Talmud Builders

    Commentary page

    Chagigah 16b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Chagigah 16b

    Chagigah 16b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 471 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    הראשונים שהוזכרו ראשון בכל זוג וזוג היו נשיאים:

    גמ' עד זומם שלא הוזם אלא הוא לבדו:

    עד שיהרג הנדון קודם הזמה ואחר כך הוזמו שהיו דורשין נפש בנפש האמור בעדים זוממין אמרו להן חכמים והלא כבר נאמר כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים ולמה נאמר נפש בנפש שאין נהרגין עד שיגמר הדין של נידון קודם שהוזמו:

    ואין לוקין אם העידוהו שחייב מלקות בכולהו גרסי' עד שיזומו שניהן ובמסכת מכות יליף לה מקראי והנה עד שקר העד ואמר מר כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים:

    אלא בפני שמעון שאם יטעה ילמדהו:

    היינו דקא מורה הלכה בפני שמעון דמדקאמר מיד קיבל כו' שמע מינה דעד השתא אורי בפניו:

    ומאי קיבל לאו דעד השתא הורה דודאי לא הורה בפניו מימיו וכשהרגו לעד זומם לא היה שמעון שם:

    לא מצטריפנא לישב בדין אלא בהדי שמעון:

    10 more comments on this page.

    Rashi on Chagigah 16b · Sefaria

    Tosafot

    אראה בנחמה לישנא קלילא הוי דשבועה בלשון קצר כלומר לא יוכל לראות בנחמות ציון אם לא עשה זה ודומה לו אקפח את בני שהלכה זו מקופחת בישראל דרבי טרפון בשמעתא דמרדעת בפ"ק דשבת (דף יז. ושם) ודוגמא מצינו לשון המקרא ואולם חי אני וימלא כבוד ה' וגו' אם יראו וגו' (במדבר י״ד:כ״א):

    אם לא הרגתי עד זומם תימה אמאי לא מקשינן הכא השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן כדפריך בגיטין (דף ז. ושם) ובחולין (דף ה: ושם) וי"ל דלא שייך לאקשויי רק גבי דבר אכילה דגנאי הוא לצדיק דאוכל דבר איסור אבל דבר היתר בשעת האיסור לא פריך ולהכי לא פריך בר"ה (דף כא.) דאמר כמה בסים תבשילא דבבל בצומא רבא דמערבא ובערבי פסחים (פסחים קו: ושם) ברב ירמיה בר אבא דאישתלי וטעים קודם הבדלה אע"ג דמיתתו באסכרא דאין דבר מגונה כל כך אכילת היתר בשעת האיסור:

    למחר הוא מת הא דלא נקט כשאינני שם אין קולו נשמע משום שהיו אומרים לו דאינו צועק אלא בשעה שישנו שם אבל השתא מדנקט מת שיהא גביה אז היה לו לצעוק:

    אב ב"ד מי קא מורה בפני נשיא הוראה לדין ובירושלמי אמר מאן דאמר יהודה בן טבאי נשיא עובדא דאלכסנדריא מסייע ליה דבני ירושלים בעון מנינא נשיא ולא קבלו עילוי ערק ואזל לאלכסנדריא והיו בני ירושלים כותבין מירושלם הגדולה לאלכסנדריא הקטנה עד מתי אחי יושב אצלכם ואני יושבת עגומה עליו ומאן דתני שמעון בן שטח נשיא עובדא דאשקלון מסייע ליה ומייתי כולא עובדא שתלה פ' נשים מכשפניות ובסנהדרין (דף מד:) הביאו רש"י בנימוקו:

    לא מצטריפנא לנטות אחרי רבים כדי לבטל דברי שמעון בן שטח:

    דבר אל בני ישראל וסמך אבל בשחיטה ליכא למעט נשים מהאי טעמא אע"ג דסמיך טפי להקרבה מסמיכה דהא בריש כל הפסולין (זבחים לב.) מרבינן נשים לשחיטה וכן ליכא לאלופי שחיטה בבעלים דומיא דסמיכה דההוא היקש לא הוי אלא דרבנן:

    לעשות נחת רוח לנשים וכגון שהיתה בהמה שלהן השתא דומה לסמיכה להיו' בבעלים בפ"ק דקדושין (דף לא.) ובפ' בתרא דר"ה (דף לג.) פירש ר"י דנשים דידן אם באות לעשות מצות עשה שהזמן גרמא ולברך עליהן אין ממחין בידם אע"ג דפטורות ולא מיקרי ברכה לבטלה וכן משמע מהכא ועוד פירשתי התם [בר"ה] והארכתי: [וע"ע תוס' עירובין צו. ד"ה דילמא כו']

    Tosafot on Chagigah 16b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    בקשת שנאמר כמראה הקשת וגו' בנשיא שנאמר ונתת מהידך עליו בכהנים בזמן שבהמ"ק קיים ובשעה שעומדין על הדוכן ומברכין העם בשם המפורש מפני שאלו כולן אתו להרהורי בכבוד השם ולא (יסתכל) [יאמר] האדם כשעובר עבירה בסתר מי מעיד בי ואמרינן אבני ביתו [מעידין אותו] שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. תניא שני מלאכים המלוין לו לאדם הן מעידין בו שנא' כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך וי"א נשמתו ואבריו הן [מעידין] בו: מתני' יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך יוסי בן יוחנן אומר לסמוך כו':

    ת"ר ג' מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך הראשונים נשיאים והשניים אבות ב"ד וכך סידורן יוסי בן יועזר נשיא יוסי בן יוחנן אב ב"ד. יהושע בן פרחיה נשיא נתאי הארבלי אב ב"ד יהודה בן טבאי נשיא שמעון בן שטח אב ב"ד הללו ג' זוגות הנשיאים אמרו שלא לסמוך. ואבות בתי דינים אמרו לסמוך שמעיה והלל נשיאים אמרו לסמוך אבטליון ושמאי אבות בתי דינים אמרו שלא לסמוך אלו דברי הכל הן וחלקו בזה הזוג. ר' מאיר אומר יהודה בן טבאי נשיא ושמעון בן שטח אב ב"ד וחכמים אומרים שמעון בן שטח נשיא ויהודה בן טבאי אב ב"ד ומסתברא כר' מאיר דברייתא מסייעא ליה והאי פירוקא דפרקי לאוקומה לרבנן שנויה היא ולא סמכינן עלה יצא מנחם לעבודת המלך ויצאו עמו שמונים תלמידים לובשי סריקין של זהב א"ר אלעזר לעולם אל תהי שבות קלה בעיניך לזלזל בה שהרי סמיכה על הזבח ביו"ט משום שבות הוא ואע"פ שהוא שבות דמצוה נחלקו עליה גדולי הדור הללו. ולא מצינו שהיתה חלוקה כלל בין החכמים הראשונים אלא בסמיכה בלבד באו הלל ושמאי חלקו בג' דברים אבל תלמידיהן שלא שמשו כל צרכן רבתה חלוקה ביניהן ונעשית תורה כשתי תורות ואמרינן מאי אתא ר' יוחנן לאשמעינן אי משום שבות דמצוה תנינא לא מקדשין ולא מעריכין ולא מחרימין שהיא שבות דמצוה ואינו דוחה.

    ושנינן לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה עצמה פליגי פי' מי שאומר שלא לסמוך סבר לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה ואפשר לסמוך היום ולשחוט למחר והאומר לסמוך סבר בעינן תיכף לסמיכה שחיטה קמ"ל ר' יוחנן דדברי הכל בעינן תיכף לסמיכה שחיטה וכי פליגי בשבות פליגי הני אסרי והני שרי ואסקה רב אשי אפילו תימא צדדין מותרין כל דלהדי גבאי דרישא כגבא דמו.

    Rabbeinu Chananel on Chagigah 16b · Sefaria

    Meiri

    אין העדים זוממין נהרגין ולא לוקין עד שיזומו שניהם וכן אין משלמין ממון עד שיזומו שניהם ואם נהרג הנדון על פיהם שוב אין נהרגין [דכתיב] כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ מה ת"ל נפש בנפש ללמד שאין נהרגין אא"כ נגמר דינו קודם שהוזמו:

    אע"פ שאב בית דין היה מתמנה עם הנשיא צריך היה לחלוק כבוד לנשיא ואינו מורה הוראות בפניו וזה שאמרו בגמרא על דעת האומר ששמעון בן שטח נשיא ויהודה בן טבאי אב בית דין קבל עליו יהודה בן טבאי שלא להורות אלא בפני שמעון בן שטח והיאך יורה הוא בפניו והוא נשיא [והלא נשיא היה] לא להורות הוא לפניו היה אומר אלא להצטרף עמו כלו' שלא יורה אלא עמו שתהא הוראה יוצאה על ידי שניהם:

    כבר ביארנו שהסמיכה מחמת סרך רכיבה אסרה מי שאסרה ואע"פ שאין הלכה כן מ"מ למדנו שסמיכה בלא מצוה אסורה נמצא שלא מקום רכיבה בלבד נאסר להשתמש בה אלא אף צדדין כגון צדי בהמה המשופעים מגב השדרה לכאן ולכאן וכ"ש על ראש הבהמה שהוא מקום סמיכה שהרי הוא שוה לגב הבהמה הוא שאמרו כל דלהדי גבא כגבא דמי אבל צדי צדדין והוא כנגד שפוע הצואר מותר וכבר הארכנו בה באחרון של שבת:

    סמיכה בנשים נחלקו בה בתלמוד שלדעת חכמים אין סומכות ולדעת ר' יוסי סומכות רשות ומגדולי המפרשים פסקו שאין סומכות כלל אף בקרבן שלהם בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות ואם באו לסמוך מוחין בידם ואעפ"כ אין שאר מצות עשה שהזמן גרמא בדין זה שהסמיכה יש בה חשש זלזול בחשש מלאכה ר"ל חתוך זמורה ושלא במקום מצוה כגון נשים מוחים בידם הא שאר מצות שאין בהן חשש זלזול כגון לולב וסכה אם באו לקיימן מותר ומ"מ דוקא שלא בברכה ויש אומרים הואיל ורשות של מצוה הוא אף אם באו לברך מברכות וכן המנהג וכבר הארכנו בענין זה בראשון של קידושין ובשאר מקומות מן החבור ויש פוסקים שאף הסמיכה אצלן רשות ואף לדעת שאסרו בסמיכה מגדולי הדורות שלפנינו כתבו שהסמיכה מן הסתם נראה שנשתתפה עם איזה איש באותו קרבן שאין אשה לבדה נודרת קרבן הצריך סמיכה הואיל ואינה סומכת וסמיכה באחר אינה שהרי אנו דורשין קרבנו וסמך קרבנו ולא קרבן חברו אלא שהביאתו עם האחר וסמך האחר ואלו לא היתה היא אשה היתה ראויה לסמוך שהרי במס' תמורה נאמר שכל הבעלים רשאין לסמוך אלא שמ"מ כלם יוצאים ידי חובה בסמיכת אחר ומעתה הואיל וחולקת היא במצות סמיכה אינה סומכת אבל סוכה ולולב וכו' ודומיהם שאין להם מצוה במה שהאחרים עושים ואין במצות אלו פטור על ידי שליח או שתף רשאה היא לקיים את המצוה ובברכה וכבר ביארנו מענין זה במס' ראש שנה ג"כ:

    לענין ביאור סוגיא מה שאמרו כאן לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה עצמה פליגי הוא שהיה ביניהם מי שהיה מפרש במשנתנו שאותן שאמרו שלא לסמוך אף בחול היו אומרים כן ומפרשים משנתנו בשלמי חגיגה ומפני שלא נאמרה סמיכה בתורה בשלמי' אלא בשלמי נדבה והיו אומרים שלא ללמוד שלמי חובה משלמי נדבה ולמד ר' יוחנן שלא אסרוה אלא בי"ט ומשום שבות וכן מה שהקשו על מה שאמרו סמיכה בכל כחו בעינן משמועת בני ישראל סומכין וכו' פירושו ואין בנות ישראל סומכות אף בקרבן שלהן ולר' יוסי סומכות רשות בקרבן שלהן והוה ליה רשות דמצוה ואין מוחין בידן הא בקרבן בעליהן כלהן מודו דאף רשות דמצוה ליכא אלא שלר' יוסי מיהא אין מוחין בידן ומה שאמר והיה לנו עגל לא של נשים היה אלא של בעליהן וסמכו עליו נשים כדי לעשות להן נחת רוח והיה ר' יוסי מביא ראיה לדבריו מן המעשה לומר דבשלמא אי שייכי נשים בסמיכה מיהא בדידהו מתורת רשות היינו דאיכא למיחש בקרבן בעליהן לנחת רוח אע"ג דאפי' רשות דמצוה ליכא גביהו וכדקאמר לא מפני שסמיכה בנשים כלו' לא מפני שאף סמיכת רשות תהא להן בה סרך מצוה בקרבן בעליהן אלא שמ"מ הואיל והורגלו בסמיכה הם סבורות שאף בקרבן בעליהן תהא להן סרך מצוה אלא אי אף בדידהו ליכא סרך מצוה כלל ולא הורגלו בכך מאי נחת רוח איכא בקרבן הבעלים ולא שיהא המעשה כנגד דבריו של ר' יוסי שאם כן היה לן לשאול מעשה לסתור אלא דהכא קרבן בעלים היה כדקאמר והיה לנו ואמר וסמכו עליו נשים לשון רבות שלא להזכיר אשתו בהדיא ודרך פרסום וחוזר ומקשה לדידיה דאמר סמיכה בכל כחו וא"כ הני נשי בכל כחן סמכו ומאחר שאין סמיכה בנשים אינה סמיכה כלל לצאת בה ידי סמיכה בקרבן שלנו וא"כ הויין להו משתמשות בבהמת קדשים שלא למכשירי עבודה ומשום נחת רוח דנשים שרינן עבודה בבהמת קדשים ותירץ דאמרינן להו אקפן ידיכו כלו' שיסבו ידיהם על הבהמה ולא בכל כחן ואפילו בכי הא אסר תנא קמא דר' יוסי דילמא אתי למעבד בכל כחן והקשה אי הכי לא מפני שסמיכה בנשים תיפוק לי דליתה לסמיכה כלל כלומר ואין יוצאי' בה ידי סמיכה אלא ודאי סמיכה גמורה עשו אלא שאינה צריכה כל כחו ומ"מ הלכה דכל כחו בעינן:

    Meiri on Chagigah 16b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך [היו נשיאים] ושנים כו' כ"ה בתוספתא:

    שם ת"ר יצא מנחם נכנס שמאי להיכן נראה דכל זה טעות עד להיכן ואמתני' קאי וק"ל:

    Chidushei Halachot on Chagigah 16b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' סמיכה בכל כחו בעינן עיין לעיל דף ד ע"א תוס' ד"ה אלא טומטום ועיין פסחים דף פט ע"א תוס' ד"ה ואילו פסח וביבמות דף קא ע"א תוס' ד"ה ואין ב"ד שקול:

    תוס' ד"ה דבר וכו' בר"ש כל הפסולין מרבינן נשים לשחיטה. ובעניי לא מצאתי שם רק ילפותא דשחיטה כשרה בזרים אבל על נשים ליכא ראי' וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Chagigah 16b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    לְהֵיכָן יָצָא? אַבַּיֵי אָמַר יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. הדבר יפלא איך יפרש אביי על מנחם שהיה חסיד ובעל רוח הקודש שיצא לתרבות רעה? ונראה לי בס"ד דגם אביי כונתו לומר שיצא לעבודת המלך הוא הורדוס וקרי להורדוס 'תרבות רעה' שמרד באדוניו והרגם וגם הרג חכמי ישראל לכן תרבותו היא תרבות רעה. ורבא בא לפרושי מיליתה דאביי ואמר האי תרבות רעה דנקיט אביי הוא על עבודת המלך הורדוס.

    כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַנָּשִׁים נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה דנחת רוח גבי נשים דידוע האנשים שורשם למעלה בתפארת שהוא סוד רוח והנשים שורשם במלכות שהוא סוד נפש ועם כל זה יש מגע לנשים בסוד הרוח מכח בעלים שלהם שהם בסוד רוח ולכן כתב רבינו ז"ל שנשלמים במצוות עשה שהזמן גרמא מכח האנשים ולכן כאן אף על גב דמצוה זו שייכא בזכרים שהם בסוד הרוח עם כל זה הביאו העגל אצל הנשים לסמוך כמעשה האנשים כדי לעשות נחת רוח לנשים כלומר להורות שיש להם מגע גם במצות של אנשים שהם בסוד רוח.

    Ben Yehoyada on Chagigah 16b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chagigah, daf 16, Amud Bet, about 471 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נְשִׂיאִים, וּשְׁנִיִּים לָהֶם אֲבוֹת בֵּית…”

    2. Segment 240 words

      Opens “גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה מִזּוּגוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאָמְרוּ…”

    3. Segment 330 words

      Opens “מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: אָמַר רַבִּי…”

    4. Segment 433 words

      Opens “אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה…”

    5. Segment 514 words

      Opens “מִיָּד קִבֵּל עָלָיו יְהוּדָה בֶּן טָבַאי שֶׁאֵינוֹ…”

    6. Segment 634 words

      Opens “כׇּל יָמָיו שֶׁל יְהוּדָה בֶּן טָבַאי הָיָה…”

    7. Segment 714 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב…”

    8. Segment 852 words

      Opens “מַנִּי הָא? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא, רַבִּי מֵאִיר…”

    9. Segment 912 words

      Opens “לָא, מַאי ״קִבֵּל עָלָיו״ דְּקָאָמַר — לְאִצְטְרוֹפֵי,…”

    10. Segment 1031 words

      Opens “יָצָא מְנַחֵם וְנִכְנַס שַׁמַּאי כּוּ׳. לְהֵיכָן יָצָא?…”

    11. Segment 1124 words

      Opens “אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…”

    12. Segment 125 words

      Opens “פְּשִׁיטָא? שְׁבוּת מִצְוָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ.…”

    13. Segment 1315 words

      Opens “הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר בִּסְמִיכָה…”

    14. Segment 1422 words

      Opens “אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: שְׁמַע מִינַּהּ סְמִיכָה…”

    15. Segment 1522 words

      Opens “מֵיתִיבִי: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְסָמַךְ״, בְּנֵי…”

    16. Segment 1654 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, סָח לִי אַבָּא אֶלְעָזָר:…”

    17. Segment 1722 words

      Opens “לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בָּעֵינַן בְּכׇל כֹּחוֹ —…”

    18. Segment 1818 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אַמֵּי: חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר. חֲדָא…”

    19. Segment 1921 words

      Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ — צְדָדִין…”

    Sages named on this page

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Chagigah 16b · Segment 7 — “אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Chagigah 16b · Segment 10 — “…כּוּ׳. לְהֵיכָן יָצָא? אַבָּיֵי אָמַר: יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. רָבָא…

    Original text

    הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נְשִׂיאִים, וּשְׁנִיִּים לָהֶם אֲבוֹת בֵּית דִּין.

    The first members of each pair served as Nasi , and their counterparts served as deputy Nasi .

    גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה מִזּוּגוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, וּשְׁנַיִם מִזּוּגוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁאָמְרוּ לִסְמוֹךְ — (הָרִאשׁוֹנִים) הָיוּ נְשִׂיאִים, וּשְׁנִיִּים לָהֶם אֲבוֹת בֵּית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְהוּדָה בֶּן טָבַאי — אַב בֵּית דִּין, וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח — נָשִׂיא.

    GEMARA: The Sages taught: Three of the first pairs who say not to place hands and two of the last pairs who say to place hands served as Nasi , and their counterparts served as deputy Nasi ; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say the opposite: Yehuda ben Tabbai was deputy Nasi and Shimon ben Shataḥ was the Nasi .

    מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן טָבַאי: אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אִם לֹא הָרַגְתִּי עֵד זוֹמֵם, לְהוֹצִיא מִלִּבָּן שֶׁל צַדּוּקִין. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אֵין עֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיֵּהָרֵג הַנִּידּוֹן.

    The Gemara asks: Who is the tanna who taught that which the Sages taught in a baraita : Rabbi Yehuda ben Tabbai said: I swear that I will not see the consolation of Israel if I did not kill a conspiring witness. This means that Rabbi Yehuda ben Tabbai sentenced a conspiring witness to death, in order to counter the views of the Sadducees, who would say: Conspiring witnesses are not executed unless the sentenced one has been executed. Their views opposed the traditional view, which maintains that conspiring witnesses are executed only if the one sentenced by their testimony has not yet been executed.

    אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אִם לֹא שָׁפַכְתָּ דָּם נָקִי, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין עֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּזּוֹמּוּ שְׁנֵיהֶם, וְאֵין לוֹקִין עַד שֶׁיִּזּוֹמּוּ שְׁנֵיהֶם, וְאֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן עַד שֶׁיִּזּוֹמּוּ שְׁנֵיהֶם.

    Shimon ben Shataḥ said to him: I swear that I will not see the consolation of Israel if you did not shed innocent blood, as the Sages said: Conspiring witnesses are not executed unless they are both found to be conspirators; if only one is found to be a conspirator, he is not executed. And they are not flogged if they are liable to such a penalty, unless they are both found to be conspirators. And if they testified falsely that someone owed money, they do not pay money unless they are both found to be conspirators.

    מִיָּד קִבֵּל עָלָיו יְהוּדָה בֶּן טָבַאי שֶׁאֵינוֹ מוֹרֶה הֲלָכָה אֶלָּא בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח.

    Hearing this, Yehuda ben Tabbai immediately accepted upon himself not to rule on any matter of law unless he was in the presence of Shimon ben Shataḥ, as he realized he could not rely on his own judgment.

    כׇּל יָמָיו שֶׁל יְהוּדָה בֶּן טָבַאי הָיָה מִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָרוּג, וְהָיָה קוֹלוֹ נִשְׁמָע. כִּסְבוּרִין הָעָם לוֹמַר שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל הָרוּג הוּא. אָמַר לָהֶם: קוֹלִי הוּא. תֵּדְעוּ, שֶׁלְּמָחָר הוּא מֵת, וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע.

    The baraita further relates: All of Yehuda ben Tabbai’s days, he would prostrate himself on the grave of that executed individual, to request forgiveness, and his voice was heard weeping. The people thought that it was the voice of that executed person, rising from his grave. Yehuda ben Tabbai said to them: It is my voice, and you shall know that it is so, for tomorrow, i.e., sometime in the future, he will die, and his voice will no longer be heard. Yehuda ben Tabbai was referring to himself, but he did not want to mention something negative about himself in direct terms.

    אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא פַּיּוֹסֵי פַּיְּיסֵיהּ, אוֹ בְּדִינָא תַּבְעֵיהּ.

    Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: This provides no conclusive proof that the voice was not that of the executed man, as perhaps ben Tabbai appeased the executed individual in the World-to-Come. Or, alternatively, the latter may have prosecuted him by the law of Heaven, and that is why his voice can no longer be heard.

    מַנִּי הָא? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא, רַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אַב בֵּית דִּין, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן טָבַאי נָשִׂיא — הַיְינוּ דְּקָא מוֹרֵי הֲלָכָה בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבָּנַן דְּאָמְרִי: יְהוּדָה בֶּן טָבַאי אַב בֵּית דִּין, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח נָשִׂיא — אַב בֵּית דִּין בִּפְנֵי נָשִׂיא מִי מוֹרֶה הֲלָכָה?

    The Gemara returns to its original question: Whose opinion does this baraita follow? Granted, if you say it is in accordance with that of Rabbi Meir, who said that Shimon ben Shataḥ was deputy Nasi while Rabbi Yehuda ben Tabbai was Nasi , that explains why he had previously issued a halakhic ruling in the presence of Shimon ben Shataḥ to execute the conspiring witness, and only after that unfortunate incident did he undertake to issue rulings only in the presence of his colleague. But if you say that the baraita is in accordance with the Sages, who said: Yehuda ben Tabbai was deputy Nasi and Shimon ben Shataḥ the Nasi , why did he need to make such a commitment? May the deputy Nasi issue a halakhic ruling in the presence of the Nasi ?

    לָא, מַאי ״קִבֵּל עָלָיו״ דְּקָאָמַר — לְאִצְטְרוֹפֵי, דַּאֲפִילּוּ אִצְטְרוֹפֵי נָמֵי לָא מִצְטְרֵיפְנָא.

    The Gemara refutes this: No; what did he mean by accepting upon himself not to rule on his own? He spoke with regard to joining the ruling of others: Even with regard to joining the ruling of others, I will also not join until I have first heard the view of Shimon ben Shataḥ.

    יָצָא מְנַחֵם וְנִכְנַס שַׁמַּאי כּוּ׳. לְהֵיכָן יָצָא? אַבָּיֵי אָמַר: יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. רָבָא אָמַר: יָצָא לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: יָצָא מְנַחֵם לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ, וְיָצְאוּ עִמּוֹ שְׁמוֹנִים זוּגוֹת תַּלְמִידִים לְבוּשִׁין סִירִיקוֹן.

    § It is taught in the mishna: Menaḥem departed and Shammai entered. The Gemara asks: To where did Menaḥem depart? Abaye said: He departed and went astray. Therefore, the mishna did not wish to delve into the details of his case. Rava said: He departed for the king’s service. He received a post from the king and had to leave the court. This is also taught in a baraita : Menaḥem departed for the king’s service, and eighty pairs of students dressed in silk robes left with him to work for the king, and that they no longer studied Torah.

    אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אַל תְּהֵא שְׁבוּת קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי סְמִיכָה אֵינָהּ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, וְנֶחְלְקוּ בָּהּ גְּדוֹלֵי הַדּוֹר.

    § Rav Shemen bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: A rabbinic decree [ shevut ] should never be taken lightly in your eyes, since placing hands on the head of an offering on a Festival is prohibited only as a rabbinic decree because it is considered making use of an animal, which is not considered a prohibited labor but merely resembles one, and yet the greatest scholars of each generation disputed it.

    פְּשִׁיטָא? שְׁבוּת מִצְוָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ.

    The Gemara is puzzled by this statement: This is obvious. Since it is an accepted rabbinic decree, why should people take it lightly? The Gemara answers: It was necessary for him to state it because it is a rabbinic decree related to a mitzva. In other words, although this rabbinic decree of placing the hands on an animal is not performed for one’s own sake but for the purpose of a mitzva, it was nevertheless a serious matter in the eyes of the Sages.

    הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר בִּסְמִיכָה גּוּפַהּ פְּלִיגִי, קָא מַשְׁמַע לַן בִּשְׁבוּת הוּא דִּפְלִיגִי.

    The Gemara remains puzzled: This too is obvious. In that case as well, the act is prohibited by the Sages. The Gemara responds: Rabbi Yoḥanan’s statement comes to exclude the opinion of the one who said that they disagree with regard to the actual obligation of placing hands, i.e., whether or not obligatory peace-offerings require placing the hands. He therefore teaches us that it is a rabbinic decree that is the subject of their dispute, not the requirement itself.

    אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: שְׁמַע מִינַּהּ סְמִיכָה בְּכׇל כֹּחוֹ בָּעֵינַן, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא בָּעֵינַן בְּכׇל כֹּחוֹ — מַאי קָא עָבֵיד? לִיסְמוֹךְ!

    Rami bar Ḥama said: You can learn from here, from this dispute, that the mitzva of placing hands requires not only placing one’s hands on the animal’s head, but we also require that one places his hands with all his strength. For if it enters your mind that we do not require all his strength, what prohibition does one violate by placing his hands? Let him place them on a Festival as well, as this does not resemble a prohibited action at all.

    מֵיתִיבִי: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְסָמַךְ״, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין, וְאֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל סוֹמְכוֹת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמְרִים: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל סוֹמְכוֹת רְשׁוּת.

    The Gemara raises an objection to this from a baraita : “Speak to the children of [ benei ] Israel” (Leviticus 1:2). The word benei literally means: Sons of. And it states nearby: “And he shall place his hand on the head of the burnt-offering” (Leviticus 1:4), from which we learn that the sons of Israel place their hands, but the daughters of Israel do not place them. Rabbi Yosei and Rabbi Yishmael say: It is optional for the daughters of Israel to place their hands. They may place their hands if they so choose, although they are not obligated to do so.

    אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, סָח לִי אַבָּא אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת הָיָה לָנוּ עֵגֶל שֶׁל זִבְחֵי שְׁלָמִים, וַהֲבֵיאנוּהוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וְסָמְכוּ עָלָיו נָשִׁים. לֹא מִפְּנֵי שֶׁסְּמִיכָה בְּנָשִׁים, אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַנָּשִׁים. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סְמִיכָה בְּכׇל כֹּחוֹ בָּעֵינַן — מִשּׁוּם נַחַת רוּחַ דְּנָשִׁים עָבְדִינַן עֲבוֹדָה בְּקָדָשִׁים? אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ לָא בָּעֵינַן בְּכׇל כֹּחוֹ!

    Rabbi Yosei said: The Sage Abba Elazar related to me the following incident: On one occasion, we had a calf for a peace-offering, and we brought it to the Women’s Courtyard, and women placed their hands on it. We did this not because there is an obligation of placing hands in the case of women, but in order to please the women, by allowing them to sacrifice an offering, in all of its particulars, as men do. Now, if it enters your mind that we require placing hands with all one’s strength, would we perform work with consecrated offerings in order to please the women? Placing one’s hands forcefully on an animal is considered performing work with it, and if one does it without being obligated to do so, he has thereby performed work with an offering. Rather, isn’t it correct to conclude from this that we do not require placing hands with all one’s strength?

    לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בָּעֵינַן בְּכׇל כֹּחוֹ — דַּאֲמַר לְהוּ: אַקְפּוֹ יְדַיְיכוּ. אִי הָכִי, לֹא מִפְּנֵי שֶׁסְּמִיכָה בְּנָשִׁים, תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּאֵינָהּ לִסְמִיכָה כְּלָל!

    The Gemara rejects this: Actually, I could say to you that we do require placing hands with all one’s strength, but here they allowed women to place their hands by saying to them: Ease your hands and do not press forcefully, so that their hand placing should not constitute work. The Gemara retorts: If so, then the reason formulated as: Not because there is an obligation to place hands in the case of women, is irrelevant to this law. Let him derive the permission for women to do so from the reason that it is not considered placing hands at all. If placing hands must be performed with all one’s strength, this action the women are performing does not constitute placing hands.

    אָמַר רַבִּי אַמֵּי: חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר. חֲדָא — דְּלֵיתָא לִסְמִיכָה כְּלָל, וְעוֹד — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַנָּשִׁים.

    Rabbi Ami said: He stated one reason and another. One reason is that it is not considered placing hands at all, as it is not performed with all of one’s strength; and another reason is that they allowed it in order to please the women.

    אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ — צְדָדִין אֲסוּרִין, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ צְדָדִין מוּתָּרִין, לִסְמוֹךְ לִצְדָדִין. אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ צְדָדִין אֲסוּרִין.

    Rav Pappa said: Learn from this that anything upon which one may not place objects or upon which one may not sit on Shabbat, its sides are likewise prohibited, for if it enters your mind to say that the sides are permitted, they could have told the women to place their hands on the sides, i.e., on the head of the animal rather than on its back, as the head of the animal is considered as if it were one of its sides. Rather, must one not conclude from this that the sides are prohibited?