Eruvin 53a

או גשרים או נפשות כעין שעושין על הקבר:

מוציאין את המדה כנגדן אם בליטות הללו אצל קרן מזרחית צפונית רואין כאילו יש בליטה אחרת כנגדה בקרן מזרחית דרומית וחוט מתוח מזו לזו ומודד מן החוט ולחוץ כדי שיהא התחום שוה לשתי קרנות ולא יהא כאן קצר וכאן ארוך:

ועושין אותן את התחומין מרובעין כדי שיהא אלפים לצדדין כבאמצע ולא עגולין שיהא להן אלפים באמצען ובצדדין הן מתמעטין כדרך כל עגול ובעיר מרובעת עסקינן שאין בה אלא אלפים על אלפים דהוו נמי תחומין מרובעים ואם אינה מרובעת כגון שהיא יתירה על אלפים לאורכה או פחותה מאלפים לא הוו מרובעין דתחומין מרובעין לאו דווקא שיהא ארכן כרחבן שהרי רחבן למידת העיר היא אם קטנה אם גדולה וארכן אלפים אלא מרובעין דקתני למעוטי עגולין כדי שיהא נשכר את הזויות:

גמ' חד תני מאברין באלף:

אבר אבר שמוסיפין לה אברים שאם יש אבר שיוצא מן העיר בקרן מזרחית דרומית רואין כאילו אבר גם בקרן מזרחית צפונית ומודדין משם:

מערת המכפלה משום דפליגי במשמעות לשון מכפלה נקט לה הכא משום דפליגי נמי בלישנא דמתניתין וכן באמרפל וכן במלך חדש:

שני בתים היו בה זה לפנים מזה:

בית ועליה הוי כפולה בשתי תקרות אבל שני בתים לא שייך בהו לשון כפולה:

וגשרים ונפשות שיש בהן בית דירה הא דקתני שיש להן בית דירה לא קאי אנפשות כדמוכח בברייתא דנפשות גופיה סתמא לדירת שומר קבר עביד הלכך אף ע"ג דלא דייר בה דירה היא דנפש בנין שעל הקבר כדפ"ה בגמרא אלא אגשרים קאי דגשר וקבר ובית הכנסת וכל הנהו דקתני בגמ' בברייתא שיש להם בית דירה לאו לבית דירה עביד ואי לית ביה בית דירה לאו דירה הוא בערוך מפרש נפש ציון כדאמרינן בירושלמי אמר רשב"ג אין עושין נפשות לצדיקי' אלא דבריהם הם זכרונם וכן הביא מפ"ב דשקלים (דף ו:):

לא למדתי ממנו כו' והא דאמר בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נז.) בעי מיניה רבי יוחנן מרבי אושעיא פצוע דכא כהן כו' לא באותן י"ח ימים היה:

כי אצבעתא בבירא לשכחא ור"ח גרס בביזרי פירש כשוקע אצבעו בזרעונים כמו בחרדל וכיוצא בו נראה כמו גומא וכשמסיר אצבעו חוזרת ומתמלאת הגומא מיד כך אנו כשאנו מסיימין המסכתא ומתחילין האחרת מיד שוכחין הראשונה:

דגמרי מחד רבה לגמרא רב אחד עדיף שלא יבלבל לשונם יחד אבל למיסבר אמרינן בפ"ק דע"ז (דף יט.) כל הלומד תורה לפני רב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם:

פי' פגים בניין כמו שובך כדאמרינן (סנהדרין כה) במפריחי יונים (מי ששברו) [משישברו] את פגמיהן כגון שובך של יונים עשוי בניין עומד. ירושלמי בית נכנס מוציאין אותו כנגד העיר פגום יוצא מוציאין את העיר כנגדו.

רב תני מעברין מלשון אשה עוברה שמואל תני מאברין מוסיפין לה אבר. רב תני עד שיאותו לאורו כדכתיב אך בזאת נאותה לכם. שמואל תני יעותו כדכתיב לדעת לעות את יעף דבר. (תני רב) [רב תני] אידיהם כדכתי' כי קרוב יום אידם שמואל אמר עידיהם כדכתיב ועדיהם המה שעתידים לבייש עובדיהן. כתיב ומשה יקח את האהל כמה היה רחוק מיל והיה כל מבקש משה אין כתיב אלא כל מבקש ה' מיכן כל המקביל פני רבו כמקביל פני השכינה. רב אמר כתיב ויאמר אליהו התשבי וגו' והלא אליהו טירונין של נביאים היה אלא מלמד שכל עמידות שעמד לפני אחיה השילוני כאילו עמד לפני השכינה. ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים וכי לפני האלהים אכלו. אלא מלמד שכל המקבל פני חבירו כאלו מקבל פני שכינה.

מערת המכפלה רב ושמואל חד א' ב' בתים זה לפנים מזה וחד אמר בית ועליה קרית ארבע ד' זוגות אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה א"ר יוחנן י"ב תלמידים היו לר' אושעי' (ב"ר) [בריבי] וששה חדשים גדלתי אצלו ולמדתי (מכל) [לב כל] אחד ואחד וחכמת כל אחד ואחד ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד במשנתנו כיצד מאברין [באל"ף] והיינו יושבין ד' באמה ור' אושעי' היה בדורו כר' מאיר בדורו ולא עמדו חבריהם על סוף דעתם.

א"ר יוחנן לבן של ראשונים והם ר' עקיבא (וחכמים אומרים) כפתחו של אולם מ' אמה לבן של אחרונים והוא רבי אלעזר בן שמוע כפתחו של היכל כ' אמה ואנו לבינו כמלוא נקב מחט סדקית. פי' מחט דק מאד כסיכתא בגודא לגמרא. פי' היתד בכותל שאינו לא מעלה ולא מוריד. כך אנו בגמרא.

ואמר רבא ואנו לסברא כאצבעתא בקירה פי' (רב) [רק] כשמניח אצבעו בתוכו נעשה גומא וכשמגביה מפעפע ועולה ומתמלאת הגומא כאלו לא נשקעה בתוכה אצבע ולא היתה גומא בתוכו אמר רב אשי ולשכחה כאצבעתא (בבירא) [בביזרא]. פי' כמו ששוקע אצבע בזירעונים כמו חרדל וכיוצא בו נראה כאלו עשה גומא וכאשר מרים אצבעו חוזרת ומתמלאת את הגומא מיד. כך אנו כשמשלימים מסכת ומתחילין אחרת מיד שוכחים הראשונה:

אמר רב יהודה אמר רב בני יהודה שמקפידים על לשונם ומחתי סימן וגמרי מחד רבה ודייקי לישנא נתקיימה תלמודן בידן. ולא עוד אלא דגלו מסכתא כדכתיב ביה יראיך יראוני וישמחו. אבל בני גליל דלא קפדי אלשונם ולא גמירי מחד רבה ולא דקו (לשונם) [בלשונם] ולא נתקיימה תלמודם בידם ולא גלו מסכת נמי כשאול דכתיב ביה ובכל אשר יפנה ירשיע:

וגשרים ונפשות שיש בהם בית דירה בית דירה אגשרים קאי, אבל נפשות סתמא לבית דירה הן כדמשמע בגמרא בברייתא (שם).

עושין אותה כמין טבלא מרובעת לאו דוקא כטבלא מרובעת, דהא תניא בברייתא דלקמן (עירובין נה, א) ארוכה כמות שהיא, וקא מפרש בגמרא דאריכא וקטינא, וקא משמע לן דלא מרבעי לה למיהוי פותיה כאורכה. אלא הכא הכי קאמר: שאם היתה עגולה מרבעין אותה וכדתניא בברייתא לקמן.

לעולם יהא אדם מכיר חסרונו ואל ישא פנים לעצמו וכל שכן בערך אל הקודמים במעלה ובזמן. כבר אמרו לבן של ראשוני׳ כפתחו של אולם ושל אחרונים כשל היכל ואנו כמלא נקב מחט סדקית. ולעולם ידקדק בלשונו ויקפיד עליו לדקדקו היטב שבזה יתקיים למודו ויעשה סימניות בשמועות שהוא לומד כדי שיהא זוכרם יפה:

יראה מסוגיא זו שעיקר הלמוד הוא ללמוד מרב אחד כמו שאמ׳ בני יהודה דגמר מחד רבא נתקיים תלמודן. וכן יראה ממסכת חולין שאמ׳ רב יוסף מכולי עלמא גמירנא אנא מרב יהודה גמירנא ובראשון של ע״ז [יט.] יראה ההפך כמו שאמרו שם כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם. ומכל מקום כבר אמרו שם הני מלי בסברא אבל בגמרא מרב אחד עדיף:

לעולם יהא החכם משתדל להשפיע חכמתו לזולתו שבזה למודו מתקיים ומצליח והוא שאמרו בני יהודה דגלו מסכתא נתקיים תלמודם בידם ר״ל שלמדו לזולתם. והוא שאמרו לחייו כערוגת הבשם אם משים עצמו כערוגה שהכל דשין בה או שהכל מתבשמין הימנה תלמודו מתקיים בידו. ויש מפרשי׳ דגלו מסכתא כשהיו דורשי׳ ברבים מודיעין מקודם באי זה ענין ובאי זו מסכתא הם דורשים כדי שירגישו השומעים ויעיינו בדבר עד שידעו להשיב ומתוך כך הענין יוצא לאמתו והרב מודה בדרך זה שנוח לו להיות תלמידיו משיבין לו כדי שיבא הענין לידי בירור. והוא שדרשו דוד דגלי מסכתא כתי׳ ביה יראיך יראוני וישמחו שהרי היה גורם להם שלא יתביישו. שאול דלא גלי מסכתא כתי׳ ביה בכל אשר יפנה ירשיע שהיה מעמידם בחזקת רשעים ועמי הארץ:

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי בָּתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, מַאי 'מַכְפֵּלָה'?. פירש רש"י 'בשני בתים לא שייך היה לשון כפולה'. וקשה אמאי לא שייך דהא כמו שתאמר כפולה בשתי תקרות כן תאמר כפולה בשתי מחיצות, דהפנימית יש לה מחיצה שלה וגם מחיצה של החיצונה? ועוד קשה מאי מתרץ ליה שכפולה בזוגות והלא אברהם אבינו ע"ה קרא לה מַכְפֵּלָה לפני בני חת, ואם הוא ידע ברוח הקודש שתהיה כפולה בזוגות מנא ידעי בני חת דקרא לה קמייהו מערת המכפלה? ואי אפשר לומר שגילה להם סוד זה שתהיה כפולה בזוגות! ועוד מלשון (בראשית כג, ט) 'וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ' משמע שהיתה ידועה אצלם בשם זה. ונראה לי בס"ד כונת הגמרא להקשות על מה שאנחנו קורין עתה 'מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה' דבשלמא למאן דאמר זו על גבי זו הוא חידוש דלא נמצא עתה כזאת ב' מערות זו על גבי זו, אך למאן דאמר זו לפנים מזו אין זה חידוש כדי שתהיה נקראת מערת האבות לבדה בו, דכמה מערות איכא בארץ ישראל שהם מערה לפנים ממערה. ומערה שנטמן בה דוד המלך ע"ה מפני שאול היתה כן. גם מערת רבי עקיבא נמי היא כך, וכן מערת רבי חייא ובניו, וכן מערת אביי ורבא, ועוד יש כזאת, ומה חידוש זה באותה מערה שתהיה נקראת מכפלה? ומשני שאנחנו קורין אותה מכפלה משום דְכְּפוּלָה בְּזוּגוֹת. ועל אברהם אבינו ע"ה שקראה מערת המכפלה לפני בני חת אין להקשות מה חידוש זה שקראה על שם כפלותה, דאין הכי נמי אין זה חידוש והרבה מערות הם כך, אך הוא הוכרח לפרש המכפלה כדי לברר מקחו, שלא יאמרו לו אחר כך את החיצונה דוקא מכרנו אם היה אומר סתם את המערה אשר בקצה שדהו, ולכן הוכרח לפרש המכפלה לברר שהוא קנה הפנימית שהיא הכפולה. והנה נראה יותר לומר דרב ושמואל שניהם דבריהם אמת והא והא איכא, שיש שתי מערות זו על גבי זו ובתחתונה יש מערה אחרת לפנים ממנה, ופתח התחתונה אינו מכוון כנגד פתח העליונה אלא הוא טמון בקרקע העליונה בצד אחד, וכאשר הכניסו את הזוגות לתוכה ירדו תחלה לקרקע העליונה, ומשם ירדו לתחתונה דרך הפתח שלה, ואחר שירדו לקרקע התחתונה נכנסו למערה ב' הפנימית שפתחה פתוח בתחתונה וקברו הזוגות בפנימית, אך ודאי המקום עמוק עמוק מאד. ואל תתמה איך היו יכולים החיים ליכנס במקום עמוק כזה ולסבול אויר הפנימית, כי ודאי בדרך נס היה כל זה, ושרה אברהם לבדו הכניסה, וכן את רבקה יצחק לבדו הכניסה, וכן את אברהם יצחק לבדו הכניסו, ואת יצחק יעקב לבדו הכניסו, וכן את לאה יעקב לבדו הכניסה, כמו שנאמר (בראשית מט, לא) 'וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה' ואת יעקב יוסף הכניסו ואחיו עמו וכולם בנס נכנסו ויצאו. או יתכן היה להם סמנים שיש בהם ריח טוב ובהם או בעשן שלהם נכנסו ויצאו. ושטח המערה אין אנחנו יודעים כמה, והציונים שיש עתה בעליונה אלו עשאום הגוים לפי דעתם, והחומה מחמת שאבניה גדולים מאד נראה שהיא בנין ישראל קדמונים, אך אין מכאן הוכחה על שטח הפנימית, כי אפשר עשו החומה כפי שטח העליונה דוקא, וסדר קבורתם מבואר בזוהר הקדוש שני אופנים וברוך היודע. ודע כי מה שתשמע שבזמן המלחמה והמצור קפצו גוים והפילו עצמם תוך המערה העליונה, הנה קרקע העליונה אין ניכר בה שום דבר, ובודאי אלו תכף ומיד נעשו עפר, או נטלום השדים וזרקום לתוך הים, כי אי אפשר שתשאר נבלתם שם רגע וזה פשוט, אף על פי שבקרקע העליונה אין שם שום דבר, ואינו נראה שם כלום כי אם רק יש שם פתח לתחתונה, עם כל זה המקום מקודש ולא יתכן שנשארה נבלת הגוים שנפלו שם רגע אחד, ועל זה נאמר (תהלים לז, י) וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וכו', וכן אמר בקהלת (קהלת ח, י) וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ גַּם זֶה הָבֶל ואין להאריך עוד בזה והמבין יבין.

"וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל" (בראשית יד, א) רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר 'נִמְרוֹד' שְׁמוֹ. קשה הוה לי להש"ס למנקט פלוגתייהו על פסוק האמור קודם זה בפרשת נח, דכתיב (בראשית י, ח) וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד? ונראה לי בס"ד דודאי מאן דאמר 'נִמְרוֹד שְׁמוֹ' הוא רַב, כיון דנקיט מילתיה בראשונה והוא נזכר קודם שמואל, ומאחר דרב הוא דאמר נִמְרוֹד שְׁמוֹ ודאי הוא אמר האי מילתא על פסוק זה של 'וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל' דקא משמע לן חידוש זה דאין אמרפל שמו אלא נמרוד שמו, וּשְׁמוּאֵל פליג עליה ואמר לא כי אלא 'אַמְרָפֶל שְׁמוֹ' וכדנקיט האי קרא, ומה שנקרא נמרוד בקרא אחרינא הוא על אשר המריד את כל העולם. ברם עדיין י"ל מאי נפקא מינה בהאי פלוגתא דפליגי רבנן אם היה עיקר שמו נמרוד או עיקר שמו אמרפל? ונראה לי בס"ד דנפקא מינה אם אחד אמר על חבירו: זה כנמרוד! אז למאן דאמר נמרוד שם הלידה אין זה בזיון ואינו יכול לתבעו בדין, כי יאמר כונתי לומר שהוא גיבור כנמרוד, אבל אם נאמר אמרפל שם הלידה ואחר כך נקרא נמרוד על עוצם רשעתו שהמריד את העולם וכו' אז חשיב זה בזיון במה שאמר 'זה כנמרוד'. ולכן תמצא בפסוק (בראשית י, ט) עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי הֳ', פירש רש"י ז"ל בחומש על כל אדם מרשיע בעזות פנים יודע רבונו ומתכוין למרוד בו יאמר זה כנמרוד גבור ציד עד כאן לשונו. הנה רש"י ז"ל אזיל בתר מאן דאמר 'אַמְרָפֶל שְׁמוֹ' ונמרוד הוא מורה על רשעתו, ולכן אם אמר על אחד 'זה כנמרוד' הרי זה בזיון, אך אונקלוס תרגם פסוק הנזכר הוּא הֲוָה גִבַּר תַּקִּיף קֳדָם הֳ' עַל כֵּן יִתְאֲמַר כְּנִמְרֹד גִּבַּר תַּקִּיף קֳדָם הֳ' עד כאן, והוא אזיל בתר מאן דאמר 'נִמְרוֹד שְׁמוֹ' ושם אמרפל הוא שם רשעתו, ולכן אם אמר זה כנמרוד אין זה בזיון, כי יאמר כונתו לומר הֲוָה גִבַּר תַּקִּיף כְּנִמְרֹד.

שֶׁאָמַר וְהִפִּיל אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ י"ל למאי הוצרך לפרש רמז שאמר ומה בא ללמדינו בזה? ונראה לי בס"ד בזה למדנו עוד פלא הנס שנעשה לאברהם אבינו מצד אחר, כי ידוע שנמרוד היה מכשף גדול, ומסתמא עשה ואמר כמה לחשים בשמות טומאה כשהפיל את אברהם אבינו לכבשן האש כדי שישלוט בו האש, ולא הועיל כי מכולם הצילו השם יתברך, וזה שכתב שאמר והפיל את אברהם ללמדינו רבותא של נס שעשה השם יתברך לאברהם אבינו, כי אותו רשע אמר כמה לחשים בשמות טומאה להפיל את אברהם אבינו כדי שישלוט בו האש ולא שלט בו. או יובן בס"ד דאיתא בתנא דבי אליהו שעשה נמרוד ויכוח עם אברהם אבינו ע"ה, והסית אותו בכמה דברים למשוך לבו לעבוד עבודה זרה קודם שהפילו לכבשן האש, וכשראה שלא הועילו דבריו עמו אז אמר שישליכו לכבשן האש שהוא עובד לאש, ואם יש יכולת לאלוה שלך יבא ויצילך ע"ש. ולזה אמר שֶׁאָמַר וְהִפִּיל פירוש אָמַר תחילה דברים של הסתה ואחר כך הִפִּיל. והנה מלבד הנטריקון דעביד הגמרא בשם אמרפל נראה לי בס"ד טעם נכון בשם אמרפל שנקרא בו נמרוד, והוא דנמרוד עשה עצמו אלוה ופעם באחדותו יתברך הרמוזה באות אל"ף שהוא מספר אחד, ולפי הפגם שלו אינו נקרא האלף במילואו בשלשה אותיות, אלא מסתלק ממנו אות הראשונה שהיא א' ונשאר רק אותיות פל. ולכך נקרא אמרפל חלק התיבה לשתים וקרי בה 'אמר פל'. ועוד נראה לי בס"ד לרמוז אמרפל אותיות 'מר אפל' שהיה מר ואפל שהחשיך עיני הבריות במרירות אשר מירר אותם לעבוד עבודה זרה.

חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ. מקשים מה חידש מאן דאמר זה על הכתוב דהא גם הכתוב קוראו חָדָשׁ? ונראה לי בס"ד מי שהוא מלך בן מלך כשמולך אחר מות אביו אין המלכות אצלו חדשה ממש, יען כי גם בחיי אביו היתה המלכות נקראת על שמו שקורין אותו יורש העצר, ויש לו שם מיוחד בעבור זה, מה שאין כן אם אינו בן מלך, כשמולך הנה המלכות אצלו חדשה ממש, כי קודם שמלך לא היה לו שום מגע במלכות לא מינה ולא מקצתה, ולכן מאן דאמר זה בא לחדש על הכתוב חדש ממש שלא היה בן מלך דאז המלכות היא אצלו חדשה ממש. או יובן בס"ד הכונה דסבירא ליה מקודם לא היה למצרים מלך גמור כשאר מלכים, אלא היתה ריפובלי"ק כמו שיש עתה במלכות אמריכא"ן ובמלכות פראנס"ה, והראש של ריפובלי"ק היה נקרא פרעה, ואחר כך קודם ששעבדו בישראל שינו תכסיס שלהם ומינו עליהם מלך ולזה אמר 'חָדָשׁ מַמָּשׁ' ואף על גב דכתיב בפרשת וישב בענין שר המשקים ושר האופים (בראשית מ, א) חָטְאוּ לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם, לא היה עדיין מלך ממש אלא היו ריפובלי"ק, ולהראש קרי ליה מלך מצרים בלשון מושאל שדינו כמלך. ועדיין יש להבין במאמר זה מאי נפקא מינה בהאי פלוגתא רב ושמואל, אם נאמר 'חָדָשׁ מַמָּשׁ' או נאמר 'נִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו'? ונראה לי בס"ד דנפקא מינה לענין דינא בעלמא, דכתיב (דברים כ, ה) מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, ומצינו במשנה דסוטה (משנה סוטה ח, ג) דרבי יהודה סבירא ליה הבונה בית על מכונו, דהיינו שסתרו וחזר ובנאו אינו חוזר דחדש ממש בעינן, והרמב"ם ז"ל לא פסק דברי רבי יהודה להלכה, וכתב בפירוש המשניות שאין הלכה כרבי יהודה, אלא גם סתר ביתו וחזר ובנאו חוזר, דסבירא ליה דתנא קמא פליג על רבי יהודה בזה. והשתא לפי זה מפלוגתא דרב ושמואל הכא בתיבת מלך חדש יצא נפקותא לענין דינא בדין בית חדש הנזכר, דלמאן דאמר 'חָדָשׁ מַמָּשׁ' סבירא ליה כרבי יהודה דבעינן חדש ממש, אבל סתרו וחזר ובנאו שחידש בניינו אינו חוזר, ולמאן דאמר חדש 'שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו' סבירא ליה כתנא קמא דחידש בניינו ואינו חדש ממש הרי זה חוזר. וראיתי להרב משנה למלך ז"ל (בהלכות מלכים פ"ח, ה"ח) שכתב, מ"ש רבינו דאין הלכה כרבי יהודה, לא ידעתי מנא ליה דתנא קמא חולק בזה? ובגמרא הביאו על דברי רבי יהודה אלו: 'תנא אם הוסיף דמוס אחד חוזר' ואם לא היה כרבי יהודה לא הוו מפרשי דבריו! ובירושלמי שקלו וטרו אם סדו בסיד או שפתח בו חלונות וכו' וכל זה אליבא דרבי יהודה, עד כאן לשונו, ע"ש. ועל פי הדברים הנזכרים שכתבתי בס"ד דהאי פלוגתא דמלך חדש תליא בהאי פלוגתא דבית חדש נראה לי בס"ד לתרץ הערת הגאון משנה למלך ז"ל הנזכר בדרך חריף, והוא דהרמב"ם ז"ל סבירא ליה מאן דאמר חדש ממש שום דנקיט הש"ס להאי מלתא דחדש ממש בתחלה, וכן רב נזכר קודם שמואל, ומאחר דקיימא לן 'הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני' ודין זה דחזרת עורכי המלחמה הוא בכלל דיני ואינו בכלל איסורי, כי הוא בחלק המשפטים, לכן פסק הרמב"ם ז"ל בדין בית חדש דלאו כרבי יהודה, משום דהרמב"ם אזיל בתר סברת שמואל דהלכתא כוותיה בדיני, דהוא סבר אין משמעות חדש הוא'חָדָשׁ מַמָּשׁ' אלא 'נִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו' נמי קרי ליה חדש, והוא הדין הכא בבית חדש אינו צריך חדש ממש אלא גם אם חידש בניינו הרי זה חוזר דקרינן ביה בית חדש. ודע דאיתא בביצה (ביצה דף י:) רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר בשני כיסין מחלוקת, אבל בכיס אחד דברי הכל חולין, וחד אמר בכיס אחד מחלוקת וכו', וכתב הגאון הרדב"ז בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ששי, פסק רבינו כמאן דאמר בשני כיסים מחלוקת דסתמא דמילתא כיון שהתלמוד הקדימו, דברי רבי יוחנן הם עיין שם. ובחדושי בס"ד למסכת מגילה בדף כ"ז ע"א, דקאמר תסתיים דרבי יהושע בן לוי הוא דאמר מקום שמגדלין בו תורה, דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית מדרש שמע מינה, שם הערותי בדברי הרדב"ז ממ"ש במועד קטן (מועד קטן ג.) החורש בשביעית רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר לוקה, וחד אמר אינו לוקה, ופסק הרמב"ם כמאן דאמר אינו לוקה, וידוע הוא דרבי יוחנן ורבי אלעזר הלכה כרבי יוחנן, וגם שם ישבתי הערה זו. מיהו אפילו אם נאמר כל היכא, דנקיט תלמודא חד אמר וחד אמר מספקא ליה מאן אמר הא ומאן אמר הא, עם כל זה מוכרח למנקט בענין דידן בדין עורכי המלחמה להלכה על פי סברת המאן דאמר 'נִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו' יען כי לסברת האומר נתחדשו גזרותיו נפיק מיניה קולא לפטרו שיוכל לחזור, ולכן אף על גב דהש"ס מספקא ליה מי הוא בעל סברא זו רב או שמואל, סבירא ליה להרמב"ם דמצי למימר זה החוזר דשמואל הוא, דאמר נִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו נמי חדש קרו ליה, ולכך פסק דאין הלכה כרבי יהודה דסבירא ליה דחוזר. וכיוצא בדבר זה ממש כתב הגאון מהר"י קרקוס ז"ל בהלכות שמיטה ויובל דין ב' וז"ל, פסק רבינו כמאן דאמר אינו לוקה, כיון דלא סיימו מאן אמר לוקה ומאן אמר אינו לוקה אין ללקות מספק עד כאן לשונו, וכן כאן אומר זה החוזר דשמואל הוא דאמר נִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו נקרא חדש, ולדידיה אין אני חייב לחזור דלא בעינן חדש ממש, והא דידן עדיפה דתלמודא מזכיר את רב קמי שמואל ונקיט חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ ברישא. ושוב ראיתי להגאון חיד"א ז"ל (בחיים שאל ח"א דף ק' מ"ג) שהעיר על הגאון משנה למלך ז"ל דלא זכר שר דבתוספתא פ"ז דסוטה מפורש להדיא דהוא פלוגתא דתנא קמא ורבי יהודה ע"ש. ברם אנא עבדא קשיא לי למאן דאמר דגם אם נתחדשו גזרותיו נקרא מלך חדש, אם כן למה מחזיר גרושתו אינו חוזר, משום דכתיב (דברים כד, ה) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, והלא גם זו נקראת חדשה 'שחידש לקוחיה' דהא לשון חדש אינו משמע חדש ממש! ובשלמא על דין נפל ביתו וחזר ובנאו דחוזר לתנא קמא ליכא לאקשויי ממחזיר גרושתו, דהתם שאני דאין ניכר חידוש בגוף האשה, אבל נפל וחזר ובנאו החידוש ניכר בבית, וכמ"ש הרב חסדי דוד ז"ל בתוספתא דסוטה, אך אהא איכא קושיא חזקה דחידוש גזירות אינו ניכר בגוף המלך ועם כל זה קרי ליה מלך חדש? ונראה לי בס"ד כי שם מלך אינו שם העצם והגוף שלו, אלא הוא שם הממלכה שלו וממלכתו היא הפועלת כל גזרותיו, ולהכי בעבור חידוש גזרותיו נקרא מלך חדש, כי החידוש ניכר בגוף ממלכתו שעושה בה גזרות חדשות בפועל, ודומה לזה בית חדש, דשם בית נאמר על הבנין, דאם אין בנין אינו נקרא בית אלא קרקע בעלמא, וכיון דנפל ובנאו ניכר בו חידוש הבנין, מה שאין כן מחזיר גרושתו אין ניכר החידוש אף על פי שעושה לקוחין חדשים.

אָמַר רַבִּי כְּשֶׁהָיִיתִי לוֹמֵד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמוּעַ, הָיִינוּ יוֹשְׁבִים שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה בְּאַמָּה. י"ל למה אצל ר' אלעזר בן שמוע זכו לנס יותר מן אצל רבי אושעיה ברבי שהיו יושבים ארבעה באמה? ונראה לי בס"ד דאפשר דאצל רבי אושעיה היו לומדים בארבעה סדרים דוקא, וכמו שהיה בימי רב יהודה שלא היה להם יכולת ללמוד בששה, וכן מצינו ברבי אלעזר שאמר לאליהו זכור לטוב כשאמר לו לא תני מר סדר טהרות? והשיב לו בארבע לא מצינא בששה מצינא. ולכן היו יושבים ארבע באמה בדרך נס בזכות לימודם בארבעה סדרים, אך אצל רבי אלעזר בן שמוע היו לומדים בששה סדרים כאשר היו לומדים בימי רבא, ולכך זכו לנס יותר שהיו יושבים ששה באמה דכתיב (הושע י, יב) קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד.

לִבָּן שֶׁל רִאשׁוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם וְשֶׁל אַחֲרוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל נראה לי בס"ד שפע החכמה ישתלשל מן אות יו"ד דשמא קדישא שהיא סוד חכמה, והיו"ד [20] במילואה מספרה עשרים, ולכן זכו כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם דרחבו עשרים. אך האחרונים נתמעטו והיו יונקים מן המילוי בלבד שהוא מספר עשר, לכך זכו כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל דרחבו עשרה. ועוד נראה לי בס"ד אוּלָם [77] עולה מספר עֹז [77] והתורה נקראת עז דכתיב (תהלים כט, יא) הֳ' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, לכן הראשונים שזכו לשלימות התורה היו כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם שהוא מספר עֹז. גם אוּלָם אותיות 'לו אם' סוד הבינה כמו שנאמר (משלי ב, ג) כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, אך האחרונים נתמעטו ולא היה להם עז שלם, כי האחרונים לפני הראשונים יאמרו להם 'הַס' דהראשונים משתקים אותם לרוב חכמתם עליהם, לכך היו כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל [65] שהוא מספר הַס [65] והיינו דכתיב (חבקוק ב, כ) 'וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ' פירוש וה' משפיע במידת הֵיכַל קָדְשׁוֹ ולא כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, יען כי הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ ודוק.

וְאִם רִאשׁוֹנִים כָּאֲנָשִׁים אָנוּ כַּחֲמוֹרִים נראה לי דנקיט חֲמוֹרִים משום דתלמיד חכם נמשל לחמור, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק (בראשית מט, יד) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, והיינו רצונו לומר שסובל עול תורה כחמור למשוי, ואף על גב דגם הפרדות נושאין משוי, הנה הפרדות בועטים וכן סוסים בועטים, אבל חמור נושא ואינו מבעט.

דָּוִד דְּגָלִי מַסֶּכְתָּא, כְּתִיב בֵּיה (תהלים קיט, עד) "יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ". נראה לי בס"ד הטעם שישמחו, כי חכם שאינו מכוין להלכה הנה הוא נכשל בדברי תורה, ואז החכמים היושבים בבית המדרש מוכרחים להשיב על דבריו ולברר לו מכשולו, ואז מוכרח שיתבייש, והם מצטערים על אשר הוא מתבייש על ידם, מה שאין כן אם הוא תמיד מכוון להלכה ואינו נכשל כלל לא יבא לידי ביוש על ידי החכמים, ולכך הם שמחים שאינו מתבייש על ידם. והנה רבותינו ז"ל אמרו במדרש פרשת אחרי ד'כל הרואה את דוד היה זוכר תלמודו' לכך אמר יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ. ונראה לי בס"ד הטעם שכל דבר שנעשה בו נס יהיה בגופו של אותו דבר רושם השראת שכינה בתמידות. והנה בגופו של דוד המלך ע"ה נעשה נס שלשה פעמים. הא' כשנולד היה גופו נפל וחיה בנס, והב' כשהלך להכות את גלית, הלבישו שאול המלך ע"ה את בגדיו ועלו לו כשיעור בדרך נס, כי שאול המלך ע"ה היה ארוך הרבה יותר מגופו של דוד המלך ע"ה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, והג' כשלבש עטרת מלכם היתה הולמתו בנס. וכיון שנעשו ג' פעמים נסים בגופו קלט גופו רושם השראת שכינה בתמידות, לכך כל רואהו זוכר תלמודו, כי רושם השראת שכינה שבגופו דוחה כח השכחה מכל אדם אשר יסתכל בו. והא דנקטי רבנן לשון זה 'דְּגָלִי מַסֶּכְתָּא' נראה לי בס"ד כי מַסֶּכְתָּא אותיות 'את מסך' כי חולשת ההשגה ותגבורת השכחה באה לאדם מצד מסך החופף עליו מזוהמת הנחש, ודוד המלך ע"ה בצדקתו היה מגלה את מסך זה מעליו, ולכן היה מכוין להלכה ברורה ולא היה שולט בו כח שכחה. ונראה לי תורה שבעל פה שהיא הנקראת מַסֶּכְתָּא כשמו של דוד המלך ע"ה שיש בו שני דלתין שהם ארבע וארבע כנגד ח' דרגין שיש בתורה שבעל פה, שהם כשר פסול, טמא וטהור, חייב וזכאי, אסור ומותר, שהם ארבע וארבע ואות וא"ו בנתים רומז לששה סדרים של תורה שבעל פה ולכן היה מגלי מסכתא הרמוזה בשמו הטוב.