Beitzah 33a

וכן ביעתא ביצים גסות הנתונות ע"פ כלי חלול כעין טרפי"ד או על האסכלא אין מושיבין את הכלי תחלה ואח"כ יסדר עליו אלא יאחזנו בידו ויושיב הביצה עליו ואח"כ יושיב הכלי על הגחלים שלא יעשנו כסדר בנין:

וכן קדרה שמושיבין על ב' חביות לא יקיפנה תחלה ואח"כ יושיב הקדרה עליהם אלא העליונה יתלה באויר ויאחזנה בידו ויסדרו החביות תחתיה סביב:

וכן פוריא מטות השרים שפורקין אותן ומחזירין לא יזקוף הכרעים תחלה לתת הארוכות בכרעים ואח"כ יפרוס העור למצע ששוכבין עליו אלא פורס העור תחלה ויאחזוהו בני אדם בידיהם ואח"כ יביאו הארוכות ויקשרו הרצועות של עור בהן ואח"כ יזקפו הכרעים ויתנו הארוכות לתוכן:

וכן חביתא חביות שמסדרים באוצר ומושיבין אחת על גבי שתים:

בדלת ס"ד ומי זה הסומך קדרה בדלת והלא תשבר:

אימא וכן הדלת אין סומכין אותו בבקעת:

ור"ש מתיר דלית ליה מוקצה:

בהא אפי' ר"ש מודה כלומר הך פלוגתא לאו במוקצה היא ואפי' ר"ש מודה כת"ק דאסור ולא משום מוקצה אלא נראה כמוליכה ממקום למקום שהוא צריך להנהיגה הרבה כגון למכור בשוק:

כגון מטה שלנו שאין לה מחיצות אלא שיש לה מחיצות אך תימה דאמר בשבת (דף קלט:) האי פרוונקא (. אפלגא) דכובא אסירא והתם המחיצות היו עשויות כבר וי"ל דשאני התם הואיל ורחב הכובא יותר מדאי נעשה כאהל פרש"י דרב יהודה דהכא ס"ל כרבי יהודה דאוסר מוקצה ודבר שאין מתכוין אבל אנן ס"ל כר"ש ודבר שאין מתכוין מותר ודוחק הוא לומר דכל הני מילתא דלא כר"ש אלא נראה לומר דאפילו ר"ש מודה דהויא הכא אסור דהא דא"ר שמעון דבר שאין מתכוין מותר היינו כגון שעושה דבר שאין מתכוין לעשותו אבל הכא מתכוין לעשות מה שהוא עושה:

והלכתא יבשתא שרי רטיבא אסור פרש"י דהלכתא אקבע אליבא דמאן דאית ליה מוקצה ולא נתנו עצים אלא להסקה אבל אנו דקי"ל כר"ש שרי אפי' חזרא רטיבא ודוחק הוא לומר דר"ש פליג אמאי דפסיק הש"ס וי"ל דאפילו לר"ש דנהי דאית ליה שנתנו עצים שלא להסקה היינו בדבר הראוי להסקה אבל רטיבא אין ראויין להסקה:

דרש רבא וכו' פירש רש"י דכר' יהודה ס"ל וע"כ לא תכנס ליטול אוד דלא נתנו עצים אלא להסקה ודוחק הוא לומר דהש"ס קיימא דלא כהלכתא אלא ודאי דאפילו ר' שמעון מודה דאסור משום דהוי כתקוני מנא:

ושדי מעיה לשונרא פירש"י דלרבי יהודה הוה אסור לטלטלן ליתן לחתול דמאתמול מוכן לאדם הוה ולא לכלבים וא"ר יהודה דאם לא היתה נבלה מעיו"ט אסור ליתן לכלבים וגם אינו ראוי ליתן לאדם לפי שאין דרך בני אדם לאכול בני מעים ביו"ט דבלאו הכי יש להם הרבה לאכול וא"ת וכי משום שאינו אוכל מהן הוו מוקצין א"כ היכי מטלטלין בשר חי דחזיא לכוס במסכת שבת (דף קכח.) הא אינו אוכל מהן משום שיש לו הרבה לאכול וי"ל דמיירי שכבר הסריחו ולא הוי חזי לאדם ולר' יהודה היה אסור ומשני כיון דמסריחי כלומר כיון דודאי מסריחי דעתידין להסריח דעתו לכלבים:

רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו פירש"י לאו דוקא משלפניו דה"ה משלאחריו נמי דקתני כל מה שבחצר מוכן הוא אלא נקט משלפניו משום רבנן דפליגי אח"כ דשרו דוקא להדליק אבל לחצוץ בו שניו לא ותימה דהא משמע בפרק המוציא (שבת דף פא: ושם) דדוקא קתני דבעי התם אבנים של בית הכסא מהו להעלותן אחריו לגג וקא פשיט ליה דשריא ופריך מיתיבי ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו דדוקא משלפניו אבל בכל החצר לא ואת אמרת דיכול להעלות לגג וי"ל דאה"נ דודאי דוקא קאמר כדמשמע התם ואף על גב דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא היינו דוקא גבי אכילה משום דאדם קובע לו מקום לאכילתו והיה לו להכין אבל גבי אש לא שייך דפעמים שאינו עושה מדורה ביו"ט וכן מחלק התם בין אבנים לקיסם:

וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק פרש"י דבתרתי פליגי דאפילו להדליק דוקא משלפניו ולחצוץ שניו אפילו משלפניו לא דעצים לא נתנו אלא להסקה וקשה לפירושו דחכמים סבירא להו דלא כהלכתא דפליגי בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה לכן נ"ל דטעמא דרבנן דלכך אסור לחצוץ שניו גזירה משום שמא יקטום וכן מסיק נמי בגמרא:

ירושלמי משום בונה שנמצא עושה כמין כירה ועליה הקדירה אהל אבל אבנים לבית הכסא מותר לצדדן אחת כנגד אחת אמר רב יהודה האי מדורתא ממטה למעלה (שרי) [אסור] פירוש דרך בנין אבל אם אחז העץ למעלה ונתן אחר תחתיו ועוד אחר תחתיו עד שמגיע למטה בקרקע כיון שאינה דרך בנין מותר וכן אם מבקש לצלות ביצים בענין הזה הוא עושה אוחז העליונה ונותן אחרת תחתיה וכן אוחז את הקרשים ומניח את הרגלים:

אין סומכין הקדרה שלא תפול בבקעת וכן אין סומכין דלת בבקעת שלא נתנו עצים אלא להסקה ור' שמעון מתיר ואסיקנא ר' שמעון אינו מתיר אלא כגון זה אבל להנהיג בהמה ביו"ט במקל אוסר משום שנראה כהולך לדרך רחוקה. פירוש חיזרא ממיני קוצים מהו ליטול מהן עץ [כמין שפוד לצלות בו צלי ואסיקנא והלכתא יבישא שרי רטיבא אסור.

דרש רבא לא תכנס אשה לבין העצים ליטול מהן עץ] להכינו אוד שנמצאת עושה כלי ואוד שנשבר ביו"ט אסור להסיק בו ביום. שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים.

למימרא דרבא כר"י סבירא ליה באיסור שברי כלים והא רבא אמר לשמעיה טוי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא דלא כר' יהודה דתנן ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן. ודחינן התם נמי מוכן הוא דכיון דמסרחי מאתמול הוה בדעתיה למשדינהו לשונרא:

[מתני'] ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם לחצות בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק וחכ"א מלפניו מגבב ומדליק:

וכן ביעתא פירש רש"י ז"ל ביצים גסות הנתונות על פי כלי חלול כעין טרפי"ד או על האסכלא אין נותנין את הכלי תחלה ואחר כך יסדר עליו, אלא יאחזנו בידו ויושיב הביצה עליו ואחר כך יושיב הכלי על גב הגחלים שלא יעשנו כסדר בנין, ע"כ. וזה תמיה שאם כן (היאך) [הוא] אין נותנין את הקדירה בי"ט על הכלי שקורין טריפי"ד או על הכירה ואילו אפילו בשבת התירו להחזיר קדרה על גבי כירה ומעשים בכל יום ושופתין את הקדרה ביו"ט ע"ג כירה וע"ג טריפי"ד, אלא לא אמרו כאן אלא שלא ליתן ביצה מכאן וביצה מכאן וביצה על גביהם שזה כבנין שעושין מחיצות ואחר כך נותן את התקרה וכענין פוריא. ואמרו בתוס' (עירובין קא, א בד"ה וכן) דאפילו בכי הא לא אמרו אלא כשצריך לאויר של מטה (אלא) [אבל] במה שאין צריך לאויר לא, ועל כן כתבו שמותר להניח ספר מכאן וספר מכאן וספר על גביהם לפי שאין צורך לאויר שתחתיהם.

אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה. תמיה לי כיון שראויין לתשמישן דהיינו להסקה ומותר לטלטלן לתשמישן למה לא יטלטלם אפילו לסמוך את הדלת, ומאי שנא מאפר שהוסק ביו"ט דאמרינן בפרק קמא (ח, א) דכל שהוא חם כיון שראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות בו וההיא רב אמרה דאית ליה במוקצה כר' יהודה (כדאיתא בשבת כא, א). ומדוחק יש לי לומר דשאני התם שהרי מותר לטלטלו ולשים אותו במקום הביצה לצלות בו שם ביצה וכיון שכן אף הוא יכול לתת אותו במקום שהדם שם אף על פי שהדם מתכסה בו שהרי ראוי הוא עדיין לצלות בו שם את הביצה, אבל כאן אי אפשר להצית בם את האור במקום שסמך בה את הדלת ואף לא במקום שנתן אותה סמוכה לקדרה שאם יצית בה את האש תשרף הדלת או תפול וכן תפיל את הקדרה, כך נראה לי. והא דאין סומכין את הקדרה בבקעת, רוב הפוסקים פסקוה כהלכתא וכרבי יהודה דאית ליה מוקצה וקיימא לן כוותיה ביו"ט. ואיכא למידק דהא משמע בפרק כל הכלים (שבת קכד, א) דמתניתין בית שמאי היא ולא בית הלל ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, דגרסינן התם אמר ליה אביי לרבה למאי דאמרת דכל הכלים שמלאכתן להיתר ניטלין בין לצורך גופן ובין לצורך מקומן הא תנן אין סומכין את הקדרה בבקעת, והא בקעת ביו"ט מלאכתן להיתר (אלא) [אלמא] בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אסור, אמר ליה התם משום [גזירה] יו"ט אטו שבת וכי תימא שבת גופיה תשתרי התם אין לו תורת כלי, ואקשינן ומי גזרינן והא תנן משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת ופריק רב פפא לא קשיא הא בית שמאי הא בית הלל, דתנן בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין, אלמא טעמא דבקעת משום גזירה היא ובית שמאי היא ואינה משנה. והרז"ה ז"ל תירץ דלישני נינהו ומאן דמתני הא לא מתני הא ואנן קיימא לן כי האי לישנא דהכא דאיתמר בדוכתיה. והרמב"ן (נראה) [כאן] (במלחמות כאן) תירץ דהתם לא שמיע ליה אלא מתניתין דלא מפרש בה טעמא ולא אשכח בה רבה [טעמא] אלא גזירה יום טוב אטו שבת, ולא שמיע ליה הא ברייתא דמפרש טעמא בהדיא לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה דאלו שמיע ליה לא הוה צריך לגזירה כלל (כל כך) הא ברייתא (למה לי) הלכה היא. ואכתי קשיא לי דמכל מקום אי לאו גזירה תהדר קושיא דאביי לדוכתה, דמכל מקום כיון דלהסקה [ניתנו] מלאכתן להיתר הן ביו"ט ויהיו מותרים לצורך גופן. ולפיכך נראה דלא ניתנו עצים [אלא] להסקה אין לומר שלא ניתן עיקר תשמישן אלא להסקה, אלא הכי קאמר לא התירום חכמים אלא להסקה, דמדינא אסורים הן לטלטל בין לשבת בין לי"ט שאין להם תאר כלי וכצרורות הן וכדאמר ליה רבה לאביי התם אלא שהתירו חכמים לטלטלם להסקה לצורך אוכל נפש ולהסקה בלבד נתנום, כלומר להסקה התירום ולא לדבר אחר.

והלכתא רטיבא אסור יבישא שרי ולא למימר דרטיבא אסור להסקה בהיסק גדול דלא אשכחן דאסר הכין בשום דוכתא דלא מסח דעתיה מיניה אי מצטריך ליה, אלא מאן דאסר אמר לך מה [לי] לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו אמרינן מה לי לצלות בתערובת גחלתו לא אמרינן ומאן דשרי אמר דאפילו מה לי לצלות בתערובת גחלתו אמרינן. ויש מפרשים שאין זו הכנה חשובה לטלטלו מחמתה שלא לצורך היסק ממש כיון שאין תורת כלי עליו. ואם תאמר והא בעא מיניה אביי מרב יוסף (לעיל ביצה כא, ב) לר' יוסי הגלילי דאמר אין נפש בהמה במשמע הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביו"ט ואמר ליה הואיל וחזיא להיסק הא תינח ביבשתא ברטיבא למאי חזו חזו להיסק גדול, תירצו בתוס' דשאני התם משום דצריך לו הרבה ליתן לפני בהמתו. ועם תירוצם זה נתיישבה לי קושיא אחת שאני תמה לפי שאמר ליה רב יוסף לאביי דמשום חזו להיסק שרי' לטלטלם ולהשליכם לבהמה אם כן אף אנו נאמר כן בבקעת כיון דחזא להיסק יטלטלה לסמוך בה את הקדרה והדלת, אלא שיש לומר דהתם שאני דצריך הרבה להאכילן לבהמתו. ורש"י ז"ל כתב דהני כלהו והך הלכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה מיקבעי, אבל אנן כר' שמעון סבירא לן בין במוקצה בין בדבר שאין מתכוין וכר' יהודה במכשירי אוכל נפש, וכלהו שרי בין חזרה בין סמיכת קדרה והקפת חביות ומדורתא וקדרה, וכל האמוראין שאסרו למעלה תלמידי דרב היו ורב כר' יהודה סבירא ליה במוקצה ואנן קיימא לן כר"ש ע"כ. ותימה הוא במה שכתב בהקפת חביות ומדורתא וקדרה דקיימא לן כר' שמעון בדבר שאין מתכוון לומר שזה גם כן [אינו] מתכוון לאהל ולבנין, כי לא אמרו דבר שאין מתכוין אלא בדבר שאין מתכוין למה שאפשר שיולד ממה שהוא עושה ואפשר לא יהיה כגרירת כסא וספסל שאפשר שלא יעשה חריץ, אבל בדבר שהוא מתכוין למה שהוא עושה לשום זו מכאן וזו מכאן והשלישי על גביהם וישאר אויר למטה אף על פי שאינו מתכוין לאהל מכל מקום דרך בנין הוא עושה אהל. עוד הקשו עליו במה שכתב שכל אלו תלמידי דרב היו דסבירא ליה כר' יהודה במוקצה, והלא רב נחמן תלמידו של שמואל הוא ושמואל במוקצה כר' שמעון סבירא ליה ואפילו במוקצה מחמת מיאוס ככרכי דזוזי (שבת יט, ב), ועוד דאיהו גופיה דקאמר בריש מכילתין (ב, א) אנו אין לנו אלא בית שמאי כר' יהודה ובית הלל כר' שמעון לדחות איסור המוקצה לומר שאינה משנה, אלא שזו ראיה לדברי הרי"ף ז"ל (בשילהי מכילתין) והגאונים ז"ל שפסקו ביו"ט כרבי יהודה ובשבת כרבי שמעון וכדאמר רב נחמן בריש מכילתין, ועוד שקשה הדבר לומר שיכללו בגמרא כללי בהלכתא ואמרינן הלכתא רטיבא אסור ויבשתא שרי ולישנא דגמרא הוא דלא תלי לה בחד מהנך אמוראי ונימא דלית[א] דכי הא לא אשכחן בשום דוכתא.

אמר ליה רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא פירש רש"י ז"ל (עיין רש"י שבת קמב, ב) שנשחט ביו"ט, ובני מעיה לא חזו לאכילה בי"ט שאין דרך לאכול לבני מעים ביו"ט ונולד הוא. ומשני

כיון דמסרחי (אסח דעתיה מיניה) אי מצנע להו עד הערב

מאתמול דעתיה עלייהו למשדינהו לשונרא ואין זה מחוור דכל שהוא ראוי לו ואלו רצה לאכלו אוכל למה יאסר להאכילו לשונרא וכי אסור להשליך מפתו לכלבו, ועוד דאם כן לכל שאינו רגיל ועשוי ביו"ט או בשבת לבעלים אסור לטלטלו אם כן תקשי לרבא גופיה דאמר בשבת (קמב, ב) אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי והא חזי לאומצא, ואומצא בשבתא לא אכלי אינשי, ועוד דאם כן כי הוה דעתיה עלייהו מאתמול למשדי לשונרא מאי הוה מכל מקום נולד הוא ודומיא דגרעיני תמרה (שבת קמג, א), ותניא (שבת כט, א) מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהם ואף על גב דדעתיה למכלינהו ביו"ט ולהסיק גרעיניהם. אבל בתוספות (שבת כט, א ד"ה אין עי"ש) פירשו דהכא בשנשחט מעי"ט לאכלו בי"ט ולמחר ודאי מסרחי ואינן ראויין לאכילת אדם וכיון דמעי"ט ידע דמסרחי יהיב דעתיה עלייהו מאתמול למשדינהו לשונרא. ואם תאמר מכל מקום מאי שנא מגרעיני תמרי דאף הן לא היו ראויין ודעתיה מאמש לאכול התמרים ולהסיק הגרעינים ואפילו הכי אסור, יש לומר דשאני גרעינים שהן צריכים לתמרים עד שיאכלם שאם יטלם מאמש יתקלקל בשר התמרים והגרעינים שומרים את האוכל והרי הוא כאוכל עצמו ולמחר הרי הן כנולד, מה שאין כן בבני מעים ואדרבה כל שבני מעים נשארים בגופו לאחר שחיטה מתקלקל הבשר וכל שדעתו עליהם מאתמול הויא לה הכנה מעליא (דכמה דמנסן) [דכמאן דמנחן] בדיקולא דמיין והילכך אם נשחט מאמש מותר כדאמרן, וכל שכן כשנשחט היום דכיון דראוי לו אם רוצה לאוכלן אף הוא מותר לטלטלן וליתן לשונרא וכדאמרן.

מתני' רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם מלפניו לחצוץ בו שניו. פירש רש"י ז"ל דמלפניו לאו דוקא דלרבי אליעזר אף מחצר נמי דהא אמר כל שבחצר מוכן הוא, והא דנקט משלפניו משום רבנן דפליגי ואמרי דאפילו משלפניו להדליק אין לחצות בו שניו לא. והקשו עליו בתוס' דבשבת פרק המוציא (פא, ב) מוכח דמשלפניו דוקא, דאמרינן התם בעא מיניה [רבה] בר רב שילא מרב חסדא מהו להעלות אבנים מקורזלות אחריו לגג אמר ליה גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה איתיביה רבינא לאמימר ר"א (בן יעקב) אומר [נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שניו וחכמים אומרים] לא יטול אלא מן האבוס של בהמה ופריק הכי השתא התם אדם קובע מקום לסעודתו הכא אין אדם קובע מקום לבית הכסא, אלמא משלפניו דוקא דהיינו דמקשי ליה אפילו משום כבוד הבריות לא יטול מן החצר ויביא אלא משלפניו ולא שיטול ויוליכם אחריו לגג. ואין קושיא זו מחוורת דלאו מדרבי אליעזר קא מקשה דהא לית הלכתא כוותיה אלא כדרבנן, אלא מדרבנן קא מקשה דלא שרו ליטול קיסם כלל מן החצר ואפילו משלפניו אלא מן האבוס אף על פי שצריך לחצות בו שניו וגנאי הוא לו שיראה הבשר בין שיניו והלכך אף באבנים מקורזלות די לו שהתירו לו ליטלן אבל לא לטלטלן ולהעלותן לגג, ופריק דאינו דומה דהתם קובע אדם מקום לסעודתו והיה לו להכין מעי"ט קסמין במקום סעודתו מה שאין כן [הכא] שאי אפשר לו ולפיכך כל שהתירו לו על כל פנים הוצרכו להתיר לו אפילו להעלות וכדברי רש"י ז"ל נראה לי עיקר וכדקתני בנוסחאות הישנות ואין כתוב בספר המשנה משלפניו, וברוב ספרים שלנו אין בהן בגרסת המשנה משלפניו, וכן ראיתי משם ר"ח ז"ל.

וחכמים אומרים מגבב מלפניו ומדליק פירש רש"י ז"ל משלפניו אבל לא מחצר, הואיל ודקין הן וטורח לקוששן מאתמול לאו להכי קיימי. וכן ודאי משמע, מדקאמר ר"א שכל מה שבחצר מוכן הוא משמע דחכמים שאסרו משום דאין מוכן הוא לדבריהם. ותמיה לי אי משום דמאתמול לאו להכי קיימי מאי שנא משלפניו דמגבב כלהו מוקצין נינהו, ואולי התנור והכירים בחצר ודעתו על הקסמין הסמוכים לתנור ולכירים. אבל בירושלמי (ה"ו) משמע דאפילו לרבנן נוטל מכל מה שבחצר ולא אסרו אלא לגבב ולעשות צבור ור' אליעזר שרי לגבב מכל מה שבחצר ומדליק מן המכונס וחכמים אומרים דוקא מגבב ממה שלפניו ראשון ראשון ומדליק, דגרסינן התם על מתניתין מה ביניהון לעשות צבור ביניהם על דעת ר' אליעזר עושין צבור ועל דעת רבנן אין עושין צבור, ולפי הירושלמי חכמים דמתניתין היינו תנא קמא דר' שמעון דברייתא מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין ורבי אליעזר דמתניתין כר' שמעון דברייתא דמתיר לעשות צבורין צבורין, ואף על פי ששנו במשנתנו בדר' אליעזר שכל מה שבחצר מוכן הוא לאו למימרא דבהא פליגי ולומר דלחכמים אינו מוכן דהא בברייתא נמי קתני בת"ק שכל מה שבחצר מוכן ואפילו הכי ר' שמעון לא פליג עליה ואסר ואדרבה שרי טפי, אלא בין לר' אליעזר בין לרבנן כל מה שבחצר מוכן הוא אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר ר' אליעזר דטעמא דמילתא אף על פי שהן קסמין קטנים מוכנים הן להדלקה ורבנן נמי בהא מודו ושרו לטלטלן ולהדליקן. אבל בתוספתא (פ"ג הי"ב) מצאתי בהפך, דרבי אליעזר דמתניתין היינו תנא קמא דר' שמעון דברייתא ואוסר לעשות צבור, דתנינן התם ר' אליעזר אומר מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורים ור' שמעון מתיר שכל מה שבחצר מוכן הוא, וזה כפשטה של משנתנו.

וכן קדרה כששופת אותה לא יניח אבנים תחלה ויתן עליהם את הקדרה שנמצא מאהיל אלא אוחז את הקדרה בידו ומניח אבנים תחתיה וכן בשעה שצולה את הביצים אוחז ביצים בידו אחת באויר המדורה ומניח ביצים בידו אחרת על קרקע המדורה ואחר כך נותן את שבידו האחרת כך פירשוה גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי הרבנים פירשו שאם צולה אותן באלפס נותנן באלפס תחלה על גבי קרקע ואח"כ נותן את האלפס על האור וכן מטה של קרשים אינו נותן הכרעים תחלה ושיניח אח"כ הקרשים עליהם אלא מגביה את הקרשים באויר וחברו נותן כרעים תחתיהם וכן חבית שרוצה להטותה על גבי אבנים מטה אותה באויר ומניח אח"כ האבנים תחתיה שלא התירו שום בנין עראי אלא בבית הכסא ומכאן אנו למדין שאין מסדרין כרעים שתחת השולחן תחלה וליתן אח"כ השולחן עליהם בשבת ויו"ט אלא שיעמידו שנים את השולחן באויר ויבא השלישי ויכריע את הכרעים תחתיה ובתוספות התירו ופירשו שלא נאמר כן אלא במי שצריך לאויר שתחתיו ומטעם זה התירו לסדר ספרים אפילו אחד מכאן ואחד מכאן ושלישי על גביהן ושפיתת קדרה על גבי כירה מיהא מותר שלא אסרו אלא כשהוא עושה את הצדדין בידיו ונותן על גביהן שזהו כבונה אבל נתינת הקדרה על גבי כירה או על גבי ברזל של שלוש רגלים אינו כבונה וכן כתבו בתוספות וקצת חכמי הצרפתים מתירין בכל אלו מפני שהם פוסקים כר' שמעון אף ביו"ט ומאחר שהלכה כר' שמעון במוקצה וכר' יהודה במכשירין כל אלו מותרין וכבר ביארנו סתירת דבריהם בפרק ראשון:

עץ שראשו חד וראוי לעשות בו שפוד אם הוא יבש שהוא ראוי להסיקו בפני עצמו מותר להשתמש בו לצורך שפוד מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו ואם הוא לח שאינו ראוי להיסק אסור לטלטלו אף לשפוד ואע"פ שמ"מ אתה מותר לטלטלו להיסק כגון להיסק גדול אין זו הכנה להתיר טלטולו שלא לצורך היסק ואע"פ שבשמועת סופלי לחיואתא היכי שדינן פירשנו בפרק שני מפני שראויות להיסק גדול פירשו בתוספות מפני שיש כאן צורך גדול למאכל בהמתו וכן אפשר לומר שהסופלי והם גרעיני התמרה אדם עשוי להשליכן להיסק גדול שהן מתיבשות שם לשעתן ואין מרבות בעשן כל כך מה שאין כן בעצים וקצת חכמי הצרפתים מתירין כמו שביארנו בסמוך:

אשה לא תכנס לבין העצים ליטול מהן אוד והוא מקל ארוך לתקנו לגרוף בו את התנור שזהו תקון כלי ואוד שנתקן מערב יו"ט ונשבר ביו"ט אסור להסיקו שאין מסיקין בשברי כלים כמו שביארנו.

כבר כתבנו למעלה מה שהתבאר במסכת שבת שמסיקין בתמרים אבל לא בגרעיניהם מכיון שהיום נתגלו הרי הן נולד ואגוזים ושקדים שאכלן מערב יו"ט מסיקין בקליפיהם ביו"ט ואם אכלן ביו"ט אין מסיקין בקליפיהן ויש גורסין בה בהפך שאם מבערב אין מסיקין בהם שהרי הוקצו מן הדעת ואם אכלן ביום טוב מסיקין בהם שהרי מוכנין הם אגב האוכל:

השוחט את העוף ביום טוב מותר להשליך את המעים שבתוכו לכלבו או לחתול כל שדעתו עליה לאכילת עצמו נותן את דעתו להשליך את שאינו ראוי לכלבים או לשאר הבהמות ואין צריך לומר אם נשחט מערב יו"ט ושמא תאמר נשחטו ביום טוב וכן הדין אבל נשחטו מערב יו"ט היאך הוא מטלטל המעיים ביו"ט טעם הדבר מפני שמאתמל נתן דעתו עליהם להאכילם להם וא"ת א"כ אף גרעיני תמרה דעתו מבערב לאכלם היום ונתן דעתו על הגרעינים להסיקן ולמה אמרו שאין מסיקין בגרעיניהם פירשו בתוספות מפני שהגרעינים צריכין לתמרים עד שאם יטלם מבערב יתקלקלו התמרים אין הכנה מועלת בהם והרי הם נולד אבל זו בשנשחטה מערב יום טוב אין בני מעיין צריכין לגוף הבהמה והכנתם מועלת ושמא תאמר נשחטה ביום טוב יאסר כדין גרעינין אין זה כלום שמאכל בהמה סרך אכל נפש יש בו כמו שביארנו בסמוך על שמועת סופלי לחיותא:

המשנה השמינית ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם לחצות בו את שניו ומגבב מן החצר ומדליק שם כל מה שבחצר מוכן וחכ"א מגבב מלפניו ומדליק אמר הר"ם החכמים אינם מתירין שיטול אדם קיסם לחצות בו שניו אלא מאבוס של בהמה בלבד ואסור לחתכו ולתקנו אא"כ היה רטוב שיהיה ראוי להאכילו לבהמה כי כל מה שהוא ראוי לאכילת בהמה מותר לחתכו בשבת ואין הלכה כר' אליעזר ומאמר חכמים אף מגבב מלפניו ענינו כשמבשל בשדה שיקושש מסביבותיו ומדליק:

אמר המאירי המשנה השמינית והכונה לבאר בה מה שכיון לבאר בשלפניה והוסיף עוד לבאר בה שלא מכונת סדור הפרק שיש היתר בתשמיש עצים אף שלא להסקה והוא לחצות בו שניו ואמר על זה נוטל אדם קיסם והוא חתיכת עץ דקה משלפניו לחצות בו שניו ומ"מ דוקא משלפניו בבית אבל מה שבחצר אין דעתו עליו לחצות בו שניו אבל להדליק אף שבחצר מותר והוא שסמך לזה ומגבב מן החצר ומדליק ואפילו קסמין דקין שיש טורח לקששן שכל מה שבחצר מוכן הוא וגדולי הרבנים מפרשים דלתנא קמא לאו דוקא משלפניו אלא אף ממה שבחצר ולא נקט משלפניו אלא משום רבנן דלא שרו לחצות בו שניו כלל אף משלפניו וחכמים אומרים וכו' פירוש חכמים נחלקו עליו בשנים אחת שכל לחצות בו שניו אסור אא"כ הוכנו בפרט לכך מערב יו"ט שלא נתנו אלא להסקה ואף להסקה קיסמין הצריך לגבבן לא הותרו אלא משלפניו בבית אבל מה שבחצר לא הותרו אא"כ כנסן מבערב מפרשים פירשוה בחצרות גדולות כעין קרפף אבל בחצרות שתשמישן כעין בית אף לדעת חכמים מותר:

זהו ביאור המשנה ולא נתברר בו כל הצורך לענין פסק ובגמרא נתוספו בה דברים ונתברר הענין מתוכם ופסק הדברים הנזכרים במשנתנו עם פסק הדברים הנוספים שם כך הוא:

גמרא אין סומכין את הקדרה בבקעת כו' לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה כו' אפילו למאי שכתבו התוספות דלכ"ע שרינן טלטול מוקצה משום אוכל נפש היינו לסלק המוקצה כגון גריפת תנור ופחיתת הלבנים התירו משום אוכל נפש אבל להשתמש בדבר מוקצה כסמיכת קדירה בבקעת וכחיזרא ודאי אסור לטלטל דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו דאסור ובזה יתיישב מה שמקשים לפרש"י שפירש דהך הלכתא ברטיבא אסור איקבע כרב דאית ליה מוקצה כר"י ובפרק מפנין אמרינן אמר רב הונא בשר תפל מותר לטלטלו ופריך והא רב הונא תלמיד דרב ורב כר"י סבירא ליה ומשני באכילה סבר לה כר"י במוקצה לטלטל סבר לה כר"ש דיש לומר דהתם הוה טלטול ממש ובההוא סבר לה כר"ש אבל טלטול שהוא להשתמש דזהו כעין אכילתו בההוא סבר לה כר"י ועי"ל דלרב הונא דהוה נמי תלמיד דרב מחלק תלמודא הכי התם אבל שאר תלמידי דרב קאסרי בטלטול נמי כר"י ובהדיא קאמר הכי התם לרב חסדא וק"ל:

תוס' בד"ה דרש רבא כו' ודוחק הוא לומר דתלמודא קיימא דלא כהלכתא כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דהא רבא קאמר לה וקושטא דמלתא הוא דרבא סבר כר"י כדמסיק ואין לחלק ולומר דרבא אית ליה דוקא בשברי כלים דהיינו נולד כר"י אבל במוקצה סבר כר"ש דא"כ מאי קפריך מההיא דשדי מעיה לשונרא אלא ע"כ דרבא אפילו במוקצה אסור כר"י כדמוכח בפרק נוטל כמ"ש הרא"ש בסוף מכילתין ע"ש ולשון תוספות ישנים ניחא דאדלעיל שכתבו דהך הלכתא רטיבא אסירא אפילו כר"ש איקבע כתבו וכן הא דאמר רבא אסור ליטול אוד כו' מודה ביה ר"ש משום דהוי כמתקן מנא ומסברא דנפשייהו קאמרי הכי לאוסרו אפי' לדידן דאית לן כר"ש מיהו רבא ודאי דמצי אמר מלתיה כר"י משום מוקצה ודו"ק:

בד"ה ושדי מעיה כו' לפי שאין דרך בני אדם לאכול בני מעיים ביום טוב דבלאו הכי כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוס' ישנים דבחול הוי מוכן לאדם דדרכן של בני אדם לאוכלן בחול והשתא הוי דומיא ממש לההיא דנבילה דבחול הוה מוכן לאדם ומשמתה ביום טוב מוקצה לאדם וק"ל:

בתוס' ד"ה מלמטה וכו' פרש"י דרב יהודה דהכא ס"ל כר"י וכו' עד ודבר שאין מתכוין מותר ר"ל וא"כ מדורתא ביעתא וקדרא ופוריא וחביתא דבכולן אינו מכוון לבנין ולכך מותרים לר"ש:

ד"ה והלכתא יבשתא שרי וכו' עד אבל רטיבא אין ראויין להסקה ר"ל והוו כטלטול אבנים דאסור לר"ש כדלעיל:

ד"ה דרש רבא פרש"י דכר"י ס"ל וכו' ודוחק הוא לומר דהגמ' קיימא דלא כהלכתא וכו' צ"ע מאי ר"ל התוס' בזה שאם כוונתם שדוחק הוא שדברי רבא קיימא כר"י והא ע"כ רבא כר"י קאים בדין אוד שנשבר בי"ט כדמוכח סוגיא דשמעתין ועיין באשר"י דלא כתב כל זה אלא ר"ת פי' דמחזי כמתקן כלי לכבד בו את התנור ר"ל ואתי אף כר"ש:

וכן קדרה פירוש כדרך שאסרו במתניתין להושיבה על גבי חביות. אבל כדרך שאנו מניחין על כירה בין בכירה קבועה בין במטלטלת שרי כיון דלהכי עבידא ולצורך תשמישן הידוע. ועוד נראה לי דלא נאסר אהל עראי אלא בזמן שהוא עושין כותלים וגג. אבל בכירה שלנו כבר היו שם הכותלים ומותר.

לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה פירוש ומשום מוקצה שמיחדה להסקה וכן במקל שלא ניתן אלא להסקה. ואף על גב דהתם פרק כל הכלים לא אסרינן להו משום מוקצה אלא גזרה יום טוב אטו שבת. פירש הרב זרחיה הלוי ז"ל דהך סוגיא וההיא דהתם פליגי וזו אחת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד עד כאן. ודוקא בבקעת לפי שאין תורת כלי עליה. הא בכל שיש תורת כלי עליו ומלאכתו להתר אין ייחוד אוסר אותו. והאי סתמא כר' יהודה אתיא דאית ליה מוקצה. ואף על גב דשרינן סופלי לחיותא משום דחזו להסקה. וי"ל דהתם חזו לבהמה ולהסקה אבל עצים אינם מוכנים אלא להסקה. וכתב רש"י ז"ל דלית הלכתא כהך סוגיא דהכא משום דאליבא דר' יהודה איתמרא דאית ליה מוקצה ותנא דמתניתין היינו כרבי יהודה. ואנן קיימא לן כר' שמעון. ורב נחמן ורב ששת דפליגי בחיזרא תלמידי דרב נינהו ורב כר' יהודה סבירא ליה במוקצה. ורש"י ז"ל אזיל לטעמיה דסבירא ליה דהלכה כר' שמעון אפילו ביום טוב. ואף על גב דבריש מכלתין אמר רב נחמן דביום טוב סתם לן תנא כר' יהודה ולומר שהלכה כר' יהודה ביום טוב רב נחמן הוא דקאמר לה ואנן לא קיימא לן כותיה. ויש מקשים עליו דהא רב נחמן תלמידו של שמואל הוא ושמואל במוקצה כר' שמעון סבירא ליה. ומורי נר"ו כתב דהא לא קשיא מידי לרש"י ז"ל דהא חזינן דאמר רב נחמן לרבה בר רב הונא נפל בר חברין ברברבתא והעיד שרב הונא היה חברו. ורב הונא תלמידו של רב היה וכיון שכן רב נחמן ורב הונא תלמידי דרב הוו וכמו שפירש רש"י ז"ל התם בפרק אין צדין. והנה אמת שרב נחמן ורב הונא היו תלמידי רב וכשנפטר רב (הלכה להם) הלך לו רב נחמן לפני שמואל (והיו תלמידיו) והיה תלמידו. ואפשר דרב נחמן סבירא ליה כשמואל דלית ליה מוקצה בשבת וכר' יהודה ביום טוב וכדאזיל לטעמיה דאמרינן בריש מכלתין גבי יום טוב סתם לן כר' יהודה וגבי שבת כר' שמעון והלכך פליג הכא בחיזרא ואסר ליה משום מוקצה משום דסבירא ליה כר' יהודה ואנן לא קיימא. לן אלא כר' שמעון. זו היא שיטת רש"י ז"ל. אבל קשה היאך אפשר לומר דפסקא דגמרא דלא כהלכתא. והרב אלפסי ז"ל פסק ואמר דמכאן ראיה לפסוק הלכה כר' יהודה ביום טוב ותדע לך דמתמהינן הכא למימרא דרבי אלעזר בר' שמעון כאבוה סבירא ליה ואם כדברי רש"י ז"ל מאי תמיהא לימא דאין הכי נמי דהא הלכתא כותיה אפילו ביום טוב. אלא ודאי תמה לפי שאין הלכה כר' שמעון ביום טוב. ויש מפרשים דסוגיא דהכא לאו משום מוקצה היא אלא משום גזרה יום טוב אטו שבת כסוגין דשבת. והא דאמרינן לא ניתנו עצים אלא להסקה הכי קאמר אי שרית ליה לדברים אחרים אתי למימר דאפילו בשבת שרי. והילכתא גזרינן יום טוב אטו שבת. ואף על גב דהתם מוקמינן לה למתניתין כבית שמאי והכא פסקינן לה כהלכתא. לא היא דבטעמא דגזרינן יום טוב אטו שבת אפילו בית הלל מודו אלא דהתם אגב ריהטא אוקמה כבית שמאי ולא דק שפיר. ותדע דהא בפרק משילין מייתינן אותה סוגיא דשבת ולא מייתי הא דאין סומכין דאלמא משמע דטעמא דגזרינן יום טוב אטו שבת כולי עלמא מודו (שה) בה. וא"ת ואמאי מודו בית הלל בהא יותר משאר שבותין כגון השלת פירות דלא גזרינן. וי"ל דבקעת אין תורת כלי עליה ודומה לצרורות שבחצר ואם אתה מתירה לטלטל יבא לטלטל צרורות. וגבי חיזרא רטיבא אסיר דלא חזי להסקה גזרה יום טוב אטו שבת. וכן הא דדרש רבא אשה לא תכנס כו' משום דלא נתנו אלא להסקה וגזרינן יום טוב אטו שבת. ולא נהירא לי דהא כולה סוגיא בדין מוקצה רהטא.

בגמרא ת"ר אין סומכין את הקדרה בבקעת וכו' לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה וכתב מהרש"א ז"ל דאף לפמ"ש התו' לעיל דף ל"א ע"ב בשם הריצב"א דהתירו טלטול מוקצה משום אוכל נפש אפ"ה אסרינן הכא דסמיכת הקדרה לאו משום טלטול אסרוהו אלא משום שנהנה מן האיסור הוי כמוקצה לאכילה וכו' ע"ש שהאריך. ולע"ד דבריו תמוהים דא"כ בטלת עיקר דין טלטול מוקצה לצורך גופו בי"ט שהרי כל שהוא לצורך גופו הרי הוא נהנה מן המוקצה אלא הא דאסרינן הכא היינו משום דהאי טלטול דסמיכת הקדרה לאו משום אוכל נפש עצמו הוא אלא לצורך מכשירי אוכל נפש ולא דמי לגריפת תנור וכירים שע"י הגריפה נאפה הפת וכה"ג בבית שהוא מלא פירות באוירי דליבני דלעיל אבל במכשירין ודאי ריצב"א גופא מודה דאסור כדמוכח כל הסוגיא דאפר כירה דפ"ק דף ח' כן נ"ל ודו"ק:

מיהו כל זה לפי מאי דמשמע מסוגיא דשמעתין דסמיכת הקדרה דאסרינן הכא היינו משום טלטול מוקצה די"ט גופא משא"כ לסוגיא דפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ד) דהאי דסמיכת קדרה ב"ש היא דגזרינן י"ט אטו שבת ובשבת ודאי אסור כיון דליכא תורת כלי עליו א"כ בלא"ה אין מקום לקושית מהרש"א ז"ל ועיין בסמוך:

שם לימא ר"א בר"ש כאבוה ס"ל דלית ליה מוקצה ולכאורה לשון לימא אינו מדוקדק דהא ודאי בלא"ה מילתא דפשיטא הוא דר"א בר"ש כאבוה ס"ל לענין מוקצה ואדרבה מיקל טפי כדאיתא בפרק כירה (שבת דף מ"ד) בהא דקאמר ר"א בר"ש מסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף אפילו בשעה שהנר דולק ע"ש אלא דלשון לימא דקאמר הכא כך פירושו לימא דטעמא דר"א בר"ש דמתיר להנהיג הבהמה במקל בי"ט היינו משום דשמע לת"ק דאסר ליה משום מוקצה מש"ה פליג עליה משום דכאבוה ס"ל ובהא משני שפיר דטעמא דת"ק לאו משום מוקצה קאסר ליה אלא משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא וכן נראה מלשון רש"י:

בתוס' בד"ה והלכתא יבשתא וכו' פירש"י דהלכתא אקבע ודוחק הוא לומר וכו' עס"ה. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה בס' מג"ש ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב שיטת רש"י בענין אחר משום דבלא"ה הך הלכתא דהכא לא אקבע שפיר אלא לפי שקלא וטריא דהנך אמוראי דהכא דמשמע דטלטול עצים שלא לצורך הסקה אסור משום מוקצה די"ט גופא משא"כ לסוגיא דפרק כל הכלים למאי דמסיק ר"פ התם דברייתא ב"ש היא וטעמא דאסור משום דגזרינן י"ט אטו שבת א"כ אין לחלק בין רטיבתא ליבשתא וכולהו שרי וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם ר"ת אלא בהא דמסיק הרא"ש דאפ"ה מתוקמא שפיר הך הלכתא דהכא דרטיבא אסור אפילו אליבא דר"פ ונראה מדבריו דבכה"ג דלא חזי אפילו להסקה אפילו ב"ה מודו דגזרינן י"ט אטו שבת ולע"ד כולה סוגיא דפרק כל הכלים לא משמע הכי דהא ארומיא דמתניתין דמשילין פירות אמתני' דאין בין י"ט לשבת מייתי לה וא"כ משמע דב"ה בכל ענין לא גזור י"ט אטו שבת וא"כ ע"כ לר"פ הך דבקעת ב"ש היא וראיתי להר"ן ז"ל בשמעתין דסוגיא דהכא פליגי אסוגיא דפרק כל הכלים ואפ"ה פסק כסוגיא דהכא ודלא כר"פ דהתם אלא כרב יוסף וגם זה דוחק כיון דר"פ בתראי הוא לגבי רב יוסף ועוד דאוקימתא דרב יוסף מסיק לה סתמא דתלמודא בקושיא וא"כ לפ"ז בפשיטות מצינן ליישב שיטת רש"י שסובר דסוגיא דפרק כל הכלים עיקר כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה דרש רבא וכו' ודוחק הוא לומר דהש"ס קיימא דלא כהלכתא וכו' עי' במהרש"א ובס' מג"ש למ"ז ז"ל. ולע"ד נראה דעיקר קושית התוס' במאי דמייתי סתמא דתלמודא האי דדרש רבא דמשמע דהלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עליה ותיפוק ליה דבהאי טעמא דמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים בהדיא פליגי ר"י ור"ש גופייהו בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ט) ובשילהי שבת מייתי הש"ס פלוגתא דר' אחא ורבינא בכולהו מוקצה אי הלכה כר"ש או כר"י וא"כ לא הו"ל סתמא דתלמוד' לאתויי כלל הך דרשא דרבא וע"ז כתבו התוס' שפיר דנפקא מיניה מיהו בהך דרשא דרבא לענין רישא דמילתא דאשה לא תכנס לדיר משום תיקון מנא ומילתא דרבא גופא הכי דייק דאי ס"ד דתרווייהו משום מוקצה תרתי למה לי אע"כ דרישא לאו משום מוקצה אסר להו רבא דאפשר דלית ליה הך סברא דלא נתנו עצים אלא להסקה (וכ"ש למאי דפרישית לעיל דמסקנא דפ' כל הכלים עיקר ומוקמינן להך מילתא דעצים דהסקה כב"ש) אלא דאפ"ה אסור משום תיקון מנא כן נראה לי נכון בכוונת התוס' אלא דרש"י ודאי לא נחית להכי ומשמע ליה דבתרווייהו כר"י ס"ל והיינו מדמקשה הש"ס בפשיטות למימרא דרבא כר"י ס"ל דהא איכא למימר דרבא במוקצה ס"ל כר"ש ובנולד ס"ל כר"י אע"כ דהאי למימרא ארישא דמימרא דרבא קאי אבל סברת התוס' דהא דאמר רב נחמן בריש מכילתין מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד הלכה פסוקה היא מדמקשה מיניה סתמא דתלמודא בפרק כירה (שבת דף מ"ה ע"ב) אדר"י (ועיין מ"ש שם ובריש מכילתין בחידושינו) וכ"ש לרבא דתלמידו דרב נחמן הוי כן נ"ל נכון ודו"ק היטב:

במשנה רא"א נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ שיניו ופרש"י דמשלפניו לאו דוקא ומשום רבנן נקיט לה לרבותא מיהו לר"א לא ניחא ליה לרש"י לפרש לחלק לקושטא דמילתא בין משלפניו ובין מן החצר והיינו משום דסתמא דלישנא דאמר ר"א כל מה שבחצר מוכן הוא משמע ליה לרש"י דמוכן הוא לכל דבר ומה שהקשו בתוס' על פירש"י מסוגיא דפרק המוציא כבר כתב מ"ז ז"ל ליישב שיטת רש"י לפי גירסת הספרים שלנו בפ' המוציא דמקשה מברייתא וממילתא דחכמים דפליגי אדר"א ואמרו לא יטול אלא מאבוס של בהמה וכו' ע"ש. ואף שדברי מ"ז נכונים ליישב עיקר תמיהת התוס' על פירש"י מ"מ אפשר דאכתי קושיי' התוספות במ"ע כיון דלמסקנא דפרק המוציא משמע דדוקא משלפניו שרי ולא מן החצר משום דאדם קובע לו מקום לסעודתו א"כ מאי דוחקין לומר דמשלפניו דר"א לאו דוקא ואי משום לישנא דמוכן הוא נמי איכא למימר דאינו מוכן אלא להדלקה שכן דרך בני אדם לגבב מן החצר ולהדליק אבל לחצוץ בו שיניו בעי הכנה מש"ה לא שרי אלא משלפניו ובכה"ג אשכחן גבי הא דאמר רב יהודא מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו ודרש מר זוטרא והוא שייחד לו קרן זוית כן נראה לי ודו"ק:

שם אין מוציאין את האור לא מן העצים וכו' ופירש"י משום דמוליד הכי איתא בגמרא. והרמב"ם ז"ל הוסיף בדברים דאסור משום דאפשר להוציא מעי"ט וכוונתו מבואר דאל"כ הוי שרי דסתם אור לצורך מכשירי אוכל נפש הוא וכן נראה מל' הרב המגיד (ועיין בט"ז ריש סי' תק"ב) אלא דלפ"ז נראה דהאי דאין מוציאין מדברי חכמים דלעיל הוא דאי לר"א ודאי שרי דהא שמעינן לר"א בר"פ תולין דאפילו מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט מתיר כדאיתא התם בגמרא ובזה יש ליישב מה שהקשו רש"י והתוס' לקמן בדף הסמוך במשנה ועוד אמר ר"א דקשיא להו לשון ועוד כיון דאפסיקו במילתא אחריתי ולמאי דפרישית בשיטת הרמב"ם א"ש דלא הוי הפסקה במילתא אחריתי כיון דחכמים דר"א גופייהו הוא דמסקו לה האי בבא דאין מוציאין ודו"ק:

בא"ד לכן נ"ל דטעמא דרבנן וכו' גזירה שמא יקטום וכן מסיק נמי בגמרא עכ"ל. וכתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש שיש לתמוה על דברי התוס' בזה דבגמרא לא אמרינן לקמן אלא דגזרינן קטימה להריח אטו קטימה לחצוץ שיניו אבל לאסור לחצוץ שיניו בלא קטימה לא אשכחן בגמרא דגזרינן. ולע"ד נראה שאין כאן מקום תימא דאדרבה נראה שדברי התוס' נכונים דכיון דאשכחן מיהא בגמרא דגזרינן קטימה דלהריח אטו קטימה דלחצוץ שהיא גזירה רחוקה חדא דהא לחצוץ שיניו אמרינן בפ' המוציא יין דאדם קובע מקום לסעודה ומסתמא הכין וקטם מעי"ט וכמ"ש התוס' עצמם בדיבור הקודם משא"כ בקטימה דלהריח לא שייך האי טעמא ועוד דבלא"ה אין הטעמים שוין כיון דאיסור קטימה דלחצוץ היינו משום תיקון כלי א"כ הכל יודעין דלא שייך הך מילתא בקטימה להריח וכיון דאפ"ה אמרינן בגמרא לקמן דגזרינן א"כ כ"ש דשייך לגזור טפי לחצוץ שיניו לכתחילה משום גזירה דשמא יקטום שישכח שהוא י"ט וכמ"ש התוס' לעיל בריש מכילתין גבי גזירה שמא יתלוש ע"ש ועוד דבפ' חבית (שבת דף קמ"ו) אמר טבות רישבא משמיה דשמואל דאסור לסתום נקב שבחבית בטרפי דאסא משום גזירה שמא יקטום והביא רש"י שם ראייה מסוגיא דשמעתין לקמן כן נראה לי ליישב שיטת התוס' ודו"ק:

מתני' ולא מן הרעפים ברי"ף ורא"ש ליתא ועיין בתוי"ט:

תוס' ד"ה דרש כו' ודוחק הוא לומר עיין מהרש"א ועיין תשובת מהרשד"ם ח"א סי' י"ד:

תד"ה ר"א אומר [אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו בתשובותיו]: