Eruvin 55a

והיינו דאמר רב אבדימי הא דאמרן דצריך לטרוח ולהעמיד סימנין ולהערים בתחבולות כדי שתתקיים התורה בלומדיה היינו דר' אבדימי דמפרש דיוקא דקרא שאם בשמים היא צריך אתה לעלות אחריה:

סחרנין מחזרין בעיירות:

תגרין בעירן במקומן אלא נראה ואינו נראה כדאמר לעיל:

ארוכה כמות שהיא לקמן מפרש:

עגולה עושין לה זויות כשבא למדוד תחומין לקצותיה לא ימדוד לה מהחומה אלא יוסיף לה ריבוע כלומר ירחיק מן החומה כדי ריבוע דהא מרבינן פיאות לכל מילי דשבת ואח"כ ימדוד תחומי הקרנות שאם בא לצאת דרך קרן העיר ישתכר בהליכתו רביע דמרובע יותר על העגול רביע:

מרובעת אין עושין לה זויות לקמן מפרש:

היתה רחבה מצד זה וקצרה מצד זה רואין אותה כאילו היא שוה כשבא למדוד התחומין למערב אצל קרן מערבית דרומית אינו מודד מן החומה אלא מרחיק ומושך למערב עד כנגד חודה של קרן מערבית צפונית הנמשכת ויוצא' למערב ומודד וכן לקרן דרומית מזרחית:

היה בית אחד בולט מחומת העיר לאחת הצדדין כשבא למדוד תחום צפון אצל קרן מערבית צפונית כשבא למקום שאין הבית בולט שם מרחיק מן החומה עד כנגד מקום שכלה בליטת הבית לקרן מזרחית צפונית כאילו חוט מתוח מכוון והולך כנגדו ממקום שכלה הבית עד כנגד קרן צפונית מערבית ומודד מן החוט ולצפון אלפים:

אם היה בית אחד יוצא כמין פגום נראה דפגום אחד נמי רואין כאילו היה פגום אחר כנגדו ומותחין חוט עליהן ולא שמותחו בחוט באלכסון מן הפגום עד ראש הא' של העיר דהא רחבה מן הצד האחד רואין אותה כאילו שוה ועגולה כאילו היתה מרובעת השתא פריך שפיר השתא פגום אחד כו':

עיר העשויה כקשת הא דלא נקט רב הונא מלתיה אשני פגומין משום דסתם פגום הוי תוך שבעים אמה ושיריים מעיקר העיר וכיון דהוי תוך עיבור העיר אפי' יש בין פגומין יותר מד' אלפים רואין כאילו חוט מתוח עליהם ואפילו יש פגומין הרבה זה אחר זה כל אחד תוך ע' אמה ושיריים של חבירו בשני ראשי העיר שמא יש לחלק דגבי פגומין שאינם מעיקר העיר אפילו אין שם הבלעת תחומין מעברין אותן עם העיר לפי שבטל אגב העיר אבל ב' ראשי הקשת שהם מעיקר העיר אין מבטלין אגב העיר ולכך בעי שיהא שם הבלעת תחומין ומיהו נראה לר"י דאין לחלק בין שני פגומין לעיר העשויה כקשת וכן פר"ח והא דלא נקט רב הונא מילתיה על שני פגומין משום דברייתא לא איירי בשני פגומין מרוח אחת אלא בפגום אחד:

פחות מד' אלפים מודדין מן היתר רבה בר רב הונא בעי נמי בסמוך שגם בין יתר לקשת לא יהא יותר מאלפים משום דבעי שיהו תחומין מובלעין מכל צד אבל לרבא בריה דרבה בר רב הונא דאמר מודדין מן היתר ואפי' יותר מאלפים בין יתר לקשת משום דאי בעי הדר אתי ליה דרך בתים ולא חש שיהו מובלעין רק מצד אחד נראה דהוא הדין נמי לדידיה אם אין בין יתר לקשת אלא אלפים דמודדין לו מן היתר אפי' יש יותר מד' אלפים בין שני ראשי הקשת דהא מצי אתי דרך היתר מראש האחד לראש האחר כיון דהיתר מובלע תוך הקשת:

ואם לאו מודדין לה מן הקשת לא מן הקשת ממש אלא ממקום שמתקצר בפנים ואין שם ד' אלפים דלא גרע מאילו ניטל אותו של מעלה ור"ח פירש עיר העשויה כקשת שאין מתקצר והולך:

כתיב לא בשמים היא לא תמצא תורה במי שמגביה דעתו עליה כשמים ולא מעבר לים היא במי שמרחיב דעתו עליה כים ר' יוחנן אמר כו'.

ת"ר כיצד (מערבין) [מעברין] את הערים ארוכה כמות שהיא מהו דתימא מעביד (תותיה) [פותיא] כאורכיה (כי) [כדי] שתתרבע קמ"ל דלא. עגולה עושין לה זוויות פי' מרבעה ונותן זויות. מרובעות אין עושין לה זויות. כלומר אם אינה נתונה בריבועה בריבועו של עולם צפון העיר לצפון העולם ודרומה לדרום העולם.

מהו דתימא מרבעה בריבועו של עולם קמ"ל דלא צריכינן כולי האי היתה זו העיר רחבה מצד אחד אלף אמה ומצד אחד שכנגדו חמש מאות אמה כגון שהיה הצד המזרחי אלף אמה רחבו והמערבי ת"ק אמה רחבו נותנין גם לצד מערבי כרחבו מחוץ ת"ק אמה אחרים להשוות הצדדין כדי למדוד אלפים אמה מחוץ אלף אמה מכל צד היה בית אחד יוצא מן העיר כמין פגים או ב' בתים כמין ב' פגימין יוצאין אחד למזרח ואחד לצפון רואין כאילו חוט מתוח עליהן ומוציאין גבול העיר למזרח וגבול העיר לצפון כנגד החוט המתוח מזה ומזה ומודד מן החוט ולהלן אלפים אמה.

היתה העיר עשויה כמין קשת או כמין (טס) [גאם] רואין אותה העיר כאילו היא מלאה בתים וחצרות וכאילו הן מרובעות הקשת כמין טבלא מרובעת וכן הגם ומודד מהן ולהלן אלפים אמה. אמר רב הונא עיר העשויה כקשת ואם יש בין ראשיה פחות מד' אלפים אמה מודדין לה בריבוע ורואין כאילו היא מלאה בתים וחצרות ונותנין לה אלפים אמה תחום מן היתר ולחוץ ואם לאו מודדין מן הקשת. פי' כגון מקום העיר שעשוי כקשת מזרחו והיתר הוא מערבי וב' ראשי הקשת חשובות כמין ב' פיגמין אחד בולט לצפון ואחד בולט לדרום וצריכין למתוח חוט משוה עולה עד נגד הקשת מקום החץ. (ואין) [אם] היתר פחות מארבעת אלפים אמה. נמצא המתוח מן הצפון לדרום ע"ג הקשת פחות מד' אלפים כמדת היתר והדרין במקום החץ מהלכין כלפי הדרום פחות מאלפים אמה וכן לצפון אבל אם הם ד' אלפים אמה יצאו מתורת פגימה שלם וכן בשני ראשיה כיון שיש בין ביניהם ב' תחומין נסתלקה מהן תורת פגום ואין מודדין אלא מן היתר (וכעשבי) [וכיושבי] שדות הן חשובין שמודדין להם מפתח בתיהן.

ואקשינן ומי אמר רב הונא הכי כי אין נפרדין אלו מאלו עד שיהיה ביניהן מקום חרב בלי ישוב ד' אלפים אמה והא איהו הוא דאמר חומת העיר שנפרצה במאה וארבעים ואחת אמה ושליש עדיין דינה כדין עיר אחת שאפי' ב' עיירות הן כשתתן קרפף לזו שהן כל קרפף ע' אמה ושיריים והקרפפיות מערבות אותן וכאחת הן חשובות יתר מיכן לא. ופרקינן זו חומת העיר שנפרצה פרצתה מב' רוחות זו כנגד זו שנחלקו לשתים. לפיכך אמר רב הונא אם פרצה כנגד קרפיף לזו וקרפיף לזו ועדיין בחזקתן עומדות אם יתר מיכן נחלקו אבל בעיר העשויה כקשת שאינה חריבה אלא מרוח אחת בלבד והקשת עומד בישובו אי הוו אלפים אמה אין ואם לא לא. ואקשינן ומאי אתא רב הונא לאשמועינן בחומת העיר שנפרצה כי אם יש בפרצותיה [מאה וארבעים ואחת] אמה ושליש שהן כדי [שני] (שהן) קרפיפיות עשאן הקרפיף להיותן אחת אלא משום דקודם לכן עיר [אחת] היתה ולכן מתירין אותה עכשיו בזה השיעור אבל ב' עיירות שלא היתה בהן היתר אין מתירין אותן בב' קרפיפיות ואי אשמעינן בב' עיירות שנותנין קרפיף לזו וקרפיף לזו משום דדחיקא תשמישתייהו אבל בחומת העיר דלא דחיקא תשמישתיה אימא אפי' יתר מיכן מותר קמ"ל:

גמרא כמין קשת או כמין גאם רואין אותה כאילו היא מלאה בתים וחצרות. כמין קשת כזה: (א) אי נמי שיש לה שלש זויות כזו: (ב) אלא שאם היא עגולה כצורה הראשונה מרבעין אותה מבחוץ, ומרגל הקשת לרגל הקשת כזה: (ג) וכתב הראב"ד ז"ל דכיון שיש לה זויות אין חוששין לרבעה לריבועי עולם. ואם היא בשלש זויות אין מרבעין אותה אלא מרגל לרגל כזה: (ד). ועשויה כמין גאם, יש מי שאומר שעיר כמין גאם כזה: (ה) מרבעין אותה גם כן מבחוץ כך כמו שמרבעין כנגד רגלי זויותיה: (ו). והנכון כמו שאמרו אחרים שאין מרבעין אותה מבחוץ שהרי יש לה שני זויות ישרים אלא עושין לה כמין גאם אחר כזה: (ז).

מהו דתימא נרבעה בריבועי עולם מסתברא משום דכתיב (במדבר לה, ה) פאת קדמה ופאת צפונה, ומינה אמרינן (לעיל עירובין נא, א) דעגולה מרבעין אותה בריבועי עולם, הוה אמינא דאפילו מרובעת נמי, כל דלא מרבעא לריבועי עולם מרבעינן לה, קמ"ל.

אמר רב הונא עיר העשויה כקשת אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה מודדין לה מן היתר. שעדיין הכל נראה כעיר אחת, דכיון דתחום אנשי רגל הקשת שבדרום מובלע בתוך תחום אנשי רגל הקשת שבצפון הרי הוא כאילו הכל אחד, אבל אם יש בו ד' אלפים אמה כיון שאין התחומין מובלעין נראין כמופסקין וכשתי עירות הן ואין מרבעין אותה. והוא הדין והוא הטעם לעשויה כמין גאם, שאם יש בין סוף הזוית העליון לסוף הזוית השני באלכסון ארבעת אלפים אמה אין מרבעין אותה, אבל פחות מארבע אלפים מרבעין אותה. ומ״מ העשויה כמין קשת אף על פי שיש בין שני ראשיו ארבע אלפים אמה מרבעין אותה מבחוץ לפי שמבחוץ נראית כעיר אחת. וכן כתב הראב״ד זכרונו לברכה. והקשה הוא ז״ל לרב הונא דאמר שאם יש בין שני ראשי הקשת ארבעת אלפים אמה וכו', והא עיר שפגום אחד יוצא לה בראש האחד אף על פי שהיא ארוכה כמה אלפים מביאין המדה כנגד אותו פגום ומרבעין אותה, שהרי לא נתנה המשנה (לעיל עירובין נב, ב) מדה לדבר בין עיר ארוכה פחות מד' אלפים לארוכה ד' אלפים או יותר, וכיון שכן כל שכן בששני פגומים יוצאים להן בשני קרנות העיר מרוח אחד וכדאמרינן לעיל השתא בית אחד אמרינן שני בתים מיבעי, ואם כן מאי שנא נמי שני ראשי הקשת. ועוד שהרי מעברין עם הערים כל מה שהוא סמוך לה תוך שבעים אמה ושירים, ואם יש בורגנין כל כך שממלאים כל שיש בין שתי עירות נעשה הכל כעיר אחת ואפילו שלש פרסאות כדאמרינן לעיל בפרק פסין (עירובין כא, א) גבי הני דאזלי בשבתא מברניש לכנישתא דדניאל תלתא פרסי. והלכך לפעמים משכחת דהוי העיבור הנוסף עם העיר כמין קשת, ולפעמי' כמין גאם. שאם העיבור כך: הרי זה כמין גאם, ואם העיבור כך: הרי זה כמין קשת ואין משגיחין בין שיהא ארכן של בורגנין אלו הרבה בין מועט, ולא אמרו שאין מעברין אלא כשאין באורך העיבור ארבעת אלפים. ותירץ הוא ז״ל כי לדעת רב הונא גם באלו נחלוק שלא לרבע כנגדן אלא בשאין ביניהם ד' אלפים. ועוד כתב הוא ז״ל שאם היו יוצאים הבתים כנגד אמצעה של עיר אפילו שלש פרסאות מוציאין את המדה כנגדן, דלעולם נראית כאילו עיר נמשכת שם, ואינה נראית כשתי עיירות אלא כשיוצאין מראשה. ור״ח ז״ל נראה גם כן שדעתו לומר שלא אמרו בפגום שמוציאין את המדה כנגדו ואפילו בשנים, אלא בשאין ביניהם ארבעת אלפים, שכך כתב: ושני ראשי הקשת חשובות כמין שני פיגמין אחד בולט לצפון ואחד בולט לדרום, והדרים במקום החץ מהלכין כלפי הדרום פחות מאלפים אמה וכן לצפון, אבל אם הם ד' אלפים אמה יצאו מתורת פגימה [ונעשו תחום שלם, אלמא אפילו בב' פיגמין ביניהם אלפים יצאו מתורת פגימה] ואין מערבין כנגדה. וסבור הייתי לומר דכל שהפגימה אינה יוצאה לחוץ כל כך עד שמתרחקת ראשה החיצון מחומת העיר יותר מאלפים אמה, אע״פ שאורך העיר יותר מד' אלפים אין ארך העיר מעכב בכך ומוציאין את המדה כנגד הפגום בין שיש פגום אחד בראש האחד בין שיש בו שני פיגמין לשני ראשי העיר, דכיון שהעומד בעיר יכול להלך בכל חוט הריבוע די בכך. ולא אמר רב הונא דאם היה בין שני ראשי הקשת ד' אלפים אמה שאין מרבעין, אלא בשהיה בין יתר לקשת אלפים אמה או יותר דלא אפשר ליה למיזל, אבל פחות מאלפים דמצי אזיל אפילו יש [בין יתר לקשת יותר מד' אלפים נמי וכדאמר ליה רבא בריה דרבה לרבה בר רב הונא אפילו יש] בין יתר לקשת יותר מאלפים אמה. ואמר אביי כוותיה מסתברא מאי טעמא דאי בעי אתי לה דרך בתים, דאלמא כל היכא דמצי אזיל הוה ליה כחד. וליתא, דהא רבה בריה דרב הונא ורבא בריה דרבה בר רב הונא תרווייהו משמיה דרב הונא קאמרי, וסיומא היא דמימריה דרב הונא דאמר ואם יש בין שני ראשיה פחות מד' אלפים אמה מודדין לה מן היתר, וקאמר רבה בר רב הונא דאם יש בין קשת ליתר אלפים אמה אף על פי שאין בין שני ראשיה ד' אלפים אמה אין מודדין לה מן היתר אלא מן הקשת. ואם איתא כמו שאמרתי א״כ רב הונא דחילק בין ד' אלפים לפחות מד' אלפים, לא משכחת לה אלא בנקודה מצומצמת כגון שיש בין יתר לקשת אלפים מצומצמות, דכשאין בין שני ראשיה ארבעת אלפים מודדין מן היתר אע״פ שיש מן הקשת ליתר אלפים שהוא תחום שבת שלם, וכשיש בין ראשיה ד' אלפים אפילו אין מן הקשת ליתר אלא אלפים אמה אין מודדין מן היתר הואיל ויש מן הקשת ליתר תחום שבת שלם, שאם אין בין יתר לקשת אלפים אמה אפילו יש בין שני ראשיה כמה אלפים מרבעין, הואיל ויושבי הקשת יכולין לילך אל כל משך היתר, ואם יש בין יתר לקשת יתר מאלפים אמה אפילו אין בין שני ראשי הקשת ד' אלפים אין מרבעין, הלכך לא משכחת לה אלא באלפים מצומצמות, והיכי איירי רב הונא בדבר מצומצם. אלא על כרחין אפילו אין בין הקשת ליתר אלפים אמה נמי אמרה רב הונא לשמעתיה, דכיון שיש מרחק גדול כל כך ביניהן כשני תחומי שבת נראית כשתים, ולא שנא מצי אזיל ולא שנא לא מצי אזיל אין מרבעין אותה. ורבא בריה דרבה בר רב הונא נמי לא אמר דרב הונא דוקא באלפים או ביתר מאלפים קאמר, אלא שהוא חולק על רבה בר רב הונא, ואמר דרב הונא אפילו ביותר מאלפים אמה קאמר ואין משגיחין על מדת הריחוק וקירוב שיש בין יתר לקשת, דבין הכי ובין הכי אם יש בין שני ראשי הקשת ד' אלפים אין מרבעין, ואם אין בין שני ראשיה ד' אלפים מרבעין. ומסתברא שאם היה פגום אחד יוצא בראש האחד של עיר והוא נמשך חוץ לעיר יותר מאלפים אף ע״פ שאין אורך העיר שמן הפגום לראש העיר השני ד' אלפים אלא אלפים, (שאפשר) [כיון שאי אפשר] לאחד מן העיר לילך לראש היתר, אין מרבעין אותה, דהרי זה כדברי רבה בר רב הונא, ועד כאן לא דחה אותה רבא בריה דרבה בר רב הונא אלא משום דמצי אתי לה דרך בתים, הא לאו הכי לא. אבל כשיש שני פגומין דמצי אתי לה דרך פגומין כל שיש פחות [מד'] אלפים מרבעין. כן נראה לי. אח״כ מצאתי למקצת מרבותנו הצרפתים ז״ל שאמרו שאם אין בין יתר לקשת אלא אלפים אמה מודדין לו מן היתר, ונתנו טעם לדבריהם כמו שאמרתי אני דהא אי בעי ליה אתי ליה ליתר מן הקשת, ואפילו יש יתר מארבעת אלפים בין שני ראשי הקשת. וכבר כתבתי אני שאין הדבר הזה נראה בעיני מן הטעם שכתבתי. גם מדברי רש״י ז״ל נראה כן במה שכתב בסוף פירקין (עירובין סא, א) גבי גדר וחמתן למאן דמוקי לה בעיר עשויה כקשת. ומכל מקום יש לחלק בין עיר עשויה כקשת לפגמים היוצאין מן העיר, מפני שעיר עשויה כמין קשת כיון שישובה של עיר כן אינה עשויה להתמלאות באמצעה, אלא כל שהן באין להוסיף בעיר אין מוסיפין באמצע אלא בראשי הקשת הן מוסיפין והולכין, אבל עיר שמושבה רצוף אף על פי שפגמין יוצאין מראשיה, עשויה היא להתמלאות באמצע, וכדאמרינן לקמן (עירובין נז, ב) גבי שלשה כפרים המשולשין אמר ליה רבא לאביי כמה יהא בין חיצון לחיצון, כמה יהא כמה דבעי ליהוי, אלא כל שאילו מכניס אמצעי לביניהן ואין בין זה לזה אלא מאה וארבעים ואחת ושליש, ואפילו ארבעת אלפים, אמר ליה אין, והא קאמר רב הונא עיר העשויה כקשת אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים מודדין לה מן היתר ואם לאו מודדין לה מן הקשת, התם ליכא למימר מליוה הכא איכא למימר מליוה. וזה נכון בעיני. וזהו דנקט רב הונא דין זה בעשויה כמין קשת ולא נקט לה בפגום היוצא ובשני פגמין, לפי שאין הדין הזה בהם. וכן יראה גם מדעת מקצת מרבותנו הצרפתים ז״ל. ועיר שרחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר צריך עדיין עיון, כיון שמושבה כן אם יש בין ראשה הרחב לראשה הקצר ארבעת אלפים אמה, אם מרבעים אותה אם לאו, דהרי היא ג״כ כעיר העשויה כקשת.

ואם לאו מודדין לה מן הקשת לאו דוקא מן הקשת, אלא ממקום שמתחיל להתרחב ולהיות בין שני צידי הקשת ארבעת אלפים. ונראה לי דהא דאמר רב הונא אם יש בין שני ראשי הקשת ארבעת אלפים אמה מודדין לה מן הקשת, היינו דרואין אותה לעיר כמאן דמפסקה באמצע הקשת והויא לה כשתי עירות, וכענין שאמר רב הונא בחומת העיר שנפרצה. ונפקא מינה הכא שאין בני צידי הקשת הולכין מזה לזה דרך רוחב הקשת. וכ"ש שאין מודדין לאלו שבצפון הקשת מדרומו של קשת כשרוצין לילך דרך רוחב הקשת לצפון, אלא אלו שבצפון הקשת מודדין להם מן הצפון, ואלו שבדרום מודדין להם מן הדרום. אבל מ"מ אין מודדין לכל אחד מפתח ביתו לבד, אלא אפילו (לפני) [למי] שעומד בקשת מודדין לו מן היתר שבצדו, דלא גרע כל קצה וקצה מן הקשת משאילו היה כל אחד ואחד מרגלי הקשת עיר בפני עצמה, שהעיר כולה כארבע אמות. וזהו שאמרו מודדין לו הקשת ולא אמרו מודדין להם מפתח בתיהן. והא דאמר רב הונא מודדין לה מן היתר ואם לאו מודדין לה מן הקשת, דמשמע מינה דכל שיש לה יתר מד' אלפים אין מודדין לה מן היתר, הכי קאמר: פחות מד' אלפים מודדין לכל העיר מן היתר כולו, כאילו כל העיר מלאה מן היתר שאלו מהלכין כל אויר היתר וחוצה לו בכל צד אלפים ואלו מהלכין בכל אויר היתר בכל צד אלפים. אבל כשיש בה ד' אלפים אין מודדין לכולן מן היתר כאילו יושבים שם, אלא כל אחד ואחד מעירו, והולכין ביתר כדי תחומם. ואפילו רצו אלו שבצפון להלך דרך בתים לדרום הקשת, הולך את כל הדרום וחוצה לו אלפים אמה. וזה נראה לי פשוט וברור. אלא שפירוש רש"י ז"ל בשלהי פירקין (סא, א) גבי עיר העשויה כקשת הויא נראה שאינו מודה בדבר זה, ומה שנראה לי כתבתי. ולולי דברי רש"י ז"ל איני רואה בו בית מיחוש ולא עוד אלא שמרבעין אותה מבחוץ. ויותר מזה כתב הראב"ד ז"ל שהדעת נוטה שמרבעין אותה מבחוץ והולכין כולן בכל אותו הריבוע לפי שמבחוץ נראית עיר אחת.

גמ׳ ת״ר כיצד מעברין את הערי׳ הית׳ עשויה כמין קשת או כמין גם רואין אותה כאלו כלה מלא׳ בתים וחצרות ומודד ממנה ולהלן אלפים אמה פי׳ עשויה כמין קשת כזו: א״נ שהיא ישרה למעלה כצורת חי״ת ובשתיהן רואין כאלו חוט מתוח ברגליה כיתר של קשת ומודדין משם ואילך ולקמן מפרש רב הונא כמה צריך בין שני ראשי הקשת וכמה יהא בין גג הקשת ליתר וברם צריך את למידע שאין דברי רב הונא אלא לענין זה שנמדוד מן היתר אבל לענין ראשו של קשת למעלה אם הוא עגול ממש כקשת לעולם צריך לרבע רוחו מבחוץ ולהוסיף למעלה ומן הצד עד שיהא הגג והצדדין ישרים וכדקיימ׳ לן בעיר עגול׳ שעושין אותם מרובע׳ כגון זה וכן כתב הראב״ד ז״ל וכמין גם הוא גם יוונית שהוא כצורת כ״ף ארוכ׳ שלנו כגון זה ועושי׳ אות׳ מרובע׳ כצורת מ״ם סתומ׳ שמוסיפי׳ עלי׳ כפי החוט שצורתו מן השמאל ויש שהיו מפרשים כי כשהיא עשויה כמין גם מרבעין אותה מבחוץ כנגד זויותיה כגון זה ואין זה נכון כלל כי אפילו אין צורתם בתחל׳ כשהי׳ מין גם בדרך רבועו של עולם הא קיי״ל דכל שהי׳ מרובעת אין מרבעין אותה ברבועו של עולם אלא מניחין אותה כמות שהיא ואף זה כן:

ארוכה כמות שהיא פשיטא פירוש קא סלקא דעתך דהכי קאמר שאם היא ארוכ׳ אין מקצרין ממנה כדי לרבעה שתהא ארכה ברחבה ומ״ה אמרי׳ פשיטא כי לעולם אין מחסרין מן העיר כדי לרבעה מלא שמוסיפין עליה:

ומהדרי׳ לא צריכ׳ דאריכ׳ וקטינא מהו דתימא נעביד לה פותיא כארכה כלו׳ שמוסיף על כלה מבחוץ מן הצד עד שתהא מרובעת ארכה כרחבה קמ״ל והא דאמרי׳ מהו דתימא דנרבעה ברבוע עולם יש לפרש משום דכיון דגמרי מערי הלוים דצריכה פאות כמו הם דכתיב פאת קדמה ופאת צפונה:

אמר רב הונא עיר העשויה כקשת וכו׳ פי׳ הא ודאי דרב הונא לא פליג אמתנייתא מדלא פירשו לר״ה בש״ס אלא שדרך התנאים לסתום דבריהם והאמוראים לפרש והא דלא קאמר לא שנו משום דרב הונא לא אמרה אמתנייתא אלא מסברא דנפשיה אמר האי מימר׳ ורב אשי סדרה על הברייתא והרבה יש כיוצא בזה:

שם אם יש בין שני ראשיה פחות מד׳ אלפים אמה מודדין לה מן היתר פי׳ דכיון דתחום אנשי רגל הקשת שבצפון וכלם שובתין באויר מחיצות מבעוד יום לדברי הכל חשיבא הבלעה ונעשית הכל עיר אחת אבל אם יש ד׳ אלפים אמה אין כאן הבלעת תחומין ואין כל העיר נעשית אחת ומודדין לה מן הקשת. והאי מן הקשת פרש״י ז״ל שמודדין לכל אחד מפתח ביתו וחלל העיר חלק שאין בתים מן המדה הוא עכ״ל: והיה נראה מן הלשון הזה כי אפי׳ אותם שדרים בעיר לפנים מן הצד החיצון אם באין לצא׳ דרך הקשת הפנימי מודדין לה מפתח בתיה׳. אבל א״א לומר כן דהא כל העיר כלה כד׳ אמות דמיא לכלהו ואין מודדין לאחד מהם אלא מפתח החיצון של העיר שיוצא בו בין שיוצא בפתח שברגל הקשת או בפתח אחת שמן הצדדין של קשת בחומת העיר ולא עוד אלא שאפי׳ אם הלך אותו שדר ברגל הקשת מן הצפון דרך אמצעי העיר אל הבתי׳ שברגל הדרומו ויצא דרך פתחיהם אל הדרום משם מודדין לו אלפים אמה לדרום דכל העיר לכלם כד׳ אמות דמיא ולא אמרו למדוד מן הקשת אלא למי שבא לצאת דרך פתחי הבתים שהם בחומת העיר לצד הקשת מבפנים שאין מודדין להם מן היתר שכנגד רגלי הקשת מבחוץ אלא מן הבתים שבקשת ואין ספק כי לזה נתכוון רש״י ז״ל ורחב העיר היינו דקאמר היינו החלל שהו׳ בין רגל צפון לרגל דרום ואף בזה פר״י ז״ל והוא הנכון דלאו דוקא מודדין מן קשת ממנה אלא מן החלל הפנימי. שתקצר כשנתעקם הקשת וחזר בפחות מד׳ אלפים משם מודדין כי אותו העקמימו׳ שמתעקם ומתקצר על הרגלים זהו הנקרא קשת וכן בדין דהא כל מקום שיש הבלעת תחומין מן הצפון לדרום הכל הוא כאלו מלא בתים ונכנס בעבורה של עיר וזה ברור. ודעת המפרשים ז״ל והוא הנכון דמאי דקתני נמי במתני׳ בעיר עשויה כמין גם שרואין אותו כאלו מלאה בתים ומרבעין אותה כמו שציירנו דדוק׳ שיש באלכסון שמזויות לזוית פחות מד׳ אלפים דאיכא הבלעת תחומין ואם לאו אין מרבעין אותה אלא מאותו מקום שנמצאו באלכסון פחות מד׳ אלפים דהא ברייתא כחדא קתני עשויה כקשת ועשויה כמין גם ורב הונא לרבותא נקט עשויה כמין קשת דמחזו רגליה טפי כעיר אחת וכיון שבזו צריך בין רגליה פחות מד׳ אלפים כ״ש כשהיא כמין גם. ואלו דברים ברורים ונכונים לכל מודה על האמת וכן דעת רבותי ודעת מורי המובהק ז״ל והקשה הראב״ד ז״ל לרב הונא דאמר שאם בין שני הקשת ד׳ אלפים אמה או בין שני זויות של כמין גם שאין עושין אותה כעיר אחת לרבע אותה. מ״ש מהא דתנן שאם היה פגים אחד יוצא מן העיר בראש האחד וכ״ש אם יוצאין שני פגימין לצד א׳ זה לצפון וזה לדרום שנותנין חוט אחד כנגד הפגים או שני הפגימין ובהא ליכא שיעורא אפי׳ יהא הפגים ארוך הרבה ואפי׳ העיר ארוכה מאד והרי אם העיר ארוכה ויש בראשה פגים גדול הרי הוא כמין גם ואם יש לה שני פגימין לרוח אחת הרי העיר כמין קשת לצד שהפגימין בו וכשהעיר ארוכ׳ מאד יהיה יותר מד׳ אלפים מפגם לפגם וכ״ש מראש העיר הצפוני לפגם שבראשו הדרומי כזה ועוד דהא קי״ל שמערבין עם העיר כל מה שהוא סמוך לה תוך שבעים אמה ושירים ואם הם שתי עיירות ויש ביניהן בורגנין הרבה רצופים שהם תוך שבעים אמה שלשה נעשה הכל כעיר אחת ואפילו ג׳ פרסאות וכדאמרינן לעיל בפרק פסין בהנהו דאזלי מברניש לבי כנישתא דדניאל תלתא פרסי בשבתא ולפי זה זמנין דמשכחת העבור הנוסף לעיר אחת שהוא כמין גם כזה והנוסף בין שתי עיירו׳ שהוא כמין קשת כזה וכיוצ׳ בזה ונמצא שיש יות׳ מד׳ אלפים בין זויות לזוי׳ של כמין גם או בין רגל לרג׳ של כמין קשת והרב ז״ל תי׳ דודאי כל שהפגימין או הבורגנין באין כפי הצורות שכתבנו אין מעברין אותן לדעת רב הונא אלא כשאין בו ד׳ אלפים אמה אבל כשהפגימין או הבורגנין באין כנגד אמציעותה של עיר אז ודאי כוללין אותם בתוך העיר ומעברין כנגדן עיר אחת או שתי עיירות פגימין יוצאין לעיר מרוח אחת זה לצפון וזה לדרום צריך שלא יהיה ביניהן ד׳ אלפים אמה שאל״כ אין מעברין כנגדן כי הוא ז״ל כתב ושני ראשי הקשת חשובו׳ כשני פגימין היוצאין א׳ בולט לצפון ואחד בולט לדרום וכשיש בהם ד׳ אלפים אמה יצאו מתורת פגימה ונעשו תחום שלם ע״כ דאלמא אין מרבעין פגם היוצא מן העיר כשיש בו ד׳ אלפים אמה. ואין דברים אלו מחוורין כל הצורך לפום פשטא דשמעחין וסוגיא דמכילתין שלא נזכר החלוק לא בפגימין ולא בבורגנין. ומורי הרשב״א שיחיה אומר כי חלוקים בין עיר העשויה כקשת לפגימין היוצאין מן העיר מפני שעיר עשויה כמין קשת כיון שישובה של עיר כן אינה עשויה להתמלאת באמצעה. אלא אילו באין להוסיף בעיר אין מוסיפין באמצע אלא בראשי הקשת הן מוסיפין והולכין וה״ה בעיר שיש לה בורגנין וחצרות שעשו חוץ לחומה נתיישבה העיר ונעשית עיר גדולה מוקפת חומה סביב מחוץ ועיר הגדולה לאלי״ם ברצלונה כן היה. ויש ראיה לדברים אלו מהא דאמרינן לקמן בפרקין גבי ג׳ כפרים המשולשים א״ל רבא לאביי כמה יהא בין חיצון לחיצון ואמרי׳ כמה ליהוי כמה דבעי להוי כל שאלו מכניס אמצעי ביניהם ואין בין זה לזה אלא ק״מ ואחת ושליש ואפילו ד׳ אלפים אמה א״ל אין והא אמר רב הונ׳ עיר העשויה כקשת אם יש בשני ראשיה וכו׳ התם ליכא למימר מלי הכא איכא למימר מלי אלמא כלה מילתא תליא בטעמא דליכא למימר מלויה ולפי׳ לא הוזכר דין זה גבי פגימין ולא גבי בורגנין. וזה נכון וברור. וכן נמצא כתוב בנימקי התוס׳.

ומי אמר רב הונא הכי והא אמר הונא חומת העיר שנפרצה קמ״א ושליש. פיר׳ חומת העיר שנפרצה שיעורה להיות בתחלתה חשובה כעיר אחת כשהפרצה עד קמ״א ושליש שהוא שיעור שני עבורין כי העבור הוא שבעים חמה ושירים. והשירים הם שני שלישי אמה וכל שהפרצה יותר משני עבורין נדונית כשתי עיירות. וקס״ד דמיירי בנפרצה מרוח אחת שדומה כמין קשת. ופרקי׳ דההיא בשנפרצה משתי רוחותיה זו כנגד זו: ופרכי׳ דאי בנפרצה משתי רוחות מאי קמ״ל רב הונא שנותנין קרפף לזו וקרפף לזו הא אמרה רב הונא חדא זימנא ואפי׳ בשתי עיירו׳ ממש וכ״ש בזו דתנן נותנין קרפף לעיר כו׳ עד רב הונא אמר נותנין קרפף לזו וקרפף לזו. וא״ת ודילמא דהכא לא אתא רב הונה לאשמעי׳ שנותנין לה עד קמ״א ושליש כשנפרצ׳ אלא לאשמעי׳ שאין נותנין לה יותר ואע״פ שהית׳ בתחלתה עיר אחת וי״ל דלא משמע הכי מלישנא דא״כ כיון דמימרא היא ולא אתמרא על מתני׳ הכי הוה ליה למימר חומת העיר שנפרצ׳ אינו אלא בקמ״א ושליש:

כבר ביארנו במשנה שהעיר שהיתה ארוכה וקצרה אין מרבעין אותה שיהו צלעותיה שוות אלא מודדין אלפים לכל צדדיה במשך הצדדים אבל מרבעין את העגולה לעשות לה זויות. היתה העיר מרובעת אבל לא היתה מרובעת כרבועו של עולם ר״ל צפונה לצפון עולם ודרומה לדרום עולם אלא עומדת היא מרובעת לאלכסון העולם כגון צורה זו# אין מרבעין אותה לרבוע העולם עד שיהא הולך מחדוד שבצד צפון לצד מזרח עד שיהא שוה לחדוד שבצד מזרח בתורת הלוך העיר וישלים אחר כן אלפים שכל שהיא מרובעת אין מרבעין עוד אותה אלא דנין אותה כרבועה של עכשו אבל העגולה כשמרבעין אותה מרבעין אותה לרבוע העולם כמו שאמרו למטה הבא לרבעה מרבעה לרבועו של עולם נותן צפונה לצפון עולם ודרומה לדרום עולם ועל פי אותו הרבוע מודדין לו אלפים אמה שמאחר שאין לו רבוע ואתה הוא שבאת לרבעו אין ראוי לרבעה אלא לרבועו של עולם:

היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד כגון זו# רואין אותה כאלו היא שוה ודנין את הקצר כנגד הרחב ומודדין משם אלפים אמה:

היה בית אחד יוצא ממנה כמין פגים או שני בתים כמין שני פגימין רואין אותן כאלו חוט מתוח עליה ומודד ממנה ולהלן אלפים אמה. ובית א׳ יוצא ממנה הוא כגון זה# בקרן מזרחי דרומי או באמצע או באי זה מקום אחר שבצד ושני בתים כגון זו בשני הקרנות או במקומות אחרים שבצד ואפי׳ היו בשתי רוחות מרבעין בשניהם כמדת היוצא ואפי׳ בכל ארבע הרוחות כל זמן שהן בתוך שבעים אמה ושירים:

היתה עשויה כמין גאם שאין לה אלא שתי צלעות ומיושבת סביב הצלעות כגון זו ונשאר בתוכה פנוי מצויירין לה חוט אחד כעין דוגמת העיר עד שתהא רבועה כזה ומודדין אלפים משם כאלו היה הכל בנוי. ויש מפרשים שמרבעין אותה באלכסון וכן מרבעין אותה מבחוץ כגון זו#:

היתה כמן קשת שהיא עגולה בראשה וזרועותיה מתפשטים כרגלי הקשת ומיושבת סביב הקשת הן מצד פנים כגון זו הן מאחוריה כגון זו וכל שבין זרועות הקש׳ נשאר פנוי רואין חוט היוצא כמן יתד לדון כל אותו חלל כמלא לילך מראש הזרוע לראש הזרוע דרך החלל וכן מגבנונית הקשת ליתד דרך החץ. וכן מרבעין אותה מבחוץ כנגד העגול כגון זה וכתבו גדולי המפרשי׳ שהקשת והגאם אין חוששין להם לרבוע עולם לפי שיש להם זויות ומוציאין את העיר כנגד הזויות ומכל מקום יש בהכשר הקשת והגאם תנאים שאתה צריך בהם לידיעת ביאור קצתה של סוגיא זו. והוא שאמרו בסוגיא זו אמ׳ רב הונא עיר העשויה כמין קשת אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה מודדין לה מן היתד ר״ל שרואין את הקשת כאלו היתד שלה מלא בתים מראש זה לראש זה ודנין שני ראשיה כעיר אחת שהרי תחום אנשי ראש אחד מובלע בתוך תחום ראש השני. ומעתה כל שרצה אחד מבני הראש האחד לילך חוץ לעיר מצד הראש השני הולך עד הראש השני דרך היתד כהלוכו בתוך העיר ומונה לו משני ואילך אלפים אמה ואינו צריך לילך דרך בתים בעגול הקשת. ואם לאו כלומ׳ שיש ארבעת אלפים אמה בין הראש האחד לראש השני מודדין לה מן הקשת ר״ל לכל אחד מפתח ביתו ר״ל שאם היה הולך מפתח ביתו שבצד הימני של קשת לבית של צלע השמאלי שכנגדו דרך חלל הקשת מודדין לו מפתח ביתו וחלל הקשת עולה לו מן המדה ולא מן הקשת דוקא ר״ל מפתח ביתו לכל אחד מהם אלא עד מקום המיצר בו עד פחות מארבעת אלפים אמה ר״ל שכל שנתמעטה הרחבת גבנונית הקשת ונתקצרה עד שאין בין שני הצדדין ארבעת אלפים הולך כנגדו ומונה מסוף העיר והוא שאמרו מן הקשת ולא אמרו מפתח ביתו שלא בא למעט אלא אותן שמפתח ביתם עד ראש הקשת שכנגדם דרך החלל יתר מארבעת אלפים. וכן ראיתיה לקצת גדולי הדור. וכתבו גדולי המפרשי׳ שהדין כן בעצמו לעשויה כמן גאם שאם יש בין זוית העליון לזוית התחתון אלכסון ארבעת אלפים אמה אין נותנין לה יתד אלא מונים לה מפנימיות הגאם שהוא יוצא משם והחלל עולה לו מן המדה שכל אחת מן הצלעות נידונת כעיר בפני עצמה. ונראה לי שהדין כן בעשויה כמין [כ״י] ועוד חדשו בה גדולי המפרשי׳ לומר שעיר זו העשויה כמן קשת או כמן גאם אעפ״י שיש בין שני ראשיה ארבעת אלפים ומודדין לה מן הקשת ומן הגאם דוקא מבפני׳ מפני שהן נראות מבפנים כשתי עיירות אבל מבחוץ (מכל מקום מרבעין אותו שבחוץ) מכל מקום נראית כעיר אחת.

ושמא תאמר לעקר השמועה מה ענין לדונה כשתי עיירות אף בשיש בין שני ראשיה ארבעת אלפי׳ ומה בין זו לשני בתים או שני פגימין היוצאים מן העיר בשני קרנות העיר בתוך שבעי׳ אמה ושירים שמוציאין את המדה כנגדן אעפ״י שיש ביניהן כל ארך העיר אף ביתר מארבעת אלפים שהרי לא נתנה בזו שום מדה וכן אעפ״י שהפגימין יוצאין בשני הקרנות בבליטה שחוץ לעיר עד שהעיר כקשת עם הפגימין וכן פגים אחד יוצא שמודדין ראש העיר האחד כנגדו וכן שאמרו שכל שיש בין שני עיירות בורגנין שזה לזה בתוך שבעי׳ אמה ושירים עושין שתי העיירות כעיר אחת ואפי׳ היה ביניהן כמה שהרי בפרק פסין אמרו דאזלו מבי כנשתא לבי כנשתא תלתי פרסי בשבתא והבורגנין פעמים כמן גאם פעמים כמן קשת תדע שכך הקשו גדולי המפרשי׳ עד שלמדו מזו שלדעת רב הונא לא אמרו אף באלו לרבע כנגדן אלא בשאין ביניהן אלא ארבעת אלפים ומה שאמרו שאף בשלש פרסאות מודדין את העיר דרך בתים היוצאים ממנה כל שזה בתוך שבעים אמה ושירים לזו דוקא שיוצאין כנגד אמצעה של עיר שנראית לעולם כאלו העיר נמשכת לשם ואינה נראית כשתי עיירות אבל כשיוצאין מראשה האחד דוקא עד פחות מארבעת אלפים. וכן הלשון מוכיח לדעתם במה שאמרו היה בית אחד יוצא ממנה כמן פגים ואינה דומה לפגימה אלא בזמן שנוטה מן האמצע. ואף גדולי הדור כתבוה כן בשם גאוני ראשונים ואעפ״י שאף ביוצאין מראשה אם בא לצאת דרך הבתים שהם זה לזה תוך שבעים אמה ושירים ודאי יוצא מכל מקום אין מרבעין אותה להיות רואים באותם הבתים קו יוצא להכניס אף המקום הפנוי בכלל העיר בכל שיש ארבעת אלפי׳ ביניהם אלא שהדברים זרים לדעתי והיאך נשמט בעל התלמוד להזכיר היתר הלוך שלש פרסאות מטעם בורגנין שלא להזכיר דוקא כשיוצאין מאמצע העיר שהרי סתם הדברים אין הבורגנין יוצאין מאמצע העיר ולא בקו ישר אלא כל אחד עושה אותם בשלו זה מכאן וזה מכאן. אלא שהם נוטים לתרצה בענין אחר ולומר שאין פגמין היוצאין מן העיר דומין לעיר העשויה כקשת הואיל ויישובה של עיר כן אינה עשויה להתמלאת באמצעה אלא כל שהיא מתוספת בדיורין מתוספת בסביבות הקשת ובסביבות שני ראשיו אבל עיר שכל בתיה רצופים אעפ״י שפגמיה יוצאים עשויה היא להתמלאת באמצע. וראיה להם בסוגיית שלשה כפרים המשלשים שאמרו בה כמה יהא בין חיצון לחיצון. כמה יהא כמה דבעי אמ׳ ליה ואפי׳ ארבעת אלפים אמ׳ ליה אין והא אמ׳ רב הונא עיר העשויה כקשת אם יש בין שני ראשיה וכו׳ ואם לאו מודדין מן הקשת. אמ׳ ליה התם ליכא למימר מליוה הכא איכא למימר מליוה וכן כתבוה קצת רבני צרפת והדברים נכונים.

ובסוף סוגיא זו רצה לחקור אם שום ריחוק שמגבנינות הקשת ליתר דרך החץ מפקיע שלא להתיר הלוך שבין שני ראשי הזרוע ביתר מאלפים. ועל זו שאלו וכמה יהא בין יתר לקשת כלומר כשאין בין שני ראשיה ארבעת אלפי׳ שאנו מודדין מן היתר כמה יהא בין נקודת היתר לכשכנגדה מגבנונית הקשת כנגד החץ. ופרשה רבה בר רב הונא בשם רב הונא אלפים אבל ביתר מאלפים לא שמאחר שכשהוא הולך מן הקשת ליתר זקוק לצאת תחום שלם קודם שיגיע ליתר עד שאלו היה מקום גבנינות הקשת והיתר עיירות מוחלקות לשתים לא היה יכול לילך מראש הקשת אף עכשו רואין אותה כן לענין שאין מודדן לו בהלך שבין שני הראשים מן היתר אעפ״י שאין בין שני הראשים ארבעת אלפים שיש כאן הבלעת תחומין אעפ״י שמכל מקום יכול להלך מן הקשת ליתר אעפ״י שיש בו יתר מאלפים הואיל ואין בין שני ראשיה ארבעת אלפים ודוקא כשיש בין שני הראשים יתר מאלפים הא באלפים לבד לדברי הכל מודדין לו מן היתר פירשה מעצמו אף ביתר מאלפים שהרי יכול לילך ממקום גבנינות הקשת לראש היתר דרך בתים סביב הקשת בהלוך בינוני ר״ל שלא בטורח יתר ברוב העגול מה שאין כן בין ראשי הזרועות שאם ילך מראש זרוע זה לראש זרוע זה דרך בתים יש בו עקום גדול וטורח יתר אבל מן הקשת ליתר ברוב העגול אין בו טורח יתר והילכך אף ביתר מאלפים אינו מפקיע הלוך שבין שני הראשים וכל שאין ביניהן ארבעת אלפים הולך כל החלל כהלוכו בעיר ואעפ״י שאין שם חומה שאלו יש שם חומה הרי היא מחברת את הכל והלכה כן שהרי אביי שבחה ונתן בה טעם לשבח. וכן שהלכה כדברי המיקל בעירוב הא כל שיש בין שני ראשיה ארבעת אלפי׳ אף לרבה בר רב הונא אעפ״י שיכול הוא לילך בפנימיות העיר בעגול מבית לבית עד שיוצא לראש השני אין דנין את היתר כאחד עמו למוד לו ממנו מפני שהם לענין דרך היתר כשני עיירות לגמרי ואפי׳ לא היה בין יתר לקשת יתר מאלפים אחר שיש מפתח ביתו עד ראש השני ארבעת אלפים ונמצא שהכל תלוי בשיעור שבין שני הראשים ואין שיעור שבין גבנונית הקשת ליתר דרך החץ מעלה או מוריד כלל אלא שמכל מקום כל שיש בין שני ראשיה ארבעת אלפים אינו הולך מן הקשת ליתר אלא וכל מה שהולך בו עולה לו למדת תחומו כמו שיתבאר בסוף הפרק בשמועת גדר וחמתן:

זהו ענין הסוגיא וכבר למדת פסק הענין מתוך דברינו ומכל מקום גדולי הדור כתבו לי בתשובת שאלה שכל שאין בין קשת ליתר יתר מאלפים אפי׳ יש בין שני ראשיה ארבעת אלפים מודדין לה מן היתר הואיל ואיכא חדא לטיבותא והוא שלדעתם דעת רב הונא דתרתי לטיבותא בעינן והילכך כל שיש בין קשת ליתר יתר מתחום שלם שאינה בדמיון עיר אחת אלא כצורת שתי עיירות כגון זו שעשויה כקשת אעפ״י שאין בין שני ראשיה ארבעת אלפי׳ רואין אותה כשתי עיירות אעפ״י שהתחומין מובלעים זה בזה הואיל ואילו היה עיירות מוחלקות לא היה יכול להלך מן הקשת אל היתר ודוקא בשיש בין שני ראשיה יתר מאלפים שאם אין ביניהם אלא אלפים לבד לדברי הכל מודדין לה מן היתר שהרי יכול להלך מראש לראש דרך ישר כמו שכתבנו אבל כל שיש בין שני הראשים ארבעת אלפים אסור אף בשאין [בין] קשת ליתר יתר מאלפים וכן אם אין בין הקשת ליתר יותר מתחום שלם שהיה יכול להלך מן הקשת ליתר אפי׳ היו עיירות מוחלקות אף הוא יכול לילך בין שני הראשים דרך ישר ובלבד שלא יהא בין שני ראשיה ארבעת אלפים שהתחומין מובלעים הא יש בין שני ראשיה ארבעת אלפים אעפ״י שאין בין קשת ליתר יתר מאלפים [או יש בין קשת ליתר יתר מאלפים] אעפ״י שאין בין שני ראשיה ארבעת אלפים אין מודדין לה מן היתר אלא מן הקשת. ורבה בר רב הונא סובר שכל שאין בין שני ראשיה ארבעת אלפים אעפ״י שהתחומין מובלעים אפי׳ יש בין קשת ליתר יתר מאלפים או כל שאין בין קשת ליתר יתר מאלפים אעפ״י שיש בין שני ראשיה ארבעת אלפים מודדין מן היתר הואיל ויש כאן מכל מקום חדא לטיבותא. וכן לדעת זה כל הולך מן הקשת ליתר ואינו עולה לו במדה אפי׳ בשהיו ראשיה ביתר מארבעת אלפים הואיל ואין בין קשת ליתר יתר מאלפים. ושמועת גדר וחמתן קשה לפי׳ זה אלא שהם חדשו בה דברים. ולדברי הכל מכל מקום אם בא לסבב את הקשת ולהלך דרך בתים לראש זה ולראש זה רשאי ומשם ילך אל עבר פניו אלפים אמה ככל שאר התחומין דעלמא:

תוס' בד"ה עיר העשויה כו' אפי' יש בין פגומין יותר מד' אלפים רואין כאילו חוט עכ"ל לכאורה דהיינו דוקא לרבא בריה דרבה בר רב הונא דלא בעי מובלע מכל צד רק מצד א' אבל לרבה בר רב הונא דבעי שיהיה מובלע מכל צד כמ"ש התוס' לקמן ה"נ הכא בעי דלא להוי יותר מארבע אלפים בין הפגומין אבל מדברי הרא"ש נראה דגם רבה בר רב הונא מודה הכא אפילו ביותר מד' אלפים בין הפגומין כיון דהוי סמוך כ"כ תוך עיבורה של עיר וק"ל:

גמ' לא תמצא במי שמגביה דעתו עיין תענית דף ז ע"א תוס' ד"ה אף דברי תורה:

שֶׁאִם בַּשָּׁמַיִם הִיא, אַתָּה צָרִיךְ לַעֲלוֹת אַחֲרֶיהָ נראה לי בס"ד, אם נשכח ממנה בארץ וכמו אותם הלכות שנשתכחו באבלו של משה רבינו ע"ה דאז נמצאת היא בשמים דוקא מאחר דנסתלקה מן הארץ הנה אתה חייב לעלות אחריה לעשות כאשר עשה עתניאל בן קנז שהחזירם בפלפולו, כן אתה חייב לטרוח לעלות אחריה על ידי פלפול שתעשה עד שתשיגנה ותקחנה.

לֹא תִּמְצָא בְּמִי שֶׁמַּגְבִּיהַּ דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ כַּשָּׁמַיִם יש להבין למה נקיט הדמיון של הגבהת דעתו בשיעור גדול כזה של גובה השמים, דמשמע עד שיגביה דעתו בקצה אחרון הוא דלא תמצא בו, והלא בודאי אפילו במקצת גאוה לא תמצא! ונראה לי בס"ד דמיון השמים לאו לענין שיער הגובה נקיט ליה אלא הוא לענין אחר, והיינו כי ידוע דלמטה מזכירין סדר ארבע יסודות בסדר אש רוח מים עפר שהאש למעלה מן המים, אך באמת שרשן למעלה הוא מים אש רוח עפר שהמים למעלה, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רבותינו ז"ל, כי לכן מיכאל שהוא שר החסד שהוא המים טץ העולם בטיצה אחת, מפני שהוא נגלם ביסוד המים דוקא שהוא עליון, אבל גבריאל שר האש טץ בשתי טיצות (ברכות ד:), מפני שנגלם בשתי יסודות שהם מים ואש יעויין שם. ולפי זה מה שמזכירים למטה בסדר אש רוח מים עפר הוא עולם הפוך, תחתונים למעלה ועליונים למטה, וזה הוא מדת המקנאים שהם תחתונים ורוצים לעלות למעלה להיות הדיוט קופץ בראש. והנה נודע דאמרו רבותינו ז"ל מאי שמים? נטרקון 'אש ומים' נמצא שם שמים הוא מורכב מן אש ומן מים והרכבה זו היתה בסדר הפוך, כי האש שהוא תחתון נזכר בשם השמים עליון והמים נזכר תחתון. ולזה אמר לֹא תִּמְצָא בְּמִי שֶׁמַּגְבִּיהַּ דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ כַּשָּׁמַיִם, כלומר כפי סדר הנזכר בשם השמים שהתחתון נזכר עליון כן הוא מגביה דעתו להיות הדיוט קופץ בראש. וכן הענין בחלוקה הב' שאמר לֹא תִּמָּצֵא בְּמִי שֶׁמַּרְחִיב דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ כַּיָּם, דגם בזה לא איירי בענין השיעור והמדה, אלא הכונה כי ידוע שהים תוכו גבוה משפתיו ורק שפות הים הם נמוכים מן היבשה, ולפי זה היה ראוי שישטוף הים את היבשה מאחר שהמים שבקרב הים הם גבוהים מהיבשה, אך באמת עומדים כן בגזירת הבורא יתברך דכתיב (ירמיהו ה, כב) אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ, וכמו שכתוב בספר הברית יעויין שם. וז"ש לֹא תִּמָּצֵא בְּמִי שֶׁמַּרְחִיב דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ כַּיָּם, רצונו לומר כדמיון הים שתוכו וקרבו גבוה משפתו, כן הוא בקרבו גבוה שהוא מתגאה הרבה ובשפתיו נמוך שמוציא דבריו בפיו המראים ענוה ושפלות הנה באדם כזה לא תמצא התורה, כי צריך להיות עניו אמיתי שיהיה נמוך גם בקרבו ותוכו. ועדיין יש להקשות למה כפל הדברים במגביה ומרחיב דחדא היא? ונראה לי בס"ד נקיט תרתי חלוקות כנגד שני מיני לימוד הא' הוא הגרסא, וכנגד זה נקיט מַּגְבִּיהַּ, והב' לימוד העיון והסברא וכנגד זה נקיט מַּרְחִיב. אי נמי כנגד לימוד הנגלה וכנגד לימוד הנסתר.

לֹא תִּמָּצֵא בַּסַּחְרָנִים וְלֹא בַּתַּגָּרִים י"ל סוחר ותגר מין אחד, ועוד למה לא זכר עוד שלחנים וחנוונים וכן בעלי מלאכות חייטים נגרים אורגים וצורפים וכיוצא? ונראה לי בס"ד יש תלמידי חכמים שאין לומדים תורה בעירם כדי שלא יתבלבלו או יתבטלו מלימודם בשביל צרכי הבית, אלא הולכים ללמוד תורה בעיר אחרת וכנגד אלו נקיט סַּחְרָנִים שהם המחזרין בעיירות וכמ"ש רש"י ז"ל. ועוד יש תלמידי חכמים שלומדים תורה בעירם, וכנגד אלו נקיט תַּגָּרִים שהם יושבים בעירם ומקומן.