Commentary page
Eruvin 45b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerEruvin 45b
Eruvin 45b. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 379 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ובלבד שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונות שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפצו דחפציו כרגליו דתנן (ביצה דף לז.) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים דכל ד' אמות דכל חד שוינהו רבנן לגביה כרשות היחיד ואסור להכניס ולהוציא מחוצה להן לתוכן ולא דמי להיה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר דתניא לעיל (עירובין דף מב:) דמותר לטלטל בכל העיר ע"י זריקה ובלבד שלא יעבור התחום ברגליו דאף ע"ג דאסור להלך מותר להוציא דהתם כולה חדא רשותא הוא ואי נמי כלתה מדתו חוץ לעיר מותר לטלטל מחוץ לתחומו לתוך תחומו שתי אמות בזה ושתי אמות בזה דכולה רשות הרבים הוא דאלפים דידיה לא שוינהו רשות היחיד לגביה דהא אסור לטלטולי בהו אבל ד' אמות דיוצא חוץ לתחום ודנותן את עירובו ודקונה שביתה ברגליו שוינהו רבנן לגביה כרשות היחיד ואסור להו מדרבנן לטלטל מתוכן לחוץ להן:
והאמצעי מובלע ביניהם ב' אמותיו בתוך של זה ושתי אמותיו בתוך של זה:
מותר עם כל אחד פונה לכאן ומשתמש עם זה ופונה לכאן ומשתמש עם זה:
לשלש חצירות זו אצל זו:
פתוחות לרה"ר דכל אחת רשות לעצמה ואין להן דריסת הרגל זו על זו דאי הוו להו זו לפנים מזו אסרה פנימית אחיצונה דאפילו בפני עצמה אסורה כל אחת להשתמש:
גמ' חפצי הפקר כלים שאין להם בעלים וחשיכה להן במקום אחד אע"ג שלא נתכוין להן אדם להקנותן שביתה:
קונין שביתה במקומן ואין אדם יכול לטלטלן משם יותר מאלפים לכל רוח ואפילו עירב לצד אחר:
דליפלגו בכלים של הפקר והאי אדם ישן שלא נתכוין לשביתה ככלים של הפקר דמי:
17 more comments on this page.
Rashi on Eruvin 45b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
להודיעך כחן דרבנן ואם תאמר וליפלגו בכלים להודיעך כחו דר' יוחנן בן נורי אע"ג דליכא למימר בהן הואיל וניעור קני שביתה וכח דהתירא עדיף וי"ל הא דקנו להו שביתה לאו קולא היא אלא חומרא היא דאדרבה לרבנן דלא קנו הוי קולא דהוי כרגלי המוצאן ויכול להוליכן למקום עירובו והכי מוכח בשמעתא דאין דין אדם וכלים שוין למ"ד אין קונין שביתה ולקמן נמי קרי ליה חומרא דקאמר צריכא אי אשמעינן הלכה כרבי יוחנן בן נורי ה"א בין לקולא בין לחומרא פי' קולא גבי אדם וחומרא גבי כלים:
ביום טוב הרי הן כרגלי כל אדם פי' כאותו שיזכה בהן ראשון ואם נתנן לאחר הרי הן כרגלי הראשון אבל אין לפרש דלעולם הרי הן כרגלי כל אדם שהן בידו דהא בור עולי בבל אמרינן בסמוך דהוי כרגלי הממלא אלמא כל היכא דלא קנו שביתה הרי הן כרגלי הזוכה ראשון ולקמן [עירובין דף מו.] דתניא גבי נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם ובתוספתא דמסכת ביצה [פ"ד] קתני בהדיא הרי הן כרגלי הממלא משמע דהכל אחד:
ליקנו שביתה באוקיינוס ואפילו אם אין תחומין למעלה מי' והעבין שותין מאותו שלמעלה שגבוהין מי' כיון שכל המים מחוברין יחד חשובין כאילו מונחין בארץ ולא דמו לספינה ששטה על המים וכיון דקנו שביתה באוקיינוס אע"פ שבאו למעלה מי' אין להם אלא ד' אמות דהרי הן חוץ לתחום ובעובדא דר"ג דפריך [לעיל (עירובין מג.)] ואי אין תחומין למעלה מי' כי לא היו בתוך התחום מאי הוי היינו משום שגם בין השמשות בשעת קניית שביתה היו למעלה מי' ולא קנו שביתה בשום מקום ולכך כשבאו בתוך י' היה להם שביתה והיה להם אלפים אמה לכל רוח:
לימא דלא כרבי אליעזר וא"ת ולרבי יהושע נמי דאמר מן הכיפה הוא שותה ליקנו שביתה התם אי יש תחומין למעלה מי' ויש לומר אפילו יש תחומין לא שייך קנין שביתה ברקיע:
איבעית אימא הוי ספק דדבריהם אף ע"ג דהוי דבר שיש לו מתירין ואמר רב אשי בריש ביצה (דף ד'.) דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אפילו בספק דבריהם בעירוב הקילו:
Tosafot on Eruvin 45b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rabbeinu Chananel
בעי רבה טעמא דר' יוחנן בן נורי משום דקסבר חפצי הפקר קונין שביתה ובדין הוא דנפלגו בעלמא בחפצי הפקר והאי דמיפלגי הכא כו' או דלמא בעלמא סבר דחפצי הפקר אין קונין שביתה והכא היינו טעמא הואיל וניעור קנה שביתה ישן נמי קנה שביתה.
ת"ש גשמים שירדו בעיו"ט יש להם אלפים אמה לכל רוח ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם אי אמרת דסבר ר' יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונין שביתה הנה גשמים שירדו (בערב שבת) [מערב יו"ט] שקנו שביתה כר' יוחנן בן נורי אלא אי אמרת ר' יוחנן בן נורי נמי סבר חפצי הפקר אין קונין שביתה הא מתניתין מאן קתני לה ודחי רב ספרא ואמר ודלמא בגשמים שירדו סמוך לעיר וקנו אותם אנשי העיר כו' ודחאה רב יוסף ואמר אי הכי כרגלי אנשי אותה העיר הוה ליה למימר. ואסיקנא מהא דתנן בור של עולי בבל כרגלי הממלא.
ותניא אידך בור של שבטים אלפים אמה לכל רוח קשיא אהדדי ופריקנא ברייתא לר' יוחנן בן נורי דסבר חפצי הפקר קונין שביתה לפיכך יש להן אלפים אמה לכל רוח. מתניתין דקתני כרגלי הממלא לרבנן:
ביו"ט כרגלי כל אדם אקשינן אמאי לריב"נ ליקנו שביתה באוקייאנוס דהא א"ר אלעזר כל העולם כולו ממי אוקייאנוס הוא שותה.
ופריק רב יצחק בעבים שנתקשרו מעיו"ט כלומר כבר נעקרו המים מאוקייאנוס ונבלעו בעבים וכו'. ואסיקנא כל מידי דנייד לא קני שביתה ומיא דאוקייאנוס מינד נייד. לפיכך לא קני להו שביתה דתניא נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם:
Rabbeinu Chananel on Eruvin 45b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rashba
והא דנקט אדם להודיעך כחן דרבנן וא"ת לפלוגי בכלים להודיעך כחו דר' יוחנן בן נורי דמיקל, הא אמרינן לקמן (עירובין מו, א) דהא דר' יוחנן בן נורי חומרא היא לענין כלים, דאי קני שביתה כר' יוחנן בן נורי אין להם אלא אלפים אמה, ואילו לרבנן הרי הן כרגלי המוצאן.
ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם וא"ת אע"ג דלא קנו שביתה מעיו"ט מפני שלא הגיעו עדיין למקום הראוי לקנות שם שביתה, מ"מ כשירדו לקרקע ביו"ט יקנו שם שביתה, דהא לעיל תנינן אין תחומין למעלה מעשרה מי שבא בספינה והגיע לנמל לאחר שחשיכה מותר לירד ויש לו אלפים אמה ממקום שהגיע שם למטה מעשרה, וכדאמרינן לעיל (עירובין מג, ב) אמרו לו מה אנו לירד וכו' ואי אמרת אין תחומין למעלה מעשרה כי לא היו בתוך התחום קודם שחשיכה מאי הוי. וי"ל דשאני אדם שהוא לדעת עצמו ודעתו עכשיו לקנות שביתה במקום שיגיע שם לפיכך [קונה] אפילו לאחר בין השמשות, מה שאין כן במים דכיון שאינן לדעתן ואינן במקום הראוי לקנות שביתה בין השמשות שוב אינן קונין שביתה. וא"ת מאי שנא מישן לרבנן דאמרי במתני' (לעיל ע"א) דכיון שלא קנה שביתה בין השמשות לא יזוז ממקומו, ועד כאן לא פליג עלייהו ר' יוחנן בן נורי אלא משום דס"ל דנכסי הפקר קונין שביתה ובין השמשות קנה לו שביתה, הא לאו הכי [אי] לא קנה שביתה בין השמשות שוב לא קנה שביתה לאחר שיעור משחשיכה, ובין לר' יוחנן בן נורי בין לרבנן כיון שלא קנה שביתה לא יזוז ממקומו, והכי נמי בגשמים שירדו ביו"ט לא יזיזם ממקומם. וי"ל דשאני התם דכיון שהוא במקום הראוי לקנות שביתה והוא אינו ראוי לקנות שביתה שוב אינו קונה, וכיון שאינו קונה אף הוא אינו נגרר אחר אחרים שהוא לדעתו הוא עומד, אבל במים כיון שאינן בין השמשות במקום הראוי לקנות שם שביתה ולא קנה בין השמשות הרי (הכא) [הם] נגררים ביו"ט אחר אחרים והרי הן כרגלי כל אדם.
ושל אותה העיר הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר פירש רש"י ז"ל: ויש להם אלפים אמה לכל רוח, ואם עירב זה לצפון או לדרום אינו יכול להוציאן חוץ לאלפים אמה. ולקמן נמי בהא דאקשינן יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה, פירוש: אלמא לא קנו שביתה מחמת דעת אנשי אותה העיר, דאי משום דעת אנשי אותה העיר האי לישנא בעי מימר הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר דהיינו נמי אלפים אמה לכל רוח. ונראה לי כי לא היה צריך רבנו ז"ל לדחוק עצמו בזה, ואפילו לפי סברתו שהוא סובר שאין אחד מאנשי העיר שעירב יכול למלאות ולהוציא עמו למקום שעירב, דהכי קאמר: יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע ממקום מציאתן ולא מתחום העיר, ואי משום דעת אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה ואלפים מתחום העיר משחינן להן. אלא שעיקר דינו אינו נראה מחוור, דכיון דקיי"ל בדרבנן יש ברירה הרי הן כרגלי הממלא של אותה העיר. והכין מוכח בהדיא בשלהי פרק בתרא דביצה (לט, א) בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דמילא ונתן לחבירו, דר"נ אמר הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, ורב ששת אמר הרי הן כרגלי הממלא, וקא מוקי פלוגתייהו מעיקרא בבור אי דהפקר הוא אי דשותפי, דרב נחמן סבר בירא דשותפי הוא ומשום הכי הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו דקסבר בדרבנן יש ברירה, ומר מדידיה קא ממלא ומר מדיליה קא ממלא וכדאיתא התם. אלא הכא הכי פירושה: הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר, ואם זה עירב למזרח ממלא ומוליך עמו למזרח, והיינו דאקשינן יש להן אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעיא ליה, דכל אחד מהם יכול להוליכן למקום שביתתו. ואם אחר שאינו מן העיר מילא מהם ולא עירב אחד מאנשי אותה העיר, מוליכן אלפים אמה לכל רוח. ואם עירב אחד מן העיר למזרח ואחד למערב הרי זה הנכרי שמילא מהם לא יזיזם ממקומם, אלא אם כן עירבו כולם לרוח אחת או שלא עירב אחד מהן כלל, או שמילא אחד מאנשי העיר ונתן לו. וכן דעת הראב"ד ז"ל.
ושל עולי בבל הרי הן כרגלי הממלא פירוש: כרגלי הממלא לצורך עצמו, ואפילו נתנן לאחר מכן הרי הן כרגלי הראשון שמילא לעצמו, דכיון שהן לא קנו שביתה ואינן לדעת עצמן וכמו שכתבתי למעלה (ד"ה ביו"ט), הרי זה שמילא מהן ראשונה כבעלים, דיש ברירה והוברר הדבר דלדידיה עשהו והרי הן כרגליו. והכין מוכח בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דמילא ונתן לחברו דשלהי פרק בתרא דביצה (שם) לכאורה. ואפילו לפי גירסת הספרים דגרסי התם (ע"ב) דקמפלגי בהמגביה מציאה לחברו קנה או לא קנה חברו, וכל שכן למי שאין גורס שם קנה חברו אלא בהמגביה מציאה לחברו קנה או לא קנה, כלומר: קנה המגביה או לא קנה המגביה.
והא דקתני נמי ירדו ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם הממלא מהן קאמר, וכן תני לה בהדיא בתוספתא בשלהי פרק בתרא דביצה. והראב"ד ז"ל פירש: גבי גשמים שירדו ביו"ט ומעינות הנובעין דקתני הרי הן כרגלי כל אדם, היינו כרגלי כל אדם ממש, שאפילו מילא מהן ראובן הרי שמעון יכול להוליכו כרגליו ואפילו הן ברשותו של ראובן, אבל גבי בור של הפקר דקתני הרי הן כרגלי הממלא היינו כרגלי הממלא ממש. וטעמא דמילתא, דגשמים שירדו ביו"ט ונהרות המושכין שלא היו נוחין בין השמשות אינן ראויין לקנות שביתה כלל ואפילו יש להם בעלים, דלא עדיפי מימיו של אדם מגופו, והרי גופו אילו היה מהלך בין השמשות לא קנה שביתה כלל, וכיון שכן אף נכסיו כן. אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה שהרי נוחין הן אלא שאין להם עכשיו בעלים, כיון דמילא מהן זה הרי הן כנכסיו. והיינו דקתני הכא הרי הן כרגלי כל אדם והתם קתני כרגלי הממלא. עוד כתב הוא ז"ל: דאפילו בממלא מבור של הפקר הרי הן כרגלי הממלא דקתני, היינו דוקא בעודן שלו ולא נתנן לאחר, הא נתנן לאחר הרי הן כרגלי האחר. והביא ראיה מההיא דתנן לקמן במכלתין בפרק המוצא תפילין (עירובין צז, ב) ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו אפילו חוץ לתחום, אמרו לו לא תהלך זו יתר מרגלי בעליה, ואוקמה רב אשי בגמרא בחבית דהפקר, ור' יהודה כרבנן דהכא דסבירא להו דנכסי הפקר אין קונין שביתה, ואמרו לו מני ר' יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין שביתה, אלמא לרבנן דאמרי נכסי הפקר אין קונין שביתה, אפשר לפרש לא קנו שביתה גמורה ביד המגביה הראשון, אלא אם נתנה לאחר ואחר לאחר הרי היא כרגלי מי שהיא שלו בין ראשון בין אחרון. והא דאמרינן בפרק בתרא דביצה (שם) בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת גבי מילא ונתן לחברו בהמגביה מציאה לחברו קמפלגי מר סבר קנה ומר סבר לא קנה, דמשמע לכאורה דלכולי עלמא היכא דמילא לעצמו אע"פ שחזר ונתן לחברו הרי הוא כרגלי הממלא. י"ל דהכי קאמר במגביה מציאה לחברו קמפלגי רב נחמן סבר לא קנה, כלומר: המגביה, והלכך כשמסרה ממלא למי שמילא לו קנה עכשיו הוא לעצמו, ואע"פ שלא קנה לו הממלא מ"מ עכשיו הוא קונה לעצמו מן ההפקר. ורב ששת סבר קנה המגביה ואע"פ שלא נתכוין לקנות, דמ"מ כיון שלא קנה חברו ממילא הרי היא קנויה לו בהגבהתו. ואע"פ שחזר ומסר למי שמילא לו לא קנה אותו שמילא לו, לפי שהוא לא מסרה לו על דעת שהוא נותנה לו במתנה אלא על דעת שהיה סבור שקנה לו משעת מילוי, והלכך אינן כרגלי מי שנתמלאו לו אלא כרגלי הממלא. אבל לכולי עלמא היכא שמילא ונתן לו במתנה הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו. ולגירסת הספרים דגרסי התם במגביה מציאה לחברו קנה חברו או לא קנה חברו, נמי הכי פירושה: רב נחמן סבר קנה חברו הלכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו. ורב ששת סבר לא קנה חברו אלא המגביה הוא שקנה, וכשמסרן לחברו לא בתורת מתנה מסרן לו אלא על דעת שהן שלו ואינן שלו, הלכך הן כרגלי הממלא דעדיין ברשותו הן. אבל אם מילא לעצמו ואחר כך נתנן לחברו, לכולי עלמא הרי הן כרגלי מי שהן שלו בשעת הולכה. ומיהו אין ראייתו מכרעת דאיכא לאוקמה במגביה שלא לזכות בהם אלא כמה שישתה מהם, וכן הבא אחריו לא נתכוין לזכות אלא כמה שישתה מהם, וכן כולם. ובענין זה שייך לשנות נותנה לחברו וחברו לחברו להוציאם כמה פרסאות, אף על פי שמוציאין אותן כמה פרסאות חוץ לתחומו של מגביה ראשון. וכן פירשו שם בתוספות (להלן עירובין צז, ב ד"ה הכא). ועוד דקשיא לי לדברי הרב ר"א ז"ל דבשלמא אי אמרינן דהרי הן כרגלי הממלא, היינו טעמא משום דאמרינן איגלאי מילתא דהיינו בעלים וקנו שביתה כרגליו, אלא אי אמרינן דהרי הן כרגלי האחרון א"כ לא קנו שביתה כלל, דאם איתא דקנו שביתה כלל ביד הממלא האיך נתבטלה אותה שביתה באמצע יו"ט וקנו שביתה אחרת, הא לא אפשר. ואם תאמר שלא קנו שביתה ביד הממלא אף הן כרגלי כל אדם אפילו בעודן של ממלא. ולפיכך כלשון הראשון נראה עיקר. וכן כתבו בתוס' (להלן עירובין מו, א ד"ה נהרות) בשם רש"י ז"ל. אחרי כן מצאתי להראב"ד ז"ל שנשמר מן הקושיא הזאת שם בפרק המוצא תפילין ואמר: דלא אמרו שהיא כרגלי הממלא מטעם ברירה, דלא שייך ברירה במה שאדם זוכה בו מן ההפקר אלא בחלוקת השותפין וכיוצא בזה. אלא טעמא דמילתא משום דכיון דנייחי בין השמשות אלא שלא היו להם בעלים, עכשיו שיש להם בעלים הכניסום בכלל נכסיו, וכשנתנן לאחר הרי הם ג"כ בכלל נכסיו של שני, מה שאין כן בנהרות המושכין דהכל יודעין דלא עדיפי מגופו דאינו קונה שביתה אם לא היה נח בין השמשות, והלכך אפילו מילא מהן אין להם שביתה כלל.
ואמאי ליקנו שביתה באוקיינוס מדלא מסיים בה כדמסיים באידך דלקמן, שמעת מינה אין תחומין למעלה מעשרה דאי יש תחומין ליקני שביתה באוקיינוס, שמעינן מינה דאפילו למ"ד אין תחומין קא קשיא ליה. והיינו טעמא כדכתבינן לעיל (עירובין מג, ב ד"ה האי) דמים על גבי מים היינו הנחתן, ואף על פי שהעבים אינן שותין מן המים שבקרקע הים אלא מן העליונים, הרי אנו רואין את המים כולם כגוף אחד שהוא מונח בקרקע וכולן קנו שביתה למטה בקרקע. ומיהא נמי שמעינן דאפילו למאן דאמר אין תחומין, מי שקנה שביתה שלמטה מעשרה ויצא מתחומו אפילו דרך קפיצה, כשיגיע למטה מעשרה לא יזוז ממקומו דמכל מקום הרי הוא חוץ מתחומו, וכדאקשינן ליקנו שביתה באוקיינוס ואף על פי שבאו מלמעלה מעשרה, וכדכתבינן לעיל (עירובין מג, א ד"ה בעי).
לימא דלא כר' אליעזר אבל כר' יהושע דאמר (תענית ט, ב) מלמעלה הן שותין לא קשיא, דכל שלא היה מעולם למטה לארץ דין הוא שלא יקנה שביתה למעלה מעשרה.
ומיא בעיבא מיבלע בליעי כל שכן דהוו להו נולד וא"ת ומאי שנא ממשקין שזבו דלא אסרינן להו לכולי עלמא משום נולד אלא משום גזירה דשמא יסחוט (בביצה ג, א). י"ל דשאני התם דהוה להו כאוכלא דאפרת. וא"ת לשני ליה הא מני ר' שמעון היא דלית ליה נולד (ביצה ב, ב). י"ל דבנולד כי האי אפילו ר' שמעון מודה משום דמים בעבים לא מינכרי הוו להו כדבר מחודש לגמרי, וכאפר שהוסק ביו"ט דלכולי עלמא אסור אלא א"כ ראוי לצלות בו ביצה.
Rashba on Eruvin 45b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
Ritva
גמרא בעי רבא מאי קסבר ר׳ יוחנן בן נורי מי סבר חפצי הפקר קונין שביתה ובדין הוא דלפלגו בכלים דהפקר והא דקא מפלגי באדם להודיעך כחן דרבנן. וא״ת אדרבה לפלגו בכלים להודיעך כחו דר׳ יוחנן בן נורי דהוי לקול׳ שהם קונים שביתה. וי״ל דהאי חומרא היא דאלו לרבנן כיון שאינן קונין שביתה עכשיו במקומן הרי הם נגררין אחר המוצאן והם כרגלי המוצא להוליכן לכל מקום שהוא הולך מה שאין כן לרבי יוחנן שאינו יכול להוליכו אלא אלפים אמה ממקומן והכי אמרינן לקמן להדיא מהו דתימא הלכ׳ כר׳ יוחנן בין לקולא ובין לחומרא קמשמ׳ לן דאלמא שביתת כלים חומרא היא לר׳ יוחנן בן נורי. אמר רב יוסף ת״ש גשמי׳ שירדו בעי״ט יש להם אלפים אמה לכל רוח פי׳ לפי שהם קונים שביתה במקומן. ומהכא הוא דבעי רב יוסי לאוכוחי דנכסי׳ הפקר קונין שביתה במקומן לר׳ יוחנן בן נורי. ואם ירדו בי״ט הרי הם כרגלי כל אדם פי׳ דכיון שלא קנו שביתה בבין השמשות. שוב לא יקנו שביתה לעצמן לאותה שבת ואפי׳ למ״ד דחפצי הפקר קונין שביתה וכיון שאין קונין שביתה לעצמן הרי הם נגררין אחרי המוצאן להיותן כרגליו וכדאמרי׳ רבנן בנכסי הפקר שהם כרגלי המוצאן וא״ת ומ״ש מאדם הבא בספינה למעלה מעשרה בבין השמשות שלא קנה שביתה מפני שהיה במקום שלא היה ראוי לקנות שביתה למ״ד אין תחומין למעלה מעשר׳ ואעפ״כ הם קוני׳ שביתה כשיגיעו למטה מעשרה והכא נמי נימא הכי כיון שהיו הגשמים בבין השמשו׳ במקום שלא היו יכולין לקנות שביתה וי״ל דשאני התם אדם שהוא הולך אחר דעתו ועצמו וכל שאינו ראוי לקנות שביתה בתחלת שבת הוא קונה אחרי כן כיון שדעתו עכשיו לקנות שביתה אבל מים וכלים שאינם לדעתם שלא קנו שביתה בבין השמשות לא יקנו שביתה לעצמן והרי הם נגררין אחר אדם המוצאן:
לא ס״ד דנימ׳ דלדברי הכל חפצי הפקר אין קונים שביתה דלהוי טעמא דמתני׳ דגשמים משום בני העיר דהא אשכחן מתני׳ דמוכח מינה דנכסי הפקר קונין שביתה דתנן וכו׳ בור של יחיד כרגלי היחיד פירש ודוקא נקט בור מפני שמימיו מכונסין אבל מים נובעים דניידי אינן קונין שביתה כלל והרי הם כרגלי הממלא וכדתניא לקמן גבי נהרו׳ ומעינו׳ והכי איתא במס׳ י״ט:
ושל אנשי העיר כרגלי אותה העיר פרש״י ז״ל ויש להם אלפים אמה לכל רוח של עיר ואם עירב אחד מהם לצפון או לדרום אינו יכול להוציאם חוץ לאלפים אמה. ואין פי׳ זה נכון דהיינו למ״ד אין ברירה אבל כיון דקיימא לן בדרבנן יש ברירה הרי הם לכל אחד בני העיר כרגלי הממלא דאמרי׳ הוברר הדבר שזה חלקו המגיעו והדין מוכח בשלהי פ׳ בתרא די״ט בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת גבי מלא מים ונתן לחבירו דרב נחמן דאמר כרגלי מי שנתמלא ורב ששת אמר כרגלי הממלא וקא מוקים תלמודא פלוגתייהו מעיקרא ברור אי דהפקרא הוא או דשותפי כי הא דרב נחמן סבר בירא דשותפי הוא ומ״ה הם כרגלי מי שנתמלא ליה דקסבר דבדרבנן יש ברירה ומר מדיליה קא ממלא ומר מדייליה קא ממלא וכדאי׳ התם הילכך הפי׳ הנכון דהא דקתני כרגלי אותה העיר היינו שהם כרגלי הממלא ואם זה עירוב לצפון הוליך עמו לצפון ואם זה עירוב לדרום מוליך עמו לדרום ואם א׳ שאינן מבני העיר מלא מהם אם לא עירב אחד מבני העיר לשום מקום הרי זה מוליכו בכל תחום העיר כרגלי בני העיר שהם רגלי הבעלים ואם אחד מבני העיר עירב לצפון אין זה מוליכם אלא לאלפים אמה לרוח צפון ואם אחד מבני העיר עירב לצפון וא׳ מבני העיר עירב לדרום נעשה זה שאינו מן העיר חמר גמל ולא יזיזם ממקומם אלא א״כ מילא אחד מבני העיר ונתן לו וכן פי׳ הראב״ד ז״ל.
ושל עולה בבל כרגלי הממלא פרש״י ז״ל דכל מילי דהפקרא מאן דנקיט ליה קני ליה והם כרגליו אליבא דרבנן דסבי׳ להו דחפצי הפקר אינן קונים שביתה ואפי׳ נתן מהם לאחרים אחר שמלא אותן לצרכו הרי הם כרגליו של הממלא וכן פי׳ בתוספות וטעמא דמילתא דמידי דהפקרא לרבנן כיון דלא קני שביתה לנפשיה כי מטא לידי דמאן דזכי ביה ס״ל כבעלים דאמרי׳ יש ברירה וכיון דהוברר הדבר דלדידיה נינהו הרי הן כרגליו כדתנן הבהמה וכלים כרגלי הבעלים והכין מוכח׳ בפלוגת׳ דרב נחמן ורב ששת גבי מלא מים נותן לחבירו לפום פשטא לכלא נסחי דגרס׳ התם וכדכתיבנא התם בס״ד: ויש מקשים מהא דתנן לקמן בפרק המוצא תפלין ר׳ יהודה אומר נותן חבית לחבירו וחבירו לחבירו אפי׳ חוץ לתחום אמר לו לא תהלך זו יותר מרגל בעלה ואוקמא רב אשי בחבית דהפקרא ומיא דהפקרא ורבי יהודה סבר כרבנן דהכא דבחפצי הפקר אינם קונים שביתה ואמר לו סבי׳ להו כר׳ יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונים שביתה אלמא לרבנן דאמרי נכסי הפקר אינם קונים שביתה לא קנו שביתה גמורה אף כיד המגביה הראשון ואם נתנם לאחר ואחר לאחר הרי הם כרגלי מי שחזר וזכה בהם ואפי׳ הם מאה או יותר ומפני כן פי׳ הראב״ד ז״ל. שלא אמר כאן כרגלי הממלא אלא בעודם ברשותו אבל אם נתנם לאחר הרי הם כרגלי אותו וכו׳ הטעם בפרק המוציא תפלין שאומר בדבר שאדם זוכה מן ההפקר יש ברירה שאלו כן הא ודאי מיד הוה כרגליו לכל אותו היום אבל ודאי לא שייך לומר ברירה אלא בדבר הבא בחלוקת השותפין וכיוצא בה. וא״ת א״כ אפילו כשהיו ברשותו של ממלא למה הם כרגליו אחר שלא הוברר הדבר שהוא שלו ועוד דכיון דאמרת דכשהיו ברשותו קנו שביתה היאך נתבטלה אותה שביתה באמצע י״ט וקנו שביתה אחרת אלא על כרחך אם קנו שביתה בידיו של ראשון שוב לא תתבטל כל אותו היום ואם לא קנו שביתה בידו כשהגביהן מפני שלא הוברר לו אף כשהן בידו וברשותו יהיה כרגלו כל אדם הנוטלין. והוא תי׳ ז״ל דמאי אין ברירה בדבר שאם זוכה מן ההפקר אלא דכיון שלא קנו שביתה לעצמן הכניסום בכלל נכסיו מיהת בעודן ברשותו וכשחזר ונתנן לאחר נתבטלה שביתו וקנו שבית׳ כרגלי מי שבאו לידו ואין אומרים שלא תתבטל שביתת בעלים בי״ט אלא במי שהיו בעלים גמורים מערב י״ט ממש או על ידי ברירה. ואין דברים אלו מחוורים בעיני רבותי. ויותר נראין דברי רש״י ז״ל ובעלי התוספות ז״ל. וההיא דבפרק המוציא תפלין כבר פירשוה בתוספו׳ דההוא מיירי במגביה החבית שלא לזכות בכולה אלא במי שישתה ממנה בלבד וכן כל אחד ואחד מן הבאים אחריו לא נתכוון לזכות אלא במה ששות׳ ובענין זה שייך לומר שפיר שנותנה לחבירו וחבירו לחבירו וכל אחד מוליכה כרגליו בעודה ברשותו ומוציאין אותה כמה פרסאות חוץ לתחומו של ראשון. ואתיא סוגיא מס׳ י״ט דפלוגתא דרב נחמן ורב ששת כפשוטה אע״פ שכבר פירשה הראב״ד ז״ל שטתיה וכדכתבנ׳ התם בס״ד. ותניא בבריתא בור של שבטים יש להם אלפים אמה לכל רוח קשיין אהדדי אלא לאו ש״מ הא רבי יוחנן בן נורי והא רבנן וא״ת ולא הוצרך להביא אלא הבריתא הזאת דקתני בהדיא שיש להם אלפים אמה לכל רוח דאלמא נכסי הפקר קונין שביתה ועל כרחיך הא מני ר׳ יוחנן בן נורי הוא. וי״ל דאי מהא בלחוד הוה דחי ליה בטעמא משום דבני העיר דעתן עליהם וכגון שהם בסמוך חוץ העיר תוך התחום אבל השתא דקתני במתני׳ ושל עולי בבל כרגלי הממלא ואלו של עולי בבל היינו בור של שבטים אלמא לא היו אנשי העיר דעתן עליהם כי רחוקים הם מן העיר הילכך על כרחין הא ר׳ יוחנן בן נורי והא רבנן. ואמאי לא תימא ליה מגופה דאי ס״ד בגשמים הסמוכים לעיר עסקי׳ האי יש להם אלפים אמה לכל רוח דמשמע הגשמים גופייהו קנו לה לשביתה ולאו מדעת בני העיר דאי משום דעתן של בני העיר האי לישנא בעי למימר הרי הם כרגלי אותה העיר דהיינו נמי אלפים אמה לכל רוח ע״כ ואזדא רבינו ז״ל לפיר׳ שפיר׳ למעלה דכי אמרינן כרגלי אותה העיר פירשו שיש להם אלפי׳ אמה לכל רוח של עיר וכבר כתבנו לעיל שאין פירושו נכון ואף לפי שטתו אין הפיר׳ נכון דאכתי איכא הפרשה בין כשאומר אלפים אמה לכל רוח או כשאומר כרגלי אותה העיר דכי קתני יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע שמודדין אלפים ממקומן ובמקום שכלתה המדה ואפי׳ באמצע העיר לא יזיזם ממקומן וכן היה לו לפר׳ דאי יש להם אלפי׳ לכל רוח דמשמע שמודדין ממקומן כרגלי אנשי העיר מבעי לי׳ דהיינו להוליכן בכל העיר ואלפים אמה לכל רוח. ולפי מה שפירשנו למעלה כרגלי אותה העיר ה״פ דהכא דהאי יש להם אלפים אמה לכל רוח דמשמע דאינם כרגלי הממלא. כרגלי אותה עיר מבעי ליה ויהא כל אחד מבני העיר יכול להוליכן למקו׳ שביתתו ואמאי לקנו שבית׳ באוקיינוס פי׳ כי אע״פ שהמים עמוקים למטה מעשרה ומן הסתם אין העבים מעלין אלא מאותם שעל פני אוקיינוס למעלה מ״מ אפי׳ באותן מים של מעלה יש בהם שביתה ואפי׳ למ״ד אין תחומין למעלה מעשרה דמים ע״ג מים זו היא הנחתן כדאי׳ בפ״ק דשבת וכגוף אחד חשיבי והיינו דפרכי׳ לה הכא להדיא ולא אמרי׳ בה תפשוט דאין תחומין למעלה מעשרה כדאמרינן בסמוך וה״נ שמעינן ממאי דכתיבנ׳ בפרקין לעיל דאפי׳ למאן דאמר אין תחומין למעלה מעשרה מי שקנה שביתה למטה מעשרה ויצא מן התחום למעלה מעשרה בקפיצה או בספינה כשחזר אחרי כן ליבשה שוב לא יזוז ממקומו דהא לכ״ע פרכי׳ הכא דלקנו שביתה באוקיינוס מעיקרא וכשחזרו ובאו ע״י העבים למעלה מעשרה ויצאו מתחומן הראשון והגיע בכאן למטה מעשרה שלא יזוז ממקומם וכדפרש״י ז״ל. לימא דלא כר׳ אליעזר דאי ר׳ אליעזר הא אמר כל העולם כלו ממי אוקיינוס הוא שותה. וא״ת ואפי׳ תהא למ״ד יש תחומין למעלה מעשרה דהכא לכ״ע פרכי׳ לה וי״ל דשאני התם דכיון שלא הי׳ לעולם למטה מעשרה ותמיד היו תלויים למעלה במאמר באויר דכ״ע לא קנו התם שביתה ופרקינן בעבים שנתקשרו מעי״ט ופי׳ ולא קנו שביתה באוקיינוס שכבר עלו לעבים שהם למעלה מעשרה קודם בין השמשות והיינו דפרכינן בסמוך דמ״מ לקנו שביתה בעבים למ״ד יש תחומין למעלה מעשרה ופרקי׳ מים בעבים מבלע בליעי פי׳ ולא חזו למקני שביתה ופרכי׳ דא״כ כ״ש דהוה להו נולד ואסור לטלטל ואפי׳ תוך ד׳ אמות וקושיין אפילו לר׳ שמעון דלית ליה מוקצה ולא נולד ואפי׳ בביצה שנולדה וכדאיתא בשמעתא קמייתא די״ט. וטעמא דמילתא משום דמודה ר״ש בנולד כזה שלא היה בעולם בע״ש ולא מינכרי בעבים כלל. והוו להו דבר מחודש לגמרי מה שאין כן בביצה שהיתה בעולם במעי אמה מיהת:
Ritva on Eruvin 45b · Sefaria · Edition: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729 · Public Domain
Meiri
מאחר שביארנו שנכסי הפקר אינן קונים שביתה והרי הן כרגלי כל אדם להוליכם למקום שעירב אף גשמים שירדו בערב יום טוב אעפ״י ששבתו בין השמשות אין להם שביתה ליתן להם אלפים אמה לכל רוח לבד אלא הרי הם כרגלי כל אדם להוליכם למקום שעירב וכל שכן אם ירדו ביום טוב עצמו שהרי לא היתה להם שביתה בין השמשות כלל שאם משביתת אוקיינוס שהוא ים הגדול שכל העולם שותה ממנו מצד שהוא מקיף כל העולם מי אוקיינוס נדות הן ואין שביתה לדבר שאינו עומד שהרי אף באדם המהלך אינו קונה שביתה וכן הדין בעבים. וכמו שאמרו מיא בעיבא מינד ניידי וטעם נולד אין בהם שהמים בעבים אין אומרי׳ בהם מבלע בליעי (וכן) [ואין] דין מוקצה בדבר הראוי במקומו שבא לכאן בהיתר ואין הפרש בהיתר זה בין נתקשרו העבים מערב יום טוב ויש לו סימן בהם ובין נתקשרו ביום טוב עצמו ובכלן הרי הן כרגלי כל אדם להוליכן לכל מקום שירצה. ומכל מקום זה שאמרנו בירדו מערב יום טוב שהן כרגלי כל אדם דוקא בגשמים שירדו רחוק מן העיר אבל גשמים שירדו סמוך לעיר דעת אנשי אותה העיר עליהן והרי הן כרגלי אנשי אותה העיר וסמיכות זה יראה כל שהיא להם במקום קרוב יותר משאר המקומות שדולין בהם עד שמתוך קורבתן נותנין דעתם עליהן (ונעין) [וענין] כרגלי אנשי אותה העיר הוא שאין אדם של עיר אחרת הבא בכאן על ידי עירוב יכול להוליכן לעירו אלא אלפים אמה מתחום זו העיר אבל אנשי העיר יכולין להוליכן כל אחד למקומו שעירב. וגדולי הרבנים פירשוה שאף אדם שבזו העיר אין יכול להוליכה למקום שעירב ואין להם במים אלו אלא אלפים אמה לכל רוח שדעת אנשי העיר פירושו על סתם העיר כל שלא עירבו. ומקשים עליהם שהרי בסוגייא זו אמרו יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה אלמא שענין כרגלי אנשי אותה העיר וענין אלפים אמה לכל רוח אינן בדין אחד אלא (אפ׳) [ענין] אלפים אמה לכל רוח הוא להיותה באלפים אמה ושלא להיות אחד מבני העיר שעירב מוליכן למקום שעירב ובענין אנשי העיר הוא להיות כל אחד מבני העיר מוליכם למקום שעירב. ומכל מקום הם מתרצים שלא אמרוה מצד הענין אלא מצד הלשון שכשהוא שונה אלפים אמה לכל רוח מורה שלא קנו שביתה מצד אנשי העיר היה לו לומר כרגלי אנשי אותה העיר ואעפ״י שהוא ענין אחד וכן יש צדדים אחרים בתירוצה שיוצא מהם דין אחר וכבר כתבנום באחרון של יום טוב:
בור של יחיד ר״ל מים המכונסין הרי הוא כרגלי היחיד ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר ואין אדם של עיר אחרת יכול להוליכן אלא אלפים אמה לכל רוח. ויש מפרשי׳ אף באחד מן העיר שעירב על הדרך שביארנו בסמוך בביאור כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל העשויים לעוברי דרכים והוא הנקרא בור של שבטים כרגלי הממלא. ונהרות המושכים ומעיינות הנובעים אעפ״י שהן של יחיד הרי הן כרגלי כל אדם. וכבר ביארנו ענינים אלו באחרון של יום טוב:
Meiri on Eruvin 45b · Sefaria · Edition: Chidushei HaMeiri on Eruvin, Warsaw 1914 · Public Domain
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה ובלבד שלא כו' והכלים כרגלי הבעלים דכל ד' אמות דכל חד כו' עכ"ל כתב מהרש"ל המגיה א"נ דכל ד' אמות דכל חד כו' טועה הוא דהוצרך רש"י לפרש כן דאל"כ למה לא יושיט כו' ואלמלא שהחפץ כרגלי הבעלים כו' אין כאן רשות למחיצה לענין כלים כו' עכ"ל ואין זה מספיק דאכתי מ"מ מהאי טעמא דהכלים כרגלי הבעלים לחוד הוי סגי ליה ולא איצטריך ליה דד' אמות דכל חד שוינהו כרה"י וההיא דמודד ובא וכלתה מדתו בחצי עיר לא איירי בחפציו אלא בחפץ אנשי העיר ודו"ק:
בא"ד כולה חדא רשותא היא וא"נ כלתה מדתו חוץ לעיר כו' עכ"ל כצ"ל ואינו תירוץ חדש אלא בכלתה מדתו בחצי העיר מותר לטלטל בכולה ע"י זריקה דכולה רשותא חדא היא במחיצות וא"נ שיהיה כלה מדת אלפים שלו מחוץ לעיר שאין שם מחיצות הוה חדא רשותא כולה רה"ר והוי שרי לטלטל ב' אמות כו' ודו"ק:
תוס' בד"ה להודיעך כחן כו' הוי קולא דהוי כרגלי המוצאן כו' עכ"ל ודאי דכן הוא דהוי קולא לזוכה הראשון דהוי כרגליו אבל בנתנו לאחר ה"ל למקבל חומרא שצריך להוליכו דוקא למקום עירוב שזוכה הראשון אם עירב למזרח או למערב אבל אם היו קונין המים שביתה אית להו אלפים אמה לכל רוח וניחא ליה לזוכה שני בכך שלא עירב למקום ולצד שעירב זוכה הראשון ולכך לא הוה פסיקא להו בקישייתם דבעו למימר דבכלים נמי להודיעך כחו דר"י בן נורי דהוי כח דהתירא לזוכה ומה שהביאו ראיה דהא דקונה שביתה הוה חומרא גבי כלים מהא דאמרינן לקמן ה"א הלכה כר"י בן נורי בין לקולא בין לחומרא דפי' קולא גבי אדם וחומרא גבי כלים דליכא לפרש כולה בכלים לקולא לגבי זוכה שני וחומרא לזוכה ראשון דא"כ למאי דקאמר קמ"ל דעבדינן כתרי קולי ה"ל תרי קולי דסתרן אהדדי אבל גבי אדם וכלים לא הוי כתרי קולי דסתרן כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:
בד"ה ליקנו שביתה כו' ולכך כשבאו בתוך עשרה קנו שביתה והיה להן אלפים כו' עכ"ל כתב מהרש"ל יש שמקשין איך שייך לקנות שביתה בי"ט שהרי גשמים היורדין ביום טוב אין קונין שביתה ונראה דלק"מ כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ואני מוסיף בקושיא למאן דאמר בישן דאינו קונה שביתה ואין לו רק ארבע אמות אמאי אינו קונה לו שביתה בשבת דבהא לא פליגי אם קונה בשבת שביתה אם לאו אלא אם חפצי הפקר קונין שביתה בין השמשות אם לאו ונראה דודאי דלק"מ ע"פ מה ששנינו לעיל לכ"ע מי שהוא סמוך לעיר תוך אלפים אם היה כוונתו לשבות שם קונה שם שביתתו והכא ה"נ היו מתכוונים לשבות בעיר כמ"ש התוס' לעיל ושנינו נמי לקמן מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר כו' ואמר שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים ומעיקרו ועד ביתו אלפים כו' הרי לך דמצי אדם במתכוין לקנות שביתה בין השמשות שלא במקומו רק כשהוא תוך אלפים שאינו מחוץ לתחומו ה"נ הכא שלא נכנסו לנמל משחשכה אבל ראו את העיר מרחוק על הים והיה דעתם לקנות שביתה בעיר כמ"ש התוס' לעיל וא"כ אי אין תחומין למעלה מי' הרי העיר לא הים חוץ מתחומן ושפיר קנו שביתה בעיר שניקנית לו כבר מבע"י שם וכשבאו בתוך י' דהיינו בעיר יש להם משם אלפים לכל רוח דומה ממש לעיר ולאילן ששנינו דכשבא לשם קונה שם שביתה שקונים לו כבר בין השמשות והשתא לא תקשי לך מגשמים היורדין בי"ט ומישן בדרך כיון דלא שייך בהו כוונה ודעת לא מקנו שביתה אלא באותו מקום שהיו שם בין השמשות ולא במקום אחר אף שאינו מחוץ לתחום והדברים ברורים למבין באין גמגום:
Chidushei Halachot on Eruvin 45b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Maharam
ברש"י ד"ה פתוחות לר"ה ואין להן דריסת רגל זו על זו דאי הוו וכו' וכ"ה בתוס' לקמן (עירובין דף מ"ה) דבור קטן סוף ע"א:
בתוס' ד"ה ליקנו וכו' עד ולכך כשבאו בתוך י' היה להם שביתה וכו'. מה שמשמע כאן בתוס' שיכול אדם לקנות שביתה לאחר שחשיכה בשבת עיין בספר ח"ש:
Maharam on Eruvin 45b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Gilyon HaShas
גמ' בגשמים הסמוכים לעיר עי' לקמן דף מז ע"ב תוס' ד"ה והכלים:
תוס' ד"ה בי"ט וכו' דהכל אחד עי' לקמן דף צז ע"ב תוס' ד"ה הכא בחבית:
Gilyon HaShas on Eruvin 45b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Eruvin, daf 45, Amud Bet, about 379 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 19 words
Opens “וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ…”
- Segment 218 words
Opens “הָיוּ שְׁלֹשָׁה וְהָאֶמְצָעִי מוּבְלָע בֵּינֵיהֶן — הוּא…”
- Segment 332 words
Opens “אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה —…”
- Segment 416 words
Opens “גְּמָ׳ בָּעֵי רָבָא: מַאי קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן…”
- Segment 526 words
Opens “וּבְדִין הוּא דְּלִיפְלוֹג בְּכֵלִים. וְהָא דְּקָמִיפַּלְגִי בְּאָדָם…”
- Segment 622 words
Opens “אוֹ דִילְמָא, קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי…”
- Segment 725 words
Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ…”
- Segment 818 words
Opens “אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן…”
- Segment 915 words
Opens “אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: ״חֶפְצֵי הֶפְקֵר אֵין קוֹנִין…”
- Segment 1021 words
Opens “יְתֵיב אַבָּיֵי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר…”
- Segment 1125 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּתְנַן: בּוֹר…”
- Segment 1213 words
Opens “וְתַנְיָא: בּוֹר שֶׁל שְׁבָטִים — יֵשׁ לָהֶן…”
- Segment 1313 words
Opens “אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: הָא — רַבִּי…”
- Segment 1436 words
Opens “כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ:…”
- Segment 157 words
Opens “הָא ״כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר״ מִיבַּעְיָא לֵיהּ!…”
- Segment 1614 words
Opens “אָמַר מָר: בְּיוֹם טוֹב — הֲרֵי הֵן…”
- Segment 1717 words
Opens “לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאִי כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר…”
- Segment 1810 words
Opens “אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הָכָא בְּעָבִים שֶׁנִּתְקַשְּׁרוּ מֵעֶרֶב…”
- Segment 1910 words
Opens “וְדִילְמָא הָנָךְ אָזְלִי, וְהָנָךְ אַחֲרִינֵי נִינְהוּ? דְּאִית…”
- Segment 208 words
Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָוֵי סָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם, וְסָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם…”
- Segment 2115 words
Opens “וְלִיקְנִי שְׁבִיתָה בְּעָבִים! תִּיפְשׁוֹט מִינַּהּ, דְּאֵין תְּחוּמִין…”
- Segment 229 words
Opens “לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: יֵשׁ תְּחוּמִין, וּמַיָּא בְּעֵיבָא…”
Sages named on this page
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Eruvin 45b · Segment 7 — “אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ מֵעֶרֶב יוֹם…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Eruvin 45b · Segment 10 — “יְתֵיב אַבָּיֵי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב…”
Original text
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ.
provided that the one does not carry anything from his four-cubit limit into that of his fellow.
הָיוּ שְׁלֹשָׁה וְהָאֶמְצָעִי מוּבְלָע בֵּינֵיהֶן — הוּא מוּתָּר עִמָּהֶן, וְהֵן מוּתָּרִין עִמּוֹ, וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִין זֶה עִם זֶה.
With regard to a case where there were three people in this situation, and certain parts of the four cubits of the middle one were subsumed within the respective limits of each of the others, so that he shared a certain area with each of them, he is permitted to eat with either of them, and they are both permitted to eat with him; but the two outer ones are forbidden to eat with each other, since they share no common area.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ, וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים. עֵירְבוּ שְׁתַּיִם עִם הָאֶמְצָעִית — הִיא מוּתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵם מוּתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ.
Rabbi Shimon said: To what is this comparable? It is like three courtyards that open into one another, and also open into a public domain. If the two outer courtyards established an eiruv with the middle one, the middle one is permitted to carry to the two outer ones, and they are permitted to carry to it, but the two outer courtyards are prohibited to carry from one to the other, as they did not establish an eiruv with one another.
גְּמָ׳ בָּעֵי רָבָא: מַאי קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי? מִסְבָּר קָא סָבַר: חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה.
GEMARA: Rava raised a dilemma: What does Rabbi Yoḥanan ben Nuri hold? Does he hold that ownerless objects acquire residence for Shabbat, i.e., even an article that does not belong to anyone acquires residence at the onset of Shabbat and can therefore be carried two thousand cubits in each direction?
וּבְדִין הוּא דְּלִיפְלוֹג בְּכֵלִים. וְהָא דְּקָמִיפַּלְגִי בְּאָדָם — לְהוֹדִיעֲךָ כּוֹחָן דְּרַבָּנַן, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הוֹאִיל וְנֵיעוֹר קָנָה, יָשֵׁן נָמֵי קָנָה, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא.
And according to this understanding, Rabbi Yoḥanan ben Nuri should by right have disagreed with the Rabbis even about utensils that were left in the field, i.e., that according to the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, ownerless utensils can be moved two thousand cubits in each direction. And the reason that they disagreed about a person is to convey the far-reaching nature of the stringent ruling of the Rabbis, that although there is room to say: Since a person who is awake acquires for himself two thousand cubits, he also acquires them if he is sleeping, the mishna nonetheless teaches us that the Rabbis did not accept this argument, and this is why the dispute is taught specifically with respect to a person.
אוֹ דִילְמָא, קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי בְּעָלְמָא: חֶפְצֵי הֶפְקֵר אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא: הוֹאִיל וְנֵיעוֹר קָנָה, יָשֵׁן נָמֵי קָנָה?
Or perhaps we should understand his position differently, that in general Rabbi Yoḥanan ben Nuri holds that ownerless objects do not acquire residence of their own. But here, with regard to a person, the reason is as follows: Since a person who is awake acquires for himself two thousand cubits, he also acquires them if he is sleeping.
אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — יֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ. בְּיוֹם טוֹב — הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם.
Rav Yosef said: Come and hear a solution to this dilemma from the following baraita : Rain that fell on the eve of a Festival has two thousand cubits in each direction, meaning that one is permitted to carry the rainwater within a radius of two thousand cubits. But if the rain fell on the Festival itself, it is like the feet of all people, as it did not acquire residence, and consequently one is permitted to carry this water wherever he is permitted to walk.
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: ״חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה״, הָא מַנִּי — רַבִּי יוֹחָנָן הִיא.
Granted, it is understandable if you say that Rabbi Yoḥanan ben Nuri holds that ownerless objects acquire residence; in accordance with whose opinion is this baraita ? It is that of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, and consequently the rain that fell on the eve of the Festival acquired residence in the spot where it fell.
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: ״חֶפְצֵי הֶפְקֵר אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה״, הָא מַנִּי? לָא רַבִּי יוֹחָנָן וְלֹא רַבָּנַן!
However, if you say that he maintains that ownerless objects do not acquire residence, in accordance with whose opinion is this baraita ? Neither that of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, nor that of the Rabbis, as it clearly indicates that rain acquires a place of residence even though it has no owner. Rather, we must say that Rabbi Yoḥanan ben Nuri is of the opinion that ownerless objects acquire residence, and this baraita is in accordance with his opinion.
יְתֵיב אַבָּיֵי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְאַבָּיֵי: וְדִילְמָא בִּגְשָׁמִים הַסְּמוּכִין לָעִיר עָסְקִינַן, וְאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר דַּעְתָּם עִילַּיְיהוּ!
Abaye sat and recited this tradition. Rav Safra said to Abaye: Perhaps we are dealing with rain that fell near a city, and the inhabitants of that city had it in mind, and that is why it acquires two thousand cubits in each direction.
אֲמַר לֵיהּ: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּתְנַן: בּוֹר שֶׁל יָחִיד — כְּרַגְלֵי יָחִיד, וְשֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר — כְּרַגְלֵי אוֹתָהּ הָעִיר, וְשֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל — כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא.
Abaye said to him: It should not enter your mind that such an understanding is correct, as we learned in a mishna: A cistern that belongs to an individual, its water is like the feet of that individual, the owner of the cistern, in that it may be carried wherever he is permitted to walk. And a cistern that belongs to a particular city, its water is like the feet of the people of that city, in that it may be carried wherever the inhabitants of that city may walk, i.e., two thousand cubits in each direction from the city. And a cistern that belongs to pilgrims from Babylonia on the way to Eretz Yisrael, meaning that it belongs to all Jews and has no particular owner, its water is like the feet of the one who draws the water, in that it may be carried wherever he is permitted to walk.
וְתַנְיָא: בּוֹר שֶׁל שְׁבָטִים — יֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ. קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי!
And it was taught in a baraita : A cistern that belongs to one of the tribes and has no particular owner, its water has two thousand cubits in each direction. If so, these two sources contradict each other, as the mishna teaches that water that belongs to the entire community does not establish residence, whereas the tanna of the baraita holds that it may be carried two thousand cubits from its place.
אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: הָא — רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, הָא — רַבָּנַן.
Rather, in order to resolve the contradiction, learn from here: This source, which states that the water may be carried two thousand cubits, was taught in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who says that even ownerless objects acquire residence; that source, which states that water that does not belong to any particular person is like the feet of the one who draws it, was taught in accordance with the opinion of the Rabbis, who say that ownerless objects do not acquire residence.
כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: הָכִי קָאָמַר רַב סָפְרָא, וְהָכִי אַהְדַּרִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְאַמַּאי לָא תֵּימָא לֵיהּ מִגּוּפַהּ? אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ גְּשָׁמִים הַסְּמוּכִין לָעִיר עָסְקִינַן — הַאי ״יֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ״?!
The Gemara relates that when Abaye came before Rav Yosef, he said to him: This is what Rav Safra said, and this is what I answered him. Rav Yosef said to him: And why did you not answer him from the baraita itself? If it should enter your mind that we are dealing with rain that fell near a city, how can you understand the statement that the rainwater has two thousand cubits in each direction?
הָא ״כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר״ מִיבַּעְיָא לֵיהּ!
According to your understanding, that the rainwater may be carried two thousand cubits because the inhabitants of the town had it in mind, the baraita should have said: The rainwater is like the feet of the inhabitants of that city. Rather, you must say that the inhabitants of the city did not acquire the water and that it may be carried within a radius of two thousand cubits, because the baraita was taught in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, that ownerless objects acquire residence.
אָמַר מָר: בְּיוֹם טוֹב — הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם. וְאַמַּאי? לִיקְנֵי שְׁבִיתָה בְּאוֹקְיָינוֹס.
The Gemara further examines the baraita cited earlier. The Master said: If rain fell on the Festival itself, it is like the feet of all people. The Gemara raises a difficulty: And why should this be? The water should have acquired residence in the ocean [ okeyanos ], where it was when the Festival began. And since the water went out on the Festival beyond its limit after it evaporated and formed into clouds, moving the water more than four cubits should be prohibited.
לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאִי כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר — הָא אָמַר: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִמֵּי אוֹקְיָינוֹס הוּא שׁוֹתֶה!
Let us say that this baraita was taught not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. Because if it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, he said: The entire world drinks from the waters of the ocean; that is to say, evaporated ocean water is the source of rain.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הָכָא בְּעָבִים שֶׁנִּתְקַשְּׁרוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב עָסְקִינַן.
Rabbi Yitzḥak said: Here we are dealing with clouds that were already formed on the eve of the Festival. Since these clouds were already formed before the Festival, the water did not acquire residence in the ocean or travel beyond its limit on the Festival.
וְדִילְמָא הָנָךְ אָזְלִי, וְהָנָךְ אַחֲרִינֵי נִינְהוּ? דְּאִית לְהוּ סִימָנָא בְּגַוַּיְיהוּ.
The Gemara asks: But perhaps those clouds that had already been formed on the eve of the Festival went away, and these clouds, from which the rain fell, are others that did acquire residence in the ocean? The Gemara answers: We are dealing here with a case where there is an identifying sign that these are the same clouds and not others.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָוֵי סָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם, וְסָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם לְהָקֵל.
And if you wish, say that there is another reason we are not concerned that these might be other clouds: This matter of whether or not they are the same clouds pertains to an uncertainty with respect to a rabbinic law, and the principle is that with regard to an uncertainty concerning a rabbinic law, one may follow the lenient understanding.
וְלִיקְנִי שְׁבִיתָה בְּעָבִים! תִּיפְשׁוֹט מִינַּהּ, דְּאֵין תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה. דְּאִי יֵשׁ תְּחוּמִין לִיקְנֵי שְׁבִיתָה בְּעָבִים!
The Gemara asks: Let the water acquire residence in the clouds, where it was when the Festival began, and its limit should be measured from there. Since the baraita taught that the water is like the feet of all people, if so, resolve from here another dilemma, and say that there is no prohibition of Shabbat limits above ten handbreadths, and one is permitted to travel more than two thousand cubits above this height. For if there is a prohibition of Shabbat limits above ten handbreadths, let the water acquire residence in the clouds.
לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: יֵשׁ תְּחוּמִין, וּמַיָּא בְּעֵיבָא מִיבְלָע בְּלִיעִי.
The Gemara rejects this argument: Actually, I can say to you: There is a prohibition of Shabbat limits even above ten handbreadths, and the water does not acquire residence in the clouds because it is absorbed in the clouds. Since water does not exist in its usual state within the clouds, but rather takes on a different form, it does not acquire residence there.