Talmud Builders

    Commentary page

    Zevachim 54b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Zevachim 54b

    Zevachim 54b. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 265 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    דגייז ליה אחר שיבש סתר הבנין מעל חלקו של יהודה:

    ופרכינן והא אבנים שלמות כתיב שיהא חלק ולא פגימות פגימות ואי אפשר לסתירה להיות חלקה:

    דמחית מידי מתותיה כלומר במקומו על (כנגד) חלקו של יהודה הניח עץ ארוך ועוביו כעובי המלבן וחלק [והניח] בתוך המלבן ולא יכול להדביק עם חלוקי האבנים ע"י שפיכת המיחוי של סיד וקוניא ולכשיבש קצת נטלו ונשאר מקומו חלק:

    קרנות של מזבח חלולות היו נקבים נקבים עמוקים בארבעתן שיפול דם החטאת ויבלע לתוכו:

    כמזרק כזיות מזבח אלמא בית קיבול יש כמזרקים:

    דמחית מידי מתותיה מקלות וקסמין [דקים] נתן בין חלוקי האבנים וכשיבש הוציאם ונשארו מקומות בנקבים חלוקים ולא הוצרך לפגום בפגימות לנקבים:

    שהן יושבים ברמה בעירו של שמואל:

    נויו של עולם למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Zevachim 54b · Sefaria

    Tosafot

    דגייז ליה תימה מעיקרא ליעבד מלבן בענין זה:

    אבנים שלמות כו' תימה דהוה ליה לאקשויי לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ויש לומר שהש"ס קיצר כאן ורוצה לומר כמו שמדקדק הש"ס במסכת ע"ז פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נב:) גבי אבני מזבח ששקצום אנשי יון ליתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא לינסרינהו לא תניף עליהם ברזל כתיב ואם תאמר וליעביד על ידי שמיר דבבית שני הוה שמיר כדמוכח בסוטה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מח.) דקתני משמתו נביאים הראשונים בטל אורים ותומים [והיינו בית ראשון] משחרב בית המקדש בטל השמיר והיינו בית שני דאי בית ראשון ליערבינהו וליתנינהו דמשמתו נביאים הראשונים היינו חורבן הבית כדתניא בגמרא משחרב בית המקדש בטלו אורים ותומים והיינו בית ראשון דחמשה דברים חסר בית שני מבית ראשון כדאיתא ביומא (דף כא:) ובטל השמיר היינו לאחר בית שני וכן הא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל התם משחרב בית המקדש ניטל טעם פירות ומסתמא בבית שני שחרב בימיו איירי תדע דאשכחן בבית שני שהיו פירותיהם מתברכים בימי שמעון בן שטח שנעשו חיטין ככליות של שור הגדול (תענית דף כג.) ועוד יש להביא ראיה דהוה שמיר בבית שני מעובדא דדמא בן נתינה שמו דפרק קמא דקדושין (דף לא.) ובפרק שני דמסכת ע"ז (דף כג:) שבקשו ממנו חכמי ישראל אבנים לאפוד ואבני אפוד בעו שמיר כדמוכח פרק עגלה ערופה (סוטה דף מח:) מדכתיב במלואותם ואפי' רבי יהודה דפליג עליה ואמר שמיר שבו בנה שלמה את בית המקדש מודה דאבני אפוד נמי בעו שמיר כדמוכח פרק מי שאחזו (גיטין דף סח.) גבי בנין בית המקדש שעשה שלמה דקאמר היכי נעביד איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד וההיא על כרחין רבי יהודה היא דלר' נחמיה לא הוה בעי שמיר למקדש ועובדא דבן נתינה בבית שני דקאמר הדר לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו ושבע פרות היו הראשונה עשה משה שניה עשה עזרא כדתנן במסכת פרה (פ"ג מ"ה) וכמו כן קשה בפרק רבי ישמעאל במסכת ע"ז (דף נב:) אמאי גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום אנשי יון כיון דאפשר על ידי שמיר ויש לומר דשמיר אין עושה אותן שלמות שלא תחגור בה הצפורן ופרק קמא דחולין (דף יח.) אמרינן וכמה כדי פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן ומיהו קשה בית המקדש כתיב אבן שלמה מסע נבנה וקאמר רבי יהודה דהוה שמיר לבית המקדש:

    ומלאו כמזרק כזוית מזבח הוה מצי לאתויי מתני' דמסכת מדות (פ"ג מ"ב) ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקין שהדמים היו נתונים על יסוד דרומית יורדין בהן ומתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון אלא ניחא ליה לאיתויי דרב כהנא משום קרא ובקונטרס פירש שהנקבים היו בד' קרנות שיפול דם חטאת לתוכן ויבלע ותימה לפירושו שלא היו המתנות למעלה אלא כנגד חודה מבחוץ:

    Tosafot on Zevachim 54b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבֹהַּ מִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּבֹהַּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת (דברים יז, ח). נראה לי בס"ד דיליף זה מן פסוק 'וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ' (דברים יז, ח) דלשון זה כפול לכן דריש וְקַמְתָּ משאר ארצות לארץ ישראל שהיא גבוהה מה וְעָלִיתָ מן ארץ ישראל לירושלים ששם המקדש שהיא גבוהה מן ארץ ישראל.

    וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנָּא בֵּיהּ דּוֹאֵג הָאֱדוֹמִי בְּדָוִד (תהלים סט, י) קשא למה נתקנא מדבר זה שכיון בו דוד המלך ע"ה להלכה והלא הוא תמיד היה מכוין להלכה בכל ענין וכאשר הוא עצמו הגיד לשאול המלך ע"ה דבר זה על דוד המלך ע"ה שאמר לו 'וַהֳ' עִמּוֹ' (שמואל א' טז, יח) שהלכה כמותו בכל מקום דהוה גלי מסכתא בכל דבר ודבר (שבת נו.) ומאי רבותיה דדבר זה שכיון בו להלכה? ונראה לי בס"ד דראה דבר זה שכיון בו להלכה נעשה ממנו הכרח דהמלוכה היא לדוד המלך ע"ה ולא לשאול המלך ע"ה והיינו כי שתי מצות נצטוו ישראל לקיים בכניסתם לארץ שהן לשום מלך ולבנות בית המקדש ושתי מצות אלו נצמדים יחד והנה מקום המקדש לא נאמר לנביא בפירוש והיו צריכין לידע מקומו מן הכתובים וכאשר באו שמואל ובית דינו וכל הסנהדרין וחכמי הדור ועשו אסיפה גדולה בית המדרש כדי לברר מקום המקדש מן הכתובים נתעלם הדבר מהם ולא היו יכולין לכוין עד שבא דוד המלך ע"ה וכיון להלכה את מקומו שצריך לבנותו בנחלת בנימין משום דחזא טעמא רבא בדבר זה דבכלהו שבטים כתיב 'וְיָרַד' (יהושע יח, טז) ובנחלת בנימין כתיב 'וְעָלָה' בלבד ולא כתיב 'וְיָרַד' ועוד כיון דבר אחר דסבור לבנותו בְּעֵין עֵיטָם שהוא גבוה יותר ובא דוד המלך ע"ה והסביר להם ד'נִתָּתֵי בֵּיהּ קָלִיל' דכתיב וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן (דברים לג, יב) וכולם הסכימו על דברים אלו וידעו שכן הוא האמת. והנה באמת מה שחידש דוד המלך ע"ה דברים אלו מן הכתובים אין בזה חכמה נפלאה שראויה להתעלם מעין הבדולח של אדונינו שמואל הנביא ע"ה וכל חכמי הדור ההוא לכן יש לומר כיון דבאמת נתעלם דבר זה מהם והשיגו דוד המלך ע"ה לבדו נעשה מזה הכרח גדול לומר שהמלוכה הנצמדת עם בנין בית המקדש היא ראויה לדוד המלך ע"ה כי כמו שבית המקדש רק הוא השיג מקומו מן הכתובים כן המלוכה הוא לבדו ישיג אותה וראויה אליו מאחר דשימת מלך ובנין בית המקדש תלוים זה בזה ונצטוו בהם ביחד. ועל דרך זה אמר פרעה ליוסף הצדיק ע"ה אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ (בראשית מא, לט) והיינו רצונו לומר זה הפתרון שפתרת הוא קרוב לשכל ואין זה חכמה עמוקה שראוי שתתעלם מעיני חכמי מצרים ומאחר שנתעלמה מהם ונגלית רק לך, זו הוכחה שרצה האלקים להודיע לנו שאין נבון וחכם כמוך וראוי לך שאתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי. וכן הדבר אצל דוד המלך ע"ה מאחר דמקום המקדש נתעלם מכל החכמים ולא השיגו אלא רק דוד המלך ע"ה לבדו, הורו בזה מן השמים שגם שימת מלך ראויה לדוד המלך ע"ה דוקא כאשר זכה לבדו להשיג מקום המקדש ולכן דואג שראה בעין שכלו דאחרי זה יבואו להכריח מחמת השגה זו שתהיה המלכות לדוד המלך ע"ה דוקא נתקנא בו והוכרח להוציא שם רע בפיסול היחוס כדי לפסלו ח"ו מהיות מלך. ועוד נראה לי בס"ד שנתקנא דואג בראותו שכיון המקום מחמת שידע כי על ידי זה יכריחו שהמלכות היא ראויה לדוד המלך ע"ה דווקא ולא לשאול המלך ע"ה והיינו דמצינו במדרש רבה בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף (בראשית מט, כז) מדבר במלכותו מה זאב חוטף ואוכל אף שאול חטף המלוכה שנאמר 'שָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה' (שמואל א' יד, מז) רבי פנחס פתר קרא במזבח מה הזאב חוטף אף מזבח חוטף הקרבנות עד כאן. והנה לדרשה ראשונה משמע שאין המלוכה שייכה לשאול אלא חטף אותה משל אחרים והיינו משל דוד המלך ע"ה אבל לדרשה שניה דפתר לקרא במזבח ליכא למשמע דא ולעולם שאול ראוי למלכות ולקח את שלו, וכיון ששתי דרשות אלו נדרשים מנא ידעינן איזה דרשה היא עיקר? ברם אחר שמצינו שדוד המלך ע"ה כיון להלכה במקום בית המקדש שלא לבנותו בְּעֵין עֵיטָם אלא למנחת ביה קליל לבנותו בִּירוּשָׁלַיִם דכתיב 'וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן' (דברים לג, יב) ולא כתיב 'בְּרֹאשׁוֹ' וכיון דנבנה בירושלים אז ממילא נעשה מקום המזבח באותה רצועה של יהודה כי בעין עיטם ליכא רצועה דכן מפורש בגמרא דיומא (יומא יב.) רצועה היתה יוצאת מחלקו בחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי נמצא עיקרו של מזבח היה בחלקו של יהודה באותה רצועה והשתא אי דרשינן 'בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף' (בראשית מט, כז) כדרשה של רבי פנחס דקאי על המזבח מה זאב חוטף אף מזבח חוטף הקרבנות קשא והלא המזבח לא היה בחלק בנימין אלא בחלק יאודה באותה רצועה וכמפורש בברייתא דיומא הנזכר לעיל? על כן מוכרח לפרש הכתוב 'בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף' על המלוכה שלא היתה שלו וחטף אותה, ועל כן ודאי אחר שנטרד שאול המלך ע"ה ממנה יבא דוד ויקח את שלו והוא ימלוך בודאי דאם היתה המלוכה של שאול אפילו שנטרד ממנה מכח מלחמת עמלק יבא בנו ויקחנה אבל אם שאול חטף אותה לפי שעה הנה ודאי אחר שנטרד ממנה יבא מי ששלו היא ויקחנה, ולכך נתקנא בדוד המלך ע"ה כי ראה שבודאי הוא ימלוך ולכן חיפש לו צד פיסול ח"ו מצד היחוס דאתי מרות המואביה. ובזה מדוקדק היטב דברי רבא דאחר שאמר הדרשה שדרש דוד המלך ע"ה שלא לבנות המקדש בעין עיטם אלא למיחת ביה מעט לבנותו בירושלים משום דכתיב 'וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן' אמר ועל דבר זה נתקנא דואג דבר זה דייקא.

    Ben Yehoyada on Zevachim 54b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Zevachim, daf 54, Amud Bet, about 265 words in 11 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 11 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 15 words

      Opens “דְּגָיֵיז לֵיהּ, ״אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת״ כְּתִיב!…”

    2. Segment 243 words

      Opens “דְּמַחֵית מִידֵּי מִתּוּתֵיהּ, וְשָׁקֵיל לֵיהּ. דְּאִי לָא…”

    3. Segment 324 words

      Opens “דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ דָּוִד וּשְׁמוּאֵל…”

    4. Segment 424 words

      Opens “אָמְרִי, כְּתִיב: ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״ –…”

    5. Segment 523 words

      Opens “אַיְיתוֹ סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ, בְּכוּלְּהוּ כְּתִיב: ״וְיָרַד (וְעָלָה)…”

    6. Segment 614 words

      Opens “סְבוּר לְמִבְנְיֵיהּ בְּעֵין עֵיטָם – דְּמִדְּלֵי; אָמְרִי:…”

    7. Segment 723 words

      Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: גְּמִירִי דְּסַנְהֶדְרִין בְּחֶלְקוֹ דִּיהוּדָה וּשְׁכִינָה…”

    8. Segment 839 words

      Opens “וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנֵּא דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי בְּדָוִד,…”

    9. Segment 922 words

      Opens “״הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵה יַעַר״; ״בְּאֶפְרָתָה״…”

    10. Segment 1022 words

      Opens “מַתְנִי׳ זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת; אֵלּוּ הֵן…”

    11. Segment 1126 words

      Opens “שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן וְקִיבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן,…”

    Sages named on this page

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Zevachim 54b · Segment 2 — “…הָכִי, הָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אֲבָנִים שֶׁל קְרָנוֹת חֲלוּלוֹת…

    Original text

    דְּגָיֵיז לֵיהּ, ״אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת״ כְּתִיב!

    that he cuts the base on the southern and western sides after he has poured the mixture for the altar and it has dried, it is written concerning the altar: “You shall build the altar of the Lord your God of unhewn stones; and you shall offer burnt offerings on it to the Lord your God” (Deuteronomy 27:6), so it cannot be cut.

    דְּמַחֵית מִידֵּי מִתּוּתֵיהּ, וְשָׁקֵיל לֵיהּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אֲבָנִים שֶׁל קְרָנוֹת חֲלוּלוֹת הָיוּ – דִּכְתִיב: ״וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיֹּת מִזְבֵּחַ״; הָכָא נָמֵי ״אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא דְּמַחֵית מִידֵּי מִתּוּתֵיהּ וְשָׁקֵיל לֵיהּ; הָכָא נָמֵי, דְּמַחֵית מִידֵּי מִתּוּתֵיהּ וְשָׁקֵיל לֵיהּ.

    Rav could answer: This means that he places something under the frame, in the place where there is to be no base, and after the poured mixture has dried he removes it, leaving the space empty. As if you do not say so, how will you explain that which Rav Kahana says: The stone interiors of the corners were hollow, i.e., there were gaps between the stones, as it is written: “And they shall be filled like the basins, like the corners of the altar” (Zechariah 9:15)? The verse compares the corners to hollow basins. Here too, doesn’t the Merciful One state that the altar must be made of “unhewn stones”? If so, how could the corners be hollow? Rather, it must be that he places something, e.g., sticks and twigs, under the frame and pours the mixture for the corners over it, and when it has hardened, removes the sticks and twigs, leaving the corners somewhat hollow. Here too, he places something under the frame and later removes it.

    דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנוֹיוֹת בָּרָמָה״? וְכִי מָה עִנְיַן נוֹיוֹת אֵצֶל רָמָה? אֶלָּא שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בָּרָמָה וְעוֹסְקִין בְּנוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם.

    § Apropos the altar and the Temple, the Gemara relates that Rava taught: What is the meaning of that which is written concerning David: “And he and Samuel went and dwelt in Naioth. And it was told Saul, saying: Behold, David is at Naioth [ beNayot ] in Ramah” (I Samuel 19:18–19)? But what does Naioth have to do with Ramah? They are in two distinct places. Rather, this means that they were sitting in Ramah and were involved in discussing the beauty [ benoyo ] of the world, i.e., the Temple.

    אָמְרִי, כְּתִיב: ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״ – מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכׇּל אֲרָצוֹת. לָא הֲווֹ יָדְעִי דּוּכְתֵּיהּ הֵיכָא;

    David and Samuel said: It is written: “Then you shall arise, and get you up unto the place which the Lord your God shall choose” (Deuteronomy 17:8). This teaches that the Temple is higher than all places in Eretz Yisrael. And Eretz Yisrael is higher than all countries. They did not know where the highest place in Eretz Yisrael was.

    אַיְיתוֹ סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ, בְּכוּלְּהוּ כְּתִיב: ״וְיָרַד (וְעָלָה) הַגְּבוּל״, ״וְתָאַר הַגְּבוּל״; בְּשֵׁבֶט בִּנְיָמִין ״וְעָלָה״ כְּתִיב, ״וְיָרַד״ לָא כְּתִיב. אָמְרִי, שְׁמַע מִינַּהּ: הָכָא הוּא מְקוֹמוֹ.

    They brought the book of Joshua. With regard to all of the borders of the tribes it is written: “And went down” (see Joshua 15:10, 16:3, 17:9), and it is written: “And the border went up to Beth Hoglah.” (Joshua 15:6), and: “And the border was drawn from the top of the mountain to the fountain of the waters of Nephtoah” (Joshua 15:9). The verse uses different terms to describe the borders of the portion of each tribe. And with regard to the borders of the tribe of Benjamin it is written only: “And went up” (Joshua 18:11), but it is not written: “And went down.” They said: Conclude from the verses that the Temple’s place is here, in the portion of Benjamin.

    סְבוּר לְמִבְנְיֵיהּ בְּעֵין עֵיטָם – דְּמִדְּלֵי; אָמְרִי: נִיתַתֵּי בֵּיהּ קַלִּיל, כְּדִכְתִיב: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״.

    They thought to build it at Ein Eitam, which is higher than any other place in the portion of Benjamin. They said: Let us lower it a bit, as it is written: “He covers it throughout the day, and He dwells between his shoulders” (Deuteronomy 33:12). This indicates that the Temple is situated slightly lower, between two peaks.

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא: גְּמִירִי דְּסַנְהֶדְרִין בְּחֶלְקוֹ דִּיהוּדָה וּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ דְּבִנְיָמִין, וְאִי מְדַלִּינַן לֵיהּ – מִתְפְּלֵיג טוּבָא; מוּטָב דְּנִיתַתֵּי בֵּיהּ פּוּרְתָּא, כְּדִכְתִיב: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״.

    And if you wish, say instead that it is learned as a tradition that the Sanhedrin is to be located in the portion of Judah, and the place of the Divine Presence is to be located in the portion of Benjamin. They said: And if we raise it and place it near Ein Eitam it will be too distant from the portion of Judah. They said: It is preferable that we lower it a bit, as it is written: “He covers it throughout the day, and He dwells between his shoulders” (Deuteronomy 33:12).

    וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנֵּא דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי בְּדָוִד, כְּדִכְתִיב: ״כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי״, וּכְתִיב: ״זְכוֹר ה׳ לְדָוִד אֵת כׇּל עֻנּוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה׳ וְגוֹ׳, אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וְגוֹ׳, אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה׳ וְגוֹ׳״.

    And with regard to this matter, that David and Samuel discovered the location of the Temple, Doeg the Edomite was jealous of David, as it is written: “Because jealousy for Your House has eaten me up” (Psalms 69:10), and it is written: “Lord, remember for David all his affliction; how he swore to the Lord, and vowed unto the Mighty One of Jacob: I will not come into the tent of my house, nor go up into the bed that is spread for me; if I will give sleep to my eyes, or slumber to my eyelids; until I find a place for the Lord, a dwelling place for the Mighty One of Jacob” (Psalms 132:1–5).

    ״הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵה יַעַר״; ״בְּאֶפְרָתָה״ – זֶה יְהוֹשֻׁעַ, דְּקָאָתֵי מֵאֶפְרַיִם. ״מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵה יַעַר״ – זֶה בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב: ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״.

    The verse following those verses states: “We heard of it as being in Ephrath; we found it in the field of the wood” (Psalms 132:6). Rava explains the meaning of these words: “In Ephrath”; this is a reference to Joshua, who came from the tribe of Ephraim. This alludes to the fact that David and Samuel were able to locate the highest place in Eretz Yisrael based on the book of Joshua. “We found it in the field of the wood”; this is a reference to Benjamin, as it is written concerning him: “Benjamin is a wolf that tears apart; in the morning he devours the prey, and in the evening he divides the spoil” (Genesis 49:27). A wolf is a wild animal living in the field, and David and Samuel found the location of the Temple in the portion of Benjamin.

    מַתְנִי׳ זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת; אֵלּוּ הֵן אֲשָׁמוֹת – אֲשַׁם גְּזֵילוֹת, אֲשַׁם מְעִילוֹת, אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה, אֲשַׁם נָזִיר, אֲשַׁם מְצוֹרָע, אָשָׁם תָּלוּי;

    MISHNA: These are the halakhot of communal peace offerings and guilt offerings. These are guilt offerings: The guilt offering for robbery, brought by one from whom another demanded payment of a debt and he denied it and took a false oath (see Leviticus 5:20–26); the guilt offering for unwitting misuse of consecrated property (see Leviticus 5:14–16); the guilt offering of an espoused maidservant, brought by one who engaged in sexual intercourse with a Canaanite maidservant betrothed to a Hebrew slave (see Leviticus 19:20–22); the guilt offering of a nazirite who became impure via contact with a corpse (see Numbers 6:12); the guilt offering of a leper, brought for his purification (see Leviticus 14:12); and the provisional guilt offering, brought by one who is uncertain as to whether he committed a sin that requires a sin offering (see Leviticus 5:17–18).

    שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן וְקִיבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים – לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, לְכׇל מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת.

    Concerning all of these, their slaughter is in the north of the Temple courtyard and collection of their blood in a service vessel is in the north, and their blood requires two placements that are four. And the meat portions of the offering are eaten within the curtains, i.e., in the Temple courtyard, by male priests. And they are eaten prepared in any manner of food preparation, on the day the offering was sacrificed and during the night that follows, until midnight.