Commentary page
Beitzah 22b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBeitzah 22b
Beitzah 22b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 423 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
מה שאין כן בביצה דקדושה אחת הן ולא הקלו בי"ט שני של ראש השנה אלא לענין מת בלבד:
בפסח קא סלקא דעתך שאינו יכול לשמרה מהחמיץ:
וכמה פת עבה שהתירו בית הלל:
שכן מצינו בלחם הפנים שהוא מצה כדאמרינן בכל המנחות באות מצה (מנחות דף נז.) ועביו טפח כשמו לחם הפנים יש לו פנים ואין פנים פחותין מטפח:
בזריזין של בית גרמו שהיו אומנים וזריזים בדבר:
פת עמלה בריי"א בלע"ז שהיה טעון ג' מאות שיפה שפשוף בידו וחמש מאות בעיטה באגרוף שף אחת בועט שתים שף שתים בועט שלש במנחות (דף עו.):
עצים יבשים מט"ו באב היו פוסקין מלכרות עצים למערכה במסכת תענית (דף לא.) ומעצי לשכת העצים היו אופין ומבשלים כל צרכי מקדש:
בתנור חם שמסיקין אותו בכל יום הן למנחות הן לצלי:
24 more comments on this page.
Rashi on Beitzah 22b · Sefaria
Tosafot
דנפישא בלישה פירש רש"י וב"ה מתירין משום דאמר ר"ש בן אלעזר. ממלאה אשה תנור פת וכו' ולא נהירא חדא דאם כן ה"ל לאתויי הא דר' שמעון בן אלעזר כיון דפלוגתייהו בהכי ועוד דלא דמי כלל לפתין גריצין ולמאי אייתינהו הכא לכן נראה לי דפת מרובה. דקאמר היינו פתים גדולים ביותר ועושה לצורך חול הואיל ואין בו טורח כל כך והכי משמע בירושלמי מתוך שאתה מיגעו ממנע ואין עושה אלא כדי צרכו דפת קטן יש בו טורח יותר בעריסת כל אחד ואחד ובין גריצין ובין רקיקין היינו כדי צרכו בלבד וגם הן שוין בעביין אלא דגריצין היינו גדולות ורקיקין קטנות והא דקאמר בסמוך משום דקא טרח טרחא דלא צריך הכי קאמר מתוך שעושה ככרות גדולות אתי למעבד יותר מצורך י"ט: [ועי' תוספות פסחים לז. ד"ה וב"ה]:
Tosafot on Beitzah 22b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
מאי איכא למיחש דלמא עברוה לאלול הא אמר [רב חיננא בר כהנא] משמיה דר' מימות עזרא לא מצינו אלול מעובר. ואין אופין פתין גריצות אלא רקיקין מ"ט כיון דרקיקין נפיש טרחייהו אף הוא אינו אופה אלא כדי מה שיאכל ביו"ט בלבד וכך מפורש בירושלמי: ת"ר בש"א אין אופין פת עבה בפסח וב"ה מתירין ואוקמה כמה פת עבה טפח שכן מצינו בעובי לחם הפנים טפח ואתקיף לה רב יוסף אם התירו עובי טפח בלחם הפנים שכן עשייתן ע"י כהנים שזריזין הן ואין מניחין אותו להחמיץ והן פת עמילה בשיפה ובבעיטה ונעשים בתנור של מתכת בעצים יבישין ובתנור חם יאמרו בפת של הדיוט שאין בה אחת מכל אלו.
משום רבינו הקדוש אמרו מאי פת עבה פת מרובה כלומר נפישא בלישה ומשום טירחא יתירא אמרו ב"ש ולא תימא בפסח בלבד אלא בכל יו"ט כדתניא בש"א אין אופין פת עבה ביו"ט וב"ה מתירין:
מתני' אף הוא אמר ג' דברים להקל מכבדין המטות.
תניא אין מכבדין את המטות של בית ר"ג היו מכבדין א"ר אלעזר ב"ר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית ר"ג ולא היו מכבדין ביו"ט אלא מכבדין מעיו"ט ופורסין עליהן סדין ולמחר כשאורחין נכנסין היו מסלקים את הסדינים ונמצא הבית מתכבד אמרו לו זה אף בשבת מותרין לעשות כן.
אין מניחין את המוגמר ביו"ט של בית ר"ג היו מניחין א"ר אלעזר בר' צדוק לא היו מניחין מוגמר אלא ערדיסקות של ברזל היו מעשנין מעיו"ט ופוקקים נקבים שלהן ולמחר כשאורחים נכנסים היו פותחין נקביהן ונמצא הבית מתגמר מאיליו אמרו לו זה אף בשבת מותר לעשות כן א"ר אסי מחלוקת לגמר הבית אבל לגמר להריח דברי הכל מותר יש נוסחא אחרינא דברי הכל להריח אסור איבעיא להו מהו לעשן פי' לעשן פירות שהוא מכשירי אוכל נפש ר' ירמיה אמר רב אסור מפני שתחלתו מכבה וסופו מבעיר אמר רב יהודה על גבי גחלת אסור שהוא מכבה ומבעיר אוכל נפש.
Rabbeinu Chananel on Beitzah 22b · Sefaria
Rashba
אמר ליה כנהרדעי סבירא לי דאמרי אף בביצה ומיהא אנן לא קיימא לן כנהרדעי אלא כרבא וכרב אשי דהוה בתרא דקאי כוותיה כדמשמע הכא, ובריש פירקין קמא (ו, א) אמרינן בפירוש שמיע לי מיניה דמר דלא סבירא ליה כנהרדעא. ומיהו מהא (דאמרי') [דאמימר] שמעינן לדידן ליו"ט שני של גליות דשרי ולא גזרינן ביה משום שחיקת סממנים וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות, ואין דעת בעלי התוספות ז"ל כן.
אם אמרו בזריזין מהא שמעינן דאסור לעשות פת עבה טפח בפסח, ולא אתפרש בגמרא עד כמה שרי, וכל דעביד להו רקיקין שפיר דמי.
ואמאי קרי ליה עבה משום דנפישא בלישה פירש רש״י ז״ל דפליגי בפלוגתא דתנא קמא (ורשב״ג) [ורשב״א] בריש פרקין (ביצה י״ז, א) בית שמאי כתנא קמא דאסר למלאות את התנור פת כיון שהוא לצורך חול ובית הלל כרשב״א. והקשו בתוספות דאם כן הוה ליה לאתויי לעיל הך פלוגתא דבית שמאי ובית הלל. והם ז״ל פירשו דפת מרובה היינו פת גדולה דנפישא בלישה אלא שאינו עבה ממש ודומיא דפתין גריצין ורקיקין דמייתי ליה עלה, ומפרש לה בירושלמי (ה״ו) שמתוך שאתה מיגעו אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו, כלומר מתוך שאתה מיגעו לעשות אותן קטנים ויטרח בהן הרבה לעשות מלישה מועטת פתין הרבה אף הוא אינו בא לאפות לצורך חול ובית הלל לא גזרי, ולעולם גריצין ורקיקים עבים זה כזה אלא שזה קטן וזה גדול.
ומכבדין את המטות ואין חכמים מודים לו דקדקו בתוס' מכאן וגם הרז"ה ז"ל דאף (דרשב"א) [לר"ש] דאמר דבר שאין מתכוין מותר (אחר) [אסור] לכבד את (הפת) [הבית] ומשום אשווי גומות, דהויא ליה כפסיק רישיה ולא ימות. ורי"ף ז"ל כתב בהלכות [במסכת] שבת (קכד, ב) שאף לכבד שרי לדידן דקיימא לן כר"ש דלא פסיק רישיה הוא וחכמים דהכא היינו ר' יהודה, וכן כתב הוא ז"ל בתשובה [תשו' הרי"ף מכת"י סי' י"ח] וכן דעת רוב הגאונים ז"ל, ובפרק (כ"ג) המצניע (צה, א ד"ה והאידנא) כתבתיה בארוכה בס"ד.
גדי מקולס יש מפרשים דדוקא נקט גדי, לפי שאין לו אליה חזי כמאן דסלקא לגבוה, אבל שה מקולס אין לחוש דיש לו אליה ואליתו מוכחת עליו. אבל בתוספתא (פ"ב הי"א) משמע דבין זה ובין זה אסור, דתני במעשה דתודוס טלאין המקולסין.
ולימא מר מפני שהוא מבעיר כלומר: מפני שלא לצורך דבר הראוי לכל נפש.
גרסינן בירושלמי בשלהי מכילתין (פ"ה ה"ב) מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור, מתניתא פליגא על חזקיה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר [אב מבעיר אתה] ביו"ט, אין תימר בדברים שיש בהם אוכל נפש אנן קיימין והכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וגו' אלא (כיון) [כינן] קיימין בנר (דלא בטלה) [של אבטלה] א"ר אבין תני בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים, ר' נחום אחוה דר' אילא בעי קמי ר' יוחנן אמר ליה לא תאסור ולא תשרי. ואמרו בתוספות דמגמרא דילן ליכא למידק דאסור מדקא אסר הכא מבעיר, דהכא שאני שמבעיר לצורך מלאכה הא במבעיר לבטלה לא שמענו, ומהא משמע דאסור כיון דר' יוחנן לא רצה להתיר.
Rashba on Beitzah 22b · Sefaria
Meiri
אע"פ שהתרנו במשנה לדעת בית הלל לאפות פתין וגריסין דוקא ביום טוב דעלמא אבל בפסח אין אופין פת עבה וכמה פת עבה טפח שכן מצינו בלחם הפנים שהוא טפח ואע"פ שלחם הפנים עביו טפה והוא בא מצה מ"מ אם אמרו בלחם הפנים שהוא נעשה על ידי זריזים ופת עמילה ועצים יבשים ותנור של מתכת ושהיה מתחמם בכל יום אין אומרין בשאין זריזין וכו' אבל אופין בפסח פת מרובה ר"ל שלשין ואופין ממנו הרבה בבת אחת אף ביתר ממה שצריך על דרך ממלאה אשה וכו' ובלבד שיהיו לשין אותה על ידי הרבה נשים כל אחת ואחת מעט מעט כשיעור הקצוב לו במקומו ואין צריך לומר ביו"ט אחר שמותר וגדולי הפוסקים פירשוה דוקא ביו"ט דעלמא ופירשו לדעת בית שמאי אין אופין פת מרובה ביו"ט בלישה ומצינו אפייה בענין לישה כמה שאמרו למיפא קפיזא קפיזא ובית הלל התירו ביום טוב דעלמא אבל בפסח לא ואינו נראה כן:
המשנה הששית אף הוא אומר שלשה דברים להקל מכבדין בין המטות ומניחין את המוגמר ביום טוב ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין אמר הר"ם מכבדין ידוע ואע"פ שהיתה ארצם עפרית ומוגמר הוא הקטורת להריח אבל לגמר הכלים לדברי הכל אסור וגדי מקולס כלומר מכובד שיהיה ראשו על כרעיו ועל קרבו כמו כבש הפסח שהיה נאכל בירושלם והלכה כחכמים:
אמר המאירי המשנה הששית והכונה לבאר בה שיש קצת מלאכות שהם לאיזה צד צורך של משמשי אוכל נפש ואעפ"כ נאסרו הואיל ואינן לצורך אוכל נפש עצמו וכן נאסרו קצת דברים אף באוכל נפש גמור ואמר על זה אף הוא ר"ל רבן גמליאל על הדרך שהיה חולק שלא כהלכה באותן הדברים הנזכרים למעלה ולהחמיר כך היה חולק באלו להקל מכבדין בין המטות פי' כבוד הבית אסור בשבת וביו"ט מטעם השואת גומות שנאסרה משום בונה ואע"פ שהוא דבר שאינו מתכוין הרי הוא כפסיק רישיה שאי אפשר לבית בלא גומות ואמר עכשיו שלא נאמרו הדברים אלא בכבוד הבית אבל קרקע שבין המטות שהיו מסובין בהם לאכילה שהוא מקום מועט ושמכבדין אותו בכל יום שלא יעלה שום אבק למסובין מסתמא אין שם גומא ואין חוששין שמא יבא מהיתר זה להיתר גדול ממנו ר"ל לכבד את הבית ולדעת חכמים אנו גוזרין בכך ואין מכבדין כלל והלכה כדבריהם ונמצא שאסור לכבד שום מקום שבבית מעתה מכבדות של תמרה שאדם מכבד בהן את הבית אסורות בטלטול שהרי מלאכתן לאיסור אא"כ לצורך גופן או לצורך מקומן וזה שאמרו בפרק המצניע צ"ה א' החולב והמחבץ והמגבן והמכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אין בו אלא שבות ובסוף השמועה אמרו והאידנא דקיימא לן כר' שמעון מותר לכתחלה לא נאמר לשטה זו אלא במרבץ וכמו שנאמר שם אמימר שרא זילחא במחוזא אמר משום גומות איתסר והכא ליכא גומות אבל במכבד אפילו ר' שמעון מודה משום פסיק רישיה ואחד זה ואחד זה דקאמר ר"ל אחד שבת ואחד יו"ט וכך היא שטת גדולי הרבנים והרבה מן המפרשים:
ומגדולי הפוסקים וכן גאוני ספרד כתבו שהמכבדות של תמרה הותר לטלטלן שמלאכתן להיתר הן ומה שאמרו שם והשתא דקיימא לן כר' שמעון שרי לכתחלה פירושו אף על הכבוד ומעתה מותר לטלטלן אף מחמה לצל ופירשו בתשובת שאלה שלא נחלקו חכמים במשנה זו לאסור כבוד הבית אלא על דעת ר' יהודה שסובר שדבר שאין מתכוין אסור ואפילו לדעת זה היה רבן גמליאל מתיר בין המטות מפני שפשוט הוא לו שאין שם גומא אבל לדעת ר' שמעון שדבר שאין מתכוין מותר אף כאן מותר לכבד ואין כאן פסיק רישיה שאפשר שאין שם גומא או שלא תתמלא ולדעת זה כבוד הבית מותר באיזה מקום שבה וכל שכן בין המטות וי"מ לשיטה זו שבין המטות חמור יותר מפני שמכוונין בהם להשוות הגומות הא כל מקומות שבבית מותר ומה שאמרו בפרק מפנין אבל לא יגמור את האוצר ופירשנוה שם אפילו לדעת ר' שמעון שמתיר להתחיל באוצר אחר שאינו סובר באיסור מוקצה מ"מ לגמור מיהא אסור ומשום אשוויי גומות יש לפרש דאוצר שאני שהוא עשוי גומות גומות מחמת שקצים ורמשים העשויין לחטט אחר הפירות ולדברי הכל אסור לכבדו והוא שאמרו בפרק ר' אליעזר איבוס של קרקע מי איכא מאן דשרי פי' לגרפו ולסלק עפרוריתו והא אתי לאשוויי גומות כלומר שהוא עשוי כלו גומות גומות או שמא בכל אלו כל שרואה שם גומות מתכוין הוא להשוותם שלא יתערב עפרורית והוצים במאכל הבהמה וכל עצמו אין גורפו אלא לכך ואף גדולי הרבנים פירשו שם בלשון זה דילמא חזי בהו גומות ומשוי להו הא כל הבתים מ"מ כבודם מותר ומגדולי המפרשים נתפשרו עם התלמידים בענין זה לומר שלא כל הבתים שוים ויש בתים שהם כאוצר והוא שאין מתירין כבוד הבית אלא בבית שנתכבד מערב שבת ולא נפלו שם בשבת לא קליפי אגוזים ולא קליפי רמונים ולא שום דבר שיהא אסור בטלטול אלא שרוצה לכבדו מפני פירורין או קליפי פולין ועדשי' או שברי עצמות והדומים לאלו מדברים הראויים למאכל בהמה שכל כיוצא בזה כבר הושוו הגומות ואפשר שלא נתחדשו בשיעור מועט כזה ואפילו היו שם איפשר שלא להשוות אם מפני שאין שם עפר כל כך כדי להשוותם אם מפני שאין מגיע מעט עפר כזה לגומא אבל אם לא נתכבד מערב שבת אפילו לא נפלו שם קליפין אי אפשר לבית שלא נתכבד מערב שבת בלא גומות ואי אפשר שלא להשוות והרי הוא פסיק רישיה ואסור וזהו דעת שלישי:
וחכמי התוספות נוטים לדעת ראשון ומוסיפין באיסור מצד שמזיז העפר וקשין וצרורות ודברים האסורים בטלטול אלא שיש מתירין מדין גרף של רעי וכמו שאמרו בפרק נוטל קמ"ג א' בשמועת גרעיני דתמרי פרסייאתא היכי מטלטלינן להו ואמר רב הונא עביד להו גרף של רעי כלומר שצוברן לפניו עד שיהיו נמאסות לו ומפנין מדין גרף של רעי ואע"פ שבזו מיהא הקשו שם וכי עושין גרף של רעי לכתחלה מ"מ כל שנעשה מעצמו מפנין וכן תירצוה גדולי הדור ובמסכת שבת יתרחבו הדברים בע"ה בענין זה יותר:
ומניחין את המוגמר ביו"ט פי' דרכם היה להניח לבונה על הגחלים להריח למסובין בשעת אכילה והיה המאכל יותר ערב להם בכך ומאחר שהיא הנאת הגוף הרי הוא כאוכל נפש וחכמים אוסרין מפני שאינו שוה לכל נפש שאין דבר זה מסור אלא לעשירים ואין אומרין מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך אלא בדבר השוה לכל נפש והלכה כדבריהם הא כל שבגוף אכילה אפילו נזדמן לו צבי או טואסי ופסיוני מותר לשחטם ולבשלם שכל שבאכילה צורך כל נפש הוא:
ועושין גדי מקולס בלילי פסחים פירשו במסכת פסחים ראשו על כרעיו ועל קרבו ובני מיעיו תלויים חוצה לו בצדו והיה עושה כן זכר לפסח וחכמים היו אוסרין שלא יראה כאוכל קדשים בחוץ ובתלמוד המערב אמרו מכניסין עגל מקולס בלילי פסחים אבל לא גדי מקולס מפני שקורין אותו פסח והלכה כחכמים:
זהו ביאור המשנה ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא:
3 more comments on this page.
Meiri on Beitzah 22b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה דנפישא בלישה כו' ובין גריצין ובין רקיקין היינו כדי צורכו בלבד כו' עכ"ל ר"ל דבגריצין אפי' כדי צורכו בלכד אסור מיהו רקיקין אפי' ביותר מכדי צורכו מותר משום פת שיהא נאפה יפה לרשב"א וכן הוא לשון הר"ן אף במה שצריך לו פליגי ב"ש וב"ה בפת מרובה כו' עכ"ל ודו"ק:
גמ' רב הונא אמר אסור מפני שמכבה כו' יראה דבין רב הונא ובין רב יהודה דאמר ע"ג גחלים אסור וע"ג חרס מותר ובין רבה דאמר ע"ג חרס נמי אסור המ"ל מלתייהו נמי אגופא דמתני' דקתני להריח אסור לרבנן ולגמר לכ"ע אלא דתלמודא מסדר מלתייהו אמהו לעשן פירות משום דרבא דאמר ע"ג גחלת נמי מותר לא קאי אלא אעישון פירות דאוכל נפש הוא כשמואל ודו"ק:
Chidushei Halachot on Beitzah 22b · Sefaria
Maharam
ד"ה דנפישא בלישה וכו' עד ועוד דלא דמי כלל לפתין גריצין ולמאי מיתינהו הכא פי' אמאי מייתי ברייתא זו אמתני' דפתין גריצין:
Maharam on Beitzah 22b · Sefaria
Shita Mekubetzet
וכמה פת עבה כלומר בכמה שיעור מתירין בית הלל דלא ניחוש לחימוץ אמר רב הונא בטפח שכן מצינו בלחם הפנים. ופרכינן דליכא למשרי האי שיעורא בהדיוטות דאם אמרו בזריזין שהרי בית גרמי היו זריזין ובקיאין לעשות לחם הפנים מהר בלא חימוץ. ודחינן האי אוקמתא ואמרינן דפת עבה פת מרובה ולא איתפרש שיעורא דידיה בכמה מתירין בית הלל. וכיון שכן יזהר לעשותו דק ולא יהא עבה טפח. ועוד שמעינן מסוגין שיהא תנור חם שלא ישהה הרבה באפייתו שהרי הפת יכול להחמיץ אם אינו חם יפה.
מתניתין מכבדין בית המטות פירוש אורחא דמילתא נקט לפי שמסובין שם לאכול ודרכן לכבד שם תמיד. וחכמים אוסרים. ופירש הרי"ף דמאן חכמים ר' יהודה ואנן דקיימא לן כר' שמעון מותרין לכבד הבית. ואי משום מזיז עפר ממקומו כבר כתב הרמב"ן דכיון שהעפר מצער לבני הבית הרי הוא כגרף של רעי שמותר לסלקו לאשפה עד כאן. וכתב הריטב"א דלפי זה הטעם לא התירו לכבר אלא בבתים שיושבים שם בני אדם אבל לא בשאר מקומות וכל שכן ברחובות ובמבואות כמו שנהגו במקצת מקומות דהתם ודאי אסור.
גמן אמרו לו אם כן אף בשבת מותר לעשות כן. פירוש אם כן שזה בלבד מתיר רבן גמליאל דדוקא מבערב למה נחלקו עליו חכמים דבכהאי גוונא אפילו בשבת מותר לכולי עלמא. אלא ודאי ביום טוב עצמו היו מניחים ולפיכך נחלקו עליו חכמים. ומכל מקום שמעינן דפלוגתא דחכמים ורבן גמליאל בלהריח הוא.
ולימא מר מפני שהוא מבעיר פירוש שהוא מבעיר הבשמים והיא מלאכה חשובה שהיא צריכא לגופה מה שאין כן בכבוי ועדיפא ליה למנקטה. אמר ליה תחלתו מכבה וסופו מבעיר. ולהכי נקט המלאכה הראשונה אף על פי שהיא גרועה יותר.
על גבי חרס מותר פירוש דאפילו הבערה ליכא ממש כיון שאין האור אוחז בהם אלא שהם כלין מאיליהן. ורש"י לא פירש כן.
Shita Mekubetzet on Beitzah 22b · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא ואמאי קרי ליה פת עבה משום דנפישא בלישה עיין מה שכתבתי בזה לעיל בדף כ"א דלענין לישה גופא שייך יותר לאסור מבאפיי' אלא דאפ"ה כיון דמותר לאפות מטעמא דרשב"א שפת נאפה יפה כמו שפירש"י כאן בטעמא דב"ה מש"ה מותר נמי ללוש פת מרובה מה"ט גופא דפת נאפה יפה שהרי אין אפייה בלא לישה אלא דאכתי משכחת ליה לישה דאסורה טפי מאפייה בלישה שאינה לאפייה אלא לבשל וכמו שכתבתי בק"א:
בתוס' בד"ה דנפישא בלישה פירש"י וכו' משום דאמר רשב"א וכו' ולא נהירא חדא דא"כ וכו' עס"ה מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דף כ"א דטעמא דהפת נאפה יפה לחוד דאמר רשב"א אין להתיר לכתחילה איסור לישה ואפייה דאורייתא אי לאו משום דבלא"ה ליכא איסורא דאורייתא משום דאמרינן הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה אם כן ממילא נתיישב מה שהקשו התוס' על פירש"י דלפירושו הוי פלוגתא דב"ש וב"ה בדרשב"א ולמאי דפרישית שפיר מצינן למימר דב"ש נמי אית ליה דרשב"א אלא דאפ"ה אוסר משום דס"ל דלא אמרינן הואיל. לפ"ז יש ליישב ג"כ הך דפיתין גריצין דעיקר פלוגתייהו בהואיל ואדרבה כיון דבפיתין גריצין ליכא איסור דאורייתא מצד הלישה עצמה כיון שלש אותן כאחת ואדרבה עדיף טפי מרקיקין ועיקר איסורא אינו אלא משום טירחא דלא צריך מש"ה שרי לב"ה מטעמא דהואיל ולב"ש אסור כן נ"ל ליישב שיטת רש"י:
במשנה אף הוא אמר ג' דברים להקל מכבדין בית המטות וכו' וחכמים אוסרין לכאורה משמע דפלוגתא דר"ג וחכמים בענין כיבוד תליא בפלוגתא דר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוין כדמשמע בפרק המצניע (שבת דף צ"ה) וכן נראה מלשון רש"י כאן שכתב דטעמא דחכמים דכיבוד משום אשוויי גומות אלא שהרא"ש ז"ל כתב דר"ג גופא לא שרי אלא בית המטות דוקא אבל בבית אסור לכבד והא דאמרינן בפ' המצניע והאידנא דקי"ל כר"ש שרי על מרבץ לחודא קאי ע"ש בלשון הרא"ש שהביא מחלוקת הקדמונים בזה ועיין בס' יש"ש באריכות:
Penei Yehoshua on Beitzah 22b · Sefaria
Gilyon HaShas
רש"י ד"ה מקולס ובני מעיו חוצה לו. עיין ברש"י פסחים נג ע"א ד"ה מקולס ובדף עד ע"א ד"ה מקולס:
Gilyon HaShas on Beitzah 22b · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא אר"י על גבי גחלת אסור ע"ג חרס מותר דכבוי ליכא, ואי משום הבערה הבערה ללאו יצאה ולא הוה אב מלאכה ושרי לעשותה ביו"ט אף שלא לצורך וכמ"ש בתוס', מיהו ע"ג גחלת דאיכא משום כבוי שפיר אסור, דהא כבוי הוי אב מלאכה. ובתוס' נתנו טעם דכבוי אסור משום דכבוי לעולם אינו לצורך תיקון אוכל נפש ומש"ה שניא מהבערה, ואיני מבין למה להו זה, דמכדי טעמא דהבערה משום דאינו אב מלאכה וכמ"ש מקודם א"כ בכבוי טעם איסורו פשוט כיון דכבוי הוא אב מלאכה. מיהו ר"נ הקשה שפיר לר"ה ונימא מר מפני שמבעיר דהא ר"ה קאמר לעיל [דף כא סוף ע"ב] מי שלא הניח ע"ת אופין לו פת אחת כו' ומדליקין לו את הנר מבואר דס"ל דהבערה הוי מלאכה ואסורה ביום טוב והקשה ליה שפיר לשיטתיה לימא משום מבעיר, ומוהר"ש איידלס ז"ל נדחק בזה ללא צורך:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Beitzah 22b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Beitzah, daf 22, Amud Bet, about 423 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 14 words
Opens “מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבֵיצָה!…”
- Segment 228 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כִּנְהַרְדָּעֵי סְבִירָא לִי, דְּאָמְרִי…”
- Segment 332 words
Opens “וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין. תָּנוּ…”
- Segment 420 words
Opens “מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אִם אָמְרוּ בִּזְרִיזִין…”
- Segment 526 words
Opens “אִם אָמְרוּ בְּעֵצִים יְבֵשִׁים — יֹאמְרוּ בְּעֵצִים…”
- Segment 617 words
Opens “אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: שְׁאֵלִית אֶת…”
- Segment 742 words
Opens “אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא…”
- Segment 838 words
Opens “מִכְּדִי מִשּׁוּם דְּקָטָרַח טִרְחָא דְּלָא צְרִיךְ הוּא,…”
- Segment 922 words
Opens “מַתְנִי׳ אַף הוּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל:…”
- Segment 1012 words
Opens “גְּמָ׳ אָמַר רַב אַסִּי: מַחְלוֹקֶת לְגַמֵּר, אֲבָל…”
- Segment 1160 words
Opens “מֵיתִיבִי: אֵין מְכַבְּדִין בֵּית הַמִּטּוֹת בְּיוֹם טוֹב,…”
- Segment 1256 words
Opens “וְאֵין מַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, וְשֶׁל…”
- Segment 139 words
Opens “אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אַף בַּשַּׁבָּת מוּתָּר…”
- Segment 1414 words
Opens “אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר, אָמַר רַב…”
- Segment 1535 words
Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְעַשֵּׁן? רַב יִרְמְיָה בַּר…”
- Segment 168 words
Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה: עַל גַּבֵּי גַּחֶלֶת —…”
Sages named on this page
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Beitzah 22b · Segment 4 — “מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אִם אָמְרוּ בִּזְרִיזִין — יֹאמְרוּ…”
Original text
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבֵיצָה!
which is not so with regard to an egg. With regard to an egg laid on a Festival, the two days of Rosh HaShana are considered one long day and a single period of sanctity. It was only in deference to the dead that the Sages were lenient with regard to burial on the second day of Rosh HaShana, but with regard to all other matters, the two days of Rosh HaShana are viewed as one day and are governed by the same halakha .
אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כִּנְהַרְדָּעֵי סְבִירָא לִי, דְּאָמְרִי אַף בְּבֵיצָה. וּמַאי דַּעְתָּיךְ — דִּלְמָא מְעַבְּרִי לֵיהּ לֶאֱלוּל? הָאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא: מִימוֹת עֶזְרָא וְאֵילָךְ לֹא מָצִינוּ אֱלוּל מְעוּבָּר.
Ameimar said to him: I hold in accordance with the opinion of the Sages of Neharde’a, who state this halakha even with regard to an egg laid on the Festival and other matters, as there is no difference between the two days of Rosh HaShana and the two days of other Festivals. And what is your reasoning that you are concerned? Is it that perhaps they will extend the month of Elul and declare it a thirty-day month, which would mean that the second day of the Festival is the first of Tishrei, the true date of Rosh HaShana? But didn’t Rav Ḥinnana bar Kahana say: From the days of Ezra and onward we have not found that the month of Elul was made a full, thirty-day month, and therefore there is no cause for this concern.
וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין. תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹפִין פַּת עָבָה בְּפֶסַח, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. וְכַמָּה פַּת עָבָה — אָמַר רַב הוּנָא: טֶפַח. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּלֶחֶם הַפָּנִים, טֶפַח.
§ It is taught in the mishna: And one may not bake thick loaves on a Festival but only thin ones. The Sages taught the following baraita : Beit Shammai say that one may not bake thick bread on Passover, as it might become leavened before it has a chance to bake, whereas Beit Hillel permit it. And how much thickness renders a loaf thick bread that is permitted by Beit Hillel? Rav Huna said: It is up to a thickness of one handbreadth, as we find likewise with regard to the shewbread in the Temple, which must also be unleavened and which was one handbreadth thick.
מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אִם אָמְרוּ בִּזְרִיזִין — יֹאמְרוּ בְּשֶׁאֵינָן זְרִיזִין? אִם אָמְרוּ בְּפַת עֲמִלָה — יֹאמְרוּ בְּפַת שֶׁאֵינָהּ עֲמִלָה?
Rav Yosef strongly objects to this argument of Rav Huna: If the Sages stated this leniency with regard to the shewbread that is prepared by priests, who are vigilant about the mitzvot and ensure that the dough is not leavened, would they say the same with regard to bread that is prepared by ordinary people, who are not as vigilant? Furthermore, if they said this with regard to the shewbread, which is well-kneaded [ amela ] bread, would they say the same with regard to bread that is not as well kneaded?
אִם אָמְרוּ בְּעֵצִים יְבֵשִׁים — יֹאמְרוּ בְּעֵצִים לַחִים? אִם אָמְרוּ בַּתַּנּוּר חַם — יֹאמְרוּ בְּתַנּוּר צוֹנֵן? אִם אָמְרוּ בְּתַנּוּר שֶׁל מַתֶּכֶת — יֹאמְרוּ בְּתַנּוּר שֶׁל חֶרֶס?
Rav Yosef continues: If they stated this leniency in the case of dry wood, which was used in the Temple, as it would burn well and bake the bread quickly, would they say the same in the case of moist wood, which is what most people use to heat their ovens? Furthermore, if they said this with regard to the hot oven found in the Temple, would they say the same with regard to a standard oven, which is typically cold in comparison to that of the Temple? And lastly, if they said this with regard to the Temple’s metal oven, which warms up quickly, would they say the same with regard to the earthenware oven that most people use to bake their bread?
אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: שְׁאֵלִית אֶת רַבִּי בְּיִחוּד, וּמַנּוּ — רַב: מַאי פַּת עָבָה? פַּת מְרוּבָּה.
Rav Yirmeya bar Abba said: I asked my teacher in private, and who is this teacher? It is Rav. Rav Yirmeya asked him: What is the meaning of thick bread? Rav explained that it means a large quantity of bread, a large amount of dough prepared in a single session. The concern here is not that the bread might become leavened, but that its preparation involves unnecessary exertion on the Festival.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: שְׁאֵלִית אֶת רַבִּי בְּיִחוּד, וּמַנּוּ — רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ: מַאי פַּת עָבָה? פַּת מְרוּבָּה. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ פַּת עָבָה? מִשּׁוּם דִּנְפִישָׁא בְּלִישָׁה. אִי נָמֵי, בְּאַתְרֵיהּ דְּהַאי תַּנָּא, פַּת מְרוּבָּה — פַּת עָבָה קָרוּ לֵיהּ
Some say that Rav Yirmeya bar Abba said that Rav said: I asked this of my teacher in private; and who is Rav’s teacher? It is our holy Rabbi Yehuda HaNasi. And he explained the matter as follows: What is the meaning of thick bread? It means a large quantity of bread. And why do they call it thick bread? It is because it is greatly expanded at the time of kneading and therefore looks very thick. Alternatively, in the place where this tanna of the mishna lived, a large quantity of bread was called thick bread.
מִכְּדִי מִשּׁוּם דְּקָטָרַח טִרְחָא דְּלָא צְרִיךְ הוּא, מַאי אִרְיָא פֶּסַח? אֲפִילּוּ בִּשְׁאָר יָמִים טוֹבִים נָמֵי! אִין הָכִי נָמֵי. וְתַנָּא, בְּיוֹם טוֹב דְּפֶסַח קָאֵי. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹפִין פַּת מְרוּבָּה בְּיוֹם טוֹב, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
The Gemara asks: Now, since the prohibition here is because he exerts himself unnecessarily, then why did the baraita teach this halakha specifically with respect to Passover? The same halakha should apply with regard to the other Festivals as well. The Gemara answers: Yes, it is indeed so; the halakha is not limited to Passover. But the tanna who taught this halakha was dealing at the time with the festival of Passover and therefore mentioned this halakha in relation to that Festival, even though it applies in equal fashion to the other Festivals. The Gemara comments that this is also taught in a baraita : Beit Shammai say: One may not bake a large quantity of bread on any Festival, whereas Beit Hillel permit it.
מַתְנִי׳ אַף הוּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל: מְכַבְּדִין בֵּית הַמִּטּוֹת, וּמַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקוּלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
MISHNA: Rabban Gamliel also said three things as leniencies, in opposition to the view of most of the Sages: One may sweep the room of the couches on a Festival, i.e., the dining room, where they would recline on couches to eat, as there is no concern that by sweeping the room one might come to fill in the holes and level the ground. And one may place incense consisting of fragrant herbs on burning coals in order to perfume one’s house on a Festival. And one may prepare a whole kid goat, meaning a kid goat roasted whole, with its entrails over its head, on the night of Passover, as was the custom when they roasted the Paschal lamb in the Temple. However, the Rabbis prohibit all three practices: It is prohibited to sweep lest one come to level the ground, it is prohibited to burn incense because it does not meet the criteria of permitted food preparation, and it is prohibited to eat a kid that was roasted whole on the night of Passover because it would appear as if he were eating consecrated food outside the Temple.
גְּמָ׳ אָמַר רַב אַסִּי: מַחְלוֹקֶת לְגַמֵּר, אֲבָל לְהָרִיחַ — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.
GEMARA: Rav Asi said: The dispute with regard to incense applies only to a case where one wishes to burn the incense in order to perfume his garments. However, if he burns the incense in order to enjoy the smell, all agree that this is like other bodily pleasures, the satisfaction of which has the same status as food preparation, and it is therefore permitted.
מֵיתִיבִי: אֵין מְכַבְּדִין בֵּית הַמִּטּוֹת בְּיוֹם טוֹב, וְשֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְכַבְּדִין. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק: פְּעָמִים הַרְבֵּה נִכְנַסְתִּי אַחַר אַבָּא, לְבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְלֹא הָיוּ מְכַבְּדִין בֵּית הַמִּטּוֹת בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא מְכַבְּדִין אוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּפוֹרְסִין עֲלֵיהֶם סְדִינִין. לְמָחָר, כְּשֶׁאוֹרְחִים נִכְנָסִין, מְסַלְּקִין אֶת הַסְּדִינִין וְנִמְצָא הַבַּיִת מִתְכַּבֵּד מֵאֵלָיו. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אַף בַּשַּׁבָּת מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן.
The Gemara raises an objection against Rav Asi’s understanding of the mishna from the following Tosefta : One may not sweep the room of the couches on a Festival lest he fill in holes and level the ground, but in the house of Rabban Gamliel they did sweep, as they did not share this concern. Rabbi Eliezer bar Tzadok said: On many occasions I followed Father, Rabbi Tzadok, into Rabban Gamliel’s house, and I observed that they would not actually sweep the room of the couches on a Festival, but rather they would do the following: They would sweep the room on the eve of the Festival and spread sheets over it so that it would not become dirty, and on the following day, when the guests entered, they removed the sheets, and it turned out that the house was cleaned on its own. The other Sages said to him: If so, it is permitted to do so on Shabbat as well, and there is no dispute in that case.
וְאֵין מַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, וְשֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַנִּיחִין. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק: פְּעָמִים הַרְבֵּה נִכְנַסְתִּי אַחַר אַבָּא לְבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא מְבִיאִין עַרְדַּסְקָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וּמְעַשְּׁנִין אוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּפוֹקְקִין נִקְבֵיהֶן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. לְמָחָר, כְּשֶׁאוֹרְחִים נִכְנָסִין, פּוֹתְחִין אֶת נִקְבֵיהֶן וְנִמְצָא הַבַּיִת מִתְגַּמֵּר מֵאֵלָיו.
The Tosefta continues: Similarly, one may not place incense on burning coals on a Festival, but in the house of Rabban Gamliel they did place incense. Rabbi Eliezer bar Tzadok said: On many occasions I followed Father into Rabban Gamliel’s house, and I noticed that they would not actually place incense on burning coals on a Festival, but rather they would bring perforated coal pans [ ardaska’ot ] made of iron, filled them with fragrant smoke on the eve of the Festival, and plugged their holes on the Festival eve so that their fragrant smell would not escape. On the following day, when the guests entered, they opened the holes, releasing the smell throughout the house, and it turned out that the house was perfumed on its own.
אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אַף בַּשַּׁבָּת מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן.
The other Sages said to him: If so, it is permitted to do so on Shabbat as well. This shows that the issue was not the perfuming of clothes but rather the burning of incense for the smell in the house. It follows that the Sages prohibit the practice even when the incense is burned for the enjoyment of the smell, against the opinion of Rav Asi.
אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר, אָמַר רַב אַסִּי: מַחְלוֹקֶת לְהָרִיחַ, אֲבָל לְגַמֵּר — אָסוּר.
Rather, the Gemara retracts its previous statement and says that if this was stated, it was stated as follows: Rav Asi said that the dispute with regard to incense applies only to a case where one burns the incense in order to enjoy the smell. However, if he burns the incense in order to perfume his garments, all agree that it is prohibited.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְעַשֵּׁן? רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: אָסוּר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוּתָּר. רַב הוּנָא אָמַר: אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁמְּכַבֶּה. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְנֵימָא מָר — מִפְּנֵי שֶׁמַּבְעִיר? אֲמַר לֵיהּ: תְּחִלָּתוֹ מְכַבֶּה וְסוֹפוֹ מַבְעִיר.
A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to smoking fruit on a Festival with incense in order to enhance its aroma? Rav Yirmeya bar Abba said that Rav said: It is prohibited, as it is not included in the category of permitted food preparation. And Shmuel said: It is permitted. Rav Huna said: It is prohibited because he extinguishes some of the coals when he sprinkles the aromatic powder on them. Rav Naḥman said to him: And let the Master say that it is prohibited because he kindles the coals, as afterward the fragrant spices cause the coals to burn even more strongly; why are you not concerned about this? Rav Huna said to him: Two prohibitions are indeed violated: Its beginning involves extinguishing, and its end involves kindling.
אָמַר רַב יְהוּדָה: עַל גַּבֵּי גַּחֶלֶת — אָסוּר.
Rav Yehuda said: Sprinkling the aromatic spices on the coals themselves is in fact prohibited for the aforementioned reasons.