Talmud Builders

    Commentary page

    Eruvin 36a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Eruvin 36a

    Eruvin 36a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 360 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    רבא אמר גבי נגע באחד נמי אפילו יש שני כיתי עדים חלוקות אחת אומרת קודם שנגע בו מת ואחת אומרת עכשיו מת הוי נמי ר"מ מטהר ואפילו הכי לא תיקשי:

    התם תרי חזקי נינהו לטהר ומשום הכי אזלינן לקולא דאוקי תרי לבהדי תרי והעמד מת על חזקתו ראשונה כל הלילה וחי הוה ועוד העמד נוגע על חזקתו ראשונה וטהור היה:

    הכא במתניתין חדא חזקה הוא דאיכא למימר העמד תרומה על חזקתה ומשום חדא חזקה לא מרעינן סהדי הלכך אזלינן לחומרא:

    קשיא דר' יוסי דברייתא דקתני בספק טבל ובספק לא טבל ובטומאה דרבנן אכל אוכלין כו' ורבי יוסי מטמא ומתני' קתני ספק עירוב כשר ואפילו תחומין דרבנן תיקשי:

    הואיל ויש לה עיקר מן התורה דיש טומאה מן התורה ויש להחמיר בספק טבילתה להכי אחמור רבנן אף בספק טבילת טומאה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בספק טבילת טומאה דאורייתא:

    שבת נמי דאורייתא היא אתחומין פריך למימר דתחומין דאורייתא וכר' עקיבא במס' סוטה (דף ל:):

    ומשני קסבר רבי יוסי תחומין דרבנן ומשום דלא ליתו לזלזולי בשאר ספיקות דמלאכת שבת ליכא למיגזר דלא דמו מלאכות לתחומין אבל טומאות דמו להדדי:

    דידיה מחמיר אפילו בספק דרבנן ומתניתין דרביה אבטולמוס היא:

    27 more comments on this page.

    Rashi on Eruvin 36a · Sefaria

    Tosafot

    אדרבה העמד מקוה על חזקתו הוה מצי לשנויי הרי חסר לפניך כדאמר פר' קמא דנדה (דף ב.) אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר:

    במקוה שלא נמדד וא"ת והא רבי יוסי מטמא אפילו טהרות אם נגע בהן דלענין דאמרינן ליה זיל טבול אפילו ר"מ מודה כדאמרינן גבי ספק טומאה ברשות הרבים וא"כ אדרבה נימא אוקי טהרות על חזקתן וי"ל דבספיקא דרבנן כי הכא לא אמרינן זיל טבול לרבי מאיר ופליגי אגברא אי בעי טבילה אבל טהרות מודה רבי יוסי דלא מטמאינן וכן איתא במסכת מקואות (פ"ב משנה ב) דקתני ורבי יוסי מטמא שספק ליטמא טמא לטמא אחרים טהור:

    אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה כגון שהיו ב' ציבורין לפניו אחד היה תרומה טמאה ואחד היה תרומה טהורה ועירב באחד מהן דליכא חזקה כלל:

    ספק נדמעו נראה כפ"ה בלשון שני נדמעו טבל בחולין ולא כסתם דימוע שבהש"ס אבל לשון ראשון שפירש נדמעו תרומה בחולין ואתיא כסומכוס אין נראה דהא קתני בברייתא דמערבין בתרומה ודוחק לומר דמיירי בתרומה לכהן:

    מאי שנא ואם תאמר והא רבא גופיה קאמר בסמוך זאת אומרת סוף היום קונה עירוב ואם סוף היום קונה עירוב אתיא דרב נחמן שפיר ואמאי קמיבעיא ליה מאי שנא ויש לומר דע"כ דרבא אית ליה דתחלת היום קונה עירוב דהא פסיק בריש ביצה (דף ד:) כרב דאמר נולדה בזה אסורה בזה וטעמא דרב משום הכנה ומאן דאית ליה הכנה סבר תחילת היום קונה עירוב כדמוכח בפירקין (דף לח:) ורבא דאמר זאת אומרת סוף היום קונה עירוב אליבא דברייתא קאמר וליה לא ס"ל:

    Tosafot on Eruvin 36a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ופריק רבה ורב יוסף משנתינו בב' כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמאת התרומה ואחת אומרת משחשיכ'. ופירק רבא פירוק אחר.

    התם תרי חזקה לקולא חדא העמד חי על חזקתו ואימור לא היה מת באותה שעה שנגע בו. שניה העמד טהור על חזקתו ואימור לא נטמא [והכא] אמרינן ספיקו טמא דאדרבה העמד גברא על חזקתו ואימור לא עירב בסעודה הראויה.

    קשיא דר' יוסי אדר' יוסי הכא במתני' קתני ספק עירב [כשר] והתם בברייתא קתני ספק טומאה (כשר) [טמא] ופרקינן שאני טומאה דאפילו טומאה קלה יש לה עיקר מן התורה.

    לפיכך א"ר יוסי אפילו ספיקו טמא אבל בעירוב תחומין דרבנן נינהו. אי [בעית] תימא הא דידיה ומתני' דרביה ופשוטה היא. רבא א' בשלמא התם העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל שלא נתבררה טבילתו כהוגן. אבל הכא מאי אית לך למימר העמד גברא על חזקתו ואימור לא עירב הרי עירב. מאי איכא שמא משחשכה לא אתי שמא ודאי. מקוה נמי א"ת העמד מקוה על חזקתו ואימור לא חסר. איכא למימר הכי במקוה (שלא נמדדה) [שנמדדה] אבל במקוה (שנמדדה) [שלא נמדדה] ונמצאת חסרה היכי יכלת למימר הכי לפיכך קתני טמא:

    ת"ר כיצד א"ר יוסי ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק נטמאת ספק לא נטמאת וכן בפירות ספק נדמעו וספק לא נדמעו אבל עירב בתרומה ספק נטמאת מבעו"י ספק משחשכה נטמא. וכן בפירות ספק מבעו"י כו'.

    אין זה ספק עירוב כשר:

    היו לפניו ב' ככרות אחת טמאה ואחת טהורה ואמ' עירובי בטהורה כ"מ שהיא אסיקנא בין לר"מ בין לר' יוסי אינו עירוב בעינן סעודה הראויה מבעו"י וליכא.

    בעא מיניה [רבא] מר"נ ככר זה היום חול ולמחר קודש וא' עירובי בהן מהו. ופשט ליה קנה עירוב מ"ט בתר יומא (שרירן) [שדינן] ליה. פי' הולכין אחר עת העירוב [היום קדש ולמחר חול לא קנה עירוב] מ"ט בעת שעירב קודש היתה ואמרינן מ"ט כל חדא וחדא בתר יומיא שרינן ליה. היום חול ולמחר קודש מספקא שמא ישאר למחר ותתקדש לא נחתא לה קדושה.

    3 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Eruvin 36a · Sefaria

    Rashba

    שבת נמי יש לה עיקר מן התורה כלומר: דתחומין דאורייתא כר' עקיבא, ומשום דאוקימנא לר' מאיר דאית ליה תחומין דאורייתא הוי מדקדק ואזיל דילמא ר' יוסי נמי בהא כר"מ סבירא ליה, ופריק דר' יוסי תחומין דרבנן סבירא ליה, ובהא הוא דתליא פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי. וכבר כתבתי בשלהי פרק קמא דמכלתין (יז, ב ד"ה אמר) דאיכא מאן דדייק משמעתין דהכא דמאן דאית ליה תחומין דרבנן אין להם עיקר מן התורה כלל, דאילו היה להם עיקר ואפילו בתחומין של שנים עשר מילין כמחנה ישראל היה ר' יוסי מחמיר בהן, כמו שהחמיר בטומאה דרבנן משום דיש ליה עיקר בדאורייתא. והראב"ד ז"ל נשמר מזה, ופירש: דהני טומאות דקא חשיב הכא דהיינו האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין, משום טומאה דאורייתא גזרו עלייהו כמו שאמרו בפרק קמא דשבת (יד, א) אכל אוכלין טמאין משום דזמנין אכל אוכלין טמאין ושתי משקין של תרומה לתוך פיו ומטמא להו וכן כולן, והלכך כשל תורה הן והלך בהן ר' יוסי לחומרין כשל תורה. אבל תחומי אלפים אמה לאו משום לתא תחומין דשנים עשר מיל גזרו עליהו, דרחוקין הן זה מזה מאד, אלא דרבנן הן לגמרי דאסמכינהו אתחומי ערי מקלט לערי הלוים ואסמכינהו אגזירה שוה כדאיתא לקמן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין נא, א). והלכך דרבנן גרידא הוא ולקולא. ועוד אני מוסיף בה דברים דבטומאה דרבנן יש לה עיקר מן התורה שיקלו בה לעתים, אם נקל אנחנו בהא יאמרו אשתקד מי לא טהרנו ספק טבל ספק לא טבל, אף כאן נטהר, והם לא ידעו כי זו דרבנן וזו דאורייתא. אבל בתחומין הניתרין ע"י עירוב, אי אפשר לבוא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו אם יבואו להתיר לערב בתרומה טמאה שנטמאת מבעוד יום, מאי איכא תחומין דרבנן בלחוד, דתחומי שנים עשר מיל אינן ניתרין לעולם ע"י עירוב ואי אפשר ליגע בהן מחמת קולת הספק הזה, כך נראה לי.

    אבל תרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירוב כשר ואם תאמר הכא נמי אמאי לא, דהא ספק בדרבנן הוא. יש לומר דשאני הכא דאיכא חזקה דגברא ואמרינן אוקי גברא אחזקת ביתיה.

    ספק נדמעו ספק לא נדמעו יש מפרשים שנדמעו בתרומה שנפלו לתוך החולין, דלהאי הוא דקרינן דימוע בכל מקום. ולפי פי' זה אמרוה להא בשעירבו בה לישראל וכסומכוס (לעיל עירובין כו, ב) דאמר מידי דחזיא להו בעינן. ויש מפרשים שנדמעו בטבל גמור שנפל לתוכן, ואתיא ככולהו תנאי דאין מערבין בטבל (לעיל עירובין לא, א).

    אמר ליה מאי שנא איכא למידק טובא מאי קאמר מאי שנא, הא ודאי שנא ושנא, דדילמא ר' נחמן סוף היום קונה עירוב ס"ל, והלכך היום חול ולמחר קודש הרי זה עירוב משום דאכתי חול הוא, והיום קודש ומחר חול אינו עירוב דאכתי קודש הוא ואין מערבין בהקדשות. ורבא גופיה נמי משמע בסמוך דסוף היום קונה עירוב ס"ל, כדקאמר גבי טבול יום זאת אומרת סוף היום קונה עירוב. ויש לומר דרבא על כרחך לטעמיה דנפשיה תחילת היום קונה עירוב ודאי ס"ל, דהא איהו פסק בפרק קמא דביצה (ד, ב) כרב דאמר נולדה בזה אסורה בזה, ואנן מוקמינן טעמיה דרב לקמן משום דאית ליה הכנה דרבה, ומאן דאית ליה הכנה דרבה על כרחו אית ליה למימר דתחילת היום קונה עירוב כדאיתא לקמן (עירובין לח, ב). והא דקאמר גבי לגין טבול יום זאת אומרת קאמר ולא סבירא ליה, וסתמא דמילתא ר' נחמן נמי הכין סבירא ליה, דאי לאו דשמעה מרביה לא הוי אמר לה. והלכך קא מתמה הכא מאי שנא, דבשלמא היום קודש ולמחר חול אינו עירוב אף ע"ג דתחילת היום קונה עירוב, משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, אלא היום חול ולמחר קודש אמאי עירובו עירוב, דהא מכל מקום תחילת היום קונה עירוב וההיא שעתא קודש היה. ומכל מקום אכתי לא ניחא לי דלא ידענא עיקר בעיין דרבא מאי, וכיון דהכין הוי ס"ל מעיקרא ולא ידע להאי טעמא דר"נ ולא רמי ליה אנפשיה מאי קא גריס ליה למיבעי כי האי. וצריך לי עיון.

    היום קודש ולמחר חול פירש רש"י ז"ל: ולמחר יהא מחולל על מעות שיש לי בתוך ביתי. ונראה שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, משום דקדושה בכדי לא פקעה. ומסתברא לי שלא היה צריך לכך דהא משמע בפ"ג דנדרים (כט, א) גבי קונם נטיעות הללו עד שיקצצו דלכולי עלמא קדושת דמים בכדי פקעה.

    זאת אומרת סוף היום קונה עירוב איכא למידק אמאי, לימא משום דמספיקא לא נחית לה קדושה, וכדאמר ליה ר' נחמן לעיל בהיום חול ולמחר קודש. ותירצו בתוספות דהתם בקודש הוא דלא ניחא ליה דליחית ליה קדושה מספק, אבל הכא דבעי לתיקוני טבלים אנן סהדי דכל היכי דמצי לאקדומיה תיקוניה ממהר ומתקן. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, אלא מסתברא דר"נ גופיה לא קאמר אלא בלמחר, דמחר זמן ברור מחוור משמע, אבל כל כשתחשך מודה הוא.

    Rashba on Eruvin 36a · Sefaria

    Ritva

    רבא אמר התם תרי חזקי לקולא הכא חזק לקולא פי׳ דגבי נגע. באחד בלילה איכא תרי חזקה לקולא חזקת נגע וחזק׳ מת דקאי מעיקרא בחזקת חי דהא ודאי חי הוה אבל במשנתינו ליכא אלא חדא חזקה לקולא דקאי עירוב בחזקת טהור פרש״י ז״ל וכיון דכן התם גבי מת אפי׳ בשתי כתי עדים אלימי תרי חזקי לאפוקי מידי כת האומרת שהיה מת ולא אמרינן בהא תרי ותרי ספיקא דאורייתא אבל כמשנתינו דליכא אלא חדא חזקה לקולא לא אלימא ההיא חזקה לאפוקי מידי כת האומרת שנטמאת וכל. תרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ולחומרא. ותימא מי הזקיקו לרש״י ז״ל לפ׳ דברי רבא בדאיכא הכא׳ והתם שתי כתי עדים: תירצו בתוס׳ דס״ל לרש״י דכל היכא דליכא עדים הא וודאי אלימא טובא חזקת העירוב שהיה בחזקת טהור ולית לן לאשגוחי בתר חזקת גברא דהוה קאי בחזקת ביתיה וכדהוה ס״ד בסבר׳ דמקשה מעיקרא וכדפרש״י ז״ל לעיל אבל כשיש כת שמעידה כנגד׳ לא משגחי׳ בתר חדא חזקה דלקולא. והר״ם בר שניאור ז״ל נתן טעם לדבר למה אלימא חזקת העירוב שבכל מקום אין לנו לדון חזקה אלא מדבר שהספק בא ממנו וכן גבי מקוה אמרי׳ העמד אדם על חזקתו ולא אמרינן העמד טהרו׳ על חזקתן ואנו פירשנו במס׳ נדה דטעמא דלא אזלינן בתר חזקת טהרות משום דכיון דודאי נגע בהם פקעה חזקה מינייהו וכדאמרי׳ גבי שליא בבית:

    שבת נמי יש לה עיקר דאורייתא פרש״י ז״ל כרבו עקיבא דאמר תחומין דאורייתא וק״ל מנא ליה דרבי יוסי כרבי עקיבא ס״ל ודלא כרבנן. וי״ל דס״ד דכיון דאוקימנא לרבי מאיר כרבי עקיבא ה״ה נמי לרבי יוסי דאי בתחומין פליגי לפלוגי בעלמא. ופרקי׳ דודאי רבי יוסי תחומין דרבנן ס״ל ויש ללמוד מכאן דמ״ד תחומין דרבנן אין להם שום עיקר מן התורה ואפי׳ ביותר משנים עשר מיל כדברי הירוש׳ דאי יש להם עיקר מן התורה הדרא קושיין דר׳ יוסי אדר׳ יוסי אבל הראב״ד ז״ל תירץ דלא דמי שבת לטומאה דהני טמאו׳ דוקא חשיב הכא דהיינו האוכל אוכל ראשון והשותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין משום טומאה דאורייתא גזרו עליהם כדאי׳ בפ״ק דשבת דדילמא אכיל אוכלין טמאין אלו ושדי׳ משקין דתרומה לתוך פיו וכן בכלם לפי׳ עשאם רבי יוסי כשל תורה ממש אבל תחומי אלפים אמה לא גזרו בהם משום תחומין די״ב מיל דהא רחוקים הם זה מזה אלא דרבנן אסמכינהו לגמרי אתחומי ערי הלויים ואסמכינהו אג״ש כדאי׳ לקמן בפרק מי שהוציאו והילכך גזרה דרבנן גרידא חשיבא לקולא. ול״נ דכי פרכינן שבת נמי יש לה עיקר מן התורה בתחומי שנים עשר מיל ופרקי׳ דקסבר רבי יוסי תחומין דרבנן לגמרי ואפילו של שנים עשר מיל התם היינו טעמא דרבי יוסי קסבר העמד טמא על חזקתו פי׳ אבל במשנתינו העמד עירוב על חזקתו דקאי בחזקת טהור ובתר חזק׳ העירוב אית לן למיזל דעלה אתיא למידן ולא בתר חזק׳ גברא והיינו דפרכי׳ דא״כ התם נמי אדרבה העמד מקוה על חזקתו בחזקת שלם כי עכשיו עליו נולד לנו הספק והוא האחרון ופרקינן דמתני׳ במקוה שלא נמדד. פרש״י ז״ל שלא נמדדה. מתחלה ולא עמדה בחזקת כשרות ולי נראה פי׳ במקוה שלא נמדד מזמן מרובה דחסר ואתאי כדאמרי׳ בפ״ק דנדה.

    אימא ספק נדמעו פי׳ דקאי עירוב מעיקרא בחזקת חולין ואיכא חזקת דכשרו׳ וא״ת וכי נדמעו ודאי מאי הוי דהא קי״ל דמערבין לישראל בתחומא. תירץ רש״י ז״ל דהא הא מתנייתא סומכוס היא דסבי׳ ליה שאין מערבין אי נמי דהכא שנדמעו בטבל קאמר וקי״ל שאין מערבין בטבל ואע״ג דלא אמרי׳ לשון דמוע אלא בטומאה הכא לא דייקי׳ בלישנא ובתוס׳ פירשו שנדמעו בתרומ׳ טמאה דאפי׳ לכהן לא חזי׳:

    אחת טמאה ואחת טהורה פי׳ ואינו ניכר איזו היא טמאה ואיזו היא טהורה. אמר עירבו לי בה פי׳ שיערבו בטהורה שבהן בכל מקום שיהיה ויניחו שתיהן לעירוב ונקט האי לישנא מפני שרוב המערבין בפת עושין ע״י שליח שאלו ע״י עצמן ברגליהם מערבין ומחשיכין שם תיבעי לרבי מאיר תבעי לר׳ יוסי פי׳ אע״פ שאין הספק הזה דומה לספק עירוב שנחלקו בו רבי מאיר ורבי יוסי מ״מ כיון דאינהו איירי בשום ספק עירוב ומר מקל בעירוב ומר מחמיר דבעירוב תלי בעייה בדידהו:

    בעי׳ סעודה הראויה מבעוד יום וליכא פי׳ דכיון דטהורה לא יביאה ואפי׳ למי שמערבין לו הא לא מצי אכיל עירובו והא דנקט מבעוד יום קושטא דמלתא נקט ולמפלג אפי׳ כשנתברר ספיקא בבין השמשות. ומ״ש פי׳ דהא בין בהא בין בהא לא הויא חולין כל בין השמשות הוא מן היום וסיפא הוא משל מחר. והקשו בתוספת היכי קאמר מ״ש דהא ודאי שנא דאשכחן ליה לרבא בסמוך דקאמר זאת אומרת סוף היום קונה עירוב וא״כ היום חול ולמחר קדש עירובו עירוב דהא בסוף היום הקדש היה ואין מערבין בהקדשות. ותרצו דמ״ד סוף היום קונה עירוב אינו אלא להחמיר דבעי׳ נמי סוף היום אבל ה״ה שלא יהא עירוב דכשאומר היום חול אין לנו תחלת היום בחולין וכשאומר היום קדש אין לנו סוף היום בחולין. ור״י ז״ל תירץ דהא דאמר רבא בסמוך זאת אומר׳ סוף היום קנה עירוב אליבא דההוא תנא קאמר אבל לדידיה ס״ל תחלת היום קונה עירוב דהא אשכחן ליה דפסק במסכת י״ט הלכה כרב דאמר נולדה בזה אסור׳ וטעמיה דרב משום הכנה דהא ס״ל דשתי קדושות הם פסק לקמן הלכה כד׳ זקנים דאמרי שתי קדושות הם:

    וכל מאן דאית ליה הכנה דרבה אית ליה תחלת היום קונה עירוב כדאי׳ לקמן בפרקין. וא״ת מ״מ לא הוה ליה למימר. ומ״ש אלא דלימא דאדרבא איפכא מסתברא. י״ל דה״ק בשלמא היום קדש ולמחר חול לאקשיא לי למה אין עירובו עירוב. דאע״ג דסבי׳ לן דתחלת היום קונה עירוב אפשר דסבירא לן דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום אבל היום חול ולמחר קדש למה עירובו עירוב דהא תחלת היום קונה עירוב וא״כ בין בזו ובין בזו היה לך לומר שאין עירובו ערוב. ומ״ש וא״ת כיון דרבא הוה סבר דתחלת היום קונה עירוב ובעינן סעודה הראויה מבעוד יום מה הוצרך לזה כלום מרב נחמן רבו דהא מסתמא להכי אמר ליה ומ״ש משום דאיהו מרביה קבלה דתחלת היום קונה עירוב וי״ל דבעי למילף מרב נחמן רביה אי אית ליה בהני בעיי׳ שום טעמא אחרינא שיהא כדברי הכל ולהוציא זה מלבו בעה מיניה וא״ל נמי ומאי שנא. ורב נחמן א״ל דודאי שנא ושנא דהיום חול ולמחר קדש מספקא לא נחתה לה קדושה ולפי׳ אפי׳ למ״ד דתחלת היום קונה עירובו עירוב היום קדש ולמחר חול קדושה מספקא לא פקעה ולפיכך אין עירובו עירוב ואפי׳ למ״ד סוף היום קונה עירובו וס״ל נמי דלא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום כנ״ל:

    והא דאמרי׳ ולמחר חול פרש״י ז״ל למחר יהיה מחולל על מעות שיש לי בביתי ולא דק דהא קי״ל במסכת נדרים גבי נטיעות הקדש עד שיקצצו דקדושת דמים פקעה בכדי. הילכך בלא שום חלול יהא למחר חול כיון שהתנה. לגין טבול יום פי׳ לגין שהיה טמא והוא טבול יום ואינו פוסל במעשר אלא בתרומה שמלאהו מן החבית מעשר טבל. פי׳ שמלאהו מן החבית שהיה לו ממעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר. ואמר הרי לגין זה תרומת מעשר על שאר החבית לכשתחשך דבריו קיימין. ולכשתחשך יהא מה שבלגין תרומת מעשר והשאר חולין ואם אמר ערבו לי בו לא אמר כלום:

    אמר רבא זאת אומר׳ סוף היום קונה עירוב דאי ס״ד תחלת היום קונה עירוב אמאי לא אמר כלום. פירש דבשלמא א״א סוף היום ק״ע לפי׳ לא אמר כלום דסוף היום היינו דתחלת בין השמשות ועד תחלת היום שהוא סוף בן השמשות לא הוה חשכה ולא נעשה תרומה ועדיין בסוף היום טבל הוא ואין מערבין במעשר הטבול לתרומה ולא עוד אלא דאפי׳ תימא דבתחלת בין השמשות נעשה תרומה מ״מ לא נטהר הלגין עד סוף בין השמשות והויא לה תרומה טמאה אבל אי אמרת דבתחלת היום קונה עירוב למה לא אמר כלום דהא בסוף בין השמשות כבר הוכנה וכבר נטהר הלגין ג״כ ותרומה טהורה היא שמערבין בה לכהן אפי׳ לסומכוס ולרבנן אפילו לישראל. והקשו בתוס׳ ודילמא לעולם אימא לך תחלת היום ק״ע. וא״ה לא אמר כלום דמספקא לא נחתא ליה ללגין קדושה תרומה ועד שיעבור כל בין השמשות עומדת בטבילה ואין מערבין בטבל. כדאמר רב נחמן לעיל ותירצו דשאני הכא דטבל איסורו מעצמו ואיהו בעי לתקוניה ואנן סהדי דכל היכא דמצי לאקדומי תקוניה ממהר ומתקן מה שאין כן בהקדש דמדעתיה מקדיש לה ולא ניח׳ ליה דתיחות ליה קדושה מספק וכי אמר היום קדש ולמחר חול כיון דמדעתיה מקדיש ליה לא בעי דתפקע קדושיה מספק. ואי נמי דהתם כיון דמצי למימר מעתה קדש אי נמי מכשתחשך קדש כי אמר ולמחר קדש דעתו על יום ברור ומחוור אבל מכאן מפני שקודם לא היה יכול להקדישו כדי שלא תטמא התרומה ע״י הלגין לפי׳ אמר כשתחשך ודעתו לומ׳ כי מיד שיטהר הלגין ולא יפסול בתרומה שיהא נעשה תרומה דהיינו בסוף בה״ש:

    Ritva on Eruvin 36a · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו שהרבה מפרשי׳ נחלקו בתחומין אם הם מן התורה או מדברי סופרי׳ ונחלקו בה לשלש כתות מהם שאמרו שתחום אלפים אמה עד שנים עשר מיל מדרבנן ומשנים עשר למעלה דאורייתא. וכן כתבוה גדולי הפוסקי׳ בסוף פרק ראשון. וכן נראית בתלמוד המערב שאמרו אין לך מחוור בתחומין אלא שנים עשר מיל ומה שאמרו בכל התלמוד בתחומין ואליבא דר׳ עקיבא שמשמע שכל האחרים סוברים מדרבנן פירושו על אלפים אמה אבל שנים עשר מיל מדאורייתא. ומה ששאלו בפרק מי שהוציאוהו [נא.] הני אלפים אמה היכא כתיבן. אסמכתא בעלמא הוא והראיה שהרי בתחבולות הם באים עליה גמרינן מקום ממקום וניסה מניסה וגבול מגבול וחוץ מחוץ (וכו׳ עד) [דכתיב] ומדותם מחוץ לעיר [וכו׳] ר״ל אל יצא איש ממקימו מושמתי לך מקום אשר ינוס שמה ואחר כך מניסה וגבול והיא מגבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה ואחר כך מגבול וחוץ שבפסוק ומדותם וכן דעת גדולי המחברים אלא שבתשובת שאלה כתבו שאף שנים עשר מיל אינה מן התורה אלא במהלך ברשות הרבים כמחנה ישראל. וזה תמה שכל שיצא מחוץ לתחום מה לי אם יצא דרך רשות הרבים או דרך כרמלית או רשות היחיד כל שיצא חוץ מעבורה של עיר ואדרבה מחנה ישראל רשות [היחיד] היה קרוי ומחנה לויה רשות הרבי׳ כמו שהתבאר במסכת שבת. ויש חולקין לומר שאף תחום אלפים אמה דאורייתא כר׳ עקיבא וממה ששאלו היכא כתיבן ואין זה כלום. והדעת השלישי הוא שאף תחומי שלש פרסאות דרבנן וראיה גדולה להם מה שאמרו כאן שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה והקשה שבת נמי (יש לה עיקר מן התורה) [דאורייתא היא] ותירץ קסבר תחומין דרבנן. אלמא שתחומין אין להם עיקר מן התורה כלל שאילו היה מהם עיקר מן התורה היינו גוזרין בו אף במה שאינו מן התורה כענין טומאה. ומכל מקום נראה לי לתרץ בה שכך הוא אומ׳ שאני טומאה שיש לה עיקר מן התורה והדבר קרוב לטעות בו מה שאין כן בתחומין שאעפ״י שיש להן עיקר מן התורה אין הטעות מצויה בין אלפים אמה לשלש פרסאות וכן מה שהביאו ראיה ממה שאמרו בפרק כלל גדול [סט.] דידע בתחומין ואליבא דר׳ עקיבא. ואם שלש פרסאות מן התורה היה לו לומר בהן ולדברי הכל ובאחרון של שבת [קנג:] שאמרו לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר. לא תחומין ואליבא דר׳ עקיבא. הבערה ואליבא דר׳ יוסי. וכן באחרון של יום טוב [לו:] ואין רוכבין (וכל) [וכו׳] שמא יצא חוץ לתחום שמעת מינה תחומין דאורייתא וחזרו ופרשו שמא יחתוך זמורה. ומכל מקום כבר תירצנוה לדעתנו בראשון של יום טוב שלא היה לו לחוש ליציאת שלש פרסאות שאין זה מצוי לרכיבה של טיול ורכיבה לעסקים ביום טוב ליכא. ואף באחרות אני מפרש שלא חשש בהזכרתן מפני שאין השגגה מצויה בהן ומכל מקום לדעתם אתה צריך לשאול אל יצא איש ממקומו היאך יפרשוהו אלא שהם מפרשים אל יצא איש עם משאו ולעיקר הוצאה ואף הם שואלים לעצמם בסוף פרק ראשון שאמרו במחנה פטורים מלערב ואמרו ר׳ ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין כלומר אף לאלפים אמה ומדתני ר׳ חייא לוקין על תחומין דבר תורה אף באלפים אמה היאך פרשו משנתנו לדעת יחיד שלדעתנו לוקין על עירובי תחומין דבר תורה פירושו על שלש פרסאות ואמר שמאחר שתחום שלש פרסאות מן התורה בני מחנה חייבין בעירובי תחומין של אלפים אמה אלא לדעתם שתחום יתר מאלפים אמה ותחום שלש פרסאות הכל אחד ולוקין על עירובי תחומין פירושו כל שמאלפים ולמעלה ועל כרחך אליבא דר׳ עקיבא היאך העמידו משנתנו לדעת יחיד. תירצו בה מפני שאף הם סוברים כמוהו. ובפרק מי שהוציאוהו אמרו שר׳ עקיבא ור׳ חייא ור׳ אלעזר בר׳ יוסי ור׳ מאיר כלם סוברים תחומין דאורייתא ואף [ר׳] ינאי כדעתם ואעפ״י שנתיחסה בכל התלמוד לר׳ עקיבא מפני שהוא אמרה תחלה והביאה מן המקרא במסכת סוטה [ל.] ואף בסברא לחוד דרך התלמוד הוא כמו שתראה בדין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שנתייחס בכל התלמוד לר׳ מאיר והרבה סוברים בו כמותו ואף ר׳ עקיבא כדאיתא ביבמות [צג:] וכן מצינו בהרבה מקומות ואחת מהן בקדושין [סב:] באם תלד אשתך נקבה הרי היא מקדשת לי לא אמ׳ כלום ופירשה ר׳ חנינא בשאין אשתו מעוברת הא במעוברת דבריו קיימין וכר׳ אליעזר בן יעקב ואין הלכה כן. וכן כמה בתלמוד. וזה שאמ׳ דתני ר׳ חייא לוקין וכו׳ ולא אמ׳ דהא אמ׳ ר׳ עקיבא תחומין דאורייתא מפני שר׳ חייא פרסמה יותר שאמ׳ לוקין עליה ומדברי ר׳ עקיבא היינו יכולין לדחות ולפרש דאורייתא דרך סמך עד שבא הוא ופרשן למלקות. ודעתם שמאחר שאין הלכה כר׳ חייא וכר׳ עקיבא אף בני מחנה פטורין בעירובי תחומין. וקצת חכמי הדור ראיתי מפרשי׳ אף לשטתם שר׳ ינאי לדברי הכל אמרה ומשום דעירובי חצרות ענינם קל ביותר ואינו אלא היכר בעלמא שאלו היה טלטול מחצר לחצר אסור לגמרי לא היה ניתר בעירובי חצרות אבל עירובי תחומין שהם קנין בית לגמרי ושביתה גמורה ואף לדברי האומר דאורייתא עירוב מועיל בו לא פטרם וזהו שהביאו זו של ר׳ חייא שתחומין דאורייתא אף ללקות עליהן ואעפ״י כן עירוב מועיל בהן ואחר שהעירוב מועיל כל כך אין להקל בהם וסוף הדברי׳ דעת ראשון עיקר וכבר פסקנוה כן בראשון של יום טוב:

    כבר ביארנו במשנה שלא בכל ספק עירוב אמרו כשר וכיצד הוא הדין עירב בתרומה ובשעה שהניח את העירוב ודאי טהורה היתה ונטמאת אחר כן ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה וכן בפירות המתוקנים ואחר כך נדמעו בעירוב טבל שאם בתרומה הרי ראוי לכהנים ספק מבעוד יום נדמעו ספק משחשיכה הרי זה עירוב העמד תרומה על חזקתה העמד פירות על חזקתן אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה וכן בפירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו אינו עירוב שלא היתה הסעודה ראויה בשעה שהניחה. וכן הדין בשתי ככרות של תרומה אחת טמאה ואחת טהורה שנתערבו ולא הוכר איזו טהורה ואיזו טמאה ואמ׳ יתערב לי בטהורה איזו שהיא והניח את שתיהן אינו עירוב שמכל מקום אין הסעודה ראויה מבעוד יום בשעת הנחה. ומכאן למדו גדולי הדור שאם עירב בין השמשות אינו עירוב כמו שכתבנו למעלה:

    מי שאמר ערב יום טוב או ערב שבת ככר זה היום חול ולמחר קדש ועירב לו בה עירובו עירוב שאעפ״י שבין השמשות ספק לילה ושמא תאמר בשעת קניית העירוב קדש הוא הרי מכל מקום ספק יום הוא ומספק אין מורידין לה קדושה [ואעפ״י] שאמרו שתחלת היום קונה עירוב ובתחלת היום כבר היה קדש פירושו סוף בין השמשות [מ״מ כיון] ועדיין אין זה עצומו של יום שתהא קדש. ואעפ״י שמכל מקום אינה סעודה ראויה מכל מקום העמידוה על חזקתה אבל אם אמ׳ היום קדש ולמחר חול ר״ל שתתחלל על מעות שיש לי בביתי אינו עירוב שאעפ״י שבין השמשות ספק לילה אף הוא ספק יום והעמידוה על חזקת היום שהוא קדש ואין רואין אותה יוצאת מקדושתה עד שיקדש היום בודאי והרי לסעודה הראויה מבעוד יום אנו צריכי׳:

    לגין שנטמא והטבילוהו והוא צריך עדיין הערב השמש עד שלא יניחו תרומה בתוכו שהרי כל טבול יום פסול לתרומה והיה ללוי מעשר טבל ר״ל מעשר ראשון שלא נטלה תרומת מעשר שבו והיה ערב שבת ורוצה לשתות ממעשרו בשבת ומלא לגין זה מיין החבית ומצד שהיה הלגין טבול יום לא רצה לקרות לו שם תרומה עד שתחשך ולהמתין בהפרשה עד שתחשך אי אפשר שאין מתקנין טבל בשבת ומתוך כך מלאהו ערב שבת ואמר לגין זה יהא תרומת מעשר על החבית לכשתחשך דבריו קיימין שמאחר שהופרש מערב שבת אעפ״י שלא נתקן עד השבת תקון מאליו הוא ומסתפק מאותה חבית בשבת ומכל מקום אם עירב הלוי באותה חבית אינו עירוב ולא מפני שסוף היום קונה עירוב ועדיין אינו מתוקן אלא אעפ״י שתחלת היום קונה עירוב וכבר נתקנה מכל מקום סעודה הראויה בסוף היום אנו צריכים כמו שביארנו:

    Meiri on Eruvin 36a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה רבא אמר גבי נגע בא' נמי אפי' יש שני כיתי עדים חלוקות כו' עכ"ל לכאורה לא הוי צריך לפרש לרבא בב' כיתי עדים אלא לרבא בין מתני' דהכא בספק עירוב ובין מתני' דנגע בא' לא איירי כלל בב' כיתי עדים אלא דהכא בעירוב ליכא רק חדא חזקה לקולא ובנגע בא' כו' איכא תרי חזקה לקולא ויש ליישב לפי מה שכתבו התוספות לעיל דניחא ליה לשנויי אפי' סבר ר"מ תחומין דרבנן דאל"כ ודאי דלא קשיא דר"מ אדר"מ דהכא איכא חזקה אחרת כנגדה חזקה שלא עירב וניזיל לחומרא בדאורייתא וא"כ רבא נמי ע"כ בא לתרץ אפי' סבר ר"מ תחומין דרבנן וא"כ בחדא חזקה דהעמד תרומה על חזקתה נמי אית לן למיזל לקולא אע"ג דאיכא חזקה אחרת כנגדה אי לאו דעדים מרעי ליה לחזקה ודו"ק:

    תוס' בד"ה במקוה שלא כו' דא"ל זיל טבול אפי' ר"מ מודה כדאמרי' גבי ספק טומאה ברה"ר כו' עכ"ל [ג] וקשה לעיל גבי נגע בא' דמטהר ר"מ משום שספק טומאה ברה"ר טהור כמ"ש התוס' וא"כ ר"מ מודה דא"ל זיל טבול ומאי קשיא ליה דר"מ אדר"מ הא איכא בנגע בא' חזקה דאוקי טהרות על חזקתן ויש ליישב ודו"ק:

    בד"ה מ"ש וא"ת כו' [ד] וי"ל דרבא ע"כ אית ליה דתחילת היום קונה עירוב כו' עכ"ל יש לדקדק מה תקנו בזה תקשי להו להיפך מאי קמבעיא ליה לרבא כיון דתחילת היום קונה עירוב בהיום חול ולמחר קודש אין עירובו עירוב ובהיום קודש ולמחר חול עירובו עירוב ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Eruvin 36a · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה הכא בשני כתי עדים וכו' הכא שאני דהשתא ודאי ממאה היא פי' אבל בכתובות איירי דתרי אמרי זינתה ותרי אמרי לא זנתה ולכך אמרינן אוקי תרי וכו' ואימא לא זינתה אבל הכא השתא ודאי טמאה היא אלא דהעדים מעידים אי נטמאה מבעוד יום או משחשיכה:

    ד"ה אדרבה וכו' הרי חסר לפניך וכי' פירוש דהא המקוה חסר ואתאי ולא יחסר בבת אחת אלא בהמשך זמן ולכך אתרע חזקתה ולא נוכל לומר דהשתא הוא דחסר דהא ע"כ מקמי השתא התחילה להתחסר ולא דמי לטומאה דלעיל דהטומאה נעשית בנגיעה כהרף עין ונוכל לומר דהשתא הוא דאיטמאה ועד השתא טהורה הואי וק"ל ועיין בנדה פ"ק:

    ד"ה אבל עירב בתרומה וכו' כגון שהיו שני ציבורים וכו' הוכרחו התוס' לפרש כן משום דאל"כ אלא מיירי שהתרומה בעצמה הוי ספק נטמאה ספק לא נטמאה א"כ תקשה אמאי לא אמרינן אוקמא אחזקת כשרות כמו גבי ספק מבע"י נטמאו דאוקמינן אחזקתה ולמה לא אמרינן כאן ספק עירוב כשר ולכך הוכרחו התוס' לפרש דמיירי בשני ציבורין דלא שייך לומר אוקמינן אחזקתן וק"ל:

    ד"ה מאי שנא וכו' עד ויש לומר דרבא ס"ל דתחלת היום קונה עירוב צ"ע מאי קמבעיא ליה לרבא ממ"נ אי ס"ל סוף היום קונה עירוב הוי הדין הכי היום חול ולמחר קודש הוי עירוב היום קודש ולמחר חול לא הוי עירוב ואי ס"ל דתחלת היום קונה עירוב הוי איפכא דהיום חול ולמחר קודש לא הוי עירוב והיום קודש ולמחר חול הוי עירוב וא"כ מאי קמבעיא ליה וכבר תירצתי זאת בישיבה באריכות אבל אין עת עתה להאריך ואין להקשות מאי פריך ומאי שנא דלמא מש"ה היום קודש ולמחר חול לא הוי עירוב משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום די"ל דרבא לא ס"ל סברא זו דהא אמר לקמן אברייתא זאת אומרת סוף היום קונה עירוב ולא קאמר כרב פפא דאמר דטעמא דברייתא משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום ש"מ דלא ס"ל לרבא סברא זו:

    Maharam on Eruvin 36a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' קסבר ר"י תחומין דרבנן עיין הגהת אשר"י ספ"ק דעירובין:

    תוס' ד"ה הכא אפי' בדאורייתא. ק"ל התם אמרינן כן לענין ממון דמדאורייתא באמת תרי ותרי אוקי אחזקה אבל באיסורי הא אמרינן תרי ותרי ספיקא דרבנן היינו דרבנן החמירו דלא ליזל בזה בתר חזקה. ועי' כתובות דף כו:

    בתוס' שם דהכא בתרומה דרבנן גם בתרי ותרי אוקמי אחזקה כדהוכיחו מסוגיא דשם ותירצו דמ"מ תחומין דאורייתא. ודבריהם דהכא דאפי' בדאורייתא אוקי אחזקה צ"ע גם הא מרא דשמעתא הכא רבה ור"י דס"ל ביבמות דף לא. תרי ותרי ספק דאורייתא דמדאורייתא לא אמרינן אוקי אחזקה וצ"ע:

    תוס' במקוה וכו' כדאמרינן גבי ספק טומאה ברה"ר עי' ע"ז דף לז ע"ב:

    בא"ד דקתני ור"י מטמא שספק ליטמא טמא לטמא וכו' שר"י אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בחזקתו עד שיודע שהוא טהור אבל ספק ליטמא ולטמא טהור כצ"ל:

    Gilyon HaShas on Eruvin 36a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא דרבה ור"י דאמרי תרויהון הכא [פלוגתא דר"מ ור"י גבי ספק עירוב] בשני כתי עדים. כתבו בתוס' בזה"ל דר"מ לית ליה אוקי תרי להדי תרי אע"ג דבפ"ב דכתובות (דף כ') אמרינן אוקי תרי להדי תרי בדאורייתא, הכא שאני דהשתא ודאי טמאה היא. קשה לי הא התם אמרינן כן גבי ממון דאוקי בחזקת בר שטיא, אבל באיסור באמת אמרינן דלכל הפחות הוי ספיקא דרבנן, היינו דחז"ל אמרו שלא לסמוך אחזקה בתרי ותרי, ועי' כתובות (דף כו ע"ב בתוס' שם) דנקטו הקושיא דהא תרומת פירות דרבנן ולא החמירו כדאמרינן התם גבי כהן, ותירצו או משום דמ"מ תחומין דאורייתא או כיון דנטמאו לפנינו גרע, ודבריהם כאן צ"ע. וביותר קשה הא ביבמות (דף לא) אמרי רבה ור"י דתרי ותרי ס' דאורייתא, ובגמרא דחי לה מהאי עובדא דבר שטיא, הרי דרבה ור"י ס"ל דאפילו מה"ת לא אוקמי אחזקה והכא הא מרא דשמעתא רבה ור"י א"כ מה הקשו בתוס' וצ"ע:

    גמרא, מ"ש תרומה דאמרינן לר' יוסי בספק נטמאה מבעוד יום ספק משחשיכה העמד תרומה על חזקתה, וכשר העירוב, פירות נמי שהונחו לעירוב ונתקנו אח"כ, ספק מבעוד יום ספק משחשיכה נימא העמד טבל על חזקתו ואימא לא נתקנו [ואמאי כשר העירוב]. לא זכיתי להבין פשטות הסוגיא דכל שאין אנו מקשים מסברא דבפירו' ספק נתקנו דנוקמי בחזק' טבל, והיינו דאפשר דמ"מ כיון דתחומין דרבנן מקילין כמו דס"ל לר"מ במקוה בספק טבל, וכן לר"י לשינויי דר"ה בר חיננא דדוקא בטומאה מחמיר דיש לו עיקר בדאורייתא, יהיה איך שיהיה אם מסברא בעלמא לא פרכינן מה זו קושיא מ"ש תרומה כו' דלמא באמת לא צריך לחזקת טהרה דתרומה, אלא בפשוטו דבכל ספק מקילין בעירוב ואפילו דאיתחזק איסורא, וא"כ עיקר הפירכא רק לשנויי דרבא דמחלק דטעמא דר"י במקוה משום דהעמד טמא על חזקתו וה"נ בפירות טבל, והו"ל לאקשויי לרבא מ"ש טבל ממקוה, אבל לא למנקט הקושיא מ"ש תרומה. גם אף לרבא ליכא קושיא לדמות טבל למקוה, דהתם לא איתרע חזקת טומאה אבל הכא איתרע חזקת טבל, דהרי תרומה לפניך, ולשיטת רש"י דיש ג"כ חזקה דבעמד על תחום ביתו שפיר פרכינן, ומ"מ לישנא דהעמד טבל על חזקתו קשה דהוי ליה למנקט ה"נ האיכא חזקת תחום ביתו, וגם ק"ל לפ"מ דצדדו תוס' דחזקת תחום ביתו לא מקרי חזקה, א"כ למה לא משנינן על רומיא דר"י אדר' יוסי דהתם ליכא חזקת היתר והכא איכא חזקת היתר דתרומה, וגם מה פרכינן אדרבא העמד מקוה על חזקתה דילמא מכח זה דאוקי חזקה להדי חזקה, והוי ספק השקול מחמירין, אבל הכא איכא חזקת תרומה ובהכרח לומר דבנפל גל ל"ש כ"כ חזקה, דהא התרומה בעצמותה היא כמו שהיתה אלא דיש גל עליה, א"כ איך אמרינן מ"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה על חזקתה, הא בלא"ה מקילין בספק השקול כמו בנפל גל, והראשון צע"ג:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Eruvin 36a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Eruvin, daf 36, Amud Aleph, about 360 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 110 words

      Opens “רָבָא אָמַר: הָתָם תְּרֵי חֶזְקֵי לְקוּלָּא, וְהָכָא…”

    2. Segment 25 words

      Opens “קַשְׁיָא דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי!…”

    3. Segment 322 words

      Opens “אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא: שָׁאנֵי טוּמְאָה,…”

    4. Segment 423 words

      Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא דִּידֵיהּ, הָא דְּרַבֵּיהּ. דַּיְקָא…”

    5. Segment 514 words

      Opens “רָבָא אָמַר, הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי:…”

    6. Segment 611 words

      Opens “אַדְּרַבָּה הַעֲמֵד מִקְוֶה עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימָא לֹא…”

    7. Segment 732 words

      Opens “תַּנְיָא: כֵּיצַד אָמַר רַבִּי יוֹסֵי סְפֵק עֵירוּב…”

    8. Segment 820 words

      Opens “אֲבָל עֵירַב בִּתְרוּמָה, סָפֵק טְהוֹרָה סָפֵק טְמֵאָה;…”

    9. Segment 922 words

      Opens “מַאי שְׁנָא תְּרוּמָה — דְּאָמַר הַעֲמֵד תְּרוּמָה…”

    10. Segment 1015 words

      Opens “לָא תֵּימָא: סָפֵק מִבְּעוֹד יוֹם נִתַּקְּנוּ, אֶלָּא…”

    11. Segment 1124 words

      Opens “בְּעָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מֵרַב…”

    12. Segment 1246 words

      Opens “תִּיבְּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר, תִּיבְּעֵי לְרַבִּי יוֹסֵי. תִּיבְּעֵי…”

    13. Segment 1315 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: בֵּין לְרַבִּי יוֹסֵי בֵּין לְרַבִּי…”

    14. Segment 1420 words

      Opens “בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: כִּכָּר זוֹ…”

    15. Segment 1516 words

      Opens “הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר חוֹל, וְאָמַר: עָירְבוּ לִי…”

    16. Segment 1628 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תֵּיכוּל עֲלֵיהּ כּוֹרָא דְמִלְחָא:…”

    17. Segment 1720 words

      Opens “תְּנַן הָתָם: לָגִין טְבוּל יוֹם שֶׁמִּלְּאוֹ מִן…”

    18. Segment 1817 words

      Opens “וְאִם אָמַר: עָירְבוּ לִי בָּזֶה — לֹא…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Eruvin 36a · Segment 11 — “בְּעָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מֵרַב הוּנָא: הָיוּ…

    Encyclopedia entries citing this page

    Original text

    רָבָא אָמַר: הָתָם תְּרֵי חֶזְקֵי לְקוּלָּא, וְהָכָא חֲדָא חֲזָקָה לְקוּלָּא.

    Rava said: That is not the way to resolve the apparent contradiction between the two rulings; rather, there is a difference between the cases with regard to the ritual impurity itself: There, with regard to touching a person who was later found dead, there are two presumptions supporting leniency, whereas here, with respect to the teruma being used for an eiruv , there is only one presumption supporting leniency. How so? With regard to one who touched another person who was later found to be dead, there are two presumptions of purity: Firstly, the person who was found dead was previously alive, and the presumption is that he remained in that state until we know with certainty that he was dead. Secondly, the one who touched that person was previously pure, and he remains in that presumptive state until we know with certainty that he became impure. Therefore, Rabbi Meir had adequate reason to be lenient. However, with regard to teruma , only one presumption exists, that the teruma was previously pure and presumably remained in that state until proven otherwise. Since there is no additional presumption, Rabbi Meir ruled stringently.

    קַשְׁיָא דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי!

    All the difficulties raised above are based on the seemingly conflicting statements of Rabbi Meir. Yet it would appear that there is also a contradiction between one statement of Rabbi Yosei and another statement of Rabbi Yosei, for he was stringent with regard to the doubts involving ritual baths but lenient with regard to doubts involving eiruv .

    אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא: שָׁאנֵי טוּמְאָה, הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהּ עִיקָּר מִן הַתּוֹרָה. שַׁבָּת נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא הִיא? קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: תְּחוּמִין דְּרַבָּנַן.

    Rav Huna bar Ḥinnana said: The law with regard to ritual impurity is different, since it has a basis in the Torah. Therefore, Rabbi Yosei was stringent even with respect to immersion performed in order to remove impurity that is only of rabbinic origin. The Gemara asks: The prohibitions of Shabbat limits are also prohibited by Torah law; why isn’t Rabbi Yosei stringent about them as well? The Gemara answers: Rabbi Yosei holds: The laws of Shabbat limits are by rabbinic law, not by Torah law.

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא דִּידֵיהּ, הָא דְּרַבֵּיהּ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַבְטוּלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים שֶׁסְּפֵק עֵירוּב כָּשֵׁר — שְׁמַע מִינַּהּ.

    And if you wish, say instead: This stringent ruling is his; that lenient ruling with regard to an eiruv is his teacher’s. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise according to this explanation, as we learned in the mishna that Rabbi Yosei said: The Sage Avtolemos testified in the name of five Elders that an eiruv whose validity is in doubt is valid. This formulation indicates that Rabbi Yosei was merely reporting a ruling that he had heard from his teacher, although he may not have accepted it. The Gemara concludes: Indeed, conclude from this that this resolution of the contradiction is correct.

    רָבָא אָמַר, הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי: הַעֲמֵד טָמֵא עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימָא לֹא טָבַל.

    Rava said that a different resolution of the contradiction may be suggested: There, with regard to ritual baths, this is the reason for Rabbi Yosei’s opinion: Keep the impure person in his presumptive state of ritual impurity, and say that he did not properly immerse himself.

    אַדְּרַבָּה הַעֲמֵד מִקְוֶה עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימָא לֹא חָסַר! בְּמִקְוֶה שֶׁלֹּא נִמְדַּד.

    The Gemara responds: On the contrary, keep the ritual bath in its presumptive state of validity and say that the ritual bath was not lacking the requisite measure of water. The Gemara answers: We are dealing here with a ritual bath that had not been previously measured to determine whether it contained forty se’a , and therefore it had no prior presumption of validity.

    תַּנְיָא: כֵּיצַד אָמַר רַבִּי יוֹסֵי סְפֵק עֵירוּב כָּשֵׁר? עֵירַב בִּתְרוּמָה, סָפֵק מִבְּעוֹד יוֹם נִטְמֵאת סָפֵק מִשֶּׁחָשֵׁיכָה נִטְמֵאת; וְכֵן בְּפֵירוֹת, סָפֵק מִבְּעוֹד יוֹם נִתַּקְּנוּ סָפֵק מִשֶּׁחָשֵׁיכָה נִתַּקְּנוּ — זֶה הוּא סָפֵק עֵירוּב כָּשֵׁר.

    It was taught in the Tosefta : In what case did Rabbi Yosei say that an eiruv whose validity is in doubt is nevertheless valid? For example, if one established an eiruv with teruma that had been ritually pure but later became impure, and there is doubt whether it became impure while it was still day, before the onset of Shabbat, or whether it became impure only after nightfall, and similarly, if one made an eiruv with untithed produce that was later tithed and thereby became permissible for eating, and there is doubt whether it was rendered fit while it was still day, before the onset of Shabbat, or whether it was rendered fit only after nightfall, this is an eiruv whose validity is in doubt which Rabbi Yosei said is valid.

    אֲבָל עֵירַב בִּתְרוּמָה, סָפֵק טְהוֹרָה סָפֵק טְמֵאָה; וְכֵן בְּפֵירוֹת, סָפֵק נִתַּקְּנוּ סָפֵק לֹא נִתַּקְּנוּ — אֵין זֶה סְפֵק עֵירוּב כָּשֵׁר.

    However, if one established an eiruv with teruma about which there was doubt whether it was ritually pure or ritually impure from the outset; and similarly, if one established an eiruv with produce about which there was doubt from the outset whether it had been tithed and thereby rendered fit or whether it had not been tithed and thereby rendered fit, this is not a case of an eiruv whose validity is in doubt that Rabbi Yosei said is valid.

    מַאי שְׁנָא תְּרוּמָה — דְּאָמַר הַעֲמֵד תְּרוּמָה עַל חֶזְקָתָהּ, וְאֵימָא טְהוֹרָה הִיא; פֵּירוֹת נָמֵי — הַעֲמֵד טֶבֶל עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימָא לֹא נִתַּקְּנוּ!

    The Gemara raises a question in order to clarify the Tosefta : What is different about teruma , with regard to which we say: Keep the teruma in its presumptive state of ritual purity, and say that it was still pure at the onset of Shabbat, since it had been previously pure and it is not known when it became impure? According to that reasoning, with regard to untithed produce [ tevel ] it should also be said: Keep the untithed produce in its presumptive state, as the produce had certainly been untithed originally, and say that it was not tithed and thereby rendered fit prior to the onset of Shabbat.

    לָא תֵּימָא: סָפֵק מִבְּעוֹד יוֹם נִתַּקְּנוּ, אֶלָּא אֵימָא: סָפֵק מִבְּעוֹד יוֹם נִדְמְעוּ, סָפֵק מִשֶּׁחָשֵׁיכָה נִדְמְעוּ.

    Rather, emend the wording of the Tosefta : Do not say: There is doubt whether it was rendered fit while it was still day, before the onset of Shabbat. Rather, say: There is doubt whether regular produce became mixed with untithed produce while it was still day, or whether it became mixed only after nightfall. In other words, one used regular food to establish his eiruv , but then tevel was mixed with that food, prohibiting the entire mixture from being consumed until tithes are separated for the tevel . However, there is doubt whether the produce became mixed with the tevel while it was still day, in which case the eiruv is invalid, or whether it became mixed only after nightfall, in which case the eiruv is valid. In that case, we say: Keep the produce in its presumptive state and say that it was not mixed with tevel during the day, and therefore the eiruv is valid.

    בְּעָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מֵרַב הוּנָא: הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כִכָּרוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה, וְאָמַר: עָירְבוּ לִי בַּטְּהוֹרָה בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהִיא, מַהוּ?

    Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak raised a dilemma to Rav Huna: If there were two loaves of teruma before someone, one that was ritually impure and one that was ritually pure, and he did not know which one was pure; and he said: Establish an eiruv teḥumin for me with the pure loaf, wherever it is, i.e., even though I do not know which it is, I wish to establish my Shabbat residence at the location of the pure loaf, and those present placed both loaves in the same place, what is the halakha ? Is this a valid eiruv or not?

    תִּיבְּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר, תִּיבְּעֵי לְרַבִּי יוֹסֵי. תִּיבְּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם — דְּלֵיכָּא טְהוֹרָה. הָכָא — הָא אִיכָּא טְהוֹרָה. אוֹ דִילְמָא: אֲפִילּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי, לָא קָאָמַר אֶלָּא הָתָם, דְּאִם אִיתָא דְּהִיא טְהוֹרָה — יָדַע לַהּ. אֲבָל הָכָא, הָא לָא יָדַע לַהּ?

    The Gemara clarifies: The question may be asked according to the stringent opinion of Rabbi Meir, and it may be asked according to the lenient opinion of Rabbi Yosei. The question may be asked according to the opinion of Rabbi Meir in the following manner: Perhaps Rabbi Meir only stated his stringent opinion with regard to a questionable eiruv there, where there is no teruma that is definitely pure present, but only teruma whose purity is in doubt. Here, however, there definitely is a pure loaf, and therefore even Rabbi Meir may agree to rule leniently. Or perhaps it may be argued that even according to the opinion of Rabbi Yosei, he only said that we are lenient with regard to an eiruv whose validity is in doubt in the case dealt with there, where, if indeed the teruma is pure, he knows where it is; but here, he does not know how to identify it.

    אֲמַר לֵיהּ: בֵּין לְרַבִּי יוֹסֵי בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר בָּעִינַן סְעוּדָה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם — וְלֵיכָּא.

    Rav Huna said to Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak: According to both the opinion of Rabbi Yosei and the opinion of Rabbi Meir, we require that an eiruv consist of a meal that is fit to be eaten while it is still day, prior to the onset of Shabbat, and in this case there is none. Due to the uncertainty as to which loaf is pure and which is impure, neither of the two loaves may be eaten, and an eiruv made with food that may not be eaten while it is still day is not a valid eiruv .

    בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם חוֹל וּלְמָחָר קֹדֶשׁ, וְאָמַר: עָירְבוּ לִי בָּזֶה, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: עֵירוּבוֹ עֵירוּב.

    Rava raised another dilemma to Rav Naḥman: If one said: This loaf shall remain unconsecrated today, and tomorrow it shall be consecrated, and he then said: Establish an eiruv for me with this loaf, what is the halakha ? Do we say that since the twilight period’s status as part of the previous day or part of the day that follows is questionable, the consecration of the loaf may take effect before the eiruv establishes one’s Shabbat residence, and since an eiruv cannot be made with a consecrated object, the eiruv is not valid? Rav Naḥman said to Rava: In that case, his eiruv is a valid eiruv .

    הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר חוֹל, וְאָמַר: עָירְבוּ לִי בָּזֶה, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב. מַאי שְׁנָא?

    Rava then asked about one who made the opposite statement: This loaf shall be consecrated today, and tomorrow it shall be unconsecrated, i.e., it shall be redeemed with money that I have in my house, and he then said: Establish an eiruv for me with this loaf, what is the halakha ? Rav Naḥman said to him: His eiruv is not a valid eiruv . Rava asked him: What is different between the two cases? If we are lenient with regard to the twilight period, we should be lenient in both cases.

    אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תֵּיכוּל עֲלֵיהּ כּוֹרָא דְמִלְחָא: הַיּוֹם חוֹל וּלְמָחָר קֹדֶשׁ — מִסְּפֵיקָא לָא נָחֲתָא לֵיהּ קְדוּשָּׁה. הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר חוֹל — מִסְּפֵיקָא לָא פָּקְעָא לֵיהּ קְדוּשְׁתֵּיהּ מִינֵּיהּ.

    Rav Naḥman said to Rava in jest: After you eat a kor of salt over it, and analyze the matter at length, you will be able to understand the difference. The difference is obvious: When one says that today the loaf shall remain unconsecrated, and tomorrow it shall be consecrated, we do not assume out of doubt that sanctity has descended upon the loaf. Therefore, the loaf remains in its presumptive state of being unconsecrated during the twilight period, and the eiruv is valid. With regard to the opposite case, however, when one says that today the loaf shall be consecrated, and tomorrow it shall be unconsecrated, we do not assume out of doubt that the loaf’s sanctity has departed from it. The loaf remains in its presumptive state of consecration for the duration of the twilight period, and therefore the eiruv is invalid.

    תְּנַן הָתָם: לָגִין טְבוּל יוֹם שֶׁמִּלְּאוֹ מִן הֶחָבִית שֶׁל מַעֲשֵׂר טֶבֶל, וְאָמַר: הֲרֵי זֶה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לִכְשֶׁתֶּחֱשַׁךְ — דְּבָרָיו קַיָּימִין.

    We learned in a mishna there: If one filled a flask that was immersed during the day [ tevul yom ] but does not become fully ritually pure until night from a barrel of tithe that was still tevel , meaning that the produce inside was first tithe from which teruma of the tithe had not yet been separated, and he said: Let the contents of this flask be teruma of the tithe for the contents of the barrel when night falls, his statement takes effect. If he were to say that the designated portion should immediately become teruma of the tithe, the teruma of the tithe would be defiled by the flask that is still a tevul yom . Once night falls, however, the flask is absolutely pure, and if the designation of the flask’s contents as teruma of the tithe takes effect at that time, the produce remains pure. The mishna teaches that teruma of the tithe can be separated in this manner.

    וְאִם אָמַר: עָירְבוּ לִי בָּזֶה — לֹא אָמַר כְּלוּם. אָמַר רָבָא זֹאת אוֹמֶרֶת: סוֹף הַיּוֹם קוֹנֶה עֵירוּב,

    The mishna continues: And if he said: Establish an eiruv for me with the contents of this flask, he has not said anything, as the contents of the flask are still tevel . Rava said: That is to say that the end of the day is when the eiruv acquires one’s Shabbat residence. The critical time with respect to an eiruv is the last moment of Shabbat eve, rather than the first moment of Shabbat.