Commentary page
Eruvin 71a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerEruvin 71a
Eruvin 71a. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 408 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
אע"פ שהחזיק כו' לקמן פריך מאי אע"פ שהחזיק כו':
אוסר המחזיק על הדר:
משחשיכה שכבר קנה עירוב:
אע"פ פריך לקמן כי לא החזיק הוה ליה זה דר יחיד וליכא דאסר עליה והאי דאסר משום דהחזיק הוא והכי איבעי ליה למיתני אם החזיק ישראל אחר בנכסיו אוסר:
אע"פ שלא החזיק מבעוד יום מיד והמתין עד שחשיכה ואיכא היתר למקצת שבת אוסר כדמפרש לקמן הואיל והיה לו כח להחזיק בה מבעוד יום אם ירצה נמצאת רשות זו תלויה ועומדת ולא הוה הותר למקצת שבת:
ה"ק חסורי מיחסר' והאי אע"פ אשהחזיק קאי ושלא החזיק דקתני ה"ק ולא היה לו להחזיק מבעוד יום שלא היתה רשות זו תלויה בין השמשות אלא מוחזקת לגר אם היה זה בא להחזיק לא היה יכול היתר היה בה למקצת שבת ואינו אוסר:
אימא אף ע"פ שהחזיק אינו אוסר הואיל והותר למקצת שבת:
ה"ק חסורי מיחסר' והאי אע"פ אשהחזיק קאי ושלא החזיק דקתני ה"ק ולא היה לו להחזיק מבעוד יום שלא היתה רשות זו תלויה בין השמשות אלא מוחזקת לגר אם היה זה בא להחזיק לא היה יכול היתר היה בה למקצת שבת ואינו אוסר:
13 more comments on this page.
Rashi on Eruvin 71a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
כלך אצל יפות פי' רש"י דכשיש לו יפות מהן גלי דעתיה דניחא ליה והוי כמאן דשויה שליח מעיקרא דמי ואין להקשות לפירושו מהא דמוקי לה בריש אלו מציאות (ב"מ דף כב.) כגון דשויה שליח דנהי דשויה שליח לתרום לא שויה שליח לתרום מן היפות ועל זה מפרש בקונטרס כמאן דשויה שליח לתרום מן היפות דמי כיון דנמצא יפות מהן:
ומקני רשותא בשבת אסור תימה דבגיטין בריש הזורק (גיטין דף עז:) גבי ההוא שכיב מרע אמר דליקני לה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזל איהי ותיחד ותפתח ושבת היתה כדאיתא התם וי"ל דשכיב מרע התירו שלא תטרף דעתו עליו ואין לומר דדוקא קנין שאינו צריך הוא דשרי כי ההיא [דפרק מי שמת] (ב"ב קנו:) דבלא קנין קני כדאמר התם דאין הלכה כר' אלעזר דהא משמע [התם] דאי הוה הלכה כר' אלעזר כ"ש דהוה ניחא טפי שהיו צריכין להתיר והכי נמי איכא למיחש למיטרף דעת אם לא היה יכול לגרשה כרצונו תדע דאף בלא קנין איכא איסורא לגרש בשבת כדתניא בתוספתא דאין מקדשין ואין מגרשין בשבת אלא ודאי בשכיב מרע דוקא התירו שלא תטרוף דעתו שירא שימות בשבת ואינו רוצה להמתין עד החול וה"ה דהתירו נמי קנין וכן פסק רבינו שמואל דאפי' מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין קונין ממנו בשבת:
אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד כו' והוא הדין יין ויין בב' כלים אבל אורחא דמלתא נקט ועוד דלא הוצרך התנא לפרש דסתם יין ושמן בב' כלים אע"ג דשרו ב"ה בפרק מי שהוציאוהו (לעיל עירובין דף מט.) עירוב הנתון בשני כלים כי מלייה למנא ואייתר ה"מ כי גבו לשם עירוב כדפי' בקונטרס אבל הכא דלאו לשם שתוף בכלי א' אין בשני כלים לא:
יין ושמן אין ראוי לערב אף ע"ג דכל האוכלין מצטרפין למזון ב' סעודות לעירוב וה"ה משקין היינו כשנשתתפו לשם עירוב:
בחצר שבין ב' מבואות כו' לא בעי לאוקומי בג' חצירות ממש כאידך משנה דעירובי חצירות בעי פת בין לר"מ בין לרבנן דלקמן בסמוך ואין רוצה להעמיד מתני' כמ"ד ביין ופליג אר"מ ורבנן:
ור' שמעון לטעמיה דלא גזר לרב ששת דמוקי לה לעיל בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מח.) שנתנו שתים עירובן באמצעית ובב' בתים הכא אפי' בבית א' ובשני כלים כב' בתים דמו כיון דלא עביד לשם שיתוף דממה נפשך תרוייהו הכא בחצר קיימי דשיתופי מבואות בחצר שבמבוי:
Tosafot on Eruvin 71a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rav Nissim Gaon
אמ' רבא מאי טעמיהו דבית הלל נעשה כאומ' לו כלך אצל יפות בירור זה בתוספת תרומות כיצד אמרו תורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חברו ולקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ומניין הוא יודע אם חושש משום גזל אם לאו הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמ' לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן ותרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ומשכחת לה בגמ' בפר' האיש מקדש במסכ' קידושין ואיתה נמי בפר' אלו מציאות:
Rav Nissim Gaon on Eruvin 71a · Sefaria · Edition: Wien, 1847 · unknown
Rabbeinu Chananel
ומת הגר מבע"י אע"פ שלא בא ישראל והחזיק בחלקו של גר מבע"י אלא משחשיכה כיון דהוה ליה להחזיק מבע"י אע"פ שלא הוחזק מבע"י אלא משחשיכה אוסר. מת הגר משחשיכה ובא ישראל אחר והחזיק כיון דלא הוה ליה להחזיק מבע"י אינו אוסר.
קתני מיהת רישא אוסר אמאי יבטל רשותו ופרקינן הכי נמי קאמר אוסר עד שיבטל ר' יוחנן אמר הני מתנייתא דדייקי אין ביטול רשות בשבת [ב"ש היא] דתנן מאימתי נתינת רשות בש"א מבע"י קסברי ביטול רשות מקנא רשותא הוא ומקנא רשותא בשבת אסירי.
ובה"א אפי' משתחשך קסברי ביטול רשות איסתלוקי הוא ואיסתלוקי בשבת שפיר דמי ירושלמי רב חסדאי אמר י' ישראלין הדרין בבית אחד כל אחד ואחד צריך לבטל רשותו וכן עשרה נכרים הדרים בבית אחד צריך להשכיר כל אחד רשותו ור' יסא בשם ר' יוחנן אמר ישראל ונכרי שדרין בבית אחד הלכה ישראל צריך לבטל רשותו ונכרי צריך להשכיר ואסיקנא [אפי'] באגוז ואפילו בתמרה. ומעשה באשתו של פרסי (א"ר) [אחד] שהשכירה חצרה בלא דעת בעלה ושרא ר' שמואל סברין למימר אפי' שמשו ולקיטו:
מתני' בעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין אינן צריכין אוקימנא בזמן שהיין של שניהם הוא בכלי אחד ובא אביי ודחה ואמר אפי' בשני כלים הואיל וראויין לערבין אין צריכין עירוב אחר ולא דמי ליין ושמן שהיין והשמן אין ראויין לערבן ר' שמעון אומר אפי' לזה ביין ולזה בשמן אינן צריכין לערב אוקמה רבה בחצר שבין ב' מבואות וכגון שיש לחצר עם זו המבוי האחר שותפות בשמן ורבי שמעון לטעמיה דאמר בני החצר מותרין עם זה המבוי.
דתנן אמר רבי שמעון למה הדבר דומה לג' חצרות שפתוחות זו לזו כו' ודחי אביי מי דמי התם קתני ב' החיצונות אסורות זו עם זו הכא קתני אין צריכין לערב כלומר אין צריכין עירוב אחר. מכלל שכולן מותרות הן ושני ליה מאי אין צריכין לערב דקתני במתני' אין צריכין לערב שכינין ובעל הבית. אבל השכינין החיצונין בהדי הדדי צריכין לערב דקתני במתני':
Rabbeinu Chananel on Eruvin 71a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rashba
אע"פ שלא החזיק אינו אוסר ולא מיבעי כי החזיק אדרבא כי החזיק הוא דאסר. פירוש: לאו בשהחזיק קאמר דאסר, דכל שמת גר בשבת והחזיק ישראל אינו אוסר באותה שבת, דכיון דאין לו יורשין הוה ליה כשמת כמבטל רשותו לכל. אלא הכי קאמר: אדרבא אין לך אוסר לעולם בשלא החזיק, אלא אדרבא בשהחזיק. א"נ יש לפרש אדרבא אם איתא דנאסר בשהחזיק הוא דאסר ולא בשלא החזיק, ומאי קאמר אף ע"פ שלא החזיק וכל שכן בשהחזיק, אדרבא החזיק הוא דאית ליה למיסר טפי. כנ"ל.
ר' יוחנן אמר מתנייתא מני ב"ש היא דאמרי אין ביטול רשות בשבת פירוש: קסבר ר' יוחנן דאוסר לגמרי קאמר ואפילו בביטול לא סגי ומני ב"ש, אבל לב"ה אינו אוסר לגמרי אלא עד שיבטל וכדתריץ רב נחמן.
ומיקנא רשותא בשבת אסור ואף ע"ג דאמרינן בגיטין פרק הזורק (גיטין עז, ב) תיזל ותיחוד ותפתח כי היכא דליקני ביתא וליקני גיטא אגב ביתא. שאני התם דלגבי שכיב מרע הקלו כדי שלא תטרף דעתו עליו, וכמו שהתירו לקנות ממנו בשבת וכדאמרינן (ב"ב קנו, ב) קונין משכיב מרע ואפילו בשבת.
גמרא אמר רב ובכלי אחד. ואף ע"ג דב"ה שרו בחולק את עירובו כדמלא מנא מיהא, כדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (לעיל עירובין מט, א). התם שאני דמעיקרא נתנו לשם עירוב, אבל לא נשתתפו לשם עירוב דוקא בכלי אחד. ואפילו לר' ששת דמשמע דסבירא ליה לעיל בפרק מי שהוציאוהו (לעיל מח ב) דבבית אחד ואפילו בשני כלים עירובו עירוב גבי הא למה הדבר דומה לשלש חצרות, הכא מודה דדוקא בכלי אחד ומן הטעם שאמרנו. ומיהו מסתברא דלאביי חשיב הכא טפי מהתם, דאילו התם בדמלי מנא ואייתר הרי זה עירוב הא בחולק בשני כלים אינו עירוב, ואילו הכא יין ביין לדידיה אפילו בשני כלים כיון דראוי לבילה הרי זה עולה להן משום עירוב. וטעמא דמילתא כיון דחלקוהו מדעת נראין כמקפידין על עירובן שלא יתערבו, ומה שמו עירוב שמו ואין זה מעורב. אבל אלו שלא חלקוהו מדעת שלא נשתתפו מעיקרא על דעת עירוב אע"פ שהוא בשני כלים אין כאן הקפדה ולא חיישינן. כנ"ל.
אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד וסיפא בשני כלים שפיר ולזה ביין ולזה בשמן דנקט, הוא הדין יין ביין בכענין זה, אלא דאורחא דמילתא נקט שאין דרכן של יין ושמן שנותן בכלי אחד כיון שאינן חיבור זה לזה אינו עולה להן משום עירוב. ותדע לך דהא לר' שמעון דאמר אין צריכין עירוב אקשינן בסמוך דרך פשיטות ואפילו לזה ביין ולזה בשמן בתמיהה. אלא מילתא פשיטא היא דלכולי עלמא בעינן עירוב, כנ"ל.
אמר רבא הכא בחצר שבין שני מבואות עסקינן ור' שמעון לטעמיה דלא גזר. ואי קשיא לך דהא משמע דלא פליגי חכמים עליה דר' שמעון הכא אלא בשנשתתף לזה ביין ולזה בשמן, הא לזה ביין ולזה ביין מודו ליה, ואי בחצר שבין שני מבואות אמאי לא גזרי רבנן כדגזרי התם. לא היא דהכא אי נשתתף לזה ביין ולזה ביין ובכלי אחד לרב ולאביי אפילו בשני כלים הרי זה כאילו עירבו כולן כאחד והרי האמצעי מחברן והרי כולן מותרין זה עם זה ואפילו מבואות בהדדי כשלשה חצרות, דהתם בשנתנו עירובן באמצעית בכלי אחד לר' יהודה או בבית אחד לר' ששת כיון שהוא מין אחד וראוי להיות עירובן אחד, אבל כשנשתתף לזה ביין ולזה בשמן אי אפשר להיות עירובן אחד והרי זה כאילו עירב עם זה לעצמו ועם זה לעצמו והלכך המבואות אסורין זה עם זה. ולרבנן דגזרי' אפילו החצר אסור עם שניהם, ולר' שמעון דלא גזר מותרת עם זה ועם זה ומבואות אסורין זה עם זה.
Rashba on Eruvin 71a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
Ritva
אדרב׳ כי החזיק הוא דאסר פירשו רבותי כי שורת הדין דכל שמת גר משחשיכה אע״פ שבא ושראל והחזיק אינו אוסר באותו שבת אפי׳ לא עירב עמה׳ כיון שמת ואין לו יורשין ס״ל כשמת כמבטל רשותו לבני החצר. והכא הפי׳ אדרב׳ אלו היינו אומרי׳ שאוסר כשהחזיק. ר׳ יוחנן אמר הני מתנייתא מני ב״ש היא פי׳ מתניית׳ דאחד מן החצר שמת והא דישראל וגר דלא ניחא ליה לר׳ יוחנן לשויי כדשנינן לדידיה האוסר לגמרי משמע ולא עד שיבטל ולהכי ניחא ליה טפי למדחינהו דב״ש נינהו הילכך קי״ל כרב נחמן דאמר מבטלין. נעשה כאו׳ נלך אצל יפות פי׳ דגלי דעתיה דניחא ליה במאי דעביד ולפי׳ תרומתו תרומה הכא נמי כשבטל להם רשותו גלי דעתיה דניחא ליה בעירובו שעשו וכאלו עשאוהו בשליחותו דמי לגבי הא שלא יאסור עליהם ואע״פ שלא אמרו כלך אצל יפות אלא בשעשאו שליח סתם כדפריש׳ בפ׳ אלו מציאות הכא לגבי ערובי חצרות דרבנן דיו לנו בגלויי דעתא דהשתא.
מת עובדי כוכבים ומזלות בשבת מאי כלך אצל יפות איכא פי׳ דהתם לא ערבו מבע״י כלל. וקמ״ל דמת עובדי כוכבים ומזלות מבטלין וסתמא נקיט לה אע״ג דאתא עובדי כוכבים ומזלות בשבת דקים ליה לאביי דבהאי נמי קי״ל כמ״ד מבטלין כיון דק״ל ששוכרין בשבת וכדכתיבנ׳ לעיל. ומקני רשות אסור פי׳ ואפי׳ לצורך עירוב שיש בו צורך שבת ולא התירו קנין בשבת אלא גבי שכיב מרע כדי שלא תטרוף דעתו עליו כדאי׳ בפ׳ מי שמת וכן בפרק הזורק בההוא שכיב מרע דתקיף ליה עלמא טובא ואסתלוקי בשבת שפיר דמי לפום פשטה משמע דשפיר דמי בכל דוכתא וא״כ מותר לעשות מחיצה בשבת מיהו אפשר לחוש ולומר דה״ק שפיר דמי לצורך עירוב קאמר מפני שיש בו צד מצוה שיש בו תקון לצרכי שבת.
א״ר ובכלי א׳ פי׳ ואפי׳ לב״ה דשאני בחולקין את עירובן כשני כלים או בב׳ כלים ממש כדעת רב ששת בפ׳ מי שהוציאוהו ואי נמי או בדמלא מנא ואייתר כסברא דרב יהודה דהתם שאני התם דמעיקרא נתנו לשם עירוב אבל אלו שלא נשתתפו לשם עירוב דוקא בכלי א׳ ממש. וכן פרש״י ז״ל:
אמר רבא מתני׳ נמי דייקא כו׳ פי׳ דהא קתני סיפא יין ושמן לאו דוקא משום רבוי מנין אלא משום חלוק כלים וה״ה ליין ויין בשני כלים אלא דתנא ארחא דמילתא נקט דסתם יין ויין בכלי א׳ וסתם יין ושמן בשני כלים: אלא אי אמרת בשני כלים מה לי יין ומה לי יין ושמן פי׳ דהא על כרחין אי אמר׳ יין ויין אפי׳ בשני כלים טעמא דידך משום דאמצעי מחברן כאילו נשתתפו שלשתן ביחד וכיון דכן אפי׳ ביין ושמן נימא לאמצעי מצטרפן ומחברן כנ״ל.
אמר אביי כו׳ פי׳ אביי לא פליג עליה דרב בעיקר דינא ממש אלא דאתי לדחויי דממתני׳ ליכא למידק מיניה דלעולם אימא לך רישא וסיפא בשני כלים הילכך יין ויין כיון דראוי לערב בכלי א׳ אין בילה מעכבת בו אבל יין ושמן שאין ראוי לערבן ערוב מערב בו דלמאי דקס״ד השתא יין ושמן נמי בכלי א׳ כיון שמערבין הם הוי עירוב דלא גרעי הני מיין ויין בשני כלים לפי שראויין לערבין ולעיל נמי דמתמהי׳ בסמוך עליה דר״ש ואפילו לזה ביין ולזה בשמן היינו משום דבין לרב בין לאביי סתם יין ושמן בשני כלים מיירי כדמוכח מסוגיין וכן פרש״י ז״ל ואפי׳ לזה ביין ולזה ביין והא לא חזי לאיערובי הא בשהן בכלי א׳ ניח׳ לן לכ״ע שאין צריכין לערב עד לקמן דאוקימנא לרבנן כרבנן דר׳ יוחנן בן נורי אבל יש שפי׳ דכיון דמתמהי בסמוך על ר״ש להדיא ואפי׳ יין ושמן דהיינו משום דסבי׳ לן השתא נמי דאפי׳ בכלי אחד נמי אין לומר כן ונראה ג״כ דאם איתא דלאביי דשרי יין ויין. בשני כלים דאפי׳ בדלא מלא מנא ואייתר שריי׳ ואפי׳ לרב יהוד׳ דהתם היא דכיון דלשם ערוב נתנוהו וחלקוהו מדעת׳ הרי הם נראין כמקפידין על עירובן שלא יתערב ומה שמו עירוב שמו ואין זה מערב אבל אלו שלא חלקוהו מדעת שהרי לא נשתתפו מעיקרא על דעת עירוב אע״פ שהוא בשני כלים אין כאן הפקדה ולא חיישי׳ וכן פי׳ רבותי. ומיהו אנן כרב קי״ל דאפי׳ ביין ויין בעי כלי א׳ ממש דאביי לא פליג עליה דרב ממש בעיקר דינא וכדפרישנא והכי דייק לישניס בש״ס.
אמר רבה כו׳ פי׳ דמתני׳ לאו בשתוף במבוי א׳ פליגי אלא בחצר שבין שתי מבואו׳ ונשתתף עם המבוי הא׳ כולו ביין ועם המבוי השני בשמן ואלו שני מבואו׳ גופייהו דכ״ע אוסרין ואפי׳ לר״ש שהרי לא נשתתפו במין אח׳ וכי פליגי לענין בעל החצר אם הוא מותר עם כ״א מהמבואות דר״ש סבר שהוא מותר עמהם שהרי עם כ״א מהם משותף הוא כראוי במין א׳. וכי תימ׳ דנגזור דילמא אתי להוציא כלים ממבוי למבוי דרך חצר זו קסבר ר״ש דלא גזרי׳ ואזדא לטעמיה דאמר התם גבי ג׳ חצרי׳ דלא גזרי׳ אמצעית עם החיצונה אטו חיצונות גופייהו ורבנן סברי דגזרינן. וא״ת אם כן לרבנן אפי׳ ביין ויין נמי דהא התם אפי׳ ביין ויין אסרי: י״ל דהתם אסרי רבנן מפני שאין עירוב א׳ לשלשתן דמיירי בשנתנה אמצעית ערובה בזו וערובה בזו אי נמי אפי׳ לתנו ערובן החיצונות באמצעית מיירי שנתנוהו בשני בתי׳ או בשני כלים אבל הכא דמיירי בשנשתתפו בכלי א׳ במקום א׳ זה ערוב גמור הוא לכלן. ובכה״ג שלשתן מותרו׳ התם לדברי הכל וכן פרש״י ז״ל בכאן בקוצר כמנהגו הטוב. והא דאוקימנא הכא בחצר שבין שתי מבואות ולא נקט בג׳ חצרות ממש כההיא דהתם. י״ל משום דמתני׳ קתני שמתערבין ביין או בשמן ואלו אנן קי״ל דערוב חצרות בפת. ואי נמי אתייא למימר דאפילו במבואות דאוושי דיורין טפי ושכיחי כלים במבואו׳ טוב׳ בחצר שבנתים לא גזר ר״ש והראשון יותר נכון והא אפסיק׳ הלכ׳ כר״ש בההיא כדאי׳ בפי׳ מי שהוציאו.
Ritva on Eruvin 71a · Sefaria · Edition: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729 · Public Domain
Meiri
המשנה השלשית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר מאימתי נותנין רשות בית שמאי אומרי׳ דוקא מבעוד יום ובית הלל אומרי׳ אף משחשיכה. ופרשו בגמרא שאין טעם בית הלל ממה שאמרו בענין תרומה הלך אצל יפות ר״ל לענין תורם לחברו אם שלא מדעת לדעת קצת ואם מדעת לדעת קצת אלא שלא פירש לו אם בעין יפה או בבינונית אם ברעה שלא היה לו לתרום אלא בבינונית וכשתרם בעין יפה אינה תרומה אלא אם כן גלה בעל הבית דעתו שנוח לו בכך כגון שהיו שם יפות מהן ואמ׳ לו כלך אצל יפות על הדרך שביארנו בחבור זה בשני של מציעא ובמקומות אחרים. ואף בזו שתאמר בנותן רשות בשבת שזה שלא עירב עמהם מבעוד יום לא לאסור עליהם נתכון אלא ליפות כחם לגמרי לבטל רשותו עד שיותרו הם ויאסר הוא על הדרך שבעל הבית בענין תרומה גלה בדעתו שכיון בתרומתו של זה לחשיבות גדולה וליפות כח התורם שאלו היה זה טעם הדבר. מת עכו״ם בשבת מאי כלך אצל יפות איכא והלא לא היה סבור המבטל שימות העכו״ם אלא טעם מחלקתם של בית שמאי בטול רשות מקנא ביתא הוא ובשבת אסור. ואעפ״י שבמסכת גיטין [עז:] אמרו תיחוד ותפתח כי היכי דלקני ביתא ותקני גיטה אגב ביתא. בשכיב מרע הקלו שלא תטרף דעתו עליו על הדרך שאמרו קונין משכיב מרע אפי׳ בשבת. ובית הלל סוברים שבטול רשות אינו אלא אסתלוקי בעלמא ואסתלוקי בעלמא מותר בין בבטול רשות בין בנתינת רשות שנתינה רעועה היא ואינו אלא איסתלוקי רשותא:
זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר:
המשנה הרביעית והכונה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר מי שנותן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר הואיל והוציא עד שלא החזיקו בו חבריו ר׳ יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר. ואוסר שאמרו פירושו עד שיבטל פעם אחרת ואף במזיד יכול לבטל פעם אחרת שאין זה נקרא מומר על שנושא ונותן שם בלא עירוב שהרי בטל רשותו מפני שהדבר קרוב לטעות. וכן שבפעם אחת אינו קרוי מומר כמו שביארנו. וכן ביארנו שאף לדעת ר׳ יהודה אף במזיד לאחר שהחזיקו אינו אוסר לשטתנו כמו שכתבנו למעלה. והלכה כר׳ יהודה:
זהו ביאור המשנה והלכה כר׳ יהודה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמ׳ בעל הבית שהיה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב וכו׳ יתבאר בפרק חלון [פא.] שאין עירובי חצרות אלא בפת אבל עירובי תחומין ושתופי מבואות בכל דבר חוץ ממים ומלח כמו שהתבאר. ומאחר שכן צריך אתה לומר שמשנתנו לא בעירובי חצרות נאמרה אלא בשתופי מבואות ולפעמים קורהו בלשון עירוב מפני שאף שתוף המבוי מערבן ועושה אותן כבני חצר אחת ואמר במשנה זו שבעל הבית שהיה שותף עם שכניו שבמבוי שתוף של סחורה לא לשם שתוף מבוי אם היה השתוף במין אחד לכלם ר״ל לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לשתף מצד אחר אלא יכונו בלבם שיהא שתוף הסחורה עולה להם לשתוף מבוי ודים. ופרשוה בגמר׳ דוקא בכלי אחד ר״ל שכלם משתתפים בחבית אחת ולא סוף דבר בבא זה בלגינו ושפך לתוך החבית המשותפת וכן זה בא בלגינו ושפך שאעפ״י שלשם סחורה נתכונו מכל מקום כבר נעשה בדרך עירוב וכל אחד הביא דבר הראוי לעירוב אלא אף אם לקחו חבית בין כלם בשותפות הדין כן שכל שאחר כן כונו בה לשם עירוב הוברר הדבר שזהו חלק פלוני וזה חלק פלוני שכל בדרבנן יש ברירה אבל בשני כלים לא. ואעפ״י שבפרק רביעי אמרו בעירוב הנתון בשני כלים שהוא כשר. בזו לשם עירוב גבאוהו. וכן שהעמדנוה שם בשנתמלא הכלי ונשאר אבל זה שלא נעשה לשם שתוף מבוי כלל דוקא בכלי אחד אבל בשני כלים לא ואפי׳ היה לכל אחד חלק בשניהם.
לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב וכו׳ בא לגלות ביאור מה שאמר מתחלה שאין החלוק מצד המינין אלא מצד הכלים. ופי׳ הדברים לזה ביין ולזה בשמן הואיל ומן הסתם שני כלים הם צריכים הם לעירוב אחר. וכן נראה ממה שאמרו בגמרא על ביאורו של רב. אמ׳ רבה מתניתי׳ נמי דיקא לזה ביין ולזה בשמן צריכים לערב אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד וסיפא בשני כלים שפיר אלא אי אמרת זה וזה בשני כלים מה לי יין ויין מה לי יין ושמן. ואעפ״י שאביי דחאו ואמר יין ויין ראוי לערב יין ושמן אין ראוי לערב ודעתו לאמר שכל שבמין אחד אף בחלוק כלים אין צריכים לערב ואעפ״י שבחולק עירובו בשני כלים אינו עירוב אלא אם כן נתחלק העירוב מצד שנתמלא הכלי ונותר בזו הואיל ולשם עירוב נעשה וחלקוהו מדעת ראוי לומר כן אבל אלו שלא חלקוהו שהרי לא נשתתפו בה לשם עירוב אעפ״י שנתון בשני כלים אין קפידא. מכל מקום הלכה כרבה ואף אביי לא אמרה אלא דרך דחייה. וכל שבשני כלים אף במין אחד אינו עירוב ולא תפש יין ושמן אלא מפני שדרכם בשני כלים הא אם היו בכלי אחד אין צריכין לערב כך קבלנו בפירושה. אלא שגדולי הדור סוברים שיין ושמן אף בכלי אחד הואיל ואין ראויים להתערב אינו עולה לעירוב צריכים הם לעירוב אחד ובכלי אחד והראיה שאחר שהעמדנוה בכלי אחד ובאנו לפרש דברי ר׳ שמעון שאמר אחד זה ואחד זה אין צריכים לערב שאלו בגמרא אפי׳ לזה ביין ולזה בשמן. אלמא שכל שאין ראויים להתערב אף בכלי אחד אינו עירוב. וכן שאח״כ העמידו מחלקתם בדר׳ יוחנן בן נורי ורבנן שנחלקו בשמן של תרומה שצף על פני המים ונגע טבול יום בשמן שלרבנן אינו פוסל אלא בשמן בלבד ולר׳ יוחנן בן נורי שניהם נעשו חבור זה לזה אלמא לרבנן שהלכה כדבריהם שני מינין שאין ראויים להתערב אף בכלי אחד אינו עירוב והדברים נראין אם כן אין עירוב בזה מועיל. אלא במין אחד ובכלי אחד וכן כתבוה גדולי המחברים והוא הדין לשני מינין הראויים להתערב ובכלי אחד וכן הלכה:
ונשוב לביאור המשנה ר׳ שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב. ופרשו בגמרא שלא דבר ר׳ שמעון על יין ושמן שמודה הוא שאינו עירוב אלא רמז למחלקת שבינו ובין חכמים והוא במה שנחלקו בה כבר בפרק רביעי [מה:] בשלש חצרות שפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ועירבו השתים עם האמצעית שלדעת ר׳ שמעון היא מותרת עמהן והן מותרות עמה ואעפ״י ששתים החיצונות אסורות זו עם זו אין אומרין לאסרם עם האמצעית שמא יטעו להוציא ולטלטל מחיצונה לחיצונה דרך חצר זו ולרבנן אסורות אף באמצעית מגזרה זו. וכבר ביארנו שם שהלכה כר׳ שמעון ואף בכאן חזר ונעור מחלקת זה ולא דבר ר׳ שמעון על עירוב יין ושמן שבמבוי אחד אלא בחצר שבין שני מבואות שאף לדעת חכמים אם נשתתפה עם שניהם ביין ובכלי אחד כלן מותרות שהרי זה עירוב אחד אבל נשתתפה עם מבוי זה ביין ועם מבוי זה בשמן הואיל ועירובין חלוקים הם עד שהמבואות אסורים זה עם זה אף הם אסורים עם החצר מכח גזרה שהזכרנו ואמ׳ להם ר׳ שמעון שבזו היא מותרת עם שניהם ואין גוזרין בה על הדרך שאמרה בשלש חצרות ואין חלוק המינים מפקיע בזו אחר שהם מינים חלוקים והלכה כר׳ שמעון:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
Meiri on Eruvin 71a · Sefaria · Edition: Chidushei HaMeiri on Eruvin, Warsaw 1914 · Public Domain
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה ור"ש כו' ואע"פ שלא שיתפו שני המבואות יחד ה"נ אע"פ כו' עכ"ל לישנא דהכא נמי הוא מגומגם דהא בהכי גופיה איירי הכא ומהרש"ל מיישב ליה דה"נ הכא אף שלא הניחה לשם שיתוף ועוד נראה לפרש דה"נ הכא לר"ש אפי' ביין ושמן וק"ל:
בד"ה למה הדבר דומה כו' ולרבנן דמתני' אם נשתתפה עם שניהן ביין ובכלי א' כו' עכ"ל איכא לפרושי הכי לרב ששת דההיא דג' חצירות איירי בהכי דנתנו עירובן באמצעית וכן הכא שנתנו עירובן בחצר שבין ב' המבואות ביין דבכלי אחד רבנן מודו דה"ל כמו שנשתתפו יחד וביין ושמן הכא כיון דבב' כלים הוא שלא לשם שיתוף אפי' בבית א' אינו חיבור ותרי עירובי נינהו ואסורין היא עמהן ושניהן עמה אבל לרב יהודה דמוקי לה התם בנתנה האמצעית עירובה בב' החיצונות א"א לפרש כן דביין ויין נמי ע"כ לרבנן נמי ה"ל תרי עירובי כיון דבשני חצירות הניחו עירובן ולא עדיף מב' בתים דלכ"ע לא הוי עירוב וכל פרש"י הוא לרב דמתני' איירי בכלי א' אבל לאביי אף בב' כלים ביין ויין ה"ל כמו שנשתתפו יחד ודו"ק:
תוס' בד"ה ומקני רשותא כו' קנין שאינו צריך הוא דשרי כי ההיא דפ' מי שמת דבלא קנין קני כדאמר התם דאין הלכה כר"א דהא משמע התם דאי הוה הלכה כר"א כ"ש דהוה ניחא כו' עכ"ל עיין ברא"ש פ' מי שמת תמצא מבואר וק"ל:
בד"ה אא"ב כו' וה"ה יין ויין בב' כלים אבל אורחא כו' עכ"ל ר"ל דלהכי לא נקט לה כולה מתני' ביין ויין ולמתני בד"א בכלי א' אבל בב' כלים צריכין לערב ומשום דביין ויין לאו אורחא להיות בב' כלים ועוד דלא רצה התנא להאריך ולפרש ביין ויין בד"א בכלי א' אבל בב' כלים כו' דגבי יין ושמן לא הוצרך לפרש דמסתמא בב' כלים וק"ל:
בד"ה ור"ש כו' כיון דלא עביד לשם שיתוף דממ"נ תרוייהו הכא בחצר קיימא כו' עכ"ל לרב יהודה ניחא דנתנו עירובן בחיצונות בב' חצרות בב' מבואות ותרי שיתופי נינהו אבל לרב ששת דהכא בחצר שבין ב' המבואות הניחו עירובן וכיון דלפי שיטת ר"י לקמן לא מניחים השיתוף אלא בחצר ואם כן ממ"נ אף אם תאמר בב' כלים הרי שניהם בחצר א' קיימי וה"ל חד שיתוף כמו בבית א' בב' כלים גבי עירוב אלא דהכא גרע טפי כיון דלאו לשם שיתוף הוה לא הוה חד בב' כלים וכמ"ש לעיל וכמו שפרש"י וק"ל:
Chidushei Halachot on Eruvin 71a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Gilyon HaShas
מתני' בעל הבית שהיה שותף עיין לעיל דף מט ע"א תד"ה עירוב:
תוס' ד"ה ור"ש לטעמיה וכו' בחצר שבמבוי לקמן דף פה ע"ב:
Gilyon HaShas on Eruvin 71a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Eruvin, daf 71, Amud Aleph, about 408 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 120 words
Opens “אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר בִּנְכָסָיו…”
- Segment 222 words
Opens “הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: מִבְּעוֹד יוֹם —…”
- Segment 315 words
Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: אֵימָא: אַף עַל פִּי…”
- Segment 430 words
Opens “הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק…”
- Segment 515 words
Opens “״אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר״,…”
- Segment 632 words
Opens “אָמַר רַב פָּפָּא, אֵימָא: ״אַף עַל פִּי…”
- Segment 77 words
Opens “קָתָנֵי מִיהַת רֵישָׁא אוֹסֵר, אַמַּאי אוֹסֵר? נִיבַטֵּל!…”
- Segment 86 words
Opens “מַאי ״אוֹסֵר״ דְּקָתָנֵי — עַד שֶׁיְּבַטֵּל.…”
- Segment 927 words
Opens “רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַתְנִיתִין, מַנִּי? — בֵּית…”
- Segment 1011 words
Opens “אָמַר עוּלָּא: מַאי טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל, נַעֲשָׂה…”
- Segment 1110 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: מֵת גּוֹי בְּשַׁבָּת מַאי ״כְּלָךְ…”
- Segment 1230 words
Opens “אֶלָּא הָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי…”
- Segment 1314 words
Opens “מַתְנִי׳ בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שׁוּתָּף לִשְׁכֵנָיו, לָזֶה…”
- Segment 1417 words
Opens “לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּשֶׁמֶן — צְרִיכִין לְעָרֵב.…”
- Segment 1546 words
Opens “גְּמָ׳ אָמַר רַב: וּבִכְלִי אֶחָד. אָמַר רָבָא,…”
- Segment 1612 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: יַיִן וָיַיִן רָאוּי לְעָרֵב.…”
- Segment 1729 words
Opens “רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה…”
- Segment 1833 words
Opens “דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה,…”
- Segment 1916 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם קָתָנֵי:…”
- Segment 2016 words
Opens “מַאי ״אֵין צְרִיכִין לְעָרֵב״ — שְׁכֵנִים בַּהֲדֵי…”
Sages named on this page
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Eruvin 71a · Segment 11 — “אָמַר אַבָּיֵי: מֵת גּוֹי בְּשַׁבָּת מַאי ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״…”
- Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im
Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…
Source: Eruvin 71a · Segment 10 — “אָמַר עוּלָּא: מַאי טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל, נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר ״כְּלָךְ…”
Original text
אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר בִּנְכָסָיו — אוֹסֵר. מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר — אֵינוֹ אוֹסֵר.
In such a case, even though a different Jew took possession of the convert’s property, the one who acquires it renders carrying prohibited. If, however, he died after nightfall, even though a different Jew did not take possession of his property, it, i.e., carrying, is not prohibited, for carrying had already been permitted on that Shabbat.
הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: מִבְּעוֹד יוֹם — אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיק, וְלָא מִיבַּעְיָא כִּי לֹא הֶחְזִיק. אַדְּרַבָּה, כִּי לֹא הֶחְזִיק לָא אָסַר!
The Gemara raises a difficulty: The baraita itself is difficult. You first said: If the convert died while it was still day, even though a different Jew took possession of his property, the latter renders carrying prohibited, which implies that it is not necessary to say so where another Jew did not take possession of the property, for in such a case it is certainly prohibited. But this is incorrect. On the contrary, in a case where a different person did not take possession of the property, it is certainly not prohibited, for in such a case the convert’s property is ownerless and there is nobody to render carrying in the courtyard prohibited.
אָמַר רַב פָּפָּא: אֵימָא: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק. וְהָא ״אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיק״ קָתָנֵי?
Rav Pappa said: Say that the baraita should read as follows: Even though a different Jew did not take possession of it. The Gemara raises a difficulty: How can it be corrected in this manner? But doesn’t it teach: Even though he took possession of it?
הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק מִבְּעוֹד יוֹם אֶלָּא מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, כֵּיוָן דַּהֲוָה לֵיהּ לְהַחְזִיק מִבְּעוֹד יוֹם — אוֹסֵר. מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר — אֵינוֹ אוֹסֵר.
The Gemara answers: This is what the baraita is saying: If the convert died while it was still day, then even though a different Jew did not take possession of the property while it was still day but only after nightfall, since he had the possibility of taking possession of it while it was still day, the person who acquires it renders carrying prohibited. If, however, the convert died after nightfall, even though a different Jew did not take possession of his property, it does not render it prohibited to carry.
״אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר״, וְלָא מִיבַּעְיָא כִּי הֶחְזִיק?! אַדְּרַבָּה, כִּי הֶחְזִיק אָסַר!
The Gemara now considers the next clause of the baraita , which states: If the convert died after nightfall, even though a different Jew did not take possession of his property, carrying is not prohibited. This implies that it is not necessary to say so where another Jew did take possession of the property, for in such a case it is certainly not prohibited. But, on the contrary, where a different person takes possession of the property, he renders carrying prohibited.
אָמַר רַב פָּפָּא, אֵימָא: ״אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיק״. וְהָא ״אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיק מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, כֵּיוָן דְּלָא הֲוָה לֵיהּ לְהַחְזִיק מִבְּעוֹד יוֹם — אֵינוֹ אוֹסֵר.
Rav Pappa said: Say that the baraita should read as follows: Even though a different Jew took possession of it. The Gemara raises a difficulty: But didn’t the baraita teach: Even though he did not take possession of it? The Gemara explains: This is what the baraita is saying: If the convert died after nightfall, even though a different Jew took possession of his property after nightfall, since he did not have the possibility of taking possession of it while it was still day, he does not render carrying prohibited.
קָתָנֵי מִיהַת רֵישָׁא אוֹסֵר, אַמַּאי אוֹסֵר? נִיבַטֵּל!
After explaining the baraita , the Gemara proceeds to clarify the issue at hand: In any event, the first clause is teaching that the person who acquires the convert’s property renders carrying prohibited; but why does he render carrying prohibited? Let him renounce his rights in the domain like an heir. The implication then is that he does not have the option of renunciation, in contrast to the opinion of Rav Naḥman.
מַאי ״אוֹסֵר״ דְּקָתָנֵי — עַד שֶׁיְּבַטֵּל.
Rav Naḥman replied: What is the meaning of the word prohibits that it teaches here? It means he renders carrying prohibited until he renounces his rights, but renunciation is effective.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַתְנִיתִין, מַנִּי? — בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי: אֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת בְּשַׁבָּת. דִּתְנַן: מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִבְּעוֹד יוֹם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ.
Rabbi Yoḥanan said: Who is the tanna of the problematic baraitot that imply that an heir cannot renounce rights, and from which objections were brought against Rav Naḥman? It is Beit Shammai, who say that there is no renunciation of rights on Shabbat at all, even for the owner of the property. As we learned in the mishna: When may one give away rights in a domain? Beit Shammai say: While it is still day. And Beit Hillel say: Even after nightfall.
אָמַר עוּלָּא: מַאי טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל, נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״.
With regard to this dispute itself, Ulla said: What is the reason of Beit Hillel that one may renounce rights even after nightfall? This should be considered an act of acquisition, which is prohibited on Shabbat. He explains: It is comparable to one who says: Turn toward the high-quality ones. If a person sets aside teruma from another person’s produce without the latter’s knowledge, and when the owner finds out he says: Why did you set aside this produce? Turn toward the high-quality ones, i.e., you should have gone to find better produce to use as teruma , then the teruma that was separated is considered teruma , provided there was indeed quality produce in that place. The reason is that the owner has demonstrated his retroactive acquiescence to the other person’s setting aside of teruma . Therefore, the latter is considered his agent for this purpose. The same applies to our issue. If a person intended to permit both himself and others to carry in a courtyard by means of establishing an eiruv but forgot to do so, by renouncing his rights after nightfall, he retroactively makes plain his desire that his domain should be mingled with that of his neighbors. What he then does on Shabbat is not a complete action, but merely a demonstration of his intentions.
אָמַר אַבָּיֵי: מֵת גּוֹי בְּשַׁבָּת מַאי ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״ אִיכָּא?
Abaye said: This explanation is unsatisfactory, as when a gentile dies on Shabbat, what connection is there to the concept: Turn toward the high-quality ones? When a gentile dies on Shabbat, his Jewish neighbors may renounce their rights in the courtyard to each other and thus render carrying in the courtyard permitted, even though such renunciation would have been ineffective prior to his passing. Consequently, it cannot be said that it works retroactively.
אֶלָּא הָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי בִּיטּוּל רְשׁוּת מִיקְנֵא רְשׁוּתָא הוּא, וּמִיקְנֵא רְשׁוּתָא בְּשַׁבָּת — אָסוּר. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי אִסְתַּלּוֹקֵי רְשׁוּתָא בְּעָלְמָא הוּא, וְאִסְתַּלּוֹקֵי רְשׁוּתָא בְּשַׁבָּת — שַׁפִּיר דָּמֵי.
Rather, the Gemara rejects Ulla’s explanation and states that here they disagree over the following: Beit Shammai hold that renunciation of a domain is equivalent to acquisition of a domain, and acquisition of a domain is prohibited on Shabbat. And Beit Hillel hold that it is merely withdrawal from a domain, and withdrawal from a domain seems well on Shabbat, i.e., it is permitted. As such, there is no reason to prohibit renunciation as a form of acquisition, which is prohibited as a part of a decree against conducting commerce on Shabbat.
מַתְנִי׳ בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שׁוּתָּף לִשְׁכֵנָיו, לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּיַיִן — אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב.
MISHNA: If a homeowner was in partnership with his neighbors, with this one in wine and with that one in wine, they need not establish an eiruv , for due to their authentic partnership they are considered to be one household, and no further partnership is required.
לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּשֶׁמֶן — צְרִיכִין לְעָרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב.
If, however, he was in partnership with this one in wine and with that one in oil, they must establish an eiruv . As they are not partners in the same item, they are not all considered one partnership. Rabbi Shimon says: In both this case and that case, i.e., even if he partners with his neighbors in different items, they need not establish an eiruv .
גְּמָ׳ אָמַר רַב: וּבִכְלִי אֶחָד. אָמַר רָבָא, דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי: לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּשֶׁמֶן — צְרִיכִין לְעָרֵב. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא: רֵישָׁא בִּכְלִי אֶחָד, וְסֵיפָא בִּשְׁנֵי כֵלִים — שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: רֵישָׁא בִּשְׁנֵי כֵלִים, וְסֵיפָא בִּשְׁנֵי כֵלִים — מָה לִי יַיִן וָיַיִן, מָה לִי יַיִן וָשֶׁמֶן?!
GEMARA: Rav said: The halakha that one who is in partnership in wine with both his neighbors need not establish an eiruv applies only if their wine is in one vessel. Rava said: The language of the mishna is also precise, as it teaches: If he was in partnership with this one in wine and with the other one in oil, they must establish an eiruv . Granted, if you say that the first clause of the mishna deals with one vessel, and the latter clause deals with two vessels, one of wine and one of oil, it is well. But, if you say that the first clause of the mishna speaks of two vessels, and the latter clause also speaks of two vessels, what difference is it to me if it is wine and wine or wine and oil? The halakha should be the same in both cases.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: יַיִן וָיַיִן רָאוּי לְעָרֵב. יַיִן וְשֶׁמֶן אֵין רָאוּי לְעָרֵב.
Abaye said to him: This is no proof, and the first clause can be referring to a case where the wine was in separate vessels as well. The difference is that wine and wine is suitable for mixing together, and therefore can be considered a single unit even if divided into two containers. Wine and oil, however, are not suitable for mixing.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — אֵין צְרִיכִין לְעָרֵב. וַאֲפִילּוּ לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּשֶׁמֶן! אָמַר רַבָּה: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּחָצֵר שֶׁבֵּין שְׁנֵי מְבוֹאוֹת, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ —
We learned in the mishna: Rabbi Shimon says: In both this case, where they are partners in wine alone, and that case, where the partnerships are in wine and oil, they need not establish an eiruv . The Gemara poses a question: Did he say this even if the partnership is with this one in wine and with the other one in oil? But these are not suitable for mixing. Rabba said: With what are we dealing here? We are dealing with a courtyard positioned between two alleyways, and Rabbi Shimon follows his usual line of reasoning.
דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים. עֵירְבוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת עִם הָאֶמְצָעִית — הִיא מוּתֶּרֶת עִמָּהֶן, וְהֵן מוּתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ.
As we learned in a mishna: Rabbi Shimon said: To what is this matter comparable? It is comparable to the case of three courtyards that open into one another and also open into a public domain. If the two outer courtyards each established an eiruv with the middle one, it is permitted for residents of the middle one to carry with the two outer ones, and it is permitted for residents of the two outer ones to carry with the middle one. However, it is prohibited for the residents of the two outer courtyards to carry with each other, as they did not establish an eiruv with each other. This teaches that the residents of one courtyard can establish an eiruv with a courtyard on each side, and need not choose between them. Here too, the residents of the courtyard can participate in an eiruv with both alleyways, one by means of wine and the other by means of oil.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם קָתָנֵי: שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת, הָכָא קָתָנֵי: אֵין צְרִיכִין לְעָרֵב כְּלָל!
Abaye said to him: Are the cases really comparable? There it teaches: It is prohibited for the residents of the two outer courtyards to carry with each other, whereas here it teaches: They need not establish an eiruv , indicating that it is permitted for residents of all three domains to carry with each other.
מַאי ״אֵין צְרִיכִין לְעָרֵב״ — שְׁכֵנִים בַּהֲדֵי בַּעַל הַבַּיִת, אֲבָל שְׁכֵנִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי — צְרִיכִין לְעָרֵב.
The Gemara explains: What is the subject of the phrase they need not establish an eiruv ? It refers to the neighbors together with the homeowner, i.e., the residents of the courtyards that open into each of the alleyways with the resident of the courtyard in the middle. But with regard to the neighbors with each other, i.e., if the residents of the two alleyways wish to be permitted to carry with each other, they must establish an eiruv and place it in the middle courtyard.