Beitzah 34b

ערב שבת בשביעית שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה וה"ה במעושר ובשאר שני שבוע אלא אורחא דמלתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצמוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה:

ואומר מכאן אני נוטל למחר וסגי בהכי דיש ברירה:

עד שירשום בסימן דאין ברירה:

גמ' תינוקות שטמנו תאנים בשדה או בגנה לאכילת שבת ושכחו ולא עשרו כו' לא יאכלו ואף על גב דקי"ל אין הטבל מתחייב במעשר לאוכלו אכילת עראי עד שיראה פני הבית או פני החצר בב"מ בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פח.) אכילת שבת חשובה ועראי שלה הרי הוא קבע והרי הוטמנו לאכילת שבת והוקבעו והאי דנקט תינוקות רבותא היא דאשמעינן דיש להם מחשבה ע"י מעשה המוכיח כדאמרינן בהכל שוחטין (חולין דף יג.) ותאנים דבר שנגמרה מלאכתן הוא אא"כ חשב עליהן לקציעות או לגרוגרות ושמעינן מינה בדבר שנגמרה מלאכתו שבת קובעת למעשר בלא ראיית פני הבית ובדבר שלא נגמרה מלאכתו לא שמעינן אי קבעה אי לא קבעה:

ותנן המעביר תאנים השוטח תאנים בחצרו:

לקצות ליבשן לעשות מהן קציעות ולאחר שנעשו קציעות דורסן בעגול:

בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטורין מלעשר דאין חצר קובעת בראיית פנים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ומבעיא ליה לרבא שבת מי הוה כחצר או עדיפא מיניה:

מהו שתקבע מוקצה למעשר מוקצה היינו לא נגמרה מלאכתו:

ואומר מכאן אני נוטל מקשה בירושלמי מחלפא שטתייהו דב"ש לעיל. קאמר לא יטול אא"כ נענע והכא קאמר דבאמירה בעלמא סגי דהא ר"א שמותי הוא [א] וי"ל דלא קשה דלא מחלפא שטתייהו דמוקצה דבעלי חיים. עדיף ומחמירין טפי אבל קשה דמחלפא שטתייהו דב"ה דלעיל קאמר דבאומר מכאן אני נוטל למחר סגי והכא קאמר דבעי שירשום ויש לומר דשאני הכא דאקצייה בידים:

תינוקות שטמנו וכו' ואע"ג שיכולין לאכול אכילת עראי עד שיראו פני הבית או פני החצר מ"מ אכילת שבת חשובה ועראי שלו קבע וכיון שטמנו. בשבת לאכול הוקבעו אע"פ שעבר שבת ונקט תינוקות לרבותא אע"פ שאין להם מחשבה גרידא מעשה יש להם:

בניו ובני ביתו אוכלין אכילת עראי פי' בירושלמי דוקא בניו אבל איהו גופי' אקבעינהו דגלה בדעתו להניחם שם כך:

הא בשאר שני שבוע לא דשבת אקבעינהו וכללא דשמעתין כל היכא דר"ל שקובע קובע בלא ראיית פני הבית כמו אם הכניסן דרך (שערים) [דרך גגות וקרפיפות]:

אי הכי מאי אריא שבת אפי' בחול נמי אי הכי דטעמא משום דקבעי' בדבורו אפילו בחול נמי וכ"ת משום דאצטריך לאשמועינן הכנה ומכאן אני נוטל לפיכך נקט שבת והא מתני' קמשמע לן תרתי דדבורו קובע ואשמועינן דין הכנה דא"כ לשמעינן בחול דבורו קובע דהוי רבותא טפי ופלוגתא דהכנה לשמעינן במקום אחר בפירות מתוקנים אם כנסן לאוצר בצריך שירשום ולומר סגי לומר מכאן אני נוטל משמע מדנקט שבת לענין טבל דשבת קובע בטבל בשאר ימי שבוע א"נ ה"פ לשמעינן בחול דדבורו קובע ובהכנה לפלגו פלוגתא דב"ה וב"ש גבי גוזלות כדאיתא לעיל ולא נהירא כדפרישית לעיל דלא שייך פלוגתייהו בבעלי חיים:

הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל כו' לכך נקטינהו לענין שבת דאגב אורחיה דהכנת שבת אשמועינן חדוש אחר דהיכא דהזמינו לשבת דאינו אסור אלא משום מעשר המעורב ואם בא אדם ותקנו מתוקן ולא אמרינן הואיל ונתקצה בשביל מעשר שבתוכו נתקצה לכל היום הואיל והגבהת תרומות ומעשרות לא הוי אלא מדרבנן והכי דייק ליה מדתני עומד אדם על המוקצה וכו' משמע הא בשאר שני שבוע לא יעמוד לכתחלה הא אם עבר ותקנו מתוקן אבל אי ס"ל לתנא דמשום איסור מוקצה לא תקנו כשעבר ותקנו הכי הל"ל. העומד על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני נוטל למחר הרי הוא מן המוכן ודייקינן מינה הא בשאר שני שבוע אינו מן המוכן:

מתני' א"ר אלעזר עומד אדם על המוקצה ע"ש כו' בעא מיניה רבא מרב נחמן דבר שלא נגמרה [מלאכתו] ועדיין פגין הן ולא נתחייבו במעשר. כדתנן (מעשרות פ"א) מאימתי הפירות חייבין במעשר התאנים משיבחילו כו' ונכנסה השבת ונכנסה לענגה לכל דבר הראוי לו לשבת. ואפילו אלו הפגין וכיוצא בהן וכגון הקשואין קודם שיפקסו והאבטיחין קודם שישלקו אע"פ שלא נתחייבו למעשר כיון דלענין עונג אוכל הן כמו שנגמרה מלאכתן לענין מעשר דמי וחייב לעשר או לא.

א"ל שבת קובעת כי האי גוונא וחייב לעשר ואקשינן עליה שבת קובעת וחצר קובעת כשם שהחצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו דתנן במעשרות פרק ג' המעביר תאנים בחצירו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטורין כך שבת לא תקבע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. אמר (לך) [ליה] תלמוד ערוך הוא בידינו ששבת קובעת את המוקצה למעשר ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

ואמרינן אף [אנן] נמי תנינא ועוד א"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת כו' ודייקינן מדקתני בשביעית ש"מ משום דלאו בת עשורי היא ולפיכך שרי למיכל מיניה אפילו בשבת. הא בשאר שני שבועי אסור לאכול בשבת עד שיעשר משום דשבת קבעה. ופרקינן לאו משום דשבת קבעה אלא משום דפירש ואמר מיכן אני אוכל למחר. אמירתו היא שקבעתו דגלי דעתיה דגמרה בהכי כמה שהוא עכשיו היא גמר מלאכתו והאי אפילו בחול אמירתו קובעתו למעשר ואמאי לא תני בחול אלא בע"ש קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן.

גמרא תינוקות שטמנו תאנים מערב שבת. הא דנקט (תאנים) [תינוקות] לאשמעינן רבותא דאפילו קטנים יש להם מחשבה מתוך מעשה המוכיח כדאמרינן בפרק הכל שוחטין (חולין יג, א), ומתוך מעשיהם ניכרת מחשבתן שבדעתן לאכלן למחר וכיון שכן נגמרה מלאכתן, ולפיכך שבת קובעת לגמרי שלא לאכול בהן עראי אף על פי שלא ראו פני הבית משום דשבת קבעה לגמרי בדבר שנגמרה מלאכתו ואפילו שלא לאכול ממנו עראי ואפילו למוצאי שבת.

ותנן המעביר תאנים בחצרו לקצות כלומר שלא נגמרה מלאכתן

בניו ובני ביתו אוכלים מהם עראי ואפילו לאכול בחצר עצמה דסתם קתני שאף על פי שהחצר קובעת אינה קובעת כלל אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, ובניו ובני ביתו לאו דוקא אלא הוא הדין [הוא] עצמו לפי שאין החצר קובעת מה שלא נגמרה מלאכתו, ולכן שאל רבא מרב נחמן

שבת מהו שתקבע וכו' כלומר מי אמרינן שאינה אלא כחצר ואוכל אפילו בשבת עראי או דלמא חמירא טפי ובשבת מיהא אינו אוכל.

אמר ליה שבת קובעת דכל אכילת שבת היא עצמה קבע דכתיב וקראת לשבת עונג, אבל למוצאי שבת אוכל עדיין ממנו עראי, ונראה לי ראיה מדמייתי מר זוטרא בריה סייעתא לדברי אביו ממתניתין דעומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית טעמא דשביעית דלאו בר עשורי הוא הא בשאר שני שבוע לא, [ולא] קאמר [אלא] שלא לאכול בשבת אבל למוצאי שבת מנ"ל, ובהא נמי [מיתרצא הא דקאמר] רב נחמן תלמוד ערוך הוא בידינו שהשבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו ואלו לקמן אמר רבי יוחנן אחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו שבת לאפוקי מדהלל דתניא המעביר פירות ממקום למקום וקדש עליו היום הלל לעצמו אוסר, ואם כן היאך רב נחמן [אומר] כתלמוד ערוך בידו שהשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ועוד דאם איתא דמתניתין דרבי אליעזר דעומד אדם על המוקצה דייקינן מינה הא שאר שני שבוע אסור אפילו למוצאי שבת לימא שבת לאפוקי מדרבי אליעזר, ומיהו הא לאו ראיה היא דאם כן תיקשי לן נמי אמאי לא אמר לאפוקי מדרבי יהושע דהא לרבי יהושע קבעה לגמרי שלא יגמור אפילו למוצאי שבת קאמר, ומכל מקום מדאמר רבי אליעזר יגמור ואקשינן מדר' אליעזר לרבי אליעזר ופרקינן התם כדקתני טעמא אמר רבי נתן לא כשאמר רבי אליעזר יגמור לא בשבת יגמור אלא למוצאי שבת יגמור, אלמא מתניתין דעומד אדם על המוקצה לא דייקא דבשאר שני שבוע קבעה לגמרי אלא כדאמרן, ואפ"ה (אסור) [אתינן] למידחי ולמימר דשבת כחצר ולא קבעה כלל ואפילו באוכל בשבת עצמה. אלא שאני מתניתין דכיון דאמר מכאן אני אוכל למחר קבע ליה שבת עילויה. ולגמרי קאמר דהיינו גמר מלאכתו וכמתניתין דתינוקות שטמנו תאנים ואפילו בחול נמי, וכדאקשינן אי הכי מאי איריא שבת אפילו בחול נמי.

אין הטבל נקבע למעשר אע"פ שהגיעו הפירות לעונת המעשרות עד שתגמר מלאכתן כיצד תבואה שקצרה ודשה ועדין לא זירה ולא מירח מותר לאכול מהם אכילת עראי אבל השלים את מלאכתה ומירחה אסור לאכול ממנה עראי במה דברים אמורים כשגומר בדעתו שלא להכניסן לבית אלא למכרן לשם או לשוק אבל אם היה בדעתו להניח בבית אינו נקבע ליאסר באכילת עראי אע"פ שנגמרה מלאכתו עד שיכניסנו לבית דרך הפתח כדכתיב ואכלו בשעריך אבל אם הכניסו אחר מירוחו דרך גגות וקרפיפין או שהכניסו דרך הפתח קודם מירוחו לא הוקבע למעשר מן התורה וכשם שהבית קובע מן התורה בדבר שנגמרה מלאכתו כך יש שאר דברים שקובעין ליאסר אכילת עראי מדברי סופרים וכלם אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן ודברים אלו הקובעים מדברי סופרים נתבארו בכאן שלש מהן והן השבת והתרומה והמקח ובסדר זרעים נתבארו עוד שנים והם האש והמלח ונמצאו ששה דברים קובעין לאסור את התבואה שלא במעשר אף באכילת עראי אחד מהם דבר תורה והוא הבית או החצר והשאר מדברי סופרים וחצר שאמרנו דוקא שהכלים נשמרים בתוכה כמו שיתבאר במקומו:

ומה ששאלו בסוגייא זו שבת מהו שתקבע מוקצה בדבר שלא נגמרה מלאכתו לענין ביאור פירוש מוקצה בכאן הוא דבר שלא נגמרה מלאכתו ומה שסומך לו בדבר שלא נגמרה מלאכתו אינו אלא ביאור ותוספת דברים:

הבית כיצד נגמרה מלאכתן של פירות והכניסן דרך הפתח הוקבעו כמו שביארנו אבל אם הכניסן קודם שנגמרה מלאכתן אפילו גמר מלאכתן אח"כ בבית לא הוקבעו הוציאן מן הבית אחר שנגמרה מלאכתן וחזר והכניסן דרך הפתח יראה לי שהוקבעו וגדולי הדורות שלפנינו חולקין בדבר נגמרה מלאכתן והכניסן בבית אלא שבשעה שהכניסן חישב עליהן להכניסן על מנת ליבשן בגגו או בחצרו והוא שקרוי כאן לקצות לא הוקבעו שהרי לפי מחשבתו לא נגמרה מלאכתן עד שייבשו ולכשייבשו מיהא יראה לי שהוקבעו הואיל ובשעת הכנסתן נגמרה מלאכתם אלא שמחשבתו עכבתם וגדולי עולם חולקין עלי הואיל ובשעה שהכניסם לא הוקבעו וכמו שאמרו במערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה שאף אם יחזור וימרח לא יתחייב וכמו שאמרו בפסחים ט' א' חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין ונגעו בה במקומה מטעם הכנסה במוץ שלה וכשאומ' מלאה פירות משמע שנתמרחו אחר כן אלא שמ"מ אני אומר בזו הטעם מפני שכשהכניסם אין בהם סרך חיוב אבל זו שנכנסו לכלל חיוב אלא שמחשבתו מעכבת בהם כשהושלמה מחשבתו מיהא יראה שיחזרו לחיובן ומ"מ במסכת ברכות חזרנו וכתבנוה שאם מירחן אח"כ חייב שאין חלוק אם מירוח קודם אם ראיית פני הבית קודמת אלא שאם נקרם בלא מירוח אינן באות עוד לכלל חיוב ואחר שנתנקרו מ"מ קרויים הם פירות וגדולי המחברים כתבו שאם הכניסן לבית קודם גמר מלאכה מכיון שהתחיל לגמור מלאכתן הוקבעו אע"פ שלא סיים:

השבת כיצד נגמרה מלאכתן של פירות ועדין הם בשדה ונכנס שבת אסור לו לאכול אף אכילת עראי שכל אכילת שבת קבע הוא ולמוצאי שבת חוזר ואוכל ואם חישב עליהן מערב שבת לאכילת שבת הוקבעו ליאסר אף לאחר השבת אע"פ שלא עשו מעשה ומכל מקום תינוקות אין מחשבתם מועלת כל כך אא"כ יש בו מעשה כיצד תינוקות שטמנו זיתים שלא נתעשרו מערב שבת בשדה או בגינה לצורך אכילת שבת קודם שנכנסו לבית שלא הוקבעו מצד ראיית פני הבית אלא שהוקבעו מצד השבת והרי שאסורים לאכול מהם בשבת ולעשר אינו רשאי שאין מעשרין בשבת אף למוצאי שבת לא יאכלו עד שיעשר ולקצת גאונים ראיתי שהיום טוב כשבת לענין זה ואף אנו כתבנוה כן בפרק ראשון בשמועת מי שהיו לו שתי כלכלות של טבל:

אכילת עראי זו כבר ביארנו בשעורים בפרק (שני) [ראשון] שהוא מקלף אחת אחת ואוכל ובזיתים התבאר בכאן שאם נטל זיתים מן המעטן והוא כלי גדול שצוברין בו את הזיתים קודם עיצורן כדי לחממן ולבשל שמנן לתוכן ולא הניחן לפניו אלא שהניחן בכלי נוטל מהן אחת אחת וטובל במלח ואוכל ומלח לאו דוקא אלא שדרכן היה בכך או שבא ללמד שאין טבולין במלח קובען אבל אם מלחן הרבה ונתן לפניו עשרה הרי זו אכילת קבע ואסורה ואפילו היה יכול להחזיר המותר למעטן כגון שהיה הוא טהור ואין מותרו מטמא את שבמעטן או שהיה הוא טמא והמעטן גם כן טמא:

תוספות בד"ה הא בשאר שני שבוע לא דשבת כו' כמו אם הכניסן דרך שערים עכ"ל מהרש"ל הגיה דצריך להיות דרך גגות וקרפיפות עכ"ל ואין צריך וכי לא סגיא בלאו הכי דבלא ראיית פני הבית כלל כגון בשדה שבת נמי קבעה כההיא דתינוקת אבל ר"ל דכללא דשמעתין דשבת קובע אף בלא ראיית פני הבית כלל כגון בשדה כאילו הכניסן דרך שערים לבית דבכולה שמעתין אית לן למימר הכי דהא לרבי יוחנן דאמר לקמן דשבת קובע בדבר שנגמר מלאכתו לא נפקא לן מינה אלא בלא ראיית פני הבית וה"נ הכא למאי דמוקמינן מתני' דשבת קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו כר"א ע"כ נמי בלא ראיית פני בית דהא לר"א חצר נמי קובע אפילו בדבר שלא נגמר מלאכתו כדקתני רבי נתן לא כשאמר ר"א יגמור בחצר אלא חוץ לחצר ואע"ג דחצר אינו קובע ביוצא אחר כך חוץ לחצר ה"נ שבת אינו קובע למ"ש בדבר שלא נגמר מלאכתו לחד תירוץ של התוס' לקמן ודברי התוס' לקמן אמימרא דר"י שכתבו וא"ת ומאי נ"מ כיון כו' הם בעצמם דברי התוס' דהכא ושפת יתר כתבו לקמן ובתוס' ישנים אינו:

ד"ה בניו ובני ביתו וכו' עד אבל איהו אפילו אקבעינהו דגילה בדעתו להניחם שם כך נ"ל לימחק תיבת שם אלא צ"ל דגלה בדעתו להניחם כך ור"ל כשהוא בעצמו אוכל מהם א"כ הוא מגלה דעתו שטובים הם לו כך כמו שהם עתה ואינם צריכים להתייבש עוד יותר וא"כ נגמרה מלאכתן ואסור לאכול מהן עוד אפי' עראי ואקבעינהו ר"ל לאו דוקא אלא דגמר מלאכה גורמת שאפי' אכילת עראי נקרא קבע וכן לקמן דאמר תרומה קבעה ע"כ ר"ל הואיל והוא מפריש תרומה מהן גילה בדעתו שנגמר מלאכתן ולכך אסור לאכול מהן אפי' עראי:

ד"ה אי הכי וכו' עד א"נ ה"פ נ"ל לגרוס ובקונטרס פירש וכו' ולא נהירא וכו' וק"ל:

בערב שבת בשביעית פירוש שאין מעשר נוהג בה שהרי פירותיה הפקר והפקר פטור מן המעשר. אבל בשאר שני שבוע בעינן לתקונינהו. וכתב רש"י דהוא הדין במעושר ובשאר ימי שבוע אלא אורחא דמלתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצמוקים הוא סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עד כאן לשונו. כלומר ליתני בהדיא עומד אדם על המוקצה שהוא מעושר ערב שבת ומצינן למידק מאי דדיקינן עלה בגמרא מעושר אין שאין מעושר לא מלישנא יתירא. אף על גב דאילו תני סתמא הוה במשמע פירות מתוקנין דסגו בהזמנה. אלא אורחא דמלתא נקט ותנא איירי במה שהוא מוקצה לדברי הכל כגרוגרות וצמוקים ולא בעי לאוקומי נפשיה בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון. ואף על גב דבמוקצה מחמת חסרון כיס מודה ר' שמעון לא שכיח ולא שייך באוכלין. והילכך נקט גרוגרות וצמוקים דמסתמא אינן מעושרין ולא סגי להו הזמנה אלא בשביעית שאין צריך לעשרן. ולא נהיר דבגמ' מוכח שרגילין לעשר קודם גמר מלאכה. אלא מתניתין נקט לשון שהוא זר כיון דנחית למתני ייתורא ולמידק כולה מתניתין מאי שייכה דשביעית הכא. ואילו נקט על המוקצה הוה אמינא דלאו לדיוקא נקטה אלא אורחא דמלתא נקט שאין דרך להכין לשבת אלא דבר המעושר.

גמ' תנן התם תינוקות שטמנו תאנים מערב שבת כו' אוקימנא לה בירושלמי כגון שלקטן עם דמדומי חמה דהמעשה מוכיח על מחשבתן דלצורך שבת הן נלקטין. אבל בלא דמדומי חמה לא. פירוש משום דבמחשבה ניכרת בלא מעשה לא מהניא מידי דאין מחשבה גרידא לתינוק אפילו להחמיר. ואפילו אמירה לא מהניא להו דמעשה מוכיח בעינן.

למוצאי שבת לא יאכלנו פירוש מפני שייחדה מבעוד יום לשבת קובעתם אפילו למוצאי שבת. אבל אם הם פירות סתם ולא ייחדם לשבת אינן אסורין אלא לבו ביום אבל במוצאי שבת מותרין כדאיתא בגמ'. וחומרא דרבנן הוא דאילו מדאורייתא אינן אסורין ואינן נקבעין למעשר אלא במירוח.

המעביר תאנים בחצרו לקצור פירוש דוקא חצר שהוא מקום מיוחד ליבשן ותו לא ממליך אבל במקום אחר לא דאיכא למיחש דלמא ממליך ולא מיבש להו והוי גמר מלאכה.

בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ובירושלמי דמסכת מעשרות פליגי אימוראי אי דוקא בניו ובני ביתו אבל הוא עצמו לא או אפילו הוא עצמו. ואמרו בתוס' דטעמא דמאן דאסר לעצמו משום דסבירא ליה דלגבי בעל הבית הוי כנגמרה מלאכתן משום שאם ירצה לאוכלן עכשו יאכל. אבל בניו לא עד שיתיבשו.

שבת מהו שתקבע בדבר שלא נגמרה מלאכתן כו' ורש"י גורס מהו שתקבע מוקצה למעשר ופירש דמוקצה היינו דבר שלא נגמרה מלאכתן. וא"ת ותפשוט לה ממתניתין דתינוקות. וי"ל דהתם סתמא קתני ולא תניא בה לקצות ואפשר דבנגמרה מלאכתן מיירי שאין דעתו ליבשן. והא דקתני טמנו כבר פירש רש"י ז"ל כגון שטמנו בשדה או בגנה ולומר דדוקא טמנו אבל בגמר גרירה אין קובע עד שיראה פני הבית או החצר.

כיון דכתיב וקראת לשבת ענג כלומר דחשיבות השבת עושה אותן פירות מתוקנים. ויש מפרשים דלא קא בעי אלא בזמן שייחד לשבת שהשבת קובעו מכאן ואילך אפילו לחול אף על פי שלא אכל מהן בשבת כלל. אבל במה שהוא אוכל בשבת פשיטא שהשבת קובעתן אפילו בפירות דלא נגמרה מלאכתן דאכילת שבת רחמנא אחשבה.

או דלמא בדבר שנגמרה מלאכתו קבעה כו' פירוש ובשלא ראו פני הבית דבחול אינן נקבעין למעשר כן נראה לי. דאי לא מאי איריא שבת אפילו בחול נמי. וכגון שלא מירחן וכיון שאדגן תבואתו בחול מן המוץ שלה שפיר קרינן בהו נגמרה מלאכתן כן פירש הריטב"א ז"ל.

בתוספות בד"ה הוא אומר מכאן אני נוטל מקשה בירושלמי מחלפא שיטתייהו דב"ש וכו' אבל קשה מחלפא שיטתייהו דב"ה דלעיל קאמר מכאן אני נוטל למחר סגי ולכאורה לשון אבל קשה תמוה דהא בירושלמי גופא מקשה נמי הך קושיא דמחלפין שיטתן דרבנן וכן במ"ש התוס' דלעיל קאמר מכאן אני נוטל למחר סגי והא ליתא דהא לעיל במשנה קאמרי ב"ה להדיא זו"ז אני נוטל ובהאי לישנא מקשה לה בירושלמי. ונראה לי ליישב חדא מגו חדא דודאי בירושלמי משמע ליה משנה דלעיל כפשטה דלב"ה לעולם צריך שיאמר זו"ז אני נוטל משום דס"ל אין ברירה והיינו כשינויא קמא בתלמודא דידן לעיל בפ"ק דבמת בבית ולו פתחים הרבה נמי סברי ב"ה דאין ברירה אלא מה שמטהר הפתחים היינו מכאן ולהבא דוקא א"כ לפ"ז מקשה בירושלמי שפיר משום דמשמע ליה זה וזה אני נוטל עדיף טפי מהא דקאמרי חכמים הכא שיאמר מכאן ועד כאן והיינו משום דכשאומר זו"ז אני נוטל הרי שבירר בפירוש מה שצריך לו ורוצה לאוכלן בי"ט ולא יותר כמ"ש הש"ע שם דבזימון כל השובך לא מהני והוא מל' רבי' ירוחם וע"ש בט"ז ובמ"א משא"כ הכא שאומר מכאן ועד כאן נראה שהכין יותר ממה שצריך לו ועוד דאפשר דאיכא דחזי ואיכא דלא חזי ואפ"ה סגיא בהכי לחכמים א"כ מקשה בירושלמי שפיר דמחלפי שיטתייהו דהתם לב"ה בעינן דוקא שיאמר זו"ז אני נוטל ועל זה משני שפיר בירושלמי דלב"ה נמי מוקצה דב"ח חמירי טפי אלא דבהא פליגי אדב"ש לענין שאין צריך לנענעו מבע"י נמצא דכל זה לפי שיטת הירושלמי דס"ל כשינוייא קמא דלעיל בפ"ק משא"כ דברי התוס' כאן הם להיפך והיינו לפי המסקנא דלעיל בפ"ק דמסיק רבא דלב"ה ודאי הוי סגי במכאן אני נוטל למחר כיון דלרבא ס"ל ב"ה יש ברירה מדמטהרי במת בבית ולו פתחים הרבה אפי' למפרע אלא הא דבעי ב"ה זו"ז אני נוטל ביוני שובך היינו משום חששא דמשתכחי כחושים דמטלטל שלא לצורך וא"כ לפ"ז מקשו התוס' הכא שפיר דמחלפו שיטתייהו דב"ה לאידך גיסא דכיון דבעלמא מכאן אני נוטל סגי דיש ברירה וא"כ למה החמירו כאן במשנתינו שירשום ויאמר מכאן ועד כאן ואמאי לא סגי להו באומר מכאן אני נוטל כל זה נראה לי נכון וברור ליישב שיטת התוס' ושיטת הירושלמי כל אחד לפי שיטתו. ולפ"ז בחנם נדחק המפרש לירושלמי וכתב דהכא דמשני הירושלמי אליבא דב"ה סיומא דקושיא היא ודו"ק. מיהו כל זה לפי סברת התוס' דמשמע להו דפלוגתא דר"א וחכמים במשנתינו בענין ברירה ממש פליגי כדמשמע נמי מפירש"י ומש"ה הוצרכו התוס' לחלק בין מוקצה חמור למוקצה קל לענין ברירה וזה דוחק גדול דהוי דלא כסוגית הש"ס לקמן בכמה דוכתי בדיני ברירה כמ"ש יש"ש ולולי דבריהם היה נראה לי עיקר כמ"ש מהרש"ל אלא שלא פירש דבריו היטב והם כמעורבבים ולע"ד נראה להוסיף על דבריו דפלוגתא דר"א וחכמים דהכא היינו נמי מה"ט גופא דמסקינן לעיל בפ"ק ביוני שובך דהא דבעי לב"ה זו"ז אני נוטל היינו משום חששא דכחושים ושמנים ואסור לטלטל מידי דלא חזי ליה מש"ה מצרכו חכמים נמי הכא שירשום ויאמר מכאן ועד כאן דכיון דהכא באחזי ולא אחזי איירי איכא נמי הך חששא גופא דמטלטל ושביק לחזור אחר אותן שנגמרו וראוין לאכילה ביותר והיינו כסברת ב"ה לעיל ור"א לא מצריך כולי האי אלא מכאן אני נוטל סגי ואפ"ה לא מחלפי שיטתייהו אדב"ש דלעיל דהא מוקמינן לעיל לדב"ש בבריכה ראשונה דוקא ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה מהרש"א ז"ל בחידושיו בהא דלא מייתי לעיל בפרק אין צדין הך מתניתין דהכא למיפשט מינה דיש מוקצה לחצי שבת למאי דלא אסיק אדעתיה הך אוקימתא דאחזי ולא אחזי ולמאי דפרישית א"ש דודאי הוי ידע שפיר דכיון דמתניתין דהכא ע"כ באחזי ולא אחזי איירי וכדפרישית דעיקר פלוגתייהו היינו משום חששא דלמא מטלטל ושביק ולאו משום מוקצה א"כ תו ליכא למיפשט מידי לענין מוקצה לחצי שבת משא"כ בהך ברייתא דהתם דקתני לא יאכל מהם עד שיזמין ולשון לא יאכל ע"כ היינו משום איסור מוקצה ומש"ה לא הוי משמע ליה לאוקמי הך ברייתא באחזי ולא אחזי משום דקס"ד דבכה"ג לא בעי הזמנה כיון דאיכא אינשי דאכלי ליה תו לא הוי מוקצה ואפ"ה דחי התם שפיר דאפי' בכה"ג דאחזי ולא אחזי נמי בעי הזמנה ודו"ק:

בפירש"י בד"ה תינוקות שטמנו וכו' ואע"ג דקי"ל אין הטבל מתחייב במעשר לאוכלו אכילת עראי עד שיראה וכו' בב"מ בהשוכר את הפועלים וכו' עס"ה. האי לישנא דלאוכלו אכילת עראי ליתא התם בסוגיא דפ' הפועלים דכולה סוגיא דהתם לענין חיוב מעשר מדאורייתא איירי דבהכי פליגי ר' ינאי ור' יוחנן דלר' ינאי בעינן פני הבית דוקא ולר' יוחנן בפני החצר סגיא וא"כ לענין חיוב דאורייתא לא שייך לחלק בין אכילת קבע לאכילת עראי דאפילו אכילת קבע מותר קודם שראה פני הבית או פני החצר כמו שפירש"י להדיא בברכות בר"פ אין עומדין ובפסחים דף ט' גבי הא דאמר ר' אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה ע"ש וזה ברור בכמה דוכתי בש"ס אלא כיון דלקושטא דמילתא מדרבנן אסור' אכילת קבע אפילו קודם שנקבע למעשר כלל אלא דאכילת עראי מותר כל זמן שלא נקבעו במעשר בא' מהדברים שקובעין במעשר דאיירי בהו כולה שקלא וטריא דשמעתין לכך הוצרך רש"י לפרש כאן דבאכילת עראי איירי והא דבעי למיפשט בסמוך ממתניתין דהכא דשבת קובע ולא מוקי לה לענין אכילת קבע נראה דכיון דבאחזי ולא אחזי איירי כולהו אכילת עראי מיקרי ועוד דא"כ תיקשי מאי איריא בשבת אפילו בחול נמי כדמדייק הש"ס בסמוך כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה מהו שתקבע מוקצה היינו לא נגמרה מלאכתו וכו' לישנא יתירה הוא וכו' עס"ה. ולכאורה טפי הו"ל לרש"י למימר דמוקצה לישנא יתירה הוא מיהו למאי דפרישית בסמוך שפיר שייך לישנא דמוקצה בדבר שלא נגמרה מלאכתו דנראה דעיקר איבעיא דרבא מרב נחמן אמוקצה דמתניתין קאי דאיירי באחזי ולא אחזי דלעולם אכילת עראי היא ומספקא ליה נמי אי איכא למיפשט הך מילתא ממתניתין או לא כן נראה לי ודו"ק:

בגמ' ואימא שבת דומיא דחצר מה חצר וכו' ולכאורה טפי הו"ל למימר ואימא שבת דומיא דבית דהא ראיית פני הבית מדאורייתא הוא אליבא דכ"ע ואפ"ה אינה קובעת אפילו מדרבנן אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כי האי דר' אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה אלא כיון דהכא בשמעתין לענין חצר איירי כדקאמר ותנן נמי המעביר תאנים בחצרו דבני ביתו אוכלין מהן עראי דמינה שמעינן דאין קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו מש"ה קאמר שפיר ואימא שבת דומיא דחצר דלענין בית לא קתני לה בהדיא במתניתין אלא מדר' אושעיא שמעינן לה. ועוד דאפשר דר' אושעיא גופא לא איירי אלא בחצר אלא דלקושטא דמילתא ממילא משמע דאין חילוק בין בית לחצר דאפי' בית אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדמשמע בכמה דוכתי:

גמ' אף שבת לא תקבע עיין פסחים דף קה ע"א: