Torah scroll may be rolled up only in wrapping cloths that are used for scrolls of one of the five books of the Torah; but to roll it up in wrapping cloths of another Torah scroll, no, it is not permitted. By extension, one Torah scroll may certainly not be sold in order to purchase another.
אֵימָא סֵיפָא: וְלֹא חוּמָּשִׁין בְּמִטְפְּחוֹת סֵפֶר תּוֹרָה. הָא תּוֹרָה בְּתוֹרָה — שַׁפִּיר דָּמֵי! אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִישְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara rejects the proof: If this inference is valid, one should be able to say the latter clause and make a similar inference from it. The latter clause teaches: And scrolls of one of the five books of the Torah may not be rolled up in wrapping cloths that are used for a Torah scroll. It may be inferred from this that it is prohibited only to roll up scrolls of one of the five books of the Torah in wrapping cloths that are used for a Torah scroll, but to roll up one Torah scroll in the wrapping cloths of another Torah scroll seems well. By extension, one should be permitted to sell a Torah scroll to purchase another. Rather, perforce one must conclude that no inference beyond its basic meaning can be deduced from the baraita , as the inferences are contradictory.
תָּא שְׁמַע: מַנִּיחִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל גַּבֵּי תּוֹרָה, וְתוֹרָה עַל גַּבֵּי חוּמָּשִׁין, וְחוּמָּשִׁין עַל גַּבֵּי נְבִיאִים וּכְתוּבִים. אֲבָל לֹא נְבִיאִים וּכְתוּבִים עַל גַּבֵּי חוּמָּשִׁין, וְלֹא חוּמָּשִׁין עַל גַּבֵּי תוֹרָה.
Come and hear a resolution to this dilemma from the Tosefta ( Megilla 3:12): A Torah scroll may be placed upon another Torah scroll, and a Torah scroll may be placed upon scrolls of one of the five books of the Torah, and scrolls of one of the five books of the Torah may be placed upon scrolls of the Prophets or Writings. However, scrolls of the Prophets or Writings may not be placed upon scrolls of one of the five books of the Torah, and scrolls of one of the five books of the Torah may not be placed upon a Torah scroll. From the first clause, it is apparent that one Torah scroll may be used for the sake of another. By extension, it should be permitted to sell one Torah scroll to purchase another.
הַנָּחָה קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי הַנָּחָה, דְּלָא אֶפְשָׁר. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, מִיכְרָךְ הֵיכִי כָּרְכִינַן? וְהָא קָא יָתֵיב דַּפָּא אַחַבְרֵיהּ! אֶלָּא כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר — שְׁרֵי. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר — שְׁרֵי.
The Gemara rejects this proof: Can you say a proof from the halakha of placing one Torah scroll upon another? The halakha of placing scrolls upon one another is different, because it is impossible to place them in any other way, as they must be laid one atop the other when placed in the ark. As, if you do not say so, that it is indeed permitted when in an unavoidable situation, how could we furl a Torah scroll at all? Does one sheet of parchment not rest upon another? Rather, since it is impossible to furl the scroll in any other way, it is permitted. Here too, since it is impossible to place the scrolls in the ark in any other way, it is permitted.
תָּא שְׁמַע: דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה יָשָׁן לִיקַּח בּוֹ חָדָשׁ.
Come and hear a resolution to this dilemma from a baraita : As Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabban Shimon ben Gamliel: A person may not sell an old Torah scroll in order to purchase a new one.
הָתָם — מִשּׁוּם פְּשִׁיעוּתָא. כִּי קָאָמְרִינַן: כְּגוֹן דִּכְתִיב וּמַנַּח לְאִיפְּרוֹקֵי, מַאי?
The Gemara rejects this proof. There, in the case of the baraita , it is prohibited because of a concern for negligence. The old one might be sold and a new one never bought. However, when we speak, it is of a case where the new scroll is already written and waiting to be redeemed immediately with the proceeds of the sale. Therefore, the question remains: What is the halakha in this case?
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אֵין מוֹכְרִין סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא לִלְמוֹד תּוֹרָה וְלִישָּׂא אִשָּׁה.
Come and hear a resolution to this dilemma from a baraita : As Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Meir: A Torah scroll may be sold only if the seller needs the money in order to study Torah or to marry a woman.
שְׁמַע מִינַּהּ תּוֹרָה בְּתוֹרָה שַׁפִּיר דָּמֵי. דִּלְמָא שָׁאנֵי תַּלְמוּד, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. אִשָּׁה נָמֵי: ״לָא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״, אֲבָל תּוֹרָה בְּתוֹרָה — לָא.
Learn from this baraita that exchanging one entity of Torah, i.e., a Torah scroll, for another entity of Torah, i.e., Torah study, seems well, and by extension, it should be permitted to sell one Torah scroll to purchase another. The Gemara rejects the proof: Perhaps Torah study is different, as the study of Torah leads to action, i.e., the fulfillment of the mitzvot, and perhaps it is only due to its great importance of Torah study that it is permitted to sell a Torah scroll for it. Similarly, marrying a woman is also of utmost importance, as it is stated with regard to Creation: “He created it not a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18). This indicates that marrying and having children fulfills a primary goal of Creation. But selling an old Torah in order to buy a new Torah might not be permitted.
תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ. יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אֲפִילּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל וּמָכַר סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ בִּתּוֹ — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם.
On the same topic, the Sages taught in a baraita : A person may not sell a Torah scroll, even if he does not need it. Furthermore, Rabban Shimon ben Gamliel said: Even if a person has nothing to eat, and out of his need he sold a Torah scroll or he sold his daughter to be a maidservant, he never sees a sign of blessing from the proceeds of either sale. Clearly, it is never appropriate to sell a Torah scroll for any purpose.
וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁמָּכְרוּ וְהוֹתִירוּ, אֲבָל גָּבוּ וְהוֹתִירוּ — מוּתָּר.
The mishna states: And similarly, the same limitation applies to any surplus funds from the sale of sacred items. Rava said: They taught that the surplus funds have sanctity only in a case where the community sold a sacred object and then used the proceeds to purchase something with a greater degree of sanctity, and there was money left over. However, if the community collected money from its members in order to purchase a sacred object, and there was extra money left over beyond the price of the object, that extra money is permitted to be used for any purpose, as the money was never sanctified.
אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא הִתְנוּ, אֲבָל הִתְנוּ — אֲפִילּוּ לְדוּכְסוּסְיָא מוּתָּר.
Abaye raised an objection to Rava from a baraita : In what case is this statement of the mishna said? When they did not explicitly stipulate that they would do with the surplus funds as they see fit. However, if they made such a stipulation, then even to use the money for a dukhsusya is permitted. The Gemara will explain the meaning of the term dukhsusya .
הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שֶׁמָּכְרוּ וְהוֹתִירוּ, כִּי הִתְנוּ מַאי הָוֵי? אֶלָּא שֶׁגָּבוּ וְהוֹתִירוּ. טַעְמָא דְּהִתְנוּ, הָא לֹא הִתְנוּ — לָא!
Abaye explains the challenge: What are the circumstances of this stipulation? If we say that they sold a sacred object and after using the proceeds to purchase another sacred object there was money left over, then even when they made a stipulation, of what avail is it? How can a stipulation desanctify the money? Rather, the mishna must be referring to a case where they collected money to purchase a sacred object and there was money left over after they made the purchase. In such a case, the reason that it is permitted to use the extra money for any purpose is that they made an explicit stipulation. However, if they did not make a stipulation, no, it would not be permitted.
לְעוֹלָם שֶׁמָּכְרוּ וְהוֹתִירוּ, וְהָכִי קָאָמַר: בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, אֲבָל הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר — אֲפִילּוּ לְדוּכְסוּסְיָא נָמֵי מוּתָּר.
Rava rejects this argument: Actually, you can explain that the mishna is referring to a case where they sold a sacred object and there was money left over after purchasing a new one, and this is what the baraita is saying: In what case is this statement of the mishna said? In a case where the seven representatives of the town did not explicitly stipulate that they could use the money as they see fit, in an assembly of the residents of the town. However, if the seven representatives of the town made such a stipulation in an assembly of the residents of the town, then even to use the money for a dukhsusya would also be permitted.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְהָהוּא מֵרַבָּנַן דַּהֲוָה מְסַדַּר מַתְנְיָתָא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: מִי שְׁמִיעַ לָךְ מֵרַב שֵׁשֶׁת מַאי ״דּוּכְסוּסְיָא״? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: פָּרָשָׁא דְמָתָא.
Abaye said to one of the Sages who would arrange the Mishna before Rav Sheshet: Did you hear anything from Rav Sheshet with regard to what the meaning of the term dukhsusya is? He said to him: This is what Rav Sheshet said: It is the town horseman who would serve the townspeople as a sentry and for public dispatches.
אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דִּשְׁמִעַ לֵיהּ מִילְּתָא וְלָא יָדַע פֵּירוּשַׁאּ, לִישַׁיְּילַהּ (קַמֵּיהּ) [לְמַאן] דִּשְׁכִיחַ קַמֵּי(ה) רַבָּנַן, דְּלָא אֶפְשָׁר דְּלָא שְׁמִיעַ לֵיהּ מִן גַּבְרָא רַבָּה.
The Gemara introduces a parenthetical comment: Abaye said: Accordingly, one can learn from this incident that with regard to this young Torah scholar who has heard something and does not know the meaning of it, he should inquire of its meaning before somebody who is frequently before the Sages, as it is impossible that such a person did not hear something about it from some great man.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בְּנֵי הָעִיר שֶׁהָלְכוּ לְעִיר אַחֶרֶת וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶן צְדָקָה — נוֹתְנִין, וּכְשֶׁהֵן בָּאִין, מְבִיאִין אוֹתָהּ עִמָּהֶן וּמְפַרְנְסִין בָּהּ עֲנִיֵּי עִירָן.
§ Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Meir: In the case of residents of a town who collectively went to another town and, while there, the charity collectors in that town made them pledge a certain sum for charity, they must give the promised sum to the town’s charity collector, so as not to be suspected of reneging. But when they go home, their money is returned to them, and they bring it back with them, and with it they finance the poor of their own town.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בְּנֵי הָעִיר שֶׁהָלְכוּ לְעִיר אַחֶרֶת וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶן צְדָקָה — נוֹתְנִין, וּכְשֶׁהֵן בָּאִין, מְבִיאִין אוֹתָהּ עִמָּהֶן. וְיָחִיד שֶׁהָלַךְ לְעִיר אַחֶרֶת וּפָסְקוּ עָלָיו צְדָקָה — תִּנָּתֵן לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר.
The Gemara comments: That is also taught in a baraita : In the case of residents of a town who collectively went to another town and, while there, the local charity collectors made them pledge a certain sum for charity, they must give the promised sum to the town’s charity collector. But when they go home, their money is returned to them, and they bring it back with them. But in the case of an individual who went from his hometown to another town and, while there, the local charity collectors made him pledge a certain sum for charity, he should give it to the poor of that town.
רַב הוּנָא גְּזַר תַּעֲנִיתָא. עָל לְגַבֵּיהּ רַב חָנָה בַּר חֲנִילַאי וְכֹל בְּנֵי מָתֵיהּ, רְמוֹ עֲלַיְיהוּ צְדָקָה וִיהַבוּ. כִּי בָּעוּ לְמֵיתֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: נִותְּבַהּ לַן מָר וְנֵיזִיל וּנְפַרְנֵס בַּהּ עַנְיֵי מָאתִין.
The Gemara relates: Rav Huna once decreed a fast day. On the day of the fast, Rav Ḥana bar Ḥanilai and all the people of his town came to Rav Huna. A certain sum of charity was imposed upon them and they gave it. When they wanted to go home, they said to Rav Huna: May our Master give to us the charity that we gave, and we will go back, and with it we will finance the poor of our own town.
אֲמַר לְהוּ, תְּנֵינָא: בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּשֶׁאֵין שָׁם
He said to them: It was taught in a baraita : In what case is this statement, that the money is returned when the people leave, said? When there is no