Commentary page
Eruvin 30a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerEruvin 30a
Eruvin 30a. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 489 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ה"ג אבל בגדי עשירים לעניים לא כלומר לעניים לא בעינן בגדי עשירים אלא כיון דלדידהו חזו אזלי בתרייהו הכא נמי אע"ג דלפרסאי לאו ליפתן הוא כיון דלדידן הוי ליפתן ניסגי בשיעור זוטא:
הכא לחומרא דכיון דחזו להו מקבלי טומאה:
והכא לחומרא דעד דהוי ליפתן לכ"ע ליבעי שיעורא רבה:
והתניא גבי עירוב דכיון דחזו לזקן ולחולה אף על גב דלכל אדם לא הוי מזון שתי סעודות מערבין מיהא למאן דחזי וגבי רעבתן דאכיל טפי סגי בבינונית אלמא לקולא אזלינן:
פתחו כמלואו להציל על שאר פתחים ואי ליכא פתח דחזי ליה כל חור מלא אגרוף שבכתלים טמאין:
הדומי ניהדמיה ינתחוהו לאיברין:
פליגי רבנן במת בבית:
פתחים קטנים פחותין מד':
18 more comments on this page.
Rashi on Eruvin 30a · Sefaria
Tosafot
לימא תהוי תיובתא ואם תאמר והא מאן דפליג ארב ושמואל לא פליג אלא באורז ודוחן וא"כ תקשה לכולהו ועוד תיקשי ליה מתניתין דכיצד מברכין (ברכות דף מ:) דיש כמה דברים דמברכין עליו שהכל או בפ"ה וי"ל דדווקא לרב ושמואל פריך דלא חשיבי אורז ודוחן אף על גב דקבעי נמי סעודתא עלייהו א"כ סבירא להו דכל מילי לא מיקרו מזון אלא ה' מינין בלבד אבל מאן דפליג עלייהו סבר שפיר דכל מילי איקרו מזון אך דלא תקנו בורא מיני מזונות אלא הך דקבעי סעודתא עלייהו ואאורז ודוחן קבעי נמי:
ככר זו עלי אין מערבין לו בה תימה לר"י אמאי נקט בהאי שבועה ובהאי נדר בשבועה גופה או בנדר גופיה הוה מצי לפלוגי דהיכא דאסר עליה באכילה מערבין לו בה בהנאה אין מערבין לו בה ועוד דאמר לקמן (עירובין דף לא.) לכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו משמע דליכא תנא דפליג והא רבי אליעזר דבסמוך דאמר ככר זו עלי דאין מערבין לו בה משום דאסור בהנאה אם כן סבר דמערבין לו לדבר הרשות או מצות ליהנות ניתנו ונראה כרשב"ם דמפרש דאין מערבין לו בה אפי' אמר קונם אכילת ככר זו עלי משום דקונם הוי כעין הקדש ואתי לאחלופי בהקדש אבל אמר שבועה אפילו אמר שבועה שלא אהנה מככר זו כיון דלא מיחלף בהקדש מערבין לו בה דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ונקט שבועה שלא אוכל דאפי' הכי בקונם אין מערבין לו בה וקשה לפירושו דכי פריך בסמוך לרב הונא ליפלוג וליתני בדידיה לישני דהכי קאמר אבל אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש ואין מערבין לו בה ולפי' הקונטרס ניחא דאין לו לתלות בהקדשות דאסירי לדידיה ולאחריני ויש לומר דלא מצי לשנויי הכי משום דמסיים בה לפי שאין מערבין בהקדשות משמע דווקא בהקדשות אבל בקונמות מערבין:
Tosafot on Eruvin 30a · Sefaria
Rav Nissim Gaon
עוג מלך הבשן פתחו בד' עיקרו באהלות בפר' ג' כזית מן המת פתחו והמת פתחו בד' טפחים:
אמ' רב נחמ' בר יצחק סיני אמ' ב' היינו רב יוסף ובירורא דמילתא בסוף מסכת ברכות ובסוף מסכת דהוריות רב יוסף סיני ורבה עוקר הרים:
Rav Nissim Gaon on Eruvin 30a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ומי א"ר שמעון בן אלעזר הכי שאם הוא משונה מרוב בני אדם מעמידין אותו במדה של בינונים והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עוג מלך הבשן פתחו כמלואו. כלומר אם יש כמלואו וחישב להוציאו ממנו מטהר שאר פתחי הבית ואם לאו כל הפתחים טמאין. ודחינן התם גבי עוג משום דלא אפשר היכי נעביד ננתחי אברים אברים וניפקיה [איבעיא להו] מי פליגי עליה אי לא.
ת"ש דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עוג מלך הבשן פתחו בד' ש"מ פליגי עליה ודחי אביי התם כגון דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דריוח ד' טפחים ודאי כי מרוח ופתח פתחא לאפוקיה מיניה בהאיך רבה מוסיף קמרווח. משום דרב אמרו מערבין בבשר חי ובביצים חיים וכמה אמר רב נחמן סיני [אמר] שתים. ומפורש בסוף הוריות רב יוסף סיני רבה עוקר הרים: ירושלמי בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח. א"ר יסא מפני שאין הגוף ניזון מהן ר' לוי אמר שהן מין קללה. פי' מים מי המבול מלח מכת סדום. משנה בכלים פרק כ"ז. בגדי עניים אע"פ שאין להם ג' על ג' הרי אלו טמאין מדרס:
מתני' הנודר מן המזון מותר במים ומלח ואקשינן וכי כל מילי איקרו מזון (כדאהני) [כדאתני] דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על ה' מינין הללו חיטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון ולא אתותבו חדא זימנא נימא מיהא נמי תהוי עלייהו תיובתא ופריק ר' יוחנן מתני' בנודד ואמר כל דבר הזן אסור עליו ואקשינן תוב וכי כל מילי זייני חוץ ממים ומלח והא ר' יוחנן הוה אכיל מפירות גינוסר טובא והוה משתבע דלא טעים לי זיונא ופרקינן לא תימא זיונא אלא תימא מזונא.
אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין עליו בה (ככר זו מערבין עליו בה) וככר זו עלי אין מערבין לו בה. ומקשינן עליה ומוקמינן ליה רב הונא דאמר כר' אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר שבועה שלא אוכל זו מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה ומי א"ר אליעזר הכי והתניא זה הכלל כל שהאוכל נאסר על האדם אין מערבין לו בה אוסר עצמו באוכל מערבין לו בה ר' אליעזר אומר ככר זו עלי אסורה מערבין לו בה.
ככר זו הקדש אין מערבין לו בה לפי שאין מערבין בהקדשות ופריק תרי תנאי אליבא דר' אליעזר:
פיסקא מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה תניא בית שמאי אומר אין מערבין לנזיר ביין ולא לישראל בתרומה ובית הלל אומרים מערבין. אמרו בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים שמערבין לאדם גדול.
Rabbeinu Chananel on Eruvin 30a · Sefaria
Rashba
אלמא בדידיה משערינן [כתב] הראב"ד ז"ל: נראה לי דעל חישב להוציאו באחד מהן לא פליגי ר' שמעון בן אלעזר, דכיון דחישב עליו בודאי בההוא קא מרווח ומפיק ליה.
אמר רב שימי בר חייא מערבין בביצים חיות וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני אמר שתים. סיני היינו יוסף וכדאמרינן (הוריות יד, א) רב יוסף סיני רבה עוקר הרים. וביצים חיות ראוין הן לאכילת כל אדם והאוכלן כשהן חיות לא בטלה דעתו.
הא ד אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה. פירושו: משום דקסבר רב הונא מערבין לדבר הרשות, אי נמי אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות ליהנות ניתנו והלכך שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בו, דאף על גב דלא חזי להאי חזי להאי. ואפילו לסומכוס נמי הואיל ואיבעי מתשיל עליה וחזי ליה השתא נמי מערבין לו בו דומיא דיין לנזיר (לקמן ע"ב). אבל ככר זו עלי אין מערבין לו בו משום דאסור בהנאתו. ומאן דפליג עליה דרב הונא סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והא דנקט רב הונא שריותא בשבועה ואיסורא בקונם לאו דוקא, דהוא הדין דמשכחת איסורא בשבועה, וכגון דאמר שבועה שלא אהנה מככר זה, והיתרא בקונם וכגון דאמר אכילת ככר זה עלי. אלא אורחא דמילתא נקט, דאורחא דמילתא דאדם אוסר עצמו באוכל ע"י שבועה, ואוסרו בהנאה בקונם. והא נמי דתניא לקמן בסמוך אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בו אוכל הנאסר על אדם אין מערבין לו בו, לאו דוקא וכדאמרן דהא משכחת לה איפכא. ואיכא למידק אם איתא דבהא פליגי ור' אליעזר ורבנן נמי בהא פליגי, אם כן מאי קא מתמה לקמן (עירובין לא, א) לימא רבא דאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו כתנאי אמרה לשמעתיה, ואמרינן נמי לימא רב יוסף דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה כתנאי אמרה לשמעתיה. ומאי תימא, והא על כרחך כתנאי אמרוה לשמעתייהו, דהא פליגי בה ר' אליעזר ורבנן. על כן פירשו משום רבנו שמואל ז"ל דכולהו תנאי ואמוראי דהכא כרבא ורב יוסף סבירא להו, והכא בגזירה פליגי, דרב הונא סבר דככר זה עלי אין מערבין לו בו גזירה אטו ככר זה הקדש, דכל קונם דומיא דהקדש הוא, והלכך קונם אפילו אמר אכילת ככר זה עלי אסור, אבל כשאוסר עצמו על האוכל בשבועה, ואפילו אסר עצמו בהנאתו מערבין לו בה, דלא דמי להקדש וליכא למיגזר משום הקדש, ואי משום דאסור בהנאתו אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והיינו דנקט רב הונא וכן בברייתא שריותא בשבועה ואיסורא בקונם, ומילתא פסיקתא קאמרי דשבועה לעולם מותר וקונם לעולם אסור. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא כיון דהא אתא רב הונא לאשמעינן, הוי ליה למימר שבועה שלא אהנה מככר זה מערבין לו בו, אכילת ככר זה עלי אין מערבין לו בו, דאשמעינן רבותא בהדיא. והפירוש הראשון נראה לי עיקר. והא דאמרינן לקמן לימא רבא ולימא רב יוסף כתנאי אמרוה לשמעתיה, לאו משום דלא אשכחן תנא דפליג בהא, אלא משום דאתו כר' יהודה דיחידאה היא קא מתמה לימא כתנאי אמרוה ואינהו דאמר כר' יהודה ושביק רבנן, אבל כי מוקמת להן בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן ניחא, דאינהו דאמרי כרבנן. ומסתברא נמי דהיינו דאוקי לרב הונא כר' אליעזר ולא אוקמה כרבנן וכאידך תנא דמהפך פלוגתייהו ואמר דר' אליעזר לקולא ורבנן לחומרא, כי היכי דלא לוקמו רבנן לבר מהלכתא.
מיתבי הנודר מן הככר מערבין לו בו מאי לאו דאמר עלי ואף על גב דקתני בהדיא הנודר מן, ונדר דאסר חפצא על נפשיה משמע, אפילו הכי איצטריך למימר מאי לאו, משום דהוי ידע דאיכא למטעי בה, משום דקתני סיפא אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה.
חסורי מחסרא והכי קתני הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפילו אמר עלי נעשה כמי שאמר שלא אטעמנה. כתב הראב"ד ז"ל: מדתלי טעמא בהאומר עלי נעשה כאומר שלא אטעמנה, שמעינן מינה דטעמא לאו משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו הוא, אלא משום דקסבר דסתם קונמות לא אסיק אדעתיה למיסר בהנאה אלא באכילה בלחוד, וכאילו פירש בהדיא שלא אטעמנה, וכיון שכן אחד אוסר בשבועה ואחד אוסר בקונם מערבין לו בה שלא אסרה עליו בהנאה. והביא הוא ז"ל ג"כ ראיה דסוגיין דתלמודא הכין דסתם קונם לא מיתסר בהנאה, מדאמרינן בשבועות פרק ג' (כב, א) אמר רב פפא מחלוקת בשבועה אבל בקונמות כיון דלא מפרש שמא דאכילה כבריה דמי ובכל שהוא, ואותבינן עלה ושקלינן וטרינן בה, ואי סלקא דעתך דאף בהנאה אסירי, באכילת כל שהוא מיבעיא. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא כולהו תנאי דהכא סבירא להו דמצוות ליהנות ניתנו, אי נמי דמערבין אפילו לדבר הרשות, מדתלי טעמא דהאומר עלי קא מתסר בהנאה אין מערבין לו בה, והשתא ודאי איכא לאקשויי אהא דאמרינן לקמן (עירובין לא, א) לימא רבה כתנאי אמרה לשמעתיה, דמאי קא מתמה, על כרחין איכא תנאי דלא כוותיה, ואדרבה אותובי הוי לן לאותובי מינייהו לרבה ורב יוסף. ואע"ג דכל חד וחד מצי לתרוצה [לטעמיה דרבה מתרץ] לטעמיה דסבירא להו דמערבין אפילו לדבר הרשות, ורב יוסף מתרץ לטעמיה דסבירא להו מצוות ליהנות ניתנו, מכל מקום הוי להו לאקשויי מינה ולתרוצה. אלא ודאי טעמיה דהאי תנא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, והכא הכי פירושה חסורי מחסרא והכי קתני: אפילו אמר עלי ואסרה אנפשיה בהנאה מערבין לו בה, דלגבי עירוב האוסר בהנאה כאוסר באכילה בלחוד הוא משום דאינו נהנה ממנה דמצוות לאו ליהנות ניתנו. כך נראה לי.
מכל מקום סיפא קשיא לרב הונא ואם תאמר ולימא רב הונא נמי חסורי מחסרא והכי קתני: אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה הא אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש. יש לומר דהא לא אפשר דאם כן מאי לפי שאין מערבין בהקדשות.
ככר זו הקדש אין מערבין לו בו ואם תאמר אמאי לא והא אי בעי מיתשיל עלה. יש לומר דלא אמרו אי בעי מיתשיל עלה אלא במה שהוא עכשיו ראוי אצל אחרים, כיין לנזיר דחזי לאחרים ואי נמי תרומה לישראל דחזיא לכהנים, וכיון דחזו לאחרים מהשתא וחזי נמי לדידיה אי מיתשיל עלה בהא הוא דמהני מיגו אפילו לסומכוס, אבל במידי דלא חזי השתא לא לדידיה ולא לאחריני לא מהני ביה מיגו כלל. והיינו טבל דלכולי עלמא אין מערבין בו כסתמא דמתניתין (לקמן עירובין לא, א) ואפילו לרבי דאמר (לקמן עירובין לב, ב) כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.
אי אתה מודה שמערבין לגדול ביום הכפורים כלומר: הואיל וראוי לקטנים שמאכילין אותן בידים, ועוד שהעירוב אינו אסור מצד עצמו אלא דאיסור היום רביע עליה. ואינו דומה לטבל טבול מדרבנן ואע"ג דאפשר דהא מאכילין אותן בידים לקטנים הואיל ולית ביה איסור [אלא] מדבריהם וכמו שכתבתי ביבמות פרק חרש (קיד, א ד"ה רבי), מ"מ הרי הוא אסור מצד עצמו, וכל שהוא אסור לגדול מצד עצמו אין מערבין בו.
Rashba on Eruvin 30a · Sefaria
Ritva
וכי תימא הכא לחומרא והכא לחומרא דגבי טומא׳ כיון דשיעור חמור טפי תפסין לחומרא ולא אזלינן בתר עשירי׳ והכא שיעור דפרסאי נפיש והוי לחומרא שלא יועיל עירו׳ אלא בשיעו׳ גדול שלה׳. והא תניא ר׳ שמעון בן אליעזר אומר מערבין לזקן ולחולה כו׳. אלמא מערבין לזקן ולחולה בשיעורמועט שלהם לקולא ואינם נגררים אחר הרוב והרעבתן ששיעורו מרובה אין משערין לו בשיעורו הגדול אלא בשיעור העולם שהוא יותר קטן ולקולא וכיון דכן לא אזלינן בשיעורי עירוב לחומרא אדרבא נקטינן בה לקולא שיעורא דבציר טפי ואין קושייתינו מרעבתן דלא משערינן לעלמא לחומרא בשיעור גדול שלו דבהא איכא למיחש תרתי חדא דרעבתן טפי משונה בפרסאי ובטלה דעתו אצל כל אדם. ועוד רעבתן גברא ופרסאי אתרא. אלא קושיין דלא אזלינן בעירוב לחומרא לגרור מיעוט אחר הרוב כיון דמשערין לזקן ולחולה בשיעור קטן שלהם ולקולא וכל שכן שאין משערין לכל העולם מפני פרסאי לחומרא. והא דתניא בגדי עניים לעניים ובגדי עשירים לעשירים. פירש רש״י ז״ל במסכ׳ שב׳ לעניין טמא שרץ ונבלה וטמא מת דבגדי עניים בשלש אצבעות ובגדי עשירים בשלשה טפחים. והקשו בתוספות דהא אמרי׳ בפרק במה מדליקין שלש על שלש מניין תלמוד לומר והבגד וקרא ודאי בין לעניים בין לעשירים הוא: ועוד מדאמרינן בזבחים בפרק דם חטאת מעיל שנטמ׳ ונפל עליו דם חטאת פירוש וצריך כבוס בקדש ואי אפש׳ לכבסו כולו בפנים מפני שהוא טמא מכניסו פחות פחות מג׳ מכבסו פי׳ דפחות מג׳ לא חשיב ורשאי להכניסו בטומאה ומכבסו. והא התם דבגדי כהונה בגדי עשירים הם ואפילו הכי נקט פחות מג׳ טפחים ולא נקט שיכניסנו בפחות פחות מג׳: ועוד מדתנן במסכת כלי׳ פרק ט׳ בגד מטמא משום שלש על שלש למדרס שלשה על שלשה לטמ׳ מת וכיון דנקט שלש על שלש למדרס בעשירים מיירי דאלו בעניים הא תנן פרק כ״ח בגדי עניים שאין בהם שלשה על שלשה טמאין מדרס. לפיכך פי׳ בתוספת דהא לעניין טומאת מדרס ומשום דמדרס ביחוד תליא מילתא חלקו בין עניים לעשירים שהעני מייחד אותו כשיש בו שלש על שלש אבל העשיר אין דרך ליחדו בפחות משלשה טפחי׳ אבל בשאר מקומות עשיר ועני חד שיעורא הוא בשלש על שלש דליכ׳ טעמ׳ לאפלוגי בינייהו. והקשו הראב״ד ז״ל דבכמ׳ דוכתי גמרינן משיעור׳ דעני כדאמרי׳ במסכת שבת שכן עלי אוכל פתו בלא כתישה ושכן עני אוכל פתו עיסה בלוסה ושכן עני קולע שלשה נימין ותולה בצואר בנו ולא עוד אלא אפילו בשלש על שלש דטמא שרץ אמרינן דחזי לעניים ולעשירים לא חזי ואפילו הכי גמרינן מינייהו לעשירי׳ ותירץ דבהנהו דהתם אפילו הבינוניים נקראים עניים בדברים ההם והוו להו רובא ואזלינן בתרייהו לגבי עשירי׳ ממש דהוו מיעוטא אבל הכא גבי מדרס כל הבינוניים דינם בעשירי׳ שאין מייחדין למדרס פחות משלשה אבל עניים מבליעין אותו בשלש על שלש לטלות על קרע שלהם:
והא תניא ר׳ שמעון בן אלעזר אומר עוג מלך הבשן פתחו במלואו פירוש לעניין מה שבבית ועתיד להוציאו משם דק״ל שאם יש בבית פתחים הרבה הן שכולן פתוחין או שכולן סתומי׳ בלא פרצת פצימין כולן טמאין עד שיחשוב להוציאו באחת מהם: ובלבד כל פתח שיש בו רוחב ד׳ טפחים דחשיב פתח אבל בציר מה׳ לא חשיב פתח וטהור ואם היה אחד מהן רתב ד׳ טפחים כולם טהורים חוץ מאותו שיש בו ד׳ טפחים ואם לא היה אחד מהם רחב ד׳ טפחים כולן טמאין אפילו חור שבכותל שאינו פתוח וכדאיתא התם במשניות וקתני רבי שמעון בן אלעז׳ דעוג מלך הבשן פתחו במלואו ואינו מטמ׳ כשהוא בבית אלא פתח שיש בו במלואו ואינך כולהו לא חשיבי ואפילו יש בהם ארבע טפחים ואם יש בו פתח אחד שהוא במלואו הוא לבדו טמא ואם אין בו שום פתח במלואו הוו להו כולהו כפתחים שאין בהם ארבע טפחים אלמא סבירא ליה לרבי שמעון בן אלעזר דמשערין לעוג בעצמו ואינו נגרר אחרי מתי׳ דעלמא והיכי קאמ׳ לעיל דרעבתן אין משערין לו בעצמו. ופריק אביי דלא דמי דהתם כיון שאין המת מטמא אלא בפתח שראוי לצאת בו אין לשער לעוג אלא בפתח הראוי לו ובפתח ד׳ טפחים אי אפשר לו לצאת דהיכי נעביד וכי נהדמיה הדומי לאפקיה הא ודאי לא אפשר דאם כן מנוול טובא: אבל הכא גבי עירוב אפשר לרעבתן לשער בעירוב דעלמא ולא ניזיל בתר שיעוריה כיון שהוא משונה ובטל מנהגו אצל בני אדם:
אמר אביי התם דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דהוי ארבעה דבהא אפי׳ רשב״א מודה שאותו שיש בו ארבע טפחים מציל על כולם דמסתמא בדידיה מפיק ליה דכי מרווח בדידיה מרווח כי הוא עומד להרחיבו יותר מן השיעור הא כשכולם שיים כול׳ טמאי׳ ולפי זה אין ההפרש בין עוג מלך הבשן לאינשי דעלמא אלא כשיש בו פתח שיעור מלואו של עוג והשאר בד׳ דבעוג מציל על שאר פתחים ושאר מתים אינו מציל דאלו בשכולם בני ד׳ טפחים או פחותים מד׳ טפחים בין בעוג בין באיניש דעלמא כולם טמאים ואם כשהאחד יש בו ד׳ טפחים ושאר כולם קטנים כשם שהאחרים מציל אותו שיש בו דרך מציל לעני לפי דברי אביי. ודעת הראב״ד ז״ל דמי אמרינן שזה הגדול מציל על שאר הפתחים היינו מן הסתם אבל אם חשב על אחת מהם הקטני׳ הוא לבדו טמא דמסתמ׳ בההוא דחשיב התם מרווח.
מערבין בבצים חיים פי׳ חיים ממש דזימנין דסועדין בהם כן ע״י הדחק וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני דהיינו רב יוסף אמר שתים כלימר שתי בצים: אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ככר זו עליו אין מערבין לו בה. עיקר הפי׳ בזה שאין ההפרש בעלמא דשבועה איסור גברא וחשיב אוכל דהא ודאי אף קונם שאסרו עליו באיסור חפצא כיון דחזי לאחריני אוכל הוא חשיב והוה ליה כיין שמערבין בו לנזיר ואף על פי שהוא לו איסור. חפצא מכיון דחזי לאחריני אלא הטעם כדפרישית דשבועה מסתמא אינה אלא איסור אכולה שעל הרוב הוא אומר שבועה שלא אוכל וכיון שכן מותרת היא לו בהנא׳ ומערבין לו בה כיון דחזי לאכיל׳ לאחריני אבל אם קונם הוא שאומר ככר זה עליו ואינו מזכיר אכילה והוא אסור אף בהנאה דמסתמא לאיסור הנאה נחית ואם מערבין לו בו נמצא שנהנה באיסורי הלאה ואין לו לעשות מצוה זו באיסורי הנאה דחשיב הוא נהנה ובזו השטה דרך רש״י ז״ל אלא שהוא מפרש כל הסוגיא דכל היכא דאמרי׳ שמערבין בככר של קונם היינו מטעמא שהנודר סתם לא נחית לאיסור הנאה ואין דעתו אלא על איסו׳ אכילה בלחוד שדרך ליהנו׳ יותר בו ומפלי כן מערבין וכהא דאוקימנ׳ במסקנ׳ פלוגתא דר״א ורבנן דר״א סבר סתמא לאיסור הנא׳ נחית ורבנן סברי סתמא לאיסור אכילה בלחוד נחית ורב הונא דאמר כרבי אלעזר הוא כל שפי׳ איסור הנאה דברי הכל אין מערבי׳ בו או משום דמיירי כשעירוב לדבר הרשות וכסבר דמערבי׳ לדבר הרשות או משום דסב׳ שאע״פ שאין מערבין אלא לדבר מצוה מצות ליהנו׳ ניתנו והיינו שלדברי הכל מערבין בככר של הקדש. וקשה לזה קצת דכיון דמוקמינן בין לרבנן בין לרבי אליעזר שמערבין לדבר הרשות או שהמצות ניתנו ליהנות היכי פרכי׳ לקמן על רבה ורב יוסף דאמרו שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנו׳ ניתנו טמא רבה ורב יוסף כתנאי אמרו׳ לשמעתא כלומר כתנאי דרבי יהודא ורבנן דהא ודאי אשכחן הכא דהויא שמעתייהו על כרחין כתנאי דהא רבי אליעזר ורבנן הוו דלא כוותייהו ואמאי מתמהינן עלייהו משום תנא דרבי יהודה ורבנן טפי מדרבי אליעזר ורבנן דפליגי עלייהו בהדיא וא״ת דרבה ורב יוסף מפרשי דפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן. אינו אלא אם מערבי׳ לרשות או לדבר מצוה וטעמא דאמרי רבנן שמערבין היינו מפני שאין מערבי׳ אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ואינהו דאמור כרבנן: מכל מקום הוה ליה לתלמודא לפרושי הכי כיון דסוגיין הכי נקטינן דאפי׳ לרבנן מערבי׳ לדבר הרשו׳ ומצות ליהנו׳ ניתנו. לפי׳ הנכון כשטת רש״י ז״ל דודאי טעמא דרב הונא כדאמרן וכל היכא דמותבינן עליה לומר שמערבין בככר של קונם בכולה שמעתין וטעמא דאמרי׳ במסקנ׳ דלרבנן מערבי׳ בו אינו אלא משום דסבירא לן שאין מערבי׳ אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ורבי אליעזר דאמר אין מערבי׳ קסבר שמערבי׳ לדבר הרשות אי נמי דמצות ליהנות ניתנו והשתא הוו להו אפילו לפום סוגיין רבה ורב יוסף דלקמן כרבנן דהוו רבים והיינו דלקמן דסלקא דעתא דהוו פליגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן ואינהו דאמר כרבי יהודא דהא יחידא׳ הוה וקשיא לן ומתמהי׳ נימא כתנאי אמרוה לשמעתייהו כלומר וכיחידאה אבל משום תנאי דרבי אליעזר ורבנן דאמור דלא כרבי אליעזר לא חיישי׳ כלל כיון דאמור כרבנן דהוו להו רבים וזה ברור: ואם תאמר מכל מקום בין לפי שטה זו בין לשיטת רש״י ז״ל משמע שאין הפרש דוקא מפני חומר הקונם על השבוע׳ אלא מפני שיש בקונם מן הסתם איסור הנאה מה שאין כן בשבועה הא קונם שהוציאו בפירוש בלשון אכילה בלבד ושבועה שהוציאו בפירוש בלשון איסור הנאה כגין שאמר שבועה שלא אהנה מככר זו וקינם כבר זה עלי לאכילה יהא הדבר בהפך לרב הונא ולרבי אליעזר שמערבין בככר של קונם ואין מערבי׳ בככר של שבועה: ואם כן למה תפסו היתר בשבוע׳ ואיסור בקונם: י״ל דאורחא דתלמודא הוא דנקיט מאי דרגילי ביה טפי ורובי קונמות הם סתם ויש בהם איסור הנאה ורוב שבועות מפורשין בהם לשון אכילה: וא״ת ולפי שטה זו למה אין מערבין לדברי הכל בככר של הקדש משו׳ דאסור בהנא׳ י״ל מפני שהוא אסור לכל העולם ואנן בעי׳ עירוב במידי דחזי לאחריני לכל הפחות ואלו איסור ככר לכל העולם אפילו באכילה לחוד שוב אין מערבי׳ בו כיון דלא חזי לשום אדם והא דנקט הקדש אורחא דמילתא נקט שסתמא אסור לכל העולם: ובתוספת תפסו שטה אחרת בזה בשם רשב״א ז״ל: דהכא כולהו אמוראי ותנאי דסוגיין כולהו סבירי להו כרבה ורב יוסף שאין מערבין אלא לדבר מנוה ומצות לאו ליהנו׳ ניתנו ודקאמר רב הונא שאין מערבין בככר של קונם אינו אלא משום גזירה מפני שהוא אסור חפצא ודמי למקדש שהוא אסור לכל העולם ואין מערבין בו ולפיכך כשאסרו בשבוע׳ דלא דמיא להקדש ואפי׳ אמר שבוע׳ שלא אהנה ממנו מערבי׳ לו בה כשם שמערבי׳ לנזיר ביין דלא גזרי׳ בה כלום אטו והיינו דכולהו סוגיין נקט שריותא בשבועה ואיסורא בקונ׳ ואין זה מחוור דאי רב הונא הא אתא לאשמועי׳ לינקיט רבותא דיליה בהדיא דאי אומר שבועה שלא אהנה בה מערבי׳ לו בה ואם אמר קונם אכילתי עלי אין מערבין לו בה. ועוד דכל כי האי גוונא שהטע׳ משום גזירה היכי לא מפרש לה תלמודא לפיכך הנכון כשטה שכתבנו:
מאי לאו דאמר עלי ק״ל למה הוצרך התלמוד לומר מאי לאו דהא פשיטא דהנודר מן הככר היינו עלי: וי״ל משום דסיפא משמע לכאורה דמיירי כיכרי בשבועה מדקתני אימתי בזמן שאמר שבועה כו׳. להכי קאמר מאי לאו דאף על גב דסיפא משמע קצת דמיירי בשבועה דלא מיירי אלא באומר עלי מדלא פליג ותני בדידה במה דברים אמורים כו׳. ואורחא דתלמודא היא לפעמים שהוא מרגיש בקושיותיו ודבריו קצת ממה שעתיד להקשות ולתרץ כדכתב בכמה דוכתי:
חסורי מיחסרא והכי קתני הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפי׳ אמר נעשה עלי בעשה כאומר שבוע׳ שלא אטעמי׳ כלומר שדין האומר עלי כדין שבועה כי אע״פ שחסרה עליו בהנאה אינו אלא כאלו לא אסרה תורה אלא לטעימה שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו: ואם תאמר ולרב הונא נמי נימא הכי דהכי קאמר אימתי בזמן שאמר שבועה שלא אטעמיה אבל אם אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש שאין מערבין בה: ויש לומר דהא ליתא דאם כן כיון שכבר אמר נעשה כאומר ככר זה הקדש שאין מערבין לו בה מה חזר ואמר לפי שאין מערבי׳ בהקדשות הרי כבר אמר שאין מערבין מככר של הקדש: ועוד מאי איריא דקתני שאין מערבי׳ בהקדשות אפי׳ בקונמות נמי אין מערבין: זה הכלל אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בה כו׳ לפירוש רשב״ם אתי כפשוטי׳ אבל לשטתו ולשטת רש״י ז״ל לאו דווקא בהאי לישנא הוא הדין אם אסר הנאה בשבועה שאין מערבין ואם ככר עליו בקונם לאכילה בלחוד מערבין ומשו׳ דהני שכיח טפי: נקט איסורא בקונם ושריותא בשבועה:
Ritva on Eruvin 30a · Sefaria
Meiri
כבר ביארנו בראשון של יום טוב שכל שהמת בבית והבית סתום הרי אותו הבית כקבר ואם היו שם פתחים הרבה וכלם נעולים או כלם פתוחים כלם טמאים היו כלם נעולים ונפתח אחד מהם או שגמר בלבו להוציאו באחת מהן הוצלו כלן. ודוקא בפתח או חלון שיש בו ארבעה על ארבעה שבשיעור זה הוא ראוי להוצאת המת ושיעור זה הואיל והוא ראוי לרוב בני אדם אף באדם הגדול כענקים כן אעפ״י שאי אפשר להוציאו דרך שם ואפי׳ לא היו שם עוד פתחים קטנים שנצייר בעצמנו שיצטרפו לה ולמדת שאין הלכה כדברי האומר עוג מלך הבשן פתחו במלואו:
מי שאמר ככר זה הקדש אין מערבין לו בה שהרי אסור הוא לכל העולם ואפי׳ הי׳ הקדש דמים שאפשר לו לפדותו מכל מקום כשיפדה פנים חדשות הם אבל אמר שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה שהרי אעפ״י שאסור לו מותר הוא לכל העולם. אמר ככר זה עלי [קונם] שנמצאת הנאתו אסורה עליו מערבין לו בה שהרי אין מערבין עירובי תחומי׳ אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו. ומכל מקום לדעת הפוסקי׳ שמערבין אף לדבר הרשות ובא לערב לדבר הרשות אסור לערב בה הואיל ונאסרה לו בהנאה. ולמדת שאם אמר אכילת ככר זה עלי אף לדבר הרשות מותר וכלך לדרך זו אם אמר שבועה שלא אהנה מככר זה כל לדבר הרשות אסור. ומכל מקום מקצת חכמי צרפת כתבו שאפי׳ אמר אכילת ככר זה עלי אין מערבין לו אף לדבר מצוה וכל שכן ככר זה עלי גזרה משום הקדש שהקונמות דומים הם להקדשות ואין הדברים נראין:
גדולי המפרשי׳ כתבו שהקונמות סתמן לא נאסרו אלא באכילה ממה שאמרו בשלישי של שבועות כיון דלא מדכר שמא דאכילה (דבירי) [כברי׳] דמי ואלו נאסר בהנאה לא הוצרך לטעם זה לאסור אכילה כל שהו ואף הם פסקו שלא כרב הונא ולדעת זה קונם ככר זה עלי אף לדבר הרשות מותר לדעת הפוסקי׳ שמערבין לדבר הרשות:
Meiri on Eruvin 30a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא ומי ארשב"א הכי כו' עוג מלך הבשן פתחו כמלואו ואביי כו' עכ"ל נקט במלתיה אביי משום דהוא הביא הך ברייתא דלעיל דקתני ולרעבתן כו' מיהו ק"ק דמסיק לקמן לרשב"א לענין עירוב ולשאר מילי אמרינן הכל לפי מה שהוא אדם אלא דרעבתן בטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ מאי פריך מעוג דלא שייך למימר הכי ויש ליישב וק"ל:
בתוס' בד"ה ככר זו עלי כו' משום דקונם הוי כעין הקדש ואתי כו' עכ"ל ולפירושו הא דקתני לקמן זה הכלל כל האוסר עצמו כו' ליכא לפרושי כפרש"י דמפליג בין איסורי אכילה ובין איסורי הנאה אלא דה"פ כל האוסר עצמו כו' דאסר עצמו על החפץ דהיינו שבועה מערבין בו וכל הנאסר על האדם דהיינו קונם שאסר החפץ עליו דומיא דהקדש אין מערבין ומשום דהך מלתא פשוט בכמה דוכתי לא הוצרך רשב"ם לפרושי ודו"ק:
Chidushei Halachot on Eruvin 30a · Sefaria
Maharam
ברש"י ד"ה אוכל הנאסר כו' ל"א ככר זו עלי מערבין וכו' נ"ל דהאי לישנא אחרינא קאי אלעיל דפי' לעיל דמ"ד ככר זו עלי מערבין לו בה היינו מטעם דאפילו אמר עלי לא אסר אנפשיה אלא אכילה דהיא עיקר הנאה ובהקדש ודאי אסור בכל הנאה וע"ז קאי ל"א וכו' וק"ל:
Maharam on Eruvin 30a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' לפי שאין מערבין בהקדשות כעין זה שבת ד' כא ע"א וש"נ:
Gilyon HaShas on Eruvin 30a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Eruvin, daf 30, Amud Aleph, about 489 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 16 words
Opens “אֲבָל בִּגְדֵי עֲשִׁירִים לַעֲנִיִּים — לָא.…”
- Segment 224 words
Opens “וְכִי תֵּימָא: הָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא, וְהָתַנְיָא,…”
- Segment 319 words
Opens “וּמִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הָכִי?…”
- Segment 47 words
Opens “וְאַבָּיֵי: הָתָם הֵיכִי לֶיעְבֵּיד, הַדּוֹמֵי נְהַדְּמֵיהּ [וְנַפְּקֵיהּ]?!…”
- Segment 526 words
Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן…”
- Segment 617 words
Opens “הָתָם דְּאִיכָּא פְּתָחִים קְטַנִּים טוּבָא, וְאִיכָּא חַד…”
- Segment 729 words
Opens “אָמַר רַב חִיָּיא בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר…”
- Segment 836 words
Opens “הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן, מוּתָּר בַּמַּיִם כּוּ׳. מֶלַח…”
- Segment 99 words
Opens “וְלָא אוֹתְבִינֵּיהּ חֲדָא זִימְנָא? לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתַּיְיהוּ…”
- Segment 1016 words
Opens “אָמַר רַב הוּנָא: בְּאוֹמֵר ״כׇּל הַזָּן עָלַי״.…”
- Segment 1161 words
Opens “וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כִּי הֲוָה…”
- Segment 1222 words
Opens “אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא…”
- Segment 1315 words
Opens “מֵיתִיבִי: הַנּוֹדֵר מִן הַכִּכָּר — מְעָרְבִין לוֹ…”
- Segment 1411 words
Opens “הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אֵימָתַי, בִּזְמַן…”
- Segment 1541 words
Opens “אֲבָל אָמַר ״עָלַי״, מַאי? הָכִי נָמֵי דְּאֵין…”
- Segment 1613 words
Opens “אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: אֶלָּא מַאי, כֹּל…”
- Segment 1719 words
Opens “חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: הַנּוֹדֵר מִן הַכִּכָּר…”
- Segment 1830 words
Opens “מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא לְרַב הוּנָא! הוּא דְּאָמַר…”
- Segment 1948 words
Opens “וּמִי אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָכִי? וְהָתַנְיָא, זֶה…”
- Segment 205 words
Opens “תְּרֵי תַנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.…”
- Segment 2135 words
Opens “מְעָרְבִין לַנָּזִיר בְּיַיִן כּוּ׳. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֵית…”
Original text
אֲבָל בִּגְדֵי עֲשִׁירִים לַעֲנִיִּים — לָא.
But the clothing of the wealthy does not need to be three by three handbreadths in order to become ritually impure for the poor because even smaller pieces of cloth are significant for the poor. Therefore, the law with regard to the poor is not determined by the customary practice of the rich. So too, the law of eiruv pertaining to the rest of the world should not be determined by the customary practice of the Persians to eat roasted meat as a food in itself.
וְכִי תֵּימָא: הָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא, וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְעָרְבִין לְחוֹלֶה וּלְזָקֵן כְּדֵי מְזוֹנוֹ. וּלְרַעַבְתָן, בִּסְעוּדָה בֵּינוֹנִית שֶׁל כׇּל אָדָם. קַשְׁיָא.
And if you say: Both here the ruling is stringent, and there the ruling is stringent, i.e., with regard to ritual impurity the halakha is stringent with respect to the poor and declares scraps of cloth that are only three by three fingerbreadths impure, but with regard to eiruv the halakha requires enough roasted meat to suffice for two meals as a food in its own right, in accordance with the practice of the Persians, then there is a difficulty: Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: One may establish an eiruv for an ill or elderly person with an amount of food that is enough for him for two meals, and if he eats less than the average person due to his sickness or age, a smaller amount of food is required in order to establish an eiruv on his behalf; however, for a glutton, we do not require food in an amount that would satisfy him but merely enough food for two meals measured according to an average meal for the typical person? This indicates that the halakha with respect to an eiruv is lenient and not stringent. The Gemara concludes: Indeed, this is difficult.
וּמִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הָכִי? וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן — פִּיתְחוֹ כִּמְלוֹאוֹ!
The Gemara raises a difficulty with the aforementioned baraita : Did Rabbi Shimon ben Elazar really say this? Wasn’t it taught in another baraita pertaining to the laws of ritual impurity that Rabbi Shimon ben Elazar says: Og, king of the Bashan, or any similar giant, requires an opening as big as his full size? If a person dies in a house and it is not clear how his corpse will be removed, all of the openings in the house are considered ritually impure, as the corpse might be carried out through any one of them. If the corpse can fit through some of the openings but not through others, only the larger openings are ritually impure. Rabbi Shimon ben Elazar says that in the case of a giant the size of Og, king of the Bashan, one opening can only prevent the others from contracting impurity if it is large enough for Og’s corpse to fit through. This indicates that the law is determined by the measure of each particular person and not by some general measure.
וְאַבָּיֵי: הָתָם הֵיכִי לֶיעְבֵּיד, הַדּוֹמֵי נְהַדְּמֵיהּ [וְנַפְּקֵיהּ]?!
The Gemara asks: And what does Abaye say? How does he reconcile his position with regard to an eiruv , which maintains that we follow the customary practice of most of the world and not that of particular locales, with Rabbi Shimon ben Elazar’s ruling with regard to the corpse of a giant? The Gemara answers: There, in the case of a giant, what should we do? Should we cut the corpse into pieces and carry it out? We have no choice but to carry it out through an opening large enough for the corpse to pass through. However, in the case of the food for the two meals of an eiruv , there is no such logistical constraint, and the law should be determined in accordance with the usual practice.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן פִּיתְחוֹ בְּאַרְבָּעָה.
A dilemma was raised before the Sages: Do the Rabbis disagree with Rabbi Shimon ben Elazar, or not? Come and hear a proof from that which Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Og, king of the Bashan, requires an opening of four handbreadths in order to save the other openings in the house from becoming ritually impure. This indicates that the Rabbis disagree with Rabbi Shimon ben Elazar.
הָתָם דְּאִיכָּא פְּתָחִים קְטַנִּים טוּבָא, וְאִיכָּא חַד דְּהָוֵי אַרְבָּעָה, דְּוַדַּאי כִּי קָא מְרַוַּח — בְּהָהוּא קָא מְרַוַּח.
The Gemara rejects this proof: There, we are dealing with a case where there are many small openings, and there is only one that is four handbreadths wide. Therefore, it may be assumed with certainty that when one widens one of the openings in order to remove the corpse from the house, he will widen that opening. Consequently, that opening is ritually impure while the others are not. However, if all the openings in the house are equal in size, they are all ritually impure, as we cannot know through which opening the corpse will be carried out.
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר רַב: מְעָרְבִין בְּבָשָׂר חַי. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא: מְעָרְבִין בְּבֵיצִים חַיּוֹת. וְכַמָּה? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַחַת. סִינַי אָמַר: שְׁתַּיִם.
Returning to the laws of eiruv , Rav Ḥiyya bar Rav Ashi said that Rav said: One may establish an eiruv with raw meat because it can be eaten when necessary, even though it is not ordinarily regarded as food. Rav Shimi bar Ḥiyya said: One may also establish an eiruv with raw eggs. The Gemara asks: How many eggs are required for an eiruv ? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: One. Sinai, a nickname of Rav Yosef, said: Two.
הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן, מוּתָּר בַּמַּיִם כּוּ׳. מֶלַח וּמַיִם הוּא דְּלָא אִיקְּרִי מָזוֹן, הָא כׇּל מִילֵּי אִיקְּרִי מָזוֹן. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל. דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵין מְבָרְכִין ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״ אֶלָּא עַל חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין בִּלְבַד.
We learned in the mishna: One who vows that nourishment is prohibited to him is permitted to eat water and salt. The Gemara infers from this: It is only salt and water that are not considered nourishment, but all other food items are considered nourishment. Let us say that this is a refutation of the position of Rav and Shmuel. As it was Rav and Shmuel who both said: One only recites the blessing: Who creates the various kinds of nourishment, over the five species of grain alone, but not over other types of food.
וְלָא אוֹתְבִינֵּיהּ חֲדָא זִימְנָא? לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתַּיְיהוּ נָמֵי מֵהָא!
The Gemara asks a question: Did we not already refute their position on one occasion from a different source? The Gemara answers: Indeed, we already refuted their view, but let us say that there is a refutation of their position from here as well.
אָמַר רַב הוּנָא: בְּאוֹמֵר ״כׇּל הַזָּן עָלַי״. מַיִם וּמֶלַח הוּא דְּלָא זָיְינִי, הָא כׇּל מִילֵּי זָיְינִי.
Rav Huna said: We can resolve the difficulty from the mishna by saying that it is referring to someone who vows and says: Anything that nourishes is prohibited to me. In that case, it is water and salt that are permitted to him, as they do not nourish, but all other food items are prohibited, as they do nourish. This inclusive formulation includes anything that provides even a small degree of nourishment; but the particular term mazon , nourishment or sustenance, used in the blessing over food, is reserved only for the five species of grain.
וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כִּי הֲוָה אָזֵילְנָא בָּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן לְמֵיכַל פֵּירֵי דְּגִינּוֹסַר, כִּי הֲוֵינַן בֵּי מְאָה — הֲוָה מְנַקְּטִינַן לְכׇל חַד וְחַד עַשְׂרָה עַשְׂרָה. כִּי הֲוֵינַן בֵּי עַשְׂרָה — הֲוָה מְנַקְּטִינַן לְכׇל חַד וְחַד מְאָה מְאָה. וְכׇל מְאָה מִינַּיְיהוּ (לָא) הֲוֵי מַחֲזִיק לְהוּ צַנָּא בַּת תְּלָתָא סָאוֵי, וַהֲוָה אָכֵיל לְהוּ לְכוּלְּהוֹן, וְאָמַר: שְׁבוּעָתָא דְּלָא טְעִים לִי זִיּוּנָא! אֵימָא: ״מְזוֹנָא״.
The Gemara asks: Didn’t Rabba bar bar Ḥana say: When we were following Rabbi Yoḥanan to eat of the fruits of Genosar, very sweet fruits that grow in the region of the Sea of Galilee, when we were a group of a hundred people, each and every person would take ten fruits; and when we were a group of ten, each and every person would take a hundred fruits for him. And each hundred of these fruits could not fit into a three- se’a basket. And Rabbi Yoḥanan would eat them all and then say: I swear that I have not yet tasted something that nourishes. Didn’t we say that only water and salt are excluded from the category of things that nourish? The Gemara corrects the rendition of the story: Say that he said as follows: I have not tasted sustaining food, but fruit is certainly considered something that nourishes.
אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ״ — מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ. ״כִּכָּר זוֹ עָלַי״ — אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ.
Rav Huna said that Rav said: If one said: I swear that I shall not eat this loaf, one may nonetheless establish an eiruv for him with it because the food used for an eiruv does not have to be edible for the particular individual the eiruv services. However, if one said: This loaf shall be forbidden to me, one may not establish an eiruv for him with it, as this formulation indicates that he is prohibiting himself to use or benefit from the loaf in any manner.
מֵיתִיבִי: הַנּוֹדֵר מִן הַכִּכָּר — מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ. מַאי לָאו, דְּאָמַר ״עָלַי״? לָא, דְּאָמַר ״זוֹ״.
The Gemara raises an objection based upon the following baraita : With regard to one who vows not to benefit from a loaf, one may nonetheless establish an eiruv for him with it. What, is it not referring to one who said: This loaf shall be forbidden to me? The Gemara answers: No, the baraita is only is referring to a case where he said: I swear that I shall not eat this loaf.
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶטְעָמֶנָּה״.
The Gemara comments: So too, it is reasonable to understand the baraita in this fashion, as it was taught in the latter clause: When do we apply this halakha ? Only when one said: I swear that I shall not taste it.
אֲבָל אָמַר ״עָלַי״, מַאי? הָכִי נָמֵי דְּאֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי ״כִּכָּר זוֹ הֶקְדֵּשׁ״ אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ, לְפִי שֶׁאֵין מְעָרְבִין בַּהֶקְדֵּשׁוֹת — לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, דְּאָמַר ״זוֹ״, אֲבָל אָמַר ״עָלַי״ — אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ!
The Gemara asks: But if he said: This loaf shall be forbidden to me, what is the halakha ? So too, one may not establish an eiruv for him with it. But if so, there is a difficulty. Instead of teaching in the continuation of the baraita that if one said: This loaf is consecrated property, one may not establish an eiruv for him with it, as one may not establish an eiruv with consecrated objects, let him make an internal distinction in the case of a non-sacred loaf itself and state: In what case is this statement said? Only where one said: I swear that I shall not eat this loaf. But if one said: This loaf shall be forbidden to me, one may not establish an eiruv for him with it. This indicates that Rav Huna’s understanding of the baraita is incorrect.
אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: אֶלָּא מַאי, כֹּל הֵיכָא דְּאָמַר ״עָלַי״ מְעָרְבִין? קַשְׁיָא רֵישָׁא?
Rav Huna could have said to you: Rather, what would you say, that wherever one said: This loaf shall be forbidden to me, one may establish an eiruv for him with it? If so, there is a difficulty from the first clause of the baraita , which states: When do we say this? Only when one said: I swear that I shall not taste it. That indicates that if one said: This loaf shall be forbidden to me, one may not establish an eiruv for him with it.
חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: הַנּוֹדֵר מִן הַכִּכָּר מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ, וַאֲפִילּוּ אָמַר ״עָלַי״ — נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶטְעָמֶנָּה.
The Gemara answers that the baraita is incomplete, and it teaches the following: With regard to one who vows not to benefit from a loaf, one may nonetheless establish an eiruv for him with it. And even if one said: This loaf shall be forbidden to me, it is as though he said: I swear that I shall not taste it. Therefore, the loaf itself is only forbidden to him as food, but he can use it for the purpose of an eiruv .
מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא לְרַב הוּנָא! הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ״ — מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ. ״כִּכָּר זוֹ עָלַי״ — אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ.
The Gemara comments: Nevertheless, the difficulty remains according to the opinion of Rav Huna. The Gemara answers: He stated his view in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer; as it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: If one said: I swear that I shall not eat this loaf, one may establish an eiruv for him with it; but if he said: This loaf shall be forbidden to me, one may not establish an eiruv for him with it.
וּמִי אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָכִי? וְהָתַנְיָא, זֶה הַכְּלָל: אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּאוֹכֶל — מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ. אוֹכֶל הַנֶּאְסָר לוֹ לְאָדָם — אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״כִּכָּר זוֹ עָלַי״ — מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ. ״כִּכָּר זוֹ הֶקְדֵּשׁ״ — אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ, לְפִי שֶׁאֵין מְעָרְבִין לוֹ בַּהֶקְדֵּשׁוֹת!
The Gemara asks: Did Rabbi Eliezer really say this? Wasn’t it taught in a baraita : This is the principle: With regard to a person who prohibits himself from eating a particular food, e.g., if one said: I swear that I shall not eat this loaf, one may establish an eiruv for him with that loaf. However, if the food was prohibited to a person, e.g., if he said: This loaf shall be forbidden to me, one may not establish an eiruv for him with it. Rabbi Eliezer says: If he said: This loaf shall be forbidden to me, one may establish an eiruv for him with it. However, if he said: This loaf is consecrated property, one may not establish an eiruv for him with it, as one may not establish an eiruv for him with consecrated objects. Therefore, Rabbi Eliezer does not distinguish between the two differently worded types of vows, but between a vow and consecration.
תְּרֵי תַנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
The Gemara answers: It must be explained that these are two tanna’im who both held according to Rabbi Eliezer. Two later tanna’im disagreed with each other in reporting Rabbi Eliezer’s opinion.
מְעָרְבִין לַנָּזִיר בְּיַיִן כּוּ׳. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֵית שַׁמַּאי. דְּתַנְיָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מְעָרְבִין לַנָּזִיר בְּיַיִן וּלְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה, בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְעָרְבִין לַנָּזִיר בְּיַיִן וּלְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: אִי אַתֶּם מוֹדִים
We learned in the mishna: One may establish an eiruv for a nazirite with wine and for an Israelite with teruma , even though they themselves may not partake of these foods. The Gemara comments: The mishna was not taught in accordance with the opinion of Beit Shammai, as it was taught in a baraita that Beit Shammai say: One may not establish an eiruv for a nazirite with wine and for an Israelite with teruma . Beit Hillel disagree and say: One may establish an eiruv for a nazirite with wine and for an Israelite with teruma . Beit Hillel said to Beit Shammai: Do you not concede