Commentary page
Beitzah 15a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBeitzah 15a
Beitzah 15a. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 333 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
בקשין בגדים קשין שאין מחממים מותר לישב עליהן:
נמטא בגד שקורין פלטר"א בלע"ז:
גמדא קשה כמו גמוד מסאני (פסחים דף קיא.) דבר שהוא כווץ נעשה קשה:
דנרש מקום:
שריא לישיבה שאינו מחמם:
ערדילין ראיתי בתשו' הגאונים שרגילין ללבשן תחת מנעליהן (ותולים) עליהם עור של תישים מעובדין תחת קרקעיתן וכנגד העקב של רגל יש עושין אותן של צמר וקורין אותן נמטי:
אין בהם משום כלאים דקשין הן:
צררי דפשיטי אין בהן משום כלאים בגד כלאים שצרורין בו מעות מותר לתתן בחיקו שהמעות מקשין אותו ואינו מחמם:
25 more comments on this page.
Rashi on Beitzah 15a · Sefaria
Tosafot
אלא בקשין משמע הכא דבדבר קשה אין בו משום כלאים וכן משמע ביומא (דף סט. ושם) דקאמר שהכהנים היו מקפלים בגדיהם תחת ראשיהם ופריך הא קא מתהנו מכלאים וכו' וכללא דסוגיא איתא התם כדאיתא הכא ואמר רב אשי שאני בגדי כהונה דקשין הן ותימה דאמר בערכין (דף ג:) הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא משום דכהנים הן יהיו פטורים ומשני מהו דתימא הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך אימא כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בכלל גדילים תעשה לך והני כהני הואיל ואשתרו כלאים לגבייהו אימא לא לחייבו בציצית קמ"ל דכהנים חייבין והשתא תימה מאי קאמר הואיל ואשתרו כלאים לגבייהו דשאני בגדיהם שהיו קשין לכ"נ דדוקא להציע תחתיהם דהואיל דברכים ליכא אלא איסור דרבנן להציע בקשין לא גזור ומייתי כי ההיא וכו' נמטא גמדא דנרש שריא גמדא שמתקשה מותר להציע תחתיו כן פרש"י אבל רכים אסורים כדאמר התם דלבדין אסורין מפני שהן שוע ול"נ דשריא משמע אפי' ללבוש ויש לומר דאה"נ דשריא אפילו ללבוש ואם תאמר מאי מייתי מהא גמדא דנרש וכו' והא פירש דקשין מותרין דוקא להציע תחתיו אבל ללבוש אסורין וי"ל דגבי [בבגדי כהונה] מיירי שהוא שוע טווי ונוז ואז יש בו איסור כלאים מדאורייתא וכיון שהן אסורין מן התורה א"כ אפילו קשין אסורין בלבישה ובהעלאה אבל גמדא אינו אלא דרבנן כדאמרינן בנדה (דף סא: ושם) דמדאורייתא בעינן שיהא שוע טווי ונוז והא דקאמר הלבדים אסורים מיירי דוקא דרבנן וכיון דרכים ליכא אסורא אלא דרבנן אפי' בלבישה בקשין לא גזור והני פורפוינטי"ש שקורין באשכנז דמזיל"ש שאנו לובשים דפעמים שיש בהן צמר יש לומר הואיל ואם עושין קרע קטן מוציאין אותו דרך הקריעה דחד מסרך סריך לחבירו שרי אבל אם היו משימין בהן חתיכות קטנות של בגד צמר ודאי שיהא אסור:
הכי קאמר כל שנאותין בחול וכו' ואתי לאתויי תפלין דמשלחין אותן דהא אפילו אם מניח אותן ליכא אסורא אבל לא תני לאתויי סנדל המסומר דודאי יהא אסור לשלחו דאי שרית לשלחו אתי לנעלו דאיכא איסורא בדבר זה אבל תפלין (נהי דשבת ויום טוב לאו זמן תפילין הן) מכל מקום ליכא איסורא להניחן:
היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה וכו' או יושב בבית המדרש וכו'. פרש"י דתרוייהו מיירי בערב שבת דשבת לאו זמן תפילין וכי בא בדרך ושקעה עליו חמה התירו לו להביאם לעיר הואיל ומביאם כלאחר יד ולפ"ז קשה דא"כ אמאי נקט גבי בא בדרך ושקעה ולגבי יושב בבית המדרש וקדש היום כיון דטעמא דתרוייהו שוין אמאי שני בלישניה לכ"נ ובא בדרך ושקעה מיירי בחול והואיל ושקעה חמה יש לו לסלקן וקמ"ל דלילה לאו זמן תפילין הוא ואם תאמר אי מיירי בחול אמאי אינו מביא אותם בידו וי"ל דלמא משתלפי ליה מידיה וההיא דיושב בבית המדרש נקט וקדש היום דבע"ש מיירי וקמ"ל דשבת לאו זמן תפילין הוא:
Tosafot on Beitzah 15a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
והאמר עולא וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו ופרקינן אלא האי כלאים ששנינו שמותר לשלחם ביו"ט מצעות קשות הן וכדרב הונא דאמר נמטא דנרש שריא. פי' הלבדין שעושין בגרש. אע"פ שהן כלאים מותר להשתמש בהן מפני שהן חזקים. ואין נימא נמשכת מהן: וסוגיין ערדלין וצררי דפשיטי ודבזרני אין בהן משום כלאים לפי שאין דרך חימום בכך.
אמר אביי סנדל המסומר אסור לנעלו משום מעשה שהיה ומפורש בשבת בפרק במה אשה ומותר לטלטלו מדתנינן אין משלחין אותו ביו"ט דאי ס"ד אסור לטלטלו שלוחי מיבעי למיסר.
ולא מנעל שאינו תפור אע"ג דנקיט בסיכיה פי' תפוש ביתדות.
תניא ר' יהודה אוסר (לנ"מ שלו שליחי מבעי"א) במנעל לבן כמנהג מקומו מפני שצריך ביצת הגיר ור' יוסי אוסר במנעל שחור כמנהג מקומו שהיו מצחצחין אותו באתריה דר' יוסי (בדבשהין) במקום השיער ואין צריך אלא צחצוח בלבד ובאתריה דר' יהודה בדבשרא וצריך ביצת הגיר ללבנו: ירושלמי תני אין מפרקין את המנעל מן האימוס ביו"ט אבל מפרקין בחולו של מועד מהו להעמיד חלב אם אתה אומר אף הוא חולב ומעמיד מיו"ט לחול. תני ר' חלפתא בן שאול תכשיטין אסור לשלחן עד כדין תכשיטין של זהב ואפילו תכשיטין של כסף. א"ר חזקיה טליין דקיקין הוון מתרבין בדרתיה דרבי ירמיה אתא שאול לר' זעירא א"ל לא תיאסר ולא תשתרי זה הכלל כל שנאותין משלחין אותו ביו"ט רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי להדדי תפלין ביו"ט ואמר כך פי' המשנה כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביו"ט.
אמר אביי היה בא בדרך ותפלין בראשו ושקעה חמה מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו. היה יושב במדרש ותפלין בראשו וקידש עליו היום מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו מיתיבי היה בא בדרך ותפלין בראשו וקדש עליו [היום] מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לחומה היה יושב במדרש ותפלין בראשו וקידש עליו היום [מניח ידו עליהן] עד שמגיע לבית הסמוך לבית המדרש.
ופרקינן לא קשיא הא דתני עד שמגיע לבית הסמוך לחומה ולבית הסמוך לבית המדרש מקום שמשתמרין מחמת גנבי וכ"ש מפני כלבים. והא דאמר אביי עד שמגיע לביתו בשאין שם בית סמוך לבית המדרש אלא מקום שהוא בית שימור מפני הכלבים. אבל מפני הגנבים לא מהו דתימא גנבי גופייהו לא מזלזלי בתפילי יניחם לשם קמ"ל דלא:
Rabbeinu Chananel on Beitzah 15a · Sefaria
Rashba
אלא בקשין וכדרב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא נראה מדברי רש"י ז"ל דכל שהן [קשין] אפילו שוע טווי ונוז דהוי כלאים דאורייתא שרי ואפילו בהעלאה, וכן פירש ביומא בפרק בא לו (יומא סט, א) גבי בגדי כהונה דאמרינן התם דפרחי כהונה מקפלין אותם ומניחין מתחת מראשיהם ופריך ותיפוק ליה משום כלאים ואוקמה רב אשי משום דקשין הן, ופירש הוא ז"ל שאין בהם איסור כלאים כלל אפילו לעלות עליו ללבוש. והקשה עליו רבינו תם ז"ל מדאמרינן בפרק קמא דערכין (ג, ב) ובמנחות פרק התכלת (מנחות מג, א) הכל חייבין בציצית כהנים לויים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו לא לחייבו בציצית קא משמע לן, אלמא אף בבגדי כהונה שייך כלאים ואף על פי שהם קשים אלמא כל שהוא שוע טווי ונוז אפילו בקשים אסור דבר תורה בהעלאה, אבל להציעו תחתיו שרי משום דהצעה תחתיו אינה של תורה אלא של דבריהם וכדאמרינן לעיל בסמוך, והילכך כיון דאיכא תרתי שהן קשין ועוד דאינו מעלה אותן עליו אלא מציעו תחתיו דליכא אסורא דאורייתא שרי דלא גזרו הצעה אלא ברכין משום שמא תכרך נימא על בשרו. וכשאינה שוע טווי ונוז דליכא כלאים דאורייתא אלא מדרבנן, אם קשים הם כנמטא גמדא דנרש [שרי] אפילו בהעלאה כיון דאיכא תרתי שהן קשין ועוד שאין בהם כלאים דאורייתא. סוף דבר לא העמידו דבריהם בקשין ונמטא גמדא דנרש שרי [ש]אין בהם משום כלאים דאורייתא לפי שאינן אלא שועין. [כדתנן]. הלבדין אסורין מפני שהן שועין, (כלאים פ"ט מ"ט), ונמטא היינו לבדין אלא שהלבדים הרכים אסורים אבל גמדא דנרש שהן [קשים] מותרין לגמרי. ולפי זה נראה הא דתנן בפ"ט (מ"ב) דכלאים (הבדים) [הכרים] והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, (בדים) [כרים] וכסתות רכים הם אלא שאינן שוע טווי ונוז וכיון שאינן עשויין להעלאה לא גזרו [שלא] להציען תחתיו משום שמא תכרך נימא על בשרו. ומיהא מפני שהן רכין אסורין בהעלאה ממש, ואפילו בשרו נוגע בהן אסור, וגרסינן בירושלמי גבי ההיא דכרים הדא דתימא [בריקים] אבל מלאים אסורים כלומר מפני שהן עולין מכאן ומכאן כשיושב עליהן, וכן הא דתנן התם (מ"ד) תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים מההיא טעמא נמי הוא דאין עשוין להעלאה. והא נמי דאמרינן בנדה בפרק האשה שהיא עושה צרכיה (נדה סא, ב) בגד שאבד בו כלאים אין עושים אותו מרדעת לחמור, [התם] שאני שמא מתוך שאין הכלאים ניכרין בו פעמים שיקרע כסותו ויקח ממנו טלאי (ויתפרדו) [ויתפרנו] על גבי בגדו, וכדאמרינן בפרק ב דעבודה זרה (לב, א) נודות הגוים אסירי לעשות מהן שטיחין לחמור משום שמא יבקע נודו ויחזור [ויתפרנו] על גבי נודו, אבל משום שמא תכרך נימא על בשרו לא דלא גזרו אלא בבגדים העשויים לעלייה, וכן פירש רבינו שמשון ז"ל בפירוש המשניות שלו (כלאים פ"ט מ"ב). ואם תאמר מפני מה לא העמידו משנתינו בכרים וכסתות, יש לומר ההיא פשיטא ואגב אורחיה קא משמע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע.
מותר לטלטלו מדקתני אין משלחין אותו ודוקא לצורך גופו ולצורך מקומו כדאמרינן בהדיא בפרק אשה יוצאת (שבת ס, ב). ואם תאמר אם כן פשיטא לטלטלו אסור אלא לצורך גופו ולצורך מקומו לשלחו מיבעיא, יש לומר דלשלחו נמי היינו לצורך גופו שחברו שמח ונהנה בדבר.
כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב ואם תאמר הא איכא סנדל המסומר דנאותין בו בחול ואין משלחין אותו ביום טוב, תירצו בתוספות דמשום גזירה החמירו בו טפי שלא לשלחו ביום טוב.
ושקעה עליהם חמה פירוש בערב שבת
מניח ידו עליהם פרש"י ז"ל כדי שלא יראו, ואינו מחוור דמי נימא פליגא אדרב דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור (לעיל ביצה ט, א), ומיהא אינו קשה כל כך דאיכא לתרוצי כדתרצינן לעיל (שם ד"ה תנאי) בשמעתא דאין מוליכין את הסולם. ובתוס' תירצו כדי שיהא זכור כשיגיע לביתו ויחלוץ.
Rashba on Beitzah 15a · Sefaria
Meiri
בגדים קשים שאין מחממין והם עשויים לישב עליהן אין בהם משום כלאים אפילו מדברי סופרים וכן לבדים הקשים אין בהם משום כלאים אפילו מדברי סופרים וזהו שאמרו כאן נמטא גמדא דנרש שריא ופירושו לבד קשה וכווץ העשוי בנרש וכל כיוצא בזה במסכת יומא התבאר שבגדי כהונה קשים הם ואין מחממין והתבאר במקומו שאעפ"כ אלמלא מקרא כתוב בהם שש ותכלת וידוע לנו שהשש של פשתן והתכלת של צמר היינו אוסרין להם כלאים בבגדי כהונה ובראשון של ערכין אמרו הכל חייבין בציצית כהנים לויים וישראלים והקשה פשיטא אי הני לא ליחייבי מאן מיחייב ותירץ כהנים אצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתוב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מאן דמיחייב בכלאים ליחייב בציצית והני כהני הואיל ואשתרי בכלאים לא ליחייב בציצית קמ"ל וא"כ ראוי לנו לשאול מהו שהתרנו בכאן את הקשים בכלאים אצל הכל ושם אמרו שלא הותרו אף אצל הכהנים אלמלא מקרא כתוב כן שהכלאים הותרו להם והרי מאחר שקשים הם אף לישראל מותרים תירצו חכמי הצרפתים שלא הותר הקשה בכלאים בכאן אף דברי סופרים אלא בהצעה תחתיו או דרך סמיכה שאף ברכים אינה אלא מדרבנן אבל לא דרך לבישה ואם הותרו קשין אף בדרך לבישה לא הותרו בכלאים מן התורה שהם שוע טווי ונוז אלא בכלאים שאינן מן התורה שאיסור לבישתן אף ברכין אינה אלא מדברי סופרים הא לבישה בכלאים של תורה אף בקשים אסורה ולא הותרה אלא בבגדי כהונה:
ונמצא כללו של דבר באיסור תורה שהוא שוע טווי ונוז ודרך לבישה אין בו חלוק בין קשים לרכים ולא הותרו אף מן התורה אלא בבגדי כהונה אבל כלאים דרבנן הותרה לבישתן בקשים אף מדברי סופרים וכן כלאים דאוריתא הותרה הצעתן בקשים אף מדברי סופרים שלא החמירו בהצעה אף בכלאים של תורה ובלבישה אף בכלאים דרבנן אלא ברכים וגדולי הראשונים שבקאטאלונייא"ה מתירין את הקשים אף בכלאים של תורה ואף בלבישה ולא אמרו לדעתם בגדי כהונה קשין הם אלא באבנט ולגבי כהן הדיוט הא חשן ואפוד רכין הם וללבישה הם עשויים והותרו לכהן גדול ולא לישראל וגדולי המחברים ראיתים נוטים לומר שלא היה כלאים בכל בגדי כהונה אלא באבנט אבל של כהן גדול היה חשן ואפוד של כלאים ושמא אף גדולי המחברים לא ייחסו את הכלאים לאבנט לבד אלא בבגדי כהן הדיוט שהרי חשן ואפוד מבוארים הם במקרא בשש ותכלת:
אנפליאות של בגד גס וקשה ולובשין אותם תחת מנעליהן והוא הנקרא בזו ערדילין אין בו משום כלאים אי משום שאינה לבישה אי משום שאין בו שוע טווי ונוז וכן בגד דק ורך שצרר בו מעות או זרעים והניחם בחיקו אין בו משום כלאים שאע"פ שהבגד רך המעות והזרעים מקשים אותם ואינם מחממין ומכאן התירו רבים להביא כיסים העשויים מצמר ופשתים שאין עשויות לחמום:
הלבדים אין בהם איסור כלאים מן התורה שאין בהם שוע טווי ונוז ואע"פ שבספרי הוציאוה מן המקרא קרא אסמכתא בעלמא הוא וא"כ מה שאמרו נמטא גמדא דנרש שריא ר"ל לבדין קשה העשוי בנרש פירושו אף דרך לבישה מפני שאין כאן כלאים של תורה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שהם כלאים מן התורה אע"פ שאין בהם שוע טווי ונוז וחכמי הדורות מסכימים לדעתם ונותנין טעם לדבר מפני שגמר עשייתן בכך ולא הוצרכנו לשוע טווי ונוז אלא בבגד שלא נגמרה עשייתו אלא בשלשתם ומעתה אתה מפרש נמטא גמדא דנרש שריא בהצעה תחתיו ועל הדרך שביארנו אלא שגדולי המחברים כתבו בפירוש המשנה בהפך מה שכתבו בחבוריהם לומר שהלבדין אין איסורן אלא מדברי סופרים:
שעטנז שהזכרנו כך פירושו שוע במסרק של ברזל שכל הקשה שבו נשאר בשיני המסרק והוא נשאר חלק כדמתרגמינן חלק שעיע וטווי בכישור ונוז ר"ל משזר שיהא החוט כפול לשנים וכשיהא חוט של פשתן עשוי בשלש מלאכות אלו בפני עצמו וחוט של צמר בשלש מלאכות אלו בפני עצמו ויארגם יחד הרי זה כלאים מן התורה ויש אומרים כן אף בחבור בקשר חזק ואם חסר אחת מהן אינו אלא כלאים מדברי סופרים ולדעת זה הוצרכה תורה להתיר כלאים בציצית שהרי אמרו על הציצית פתיל תכלת טווי ושזור לבן מנין אמרה תורה תן תכלת אמרה תורה תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ואין צריך לומר שהוא שוע שמא תאמר הרי אינם ארוגין הואיל ומן התורה צריך לקשרם ולחברם אותו קשר נדון כאריגה:
וי"מ שיהו שני החוטין שועים ביחד וטווים ביחד ונוזים ביחד ואין הדברים נראין שאם כן מה הוצרכה תורה להתיר כלאים בציצית והלא אינם שועים וטווים ביחד וא"ת שמאחר שקשר העליון דאוריתא הרי הם כשועים וטווים יחד הרי במסכת מנחות ל"ט א' אמרו שמע מינה קשר העליון דאוריתא דאי סלקא דעתך דרבנן מאי איצטריך לשרויי כלאים בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינו חבור אלא שמע מינה דאוריתא משמע שאם היו שתי תכיפות היה חבור אפילו כשהיינו אומרים קשר העליון דרבנן ולמה והרי אינן שועין וטווין יחד:
וי"מ מתוך כך שוע טווי כפירוש הראשון זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונוז ארוג זה עם זה שכן בלשון ארמי קורין לאריג נוז וכן יראה במשנת תשיעי של כלאים וכן עקר אלא שהם מפרשים שכן הדין אצלם אם הוא מחובר בשתי תכיפות ואתה צריך לשאול לדעתם מאי נוז פשיטא שאין כלאים אלא בחבור אבל למה שאנו מפרשים אותו באריגה למדנו שחבור הבא מצד אחר שאינו באריגה אינו כלאים מן התורה והילכך עקר הדברים כמו שכתבנו ר"ל שוע בפני עצמו וטווי כל אחד בפני עצמו ונוזים ביחד ר"ל ארוגים וכל שאינו כן אינו אלא מדברי סופרים וכן כתבוה גדולי המחברים בפי' המשנה ואע"פ שבחבוריהם כתבוה בהפך לומר שכל צד חבור בעולם אפילו דרך תפירה כלאים מן התורה לא נראה כן אלא שהם כלאים מדברי סופרים וכבר ביארנו ענינים אלו בראשון של יבמות:
במסכת נדה ס"א ב' התבאר שהבגד שנארג בו חוט של פשתן ולא נודע מקומו לא ימכרנו לגוי שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל ולא יעשנו מרדעת לחמור ואע"פ שמרדעת החמור אין בו משום כלאים כמו שאמרו תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהם משום כלאים אין הטעם במרדעת של חמור אלא מפני קשיו אבל זה שהוא בגד רך שמא ירכב הוא עליו ויתחמם בו ואם שלא במקום רכיבה שמא יקרע בגדו ויטול חתיכת אותו בגד ויתפרנה בבגדו אבל עושה ממנו תכריכין למת מצוה:
5 more comments on this page.
Meiri on Beitzah 15a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה אלא בקשין כו' מותר להציע מתחתיו כפרש"י כו' עכ"ל כצ"ל והיינו ממה שפרש"י בשמעתין שריא לישיבה כו' דמשמע להציע תחתיו לישיבה ולא ללבישה וצ"ע דביומא פרק בא לו פירש רש"י בהיפך דאין בו משום כלאים לגמרי ומותר [א] אף בלבישה וע"ש בתוספות וק"ל:
Chidushei Halachot on Beitzah 15a · Sefaria
Maharam
בגמ' לא קשיא הא דמנטרא מחמת גנבי ומחמת כלבי הא דמנמטא מחמת כלבי ולא מחמת גנבי ס"א וכן נ"ל עיקר הא דלא מנטרא לא מחמת גנבי ולא מחמת כלבי הא דמנטרא מחמת כלבי ולא מנטרא מחמת גנבי:
בתוס' ד"ה אלא בקשין משמע דבדבר קשה וכו' עד והני כהני הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו וכו' פי' בשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה לא וכן הוא בהדיא בערכין ובמנחות והכי פריך ביומא הא קא מתהנו מכלאים:
בא"ד ומייתי כי ההיא וכו' מותר להציע תחתיו פירש"י ונ"ל דצ"ל כן פירש"י:
בא"ד וא"ת מאי מייתי מהאי גמדא דנרש וכו' והא פי' דקשין מותרים דוקא להציע וכו' נ"ל דהכא בשמעתין היה יכול לפר' דקשין מותרין היינו אפי' ללבוש אלא משום דהתם ביומא גבי בגדי כהונה שהכהנים היו מקפלים אותם תחת ראשיהם וקאמר רב אשי נמי עלה שאני בגדי כהונה דקשין הן ומביא ג"כ ראייה מהאי נמטא גמדא כו' והתם ע"כ צ"ל דהא דבגדי כהונה מותרים מטעם דקשין הן היינו דוקא להציע כדי שלא תקשה לן ההיא דערכין ולכך קאמרי התוס' והא פי' דקשין מותרים דוקא להציע תחתיו וכו':
בא"ד ויש לומר דגבי וילון מיירי שהוא שוע טווי ונוז ואז יש בו איסור כלאים מדאורייתא ר"ל וה"ה גבי בגדי כהונה שהיו גם כן שוע טווי ונוז ומדברי התוס' משמע שהן מפרשים דהא דקאמר בגמ' הכא אלא בקשין ר"ל בוילון קשין ואינו מוכרח דשפיר נוכל לפרש דהשתא דמשני אלא בקשין הדר משינויא דשני לעיל אלא בוילון אלא דנוכל לאוקמי מתני' גם במלבושים ממש וק"ל:
ד"ה הכי קאמר וכו' עד אפי' מניחן ליכא איסורא וכו' מכאן משמע דאין איסור להניח תפילין ביום טוב וכל שכן בח"ה ותמיה על הפוסקים שנחלקו בדבר שלא הביאו ראייה מכאן:
Maharam on Beitzah 15a · Sefaria
Shita Mekubetzet
אלא בקשין יש מפרשים דכל שהן קשין אפילו הוו כלאים דאורייתא שרו אפילו בהעלאה. וא"ת והא אמרינן פרק קמא דערכין ובמנחות הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים. פשיטא כהנים איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרו כלאים לגבייהו כו'. דאלמא משמע דאף בבגדי כהונה אף על פי שהן קשים שייך בהו כלאים. ויש מפרשים דבגדים קשים נהי דבהצעה שרו מכל מקום בהעלאה ולבישה אסורים מדאורייתא כדאמרינן גבי מרדעת. ואף על גנ דאינה אסורה בלבישה אלא מדרבנן התם הוא משום דלא חזיא למלבוש. ומורי הרב נר"ו הקשה דהא פרק בא לו כהן גדול מוכח דבבגדי כהונה אף על פי שהן כלאים דאורייתא שרו אפילו בהעלאה כיון שהן קשין. דאיבעיא להו התם בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן או לא ולא קפיד לאיסור כלאים. ופשיט ליה מדתניא בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה מותר ליהנות בהן וכדיהיב טעמא פרק האיש מקדש לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת כלומר להפשיטם מיד אחר העבודה וכשהקדישום לב בית דין מתנה עליהן שיהו מותרים ליהנות בהן שלא בשעת עבודה. אבל לא קפיד כלל משום כלאים ואפילו לבשן שלא בשעת עבודה כדאמרינן דאין יוצאין במדינה מכלל דבמקדש שרו אפילו בלבישה ואפילו שלא בשעת עבודה. וליכא משום כלאים כיון דקשים הם וכדפרקינן התם. והאי דאמרינן התם דבמדינה אסור לאו משום כלאים קאמר אלא מעלה דרבנן הוא שעשו בבגדי קדש. ודייקא נמי דקתני אסור ולא קתני חייב. וכן כתב הרב זרחיה הלוי ז"ל. ומורי הרב נר"ו תירץ דהא דבמדינה אסור היינו טעמא דאף על גב דבגדים קשים שהן שוע טווי ונוז מותרין בלבישה לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כשאין לו ממנו הנאה לאו מלבוש הוא אלא משאוי בעלמא וכמו שנתבאר בריש יבמות. מכל מקום הנאה קצת איכא כשמתקשט בבגדי כהונה ולפיכך אסרוהו חוץ למקדש. וא"ת אם כן קשיא הא דפרק קמא דערכין ומנחות דמשמע דאף בבגדי כהונה שייך בהו כלאים. כבר תירץ מורי נר"ו דההיא סוגיא דהתם אזלא כההיא סברא דפרק בא לו דקא סלקא דעתיה מעיקרא דבבגדי כהונה איכא משום כלאים דלא הוה מסיק אדעתיה דליהוו קשין. ותדע לך דהתם בריש ערכין ומנחות אמרינן דשלא בשעת עבודה אסירי ואילו הכא אסיקנא דאפילו שלא בשעת עבודה לא אסירי. והך מסקנא עיקר משום דהוי בדוכתה. וכן כתב הרמב"ן סוף פרק שמונה שרצים דבגדי כהונה מותרין בלבישה כיון דליכא הנאה בלבישתן דקשין הן. וז"ל ז"ל ומן הטעם הזה אמרו בגדי כהונה קשין הן ונמטא גמדא דנרש לפי שאין בהם הנאה אף על פי שהוא לבוש בכלאים עד כאן. אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאפילו בגדים קשים שהן שוע טווי ונוז אסורין בלבישה מן התורה וכהנים אסורין בהן שלא בשעת עבודה. סמך הרב ז"ל על סוגית ערכין ומנחות. וכתב מורי נר"ו על דבריו הא דאמרינן ביומא דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה מיירי באותן בגדים שאינם כלאים. אבל אינו נראה כן מן הסוגיא דהא פריק התם בגדי כהונה קשין הם. ויש מפרשים דלא אמרי בגדי כהונה קשין הן ומותר ליהנות בהן ואין בהן משום כלאים אלא באבנטין של כהן הדיוט שהן ודאי קשים לחגור מתניהם. אבל חשן ואפוד רכים הן ואסורין דבר תורה והיינו ההיא דריש ערכין ומנחות.
האי נמטא גמדא דנרש פירוש לבד קשה מאד שעושין בנרש מותר בהצעה בלא חציצה. ושמעינן מינה דלבדין רכים אסורים משום כלאים וכן שנינו במסכת כלאים הלבדין יש בהם משום כלאים. ומיהו איסורן מדברי סופרים דלא מיתסר מדאורייתא אלא שוע טווי ונוז כלומר שיהא הצמר והפשתן כל אחד מהן סרוק וטווי ושזור ואחרי כן מחוברים יחדיו כמו שפירש רבינו תם ז"ל. והלבדים אינם טוויים אלא שועים. ובגדים שלנו עכשו שהם טוויים ושועין כיון שאין כל אחד מן החוטין כפול ושזור אינו כלאים מן התורה אלא מדרבנן. והיינו דאמרינן התם האי מאן דאבד חוטא דכיתנא בגלימיה ואנתקיה שרי אף על גב דלא אינתיק שפיר. ופריש טעמא משום דהוו כלאים דרבנן דלא הוו שזורין:
שנינו בפרק בתרא דכלאים ר' יוסי אומר כלים הבאים ממדינת הים אינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן מן הקנבוס. ואמרינן עלה בירושלמי הדא דתימא בראשונה שאין הפשתן מצוי בכל מקום. אבל עכשו שהוא מצוי בכל מקום צריכה. ופירש רבינו שמשון ורבינו יהודה בר יצחק ז"ל דמפני זה יש להתיר בגדים הבאים מצרפת ואינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן לתפרן בשל קנבוס מפני שהוא יותר בזול מן הפשתן וגם יותר חזק הוא לתפור. ואפילו בכלאים של תורה יש לסמוך על חזקה זו וכל שכן בזמן הזה שכל הבגדים כלאים דרבנן. אבל בארצות הללו שהפשתן בזול ורגילין לתפור בו הלוקח בגד מן הנכרי אסור ללובשו בלא בדיקה ואף על גב דכלאים דרבנן דהא אתחזק איסורא כן כתב הריטב"א ז"ל. וכתב רבינו יצחק בעל התוספת ז"ל כי אותן קוטש והליחפיש שלנו שהמכסה שלמעלה ושלמטה פשתן ובתוכם גיזי צמר והם תפורים בפשתן מותרין בין בהצעה בין בהעלאה. שאין חוט התפירה מחברן לבגד בתפירה כלל רק שהוא מחבר שני הבגדים של פשתן ומתוך כך מתהדק מה שבנתים שבין הכסוי העליון לתחתון. ואף על פי שיש תפירות באמצע אין גיזי הצמר עושין שום חבור. שאילו היתה נפתחת לא היה הצמר נדבק לבגד מחמת תחיבת חוט התפירה שבתוכן וזה נראה פחות מקשירת חבלים דבפרק במה אשה יוצאה ואין זה חבור כחבור אריגה או תפירה או קשירה. אבל אם יש בתוכן כלאים בגדים של צמר ונתחב המחט בבגד פשתן שעל גביהם ובהם שתי תכיפות אסורין הם בהעלאה ובהצעה ואפילו אם מחט התכיפה של משי או קנבוס וכל שכן אם הוא של פשתן עד כאן. וכתב הריטב"א דדברים אלו אף על פי שיהו כדין אין להתירם לעמי הארץ ולא לדרשם בפרקא עד כאן. תניא בספרי ר' חנינא בן גמליאל אומר מנין שלא יסרוק סרק של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו תלמוד לומר יחדיו מכל מקום. ופירושו שאם נוטל בגד של צמר ובגד של פשתן ונותן רצועה של עור ביניהם וקושר הצמר בראש האחד והפשתן בראש האחד ונותן גם כן רצועות משתי קצות הבגדים לקשור בהם מתניו הרי זה אסור. ואף על פי שאין הצמר והפשתן מחוברים אלא על ידי הרצועות ואינו קושר גם כן מתניו אלא ברצועות. וכך הלכתא דהא אשכחן לה להא נמי בתוספתא ולא אשכחן מאן דפליג עלה. ולא עוד אלא שבמסכת כלאים נשנית סתם. ואלא מיהו אין לאסור מכאן אותן קוטש והאליחפיש דבקוטש והאליחפיש הללו אין הצמר עושה שם חבור גמור עם הפשתן ואפילו על ידי דבר אחר מה שאין כן בהאי חגורה דגרסינן בספרי ובתוספתא. אבל מכל מקום ראוי להחמיר. ואותן בגדים של צמר שאנו לובשין ובתוכן עורות שפנים תפורין בפשתן אף על פי שחוט התפירה מדביק הבגד עם העור כיון שאינו מחבר הפשתן עם הצמר מותר ואפילו לר' חנינא בן גמליאל ואפילו בכלאים דאורייתא וכל שכן בבגדים שלנו שהם כלאים דרבנן וכן כתבו רבני צרפת ז"ל. וכן המנהג במקומותינו. ואותם שנוהגין לתת קורדוניש של פשתן בבגדי צמר אסור הוא להם דכיון שתוחב הקורדוניש בתוך הבגד ואחר כך קושר שני ראשי הקורדון הרי עושה חבור בהם. וכן בקורדון של כובע הנקרא שומריר צריך ליזהר שלא יהא של פשתן. אבל חוטין של פשתן שתולין במכנסי הנשים לאחוז בהם ראשי בתי השוקים כיון שאין עושין בהם אלא עניבה בלבד מותרין. ואף על פי כן ראוי שלא לעשות כן מפני מראית העין או שמא יבא לקשור לפעמים קשר שהוא כעין שתי תכיפות. כן כתב הריטב"א ז"ל.
אמר רב ערדילין אין בהם משום כלאים פירש רש"י ז"ל בשם תשובת הגאונים ז"ל שרגילין ללובשן תחת מנעליהם ונועלין עליהם עור של תישין מעובדין וכנגד העקב. ויש עושין אותו של צמר וקורין אותו נמטא וקשה הוא עד כאן. וכתב הריטב"א ז"ל כללו של דבר הוא כעין תחתית מנעל שעושין אותו מבגד קשה תחת פרסת הרגל והמנעל ואוירו עד העקב. אבל קאלסוניס של בגד רך ודאי יש בהם משום כלאים. וכן אין נותנין במנעל של עור מבפנים בגד רך של כלאים שהוא מחמם. ואפילו של לבדים דלדידהו נמי איכא איסורא דרבנן עד כאן לשונו.
ומותר לטלטלו פירש רש"י ז"ל דכלי הוא עד כאן. פירוש לפי דתורת כלי עליו. ואף על גב דהוה ליה ככלי שמלאכתו לאיסור מאחר שאינו מותר להשתמש בו במה שהוא מיוחד דהיינו לנעלו מכל מקום מותר הוא לצורך גופו ולצורך מקומו כן כתב מורי נר"ו. וכתב הרשב"א ז"ל דאין משלחין דקתני היינו לצורך גופו שחברו שמח ונהנה בדבר. שאם אין אתה אומר כן פשיטא דאסור לשלחו שהרי אפילו לטלטלו אסור שלא לצורך גופו ולצורך מקומו. ומורי הרב נר"ו הקשה דאם כן ליתני נמי שאין משלחין כלים שמלאכתן לאיסור דהא דייק אביי דמשום הכי איצטריך למיתני סנדל המסומר שאין משלחין אותו משום דשרי לטלטוליה לצורך גופו ולצורך מקומו. ואם כן ליתני נמי הנך שאין משלחין אותן ואף על פי שמותרין לטלטלם לצורך גופן וצורך מקומן. ותירץ נר"ו דסנדל איצטריך ליה. סלקא דעתך אמינא כיון דמלאכתו להתר אלא שחכמים גזרו ואסרוהו משום מעשה שהיה אימא לישתרי לשדוריה ביום טוב קא משמע לן. ובודאי אם היה אסור לטלטלו לצורך גופו לא איצטריך ליה למימר שאין משלחין אותו ביום טוב שאם אינן מטלטלו האיך ישלחנו והיינו דיוקיה דאביי. עד כאן.
ור' יוסי אוסר בשחור פירוש מדלא קתני אף בשחור משמע דלבן מותר ולא פליגי דבאתריה דרבי יוסי נועלין לבן ובאתריה דרבי יהודה לא נועלין אלא שחור ורבי יהודה ורבי יוסי לא פליגי. ובשחור מפני שצריך לצחצחו דבאתריה דר' יהודה אינו צריך צחצוח משום דצד הבשר כלפי פנים ומצד השער היו משחירין אותו והצבע תופס ביפה ולא נקלפות ואינו צריך צחצוח. אבל באתריה דרבי יוסי צד השער כלפי פנים ומצד הבשר היו משחירין אותו ואין הצבע תופס בו בשוה מפני בשר העור ונראה כקליפות קליפות עד שמצחצחין אותו ולא היו נועלין אותו בלא צחצוח. ומכל מקום שמעינן מהכא דדרך הכל לנעול מנעלים שחורים. ובמנעלים לבנים היה המנהג איכא אתרי דנהיגי ואתרי דלא נהיגי. ואילו התם במסכת תענית משמע גבי עובדא דר' יהודה דאתחזי ליה אליהו ואמר ליה איכא אינשי בהאי שוקא וכו' ואחזי ליה ההוא גברא במסאני אוכמי כו' ואמר ליה מאי שנא דסיימת מסאני אוכמי. פירוש משום דלא הוו רגילים בשחורים אלא חסידים ואנשי מעשה וסברי דגברא יהירא הוא. וכן נמי במסכת בבא קמא בעובדא דאלעזר זעירא דחזיה דסיים מסאני אוכמי ואמרו גברא יהירא הוא וחבשוהו דאלמא משמע מהכא דלא היו רגילי אלא חסידים ואנשי מעשה. ותירץ רבינו תם ז"ל כי ההפרש בין החסידים ושאר בני אדם היו ברצועות כי של החסידים היו שחורות להתאבל על ירושלים ושאר כל אדם לבנים. ודרך הנכרים היה בשחורות והיינו ההיא דמסכת תענית שלא יכירוהו שהיה יהודי ויבטל הגזרה כדאיתא התם. ולפיכך אמרו דאפילו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור לתת שחורות כדרך הנכרים ודוקא בשעת השמד. ויש מפרשים דדוקא באתריה דר' יהודה הוו רגילין בשחורים כולם ובאתריה דר' יוסי בין לבנים בין שחורים כדפרישנא. אבל באתרא דלא נהיגי שחורים אלא לבנים דוקא לבנים ולא שחורים והיינו ההיא דמסכת תענית ומסכת בבא קמא דהוו רגילין בלבנים ומיחזי להו כיוהרא כיון דמסיימי אוכמי כדרך הנכרים כן נראה לי. ועכשיו במקומותינו בגליל הזה רגילין כולן בשחורים ולא בלבנים והנכרים בין שחורים בין לבנים. וכיון שכן הנועל לבנים נקרא יהיר ולא עוד אלא שעובר אלאו דלא תעשה כמעשיהם כיון שכולם רגילין בשחורים. ומצוה לגעור בו ואם לא חזר בו מותר לנדותו כן נראה לי.
הכי קאמר כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב ופירש רש"י ז"ל דהא דקתני ביום טוב לאו אנאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דלבתריה עד כאן. ונמצא שהוא לא גריס במתניתין אלא כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו ותו לא. ואית ספרי דגרסי משלחין אותו ביום טוב ולא נהיר. וא"ת והא איכא סנדל המסומר דנאותין בו בחול ואין משלחין אותו ביום טוב. ותירצו דלסנדל החמירו יותר משום מעשה שהיה. פירוש לפירושם אף על פי שכלים האסורים ביום טוב כגון תפילין משלחין. וכן פירשו הם ז"ל דתפילין אסור להניחם ביום טוב ולא כמו שפירש רש"י ז"ל. והקשה מורי נר"ו דאם כן מפני מה הוצרכו להתיר תפילין אפילו דברים האסורים ביום טוב נמי שרי. ואינה קושיא בעיני דמכל מקום צורך היום קצת שהוא שמח לקבלם במתנה לפי שיהנה מהם אחר יום טוב וכן פירשו בתוספות. אי נמי כגון להתלמד בהם להלכותיהם. ורש"י ז"ל נשמר מן הקושיא ופירש דשאני תפילין דאי נמי לביש ומנח להו ביום טוב ליכא איסורא. אבל בסנדל המסומר איכא איסורא הלכך אין משלחין אותו ביום טוב משום דאיכא למיחש דמאן דחזי אמר מדשרו רבנן לשלחו שמע מינה דמותר לנועלו. וכתב מורי נר"ו דלפי פירושו ז"ל הכי קאמר: כל שנאותין בחול כלומר שעיקר תשמישו בחול וביום טוב אין רגילין להשתמש בו ולא מחמת איסור אלא שאין רגילין בו ביום טוב כגון תפילין משלחין אותו ביום טוב. אבל כל דבר שתשמישו אסור ביום טוב כגון סנדל המסומר וכל שכן כלי שמלאכתו לאיסור אף על פי שנאותין ממנו בחול אסור לשלחו ביום טוב. ומתניתין לא בא לרבות אלא תפילין וכל דדמי ליה דליכא איסורא אם משתמש בהו ביום טוב בגו ביתיה. וכתב הריטב"א ז"ל והלכך תכשיטין וטבעות המותרין ללבוש ביום טוב בבית משלחין אותן. ובירושלמי איכא פלוגתא בהא מלתא אם משלחין תכשיטין של כסף וזהב או לא. ואסיקנא אמר ר' זעירא לא תאסור ולא תשרי.
אמר אביי תפילין כו' ושקעה עליו חמה. פירש רש"י ז"ל כגון שבא בערב שבת. וא"ת אם כן אמאי לא נקט וקדש עליו היום כדקאמר בסיפא וכדתני במתניתא. וי"ל דאורחא דמילתא נקט לפי שההולך בדרך שהוא במקום מגולה רואה שקיעת החמה מה שאין כן כשהוא בעיר. ובמתניתא דבסמוך לא דק כולי האי כאביי דהוא אימורא דדייק בלישניה. ויש מפרשים דמשום הכי נקט ושקעה עליו חמה משום דמיירי בחול וסבירא ליה לאביי דלילה לאו זמן תפילין ומשום הכי מניח ידו עליהם מפני הרואין אי נמי להכר בעלמא שאין הנחתן למצוה אלא לשמירה בעלמא. ולא קיימא לן כאביי דהא קיימא לן דלילה זמן תפילין הוא והלכה ואין מורים כן כדאיתא בפרק הקומץ רבה ואין צריך להניח ידו עליהן. אלא דקשיא לי דאם איתא דבחול הוה היה לו לחולצן ולא יצטרך להניח ידו עליהן. ואיפשר דמתירא שיתעכב הרבה בחליצתן וילך בלילה כן נראה לי. לא צריכא דמינטרא מחמת כלבי ולא מינטרא מחמת גנבי כך היא גרסתו של רש"י ז"ל. פירוש דהואיל ולא מינטרן מחמת גנבי מאחר שהן בראשו יוליכם עד ביתו ולא גזרו עליו להניחן שם. ואידך דהמוצא תפילין דמכניסן זוג זוג בדלא מינטרין לא מחמת כלבי ולא מחמת גנבי. אבל אי מינטרין אפילו מחמת כלבי בלחוד לא יזיזם ממקומם כיון דרובא דגנבי ישראל נינהו. אבל בתפילין שבראשו אשמעינן אביי אף על גב דרובה דגנבי ישראל נינהו מוליכן עד מקום המשתמר. ואית ספרי דגרסי הא דמינטרן מחמת גנבי והא דמינטרן מחמת כלבי ולא מחמת גנבי. ויש מפרשין דלגרסא זו לברייתא דקתני לבית הסמוך לחומה בעי לפרוקה אליבא דאביי דאמר עד ביתו דההיא דאביי מיירי שעומד בבית המדרש דמנטרן מחמת כלבי ולא מחמת גנבי וכיון דמונחין בראשו מוליכן עד ביתו אם לא ימצא מקום המשתמר אפילו מחמת גנבי. ואם אינן מונחין בראשו מניחן שם כיון דמינטרן מחמת כלבי מיהת. וברייתא דקתני בבית הסמוך לחומה מיירי בדמינטרן שם אפילו מחמת גנבי. והכל עולה לענין אחד דהא מודה אביי דאם אינן מונחין בראשו מניחן שם כיון דמינטרן מחמת כלבי והיינו הא דהמוצא תפילין. וכיון שכן לענין הפסק המוצא תפילין בשבת בדרך אי מינטרן מחמת כלבי מניחן שם אפילו לא מינטרן מחמת גנבי. ואי לא מינטרן מחמת כלבי מכניסן זוג זוג. ואם היו מונחין בראשו אפילו מינטרן מחמת כלבי לא יחלצם עד שיניחם במקום המשתמר אפילו מחמת גנבי והיינו עד ביתו כיון שאינו יכול להניחם בבית הסמוך לחומה. ולא מנח להו בדוכתא אחרינא אפילו יהא מקום המשתמר דכיון דטרח ליטרח עד ביתו. וכן דעת הרא"ה ז"ל.
10 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Beitzah 15a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמרא רבי יהודה מתיר בשחור עיין בב"ק דף נט ע"ב תוס' ד"ה דהוה סיים:
Gilyon HaShas on Beitzah 15a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Beitzah, daf 15, Amud Aleph, about 333 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 116 words
Opens “אֶלָּא בְּקָשִׁין, וְכִי הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא…”
- Segment 241 words
Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: עַרְדָּלִין — אֵין בָּהֶן…”
- Segment 312 words
Opens “אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסוּמָּר. סַנְדָּל הַמְסוּמָּר מַאי…”
- Segment 430 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: סַנְדָּל הַמְסוּמָּר אָסוּר לְנׇעֳלוֹ וּמוּתָּר…”
- Segment 512 words
Opens “וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר. פְּשִׁיטָא! לֹא נִצְרְכָא,…”
- Segment 625 words
Opens “רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא מִנְעָל לָבָן.…”
- Segment 718 words
Opens “וְלָא פְּלִיגִי. מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי…”
- Segment 841 words
Opens “זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב.…”
- Segment 940 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: תְּפִלִּין, הוֹאִיל וַאֲתוֹ לְיָדָן, נֵימָא…”
- Segment 1040 words
Opens “מֵתִיב רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָיָה…”
- Segment 117 words
Opens “לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִנַּטְרָא, הָא דְּלָא מִנַּטְרָא.…”
- Segment 1218 words
Opens “אִי דְּלָא מִנַּטְרָא, מַאי אִירְיָא בְּרֹאשׁוֹ? אֲפִילּוּ…”
- Segment 1318 words
Opens “לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמִנַּטְרָא מֵחֲמַת גַּנָּבֵי…”
- Segment 1412 words
Opens “מַהוּ דְּתֵימָא: רוֹב לִסְטִים יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ וְלָא…”
- Segment 153 words
Opens “הֲדַרַן עֲלָךְ בֵּיצָה…”
Sages named on this page
- Rav Huna bar Rav Yehoshua · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Huna bar Rav Yehoshua was a fourth-generation Amora, a close student of Abaye and Rava, known for his erudition, medical understanding,…
Source: Beitzah 15a · Segment 1 — “…וְכִי הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַאי…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Beitzah 15a · Segment 4 — “אָמַר אַבָּיֵי: סַנְדָּל הַמְסוּמָּר אָסוּר לְנׇעֳלוֹ וּמוּתָּר לְטַלְטְלוֹ. אָסוּר…”
Original text
אֶלָּא בְּקָשִׁין, וְכִי הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַאי נַמְטָא גַּמְדָּא דְּנַרֶשׁ — שַׁרְיָא.
Rather, it is referring to hard clothes, upon which it is permitted to sit even if they are a mixture of wool and linen. And this is in accordance with the opinion that Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: With regard to this hard felt [ namta ] material produced in the town of Neresh, it is permitted to sit or recline on it, and one need not be concerned about the fact that it is a mixture of wool and linen.
אָמַר רַב פָּפָּא: עַרְדָּלִין — אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. אָמַר רָבָא: הָנֵי צְרָרֵי דִּפְשִׁיטֵי — אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, דְּבִזְרָנֵי — יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ.
Rav Pappa said: With regard to felt socks [ ardalayin ], there is no prohibition of diverse kinds regarding them, as they are hard. Rava said: These bundles for coins, comprised of hard fabric or felt, there is no prohibition of diverse kinds with regard to them. However, with regard to pouches for holding seeds, there is a prohibition of diverse kinds with regard to them, as they are larger and softer than both felt socks and hard bundles for coins. Rav Ashi said: Both this and that have no prohibition of diverse kinds with regard to them because using these items is not the usual manner of keeping warm. Even if these objects are placed close to one’s skin, this is not the usual way of wearing clothes and warming oneself, and therefore they are permitted.
אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסוּמָּר. סַנְדָּל הַמְסוּמָּר מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה.
§ The mishna taught: However, one may not send a spiked sandal on a Festival. The Gemara asks: A spiked sandal, what is the reason that it may not be worn? The Gemara answers: It is due to an incident that occurred. A great tragedy resulted when people wore spiked sandals on Shabbat, which led the Sages to decree that these sandals may not be worn on a Shabbat or Festival.
אָמַר אַבָּיֵי: סַנְדָּל הַמְסוּמָּר אָסוּר לְנׇעֳלוֹ וּמוּתָּר לְטַלְטְלוֹ. אָסוּר לְנׇעֳלוֹ — מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, וּמוּתָּר לְטַלְטְלוֹ — מִדְּקָתָנֵי: ״אֵין מְשַׁלְּחִין״, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָסוּר לְטַלְטְלוֹ, הַשְׁתָּא לְטַלְטוֹלֵי אָסוּר, מְשַׁלְּחִין מִבַּעְיָא?
Abaye said: With regard to a spiked sandal, it is prohibited to wear it on Shabbat, but it is permitted to move it. He clarifies: It is prohibited to wear a spiked sandal, due to the incident that occurred. And it is permitted to move it, from the fact that the mishna teaches: One may not send. For if it enters your mind that it is prohibited even to move a spiked sandal, now consider: If it were prohibited to move it, is the mishna required to state that one may send it? Rather, it must certainly be permitted to move a spiked sandal inside the house, despite the fact that one may not wear it.
וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר. פְּשִׁיטָא! לֹא נִצְרְכָא, דְּאַף עַל גַּב דְּנָקֵיט בְּסִיכֵּי.
The mishna further teaches: Nor may one send an unsewn shoe on a Festival. The Gemara asks: This is obvious, as these shoes are unfit for wearing. The Gemara answers: This statement was necessary only to teach that although the shoe is attached with pins and can be worn, it may not be sent on a Festival. Since it is not properly sewn, it is not usually worn.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא מִנְעָל לָבָן. תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בְּשָׁחוֹר, וְאוֹסֵר בְּלָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ בֵּיצַת הַגִּיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בַּשָּׁחוֹר, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְצַחְצְחוֹ.
The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: One may not even send a white shoe. It is taught in a baraita : Rabbi Yehuda permits the sending of a black shoe but prohibits the sending of a white one because a white one requires a lump of chalk to color it properly. Rabbi Yosei prohibits the sending of a black shoe because one needs to polish it.
וְלָא פְּלִיגִי. מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. בְּאַתְרֵיהּ דְּמָר — בִּשְׂרָא לְתַחַת, בְּאַתְרֵיהּ דְּמָר — בִּשְׂרָא לְעֵיל.
The Gemara comments: And they do not disagree with regard to the halakha , as this Sage ruled in accordance with the custom of his locale, and this Sage ruled differently, in accordance with the custom of his locale. In the place of this Sage, Rabbi Yehuda, the leather was made so that the side of the hide facing the flesh is on the underneath, facing the inside of the shoe, and therefore it does not require polishing; whereas in the place of that Sage, Rabbi Yosei, the leather was made so that side of the hide facing the flesh is above, facing the outside of the shoe. That side is often cracked and uneven and requires smoothing and polishing.
זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב. רַב שֵׁשֶׁת שְׁרָא לְהוּ לְרַבָּנַן לְשַׁדּוֹרֵי תְּפִלִּין בְּיוֹמָא טָבָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא אֲנַן תְּנַן, כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב — מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ! הָכִי קָאָמַר: כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּחוֹל — מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב.
§ The mishna taught that this is the general principle: With regard to any article that one may use on a Festival, one may send it. The Gemara relates: Rav Sheshet permitted the Sages to send phylacteries on a Festival. Abaye said to him: But didn’t we learn in the mishna: With regard to any article that one may use on a Festival, one may send it? Phylacteries are not worn on Festivals. The Gemara answers: This is what the mishna is saying: With regard to any article that one may use on a weekday, one may send it on a Festival.
אָמַר אַבָּיֵי: תְּפִלִּין, הוֹאִיל וַאֲתוֹ לְיָדָן, נֵימָא בְּהוּ מִילְּתָא: הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וְשָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְקִדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ.
Abaye said: With regard to phylacteries, since this topic has come before us in the previous discussion, let us say a novel matter about it: If someone was coming on the road on the eve of a Shabbat or Festival, and he had phylacteries on his head, as the practice then was to don phylacteries the entire day, but not at night, and the sun set before he arrived at his destination, signaling the beginning of the Shabbat or Festival, when phylacteries may not be worn or even moved, he places his hand upon them to cover them so that people will not see them until he reaches his house, at which point he removes them. If he was sitting in the study hall with phylacteries on his head, and the day of Shabbat or the Festival was sanctified, for which he was unprepared, he places his hand upon them until he reaches his house.
מֵתִיב רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְקִדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵית הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה. הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְקִדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.
Rav Huna, son of Rav Ika, raised an objection from the following teaching: If one was coming on the road with phylacteries on his head, and the day was sanctified before he arrived at his destination, he places his hand upon them until he reaches the house nearest the wall, where he removes them and leaves them there. If he was sitting in the study hall, outside the city, and the day was sanctified, for which he was unprepared, he places his hand upon them until he reaches a house that is near the study hall, where there are people who can guard the phylacteries. This shows that one may not bring phylacteries all the way to his house, but only to the nearest place within the city boundary.
לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִנַּטְרָא, הָא דְּלָא מִנַּטְרָא.
The Gemara answers: This is not difficult. This baraita , which teaches that one places the phylacteries in the house nearest the wall, is referring to a case where the phylacteries can be safeguarded there, whereas that baraita , which states that he may bring them all the way to his house, deals with a situation where they are not safeguarded in the nearest house.
אִי דְּלָא מִנַּטְרָא, מַאי אִירְיָא בְּרֹאשׁוֹ? אֲפִילּוּ מַחֲתָן בְּאַרְעָא נָמֵי, דְּהָא תְּנַן: הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין — מַכְנִיסָן זוּג זוּג!
The Gemara challenges this: If the baraita is dealing with a case where the phylacteries are not safeguarded, why discuss specifically the case of phylacteries that were on his head? Even if one was not donning them but found them placed on the ground, he should also be required to don them and bring them to the house, for didn’t we learn in a mishna ( Eiruvin 95a): One who finds phylacteries lying in a field outside of the city on Shabbat should don them and bring them into the city one pair at a time?
לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמִנַּטְרָא מֵחֲמַת גַּנָּבֵי וּמֵחֲמַת כַּלְבֵי. הָא — דְּמִנַּטְרָא מֵחֲמַת כַּלְבֵי וְלָא מִנַּטְרָא מֵחֲמַת גַּנָּבֵי.
The Gemara answers: This is not difficult. This baraita , where it was taught that one need not don the phylacteries if they were not already on his head, is referring to a situation where they are safeguarded from thieves and also from dogs. That mishna, which stated that even if one found them on the ground, he must put them on and bring them into the city, is referring to a case where they are safeguarded from dogs but are not safeguarded from thieves.
מַהוּ דְּתֵימָא: רוֹב לִסְטִים יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ וְלָא מְזַלְזְלִי בְּהוּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
The Gemara clarifies the novel element of the mishna’s ruling. Lest you say: Since most thieves [ listim ] are Jews, who would not treat phylacteries with contempt, one should not be allowed to carry them because there is no danger that they will be desecrated if they are left in their place, the mishna teaches us that the halakha takes the minority of cases into account. It is therefore appropriate to don the phylacteries and bring them into the city.
הֲדַרַן עֲלָךְ בֵּיצָה