Commentary page
Beitzah 4b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBeitzah 4b
Beitzah 4b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 298 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
איכו השתא אם הוריתי לך אתמול בשכרותי:
אשתלאי שכחתי ושגגתי והייתי מורה בו היתר משום דקיימא לן בשאר דוכתי רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן עכשיו יפה דחיתיך עד היום ונזכרתי:
הא אמר רבא לקמן (ביצה דף ה.):
הלכתא כותיה דרב בהני תלת שאמר לענין ביצה זו משבת ויום טוב ולקמיה בשני ימים טובים של גליות נחלק להקל והשלישי בשני ימים טובים של ראש השנה נחלק להחמיר:
מן הדקל שנשבר בשבת:
אסור להסיקן ביום טוב הסמוך לו:
ואל תשיבני ביצה שאמרתי בה נולדה בזה מותרת בזה דהכא שייך למיסר טפי:
ומאי טעמא ביצה כיון דביומא אי לאו דאסירא משום דנולדה בשבת הוה חזיא לגומעה חיה שיש בני אדם גומעין כן:
25 more comments on this page.
Rashi on Beitzah 4b · Sefaria
Tosafot
ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה ואע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטיל היינו היכא דמיערב ממילא אבל למערבינהו בידים לבטולי אסור דהכי תנן במס' תרומות (פ"ה מ"ט) סאה של תרומה שנפלה לתוך תשעים ותשעה של חולין וחזרה ונפלה לתוכן סאה של חולין ורבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור דאין מבטלין איסור לכתחילה ומשני הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ומש"ה הפילה אסור דאין מבטלין איסור לכתחילה אבל הכא לא אמרינן הכי דשפיר. מבטלין לכתחילה ואם תאמר לעיל (ביצה ג:) גבי עגול דהוי תרומה דרבנן יוסיף עליו ויבטל וי"ל דהא דאמר בדרבנן מבטלין היינו בדבר שעיקרו מדרבנן כגון מוקצה דעיקרו אינו אלא מדרבנן אבל בדבר שעיקרו מדאורייתא כגון תרומה דאיכא שום דבר דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר אפילו במקום שאינו אלא מדרבנן כגון בשאר פירות אין מבטלין וכן משמע פ' גיד הנשה (חולין צח.) גבי ההיא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדקולא סבר מר בר רב אשי לשערינהו בתלתין פלגי. דזיתא א"ל אבוה אל תזלזל בשיעורי כו' ואין מבטלין ואמאי לא הוסיף עליהן עד [ששים] כדי לבטל אותם אלא שמע מינה כיון דעיקר איסורו דאורייתא כגון היכא דאיכא כזית הכי נמי דליכא כזית וליכא אלא איסור דרבנן אין מבטלין:
Tosafot on Beitzah 4b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
דחיישינן שמא יגזרו גזרה וישכחו חשבון הקביעות ויבואו לידי קלקול א"ר יוחנן עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביו"ט ואל תשיבני ביצה כלומר אל תקשה עלי. ומפני מה [אני] מתיר בביצה שנולדה בשבת כי מותר לאוכלה ביו"ט כו'. ופשוטה היא. והלכתא כוותיה בעצים ולא בביצה.
אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו"ט מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן דקיי"ל איסור עצים כי האי גוונא גזרה היא מדרבנן שמא יעלה ויתלוש ואע"ג דקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה ביו"ט הני מילי בדאורייתא אבל האי דמדרבנן אסור אפילו לכתחלה שרי.
ואפילו לרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין כגון הני עצים דלמחר שרו לא בטיל הני מילי היכא דאיתא בעיניה. אבל הני עצים כבר נשרפו. ולפיכך בטלי ושרי למיפא בתנור.
והאי דאמרי רב ושמואל בב' יו"ט של ר"ה נולדה בזה אסורה בזה דתנן בראשונה היו מקבלין עדות כו'.
Rabbeinu Chananel on Beitzah 4b · Sefaria
Rashba
הא דאמר רבא הלכתא כותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא מהא שמעינן דהלכתא כרבה דאית ליה הכנה, דהא אוקימנא טעמיה דרב בהכנה דרבה ופסק רבא הלכתא כוותיה שמע מינה דאית לן הכנה כרבה. ואם תאמר והא משמע לקמן בריש פרק יום טוב שחל להיות בערב שבת (טו, ב) דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט ועירוב מדרבנן וכטעמיה (דרבה) [דרבא] דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב אי נמי כרב אשי דאמר כדי שיאמרו אין אופין מיום לשבת קל וחומר מיום טוב לחול, ועוד דאם איתא דאין יום טוב מכין לשבת משום עירוב לא הוה שרי איסור דאורייתא וכדאמר לה רבה גופיה לרב חסדא בפרק אלו עוברין בפסחים (מו, ב) בשלמא לדידי דאית לי הואיל היינו דאופין מיום טוב לשבת אלא לדידך דלית לך הואיל היאך אופין מיום טוב לשבת, וכי תימא משום עירוב ומשום עירוב שרי איסורא דאורייתא ופריק רב חסדא שאני אומר צרכי שבת נעשין ביום טוב, אלמא לדידן דאית לן הכנה אין צרכי שבת נעשין ביום טוב ואפילו בעירוב. יש לומר דאנן נמי כאידך דרבה סבירא לן דאית ליה הואיל דאורייתא הוא, והילכך מדינא אופין לשבת הואיל ואי בעי אכיל ליה ביומיה ואפילו לא אכל ליה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים. ואם תאמר עוד אם כן הא דכתב רחמנא לכם ודרשינן מיניה (לקמן ביצה כח, ב) לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים, היכי משכחת לה דהא הואיל דאורייתא הוא. יש לומר במבשל להם דברים האסורים לו דליכא הואיל. ואם תאמר עוד והא אמרינן (לקמן ביצה כא, ב) אין מזמנין את העכו"ם ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו. יש לומר ההיא מדרבנן בעלמא היא, ורבה נמי באופה ביום טוב לחול אינו לוקה קאמר ומשום הואיל אבל איסורא מיהא איכא ומדרבנן, ומיום טוב לשבת דאיכא צורך מצוה שרי ובעירוב כטעמיה דרבא או כרב אשי. ואם תאמר עוד אם כן הא דכתב רחמנא והכינו את אשר יביאו ולמיסר הכנת יום טוב לשבת, היכי משכחת לה דהא איכא הואיל יש לומר בכל מקום דליכא הואיל, ומשכחת לה בהכנה דממילא כגון ביצה שנולדה בשבת אחר יו"ט וכדרבה דאמר (ב, ב) כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. ואם תאמר אף בזו איכא, דהא בתרנגולת העומדת לאכילה עסקינן ואי בעי שחיט לה לתרנגולת ואכיל לה לביצה, יש לומר הכנת גמר אינה גמר במעי התרנגולת אלא בשעת לידה, דכי נולדה נמצאת הכנת גמר של אמש הכנה גמורה דעם יציאה נגמרה שהיא ראויה לגדל אפרוחים והיא מבושלת יותר לאכילה כדאיתא לקמן (ביצה ז, א) ואיתא נמי בהדיא בירושלמי (ריש פ"ק דביצה) והלכך ליכא הואיל ואסירה. ודכוותיה נמי הכנת עירוב למאי דקס"ד מעיקרא בפרק בכל מערבין (עירובין לח, ב) דגרסינן התם גמרא רבי אליעזר אומר י"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם שני עירובין, כי נח נפשיה דרב הונא על רב חסדא למירמא דרב אדרב מי אמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דרבי אליעזר דאמר שתי קדושות הן ורמינהו שבת ויום טוב רב אמר נולדה בזה אסורה בזה, אמר רבה התם משום הכנה דתניא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב, אמר ליה אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו ובשני מחשיך עליו ונוטלו ואכלו הא קא מכין מיום טוב לשבת א"ל מי סברת סוף היום קונה עירוב לא תחלת היום קונה עירוב, אלמא אי הוה סבירא לן דסוף היום קונה עירוב לצורך השבת שלאחריו היה אסור לרב דאמר אין יום טוב מכין לשבת, והתם נמי היינו טעמא כדאמרן דליכא הואיל שהרי אי אפשר לו לקנות עירוב לצורך היום הילכך מכין הוא ממש בשבת ואינו בדין אלא משום דתחלת יום השבת קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה.
ואתמול משום דלא חזו להסקה ודוקא עצים מהאי טעמא דקא מפרש אבל פירות שנשרו בזה מותרין בזה לר' יוחנן דאינהו לביצה דמו, אבל לדידן דאית לן הכנה פירות נמי אסורין, ואף על גב דאי אפשר לבוא לידי אסורא דאורייתא כביצה מכל מקום כיון דביומא אסורה או משום מוקצה או משום גזרה שמא יעלה ויתלוש הילכך אף הוא אינו מכין לשבת, והוא הדין לאפרוח שנולד ביו"ט (ו, א) לרב דאסור משום מוקצה אף בשבת של אחריו אסור דכל שאינו מכין לעצמו אינו מכין לשבת, אבל עגל שנולד ביום טוב מותר בשבת דהואיל ושרי ביו"ט אף הוא מותר בשבת די"ט הכין לעצמו וממילא הותר לשבת כיון דאי אפשר למהוי ביה איסור הכנה דאורייתא כשנולד בשבת שלאחר יום טוב ולא ביום טוב שלאחר השבת. אבל עגל שנולד בשבת אפשר דאסור אפילו ביום טוב, משום דבשבת עצמו אסור משום מוקצה מחמת איסור וכיון שהוא אסור ביומו אינו מכינו ליום טוב וכן פסק רבנו אפרים ז"ל, ויש להתיר משום דהא אילו אית ליה חולה בתוך ביתו שרי ואפילו לבריא באומצא הלכך אף ביום טוב שרי, וכן פסקו מקצת הפוסקים וכן כ' בעל העיטור ז"ל.
והא קא מהפך באסורא כיון דרובא דהיתרא נינהו כי קא מהפך בהיתרא קא מהפך. ומסתברא היא דדוקא בשאינו מכיר עצי האיסור לאחר שנתערב הא מכירן אין ביטול מועיל להם שאין ביטול בדבר הניכר לעין, ולא אמרינן ביה בהיתרא קא מהפך דאי אפשר לאפוכי בהתירא בלחוד בלא איסורא
אבל בדרבנן מבטלין וכי מבטלין בדרבנן איכא מאן דאמר דדוקא כשנתערב בפחות מכדי שיעלה בהיתר דמשום שלא יאסר תערובתו מוסיפים עליו היתר ומבטלין אותו אבל לערב בידים ולבטלו לא, והכא כשנפלו לתוך עצי התנור שאין ניכרין בין שאר העצים, ואי נמי טעמא הכא משום דמקלא קלי אסורא ואמסקנא דמילתא סמיך. ואיכא מאן דאמר דמבטלין לכתחלה ואפילו ברוב ממש ולא בעינן ששים ומאה, וכאותה שאמרו [בכורות כז, א] (במנחות) תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ואפילו לאכלה זר וכן חלת חוצה לארץ כדמפרש בירושלמי בפרק בתרא דחלה (ה"ב). ודוקא באיסורי דרבנן דאין להם עיקר בדאורייתא, כגון שאובה דכולה שאובה דרבנן, וכגון תרומת חוצה לארץ וחלת חוצה לארץ שאין בחוצה לארץ תרומה וחלה דאורייתא כלל, והוא הדין לכלאי הכרם בחוצה לארץ כיון דליכא למיחש לתערובת איסור דאורייתא, ויש מי שאוסר אפילו באלו לערב לכתחלה, וכבר הארכתי בזה יותר ביבמות (פב, ב) פרק הערל בס"ד (ד"ה וסבר).
והשתא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם וכו' ואם תאמר אמאי לא מבדילינן כדהוה עביד רב אסי, יש לומר דחיישינן דילמא אתי לזלזולי ורב אסי לא חייש לזלזולי. ויש מי שפירש דרב אסי סבר לה כר' דוסא דאמר בסוף פרק בכל מערבין (עירובין לט, א) העובר לפני התיבה ביום טוב א' של ר"ה אומר החליצנו ד' אלהינו את יום ראש החדש הזה אם היום אם למחר ולא הודו לו חכמים ומפרש בגמרא (שם מ, א) משום דלא ליתי לזלזולי ביה, ואנן קיימא לן כרבנן דפליגי עליה.
Rashba on Beitzah 4b · Sefaria
Meiri
שני ימים טובים של גלויות שתי קדושות הן וממה נפשך אחד מהם חול שהרי בירושלים לא היו עושין אלא יום אחד וכן בזמן שהיו משיאין משואות ממקום למקום עד שבהם היו אף רחוקים שברחוקים יודעים מתי נתקדש החדש לא היו עושין אף בגולה אלא יום אחד ואף משקלקלו הכותיים להשיא משואות כדי להטעותם והתקינו להיות שלוחים יוצאים כל שהשלוחים מגיעים לשם לא היו עושים אלא יום אחד ונמצא שאף הרחוקים אין עושין שני ימים אלא מספק יום הגדול והילכך האחד חול על כל פנים וכל האסור בראשון הן מתורת הכנה הן מתורת מוקצה ליומו מותר בשני שאינו בתורת הכנה מזה לזה שאף אם למחר חול אין איסור הכנה מיו"ט לחול בהכנה הבאה מידי שמים והילכך ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני וכן פירות שנתלשו בראשון מותרין בשני או לערב בכדי שיעשו כל שיתלשו ויבאו ממקום קרוב ר"ל מתוך התחום כמו שיתבאר וכן גרוגרות וצמוקין שיבשו בראשון מותרין בשני ומ"מ מוקצה הדבק כגון שהביצה עצמה עומדת לגדל אפרוחים אף בשני אסורה וכן כל כיוצא בזה אלא שאם התנה עליה בראשון כגון שיאמר אם היום חול ולמחר קדש הריני מכין ביצה זו למחר ואם היום קדש אין בדברי כלום והרי איני צריך הכנה רשאי לאכלה למחר וכן בתרנגולת עצמה העומדת לגדל ביצים ובתמרי דעיסקא וכן בכל כיוצא בזה ויש חולקין בדבר ואין דבריהם נראין ומ"מ יש מכריעין בה שבזמן שהיו עושין שני ימים מספק והוא שבזמן שהיו מקדשין על פי הראיה ולא היו מודיעין אלא בשלוחים מצד שכבר בטלו את המשואות ממה שקלקלו הכותיים וכל שלא היו שלוחים מגיעים שם היו עושים שני ימים מספק היה ראוי להתנות כך אבל בזמן הזה שאין כאן ספק והכל נעשה על פי העבור המתוקן מסיני כמו שביארנו בסנהדרין אין כאן תנאי וכמו שיתבאר בתנאי עירובי תבשילין לדעת גדולי המחברים ומ"מ לדעת המתירים בתנאי אף בזמן הזה בעירובי תבשילין כמו שיתבאר הוא הדין באלו ולמדת לפי דרכך שאין יו"ט שני בזמן הזה אלא מנהג אבות ואעפ"כ אין מבדילין מיום טוב לחברו שלא יבאו לזלזל ביו"ט שני וכן שהרי עשינוהו קדש בקדוש שבו:
שני ימים של ראש השנה קדושה אחת הן וכל האסור בראשון הן מחמת הכנה הן מחמת מוקצה ליומו כגון ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור בשני הואיל ואף בבית הועד היו נוהגין בה לפעמים קדושה שני הימים קדושה אחת הן כאלו היו שניהם מן התורה שלא היה הפסק קדושה ביניהם:
יש מי שאומר מכאן שלא לומר זמן בליל שני של ראש השנה ואין דבריהם נראין לא נאמר דין קדושה אחת אלא להחמיר ואע"פ שהן עושין עצמן כמחמירין בכך שמא אם יברכו זמן יבאו לעשותם שתי קדושות אין זה כלום שאם כן אף קדוש יאסר ומה בין זמן לקדוש אם אין קדוש אין זמן אם יש קדוש יש זמן ועוד שהרי כמה דברים יש שאינו אצלם קדושה אחת כמת וכאבל שמונהו לשני ימים ועוד שהרי יש ללמדה מזמן בית המקדש שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין היום קדש ולמחר קדש וודאי זמן היו אומרים בשניהם:
חל יום ראש השנה להיות ביום חמשי הרי כל מה שנאסר בראשון אסור בשני וביום שבת בשני מטעם קדושה אחת ובשבת מטעם הכנה ויש מקילין בזו להתירן בשבת שאין דין הכנה אלא מיומו למחרתו ודברים משובשים הם:
בני ארץ ישראל יש מן הגאונים שהצריכו להם לעשות שני ימים מיו"ט של ראש השנה כבני גליות וכן הדברים נראים אע"פ שקצת גאונים חלקו בזו כמו שיתבאר בסמוך:
זה שביארנו שאף בבית הועד היו עושין לפעמים שני ימים הוא ממה שאמרו בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום ר"ל כל יום שלשים לאלול והוא שכבר ידעת שכשהיו מקדשין על פי הראיה היה יום שלשים לחדש תלוי בביאת העדים וכל שיבאו ויעידו שראו את הלבנה מקדשין אותו ואפילו באו עדים מן המנחה ולמעלה ואם לא באו נשאר החדש שעבר מעובר ומקדשין את החדש ביום שלשים ואחד ובחדש תשרי שיום ראשון שבו יום טוב היו נוהגים קדש מתחלת לילה שמחרתה יום שלשים ומצפין את העדים ביום שלשים ויש אומרים שמבערב היו מקדשין ומתפללין בשל יו"ט ואע"פ שבשחרית [לא] היו אומרין על הקרבן שיר של יו"ט בזו מפני שדי להם בשיר של קדש של בין הערבים שרוב שנים היו באין קדם השלמת תמיד הערב ומתוך כך היו מצפין אותם כל יום שלשים לאלול והיה מסורת בידם שאפילו יבאו עדים מן המנחה ולמעלה יהו מקדשין אותו ומונין מאותו היום דכל אותו היום נוהגין בקדושת יו"ט מחשש שמא יבאו העדים וכן מתחלת הלילה ומ"מ אע"פ שכך היתה מסורת בידם מעולם לא אירע להם שישתהו מלבא עד לאחר המנחה בכדי שישלימו הקרבת תמיד בערב ויגיעו לשיר ופעם אחת נשתהו עד קרוב לחשיכה וחשבו שלא יבאו עד למחר והקריבו תמיד של בין הערבים בשיר של חול מה שלא אירע להם כך מקודם שהרי היה מוחזק אצלם שלא יצא אלול מעובר ואחר שהשלימו התמיד בשיר של חול באו עדים ונתקדש היום בהכרח ונמצאו מקולקלים בשיר ומ"מ בתמיד של שחר מיהא לא היה שם קלקול שאף כל השנים לא היו אומרין בו אלא שיר של חול מפני שרוב השנים אינן באים עד לאחר הקרבת תמיד של שחר וכן לא היה קלקול במוסף לא בשיר ולא בעקר הקרבתו שהרי מוספין כל היום ואע"פ שכבר הקריבו תמיד של בין הערבים וכבר אמרו עליה השלם היכא דלא אפשר שאני והרי מחוסר כפורים בערב הפסח מביא כפרתו אחר התמיד ואוכל פסחו לערב כמו שיתבאר במקומו אבל שיר של מנחה היה קלקול אצלם והתקינו מתוך כך שיהיו מצפין אותם כל יום שלשים על הדרך שכתבנו ואם באו עד המנחה יהו מקריבין תמיד בשיר של קדש ומקריבין קרבן מוסף וימנו ממנו ראש חדש ואם ישתהו מן המנחה ולמעלה יהו נוהגין אותו היום קדש הואיל ועבר רובו בקדושה ושהוא קדש מן הדין ולמחר יהו נוהגין קדש וימנו ממנו והוא שאמרנו שמאחר שאף בבית הועד היו נוהגין לפעמים שני הימים קדש קבלום עליהם כיומא אריכתא ואע"פ שלאחר חורבן שלא היה שם קלקול שיר שהרי אין שם קרבן ומ"מ נוהגין היו לקדש על פי הראיה החזיר רבן יוחנן בן זכאי את הדבר לישנו לקבל עדות החדש כל היום כלו ואפילו באו עדים מן המנחה ולמעלה יהו מונין מאותו היום מ"מ הואיל ואף למחר היו נוהגין קדש כעין תשלומין אחר שלא נהגו בראשון קדושה ודאית אע"פ שהראשון עקר הקדושה הרי הם כבני גולה לעשות שני ימים ומתוך כך נתקבלו בקדושה אחת לאסור של זה בזה:
Meiri on Beitzah 4b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה ותנן אין מבטלין כו' וא"ת לעיל גבי עגול דהוי תרומה דרבנן כו' עכ"ל משמע להו דבדרבנן היכא דלא הוי דבר שיש לו מתירין מבטלין לכתחלה אפילו איתא לאיסורא בעיניה שלא הוצרך התלמוד לחלוק ביניהם בין מקלא קלי איסורא ובין איתיה בעיניה אלא לרב אשי דאמר דיש לו מתירין כו' וכן הוא במרדכי ישן בשם ראבי"ר. והשתא תקשי להו שפיר מהיא דעגול אבל הרא"ש כתב בשמעתין דאפילו באין לו מתירין לא מבטלין בדרבנן אלא דוקא היכא דמקלא קלי ולפי זה לא קשיא מידי מההיא דעגול:
Chidushei Halachot on Beitzah 4b · Sefaria
Maharam
ד"ה ותנן אין מבטלין וכו' וא"ת לעיל גבי עיגול וכו' יוסיף עליו ויבטל ר"ל ואמאי צ"ל ר"א רואין את העליונות כאלו הן פרודות ור' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורים אפילו לא יהיו כאן אלא שני פומין יעלם ויוסיף עליהם ויבטלם בידים אבל לר' יהושע אליבא דר' יהודה לא קשיא מידי משום דאיהו סבר דהוי דבר שבמנין ודבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטל ולכך ס"ל אפי' יש שם ג' מאות פומין לא יעלו:
בא"ד אל תזלזל בשיעורי דרבנן ואמאי לא הוסיף עליהם עד ששים וכו' כצ"ל:
בגמרא ואלו בטלו כותים וכו' והיכא דמטו שלוחים וכו' יש לדקדק מאי מייתי ראייה מזה הא מ"מ יכולין לומר דכל היכא דלא מטו שלוחים הטילו עליהם החכמים חוק קבוע שיהיו עושים לעולם ב' ימים וקדושה אחת הן ונראה דה"פ דאפילו בזמן הכותים דעבדי הרחוקים ב' ימים אין כל השנים שוין דהא השלוחים לא הגיעו ככל השנים לכל המקומות במרחק אחד בשוה אלא היה בנמצא איזה מקום שלא הגיעו השלוחים לשם בשנה זו והיו צריכים בני אותו המקום לעשות ב' ימים בשנה זו ובשנה אחרת הגיעו שם השלוחים ואז לא עשו כ"א יום אחד א"כ ש"מ שלא היה הענין דבר קבוע וק"ל:
Maharam on Beitzah 4b · Sefaria
Shita Mekubetzet
אמר ליה איכו השתא אישתלאי פירוש לולי שעכבת עד עתה שגיתי ואמרתי לך מותר. עצים שנשרו מן הדקל. פירוש שנשבה הרוח ושברתן. ואף על גב דר' יוחנן לית ליה מוקצה כדפסק כר' שמעון במסכת שבת מכל מקום באיסור דמחובר מודה לפי שאין הכן במחובר.
ואל תשיבני ביצה כו' וא"ת ומאי ראיה דביצה דשאני ביצה לדידיה דהיא אסירא משום משקין שזבו ודי לאוסרה ליום אחד אבל באיסור מוקצה דין הוא דליתסר לשני ימים. וי"ל דאפילו באיסור מוקצה הוי מוכן משבת ליום טוב כיון דשתי קדושות הן. ויש מפרשים דלא נשברו עכשיו בשבת לגמרי אלא דכבר היו מקצתן נשברין מחול ועכשיו בשבת ננערו לשבור ואסורין גזרה שמא יעלה ויתלוש והשתא דמיא לביצה דהיא אסורה משום גזרה גם כן.
אבל בדרבנן מבטלין פירוש ובדבר שאין בו אוכל כלל דומיא דעצים כמו שפירש רש"י ז"ל וממנו תלמוד ותדון. ויש מפרשים דאפילו בדרבנן והוא שאינו של אוכל לא התירו אלא בדאיתא תרתי נמי חדא שנפלו לתוך התנור עצמו דהיא מלתא דלא שכיחא ועוד דמיקלא קלי איסורא כראסיקנא דעל הא סמיך. ויש מפרשים דדוקא באיסורא דרבנן דלית לה עיקר מדאורייתא אבל חצי זית של חלב כיון דאית ליה עיקר מן התורה לא מבטלין כדמוכח פרק גיד הנשה. והרמב"ם ז"ל שכתב דמבטלין בשר עוף בחלב אמרו בתוספות דלא נהיר דהא מכל מקום אית ליה עיקר מן התורה שהרי איסור בשר בחלב דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.
איתמר שני ימים של גליות פירוש בכל שני ימים מיירי חוץ מראש השנה וקרי של גליות לפי שאין עושין אותן אלא בני הגולה דלא הוו מטו שלוחין אבל בני ארץ ישראל אינם עושים אותם אלא יום אחד וכן פירש רש"י ז"ל. רב אתר נולדה בזה מותרת בזה. וכן הלכתא כותיה דרב. וכן שבת ויום טוב נולדה בזה אסורה בזה ובין יום טוב ראשון בין יום טוב שני בין שבת ואחריו יום טוב בין יום טוב ואחריו שבת וטעמא משום הכנה.
ירושלמי שיירי מדורה שיירי פתילה שיירי שמן שכבו בשבת מהו להדליק ביום טוב. רב ור' חנינא אמרי אסור ור' יוחנן אמר מותר. ופריך התם מיחלפא שיטתיה דרב תמן אמר שתי קדושות וכאן חדא קדושה. ולא משני התם מידי. ורבינו יצחק ז"ל פירש דאיכא לשנויי כדמשנינן הכא גלי ביצה דשבת ויום טוב דבהכנה דרבה פליגי שהפתילה והלפידים שהודלקו היום הם נוחות יותר להדלק למחר והכנה היא וכן השמן שהודלק היום נעשה צלול והוא נוח להדלק למחר. וכיון שכן קיימא לן כרב ואין מדליקין אותן ביום טוב שלאחר השבת אלא אם כן הרבה עליהם דבר מוכן אבל מה שנשאר מיום טוב ראשון מותר ליום טוב שני של גליות. וכן נמי אסור בשני ימים של ראש השנה. ומהאי טעמא נוהגין במקצת מקומות להכין שתי פמוטות לשבת ויום טוב הסמוכין. ורבינו שמשון ז"ל כתב דלאו הכנה הוא לפום גמרא דילן והלכה כר' יוחנן.
והא רב אסי מבדיל מיומא טבא לחברה פירש רש"י ז"ל שהוא אומר המבדיל בין קדש לחול כו'. כמו שפירש ז"ל. ונראה דרישא דהבדלה נקט ולא שיהא חותם כן דאם כן אתי לזלזולי ביה אלא היה חותם המבדיל בין קדש לקדש או בין קדש חמור לקדש הקל. ומכל מקום שמעינן דשתי קדושות הן וכאלו הראשון קדש גמור מן התורה והשני חול אלא דקדשוה רבנן משום ספקא דבני גולה ולא חשיב ליה קדושה אחת וכיומא אריכתא. רב אסי ספוקי מספקא ליה. הקשה הריטב"א דמשום ספקא היכי מחית נפשיה לומר הבדלה ובספק ברכה שאינה צריכה שיש בה משום לא תשא. ותירץ כי באמצע התפלה היה מבדיל והיה חותם בברכת יום טוב. ואי נמי כיון דמדאורייתא חול גמור הוא לדברי הכל וחזי להבדלה ליכא משום ברכה לבטלה דאיסור ברכה לבטלה דרבנן היא כדפירש רבינו תם ז"ל במסכת ברכות וחיוב הבדלה מדאורייתא בין קדש לחול וכיון שכן שפיר איכא לברוכי על הספק דכל ברכות של תורה אם הוא ספק יכול לברך על ספקן. ומיהו רב אסי לגרמיה הוא דעבד ולית הלכתא כותיה.
מסתברא דהאידנא דידעי בקיבועא דירחא כו' ואף על גב דהתם פרק לולב וערבה אמרינן דלא ידעי בקיבועא דירחא התם הוא קודם שתיקן הלל העיבור והכא לאחר שתיקן הלל העבור וקבע המועדות. ואי נמי התם הכי קאמר עשינו עצמנו בכל דינינו כאלו לא ידעינן בקיבועא דירחא שהרי אנו עושין שני ימים משום מנהג אבותינו. וכן תירץ הריטב"א ז"ל וכבר הארכתי בזה בפרק לולב וערבה. ואף על גב דאמנהגא לא מברכינן ואנו מקדשין ומברכין ביום שני. היינו משום דהוא יסוד חכמים וכשגזרו עלינו לנהוג כמנהג אבותינו כך גזרו עלינו לנהוג ביה באיסור מלאכות ותפלות וברכות.
היו מקבלין עדות החדש כל היום פירוש ולא שקבלו שהרי לא אירע כן שיבאו עדים מן המנחה ולמעלה אלא פעם אחת וקלקלו בשיר.
Shita Mekubetzet on Beitzah 4b · Sefaria
Penei Yehoshua
א"ר יוחנן עצים שנשרו וכו' אתי למימר ביומיהן נמי שרי ומשמע מפרש"י דביומייהו אסירי משום מוקצה ואין להקשות הא רבי יוחנן לית ליה מוקצה אפילו בי"ט כדמשמע סוף פרק מי שהחשיך. מיהו רש"י ז"ל לשיטתו שכתב בפרק אין צדין גבי עובד כוכבים שהביא דורון דכל מידי שהיה במחובר בין השמשות ר"ש גופא מודה דכגרוגרות וצמוקין דמי מדלא לקטינהו אתמול דחינהו בידים והרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו כאן דהו"ל נולד ומשום שמא יעלה ויתלוש משמע דלא ס"ל האי טעמא דכדחינהו בידים דמי אלא גבי עובד כוכבים שהביא דורון נמי משמע להו משום שמא יעלה ויתלוש חשיבי כמוקצה ואסור אף לר"ש וראיתי למהרש"ל שהביא לעיל לשון הרי"ף והקשה דכיון דשייך הכנה בי"ט אחר השבת א"כ באותן שנשרו בי"ט עצמו נמי ל"ל להרי"ף טעמא דיעלה ויתלוש ואמאי לא מפרש דגזרינן אטו י"ט אחר השבת כדגזרינן בביצה וע"ז תירץ דהכנה דעצים אף שנשרו בשבת לא הוי הכנה מדאורייתא כיון דלא שייך בהו לומר מאתמול נגמרו כמו בביצה אלא דביומן אסירי משום מוקצה מש"ה אם נתיר כשנשרו בשבת שלפניו מיחזי כהכנה ע"כ תורף דבריו. ודבריו נפלאים בעיני דמה שהקשה דשייך לגזור בעצים שנשרו בי"ט אטו שבת אחר י"ט שנתיר בי"ט אותן שנשרו בשבת וכתב כדגזרינן בביצה לא דמי כי אוכלא לדנא דהא בביצה לא גזרינן אלא בביצה שנולדה בי"ט עצמו גזרינן אטו ביצה שנולדה בי"ט עצמו כשחל אחר השבת אבל לגזור אטו ביצה שנולדה מאתמול לא שמענו והכא בעצים שנשרו בי"ט עצמו ע"כ רוצה לומר דנגזור בהו אטו עצים שנשרו בשבת שקודם י"ט וא"כ מנ"ל דגזרינן כה"ג בביצה הא ודאי ליתא ואף מהרש"ל ז"ל הרגיש ג"כ בזה אלא שר"ל דנגזור אטו עצים שנשרו בי"ט עצמו כשחל אחר שבת וע"ז מסיק דלא שייך בהו איסור כיון דלא שייך לומר מאתמול נגמרה כמו בביצה א"כ למה מסיק דלא שייך כאן כלל הכנה דאורייתא כשנשרו בשבת קודם י"ט. ולפמ"ש נתבאר היטב דשייך שפיר הכנה דאורייתא כשנשרו בשבת לאוסרו למחר בי"ט דהו"ל שבת מכין לי"ט ואין לך הכנה גדולה מזו ואפ"ה לא שייך לגזור כשנשרו בי"ט עצמו דבין נשרו היום לנשרו מאתמול כה"ג בביצה נמי לא מצינו ומאי קשיא ליה למהרש"ל על הרי"ף דודאי ניחא ליה להרי"ף טעמא דשמא יתלוש דשייך אף ביום טוב דעלמא. ובאמת נראה לי דעצים שנשרו בשבת אסורים ביום טוב שאחריו משום הכנה דאורייתא וכן הסכימו רוב הפוסקים אם לא לדעת קצת פוסקים שכתבו דכיון שהיה בעולם לא הוי הכנה מדאורייתא:
אמנם אכתי קשיא לי דשפיר שייך לגזור עצים שנשרו ביומייהו משום אותן שנשרו מאתמול דאסירי מדאורייתא ומוכחינן לה מדר' יוחנן גופא דהא לדידיה לית ליה הכנה ואפ"ה אוסר אותן שנשרו בשבת ואסורין בי"ט למחר דגזרינן אטו אותן שנשרו בייט עצמו ואם כן נראין הדברים ק"ו דהא לר' יוחנן אותן שנשרו ביומייהו לא אסירי אלא מדרבנן שמא יעלה ויתלוש ואפ"ה גזרו באותן שנשרו מאתמול בשבת אטו הני דנשרו ביומן וכ"ש דלדידן בהכנה דרבה דאותן שנשרו מאתמול אסורין מדאורייתא א"כ פשיטא דשייך לגזור באותן שנשרו ביומן אטו הנך דנשרו מאתמול ואף דלא קי"ל כר"י בעיקר מלתא היינו משום דאנן קי"ל כרבה דבתראה הוא וס"ל כרב דאית ליה דרבה אבל במה שגזר ר' יוחנן נשרו מאתמול אטו נשרו היום יש לנו לפסוק כמותו לגזור כה"ג להיפך דכ"ש הוא דבכל דוכתי קי"ל כר"י וכ"ש דלא אשכחן מאן דפליג בהא. ועכ"ז אין בזה קושיא על הרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו הטעם דאסורין ביומן משום שמא יתלוש ולא כתבו הטעם משום גזירה אטו שנשרו מאתמול דאפשר דהטעם שמא יתלוש עדיף להו טפי. ועוד דאגב אורחייהו קא מפרשו לן הנך רבוותא לידע טעמא דר"י דאע"ג דלית ליה הכנה כלל אפ"ה אוסר כשנשרו ביומייהו והיינו טעמא שמא יעלה ויתלוש וממילא דלדידן אסור מתרי טעמי מטעמא דיתלוש ומטעמא דגזרה אטו שנשרו מאתמול ודוק היטב כי נכון הוא:
וע"פ הדברים האלה העליתי ארוכה על לשון הב"י ומהרש"ל במ"ש גבי דין אפרוח שנולד בשבת שקודם י"ט שהביא הטור א"ח בסי תקי"ט בשם רבינו יחיאל וכתבו הגאונים דא"כ נגזור נמי באפרוח שנולד בי"ט עצמו כדגזרינן בביצה וע"ז תמה הט"ז וכתב דלא שייך כלל לגזור כן ובביצה נמי לא אשכחן כה"ג גזירה ע"ש באריכות. וקמיה שמיא גליא שבתחלת עיוני בלשון הב"י שם וכן במ"ש בשם תרומת הדשן גבי לפידים שכבו בסימן ת"ק עמדתי משתומם וכוונתי לכל דברי הט"ז בשני דינים אלו. אמנם בהגיעי לכאן זכיתי ליישב דברי הב"י ומהרש"ל ותרומת הדשן דהא אשכחן בהדיא דגזר ר"י בנשרו מאתמול אטו נשרו מהיום אע"ג דבנשרו מהיום ליכא אלא איסור דרבנן אם כן כ"ש שיש לנו לפסוק כר"י לענין דשייך לגזור בנשרו ונולדו היום אטו מה שנשר ונולד מאתמול בשבת קודם י"ט כיון דהנך אסירי מדאורייתא אלא במ"ש באשגרת לישנא כדגזרינן בביצה שגגה נזרקה לפניהם אגב שיטפא דבביצה ודאי לא מצינן גזירה כה"ג אבל מ"מ עיקרי הדברים יש להם יסוד ואין כאן מכשול כלל כמ"ש הט"ז כנ"ל אלא שעדיין צ"ע דלכאורה דלא שייך האי שקלא וטריא אלא בי"ט אחר שבת ואפשר דבאמת עיקר קושיית ב"י ומהרש"ל באפרוח נמי היינו בי"ט אחר שבת מיהא ליתסר אף בנולד בי"ט ועוד יש לומר דכיון דבי"ט אחר שבת מיהא אסור א"כ י"ט דעלמא נמי ליתסר דכולה חדא גזירה היא ולזה כתבו כדאשכחן בביצה ועיין בק"א:
בגמ' ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה ה"מ בדרבנן וכו' למאי דפירש רש"י לעיל גבי הכנה דרבה לטעמיה היינו מאי דיליף בפסחים דמוקצה דאורייתא וכמו שפרשתי לעיל באריכות א"כ לפ"ז צ"ל דרב מתנא פליג ולית ליה הא דרבה דהא רבה מפרש שם בהדיא בפסחים דעצי מוקצה דאורייתא וע"כ היינו עצים שנשרו ורב מתנא קאמר הכא בהדיא דמדרבנן היא דאי דאורייתא הא אין מבטלין איסור לכתחילה וכן למ"ש לעיל בשיטת רש"י דהכנה דיומיה נמי אסור וא"כ הוי דאורייתא וצ"ל דפליג ודו"ק:
Penei Yehoshua on Beitzah 4b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' והא רב אסי מבדיל עיין ריטב"א סוכה דף מו ע"א ד"ה והלכתא:
תוס' ד"ה ותנן וכו' היינו בדבר שעיקרו עי' פסחים דף ל ע"א תוס' ד"ה לשהינהו:
Gilyon HaShas on Beitzah 4b · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא, [ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה הני מילי בדאורייתא], אבל בדרבנן מבטלין והיינו דוקא במוקצה, שעיקרו מדרבנן, דהא עגול הוה תרומת פירות דרבנן ואין מוסיפין עליו לבטלו, כ"כ בתוס' ז"ל. מכאן יש להוכיח דבתרומת פירות ספיקו אסורה, דהא חזינן מוקצה דקיל מתרומת פירות דבמוקצה מוסיפין עליו לבטלו, ואלו בתרומת פירות אין מוסיפין עליו לבטלו ומ"מ ספיקו אסורה, וכדמוכח מדמקשינן לעיל (דף ג' ע"ב) לר"י ולר' יצחק אמאי ספיקו אסורה ולא מקשינן נמי הכי אר"נ דאמר טעמא דביצה משום מוקצה וכמ"ש בתוס' ישנים שם, דמוקצה חמיר כעין דאורייתא, כש"כ דבתרומת פירות דחמיר ממוקצה לענין ביטול והוה יותר בגדר דאורייתא, שיהא ספיקו אסורה. ויש לדחות די"ל דלדינא אין חילוק כלל, וכל דבר שאיסורו מדרבנן אזלינן תמיד בספיקו לקולא אף דיש לו חומר דהוא כעין דאורייתא, או דעיקרו דאורייתא, ומאי דלא היה מקשה אדר"נ היינו דלזה מועיל החומר דאם הוא דבר שיש לו מתירין, דיהי' ספיקו אסור משום דגם המקשן ידע לה להא דדבר שיל"מ ספיקו אסורה, אלא דהיה סובר דהני מילי בספק דאורייתא אבל לא בספק דרבנן ובהא ס"ל דיועיל החומר שבו שיהי' דינו כדאורייתא לענין דבר שיל"מ דספיקו אסור, ותדע לך, דאי לא הוה ס"ל כלל לחילוק דיש לו מתירין, מאי קאמר בשלמא לרבה הוה ספק דאורייתא, והא מ"מ גם לרבה תיקשי אמאי אם נתערבה באלף כולן אסורות ואמאי לא בטיל, אע"כ ידע לה דלא בטיל משום דהוי דבר שיל"מ, וה"נ לגבי ספיקא, דדין ספק ודין ביטול כחדא נינהו, דהרי רב אשי בתירוצו לא הזכיר כלל דדבר שיל"מ ספיקו אסורה ולא אמר רק דלא בטיל, ואם איתא דסברת המקשן היה לחלק בין ביטול לספק, א"כ עיקר חסר מן הספר בתירוצו, אלא ע"כ דעת המקשן היה רק לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ורב אשי חידש דגם בדרבנן מועיל דבר שיל"מ וחידש זה באמרו וכל דבר שיל"מ, ור"ל באין הפרש אם הוא בדאורייתא או הוא דרבנן, ולפ"ז בתרומת פירות דאין לו מתירין ספיקו לקולא:
תד"ה דכתיב ובאת שמה וכו' ולא מסתבר לחלק וכו' תמוה לי דא"כ אמאי ערל משלח קרבנותיו הא ערל אתקיש למצורע וכמ"ש תוס' בעצמם כעין זה בד"ה דמרבה לערל וכו' והרי זו הברייתא ע"כ כרע"ק דמרבה לערל כטמא. דאל"כ יביא בעצמו קרבנו. וכמ"ש תוס' פסחים (דף סב ע"א) ואם כן כיון דאתקיש למצורע אם איתא דעצורע אינו משלח גם ערל לא יהיה משלח:
תד"ה דמרבה וי"ל דהתם ממעטי' כו' דלאו כטמא כו'. תמוה לי דדבריהם סותרי' לדבריהם שלמעלה. שכתבו הא דערל משלח אף דאינו סומך מיירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה א"כ אם איתא דמתו אחיו מחחת מילה לא אתקיש לטמא אמאי משלח קרבנותיו יביא בעצמו. וצ"ע: גם תמוה לי בעה דכ' ע"ז וזהו דוקא לפירש"י דמפרש התם ערל שמתו אחיו מחמת מילה, הא לפירש"י ביבמות ר"פ הערל דמתו אחיו מחמת מיצה אסור בתרומה. והיינו מטעם דילפי' תושב ושכיר בפסח. והרי בברייתא דהתם ר"פ הערל קיליף ת"ק גז"ש דתושב ושכיר דאסור בתרומה רע"ק אומר א"צ איש איש לרבות את הערל. א"כ בודאי רע"ק לא פליג לדינא עם הת"ק ולא בא להקל. כדמשמע לשון אינו צריך. וכיון דלת"ק מתו אחיו מחמת מילה אסור בתרומה ה"נ לרע"ק. וא"כ מוכח דגם מתו אחיו מחמת מילה מרבי' כי טמא. וכדפירש"י להדיא. גם הכא בסוגיין דערל דרע"ק היינו מתו אחיו מחמת מילה. וא"כ עדיין תקשי למ"ל קרא לאסור ערל בפסח תיפוק ליה מאיש איש. וצלע"ג:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Beitzah 4b · Sefaria
Ben Yehoyada
רַב אָסִי סְפוּקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ וַעֲבִיד הָכָא לְחֻמְרָא וְהָכָא לְחֻמְרָא חקר הגאון הצל"ח ז"ל לדידן דקיימא לן נולדה בזה מותרת בזה ובקיאין בקביעא דירחא, למה לא נבדיל מיומא טבא לחבריה כדעבד רב אסי ובגמרא לא מצינו חולק על רב אסי בהבדלה ומהי תיתי לדחות דבריו של אמורא מהלכה וכו', יעוין שם. ואחר המחילה רבה אין מקום לחקירה זו דודאי מגמרא דידן מוכח דלא קיימא לן להלכתא כרב אסי דהא הגמרא דהא קאמר והא רב אסי מבדיל וכו' שמע מינה דרב אסי דוקא הוא דעביד הכי וכולהו רבנן וכולי עלמא לא הוו מבדילין כוותי דאי כולי עלמא עבדי הכי הוה ליה להקשות מן סוגיין דעלמא ועוד הוה ליה למימר כוותיה דרב מסתברא דהא מבדילנן מיומא טבא לחבריה על כן שמע מינה דרב אסי לגרמיה עבד ולא סברי מרנן כוותיה ולא איכא מאן דעביד הכי והוא הדבר אשר כתב בשיטה מקבצת דרב אסי דעבד לגרמיה עבד ולית הלכתא כוותיה.
Ben Yehoyada on Beitzah 4b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Beitzah, daf 4, Amud Bet, about 298 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 124 words
Opens “אֵיכוּ הַשְׁתָּא, אִשְׁתְּלַאי וַאֲמַרִי לְךָ: רַב וְרַבִּי…”
- Segment 257 words
Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל…”
- Segment 332 words
Opens “אָמַר רַב מַתְנָה: עֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל…”
- Segment 416 words
Opens “וְהָא קָא מְבַטֵּל אִיסּוּרָא לְכַתְּחִלָּה, וּתְנַן: אֵין…”
- Segment 526 words
Opens “וּלְרַב אָשֵׁי דְּאָמַר: כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ…”
- Segment 621 words
Opens “אִתְּמַר: שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת, רַב…”
- Segment 715 words
Opens “לֵימָא קָא סָבַר רַב אַסִּי קְדוּשָּׁה אַחַת…”
- Segment 810 words
Opens “רַב אַסִּי סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְעָבֵיד הָכָא…”
- Segment 915 words
Opens “אָמַר רַבִּי זֵירָא: כְּוָתֵיהּ דְּרַב אַסִּי מִסְתַּבְּרָא,…”
- Segment 1016 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: כְּוָתֵיהּ דְּרַב מִסְתַּבְּרָא, דִּתְנַן: בָּרִאשׁוֹנָה,…”
- Segment 1114 words
Opens “וְאִילּוּ בָּטְלוּ כּוּתִים — עָבְדִינַן חַד יוֹמָא,…”
- Segment 1222 words
Opens “וְהַשְׁתָּא דְּיָדְעִינַן בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא, מַאי טַעְמָא עָבְדִינַן…”
- Segment 1330 words
Opens “אִתְּמַר, שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה.…”
Sages named on this page
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Beitzah 4b · Segment 10 — “אָמַר אַבָּיֵי: כְּוָתֵיהּ דְּרַב מִסְתַּבְּרָא, דִּתְנַן: בָּרִאשׁוֹנָה, הָיוּ מַשִּׂיאִין…”
Original text
אֵיכוּ הַשְׁתָּא, אִשְׁתְּלַאי וַאֲמַרִי לְךָ: רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן. הָא אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב בְּהָנֵי תְּלָת, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא.
Had I issued a ruling for you then, I would have forgotten the correct response, and I would have said to you, based on the accepted principle that in the case of a dispute between Rav and Rabbi Yoḥanan, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, that the eggs are permitted. However, Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of Rav with regard to these three issues, in connection to the sanctity of Festivals and Shabbat, whether his ruling is lenient, or whether it is stringent. This is one of those three cases in which the halakha is in accordance with the opinion of Rav.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל בְּשַׁבָּת — אָסוּר לְהַסִּיקָן בְּיוֹם טוֹב. וְאַל תְּשִׁיבֵנִי בֵּיצָה, מַאי טַעְמָא? בֵּיצָה מִשּׁוּם דִּבְיוֹמָא נָמֵי חַזְיָא לְגוֹמְעָהּ וְלָא קָא שָׁרֵי לַהּ עַד לִמְחַר — מִידָּע יְדִיעַ דְּבַת יוֹמָא אַסְרוּהָ. עֵצִים דְּלָא חָזוּ לְיוֹמַיְיהוּ, אִי שָׁרֵי לְהוּ לִמְחַר — אָתֵי לְמֵימַר: בְּיוֹמַיְיהוּ נָמֵי שְׁרוּ, וְאֶתְמוֹל מִשּׁוּם שַׁבָּת הוּא דְּלָא חָזוּ לְהַסָּקָה.
§ Rabbi Yoḥanan said: With regard to branches that fell from a palm tree on Shabbat, it is prohibited to kindle them on a Festival that occurs the next day. And do not reply to me by asking why I permit an egg to be eaten on the following day. What is the reason for the distinction between the two cases? In the case of an egg, because on the day of Shabbat itself it is also fit to be swallowed raw and nevertheless it is permitted to be eaten only the following day, one knows that an egg is prohibited on the day it was laid. In contrast, with regard to branches, which are not fit for kindling on the day of Shabbat, as kindling a fire is prohibited, if you permit them to kindle the wood on the Festival that occurs on the following day they will mistakenly come to say that on the day that they fell off the tree they are also permitted. And as for the reason the branches were not kindled yesterday when they fell from the tree, it was due only to Shabbat, as they were not fit for kindling then.
אָמַר רַב מַתְנָה: עֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל לְתוֹךְ הַתַּנּוּר בְּיוֹם טוֹב — מַרְבֶּה עֲלֵיהֶם עֵצִים מוּכָנִים, וּמַסִּיקָן: וְהָא קָא מְהַפֵּךְ בְּאִיסּוּרָא! כֵּיוָן דְּרוּבָּא דְּהֶיתֵּרָא נִינְהוּ, כִּי קָא מְהַפֵּךְ — בְּהֶיתֵּרָא קָא מְהַפֵּךְ.
Rav Mattana said: With regard to branches that fell from a palm tree directly into an oven on a Festival, one may add to those branches wood prepared from the previous day, which may be used for kindling, and kindle them all together. The Gemara asks: But doesn’t he turn over and move the prohibited wood in the course of the cooking process? The Gemara answers: Since most of the wood is permitted, when he turns it over, he turns over permitted wood, as the prohibited part is nullified by the majority.
וְהָא קָא מְבַטֵּל אִיסּוּרָא לְכַתְּחִלָּה, וּתְנַן: אֵין מְבַטְּלִין אָסוּר לְכַתְּחִלָּה! הָנֵי מִילֵּי בִּדְאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן מְבַטְּלִין.
The Gemara challenges this: But doesn’t he thereby nullify a prohibited item ab initio , by adding permitted wood to the pieces of wood that fell into the oven, which are prohibited? And we learned in a mishna (see Terumot 5:9): One may not nullify a prohibited item ab initio . The Gemara answers: That principle applies only to items prohibited by Torah law; but with regard to items prohibited by rabbinic law, as in this case involving the prohibition of muktze , one may nullify the prohibition ab initio .
וּלְרַב אָשֵׁי דְּאָמַר: כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן לֹא בָּטֵיל, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא בְּעֵינֵיהּ, הָכָא — מִקְלָא קָלִי אִיסּוּרָא.
The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Ashi, who said: Any object whose prohibition is temporary, even if the prohibition applies by rabbinic law, it cannot be nullified, what is there to say? Doesn’t Rav Ashi agree that it is permitted to kindle the wood after the Festival? The Gemara answers: That principle applies only where the prohibited item remains intact; here, however, the prohibited item is burned, as the wood is turned over when it has already become charcoal. Therefore, one does not perform any action with prohibited items.
אִתְּמַר: שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת, רַב אָמַר: נוֹלְדָה בָּזֶה — מוּתֶּרֶת בָּזֶה, וְרַב אַסִּי אָמַר: נוֹלְדָה בָּזֶה — אֲסוּרָה בָּזֶה.
§ It was stated that there is a dispute between amora’im with regard to the halakha for the two Festival days observed in the Diaspora. Rav said: An egg that was laid on this day is permitted on that one, and Rav Asi said: An egg that was laid on this day is prohibited on that one.
לֵימָא קָא סָבַר רַב אַסִּי קְדוּשָּׁה אַחַת הִיא? וְהָא רַב אַסִּי מַבְדֵּיל מִיּוֹמָא טָבָא לְחַבְרֵיהּ!
The Gemara asks: Let us say that Rav Asi holds that the two days are one sanctity. But didn’t Rav Asi himself recite havdala , the prayer of distinction at the end of a holy day, from one Festival day of the Diaspora to the other? This shows that, in his opinion, the first day is the true Festival, while the second day is considered a weekday. In earlier generations, they observed the second day of the Diaspora because they were unaware when the court sanctified the New Moon to mark the beginning of the month. Today, that determination is accomplished by means of calculations known to all, and the second day is observed as the custom of our fathers, not due to any uncertainty.
רַב אַסִּי סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְעָבֵיד הָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא.
The Gemara answers: Rav Asi was uncertain whether the Sages’ ordinance that the second day is to be observed as a Festival was a fixed ordinance that applies even when the calculations determining the New Moon are known to all; or whether the ordinance was based strictly on the uncertainty stemming from their lack of awareness. Today, when everyone is aware of the beginning of the month, the second day is a weekday. And therefore he acted stringently here, and prohibited eating an egg on the second day that had been laid on the first day. And he also acted stringently here, and recited havdala between the two days.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: כְּוָתֵיהּ דְּרַב אַסִּי מִסְתַּבְּרָא, דְּהָאִידָּנָא יָדְעִינַן בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא, וְקָא עָבְדִינַן תְּרֵי יוֹמֵי.
Rabbi Zeira said: It is reasonable to say in accordance with the opinion of Rav Asi that the Sages considered the two days as one and it is not a practice instituted due to uncertainty, as today we know the determination of the first day of the new month based on a fixed calendar and the precise dates of the Festivals are known by all, and nevertheless we observe the two Festival days of the Diaspora.
אָמַר אַבָּיֵי: כְּוָתֵיהּ דְּרַב מִסְתַּבְּרָא, דִּתְנַן: בָּרִאשׁוֹנָה, הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ שְׁלוּחִין יוֹצְאִין.
Abaye said: On the contrary, It is reasonable to say in accordance with the opinion of Rav that the second day is observed as a Festival due to uncertainty, as we learned in a mishna ( Rosh HaShana 22b): Initially, after the court sanctified the new month, they would light torches on the mountain tops, from one peak to another, to signal that the New Moon had been sanctified. After the Samaritans [ Kutim ] disrupted this method by lighting torches at the wrong times, the Sages instituted that messengers should depart to inform the people of the start of the month. Since the messengers could not reach all Diaspora communities before the beginning of the Festival, the Sages instituted that an additional Festival day should be observed there, due to the resultant uncertainty with regard to which day was the actual Festival day.
וְאִילּוּ בָּטְלוּ כּוּתִים — עָבְדִינַן חַד יוֹמָא, וְהֵיכָא דְּמָטוּ שְׁלוּחִין — עָבְדִינַן חַד יוֹמָא.
Abaye continues his argument: And this indicates that if the Samaritans had desisted from their interference, the Sages would have restored the earlier custom and we would observe only one day. And, similarly, in a place where the messengers arrived from Jerusalem on time, we observe only one Festival day.
וְהַשְׁתָּא דְּיָדְעִינַן בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא, מַאי טַעְמָא עָבְדִינַן תְּרֵי יוֹמֵי? מִשּׁוּם דִּשְׁלַחוּ מִתָּם: הִזָּהֲרוּ בְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם בִּידֵיכֶם, זִמְנִין דְּגָזְרוּ הַמַּלְכוּת גְּזֵרָה וְאָתֵי לְאִקַּלְקוּלֵי.
The Gemara asks: And now that we know the determination of the first day of the new month, what is the reason that we observe two Festival days in the Diaspora? Because they sent a warning from there, from Eretz Yisrael: Although now there is a fixed calendar and there is no uncertainty, be careful to observe the custom of your fathers that you received, because at times the monarchy will issue decrees of persecution restricting Torah study and the fixed calendar may be forgotten. And the people will come to have their proper observance of the Festivals be disrupted again. However, the fundamental halakha is that the observance of two Festival days is based on uncertainty.
אִתְּמַר, שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: נוֹלְדָה בָּזֶה — אֲסוּרָה בָּזֶה, דִּתְנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כׇּל הַיּוֹם (כּוּלּוֹ). פַּעַם אַחַת נִשְׁתַּהוּ הָעֵדִים לָבֹא,
§ It was further stated that the amora’im discussed a similar problem, with regard to the two Festival days of Rosh HaShana. Rav and Shmuel both said: An egg laid on this day is prohibited on that one, as the two days of Rosh HaShana have a special status. As we learned in a mishna ( Rosh HaShana 30b): Initially, the court would accept testimony of witnesses who saw the new moon to establish the first day of the new month. This system would also be used for the first of Tishrei, which is Rosh HaShana, and the court would accept this testimony on the entire thirtieth day of the month of Elul. Once, the witnesses tarried and managed to arrive only when the hour was late,