Eruvin 33b

וסבר לה כר' מאיר דאמר גבי כיפה בפרק קמא (דף יא:) חוקקין להשלים ומיהו רשות היחיד גמורה לא הוי כיון דאין בתחתיתו של אילן רחב ד' אע"ג דבראשו רחב ארבעה דכלכלה משלימה לעשרה לא הוי רשות היחיד אא"כ מתחיל להיות רחבו ארבעה מתוך ג' הסמוכים לקרקע דהכי אמרינן בהזורק (שבת דף קא.) גבי בוצינייתא דמישן והן ספינות ששוליהן חדים ואין בשוליהן רוחב ד' ולמעלה הן הולכות ומרחיבות הרבה ומחיצתן גבוהות י' אין מטלטלין בהן אלא ארבע אמות דלאו רה"י נינהו ואע"ג דגבוהים עשרה ורחבין ארבעה מלמעלה הואיל ובשוליהן לא הוי ארבעה והכא גבי אילן נמי טעמא משום הכי הוא ותדע שזהו הטעם מדקאמר לקמן כמאן דלא כר' יוסי בר ר' יהודה וכו' ובהזורק נמי מותבינן עלה דההיא מהא דר' יוסי:

בעינן עירוב על גבי מקום ד' וליכא בלא כלכלה:

ה"ג גבוהה עשרה ורחבה ד' עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב גבוהה י' ורחבה ארבעה עירובו עירוב אע"ג דרה"י היא הך קורה והוא נתכוון לשבות ברשות הרבים הא אמרן הנותן את עירובו יש לו ארבע אמות ורשות היחיד עולה עד לרקיע וגבי אילן הוא דלא הוי עירוב כדאוקימנא בנופה נוטה חוץ לד"א אבל הכא דליכא נוף שפיר דמי:

ואם לאו אין עירובו עירוב קס"ד דהכי קאמר ואם לאו דאינה גבוהה עשרה או שאינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב ולהכי מתמהינן אינה גבוהה עשרה אדרבה כ"ש דעירובו עירוב דכשאינה גבוהה י' הויא כמאן דמנחה ברשות הרבים:

אלא האי ואם לאו דקתני לאו אגובהה קאי אלא ארוחב קאי והכי קאמר גבוהה י' והניחה בראשה אם יש ברחבה ד' הוי מקום חשוב להנחת עירוב עירובו עירוב ומשום דהוא ברה"ר ועירובו ברה"י לא מיתסר כדאמר דהנותן את עירובו יש לו ד' אמות ואם לאו דגבוהה י' ואינה רחבה ד' אין עירובו עירוב דכיון דגבוהה עשרה ואין העירוב מונח על גבי מקום ד' הוה ליה כמונח באויר ומדוקיא שמעינן הא אינה גבוהה עשרה אפילו אינה רחבה ד' עירובו עירוב דכיון דלמטה מעשרה הויא לה כמאן דמנחה אארעא דמיא דכל למטה מי' קלוטה כמה שהונחה דמיא:

גבוהה עשרה דמידלייא מרה"ר צריך שיהא ברוחבה ארבעה שיהא שם מקום חשוב:

אינה גבוהה עשרה אין צריך שיהא רוחבה ד' דאפילו פחות מד' עירובו עירוב דכל למטה מעשרה כמאן דמנחה אארעא היא:

כמאן מתרץ רבינא לעיל אע"ג דחוקקין להשלים ואיכא רוחב ד' לא הוי רה"י משום דאין בעיקרו ד' דלא כר' יוסי בר' יהודה:

ורבי סבר כר' מאיר דאמר חוקקין להשלים וכרבי יהודה דבעי עירוב על מקום ד' - וא"ת והך כלכלה היכי דמי אם היא שוה לגבי האילן או תלויה למטה בפחות מג' לגבי האילן אם היא שוה לגבי האילן א"כ אמאי צריך חקיקה ואם היא תלויה למטה מג' לגבי האילן א"כ היכי פריך לעיל ואי אית ביה ד' כי נתנו על הכלכלה מאי הוי הא לא חשיב רשות היחיד אפילו יש באילן ד' אם לא מטעם חקיקה דרחוקה מגב האילן וי"ל כגון שפי הכלכל"ה שוה לגבי האילן ומ"ה הוי חורי רה"י והעירוב מונח בשולי הכלכלה שהיא רחוקה ג' ולהכי צריך חקיקה והא דלא מוקי שהעירוב בפי הכלכלה או שהכלכלה רחבה ד' ומכל מקום לא הוי רה"י הואיל והגדיים בוקעין בו וי"ל דא"כ במאי דנקט כלכלה לא השמיענו מידי דלינקוט עמוד שיש בראשו ד' ואין בתחתיתו ג' ואף על גב דאשמעינן דצדדין אסורין לא הוי ליה למתנייה הכא כיון שבעירוב לא השמיענו כלום אלא ודאי נקט כלכלה לאשמעינן דחוקקין להשלים ובעינן עירוב על מקום ד' וא"ת אכתי למה ליה למימר כלל סבר לה כרבי מאיר וסבר לה כר' יהודה לימא לעולם אימא לך דלא בעינן עירוב על גבי מקום ד' והכא כשהכלכלה שוה לראשו של אילן וקמ"ל דלא חשיב רשות היחיד אפילו לרבי יוסי ברבי יהודה דחשיב טרסקל רשות היחיד משום דהתם הדרן מחיצתא ונראה לפרש דמשמע ליה דווקא נתנו על כלכלה הוי עירוב הא נתנו על גבי אילן לא הוי עירוב מדקתני נתנו בכלכלה ולא קתני תלאו לכלכלה באילן ונתן שם עירובו הלכך ע"כ אויר דשולי הכלכלה רחוק שלשה מגב האילן:

כמאן דלא כר' יוסי בר' יהודה לספרים דגרסי בסמוך התם (כי) הדרן מחיצתא אבל בקורה לא הדרן מחיצתא דמשמע דקאי אברייתא דנעץ קורה ומשמע ליה דאיירי אפילו חוץ לארבע אמותיו דומיא דמתניתין אפילו הכי הוי עירוב דכיון דאין בתחתיתו ג' אע"ג דראשו ד' לא הוי רשות היחיד דגדיים בוקעים בו ולהכי קאמר דלא כרבי יוסי ברבי יהודה:

הואיל ויכול לנטותו ולהביאו תוך עשרה פירש רבינו שמואל דהאי אמורא סבר לה כרבנן דאמרי בהמצניע (שבת דף צב.) אגד כלי שמיה אגד וכיון דאגד כלי למעלה מיו"ד כשנח העירוב למטה אין בהנחה זו איסור הוצאה (הואיל) ואחר שנח ברה"ר יכול ליטלו ולאוכלו ומיהו אפילו לא שמיה אגד אין כאן איסור הוצאה הואיל ונח בכלכלה למטה מעשרה דהוי כרמלית אם רוחב ד' ואין בהטייה זו איסור דאורייתא:

איתיביה רב בר שבא כו' לפ"ה דפי' לעיל גבי אילן הנוטה חוץ לד"א דלמטה מיו"ד הוי עירוב הואיל ומצי לאתויי פחות פחות מארבע צריך לחלק בין הואיל דהכא לההוא:

מוליכו פ"ה ועל ידי שלוחו קאמר דאיהו אפילו בלא פת קני ליה שביתה ופי' כן משום דבסוף מי שהוציאוהו (לקמן עירובין נא:) פסקינן כרב נחמן ואליבא דרבי יהודה דאחד עני ועשיר מערב ברגליו:

סבר לה כר' מאיר דאמ' חוקקין להשלים כבר פירשנוהו לשעבר:

מאי ר' יהודה דתניא נעץ קורה ברה"ר להניח עירובו עליה גבוהה י' טפחים ורחבה ד' עירובו עירוב אין גבוה י' טפחים אין צריך בראשו ד' ואפי' אין בראשו ד' הוא ועירובו במקום אחד הן [כמאן דלא] כר' יוסי בר' יהודה דתניא רבי יוסי ב"ר יהודה אומר נעץ קנה ברה"ר והניח בראשו טרסקל וזרק ונח ע"ג חייב כלומר דרה"י היא. ור' יהודה סבר גבוה י' ואינו רחב ד' רה"ר היא דתני עירובו עירוב.

ודחינן אפילו תימא ר' יוסי כאבוה סבירא ליה ושני טרסקל הואיל והדרן מחיצתא אבל (לא) עמוד או קורה דלא הדרן מחיצתא לאו כרה"י היא ר' ירמיה אמר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה טפחים אע"ג שלא הביאה כמי שהביאה נחשבת.

סבר לה כרבי מאיר דאמר חוקקין להשלים ומיהו רשות היחיד לא הויא, משום דאין בעיקר ארבעה ולא סמוך שלשה לקרקע ארבעה, וכל שאין בעיקרו הסמוך לקרקע ארבעה לא הוי רשות היחיד לכולי עלמא, חוץ מר' יוסי בר' יהודה כדאיתא בשבת פרק הזורק (שבת קא, א) גבי בוצינייתא דמישן, וכן פירש כאן רש"י ז"ל. ור"ח ז"ל פירש: סבר לה כר' מאיר דאמר חוקקין להשלים כדי להיות עירובו עירוב אבל להחשב האילן עצמו ד' טפחים לא. וכל מה שאמרו בשמועתינו דמתא כמאן דמליא דמי, וכן תוך עיבורה, וכן ארבע אמות של מקום שביתתו, לאו בדוקא קאמרינן, אלא רשות הרבים גמורה היא ואילו הוריד עירובו שמלמעלה מעשרה למטה במקום שביתתו חייב חטאת, אלא רואין קאמרי ומקולי עירוב דדבריהם שנו כאן. ותדע לך דהא אפילו ירושלים שיש לה דלתות אלמלא שהן ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים דאתו רבים ומבטלו מחיצתה (לעיל עירובין ו, ב), כל שכן הכא דליכא מחיצות כלל, אלא ודאי רואין קאמרינן. ועל דבר זה תמה הראב"ד ז"ל על הרב אלפאסי ז"ל שהביא משנתינו כצורתה ולא חשש להזכיר דברי רבא כלל, דנראה שהיה סובר דרבא דוקא קאמר, וליתא אלא רואין קאמר, וקיימא לן כוותיה, דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה ובכדי לא דחינן דברי רבא. ועוד דהא משמע דגמרא הכין סבירא לן דנותן עירובו יש לו ד' אמות, מדאקשינן להדיא ולרבא דאמר הנותן עירובו יש לו ד' אמות הוי ליה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע, ואנן הא קיימא לן כרבא. והרב אלפסי ז"ל גם הוא כתבה לההיא דרבא בנתגלגל חוץ לתחום, וכיון דקימא לן כרבא דנותן עירובו יש לו ארבע אמות קיימא לן נמי דלגבי עירובו דהוי להו כרשות היחיד, ורשות היחיד עולה עד לרקיע. והא נמי דאמרינן בכולה שמעתין דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, כתב הראב"ד ז"ל: דאע"ג דסתמא דמתני' כרבי [ו]שמעינן מינה דהלכתא כוותיה, מ"מ לא קאמר רבי שיתירו בכל מקום שבות בבין השמשות ושיהא מותר לרכוב על גבי בהמה ולעלות באילן ולספק ולטפח ושאר השבותין, דהא תנן בפרק במה מדליקין (שבת לד, א) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים, ואפילו עירובי תחומין נמי לא התירו (אלא) להניחן בבין השמשות, כדתנן התם שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, עם חשיכה אין ספק חשיכה לא ומוקמינן לה בערובי תחומין דמקנא ביתא הוא ואסור, ולא פליג רבי, אלמא כי שרי רבי היכא דאנחיה לעירוב מעיקרא, דאע"ג דאנחיה במקום שבות קני ליה עירוב ממילא, אבל למשרייה לבטולי לשבות לכתחילה לא שרי רבי כלל, דמה דאסור בשבת אסור בין השמשות חוץ ממה שהתירו במשנתינו דפרק במה מדליקין שהוא עירובי חצרות והטמנת החמין ותיקון הדמאי.

הכי גריס רש"י ואם לאו אין עירובו עירוב אדרבה הוא ועירובו במקום אחד. וסיפא הוא דקא קשיא ליה אמאי אין עירובו עירוב, אבל למעלה מעשרה ניחא ליה, ואף על גב דרשות היחיד הוא, הכא בנתכוון לשבות בעיקרו והנותן עירובו יש לו ארבע אמות כרבא.

ופריק הכי קאמר גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה. (כלומר: הא אם לאו דקאמר לאו אגבוהה קאי, כלומר: אם איכא גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה). כלומר: האי אם לאו דקאמר לאו אגבוהה קאי אם אינה גבוהה עשרה שלא יהא עירובו עירוב, דאדרבה כל שאינו גבוה עשרה בין רחבה ארבעה בין שאינה רחבה ארבעה עירובו עירוב דכל שהוא תוך אויר רשות הרבים קלוטה כמי שהונחה דמיא. והכא ארחבה קאי, כלומר: אם היה גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב דבעינן מקום הנחה וליכא. ולעולם רישא ברחבה כולה אפילו בעיקרה ארבעה דרשות היחיד היא ואפילו הכי עירובו עירוב וכדרבא.

והא דאמרינן כמאן דלא כר' יוסי בר' יהודה. אתירוציה דרבינא בכלכלה קא מהדר, וכמו שכתב הרב ז"ל בפירושיו וגירסתו ופירושו נכונים. אלא שקשה לי קצת הטעם שכתב בלמטה מעשרה משום דקלוטה כמי שהונחה, דהא כל זמן שיש מקום מסויים למעלה משלשה לכ"ע לאו רשות הרבים הוא ואפילו למ"ד בעלמא קלוטה כמי שהונחה, דא"כ כרמלית ומקום פטור היכי משכחת לה. ולא אמרו קלוטה אלא באויר, ואי נמי בשהונח במקום שאינו מסויים כזורק בכותל כגון דבילה שמינה, וכדאמרינן הזורק בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, ואוקימנא בדבילה שמינה וכדאיתא התם בשבת בריש פרק קמא (ז, ב) ובריש פרק הזורק (שבת צט, ב; ק, א), הא במקום מסויים לא. וכמדומה שכן כתב גם רש"י ז"ל בפי' בפרק קמא דשבת (שם) גבי זקף לבנה. ודבר ברור הוא. אלא הכא הכי קאמר: כיון שהוא תוך אויר מקומו של אדם דהיינו תוך עשר כמי שהונח במקומו של אדם הוא, אבל כל שהוא למעלה מי' מקום בפני עצמו הוא ואע"פ שהוא אויר רה"י, ולפיכך צריך שיהא בראשה ארבעה שיהא מקום חשוב להנחת העירוב. והראב"ד ז"ל פירש ג"כ דאסיפא בלחוד קא קשיא ליה, אבל ארישא לא קשיא ליה, דאע"ג דגבוהה [עשרה] ורחבה ארבעה לא קשיא, דהכא במאי עסקינן בשאין עיקרה ארבעה אלא בראשה בלחוד, וכדמשמע נמי לכאורה מדקאמר גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה, דאלמא רישא בהכי קא מיירי דיש בראשה ארבעה. ומדקאמר בראשה משמע דבעיקרה אין ארבעה אלא בראשה בלחוד, ולפיכך אינה רשות היחיד ואפילו הניחו חוץ לד' אמותיו משום דהוא ועירובו במקום אחד הוא. אבל סיפא קשיא ליה אמאי אין עירובו עירוב.

והא דאמרינן כמאן אזלא דלא כר' יוסי בר' יהודה. פירש הוא [הראב"ד] ז"ל דאדר' יהודה קאי, כלומר: הא דאמר ר' יהודה דלמעלה מעשרה עירובו עירוב ולא חשיב זה רשות היחיד כיון דאין בעיקרה ארבעה אע"פ שיש בראשה ארבעה, דלא כר' יוסי בריה אזלא, דאילו לר' יוסי כל שיש בראשה ארבעה וגבוהה עשרה רה"י הוא. וכן פירש ר"ח ז"ל דאדר' יהודה קאי. ויש מי שגורס: גבוהה עשרה ורחבה ארבעה עירובו עירוב כ"ש דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. ותו למטה מי' טפחים אין עירובו עירוב כל שכן דהוא ועירובו במקום אחד הוא, ורישא וסיפא קא קשיא ליה. ומסתברא לי פירושא כפום הדין גירסא דסבירא ליה השתא דר' יהודה בשנתכוין לשבות רחוק ממקום עירובו ד' אמות, וכולהו מתניתין ומתניתא בהכין נקטי לה, דאי לנתכוין לשבות בעיקרו כיון דקיימא לן כרבא וליכא מאן דפליג עליה, ליכא לאיפלוגי בין הניחו למעלה מעשרה להניחו למטה מעשרה, דבין הכין ובין הכין הוא ועירובו במקום אחד הוא, ומש"ה קשיא ליה רישא אמאי עירובו עירוב, דקס"ד השתא דברחבה ארבעה אפילו בעיקרה קא מיירי. וסיפא נמי קא קשיא ליה דכ"ש הוא ועירובו במקום אחד כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ופריק דכולה בשאין בעיקרה ארבעה אמות היא, ולפיכך למעלה מי' טפחים עירובו עירוב דהא איכא מקום הנחה ורה"י לא הוי, וכי קתני אם לאו ארחבה קאי וכשגבוהה עשרה.

שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה תוך עשרה וכשמטה אותה ומביאה תוך עשרה אינו מתחייב מטעם מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, כיון דאגד כלי למעלה מעשרה, וכדרבא דאמר בפרק המצניע (שבת צא, ב) אגד כלי שמיה אגד, וכיון שאגד כלי למעלה מעשרה אע"פ שנח העירוב בלמטה מעשרה אין בהנחה זו משום הוצאה, ואחר שנח ברשות הרבים יכול ליטלו ולאכלו ברשות הרבים.

אלא הא דתנן מוליכו בראשון וכו' פירש רש"י ז"ל: דהאי דנקט לאותוביה ממתני' דיום טוב ושבת לאו דוקא, דה"ה דהוי מצי לאותובי מכל נותני עירוב בערב שבת, מפני מה צריכין להוליכו הואיל ויכול להביאו מערב שבת כמי שהביאו דמי. אלא משום דלא אשכח משנה אחריתי דמפרש בה הולכת עירוב בהדיא אלא זו. ופריק גזירה אטו יום טוב אחר השבת שאי אפשר להביאו בשבת עצמה שהוא ערב יום טוב. אבל בתוספות (לק' לד, א ד"ה ואמאי) אמרו דמעירוב דשבת לא אפשר לאותוביה דאפשר להביאו בבין השמשות שהוא זמן קניית העירוב, ובשבת דעלמא אי אפשר להביאו בבין השמשות, ואפילו לרבי [דאמר כל דבר שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות], משום דלאו שבות גרידא איכא אלא מלאכה דאורייתא [איכא] דקא מפיק מרשות היחיד למקום שביתתו שהוא ברשות הרבים. ואפילו תאמר שהיה יכול להקשות מפני מה הוא צריך להוליכו עד מקום שביתתו די לו שיוציאנו מביתו ויניחנו ברה"ר במקום קרוב שיכול להגיע שם בשיעור זמן המשכת בין השמשות בהולכה פחות פחות מד' אמות, וכרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. הא ליתא, חדא דניחא ליה לאותובי אפילו לרבנן. ועוד דאפילו לרבי נמי משמע דשבות כזה דהולכה פחות פחות מד' אמות לא שרינן, הואיל ויכול לבא לידי איסורא דאורייתא דשמא יעבירנו ד' אמות בבת אחת כמו שאמר רבי (לקמן עירובין לד, ב) בנותן עירובו בקנה שאינו תלוש ונעוץ גזירה שמא יקטום, דאלמא לא בכל שבותין התיר רבי. ופירשו הם ז"ל דהכא במוליכו בראשון קא מקשה דהואיל ויום טוב הוא ויכול להוליכו ואפילו ביום טוב ממש מפני מה הוא צריך להוליכו. והא דאמרינן גזירה אטו יו"ט אחר השבת, הוא הדין דהוי מצי למימר גזירה אטו שבת דעלמא, דבדוכתי טובא גזרינן יום טוב אטו שבת, בשמעתא קמייתא דביצה (ב, ב) ובפרק במה מדליקין (שבת כג, ב) ובשאר מקומות, אלא דעדיפא ליה למימר גזירה האי יום טוב אטו האי יום טוב. אי נמי הואיל ומקילינן טובא בעירובין, לא גזרינן נמי יו"ט אטו שבת. ואם תאמר מכל מקום כיון דגזרינן יו"ט אטו יו"ט אחר השבת, ואי נמי לדברי רש"י ז"ל דגזרינן שבת גזירה אטו יו"ט אחר השבת, א"כ נתן עירובו באילן למטה מי' טפחים אמאי עירובו עירוב נגזור אטו יו"ט הסמוך לשבת בין לפניו בין לאחריו, דאסור להשתמש באילן ממה נפשך, דהא אין משתמשין במחובר בין בשבת בין ביו"ט. ויש לומר דהתם דאיסורא דרבנן בלחוד הוא וא"א ליגע באיסורא דאורייתא לא גזרינן, אבל הכא דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא גזרינן. ולפי דברי התוספות הא דאמרינן לעיל (עירובין לב, ב) באילן הנוטה חוץ לד' אמות, דוקא בשאינו נוטה ח' אמות חוץ ממקום שביתתו אלא פחות מח' שאינו צריך להביאו אלא פחות מד' אמות דליכא למיגזר בה מידי, הא בנוטה ח' אמות אינו עירוב, דגזרינן דילמא מייתי ליה ד' אמות וקא עבר אדאורייתא, ובכי הא אפילו רבי אסר כדאמרן. וכן ודאי נראין הדברים וכולה שמעתין ניחא בהכין טפי. והראב"ד ז"ל נראה דס"ל דדוקא מיו"ט ושבת קא מקשה, דבהא הוא דאיכא למימר דהואיל ויכול להביאו כמו שהביאו דמי, דכיון דכבר אנחיה לעירוביה מיום ראשון והשתא נמי על ההוא עירוב קא סמיך, הלכך נחזיה לההוא עירוב קמא כמאן דאמטייה השתא. והשתא אתי שפיר כולה שמעתין דלא גזרינן בעירוב יו"ט גרידא ולא שבת גרידא אטו שבת או יו"ט אחר השבת, אלא יו"ט שלפני השבת אטו יו"ט אחר השבת.

והא דבעי׳ לר׳ חוקקין להשלים למהוי מקום ד׳ מפני שהכלכל׳ נתונה למעלה בראשו של אילן וגם אם היא נתונה למעלה יש בעמק שוליה ג׳ טפחי׳ והעירוב נתון בשוליה דליכא למימר לבוד דהכי אורחא דמילתא מסתמא הא אלו היתה כלכלה בראשו של אילן ואין בשוליה עומק ג׳ טפחים הוה אמרינן לבוד והרי יש בצרוף הכלכלה וגופו של אילן ד׳ טפחים וזה ברור וכן פרשו בתוספת. וא״ת ולמה לן לדחוקי ולמימר דר׳ סבר חוקקין להשלי׳ לימא דמיירי באילן שאין בו ד׳ ויש בכלכלה גובה רחב ד׳ טפחים ולפי׳ עירובו עירוב דהא איכא מקום ד׳ וליכא רשות היחיד כיון שיש בקיעת גדיים וי״ל דא״כ פשי׳ שעירובו עירוב ומאי קמ״ל ואי משום דקמ״ל אסור ליטלו בשבת משום דצדדין אסורין אמאי אשמעי׳ הכא לשמעי׳ בעלמא שהרי אין זה מעלה ולא מוריד לעניין עירוב אלא ודאי הא קמ״ל דאמרי׳ חוקקין להשלים לד׳ טפחים ואכתי ק״ל אמאי דחיק לאוקמיה מתנייתא בתרי גווני נימא דכלה רישא וסיפא באילן שאין בו ד׳ טפחים קתני רישא דלמעל׳ מעשר׳ אין עירובו עירוב משו׳ דבעי׳ מקום ד׳ וליכא וכדקא מפרשי׳ בסיפא ולמטה מעשרה עירובו עירוב דכל שהוא למטה מעשרה לא בעי׳ מקום ד׳ וכדאית׳ לקמן תירץ הר״ם בר שניאור ז״ל דמשמע לן דמאי דקאמר ר׳ דמעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב אינו מפני חסרון מקום ד׳ אלא מפני איסור טלטול שבת דומי׳ דרבנן דאמרי. עלה כל שאסור ליטלו ומתני׳ נמי אע״ג דלא איירו בה רבנן לא מפרשי׳ לה מטעמא דלית ביה ד׳ טפחים משום דמשמע לן דמתני׳ דומיא דבריתא מיירי באיסור טילטול שבת:

מאי ר׳ יהודה דתניא רבי יהודה אומר נעץ קורה ברשות הרבים והניח עירובו עליה גבוה עשרה ורחבה ד׳ עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב אינה גבוה עשרה אין עירובו עירוב אדרבא הוא ועירובו במקום אחד הוא. כך גרש״י ז״ל וכתב הוא ז״ל דסיפא הוא דקשי׳ לן דקס״ד דכי קתני ואם לאו אין עירובו עירוב בין אגובה ובין ארחב קאי ולהכי פרכי׳ באינה גבוה עשרה למה אין עירובו עירוב דהא לאו רשות היחיד הוא וה״ל הוא ועירובו במקום אחד אבל רישא דקתני גבוה עשרה ורחבה ד׳ עירובו עירוב ל״ק: דסביר לן כרב׳ שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות והוה ליה הוא ועירובו ברשו׳ היחיד. והקשו בתו׳ דא״כ לקמן שדוחק התלמוד עצמו לסיועי׳ לרב׳ אמאי לא סייעיה מהכא וי״ל דלא אסתייע משום דסבירא לן דכי קתני שרחבה ד׳ טפחים היינו בראש הקורה ויש תחתיה בקיעת גדיים ולא חשיבא רשות היחיד וכן פי׳ הראב״ד ז״ל וא״ת ומאי האי דפרכי׳ בכשאינה גבוה עשרה הוא ועירובו במקום אחד דהא כרמלית היא ודילמא כרבנן ס״ל דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות: ויש לומר דהכי פרכינן דאם איתא טפי הוי לן למימר שיהא הוא ועירובו במקום אחד כשהוא למטה מעשרה יותר משהו׳ למעלה וכיון דהוי עירוב למעלה כ״ש דהוי עירוב למטה ויש נסחאות דגרסי׳ בהדיא דפרכי׳ בין מרישא בין מסיפא גבוה עשרה היאך עירובו עירוב דהא הוה ליה הוא במקום אחד ועירוב במקום אחר ותו ואם לאו אין עירובו עירוב אמאי והא הוא ועירובו במקום אחד. ואפי׳ גרסתינו יש לפ׳ כן דסיפא ורישא קשיא לן ומסתיים לה תלמודא בלישנא דנקט אדרבא כלומר דאדרבא איפכא מסתברא. ומסתברא דאפ ' לגרס׳ זו האחרונה עיקר קושיין מסיפא הוא דאלו מרישא הא מצי׳ לתרוצי דטעמא כדרב׳ שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות ורשות היחיד עולה עד לרקיע דלא אלימא ממתני׳ דפרישנא בהכי:

אלא לאו ק״ק גבו׳ עשרה צריך שיהיה בראשה ד׳ אין גבוה עשרה אין צריך שיהא בראשה ד׳ טפיחים. פרש״י ז״ל דכי קתני ואם לאו אין עירובו עירוב לאו אגובה קאי אלא ארחב. וה״ק כי כשהיא גבוהה עשרה אם היא רחבה ד׳ טפחים עירובו עירובו ואם אינה רחבה ד׳ אין עירובו עירוב דבעי׳ מקום ד׳ ודייקי׳ מינה דאם אינה גבוה עשרה לא בעי׳ רחבה ד׳: והא דלא בעי׳ עירוב ע״ג מקום ד׳ כשהוא למטה מעשרה פרש״י ז״ל דכיון דלמטה מעשרה הוא כמאן דמנח אארעא דעי ע״כ: ויש מקשים שלא אמר כן אלא כשנח בדבר שאינו מסויים כגון שנח בפני הכותל ולא קשיא כלל שלא נתכוין רבי׳ ז״ל לומר שיהא דין זה בכל מקום אלא שלענין הנחת עירוב חשבי׳ ליה כמונח בקרקע מכיון שהנחתו תוך עשרה טפחים שהוא אויר ממקומו של אדם בר״ה:

כמאן דלאו כרבי יוסי מה שפי׳ שפירשנו למעלה מתני׳ דרבי דגבוה עשרה טפחים ורחבה ד׳ לפי׳ עירובו עירוב ולא חשיב ברשות היחיד מפני שלמטה אינה רחבה ד׳ ואיכא בקיעת גדים. יש לפ׳ כאן דההוא רישא קיימי׳ דהא דלא כרבי יוסי ברבי יהודא דלדידיה כל שיש ברחבו ד׳ טפחים וגבוה עשרה כגון טרסקל זה אע״פ שהוא קצר למטה ויש תחתיה בקיעת גדיים חשיב רשות היחיד אלא ודאי דר׳ יהודה לית ליה דר׳ יוסי בריה ופרקי׳ דלעולם כבריה ס״ל וע״כ לא קאמר ר׳ יוסי אלא התם גבי טרסקל דהוי למעלה מחיצתו סביבות הקורה ונראות כאלו יורדות למטה וראוי לומר גוד אחית מחיצתו. אבל קורה זה שהיא רחבה למעלה ד׳ טפחים ומתקצרת ויורדת למטה מעט מעט לא הדירן מחיצתא ואין בה היכר לומר גוד אחית מחיצתה ובתוספ׳ פירשוה וגם הראב״ד ז״ל אבל רש״י ז״ל פי׳ דעל אוקמתא דרבינא דלעיל קיימינן דכלכלה לא חשיבא רשות היחיד אע״פ שיש בה רחב ד׳ טפחים כשחוקקין באילן להשלימה לד׳ וטעמא משום שיש תחתיה בקיעת גדיים ועלה אמרי׳ השתא דלא כרבי יוסי דלדידיה אמרי׳ גוד אחית מחיצתא גבי טרסקל אע״פ שיש תחתיו בקיע׳ גדיים מכיון שיש ברחבו ד׳ טפחי׳ אבל בכלכלה זו אין בה רחב ד׳ בשים מקום אלא א״כ תאמר חוקקין להשלים ותרתי לא עבדי׳ דנימא חוקקין להשלים ודנימא גוד אחית מחיצתא דאין זה מחוור בעיני דא״כ הוה לן למימר הא מילתא לעיל בסמוך ולאתויי בתר הכי במתניתא דרבי יהודה ושקלא וטריא דעלה כתב רש״י ז״ל דאיכא דמפרשי דהא דאמרינן כמאן דלא כר׳ יוסי דקאי אנעץ קורה דקאמר ר׳ יהודה קורה שאין ברחבה ד׳ טפחים לא חשיבא רשות היחיד וה״ק כמאן כר׳ יהודה קורה דגבוה עשרה צריכ׳ שיהא בראשו ד׳ דלא הוי רשות היחיד בפחות מד׳ דלא כר׳ יוסי בר׳ יהודה דחשיב טרסקל רשות היחיד וסתם טרסקל אינו רחב ד׳ טפחים. והקשה רבינו ז״ל על פי׳ זה דהא בפ״ק מיתי לה להא דר׳ יוסי בר׳ יהודה גבי בצייתא דמישן שרחבות ד׳ טפחים למעלה אלא דאיכא תחתיהם בקיעת גדיים ומוכח התם דטעמא דר׳ יוסי משום דאמרי׳ גוד אחית מחיצתא כיון שיש למעלה רחב ד׳ טפחים ועוד שבכל מקום שאמרו בתלמוד דליכא רשות היחיד בפחות מד׳ למה לא אמרו דהוי דלא כר׳ יוסי בר׳ יהודה כדאמרן הכא. ויפה הקשה רבי׳ ז״ל ועוד קשה לנו דהא לא שמעינן בדר׳ יהודה דילמא משום דלא הוי רחב ד׳ טפחים לא הוי רשות היחיד. אלא א״כ היו מפרשים הברייתא כפי׳ התוספות והראב״ד ז״ל שכתבנו למעלה דמשום דליכא ד׳ טפחים למטה לא הוי רשות היחיד וא״כ הפי׳ יבא כראוי וליכא למקשי עליה מידי:

ר׳ ירמיה אומר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה פי׳ ר׳ ירמיה מהדר אמתנייתא דלעיל דלעולם סיפא נמי באילן שיש בו ד׳ טפחים דה״ל כלכלה חורי רשות היחיד דהוו כרשות היחיד והא דקתני עירובו עירוב וחשבי׳ ליה הוא ועירובו במקום א׳ מפני שיכול להטות את ראשה עד שיכוף אותו למטה מעשרה שהוא רשות הרבים ושקיל ליה לעירובו ומייתי ליה למקום שביתתו שהוא ברשות הרבים ואכיל ליה דהשתא מרשות הרבים לרשות הרבים קא מייתי ליה. וק״ל דהא מ״מ כשהטה ראש הכלכלה למעלה מעשרה עד למטה מעשרה קא מייתי העירוב מרשות היחיד לרשות הרבים. וי״ל דכיון דקיימא בהטיה לא חשיבא הנחה ע״ג מקום ד׳ טפחים וקי״ל דבעי׳ עקירה והנחה מעל גבי מקום ד׳ אי נמי דכיון שלעולם קצת הכלכלה עומד במקומו למעלה לא חשיב כמוציא העירוב מרשות היחיד לרשות הרבים דאגוד כלי שמיה אגוד וכדאיתא במסכת שבת גבי מוציא כיס שיש בו מעות שאע״פ שהוציא ראשו הא׳ לחוץ ויש בו מעות לא חשיבא הוצאה לחייבו מדאורייתא כל זמן שיש בפנים שום דבר מן הכיס ואפי׳ שנצים שלו למ״ד דאגוד כלי שמיה אגוד:

יתיב רב פפא וקאמר לה להא שמעתא פי׳ וקאמר הא דר׳ ירמיה דאמרי׳ הואיל בכה״ג לדון מה שהוא שתי רשויות מן התורה כרשות אחת ובמקום אחת. איתיביה רבי בר שילא לרב פפא כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו לשמרו עד שיהא בין השמשות שהוא קונה עירוב ומיירי במוליכו ע״י שלי׳ דאי לא כיון שהוא עצמו הולך שם אין צריך עירוב פת דהא קא מערב ברגליו וכדפרש״י ז״ל.

נוטלו ובא לו פי׳ שאם יניחנו שם שמא יאבד למחר קודם בין השמשות ואין לו עירוב ליום השני ולפי׳ נוטלו ובא לו בי״ט ולמחר בשני מחשיך עליו כשמוליכו שם קודם בין השמשות עד שיעבור זמן בין השמשות שהוא כניסת שבת ואם ירצה אוכלו שם ובא לו:

כל שהניח את עירובו למטה מעשרה יש פוסקי׳ (שצריך) [שאין צריך] מקום ארבעה שהרי הוא כמונח עמו ברשות שהוא עומד בו אבל אם הניחו למעלה מעשרה יש פוסקי׳ שצריך מקום ארבעה כר׳ יהודא וכר׳ שהוא סובר כמותו והוא מה שאמרו נעץ קורה זקופה ברשות הרבים והניח עירובו עליה (לגבוה שלשה) [גבוה עשרה] ורחב ארבעה עירובו עירוב. והא הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר שהענין הוא שזה נתכון לשבות ברשות הרבים ועוד אינה גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב אדרבה הוא ועירובו במקום אחד הוא ותירץ הכי קאמ׳ גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה שאם לא כן הרי הוא כמונח באויר פחות מכן אין צריך שיהא ברחבה ארבעה ור׳ סובר כר׳ יהודא בזו. ומתוך כך נראה לפסוק כן וכן כתבוה גדולי הדור אלא שיש חולקים שלא לפסוק כר׳ יהודא שהרי אמרו בה דלא כר׳ יוסי דאמ׳ בנעץ קנה ברשות הרבים והניח בראשו טרסקל וזרק ונח על גביו שחייב כלומר שהוא רשות היחיד בפני עצמו ואלו לר׳ יהודא אינו עושהו רשות היחיד שאם כן חזר לו [הקושיא] הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר עד שתירץ שבטרסקל הדרן מחיצתא מה שאין כן בכלכלה שאינה בראש האילן כטרסקל בראש הקנה שהקנה תחוב באמצעו והדפנות סביב הקנה והדבר ידוע שאין הלכה כר׳ יוסי בטרסקל אלא פטור כמו שהתבאר בראשון של שבת שמאחר שאין הקנה רחב ארבעה אעפ״י שעליונו בארבעה אין אומרי׳ גוד אחית וכדר׳ יהודא שאינו עושהו רשות היחיד משום עליונו ומכל מקום קשה לו מצד אחר לומר כן שאם כן נתנו בראש קנה האמור במשנתנו אתה צריך לפרשו (בשנתן) [בקנה] רוחב ארבעה למעלה ונתן עירובו לשם ומשנתנו סתם נאמרה ומתוך כך נראה לפסוק כדברי הראשונים גדולי הפוסקים והמחברי׳ שלא הזכירוה:

יתבאר למטה שיום טוב ושבת שתי קדושות הן ואם עירב למזרח ליום ראשון אינו מועיל לו לשני אלא בשני הרי הוא כבני עירו ואם עירב לרוח זה לשני הימים צריך שיהא העירוב קיים בין השמשות של יום ראשון ובין השמשות של יום שני שאין זה כיום אחד עד שנאמר שמאחר שהיה קיים בין השמשות של ראשון זכה לשני הימים אעפ״י שאינו קיים בין השמשות של שני אלא שתי קדושות הן וכיצד הוא עושה מוליכו בראשון ר״ל ערב יום טוב לסוף אלפים אמה ופי׳ הדברים על ידי שלוחו שאם היה הוא עצמו הולך שם אף בלא עירוב קנה שביתה ברגליו אלא מוליך את העירוב על ידי שלוחו או על ידי עצמו ובמתכוין לקנות בעירוב ומחשיך עליו ר״ל שמעמידו לשם עד שיקדש היום ואומר שיקנה לו העירוב וקונה לו ואחר כך נוטלו ובא לו שאם יניחנו שם שמא יפסד ונפקע עירובו לשני ובשני ר״ל ממחרת שהוא יום טוב ראשון מביאו לשם ומחשיך עליו ואוכלו לשם אם ירצה שהרי שבת הוא ואין יכול להביאו ואין אומרין הואיל ובידו להוליכו יהא כאילו הוליכו אחר שכבר הונח שם לשני הימים שהרי פעמים שאי אפשר להוליכו כגון יום טוב אחר השבת שאין לו תקנה אלא שיניחנו שם ערב שבת ולמחר בשבת ילך ויראה ואם ישנו שם עדיין יחשיך ויקנה לו לשני ואף ביום טוב לפני השבת אם היה מקום המשתמר מניח שם ועירוב קונה לו בתחלת השבת לשבת ואין צריך לומר (לו) כלום. ואעפ״י שבתלמוד המערב נראה שדוקא נוטלו ומחזירו שלא תהא הנחתו בחמישי קנה לו בשבת לכתחלה הואיל ויום טוב מפסיק בנתים וצריך להחזירו לשם (ממש) [עירוב] בערב שבת. נראין הדברים כחולקין על תלמוד שלנו ואין לסמוך עליהן. ולשון תלמוד המערב בזה ר׳ חגאי בעי היה עומד בחמישי בשבת ואמ׳ תקנה לי שביתה בשבת על דעתיה דר׳ אליעזר קנה על דעתין דרבנן לא קנה אמ׳ ר׳ יוסי למה אין מערבין מערב יום טוב לשבת שכן אין מערבין מערב שבת לשבת. ופרשו בו גדולי הדור כלומר אינו דומה מערב בחמישי לשבת למשנתנו שלא אמרו אלא מוליכו ומחזירו אבל להניחו לכתחלה מערב יום טוב לשבת לא אלא שמפני שאין מערבין מערב שבת זה לשבת מפני שהוא יום טוב הואיל ואין לו להניחו למחר בשבת אף במניחו בחמישי לא שאינו קונה ממילא אבל בחמישי דעלמא הואיל וראוי לערב מערב שבת לשבת מערב הוא בחמישי. ומכל מקום הרי אמרו מערב אדם לכל שבתות השנה ומי לא עסקינן אף בשיום טוב לפניה ועוד שאם כן אי אפשר לערב בפת ליום טוב שלאחר השבת שהרי אי אפשר לו להחזירו בשבת אלא שאין הדברים נראין וכל שהוא מקום המשתמר מניחו לשם וקנה לו שביתה מאליו אם ישנו שם ולמטה יתבאר הענין בארוכה:

בד"ה ורבי סבר כו' והא דלא מוקי שהעירוב בפי הכלכלה כו' וי"ל דא"כ אמאי נקט כלכלה כו' עכ"ל הא דלא מוקי נמי בדלית בכלכלה עם האילן מקום ד' ולא ס"ל כר' יהודה היינו נמי מה"ט דא"כ אמאי נקט כלל כלכלה אך קשה דאימא דיש באילן גופיה מקום ד' והכלכלה תלויה למטה מג' ואשמעינן דלא הוי חורי רה"י דלא אמרינן חוקקין להשלים ועירובו הוה עירוב משום דלא בעינן מקום ד' כר"י ויש ליישב גם בזה אמאי נקט כלכלה בכהאי גוונא מצי לאשמועינן בהניח העירוב באילן גופיה שיש בו ד' בחור שיש בו למטה מג' ואין בחור מקום ד' דלא אמרינן חוקקין להשלים ועירובו עירוב דלא בעי מקום ד' אבל השתא דסבר כר"י דבעי מקום ד' וסבר כר"מ דאמרינן חוקקין נקט כלכלה דשייך למימר ביה דפי הכלכלה שוה לאילן ושוליו למטה מג' דלא שייך לאשכוחי בכה"ג באילן גופיה ודו"ק:

בא"ד או שהכלכלה רחבה ד' ומ"מ לא הוי רה"י הואיל וגדיים כו' עכ"ל ק"ק דאימא דלא בעי לאוקמא הכי דא"כ הוי דלא כר"י בר יהודה דכיון דהכלכלה גופה רחבה ד' הרי הדרן לה מחיצות ואימא גוד אחית מחיצתא ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דאשמועינן דצדדין אסורין כו' עכ"ל גם לאותה גירסא דל"ג בדברי ר' אסור ליטלו מ"מ מפלוגתייהו מדברי רבנן דאמרי כ"מ שאסור ליטלו שמעי' דרבי נמי אוסר ליטלו כמ"ש רש"י לעיל ודו"ק:

גמ' ר' יהודה אומר נעץ כו' גבוה י' ורחבה ד' כו' כתב הרא"ש בשם הר"מ דאמאי דחיק לאוקמי מתני' בדוחק גדול בנופו נוטה כו' לוקמא כר"י ובאילן שאין בנופו רחב ד' כו' נראה דלא מתוקמא מתני' כר"י כו' וסתם קנה משמע אפי' כל שהוא ודלא כפרש"י כו' עכ"ל ע"ש וק"ק דאכתי מילתיה דרבי איכא לאוקמא בהכי דלכך למעלה מי' אין עירובו עירוב משום דאין בו מקום ד' דהא קושטא הוא דסבר כר"י דבעי מקום ד' גבי כלכלה כדאמרי' בגמ' וע"כ הנראה לקיים פרש"י ומשום דסתם אילן יש בנופו למעלה מקום ד' ואי הוה איירי מתני' באין רחב ד' ה"ל לפרושי כדמפרש לה ר"י בברייתא ור' נמי אי הוה איירי באין רחב ד' ה"ל לפרושי [ג] והשתא אדרבה אית לן למימר דקנה נקט דומיא דאילן ברחב ד' כפרש"י ודו"ק:

שם דאדרבה כ"ש דהוא במקום א' כו' ל"א אדרבה כו' כלשון השני פרש"י ולשון ראשון יש לפרשו קרוב לזה וה"ק כיון דבאינו גבוה י' אתה אומר דאין עירובו עירוב אע"ג דהוא ועירובו במקום א' כ"ש דאית לן למימר בגבוה י' דאין עירובו עירוב דהוא במקום א' ועירובו במקום אחר וק"ל:

תוס' בד"ה כמאן דלא כר"י בר"י כו' אבל בקורה לא הדרן מחיצתא כו' עכ"ל אע"ג שהקורה גופיה רחב ד' למעלה לא מקרי הדרן מחיצתא שאין המחיצות ניכרות בו כמו בטרסקל שיש בו ד' דפנות חלל ביניהן שהמחיצות ניכרות בהן ודו"ק:

בתוס' ד"ה ורבי סבר כר' מאיר וכו' דאם כן היכי פריך לעיל מאי הוי הא לא השיב חורי דה"י וכו' ויש להקשות דלמא אין הכי נמי דמיירי שהכלכלה היא למטה מג' ומנא ליה להמקשה להקשות לעיל וי"ל דסבר המקשה דא"כ דמיירי שהכלכלה היא למטה מג' דלא הוי חורי רה"י אם כן מאי קמ"ל פשיטא דהוי עירוב:

בא"ד וא"ת אכתי וכו' וקמ"ל דלא חשיב רה"י וכו' ויש להקשות אם כן תקשה אמאי נקט כלכלה לינקוט עמוד שיש בראשו ד' וי"ל דנקט כלכלה דהוי רבותא טפי דמחזי יותר אהל מעמוד שיש בראשו ד' וק"ל:

תוס' ד"ה ורבי כו' והעירוב מונח בשולי הכלי קשה לי עדיין מה פרכינן, אי ברחב ד' כי נתנו לכלכלה מההוי הא אף דהוי חורי רה"י מ"מ לא מחייב כיון דליכא עקירה ממקום ד' אם אין חוקקין להשלים (עי' שבת דף ז' ע"ב תוס' ד"ה והלכה) דגם לרבנן במקום הצד שבחוץ הוי רה"י, מדין חורי רה"י כיון דלפנים במקום הרחב הוא רה"י אלא דפטור משום דבעינן הנחה במקום ד' על ד', ועי' שבת (דף ח' ע"א' תוס' ד"ה אמר אביי א"כ הכא כשהעירוב בשולי הכלכלה לא הוי עקירה ממקום ד' וצ"ע. בא"ד ונראה לפרש דוקא נתנו על הכלכלה. קשה לי, דזהו מספיק דמוכח דרבי סבר כר"י, אבל מ"מ אינו מוכח דסבר חוקקין, דלמא מיירי בכלכלה תוך ד' או שנתנו בפי הכלכלה דהוצרך לתלות הכלכלה באילן שיהי' העירוב מונח ע"ג מקום ד' ולאשמועינן דאפילו לריב"י לא הוי עקירה ממקום ד':