Eruvin 45a

והא תנן רבי אליעזר אומר מי שיצא חוץ לתחום ב' אמות יכנס אבל ג' לא יכנס מאי האי שיעורא דנקט לאו ר' אליעזר לטעמיה דאמר במתניתין גבי ד' אמות שנתנו חכמים ליוצא חוץ לתחום דהוא באמצען שיש לו לכל צידיו ב' אמות ולפיכך זה שיצא ב' אמות חוץ לתחום כיון דב' אמותיו דבוקות לו בתחומו סבירא ליה לרבי אליעזר דכמאן דמובלען בתחומיה דמו ומותר ליכנס אלמא מילתא היא. ללישנא קמא הויא תיובתיה אבל ללישנא בתרא לא נהירא לי דהא לא קאסרי ליה למהדר ומאן דגריס לה מפרש דכיון דהא לא הוו מובלעות אלא דבוקות ואפילו הכי שרי שמע מינה הבלעה דבר גדול הוא והיכא דמיבלען חד תחומא הוי:

ומדרבי אליעזר אותבת ליה למר הא פליגי רבנן עליה במתני':

לדבר מצוה מודו ליה ומתני' דמי שיצא ברשות דבר מצוה הוא וקאמר רבה לעיל דהבלעה לא מהניא:

ואפילו טובא יותר מארבע אלפים בתמיה והאמרת רישא היכא דלא מיבלען אלפים אית ליה ותו לא:

אמר רב יהודה אמר רב לא תימא אפי' טובא דלא שרי אלא אלפים והא אתא לאשמעינן דחוזרין בכלי זיינן ולא אמרינן כיון דנעשה מעשה ישליכו כלי זיינן מעליהן ולא יחללו שבת בחזרתן וטעמא מפרש לקמן:

דילמא להציל שאני ומי שיצא ברשות דמתניתין איכא לאוקמי בעדות החדש ובחכמה הבאה לילד אבל הבא להציל מאויבים יש לחוש שמא אויבים ירדפו אחריו הלכך אפי' טובא נמי יכנסו לעיר:

לא היו זזין משם ביוצאין חוץ לתחום להעיד על החדש מיירי במסכת ר"ה (דף כג:) לא היו זזין דמי שיצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות:

והבא להציל מן הגייס כו' וקאמר אלפים ותו לא ומתני' קתני כל היוצאין להציל חוזרין למקומן ואפי' טובא:

ומדרבי אליעזר קמותבת ליה למר משמע דרבה אמר אנא דאמר כרבנן וזה קשה ללשון שני דרש"י דרבה אית ליה הבלעת תחומין מילתא היא לענין ליכנס ולרבנן לית להן הבלעה כלל:

אי מצלח אי לא מצלח וא"ת א"כ היכא דריש ר' דוסתאי דמחללין עליו השבת דלמא חול היה אי משום דמספקא ליה דכתיב וישאל דוד הא מסקינן אי מצלח אי לא מצלח ויש לומר דמוכחא מילתא מדקאמר נלחמים בקעילה דקרי ליה מלחמה ומסר דוד נפשיה עליה אע"פ שלא באו אלא על עסקי תבן וקש שמע מינה דמחללין עליה נמי את השבת:

דאי ר' אלעזר האמ' כל העולם כולו מאוקינוס הוא שותה איתה לדר' אלעזר בהדא ברייתא כתובה בפר' א' דמסכת תעניות תניא ר' אליעזר אומ' כל העולם כולו מאוקינוס הוא שותה שנ' ואד יעלה מן הארץ:

ודחי שאני הכא דהא שבת באויר מחיצות מבעוד יום ואקשינן והיכא דלא שבת באויר מבע"י לא והתנן ר' אלעזר אומר שתים יכנס והנה זה עכשיו יצא חוץ לתחום ולאו מבע"י שבת [באויר] במחיצות מאי לאו ר"א לטעמיה דאמר מי שישן ולא ידע עד שחשכה יש לו ד' אמות והוא באמצען והני ד' אמות דיהבו ליה רבנן כמאן דמיבלען בתחומיה דמי לפיכך תני שתים יכנס א"ל ומדר' אלעזר מותבת ליה לרבה א"ל [אין] דשמיעא לי מיניה דמר דרבה דאמר עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אלעזר דאמרי מי שיצא חוץ לתחום אפי' [אמה] אחת לא יכנס אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מודו ליה ומתני בדבר מצוה היא דקתני מי שיצא חוץ לתחום אפי' [אמה] אחת לא יכנס לא לדבר הרשות. פי' ברשות ב"ד:

מתני' כל היוצאין להציל חוזרין למקומן אוקימנא חוזרין בכלי זיינם למקומן.

רב נחמן בר יצחק אמר בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם אלפים אמה ותו לא. ובזמן שיד נכרים תקיפה על ישראל אפילו טובא.

אמר רב יהודה אמר רב נכרים שצרו על עיירות של ישראל מחללין עליהן את השבת ויוצאין עליהן בכלי זיין תניא נמי הכי כו' בד"א שבאו על עסקי נפשות אבל באו על עסקי ממון אין יוצאין עליהן בכלי זיין ואין מחללין עליהן את השבת ובעיר הסמוכה לספר פי' על שפת הים.

אפילו לא באו אלא על עסקי תבן מחללין עליהן השבת ויוצאין בכלי זיין.

אמר רב נחמן בבל כעיר הסמוכה לספר דמיא תרגימא נהרדעא.

קעילה עיר הסמוכה לספר היתה והן לא באו אלא על עסקי תבן וקש וישאל דוד בה' האלך כו' ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה מאי קמבעיא ליה כו':

מתני' מי שישן בדרך ועמד והרי הוא קרוב לעיר כו' פי' כיון שהיה בדעתו מתחלה לילך בזו העיר אע"פ שעכשיו לא הזכיר כלום.

ומדר' אליעזר מותבת ליה למר כלומר: דכיון דרבנן פליגי עליה דילמא רבה כחכמים סבירא ליה, ופריק אין משום דשמיע ליה רבנן לר' אליעזר בדבר מצוה. ומשמע דדוקא לדבר מצוה הא באונס או בשגגה כההיא דנחמיה דלעיל (עירובין מג, ב) לא, דהא אמרינן (מד, א) וקמבעי ליה אי הלכה כר' אליעזר או לא, אלמא אפילו בהא פליגי. ואינו נראה לומר דהיינו דוקא לרב חסדא ורבא ור"נ בר יצחק ור"נ ב"ר יעקב, אבל לרבה אפילו רבנן מודו בה ואין הלכה כר' אליעזר. חדא דמיקל והלכה כדברי המיקל בעירוב, ועוד דאפשר דאפילו רבה מודה בה דהלכה כר' אליעזר, ואע"ג דאיהו אמר הבלעת תחומין לאו מילתא היא, והא משמע דהדר ביה דהא שתיק לאביי כי אקשי ליה מהא דר' אליעזר. ואפילו תאמר דלא שתק להודות כדבריו, מ"מ יש לך לומר דרבה מחלק בין הבלעה זו לאותה הבלעה דיוצא ברשות כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה דאמר דלדבר מצוה מודו ליה, והלכך מסתמא לא רמיא פלוגתא בהא בין רבה לרב נחמן. ועוד דאפילו פליג בה רבה כיון דרב נחמן ורב חסדא ור' נחמיה עשו בה מעשה רב. ומשמע נמי דבין רבא בין רב נחמן בר יצחק מודו בה. ורב שימי בר חייא נמי דפליג עליה דרבה ואביי נמי דקאי כרב שימי, מהני כולהו שמעינן דהבלעת תחומין מילתא היא. אלא דמיהא דרב שימי ואביי לא שמעינן אלא ביוצא לדבר מצוה.

הא דאיצטריך למימר מאי לאו ר"א לטעמיה. היינו משום דלא תימא דטעמא דר' אליעזר משום דשתים לא קניס אבל טפי קניס. כיון דאוקימנא טעמא דר' אליעזר משום הבלעת תחומין האי שתים יכנס דקאמר לאו שתים גמורות קאמר, דהא כיון דס"ל הוא באמצען אם כן אין כאן הבלעה אלא נשיקת תחומין, ושתים פחות משהו קאמר, וכדאמרינן בשלהי פרקין (להלן עירובין נב, ב) דאקשינן שתים יכנס והתניא ר' אלעזר אומר אחת יכנס שתים לא יכנס, ופרקינן לא קשיא הא דעקר חדא וקאי בתרתי, פירוש: שעומד באמה השניה, הא דעקר תרתי וקאי בתלת, כלומר: שיצא לגמרי מן השתים ועומד בשלישית דאין כאן הבלעה.

תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה וכו' וא"ת ומנא ליה דבשבת הוה, דאי משום דכתיב וישאל דוד הא אוקימנא דהא קא שיילי אי מצלח אי לא מצלח. וי"ל דמיתורא דקרא קא דייק מדכתיב והמה שוסים את הגרנות, דלמה ליה לקרא למכתב והמה שוסים ומאי נפקא מינה, אלא לענין שבת קמ"ל. [ואינו מחוור, אלא הכא דעיקרא דמלתא לא מייתי לה אלא משום שלא באו [אלא] על עסקי ממון ומסר דוד נפשו עליו משום דסמוכה על הספר היתה דמינה (על) [כל] שהיא סמוכה על הספר עסקי ממון כעסקי נפשות, הלכך אפילו בשבת יוצאין להציל. וזה עיקר].

ר"מ אומר דלא יכנס אלא קנה שם שביתה ואע"פ שלא אמר כלום. ולא דמיא לההיא דר"ג ור' עקיבא (לעיל עירובין מא, ב) דאמרו לו מה אנו לירד, והתיר להן ר"ג הואיל והיו בתוך התחום קודם שחשיכה, דשאני התם שהיתה הספינה מהלכת ודעתם היה על העיר כל זמן שהן תוך התחום, אבל הכא שהיתה דעתו לשבות כאן הרי קנה כאן שביתה. ועוד נראה לי משום דסמוכין היו על ר"ג שהיתה שפופרת בידו ומסתכל בה. ותדע לך מדאמרו לו מה אנו לירד, ולא לענין הוראה שאלו כן שהרי נחלקו עליו בדבר זה, אלא אם היו בתוך התחום קודם שחשיכה שאלו ממנו. ור' יהודה דקאמר הכא יכנס, סבר כיון שהוא רוצה ללכת אל העיר ואילו היה יודע שהיה בתוך התחום היה נכנס, מסתמא דעתו לקנות שביתה עם אנשי העיר כל זמן שהוא בתוך תחומם ודעתו להיות נגרר אחר אנשי העיר, והלכך אע"פ שלא ידע והיה בדעתו לשבות כאן מחמת שהיה סבור שהוא רחוק מן העיר, אפ"ה הולכין אחר כוונתו ויכנס. וכתב הראב"ד ז"ל: דדוקא בשלא אמר בשפתיו תהא שביתתי במקומי, אבל אמר תהא שביתתי במקומי הרי עקר בפיו שביתתו מן העיר וקנה כאן שביתה. והביא ראיה מהא דתנן לקמן (עירובין מט, ב) דהאומר שביתתי תחת האילן לא אמר כלום ולרב לא יזוז ממקומו, ולא אמרינן כיון דאילו היה יודע זה שלא קנה שביתה תחת האילן בענין זה לא היה עוקר שביתתו בפירוש ממקום רגליו, [אלא אמרינן דכיון שעקר שביתתו בפירוש ממקום רגליו] לא קנה שם עוד שביתה, והכא נמי דכותה ולא איכפת לן בטעותו.

והא תנן ר׳ אליעזר אומר שתים יכנס פי׳ יכנס לעירו אלמא הבלעת תחומים מילתא היא למימר כיון דעל על והיינו דאמרי׳ מאי לאו ר׳ אליעזר לטעמיה דאמר הוא באמצען כלומר דארבע אמות שנתנו חכמים למי שיצא חוץ לתחום הוא עומד באמצען ויש לו שתי אמות לכל צד ונמצאו אמותיו של זה מובלעים בתחומו דעקר חדא וקאי בתרתי וזה שהצרכנו לומר ר׳ אליעזר לטעמיה פירשו בתוס׳ דאי הוה סבר שיש לו ד׳ אמות לכל רוח מצי׳ לומר דהא דקתני שתים יכנס לאו בהבלעה הוא אלא משום דשתי אמות לא חשיבי כלום וכאלו לא יצא דמי אבל השתא דס״ל שהוא באמצען הא ודאי שתי אמות חשיבי וטעמא דנכנס היינו משום דהבלעת תחומין.

ומדר׳ אליעזר קא מותבת ליה למר כלומר מאי קושי׳ מיחידאה דפליגי רבנן עליה ופרקי׳ דשמיע ליה מיניה דרבה גופיה דמודו רבנן בדבר מצוה כלומר שמי שיצא מתחומו. והוא רחוק שני אמות שיכול ליכנס לתחומו לדבר מצוה ומשנתינו שהלך לדבר מצוה אף חזרתו צורך דבר מצוה חשיב דבדבר מצוה החזרה כהליכה וא״כ ה״ל לרבה למימר בה הבלעת תחומין. וא״ת מ״מ מה שקשה לו בתחלה ממערה דדילמא ההיא רבי אליעזר היא דעבוד הבלעה בדבר הרשות דקים ליה דההיא דכ״ע היא. וי״מ דלאו דוקא דבר מצוה אלא לכל שיצא ברשות ודר׳ אלעזר יצא באיסור אבל מערה ומשנתינו יצאו בהיתר כי במערה יש לו שני תחומין בשני הפתחים ובמשנתינו נתנו לו חכמים תחום שני תוספות:

ולענין פסק י״א שאין הלכה כרבי אליעזר דהא אמרי׳ הכ׳ באתמהה ומדר׳ אליעזר מותבת ליה למר. ועובדא דנחמיה אפילו לרבנן הוא כדכתיבנא לעיל ואחרים פוסקים כרבי אליעזר משום דקיימא לן הלכה כדברי המקיל בעירוב ואפי׳ במקום שנחלקו יחיד ורבים כדאיתא לקמן בפרקין. ובשמעתין הכי אמרינן היכי מותבת לרבה מדרבי אליעזר דאיהו אמר לך דכרבים ס״ל ולית ליה הלכה כדברי המקיל בעירוב. ודילמא להציל שאני. פי׳ שהקלו בפקוח נפשות טפי וכי קתני היוצא ברשות היינו בשיוצא לעדות החדש אי נמי בחכמה הבאה לו לילד דאיכא סכנה כולי האי דאלו ביוצא להציל שמא ירדפו עכומ״ז אחריהם וצריכים לחזור עד עירובו:

תנא קעילא עיר הסמוכה לספר היתה וא״ת ומנ׳ לן דשבת היתה דאי משום דכתיב וישאל דוד ביי׳ הא אוקמנ׳ דשייל אי מצלח או לא (למה כתבי׳) אלא ודאי לענין שבת קמ״ל אי נמי דאפילו תימא דבחול היה מעשה מ״מ שמעינן ממה שמסרו עצמן על עסקי תבן וקש משום דסמוכה לספר היתה. ומינה דכל שהיא סמוכה לספר עסקי ממון כעסקי נפשות ויוצאין עליו להציל אפי׳ בשבת:

מתני׳ מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר פי׳ מי שישב בדרך בין השמשות והיה נעור אלא כי מפני שהיה יושב לא הכיר שהיה קרוב לעיר וכשעמד על עמדו אחרי שחשכה ראה שהיה בתוך תחום העיר בין השמשו׳ לא יכנס פרש״י ז״ל לא יכנס לעיר להיות כבני העיר ושיהיו לו אלפים אמה לכל רוח של עיר אלא יקנה שביתה במקומו למדוד משם אלפים לכל רוח ובמקום שכלתה מדתו לא יזוז ממקומו ואפי׳ כלתה מדתו בתוך העיר וכדאי׳ לעיל ומיהו מנין שלא תכלה מדתו אלא חוץ לעיר ואע״פ שהוא עומד בתוך תחום העיר וכדאי׳ לעיל מפני עבור של עיר שאינו במנין תחום העיר והוא במדת תחומו של זה ולהכי קתני לא יכנס. ד״ר מאיר פי׳ דס״ל לר׳ מאיר דכיון דנעור היה לא נתכוון להיות כבני העיר הרי שביתתו במקומו ואפי׳ לא אמר כלום ולא דמיא לההוא דר׳ יהושע ור׳ עקיבא היו באין בספינה שאמר להם ר״ג צופה הייתי והיינו בתוך התחום בבין השמשו׳ חדא דהתם כיון שספינה מהלכת ודעתם להתקרב לעיר בכל כחם מסתמא דעתם על העיר כל זמן שהם בתוך התחום מה שאין כן בזה דכיון שישב מסתמא דעתו לקנות כאן שביתה כיון שהיה סבור חוץ לתחום נתנו שביתתם לפי שהיה מסתכל בשפופרת וכוונתו שהיתה לו כשהגיעו בתוך התחום הרי הוא בכוונתם וכדכתיבנא לעיל. ר׳ יהודה אומר יכנס דקס״ד כי אע״פ שישב זה כאן ודעתו לקנו׳ שביתתן כאן אנן סהדי דכיון שדעתו ללכת אל העיר כי רצונו להיות כבני העיר כל מה שאיפשר לו ואלו היה יודע שהוא בתוך התחום היה נכנס וכיון שכן כל מה שנתכוון לשבת כאן אינו אלא טעות וכוונת לבו היתה שיקנו שביתה עם בני העיר כל מה שאיפשר ואחר כוונת לבו הולכין וכת׳ הרא״בד ז״ל דדוקא בשלא אמר בשפתיו תהא שביתתי כאן שאלו הוציא בשפתיו הוה נחית לספקא ועיקר שביתתו בפיו מן העיר וקונה שם שבית׳ והבי׳ ראיה מהא דתנן לקמן האומ׳ תהא שביתתי תחת האילן לא אמר כלום ואמר רב התם שלא יזוז ממקומו מפני שהו׳ עוקר בפיו שביתתו ממקום רגליו ואע״פ שעשה כן כסבור שיקנו שביתה תחת האילן והיה טועה בדבר אין אנו מתקנין טעותו שיקנה שביתה במקום רגליו הואיל ועקר שביתתו משם בפיו בפי׳ הכא נמי לא שנא.

מתני׳ מי שישן בדרך פי׳ בבין השמשות ולא ידע עד שחשכה יש לו אלפים לכל רוח פי׳ דסבר ר׳ יוחנן בן נורי דאפי׳ שלא לדעת אדם קונה שביתה וחכמים אומרים אין לו אלא ד׳ אמות דסבי׳ להו שהישן אינו קונה שביתה וכיון שלא קנה שביתה בבין השמשות שוב אינו קונה אחר שחשכה ואע״פ שנעור וא״ת ומ״ש מספינה שאע״פ שלא קנתה שביתה בין השמשות לפי שהיתה למעלה מעשרה שהוא קונה שביתה בשבת כשהגיע לרקק או ליבשה כדמוכחא שמעתא דלעיל דאמרינן ואי ס״ד אין תחומין למעלה מעשרה כי לא היו בתוך התחום מאי הוי י״ל דשאני התם שהיו בבין השמשות למעלה מעשרה מקום שאינו ראוי לקנות שבית׳ אבל בכאן שהיה במקום הראוי לשביתה אלא שאבד שביתתו מפני שישן לו מכיון שלא קנה בבין כשמשות שוב לא יקנה. ר׳ אליעזר אומר והוא בעומד באמצען פי׳ דד׳ אמות שנתנו לו לא לצד אחר אלא שנותנין לו שני אמות לכל צד וגם הוא מן המנין עומד באמצען. ר׳ יהודה אומר וכו׳ בש״ס מפרש מאי איכא בין לרבנן ור׳ יהודה:

עכו״ם שצרו על עיירות של ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיין ואין מחללין עליהם את השבת. במה דברים אמורים שבאו על עסקי ממון אבל אם באו על עסקי נפשות יוצאין עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפי׳ לא באו [אלא] על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכלי זיין בשבת ומחללין עליהם את השבת:

המשנה השלישית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמ׳ מי שישב בדרך ועמד ר״ל שהיה מהלך בערב שבת והיה עיף ועמד לו שם ומתוך עמידתו קדש עליו היום לשם וקנה לו שביתה אחר שעמד שאילו היה מהלך לא היה קונה שביתה אלא שעמד והוא סבור שאינו בתחום העיר והרי הוא סמוך באלפים אמה לעיר ואלו היה יודע שכן היה מתכוין לקנות שביתה בתחום העיר והיה דינו כבני העיר שכל שאינו שובת בעיר הואיל והוא שובת בתוך תחומה אין כונתו לשביתת מקומו אלא לשביתת העיר כבני העיר לגמרי. ואמר לדעת ר׳ מאיר שמאחר שלא היה דעתו בין השמשות להיותו מבני העיר למדוד לו אלפים אמה לכל רוחות העיר מלבד העיר הרי אלפים אמה נמדדות לו ממקומו ואם כלו בחצי העיר או בפתח שלה אין לו בעיר אלא כפי מדידתו. ר׳ יהודה אומ׳ יכנס ששביתתו בטעות היתה וכל שאילו היה יודע שהוא בתחום העיר היה מתכוין לקנות שביתה עם בני העיר אף בשאינו יודע אנו דנין אותו כאלו ידע וכיון.

ומעשה בר׳ טרפון שהיה מהלך וחשכה לו ולן חוץ לעיר בלא מתכוין ר״ל שהיה סבור שאינו בתחום העיר. ופירשו בברייתא בגמרא שבשחרית מצאוהו רועי בקר אמרו לו ר׳ הרי העיר לפניך הכנס נכנס וישב בבית המדרש ודרש כל היום כלו. ואמרו לו משם ראיה שמא דעתו היה כלומר שמתכוין היה שאם הוא בתוך התחום שתהא שביתתו כשביתת העיר או שמא בית המדרש היה מובלע בתוך תחומו ר״ל תוך אלפים של מקום שביתתו הא אלו לא היה מובלע וכן שלא היה הוא סבור להיותו בתוך התחום לא יכנס. ומכל מקום הלכה כר׳ יהודה. אלא שכתבו גדולי המפרשי׳ דוקא בשלא אמ׳ בשפתיו תהא שביתתי בכאן הא אם אמ׳ כן הרי עקר בפיו שביתת העיר וקנה כאן שביתה. והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק זה [מט:] האומר שביתתי תחת האילן לא אמ׳ כלום ואין אומרין הואיל ואלו היה יודע שלא קנה שביתה תחת האילן לא היה עוקר שביתתו ממקום רגליו ונמדוד לו ממקום רגליו אלא הואיל ועקר שביתתו ממקום רגליו לא קנה שם עוד שביתה ולא יזוז ממקומו אלא משנתנו בששבת לשם ולא אמ׳ כלום. ומכל מקום מפרשי ההלכות כתבוה אף בשאמ׳ שביתתי במקומי. ויש מפרשי׳ במשנתנו דברים זרים שאין לסמוך עליהם והוא שמפרשי׳ לדעת ר׳ יהודה שמכיון שהיה בדעתו לילך לזו העיר אעפ״י שעכשו לא הזכיר כלום הרי הוא כמו שרצה לילך לעיר שמערבין בה באמצע הדרך שמותר לילך עד אותה העיר אם היתה בתוך ארבעת אלפים אמה שנמצא כשיערב ברגליו. וכן מפרשי׳ על ר׳ טרפון שנכנס בלא מתכון שני תחומי שבת כאילו עירב ברגליו. ודברים זרים הם שאין שביתה זו נקנית לעולם בלא מתכוין והדברים מחוורי׳ כמו שכתבנו תחלה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה הרביעית והיא גם כן מענין המשניות שלפניה והוא שאמר מי שישן בדרך ונמצא בשעה הראויה לקנות שביתה שהוא ישן ואלו היה בעיר דבר ברור הוא שקונה שביתה עם שאר בני העיר שדעת כל בני העיר לכך עד שיסלקו דעתם מעירם לערב להם חוץ לעיר ברגל או בפת אבל זה שהיה בא בדרך וישן לו בשעה הראויה לקנין שביתה ולא ניעור עד שחשכה והוא חוץ לתחום העיר יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר׳ יוחנן בן נורי מפני שהוא סובר שהישן אינו משמר עצמו והרי הוא כנכסי הפקר והוא סובר בחפצי הפקר שקונים שביתה במקומם שלא להיותם אצל המוצא כרגליו עד שאם עירב המוצא למזרח יהא רשאי להוליכם למקום שעירב אלא קנו שביתה לעצמם למדוד להם אלפים אמה לכל רוח ואין המוצא זוכה בהם להוליכם ברגליו ואף זה קנה לו שביתה ויש למדוד לו אלפים אמה [וחכמים סוברים] שאין קונין שביתה בישן שמאחר שהיה לו לתת אל לבו שמא תחשך ושנתו עליו היה לו לומר שביתתי במקומי. ואעפ״י שבניעור אין צריך אמירה כמו שהתבאר בפרק שלישי. בישן מיהא [צריך] ואחר שלא אמר כן הרי הוא כיצא חוץ לתחום ואין לו אלא ארבע אמות ובזו הלכה כר׳ יוחנן בן נורי ואעפ״י שבנכסי הפקר הלכה שאין קונין שביתה והרי הם כרגלי המוצאם. באדם מיהא שאין בו תורת הפקר כל כך קונה שביתה אף בישן מפני שעשה ישן כניעור. ואחר שכן אם ישן בתוך התחום הרי הוא כבני העיר ומכל מקום אעפ״י שהלכה כר׳ יוחנן בן נורי בא לבאר לדעת חכמי׳ בארבע אמות אלו אם נותנין אותן לו לכל רוח והם שמנה על שמנה כשהוא באמצען או דוקא ארבע על ארבע ונמצא שתים לכל צד כשרואין אותו שהוא באמצען (או שנתן לו ארבע על ארבע ונמצא שתים לכל צד כשרואין אותו שהוא באמצען) או שנתן לו ארבע [על ארבע] לאיזה רוח שיברור. ואף לענין פסק אתה צריך לזו מצד הרבה מקומות שנאמר בהם שאין לו אלא ארבע ופירש ר׳ אליעזר הוא באמצען ר״ל שתים בכל רוח ור׳ יהודה אומר ארבע לכל רוח שירצה ואם ביררן לצד אחד אם באמירה אם במעשה אינו יכול לחזור וכן אם בירר שתים לכאן ושתים לכאן. ופירשו בגמרא שדעת תנא קמא להיותן ארבע לכל צד שהן שמנה על שמנה ובזו גדולי הראשונים פסקוה כחכמים שאמרו הלכה כדברי המיקל בעירוב אבל גדולי המפרשי׳ פוסקי׳ כר׳ יהודה להיותם ארבע ודוקא לרוח אחת. וגדולי הדור נסכמים לדעת ראשון ממה שאמרו בפרק שלישי [לה.] נתגלגל חוץ לתחום אינו עירוב ואמ׳ רבא לא שאנו אלא שנתגלגל חוץ לארבע אמות אבל תוך ארבעה נותן עירובו יש לו ארבע אמות. ומסתמא ארבע אמות לכל צד קאמ׳ אלא שאפשר שכל שנתגלגל אף הוא מן הסתם בורר לאותו צד ואף הם בעצמם כתבוה כן. וכבר ביארנו שגדולי המחברים כתבו שם נתגלגל לחוץ לשתי אמות נראה שהם פוסקי׳ במשנה זו כר׳ אליעזר והוא תמה. ומכל מקום לדעת הפוסקים שמנה על שמנה כתבו בגמרא דוקא להלך ר״ל שמפסע והולך תמיד מתחלת השמנה לסופן אבל לטלטל דוקא בארבע ותו לא יפרשו בה גדולי המפרשים שלא נאסר אלא לטלטל בבת אחת ר״ל שאסור לעקור מתחלת שמנה ולהניח בסוף שמנה אבל מכל מקום הואיל ושמנה אמות אלו מקומו הם מותר לטלטל בכלן כל זמן שלא יטלטל בבת אחת ביתר מארבע ורוב גאונים מסכימי׳ ששיעור זה הוא חוץ ממקום רגליו וכן כתבו שהוא הדין שד׳ אמות שאמרו עליהם שזוכות לו לאדם שהן ארבע לכל רוח.

היו שנים מקצת אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה כלומר שהיו שנים ישנים לדעת חכמי׳ שאין להם אלא ארבע אמות. ולענין פסק הוא הדין בכל שנים שאין להם אלא ארבע כגון הוציאום עכו״ם או רוח רעה והיו עומדים זה רחוק מזה שש אמות ונמצא כשתשער לזה ארבע אמות לצד חברו ולחברו ארבע אמות לצדו ששתי אמות האמצעיות משתפות לשניהם ומובלעות לכל אחד בתוך תחום ארבע אמות של חברו ומתוך כך מביאין ואוכלין שניהם בתוך אותם שתי אמות האמצעיות ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך חברו ר״ל שלא יוציא פתו או חפציו לשתי אמות של חברו שדין חפציו כדין רגליו ואין כאן היתר מצד הבלעת תחומין שלא נאמר אלא לענין אלפים בתוך אלפים של העיר שהיה לו צד היתר בכלן על הדרך שהתבאר. היו שלשה ואמצעי מובלע בין השנים שתי אמותיו מובלעות בתחומו של זה לדרום ושתי אמותיו בתוך תחומו של חברו לצפון. כגון שיש בין האמצעי לבין כל אחד מהם שש אמות הוא מותר עם כל אחד להשתמש בתוך שתי אמות האמצעיות וכן שניהם עמו באותן השתים גם כן. ואין גוזרין שמא זה האמצעי יביא כליו של זה שבצפון לתחומו של זה שבדרום אחר שהוא יכול לטלטל משתי אמות אלו לשתי אמות אלו ושנים החיצונים אסורים זה עם זה:

אמ׳ ר׳ שמעון למה הדבר דומה לשלש חצרות שפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים שכל אחת רשות לעצמה אחר שפתוחה לרשות הרבים אעפ״י שיכולים ליכנס מזו לזו אחר שאין דריסת רגלים מזו לזו שהרי כל אחת פתוחה לרשות הרבים ואחר שכן אינן אוסרות זו על זו שאלו היה זו לפנים מזו ואין אחת פתוחה לרשות הרבים אלא החיצונה נמצאת דריסת רגל פנימית על חיצונות ואוסרת עליהן עד שיעשו שלשתן עירוב אחד כמו שיתבאר אבל אלו שהם זו אצל זו ופתוחות לרשות הרבים ומזו לזו אם עירבו שתים החיצונות עם האמצעית אעפ״י שלא עירבו החיצונות זו עם זו היא מותרת עמהן להוציא חפציה ממנה לאותה שבצדה הדרומי ולאותה שבצדה הצפוני והן מותרות עמה להוציא כל אחת מהן חפציה לאמצעית אבל החיצונות אסורות זו עם זו אפי׳ דרך אמצעית עד שיעשו שלשתן עירוב אחד ואין גוזרי׳ בטלטול אמצעית להן שמא יתחלפו להוציא כלי החיצונות מזו לזו ופרשו בגמרא שלא הביאה ר׳ שמעון כאן אלא מפני שחכמים חלוקים עליהם בזו של חצרות ואוסרין אף מפנימית להן ומגזרה שהזכרנו ואמ׳ להם ר׳ שמעון מה ענין שאתם חלוקים בחצרות ומודים בתחומין בכיוצא בה. והשיבו הכא [אוושי] דיורין כלומר ששלשתם לשם ביחד ויודעי׳ שאין להם לזוז משם ומזכיר כל אחד לחברו אבל החצרות אין עומדין שם בקביעות והואיל ועירבו שתיהן עמו נאסרו מטעם גזרה שהזכרנו. ומכל מקום בתחומין הלכה כרבנן ובחצרות הלכה כר׳ שמעון והכל בדין אחד אלא שיש בענין זה של תחומין קצת תנאים יתבארו בגמרא בע״ה.

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוס' בד"ה אי מצלח כו' וי"ל דמוכחא מלתא מדכתיב נלחמים כו' עכ"ל ומקרא קמא דנלחמים בקעילה והמה שוסים וגו' מייתי לה ודמייתי וכתיב וישאל דוד וגו' ויאמר ה' וגו' אינו אלא לפרש קראי דלא היה דוד מסתפק אי שרי אי אסור אלא דשאל אי מצלח אי לא כו' והוה פשיטא ליה דשרי:

תָּנָא 'קְעִילָה', עִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר הָיְתָה. יש להקשות מנא ליה דהיתה עיר הסמוכה לספר? ודוחק לומר דכך היתה קבלה בידם. ונראה לי בס"ד דיש לזה סמך מן הכתוב (שמואל א' כג, ב) 'לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה' וקשה אמאי אצטריך לומר וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה, דדי לומר וְהִכִּיתָ אֶת פְּלִשְׁתִּים, שהרי אפילו דוד המלך ע"ה לא זכר בשאלתו את קְעִילָה דאתיא תשועתה ממילא, על כן מוכרח לומר שֶׁקְעִילָה הָיְתָה עִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר, ולכך פירש לו 'וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה' ללמוד מה שאני מתיר לך שתכה את פלשתים בשבת בשביל שבזה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה, שהיא עִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר אבל אי הוה עיר אחרת לאו.

אִי שָׁרִי, אִי אָסִיר הקשו בתוספות מנא ליה דאיירי בשבת, ותירצו בדוחק יעויין שם. ונראה לי בס"ד דיליף מדקאמר (שמואל א' כג, ב) 'הַאֵלֵךְ וְהִכֵּיתִי' ולמאי הוצרך לומר הַאֵלֵךְ והוי לי למימר 'האכה את הפלשתים' ובודאי לא יכה אם לא ילך? אלא ודאי שבת היה ובא לשאל אם אלך עתה, כי בהליכה דעתה איכא חלול בתחומין ובטלטול כלי זיין, ורצונו לידע אם יצליח בהליכה של עתה שהוא יום שבת ויש בה כמה חילולין.