Commentary page
Beitzah 10a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBeitzah 10a
Beitzah 10a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 472 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
אבל היכא דליכא דקר נעוץ לא והא נמי להא דמיא דלמא ממליך ואשתכח דטלטלה בכדי דכיון דממליך בטלה לה הזמנה למפרע:
אלא כיון דמוקצה הוא כיון דאינו אסור אלא משום מוקצה בהזמנה בעלמא סגי:
את העלי דף עב וכבד וכותשין בו חטים לטרגיס וטיסני והוי מלאכתו לאיסור וקא סברי ב"ש אסור לטלטלו ואפי' לצורך גופו שצריך לגוף הכלי למלאכה המותרת היום:
תורת כלי עליו ואף על פי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו:
אין נותנין את העור שהופשט ביום טוב:
לפני הדורסן לא ישטחנו במקום דריסת הרגלים שזהו צורך עבוד שמתעבד ע"י הדריסה:
ובית הלל מתירין קס"ד משום שמחת יום טוב דאי לא שרית ליה לא שחיט:
למזגא עליה כן היתה ישיבתם שוטחין בגדים על גבי הקרקע ונסמכין ויושבין על ברכיהן כפופין כדאמרינן בפסחים (דף קח.) הוה זגינן אברכי דהדדי ונמצאת שטיחתו צורך י"ט:
20 more comments on this page.
Rashi on Beitzah 10a · Sefaria
Tosafot
ב"ש אומרים והוא שחשב עליו וכו' וב"ה אומרים אף משימות המת וקא סלקא דעתך דמיירי בכלים דלמפרע וה"ה דפליגי כשנפתח אחד מהם ובכלים דלמפרע והא דקאמר לעיל נפתח אחד מהם הוא טמא והן טהורין ולא פליגי ב"ש מיירי בכלים הבאים אחר כן שם ותימה אדפליגי בחשב ליפלגו בנפתח ובכלים דלמפרע וי"ל דנקט חשב משום רבותא דב"ה דאפי' במחשבה דעלמא פליגי דמועיל להציל כל הפתחים אחרים אבל תימה לב"ה דאית להו ברירה היכי משכחת כשמת בבית ולו פתחים הרבה דכולן טמאים הא איכא למימר לבסוף כשמוציאין בההוא פתח הוברר הדבר מתחלה דסופו לצאת דרך שם וי"ל כגון שעשאו פתח חדש והוציאו המת דלא שייך ברירה א"נ מיירי דנשאר המת במקומו:
Tosafot on Beitzah 10a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
וב"ה אוסרין ופריק ר' יוחנן מוחלפת השיטה כלומר הפוך דברי ב"ש לב"ה ודברי ב"ה לב"ש. ודחינן ודלמא שאני התם דאיכא דקר נעוץ וכו'. על זה הדרך השמועה כלה ופשוטה היא:
פיסקא בש"א לא יטול אלא א"כ נענע מבע"י כו'.
אוקמה רב חנן בבריכה ראשונה פירוש באפרוחין חדשין שלא הולידו בזה השובך אלא בריכה אחת והן הן שבשובך. ואין שם אפרוחין זולתן. ב"ש סברי אם לא יכנס בשובכו מעיו"ט ויעמד עליו חיישינן שמא כשיבא ביו"ט ליטול האפרוחין יראה השובך שאין בו יונים הרבה ויתירא ליטול מהם שמא כיון שלא ימצאו במי יצטוותו יברחו הנשארים ואם לא ינענע מקרי ואמר זה וזה אני נוטל ומתנחם ולא יטול ונמצא בטל בשמחת יו"ט אלא אם יבא ויראה וינענע ויעשה מעשה ודאי ביו"ט אינו מתנחם. וב"ה כולי האי לא חיישינן אלא באומר זה וזה אני נוטל. אע"פ שלא עיין האפרוחים אלא אמר מעיו"ט מזה השובך אני נוטל מחר אותם שיטול ביו"ט נתברר הדבר כי הן הן שהזכיר מעיו"ט.
וכי תימא ב"ה לית להו ברירה והתנן באהלות פ"ז המת בבית ולו פתחין הרבה כולן טמאין.
נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורין חישב להוציאו באחד מהן כו'.
עד ובה"א אף משימות המת פירוש אלו הפתחים יש מהן שלהן כגון זיזין מבחוץ והמת בבית ומאהילין הזיזין שהן מחוץ הפתח על בני אדם או על כלים כולן טמאין שאין לך פתח [שאינו עשוי] לבא ולצאת וקיי"ל שכל פתח העומד להפתח כפתוח דמי. ואינו חוצץ בפני הטומאה אלא דבר הסותם לגמרי ותנן בפרק כיצד צולין מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ. ואסיקנא אגף עצמו בשערי עזרה כלפנים בשערי ירושלים כלחוץ מפני שמצורעין מגינין תחתיהן בחמה ובגשמים ואם נפתח אחד מהם נשארה סתימת הפתחים האחרים סתימה לגמרי וחוצצת וכל מי שתחת הזיזין שלהם טהור הוא. ולא תימא דלא מטהרי שאר פתחין עד שפתח אחד מהן אלא אפילו לא פתח אלא חישב לפותחו בלבד טהרו שאר הפתחין. מיהו בש"א צריך לחשב קודם שימות המת. ובה"א אף משימות המת אם יחשוב דיו דייקינן מינה כיון דאמרי' ב"ה אף משימות המת דיו כלומר משעה שמת המת בבית כל מה שהיה תחת הזיזין ותחת האגף שעל כל הפתחין בין אדם ובין כלים טהורין דכיון דחישב עכשיו לפתוח הפתח פלוני הוא טמא וכולן טהורין. ונתברר אחר שהסכים עכשיו לפותחו כאלו הוי פתוח מקודם לכן. והנה יש לב"ה ברירה. ופרקינן לעולם לית להו ברירה ומשנתנו זו האתמר עלה אמר רבה לטהר את כל הבא תחת האגף ותחת הזיז שעל הפתחין מאחרי שחישב אבל מה שהיה למפרע לא אלא כל מה שהיה מקודם תחת האגף ותחת כל הפתחין טמאין ואע"ג דלענין שבת שנינו איסקופה משמשת ב' רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים נעול כלחוץ הכא לענין טומאה לא אלא כיון שעומד ליפתח כפתוח דמי ר' אבא אמר למפרע ואית ליה ברירה.
והכא היינו טעמא דב"ה שצריך לומר זה וזה.
Rabbeinu Chananel on Beitzah 10a · Sefaria
Rashba
בית שמאי אומרים אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר כו', ודילמא עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם דאיכא דקר נעוץ אבל הכא לא. דהוה ליה מוקצה, ואפילו לרב נחמן דאמר בריש פרקין דלית להו לבית שמאי מוקצה במוקצה כי האי מודו דחמיר טפי דאדם מיחד לו מקום (בנסר) [כמסר] הגדול (וביתד) [וכיתד] של מחרישה וכדמשמע בריש פרק כל הכלים (שבת קכג, א ע"ש).
הכי גרסינן בספרים שלנו בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין בי"ט וכו' ורמינהי השוחט חיה ועוף ביום טוב וכו' בשלמא בית שמאי אבית שמאי לא קשיא התם דאיכא דקר נעוץ הכא לא אלא בית הלל אבית הלל קשיא אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה. ותו לא, ויש להפך לפי גרסא זו א' מהן, ויש מי שפירש דמהפכינן הא דתריסי חנויות משום דתנינן בבחירתא (עדיות פ"ד מ"ב) הא דהשוחט בקולי בית שמאי וחומרי בית הלל וכל מה דתנינן בבחירתא דוקא. אבל רבינו תם ז"ל פירש דהך דהשוחט מפכינן, דאי מפכינן הך דתריסין אם כן רבה ורב יוסף דאיירי לעיל (ביצה ז, ב) בשחוט חפור וכסה וכו' אליבא דבית שמאי איירי, ועוד לרב יוסף דאמר כיצד אומר לו לך חפור שחוט וכסה ולא חיישינן לאימלוכי אי לבית שמאי הא בית שמאי ודאי חיישי לאמלוכי גבי מחלוקת בבריכה ראשונה וגבי אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה ואין מוליכין תבלין ומדוך אצל מדוכה (לקמן ביצה יא, א), אבל אי מפכינן ההיא דהשוחט לא תיקשי מידי דרבה דאמר שחוט חפור וכסה דחייש לאמלוכי אליבא דבית הלל, ואף על גב דבית הלל לא חיישי בהני לאמלוכי משום דגבי הני הוא דליכא למיחש בהו לאמלוכי משום דהא לא עביד איסורא לגמרי אלא משום טורח יום טוב אבל כסוי עפר אי ממליך ולא שחיט נמצא שטלטל עפר שלא לצורך ולא דמי מוקצה דעפר למוקצה דיונים דהא ביונים בזה ובזה אני נוטל סגי ובעפר לא סגי, ועוד דכי פריך לעיל ולכסייה בדקר נעוץ פריך אליבא דבית שמאי דהא משמע דארישא דכוי אין שוחטין אותו ביום טוב קאי כדכתבינן לעיל (ד"ה הא דאקשינן) אבל אי מפכינן ההיא דהשוחט אתי שפיר דפריך אליבא דבית הלל, ועוד דאי הא דהשוחט כדקיימא קיימא אצטרכינן לשנויי כל הני שנויי דחיקי ועור לפני הדורסן משום דחזי למזגא עלייהו ולקמן (ביצה יא, ב) אמר עולא דהוי טעמא משום שמחת יום טוב דהתירו סופן משום תחלתן ונצטרך לומר דעולא דאמר ג' דברים התירו סופן משום תחלתן אליבא דבית שמאי אמרה לשמעתיה, ועוד אי מפכינן הך דסלוק תריסין דאסרי בית הלל נימא דבית הלל אית להו יש בנין בכלים ואלו בריש פרק כל הכלים (שבת קכב, ב) סתם לן תנא (דגין) [דאין בנין וסתירה בכלים] וגזירה שמא יתקע כדמפרש לה רבא וכי סתים לן תנא כבית שמאי, ולקמן נמי (כב, א) גבי זוקפין את המנורה לית להו לבית הלל יש בנין בכלים וסתירה בכלים. ואי קשיא לך אם כן היכי מתניא בבחירתא ההיא דהשוחט בקולי בית שמאי ובחומרי בית הלל, יש לומר דלפי טעות דמתניתין דהכא מתניא, ותדע לך דאף לכשתמצא לומר דמפכין הך דתריסין הוה ליה נמי למיתני הא דתריסין (סתם) [התם]. והרי"ף ז"ל כתב בהלכות שתי המשניות כצורתן בלא הפוך כלל, והוא מן התימא דהא מקשינן להו בגמרא אהדדי ומפכינן חדא מינייהו. ויש מרבותינו הצרפתים שפירשו מוחלפת השיטה דבית הלל ודאי החליפו שיטתן כאן להקל בתריסין וטעמא לפי שסלוק תריסין צרכי רבים ואין רוב צבור יכולין לעמוד בה ולכך הקילו גבי תריסין, ואם היתה סוגיתנו סובלת הפירוש הזה היה פסק הרי"ף ז"ל כתקונו וגם הרב בעל העיטור ז"ל העמיד דברי הרב בענין זה, אלא שאין הפירוש מחוור חדא דהוה ליה לתלמודא לפרושי האי טעמא להדיא, ועוד שאין זה כשאר מוחלפת השיטה שלמעלה ולא כשאר שיש בתלמוד. אבל בספרי הגאונים ז"ל נמצאת גירסא אחרת כאן שהן גורסין אף בזו של תריסין ודלמא ע"כ לא קאמרי בית הלל התם אלא משום דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים אבל הכא לא, ולפי גירסא זו אין מן המשניות בחלוף וכדברי הרי"ף ז"ל. אלא שהדבר צריך תלמוד עדיין דכיון דאית להו לבית הלל דאין בנין בכלים וכדאיתא בפרקין דלקמן אמאי איצטריך רבי יוחנן לאפוכה, ועוד דהא אמר עולא לקמן דחזרת תריסין לאו משום דאין בנין וסתירה בכלים אלא משום שמחת יו"ט ואף חזרתן התירו משום תחלתן. ויש לומר דרבי יוחנן סבר דלא התירו בית הלל לסלק ולהחזיר אלא מפני שדרכן של תריסין להטלטל ואינן נדחקים הא אלו החזיר כל צרכו חייב חטאת ואף על פי שלא תקע, ואף על פי שלא החזיר כל צרכו כלומר שלא דחק פטור אבל אסור, ומשום הכי אסר רבי יוחנן גופיה לטלטל מנורה של חליות כדאיתא בפרק כירה (שבת מז, ב), והלכך מסבר סבר ר' יוחנן שכל עצמן לא התירו בית הלל בתריסי חנויות אלא משום שמחת יום טוב ולא חשו לשמא יחזיר כל צרכו והתירו החזרה בעצמה אף על פי שהוא פטור אבל אסור, ומשום הכי הוה קשיא ליה הרי השוחט דדכותה הוא דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ופטור עליה הוה להו למשרי בהו משום שמחת יום טוב ואף על גב דאי לא משום שמחת יום טוב פטור אבל אסור ואף על גב דאי מכוין לגומא עצמה חייב חטאת, והיינו דמהפך לה להא דתריסין, אבל אנן דקיימא לן דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ובתריסין שיש להו ציר באמצע פליגי (לקמן ביצה יא, ב) ואף הן אינן נדחקים לעולם ורפויין הן הלכך אפילו בשבת שרי (לחלק) [לסלק], ואף להחזיר נמי מדינא שרי דקיימא לן כרשב"ג דאמר התם בשלהי פרק כירה דאם היה רפוי מותר ואפילו לבית שמאי אלא שגזרו אטו מן הצד ומן הצד נמי לבית הלל אינו אסור אלא משום שמא יתקע, הלכך משום שמחת יום טוב לא גזרינן גזירה לגזירה בכהאי גוונא דלא מוכחא מילתא דעבר אשבות דיום טוב, והכי נמי אמרינן (יא, ב) בעור לפני הדורסין כיון דחזי למזגא עלייהו ולא מוכחא מלתא דעבד ליה שבות דשרו בית הלל משום שמחת יו"ט ואף על גב דהיכא דליכא משום שמחת יום טוב כגון דערב יום טוב (יא, ב) ותריסין דבתים גזרינן, והלכך קמו להו תרתין מתניתין בלי הפוך כלל, כך תירץ הרמב"ן. אלא שקשה לי עדיין קצת דהא אמרינן התם בכירה (שבת מ"ז, ב) גבי מלבנות המטה וכרעות המטה וסיפי המטה ולווחין של סקיבס רשב"ג אמר [אם] היה רפוי מותר כלומר ואפילו בשבת ואפילו לכתחילה, וקיימא לן כרשב"ג וכדאמרינן התם בי רב (חמי) [חמא] הואי מטה גללניתא דהוה (מחדד) [מהדר] לה ביומא טבא אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא מאי דעתך בנין מן הצד הוא נהי דאיסור דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא אמר ליה אנן כרשב"ג סבירא לן דאמר אם היה רפוי מותר, וא"כ תריסי חנויות אם רפויין הן אף לכתחלה יהא מותר ולמה לא התירו אלא משום תחלתן, ושמא לא התיר רשב"ג אלא ברפוין ממש הא ברפוין ואינן רפוין והחזיר כל צרכו פטור אבל אסור, וכן כתב שם מורי הרב רבינו יונה ז"ל. והלכך תריסי חנויות שאינן רפוין לגמרי בשיש להם ציר מן הצד אסור אפילו לבית הלל ואפילו לא החזיר כל צרכו גזירה שמא יתקע (ויחזור) [ויחזיר] כל צרכו, וכשאין להם ציר מן הצד אי לאו משום שמחת יום טוב אסור כתריסין דבתים אבל משום שמחת יום טוב כיון דאפילו אותן שיש להם ציר מן הצד אין אסורין אלא גזירה שמא יתקע מותר כדברי רבינו ז"ל. ועכשיו עם דברי הרי"ף ז"ל נתיישב מה ששנו ההיא דהשוחט בבחירתא בקולי בית שמאי וחומרי בית הלל ולא שנו הא דתריסין דמחומרי בית שמאי וקולי בית הלל היא. ומה שהקשו בתוספות מדשקלו וטרו רבה ורב יוסף בההיא דהשוחט מסתברא לי שאינה קושיא, דהא לתרוצי למתניתין דהשוחט דמשמע דיעבד עם סיפא דמתניתין דמשמע אפילו לכתחלה אתי ולתרוצי לישנא דמתניתין אתי'. והרמב"ן ז"ל תירץ דאפשר לפרש דמפלוגתא דרבה ורב יוסף אליבא דבית שמאי (לעיל ביצה ז, ב) נפקא לן לבית הלל דלרבה דסבר שלא התירו בית שמאי לחפור אלא לאחר ששחט ב"ה לא התירו כלל, אבל לרב יוסף דאמר דבית שמאי התירו לחפור קודם שחיטה אף בית הלל לא אסרו אלא בענין זה הא (לא) [אילו] היה עפר למטה שוחט הוא ואינו נמנע דבשעת שחיטה שפיר קא שחיט ולא מידי עבד ולאחר ששחט חופר הוא בדקר נעוץ דהוה ליה דיעבד ומודים בית הלל שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכך כתב וקיימא לן כבית הלל דאמרי לא ישחוט אלא אם כן היה עפר מוכן וכרבה. ומה שהקשו מאי טעמא דרב יוסף דלא חייש לאמלוכי דהא בית שמאי חיישי לעולם לאמלוכי, לא קשיא דשאני התם דכיון דסמוך לחפירה שחיט לא חיישינן במקום דאיכא שמחת יום טוב וכדאמר רב יוסף (לעיל שם עי"ש) ואנא אמינא הא עדיפא דאי לא אתי לאימנועי משמחת יום טוב דמשמע דאיכא למיחש לאמלוכי אלא (אשרי') [דשרינן] ליה. והא דאקשינן נמי ולכסיה בדקר נעוץ הכי קאמר הא מתניתין דכוי כמאן לכולי עלמא שרי לכסויי או בדקר נעוץ לבית שמאי או באפר כירה לבית הלל, ועוד דמאידכר להו במתניתין קא מקשינן מינייהו הכי. והא דאמר עולא בעור לפני הדורסן משום דהתירו סופן משום תחלתן והכא אמרינן משום דחזי למזגא עליה, ה"ט דאי לאו דחזי למזגא עליה לא שרי ליה משום שמחת יום טוב אבל השתא דחזי למזגא עליה שרי סופן משום תחלתן, ודעולא לא פליג אמאי דפרקינן הכא ואוקימנא משום דחזי למזגא עליה, ותדע לך מדאקשינן עליה פשיטא ואי אתיא דלא כאוקימתא דהכא מאי פשיטא הא ודאי צריכא טובא.
גמרא רבא אמר לעולם למפרע. כלומר דבית הלל אית להו ברירה ולטהר הפתחים למפרע קאמר. ואם תאמר כולן טמאין היכי משכחת לה, [דהא] כשנפתח אחד מהן והוציאו דרך שם כולן טהורין, יש לומר כשנשרף המת בתוך הבית או שנתעכל, ואי נמי כשלא הוציאוהו דרך הפתחים הישנים אלא שפתחו בו פתח חדש והוציאוהו דבהכי לא שייך ברירה.
דילמא מטלטל ושביק מטלטל ושביק והלכך לא סגי באומר מזה אני נוטל עד שיגמור בדעתו מערב יום טוב איזהו [ויאמר זה] וזה אני נוטל. ומסתברא (דב"ש) [דכ"ש] במכין את כולן ואומר כולן יהיו מוכנים לי למה שאני צריך מהם שפיר דמי דהוה להו כאווזין ותרנגולין, אבל בתוספות אמרו שאי זימן כל יוני השובך לזוג אחד שהוא צריך אין הכנה זו חשובה הכנה ולא יטול אפילו אחד מהן. ומכל מקום אם זימן את כולם (אם) [שאם] יצטרך את כולם יקח ואם יצטרך לזוג אחד מהם לבד יקח הרשות בידו.
Rashba on Beitzah 10a · Sefaria
Meiri
מי שאמר משובך זה אטול למחר אין אומרים שכל יוני השובך הוכנו בכך שאין הכנה מן הסתם אלא למה שצריך לו ואפילו אמר משובך זה אטול למחר יונים הצריכים לי אין זו הכנה ואע"פ שבדרבנן יש ברירה כמו שיתבאר והיה לנו לומר שההכנה חלה למפרע על אותם שבירר מ"מ לא חלה אותה הכנה אלא על מה שיברור וכשיכנס יטול ויניח עד שיברור הנבררים שבהם אחר שלא גמר בדעתו איזה מהם יטול ונמצא שלא חלה הכנה אלא על אותם שברר וכבר טלטל האחרים שלא לצורך:
נכנס לשובך והכין כל יוני השובך מגדולי המפרשים כתבו שלא חלה ההכנה אלא על הצריך וכן הם אומרים בכל מוקצה שאפילו הכינו כלו בפירוש אין הכנה חלה אלא על הצריך ואני מודה בסברא זו ביוני שובך שאין אדם נמלך להחריב שובכו אבל בשאר מוקצין יראה לי שההכנה חלה על כל מה שהוא מכין ואף למה שלא נצטרך לו שהרי אם יבאו אורחים יהא הכל צריך לו:
כבר ידעת שהמת מטמא באהל כל הכלים שבבית וכל שיש בבית פתחים והם פתוחים אף הכלים שתחת המשקוף בכלל האהל שהרי אף כלים שבבית הסמוך לו אם היה פותח טפח בין זו לזו בכלל האהל אבל אם הם סגורים אין הכלים שתחת המשקוף שחוץ לפתח בכלל האהל מן הדין אלא שחכמים גזרו טומאה מעכשו באותו פתח שסוף הטומאה לצאת משם ומתוך שאין אנו יודעים באיזה פתח תצא הטומאה מטמאין את כלן מעתה המת בתוך הבית והבית סתום מכל צדדיו הרי אותו בית כקבר וכל הנוגע בו מאחוריו ובגגו טמא נפתח בו פתח אחד אינו טמא אלא כנגד הפתח היו שם פתחים הרבה וכלן נעולים או כלן פתוחים כלן טמאים והיושב בצד כל פתח ופתח מהם או תחת האסקופא או תחת התקרה היוצאת על הפתח נטמא אע"פ שאינו תחת אהל המת מפני שגזרו מעכשיו טומאה באותו פתח שסוף טומאה לצאת משם ומתוך שלא ידענו באיזה פתח היא יוצאה מטמאין את כלן מספק היו כלן נעולים ונפתח אחד מהם או שגמר בלבו להוציאו באחת מהן או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה אפילו היתה פתיחה זו או מחשבה זו אחר שמת המת אע"פ שכל שהוא מן התורה אין ברירה הציל על שאר הפתחים ואין טמא אלא מה שהוא כנגד אותו הפתח דאע"פ שנטמאו מתחלה פקעה טומאתן וכל שכן אם היה אותו הפתח פתוח משעת מיתת המת ואילך:
Meiri on Beitzah 10a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה אף משימות המת וקס"ד דבברירה פליגי כו' וב"ה סברי הוברר ולמאי דס"ד השתא סבירא לן דבנפתח א' כו' עכ"ל ונוטה לזה דברי התוס' ולא ניחא ליה לפרש דהשתא נמי לאו בברירה קמפלגי אלא דטעמא דב"ש הוא דאף בכלים דלבסוף אינו מטהר אלא ע"י מעשה כגון נפתח דא"כ לא הוה טעי המקשה למימר לב"ה דאף למפרע מטהר כיון דאיכא למימר דלא פליגי אב"ש אלא במכאן ולהבא כדמסיק ולא ניחא ליה למימר דבנפתח ב"ש מודה דאף למפרע מטהר דבברירה ליכא לפלוגי בין נפתח לחישב וכיון דלית ליה לב"ש ברירה בחישב ע"כ בנפתח נמי לית ליה ברירה וק"ק לפי זה מ"ש התוספות דמש"ה פליגי בחישב משום רבותא דב"ה כו' עכ"ל דמאי רבותא איכא הכא כיון דבברירה ליכא לפלוגי בין נפתח לחישב א"נ דהוו פליגי בנפתח ליכא למטעי למימר לב"ה דבחישב אינו מטהר למפרע כיון דמטהר בנפתח למפרע וי"ל דאע"ג דליכא למטעי מ"מ רבותא הוא לאשמועינן האי דינא בחישב לב"ה וק"ל:
Chidushei Halachot on Beitzah 10a · Sefaria
Maharam
בגמ' אי נמי עד כאן לא קאמרי ב"ה הכא אלא משום דאין בנין וסתירה בכלים וכו' במקצת ספרים אין זה וכן משמע בתוס' בד"ה אר"י מוחלפת השיטה דלפי גירסא זו אין צריך להחליף כלל ועיין בספר מלחמות להרמב"ן שהוא מקיים גירסא זו:
Maharam on Beitzah 10a · Sefaria
Shita Mekubetzet
אלא דחזי למזגא עלייהו פירוש ואפילו על ידי הדחק וכיון שכן איתכן להכי מאתמול וראוי הוא להניחו לפני הדרסן. ובית שמאי סברי דהוה ליה כנולד ועוד דלא חזי למזגא אלא על ידי הדחק.
מתניתין בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע כו' וכתבו בתוס' דדוקא ביונים שהן מדדין מהני זימון ולית בהן משום צידה ודמו לחיה שקננה בפרדס. אבל בגדולים לא מהני זימון דכיון שהם פורחים לאו ברשותיה קיימי ואסור משום צידה וכדאמרינן בפרק אין צדין. אבל אווזין ותרנגולין ויוני הדריסאות אפילו זימון אינן צריכין ונמצא שלושה דינין בדבר וכן כתבו הראב"ד ורבינו אפרים ז"ל.
גמרא והתנן המת בבית ולו פתחים הרבה פירש רש"י ז"ל או כולן סגורים או כולן פתוחים. וכן כתב פרק המפלת גבי מת שנתבלבלה צורתו מעשה היה וטיהרו לו פתחים קטנים ופירש ז"ל טמאו לו פתחים של ארבעה טפחים וטיהרו לו הקטנים (הפתוחים) הפחותים מארבעה כשאר מתים גדולים שהפתחים הגדולים מצילין על הקטנים דקיימא לן פתחו בארבעה. והני מילי להציל על פחות מארבעה טפחים אבל להוציא הא אמרינן פותח טפח מוציא את הטומאה לצד שני. והכי אמרינן במסכת אהלות המת פתחו בארבעה. במה דברים אמורים להציל על הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח עד כאן. וכתב הרמב"ן שם דאין הדין הזה אלא כשהפתחים כולם סתומים או מגופין שבהם שנינו המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהן כו' פירוש משום דסוף טומאה לצאת בפתח אחד מהן ואף על פי שלא חשב עליו. טיהר את כולן. פירוש כיון דנעולין הן והוא הדין למגופין. אבל בפתוחין כל פותח טפח מוציא טומאה לצד שני ואין לו הצלה כלל עד כאן. ומורי נר"ו כתב דבמקצת פירושי רש"י ז"ל כתוב דלא אמרינן פותח טפח מוציא את הטומאה אלא היכא דפתחים גדולים סתומים אבל אי הוו כולם פתוחים טמאים אבל פתחים קטנים שאינו ראוי לצאת בהן טהורין לגמרי אף על גב דפתוח עד כאן. וזה אינו שהרי כלל גדול שנינו להוציא את הטומאה בפותח טפח לא שנא פתחים גדולים סתומים לא שנא פתוחים. ומה שפירש רש"י ז"ל כאן שטומאה זו מדרבנן מפני שסוף טומאה לצאת אינו עיקר והעיקר כמו שפירש בפרק משילין שהלכה למשה מסיני היא וכדמוכח סוגיא דהתם דבדאורייתא לית ליה לרב הושעיא ברירה אלמא מדאורייתא היא. ולכולהו פירושי אינו טמא אלא העומד על פתח הבית שהמת בתוכו אבל פתחים של שאר הבתים אף על פי שסוף המת לצאת דרך שם טהור דתרתי בעינן שיהא פתחו של בית שהמת שם ושסופו לצאת בו. ונראה לתרץ לשון רש"י ז"ל שפירש אפילו כולן פתוחים דמיירי באין ברוחב המשקוף טפח ואין בו דין אהל ואפילו הכי כלים שתחתיו טמאים עד כאן לשון מורי נר"ו. אי נמי בסגורין שהכלים תחת הזיזין הבולטין מן הגג בחוץ. ואפילו בפתוחין ליכא לדחוקה כמו שפירש נר"ו שאין ברוחב המשקוף טפח דמיירי כגון שיש הפסק חצר בין הפתחים ובין המת וכן פירושו בתוספת.
כולן טמאין פירוש בשדעתו להוציא משם המת. אבל אין דעתו להוציאו משם כולן טהורים. ואפשר שבאותה שעה מטמא כדין קבר סתום שמטמא כל סביביו.
נפתח אחד מהן כו' פירוש אף על פי שלא חשב עליו כלל. ולבית הלל אפילו אחר שימות המת טהורים למפרע דאמרינן ברירה. ולבית שמאי מכאן ולהבא כלומר משעת פתיחה.
חישב להוציאו באחד מהם כו' פירוש וכגון שלא פרץ פצימיו. ואם נמלך והוציאו מפתח אחר טהור הראשון שחשב עליו דמעשה מוציא מידי מחשבה. וכן אם חשב בזה וחזר וחשב באחר טהור הראשון. ובלבד שלא יערים ואם הערים הרי כולן טמאין והכי איתא בהדיא בתוספתא דאהלות.
או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה פירוש ודוקא למת שלם בעינן האי שיעורא להציל על כל הפתחים אבל לטומאה שהיא כזית מן המת סגי בפותח טפח להציל על כל הפתחים והכי איתא בהדיא במסכת אהלות.
בית שמאי אומרים והוא שחשב קודם שימות המת והשתא סלקא דעתין דפליגי בכלים שבין מיתה למחשבה אם טהורים למפרע או לא. ופריק רבה דלעולם לית להו ברירה ולטהר הפתחים מכאן ולהבא פליגי כלומר משעה שחשב דבית שמאי סברי דצריך לחשוב קודם שימות המת וקודם שתחול דין טומאה על שאר הפתחים דלבתר דנחת להו תורת טומאה שוב אינה עולה מהן במחשבה אפילו לטהרם משעה שחישב עליהן. ומיהו מודים בית שמאי דכשנפתח אחד מהן שיש כאן מעשה דמהני לטהרם משעת פתיחה. והיינו דקתני רישא בלא פלוגתא נפתח אחד מהן כולן טהורין כלומר מכאן ולהבא. ובית הלל סברי דאפילו על ידי מחשבה מועיל לטהר פתחים מכאן ולהבא שמחשבה זו מצטרפת עם מעשה דבסוף כאילו יש כאן מעשה מעכשיו וכן כתב רש"י ז"ל.
1 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Beitzah 10a · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמ' ודלמא ע"כ לא קאמרי ב"ה הכא אלא משום דאין בנין בכלים וכו' כבר כתבתי דאיכא דלא גרסי להאי ודלמא כדמשמע להדיא מל' התוס' דסליק הסוגיא בהכי דמוחלפת השיטה וכן נראה מל' רש"י בד"ה אף לחזור דמשמע דקושית המקשה היא דאיכא מיהא איסור טרחא שלא לצורך וא"כ מזה לא הוי משני הש"ס מידי ומש"ה מסיק דמוחלפת השיטה ומה שיש לי עוד לדקדק על פרש"י בזה יתבאר לקמן בסוגיא דתריסין:
מיהו הרמב"ן כתב שמצא בנוסחא מדוייקת דגרסינן הכא ודלמא וכתב לחזק שיטת הרי"ף דלמסקנא לא מהפכא שום משנה מהמשניות ופירושא דמלתא דמעיקרא פריך המקשה בפשיטות דהוי ס"ד דאף למ"ד אין בנין בכלים מ"מ מדרבנן מיהא אסור אף ברפוי כדעת הנהו אמוראי דסברי הכי בס"פ כירה וחד מינייהו ר' יוחנן ומש"ה אסיק הכא דמוחלפת אבל סתמא דתלמודא דחי דלעולם לא תיפוך וטעמא דב"ה משום דאין בנין בכלים כלל ברפוי ושרו לכתחילה וה"נ דכוותיה ומאי דמוקמינן לקמן באין להם ציר מן הצד אליבא דב"ש גזור אטו ציר מן הצד דהנך אסורים שמא יתקע וב"ה לא גזור. והא דלא קשיא לשיטת הרי"ף דאכתי ליתסר משום טירחא שלא לצורך יש לומר דכיון דבית הלל הוא דשרו אם כן לא איכפת ליה לבית הלל משום טירחא שלא לצורך דכיון שהתירו לסלק משום שמחת יום טוב מותר להחזיר משום פסידא דחנות ובמקום פסידא שמעינן לבית הלל דמותר ולא הוי טירחא שלא לצורך כדמשמע בסוגיא דפרק משילין פירות דמוקמינן לה כבית הלל ולרש"י י"ל דכהאי גוונא לא מיקרי פסידא דאפשר דמסר לשומר ומה שהכריחו לרש"י לפרש כן יתבאר לקמן אי"ה בסוגיא דתריסין. ועוד דמטירחא לחוד ודאי התירו סופן משום תחלתן וכ"כ הרי"ף להדיא. אמנם אי קשיא לי הא קשיא בין לשיטת רש"י ובין לשיטת הרי"ף כיון דסוגיא דשמעתין שקיל וטרי למירמי ההיא דהשוחט אכל הני משניות דפירקין דב"ש לחומרא וב"ה לקולא ומש"ה א"ר יוחנן דמוחלפת וא"כ כי מטי להאי דתריסין ומסיק אליבא דרש"י דרבי יוחנן אמת דמוחלפת ההיא דתריסין ואכתי הוי מצי למירמי ההיא דהשוחט וההיא דתריסין מאינך משניות דסוף פירקין כגון אין מוציאין קטן וס"ת וכן אין מוליכין חלה ומתנות לכהן וההיא דתבלין נידוכין כדרכן וההיא דאין משלחין מנות דבכולהו ב"ש לחומרא וב"ה לקולא וקשיא מההיא דהשוחט וההיא דתריסין דהוי איפכא וכ"ש דלשיטת הרי"ף קשה יותר דדחי מימרא דרבי יוחנן לגמרי ואמאי לא מייתי מכל הנך ונהי דמההיא דאין מוציאין קטן וס"ת י"ל דהתם לאו בשמחת י"ט פליגי אלא מדאורייתא פליגי אי אמרינן מתוך שהותרה לצורך כדאמרינן לקמן אבל מההיא דחלה ומתנות ואינך ודאי נראה דמשום שמחת י"ט פליגי ואף שאפשר ליישב מ"מ הו"ל לתלמודא לאתויי כמו כל הנך דלעיל משא"כ לפירוש תוס' דמוחלפת ההיא דהשוחט א"ש דסלקא המסקנא בהכי ותו לא מידי ודוק היטב:
שם א"ר חייא בר אמי וכו' אבל בבריכה שניה ד"ה בעומד וכו' וצ"ל דאע"ג דבריכה שניה לא שייך לומר דחייס עלייהו אפ"ה לא דמי לשאר בעלי חיים דלא בעו הזמנה אבל הכא בעו הזמנה משום איסור מוקצה ולא מיבעיא למאן דמוקי לב"ה בי"ט כר' יהודה וא"כ אפילו תרנגולת העומדת לגדל אסורה כ"ש ביוני שובך דלגדל עומדת אלא אפילו למאן דסובר דאפילו בי"ט קי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה אפ"ה האי מוקצה דיוני שובך חמיר טפי ואפי' ר"ש מודה ואע"ג דהכא ע"כ איירי ביונים קטנים דבגדולים אסורים משום צידה כמ"ש התוספות ז"ל אפ"ה י"ל דאין דעתו עליהם וחשיבי כגרוגרות וצמוקים כדאמרינן בסוף מכילתין לענין בהמות מדבריות מיהו למאי דמסקינן טעמא דזימנין דמשתכחן כולם כחושים מצינן למימר דלמאן דשרי מוקצה בי"ט אוסר ביוני שובך משום ה"ט לחוד דזימנין משתכחי כולהו כחושים ואתו לאימנועי משמחת י"ט. ובזה נתיישב אטו ר' חייא בר אמי טעמא דבית שמאי אתי לאשמעינן דהיא גופא קמ"ל דאף בבריכה שניה צריך שיאמר זה וזה אני נוטל:
שם וב"ה לית להו ברירה נראה דדוקא אדרב חנן פריך דכיון דאפי' בבריכה שניה צריך לב"ה לומר זה וזה אני נוטל אע"ג דלא שייך למימר חייס עלייהו אע"כ דאיירי משום איסור הכנה שכל הגוזלים מוקצים כמ"ש וא"כ מקשה שפיר דמכאן אני נוטל סגי להפקיע איסור מוקצה דאע"ג שלא הזמין כולם כמ"ש הפוסקים שאינו רשאי להזמין אלא מה שצריך לו מ"מ כיון דאית להו לב"ה בריר' איזה שיטול למחר נאמר דאותן הזמין במה שאמר מכאן אני נוטל משא"כ בלא רב חנן לק"מ דאיכא למימר דהא דאצטריך ב"ה לומר זה וזה אני נוטל היינו משום בריכה ראשונה שצריך שיאמר מעי"ט בפירוש אותן הבריכה ראשונה דאל"כ הו"ל מוקצה גמור משום דחייס עלייהו מסח דעתיה אם כן אין זה ענין לדין ברירה ול"ל דבכה"ג נמי שייך דין ברירה לומר דמאן דאית ליה ברירה א"צ הזמנה כלל אלא לאחר שיטול למחר אמרינן הוברר הדבר שהיה דעתו עלה מאתמול הא ליתא דאם כן בטלת כל דיני מוקצה ובשמעתין נמי אמאי מצריך מיהו לומר מכאן אני נוטל אע"כ כדכתיבנא ודו"ק:
בפרש"י בד"ה כולם טמאים וכו' שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך הפתח עכ"ל. ויש לתמוה דהא לקמן בפרק משילין מייתי הש"ס האי סוגיא גופא ומסיק תלמודא דהא דלית להו לב"ה ברירה הכא לענין טומאה למפרע היינו משום דהוא דאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ופרש"י שם דהא דמטמא דרך יציאתה הלכה למשה מסיני היא כדאמרינן בסוכה דכל הלכו' טומאה הכי גמירי להו עכ"ל. וא"כ למה כתב כאן דגזירת חכמים הוא. ולענ"ד ליישב עפמ"ש לעיל דקושיא זו דוקא אדר' חנן וא"כ קשיא לרש"י מאי ס"ד להקשו' דטעמא דב"ה גבי טומאה משום ברירה הוא דא"כ בלא דרב חנן תקשי ליה בפשיטות אכל הני תנאי טובא דפליגי לענין ברירה אטו מוקמי נפשייהו כב"ש ולא כב"ה כדמקשה הש"ס בדוכתי טובא לכך פרש"י דהמקשה סבר דטומאה זו אינה אלא גזירת חכמים וא"כ ס"ד דוקא בדרבנן אית להו ברירה לב"ה והני תנאי דלית להו ברירה היינו בדאורייתא דבאמת לא משכח הש"ס בפרק בכל מערבין שום תנא דס"ל אפילו בדרבנן אין ברירה אלא תנאי דפליגי בערובי תחומין ובאמת אין הוכחה מזה דכמה תנאי סברי דתחומין דאורייתא ואע"ג דמצינו דפליגי תנאי לעניין ברירה גבי דמאי דהוא מדרבנן י"ל דשאני התם כיון דשייכי הני דיני דברירה לענין ודאי טבל לא חלקו לענין דמאי דכל דתקון רבנן וכו' משא"כ הכא דלא שייך דין ברירה כלל לענין טומאה אלא לענין הפתח שסופה לצאת שהוא מדרבנן כן היה נראה להמקשה אבל מדרב חנן מקשה שפיר דהכא פשיטא דמוקצה נמי מדרבנן ולית ליה עיקר כלל מן התורה כדאמרינן להדיא בפרק משילין באותו סוגיא גופא אבל שם בפרק משילין דאיירי הש"ס איכא דרבי אושעיא דמסיק דלב"ה בטומאה לית להו ברירה משום דהוא דאורייתא הוצרך רש"י לפרש דטומאה שסופה לצאת גופא מדאורייתא היא ולא ניחא ליה לפרש כיון דעיקר טומאת אהל מדאורייתא והיינו כמ"ש דכיון דלא שייך דין ברירה כלל בדיני טומאה לענין אהל דאורייתא לא הוי קרי ליה הש"ס דאורייתא אע"כ דטומאה זו גופא מדאורייתא כדפרש"י ודו"ק:
בתוס' בד"ה ב"ש וכו' תימא אדפליגי בחשב ליפלגו בנפתח וכו' וי"ל דנקט חשב לרבותא דב"ה עכ"ל. וקשה לפ"ז תקשי להיפך אמאי קתני ברישא נפתח א' מהם כולם טהורים והיינו כלים דלהבא ליתני בחשב דלהבא לד"ה טהורים ולפלגו בלמפרע וידעינן דכ"ש בנפתח טהורים להבא. ונראה לי דבאמת בנפתח איכא רבותא טפי מדחשב דהתם חשב בפירוש להוציא המת דרך שם מש"ה שאר הפתחים טהורים להבא משא"כ בנפתח דממילא אף שלא נפתח לשם הוצאת המת אפ"ה כולם טהורים להבא כיון שזה פתוח והאחרים סתומים מסתמא יוציאנו דרך הפתוח משא"כ בסיפא מקשה התוס' שפיר דליתני נפתח דהיינו אף שפתחו בפירוש לשם הוצאת המת אפילו הכי כולם טמאים למפרע דהא קושטא דמילתא לענין ברירה אין חילוק בזה ואף שזה לא נזכר בתוס' מ"מ נ"ל נכון וק"ל:
בא"ד אבל תימא לב"ה היכי משכחת לה וכו' וקשיא לי דהא משכחת לה שפיר לענין שאין הכהן רשאי ליכנס דרך שום אחד מהפתחים עד שיפתח אחד מהם או עד שיחשוב להוציא דרך אחד מהם לדעת ב"ה וכן אין להשתמש בכלים שנמצאו שם עד לאחר שיפתח או שיחשוב וצ"ע:
Penei Yehoshua on Beitzah 10a · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא המת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים פי' רש"י כל הכלים המונחים תחת הפתחים טמאים שחכמים גזרו טומאה על מקום שסוף הטומאה לצאת דרך שם, וכאן אין אנו יודעים באיזה פתח יוציאנו הלכך כולם טמאים. בפשוטו משמע כיון דמספקינן באיזה פתח יוציאנו כל פתח ופתח הוא בספק טומאה דשמא סוף הטומאה לצאת דרך שם, ולזה קשה, כיון דסוף סוף לא נטמאו רק כלים שבפתח אחד, א"כ יבטלו הכלים אלו בכלים שתחת הפתחים אחרים, ואף דהוי דברים חשובים דלא בטלי, מ"מ למ"ש האו"ה דכל הדברים החשובים דלא בטילי, מ"מ אם לא נולד האיסור רק בתערובת בטלי, [אב"ה והרמ"א פסק כן לענין דבר שיל"מ לחוד], וה"נ אם מת המת בשעה שהיו הכלים כולם תחת הפתחים, א"כ נולד האיסור בתערובת ולבטלי.
גם עכ"פ כשנפתח אח"כ פתח אחד מהם נהי דאין ברירה, מ"מ כיון דעתה עכ"פ הכלים שבפתח ההוא שנפתח בודאי נטמאו, נתלה דבאותו פתח היה עומד סוף הטומאה לצאת, דהוי כמו טבעת ע"ז שנתערב בטבעות, ונפל אחד מהן לים דתולין דאיסורא נפל, כיון דמה"ת ברובא בטל, ואין אנו צריכין עוד לדון על הטבעת שנפל ה"נ נימא דהנך כלים הן הן שנתפשט הטומאה לשם, דדרך אותו פתח עמד הטומאה לצאת. גם איך אמרינן בביצה (דף לו) כי לית ליה לר"א ברירה בדאורייתא כו' הא מה"ת בטילי בשאר כלים והוי רק בדרבנן ונימא דיש ברירה. זולת שנאמר ביסוד הענין דכיון שא"י באיזה פתח יוציאנו הוי כאלו סוף טומאה לצאת בכולם, וכאלו כולם פתוחים, וכולם טמאים בודאי, וכדמורה לשון הר"ש והרא"ש באהלות, ועדיין צ"ע:
גמרא נפתח א' מהן כולן טהורי' והיינו משום דיש ברירא בדרבנן והטומאה רק דרבנן דסופו לצאת הוא רק דרבנן כך פירש"י. וע' בהראשונים דיש ברירה בדרבנן, היינו דספק דרבנן להקל, וא"כ יקשה אף קודם שנפתח א' מהם יהיו טהורים כולם כל א' וא' מספק דרבנן, וע' בתוס', ואפשר לכוון כן בקושייתם וע' בפ"י, והיה נ"ל לומר דכ"ז בלא נפתח א' מהן כולם טמאי' דהוי כמו ב' שבילין ובאו לשאול בבת א', אף דשואל על כל פתח לבד, ע"מ כיון דכל ההיתר, רק דשמא יוציא על דרך פתח שני וממילא הוי כמו בת א', ושאני ב' שבילין בבאו זה אח"ז דא"צ להזכיר חבירו, וכ"כ הסברא בתפארת שמואל סי' ק"ץ בהל' נדה גבי ב' נשים שנתעסקו בדם ציפור ע"ש. משא"כ אם נפתח א' מהם דזהו בודאי טמא. שפיר מטהרי' אחרי' מספיקא שהים מיד מעותד לצאת בפתח זה, וק"ל: ויש לע' דלכאורה קודם שנפתח יהא בטל כל כנים ברוב. דרך משל שיש כאן ג' פתחי' ואין סופו לצאת רק בפתח א'. אם כן יתבטל כלים שבפתח אחד בשני פתחים אחרים. וכמ"ש הכו"פ הסברא לענין קליפה היכא דאין ידוע באיזה צד נגע דבטל חד קליפה בחברתה. גם יש לע' דבכל כלים שרוצה להשתמש נימא דהם מן הרוב שלא יוציא בפתחיהם (והוי קבוע) שא"נ דלא הוי קבוע כמו צא וקדש לי אשה. ועיין:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Beitzah 10a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Beitzah, daf 10, Amud Aleph, about 472 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 131 words
Opens “אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא דָּקָר נָעוּץ — לָא.…”
- Segment 242 words
Opens “אֶלָּא, אִי קַשְׁיָא — הָא קַשְׁיָא: בֵּית…”
- Segment 340 words
Opens “מִמַּאי? דִּלְמָא לָא הִיא: עַד כָּאן לָא…”
- Segment 427 words
Opens “אֶלָּא, אִי קַשְׁיָא — הָא קַשְׁיָא: בֵּית…”
- Segment 523 words
Opens “אַלְמָא, גַּבֵּי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב בֵּית שַׁמַּאי…”
- Segment 639 words
Opens “מִמַּאי? דִּלְמָא לָא הִיא: עַד כָּאן לָא…”
- Segment 738 words
Opens “אֶלָּא, אִי קַשְׁיָא — הָא קַשְׁיָא: בֵּית…”
- Segment 821 words
Opens “בִּשְׁלָמָא בֵּית שַׁמַּאי אַבֵּית שַׁמַּאי לָא קַשְׁיָא:…”
- Segment 926 words
Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה. (אִי נָמֵי:)…”
- Segment 1021 words
Opens “מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִטּוֹל אֶלָּא…”
- Segment 1116 words
Opens “גְּמָ׳ אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי: מַחְלוֹקֶת…”
- Segment 1218 words
Opens “וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן. אֲבָל בִּבְרִיכָה…”
- Segment 1315 words
Opens “וּבֵית הִלֵּל — לְמָה לֵיהּ לְמֵימַר ״זֶה…”
- Segment 1416 words
Opens “וְכִי תֵּימָא בֵּית הִלֵּל לֵית לְהוּ בְּרֵירָה,…”
- Segment 1524 words
Opens “נִפְתַּח אֶחָד מֵהֶן, הוּא טָמֵא, וְכוּלָּן טְהוֹרִין.…”
- Segment 1616 words
Opens “בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: וְהוּא שֶׁחִשֵּׁב לְהוֹצִיאוֹ עַד…”
- Segment 1726 words
Opens “הָא אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבָּה: לְטַהֵר אֶת…”
- Segment 1818 words
Opens “רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם לְמַפְרֵעַ, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא:…”
- Segment 1915 words
Opens “וְהָא אָמְרַתְּ — בְּעוֹמֵד וְאוֹמֵר ״זֶה וָזֶה…”
Original text
אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא דָּקָר נָעוּץ — לָא. אִי נָמֵי: עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית הִלֵּל הָכָא, אֶלָּא כֵּיוָן דְּמוּקְצֶה הוּא, בְּעוֹמֵד וְאוֹמֵר זֶה וְזֶה אֲנִי נוֹטֵל סַגִּי. אֲבָל הָתָם — לָא.
However, where there is no embedded shovel, even Beit Shammai did not permit it. Alternatively, it is possible that Beit Hillel say their opinion only here, since a dove is muktze , which is prohibited by rabbinic law, and therefore when he stands and says: I will take this and that, it is enough. However there, where the prohibition applies by Torah law, they did not say so.
אֶלָּא, אִי קַשְׁיָא — הָא קַשְׁיָא: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֱלִי, לְקַצֵּב עָלָיו בָּשָׂר, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אַלְמָא גַּבֵּי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב בֵּית שַׁמַּאי לְחוּמְרָא וּבֵית הִלֵּל לְקוּלָּא, וּרְמִינְהִי הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף, בֵּית שַׁמַּאי וְכוּ׳! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.
Rather, if there is a difficulty involving a contradiction, this is the difficulty, from a different mishna (11a): Beit Shammai say: One may not take a large pestle from a mortar, which is normally used for crushing wheat in the preparation of porridge, for any other purpose on a Festival, e.g., to cut meat on it; and Beit Hillel permit it. Apparently, with regard to rejoicing on the Festival, the opinion of Beit Shammai is stringent, and that of Beit Hillel is lenient. And the Gemara raises a contradiction: With regard to one who slaughters an undomesticated animal or a fowl on a Festival, Beit Shammai say: He may dig earth with a shovel and cover the blood, and Beit Hillel say: He may not slaughter an undomesticated animal or a fowl, unless he had earth prepared for that purpose while it was still day. It was in this regard that Rabbi Yoḥanan said: The attribution of the opinions is reversed.
מִמַּאי? דִּלְמָא לָא הִיא: עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי הָתָם אֶלָּא הֵיכָא דְּאִיכָּא דָּקָר נָעוּץ, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא דָּקָר נָעוּץ — לָא, אִי נָמֵי: עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית הִלֵּל הָכָא אֶלָּא, דְּאִיכָּא תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו, אֲבָל הָתָם לָא.
The Gemara rejects this: From where do you know this? Perhaps it is not so. Rather, Beit Shammai say their opinion only there, where there is a shovel embedded and prepared the day before, but where there is no embedded shovel, they did not rule leniently. Alternatively, one can say that Beit Hillel say their opinion only here, with regard to a pestle, which at least has the status of a vessel, and therefore it is not completely muktze . However, there, in the case of slaughtering, Beit Hillel did not issue a lenient ruling.
אֶלָּא, אִי קַשְׁיָא — הָא קַשְׁיָא: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר לִפְנֵי הַדּוֹרְסָן, וְלֹא יַגְבִּיהֶנּוּ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
Rather, if there is a difficulty, this is the difficulty: It is taught in a mishna (11a): Beit Shammai say: One may not place an unprocessed hide before those who will tread on it, as this is an instance of the prohibited labor of tanning on a Festival. And one may not lift the hide from its spot, as it is considered muktze , unless there is an olive-bulk of meat on it, in which case it may be carried on account of its meat. And Beit Hillel permit one to place a hide before those who will tread upon it.
אַלְמָא, גַּבֵּי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב בֵּית שַׁמַּאי לְחוּמְרָא וּבֵית הִלֵּל לְקוּלָּא, וּרְמִינְהִי: הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וְעוֹף בְּיוֹם טוֹב וְכוּ׳, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.
Once again the Gemara states: Apparently, with regard to rejoicing on the Festival, the opinion of Beit Shammai is stringent, and that of Beit Hillel is lenient. And the Gemara raises a contradiction: With regard to one who slaughters an undomesticated animal or a fowl on a Festival, Beit Shammai say, etc. Concerning this case, Rabbi Yoḥanan said: The attribution of the opinions is reversed.
מִמַּאי? דִּלְמָא לָא הִיא: עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי הָתָם אֶלָּא הֵיכָא דְּאִיכָּא דָּקָר נָעוּץ, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא דָּקָר נָעוּץ — לָא. אִי נָמֵי: עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית הִלֵּל הָכָא, אֶלָּא דַּחֲזֵי לְמִזְגֵּא עִלָּוֵיהּ, אֲבָל הָתָם לָא.
Here too, the Gemara rejects this: From where do you know this? Perhaps that is not so. Rather, Beit Shammai say their opinion only there, where there is a shovel embedded and prepared the day before, but where there is no embedded shovel, they did not rule leniently. Alternatively, Beit Hillel say their opinion only here, with regard to a hide, which is suitable for people to recline upon, and therefore it is not completely muktze . However, there, in the case of slaughtering, they were not lenient.
אֶלָּא, אִי קַשְׁיָא — הָא קַשְׁיָא: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מְסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אַף לְהַחְזִיר. אַלְמָא, גַּבֵּי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב בֵּית שַׁמַּאי לְחוּמְרָא וּבֵית הִלֵּל לְקוּלָּא, וּרְמִינְהִי: הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וְעוֹף בְּיוֹם טוֹב וְכוּ׳.
Rather, if there is a difficulty, this is the difficulty, as it is taught (11a): Beit Shammai say: One may not remove the shutters of a store on a Festival, to open the store by raising them, due to the prohibition against building and demolishing on a Festival; and Beit Hillel permit not only to open the shutters, but even to replace them. Apparently, with regard to rejoicing on the Festival, the opinion of Beit Shammai is stringent, and that of Beit Hillel is lenient. And the Gemara raises a contradiction: With regard to one who slaughters an undomesticated animal or a fowl on a Festival, Beit Shammai say, etc.
בִּשְׁלָמָא בֵּית שַׁמַּאי אַבֵּית שַׁמַּאי לָא קַשְׁיָא: הָתָם דְּאִיכָּא דָּקָר נָעוּץ, הָכָא לֵיכָּא דָּקָר נָעוּץ. אֶלָּא בֵּית הִלֵּל אַבֵּית הִלֵּל קַשְׁיָא!
Granted, the contradiction between one statement of Beit Shammai and the other statement of Beit Shammai is not difficult, as it can be explained as follows: There, in the slaughtering case, it is referring to a situation where there is a shovel embedded and prepared the day before; here, there is no embedded shovel, and therefore Beit Shammai are stringent. However, the contradiction between one statement of Beit Hillel and the other statement of Beit Hillel is difficult.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה. (אִי נָמֵי:) עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית הִלֵּל הָכָא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאֵין בִּנְיָן בְּכֵלִים וְאֵין סְתִירָה בְּכֵלִים. אֲבָל הָתָם — לָא.
It is with regard to this contradiction that Rabbi Yoḥanan said: The attribution of the opinions is reversed. The Gemara comments: Alternatively, one can suggest a different answer without reversing the opinions: Beit Hillel say their lenient opinion only here, in the case of the shutters, because they maintain that there is no prohibition against building with regard to vessels and there is no prohibition against dismantling with regard to vessels, which means that no Torah prohibition is violated in removing the shutters. However, there, in the case of slaughtering, where there are no extenuating circumstances, Beit Hillel did not permit it. Consequently, there is no contradiction that necessitates a reversal of the opinions.
מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִטּוֹל אֶלָּא אִם כֵּן נִעְנַע מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עוֹמֵד וְאוֹמֵר ״זֶה וָזֶה אֲנִי נוֹטֵל״.
MISHNA: Beit Shammai say: One may not take fledgling doves from a dovecote on a Festival, unless he shook the ones he wished to take while it was still day, thereby preparing them. And Beit Hillel say: It is not necessary to shake; rather, it is sufficient if one stands the day before and says: I will take this fledgling and that one.
גְּמָ׳ אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי: מַחְלוֹקֶת בִּבְרִיכָה רִאשׁוֹנָה, דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: גָּזְרִינַן דִּלְמָא אָתֵי לְאִמְּלוֹכֵי.
GEMARA: Rav Ḥanan bar Ami said: The dispute between Beit Shammai and Beit Hillel applies to the first brood, the first pair of fledglings hatched in the first month of the year from a pair of doves. Those fledglings are usually left in the nest and are not used for food. As Beit Shammai hold: We issue a decree prohibiting taking them, as perhaps on the Festival he will come to reconsider after handling them and decide to leave them in their place, in which case he has moved them unnecessarily. However, once he has already shaken them, there is no further concern that he might change his mind on the Festival itself.
וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן. אֲבָל בִּבְרִיכָה שְׁנִיָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל בְּעוֹמֵד וְאוֹמֵר ״זֶה וָזֶה אֲנִי נוֹטֵל״ סַגִּיא.
And Beit Hillel hold: We do not issue a decree, as there is no concern that one might change his mind, and therefore a verbal commitment is sufficient. However, with regard to the second brood, the fledglings born on the second cycle in the following month, everyone agrees that it is enough for one to stand and say: I will take this one and that one.
וּבֵית הִלֵּל — לְמָה לֵיהּ לְמֵימַר ״זֶה וָזֶה אֲנִי נוֹטֵל״? לֵימָא: ״מִכָּאן אֲנִי נוֹטֵל לְמָחָר״?
The Gemara asks: And according to the opinion of Beit Hillel, why does one need to say: I will take this one and that one? Let him say: From here, this dovecote, I will take tomorrow. Why does one have to specify exactly which fledglings he plans to remove from the dovecote?
וְכִי תֵּימָא בֵּית הִלֵּל לֵית לְהוּ בְּרֵירָה, וְהָתְנַן: הַמֵּת בַּבַּיִת וְלוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה — כּוּלָּן טְמֵאִים.
And if you say that Beit Hillel do not accept the principle of retroactive designation, i.e., they reject the idea that a person’s original intention can be clarified retroactively, and therefore it cannot be said that the fledglings one takes on the Festival were the ones he had in mind beforehand, but didn’t we learn in a mishna ( Ohalot 7:3): If a corpse is located in a house, and the house has many entrances, whether they are open or closed, not only is the inside of the house ritually impure as a tent of the dead, but all the entrances are likewise ritually impure and impart impurity to the vessels they contain? The reason is that the corpse might be removed via any of the entrances, and therefore they all contract impurity.
נִפְתַּח אֶחָד מֵהֶן, הוּא טָמֵא, וְכוּלָּן טְהוֹרִין. חִשֵּׁב לְהוֹצִיאוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן, אוֹ בְּחַלּוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה — מַצֶּלֶת עַל כׇּל הַפְּתָחִים כּוּלָּן.
If only one of the entrances was open after the person died, that entrance alone is ritually impure, as the corpse will certainly be removed through it, and all the other entrances remain ritually pure. The same applies if one decided from the outset to remove the corpse through one of the entrances, or to carry it out through a window that is four by four handbreadths in size, which is large enough for a corpse. This intention spares all the other entrances from ritual impurity, as it is clear that the corpse will not be removed through them.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: וְהוּא שֶׁחִשֵּׁב לְהוֹצִיאוֹ עַד שֶׁלֹּא יָמוּת הַמֵּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מִשֶּׁיָּמוּת הַמֵּת.
With regard to this case, Beit Shammai say: This halakha applies only if one had decided to remove the corpse by a particular entrance before the person died, so that the entrance through which the body would be removed was already determined at the time of death. And Beit Hillel say: This halakha applies even after the person died, as the principle of retroactive designation is invoked, which means that the entrance through which the deceased will be removed is retroactively designated. This indicates that Beit Hillel do accept the principle of retroactive designation.
הָא אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבָּה: לְטַהֵר אֶת הַפְּתָחִים מִכָּאן וּלְהַבָּא. וְכֵן אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לְטַהֵר אֶת הַפְּתָחִים מִכָּאן וּלְהַבָּא. מִכָּאן וּלְהַבָּא — אִין, לְמַפְרֵעַ — לָא.
The Gemara refutes this proof: Wasn’t it stated by amora’im with regard to this mishna that Rabba said: In this case, Beit Hillel referred only to purifying the entrances from that point forward. In other words, after one has decided on an entrance that he will use to remove the dead, any vessels in the space of the other entrances do not become ritually impure. However, vessels that were located inside the space of the other entrances before the decision was made remain impure. According to these amora’im , Beit Hillel do not accept the principle of retroactive designation. And, so too, Rav Oshaya said: This halakha is referring to purifying the entrances from that point forward, which indicates: From here onward, yes, the entrances are ritually pure; retroactively, no, they are not considered pure.
רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם לְמַפְרֵעַ, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא: דִּלְמָא מְטַלְטֵל וְשָׁבֵיק, מְטַלְטֵל וְשָׁבֵיק, וְקָא מְטַלְטֵל מִידֵּי דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ.
Rava said that there is a different way to resolve the conflicting rulings of Beit Hillel: Actually, in the case of ritual impurity, Beit Hillel maintain that all the entrances are ritually pure retroactively. And here, with regard to fledglings, this is the reason why Beit Hillel insist that one designate which particular fledglings one plans to take on the Festival: Perhaps one will move fledglings, and put them down, and again move them, and put them down until he finds the pair he wants, thereby moving an object that is not suitable for him, i.e., which is muktze .
וְהָא אָמְרַתְּ — בְּעוֹמֵד וְאוֹמֵר ״זֶה וָזֶה אֲנִי נוֹטֵל״ סַגִּיא! הָנֵי מִילֵּי מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב,
The Gemara raises an objection: But if this is indeed the concern, didn’t you say that it is enough if one stands and says: I will take this one and that one. In this case, too, he does not touch them. It is therefore possible that he may reconsider his choice of fledglings on the Festival after he handles them. The Gemara answers: This applies only when one made his choice on the eve of the Festival. Since he knows that he may not alter his decision on the Festival itself even if he does not like the ones he chose, he definitively decides to take those fledglings and will not handle others.