Commentary page
Tamid 30b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerTamid 30b
Tamid 30b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 430 words — with the classic commentaries printed on the page.
Meiri
המשנה השניה מי שזכה בתמיד ר"ל בשחיטתו מושכו לבית המטבחים ואותם שזכו באיברים הולכין אחריו והתבאר ביומא ששוהין מלשחטה עד שפותחין שער הגדול שבהיכל ובשעת פתיחת השער שוחטין את התמיד וביאר אחר כן בבית המטבחים זה שבצפון העזרה היה ושהיו בו שמנה עמודים ננסים ר"ל קצרים ורבעים של ארז על גביהן ר"ל אדנים של ארז שהעמודים תקועים בהם ואנקליות של ברזל קבועות בהם לתלות בהם בהמת הקרבן ולהפשיטה ומניחין את האיברים ומדיחין את הקרבים על שלחנות של שיש שבין העמודים כמו שביארנו ענינם בשקלים ושוחט הזוכה והשני לו מקבל את הדם ומוליכו וזורקו והשלישי שזכה בדישון המזבח הפנימי והרביעי שזכה בדישון המנורה והטבת נרותיה מקדימין קודם שחיטת התמיד ליכנס וארבעה כלים בידם הטני והכוז ושני מפתחות הטני דומה לתרקב של זהב פי' דומה בשיעורו לתרקב אלא שמחזיק קבים וחצי לבד והיה של זהב והכוז דומה לקיתון גדול של זהב כלומר דומה לקיתון גדול והוא של זהב ושני מפתחות אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון פי' שפתח זה שהיו שני אלו באים לפתחו היו באים שני מנעולים אחד בתחתית הדלת עד שהיה הבא לפתוח את זו צריך להשפיל ידו עד אצילי ידיו והוא אמת השחי שעד הפרק הנקרא קולד"י קרוי אמה סתם ועד השחי אמת השחי ואחד באמצע הדלת כשאר המנעולים שהיה פותחו לאלתר בלא שום הושטת יד ובא עכשו לבאר באי זה פתח היו השני מנעולים אלו ואמר ששני פשיפשין ר"ל פתחים קטנים היו בשער הגדול שבהיכל אחד בצפון ואחד בדרום ואותו שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו מפורש על ידי יחזקאל השער הזה סגור יהיה וכו' ואותו שבצפון שהיו בו שני מנעולים אלו ואמר שכשנפתח אותו הפשיפש אין נכנסין ממנו לאויר ההיכל אלא בחלל שבין שני כותלים הנקרא תא כלומר מבוא ויש פתח מאותו התא לאויר ההיכל ונכנס ממנה להיכל ופותח השער הגדול שבהיכל שהוא נעול מבפנים ומעביר את הנגר ואת הפותחת ופותחו ובאותה שעה ר"ל שעת פתיחת דלתות והיכל היה הזוכה לשחוט שוחט את התמיד. כך שנינו במשנה זו לא היה השוחט שוחט עד שיהיה שומע קול שער הגדול שנפתח ובא להודיע אחר כן דרך גלגול שמיריחו היו שומעים קול השער הגדול כשנפתח וכן היו שומעין קול המגריפה והוא אחד מכלי השיר עשוי בצורת מגריפה וכמו שאמרו בערכין מגריפה היתה במקדש ועשרה נקבים היו בה וכל אחד שבנקבים מוציא מיני זמר וכן היו שומעין קול מוכני של עץ שעשה בן קטין לכיור וקול גביני כרוז שהיה מכריז קודם עלות השחר עמדו הכהנים מעבודתכם ולויים לדכנכם וישראלים למעמדכם וכן היו שומעין קול השיר והחליל וקול כהן גדול ביום הכפרים וכן מיריחו היו מריחין מריח פטום הקטורת ואמר ר' אלעזר בן דלגאי עזים היו לבית אבא בכפר מגואי והיו מתעטשות מריח הקטורת ואמר אחר כן שכשנפתח השער הגדול נכנס אותו שזכה בדשון המזבח הפנימי ונוטל את השני ומניחו לפניו וחופן בידו האפר והפחם ונותן לתוכן ובאחרונה מכבד את השאר ונותן לתוכו ומניחו בהיכל ויוצא ואותו שזכה בדשון המנורה נכנס עם הכלי שהזכרנו הנקרא כוז ואם מצא שני נרות המזרחיים דולקים וכו' וצריך שתדע שמשנה זו שנוייה על דעת האומר שמזרח ומערב היו הנרות עומדות וכלם פיותיהם לצד קדשי הקדשים והשני למזרחי הוא קרוי נר מערבי שהרי כלן מערביות בהקש לראשונה ומפני שאין מעבירין על המצות קורים לשניה מערבית שבשעה שהוא נכנס פוגע במזרחית תחלה ואחר בשני לו שהוא נקרא מערבי ונותנין לו דין מערבי להיות קרוי לפני י"י ולקיים בו נר תמיד שאלו לא היה הראשון דולק לא היה השני לו קרוי מערבי שהרי אינו מערבי אלא בהקש לראשון ונמצא שהראשון שהוא המזרחי הגמור לא היה דולק מצד עצמו ולמצותו אלא ליעשות שני לו מערבי והשני דולק למצותו משום נר תמיד וכשמצאן דולקים כראוי לפי רגילות הנס מדשן את השאר ר"ל שמסיר השמן והפתילה ונותן בכוז אחר שכבו ומקנח הנר ונותן בה פתילה ושמן במדה הראויה שהיא חצי לוג וחוזר ומדליקן מאלו השנים הדולקים ומניח את שלו במקומן ומתקנן ואינו צריך לחדש פתילה אלא שמוסיף שמן כשיעור הראוי ואם אירע בשני אלו שמצאם כבים ואחרות דולקות מדשן את שתי אלו ומדליקן מן הדולקים ואחר כך מדשן את השאר ר"ל את שכבו מהן ואת שלא כבו מתקנן ואם כלן דולקות הוא הדין שמתקן את שני אלו תחלה ואחר כך השאר ואם כלם כבות מדליק את שני אלו ממזבח החיצון ולא ממזבח הפנימי ולא מבין הכירים כן כתבוה גדולי המפרשים ומ"מ גדולי המחברים סוברים שכל שכבה נר מערבי אפילו היו האחרים דולקים אינו מדליקו אלא ממזבח העולה ולא מחברותיה כלל אבל שאר הנרות כל שכבה מהם מדליקו מחברותיה ואם כן זה שאמרו מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים פי' שכבו כלם או רובם ומדליקין את המערבי מן המזבח החיצון והשאר ממנו או זו מזו וזהו מן הדולקים ואין הלשון מתישב יפה וכן יש מפרשים שאף אותם שנמצאו דולקות צריכות דשון גמור בכל בקר ומה שנאמר כאן מניח את אלו במקומן פירושו עד שידשן את השאר וכן יש בה פירושים אחרים וכבר כתבנום בשני של שבת ובמסכת יומא ביארנו שהנרות אינו מטיבן כאחד אלא בשעה זו מטיב חמש נרות הראשונות ומניח הכוז במעלה השניה מאותן שלש מעלות הנזכרות בסמוך ואחר כך יוצא לו ועובדים עד שיקטירו את הקטרת ואחר כך חוזר זה ומטיב את השתים הנשארות ונוטל הכוז בידו ומשתחוה ויוצא ומשליך מה שבכוז אצל המזבח עם דשון המזבח הפנימי ועם הרמת דשן המזבח החיצון על הדרך שביארנו ומתוך כך יש מפרשים משנתנו על ענין זה כלומר שאם מצא שני המזרחיים דולקים מניחם ומדשן את השאר עד שיחזור שניה וידשן אלו השנים ואם מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים ועוד שלשה מן אחרים כדי שיהו חמש מדושנות ויוצא ואחר כך חוזר ומטיב את השאר ר"ל השנים הנשארים וכן עקר ואף גדולי המחברים נראה שפירשוה כן בפירושי המשנה ואמר אחר כן שאבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות שעליה עומד הכהן ומטיב את הנרות וזה שהמנורה היה גבהה י"ח טפחים שהם שלש אמות ונמצא שהיה כגובה אדם בינוני ומתוך כך הוא צריך להיות לו שם מקום גבוה מעט ואחר כך אמר שהניח את הכוז על מעלה שניה ויצא עד שיחזור להיטיב את השנים על הדרך שיתבאר למטה ונמצא דשון המזבח הפנימי והטבת חמש נרות בשעת שחיטת התמיד ומתוך כך הוא חוזר עכשו בענין התמיד כמו שיתבאר בסמוך לזה בפרק רביעי:
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
פרק רביעי בעזרת הצור:
והוא נמשך גם כן לסדר עבודות והוא שאמר לא היו כופתים את הטלה ופרשו בגמ' הטעם כדי שלא יחקו את המינין שעושין כן בקרבנותיהם אלא שמעקידים אותו ופרשו בגמ' עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם ע"ה ואותם שזכו באיברים אוחזים בו וכך היתה עקידתו ראשו לדרום ופניו למערב והשוחט עומד במזרח ופניו למערב ותמיד של שחר היה נשחט על קרן צפוני מערבי ר"ל כנגד צפוני מערבי והוא צד המערבי שבמקום השחיטה על טבעת שניה מאותן הטבעות שהתקין יוחנן כהן גדול במקום השחיטה שש מערכות קבועים בקרקע לאסור רגלי הבהמה וידיה בשעת השחיטה אחר שלא היו כופתין אותו כמו שביארנו ושל בין הערבים היה נשחט כנגד צפוני מזרחי והוא צד המערבי שבמקום השחיטה על טבעת השניה ופרשו בגמ' הטעם כדי שתהא השחיטה בכל פעם לנכח השמש שנאמר שנים ליום כנגד היום כלומר הוראה שאנו משפילים ענינו ומכניעים אותו ובלתי מיחסים לו שום ממשלה שחט השוחט וקבל המקבל ובא לו לקרן מזרחית צפונית ונותן את הדם למזרחה צפונה ולקרן מערבית דרומית למערבה דרומה שדם העולה טעון שתי מתנות שהם ארבע ר"ל נתינת הדם על שתי הקרנות באלכסון ואותם שני קרנות הם מזרחית צפונית ומערבית דרומית ושירי הדם היה שופך אל יסוד דרומי והזוכים באיברים מפשיטים ומנתחים ולא הי' שובר בו את הרגל אלא נוקבו מתוך ערכובו ותולה ומפשיט ויורד עד שמגיע לחזה הגיע לחזה חותך את הראש ונותנו למי שזכה בו וחותך את הראש ונותנו למי שזכה בו וחותך את הכרעים ונותנם למי שזכה בהם מרק את ההפשט ר"ל גמר את ההפשט והוא שלוח כל העור קרע את הלב והוציא את דמו חתך את הידים ונותנם למי שזכה בהם עלה לרגל הימני חותכה ונותנה למי שזכה בה ושני ביציו עמה וקורע את הבהמה עד שהיא עומדת גלויה לפניו ר"ל שהמעים והקרבים גלויים לפניו ונוטל הפדר ונתנו על שחיטת הראש מלמעלה נוטל את הקרבים ונותנן למי שזכה בהן להדיחן וכן הכרס והולך ומדיחן בבית המדיחים שנאמר והקרב והכרעים ירחץ במים והכרס מדיחין אותו בבית המדיחין כל צרכו והקרבים מדיחין אותם שלשה פעמים במיעוטה כלומר לפחות אלא שאפשר להוסיף בכל מה שירצה והדחתם על שלחנות של שיש שבין העמודים וכמו ששנינו י"ג שלחנות היו במקדש שמנה של בית המטבחים שעליהם מדיחין את הקרבים ושנים במערבו של כבש אחד של כסף ואחד של שיש ואותו של שיש נותנין עליו את האיברים ואותו של כסף נותנין עליו כלי שרת ושנים באולם מבפנים אחד של כסף שנותנין עליו את הלחם בכניסתו ואחד של זהב שנותנין עליו ביציאתו הואיל ובעודו בפנים עומד על של זהב שמעלין בקדש ולא מורידין ואחד של זהב בפנים שעליו עומד לחם הפנים תמיד ושאלו בגמ' אף לאיברים ושאר הבשר מפני מה לא עשאום של זהב או של כסף הואיל ואין עניות במקום עשירות ותירצו מפני שמרתיח כלומר שהוא חם וממהר להוציא הבשר נטל את הסכין והפריש את הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד ולא היה מזיז את הכבד ממקומו נקב את החזה ונותנו למי שזכה בו עלה לדופן הימיני חותך ויורד מן השדרה ולא יגע בשדרה עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות חותכה ונותנה למי שזכה בה והכבד תלוי בה ובא לו לגרה והניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן ונותנה למי שזכה בה והקנה והלב והריאה תלויים בה בא לו לדופן השמאלי הניח בה שתי צלעות רכות מלמעלה ושתי צלעות רכות מלמטה וכך היה מניח בחברתה נמצא מניח בשתיהן ר"ל בשתי הדפנות שתים מלמעלה ושתים מלמטה ארבע צלעות לכל אחת מהן חתכה ונתנה למי שזכה בה והשדרה עם הטחול תלויה בה והיא היתה הגדולה אלא שלאותה של ימין קורין גדולה מפני שהכבד תלוי בה ובא לו לעוקץ חתכו ונתנו למי שזכה בו והאליה ואצבע הכבד והכבד ושתי כליות עמו נטל רגל השמאלית חתכה ונתנה למי שזכה בה נמצאו כולם עומדים בשורה והאיברים בידם ועל הדרך הזה מנתחין באיברי כל עולת בהמה וכן בהפשט אלא שבעולת שור מפשיטו בלא תליה כמו שיתבאר במקומו:
זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:
Meiri on Tamid 30b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Rashi
No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.
Tosafot
No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.
What this page contains
A full text unit for Tamid, daf 30, Amud Bet, about 430 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 113 words
Opens “שֶׁל זָהָב. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְבוּקָּר…”
- Segment 244 words
Opens “מִי שֶׁזָּכָה בְּדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וּבְדִישּׁוּן הַמְּנוֹרָה,…”
- Segment 347 words
Opens “בָּא לוֹ לַפִּשְׁפָּשׁ הַצְּפוֹנִי. שְׁנֵי פִּשְׁפָּשִׁין הָיוּ…”
- Segment 432 words
Opens “נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ, וְנִכְנַס…”
- Segment 530 words
Opens “מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל שַׁעַר גָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח.…”
- Segment 640 words
Opens “מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל גְּבִינִי כָּרוֹז. מִירִיחוֹ…”
- Segment 722 words
Opens “מִירִיחוֹ הָיוּ מְרֵיחִין רֵיחַ פִּיטּוּם הַקְּטוֹרֶת. אָמַר…”
- Segment 848 words
Opens “מִי שֶׁזָּכָה בַּתָּמִיד – מְשָׁכוֹ וְהוֹלֵךְ בְּבֵית…”
- Segment 923 words
Opens “מִי שֶׁזָּכָה בְּדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי – נִכְנַס…”
- Segment 1032 words
Opens “מִי שֶׁזָּכָה בְּדִישּׁוּן הַמְּנוֹרָה, נִכְנַס וּמָצָא שְׁנֵי…”
- Segment 1121 words
Opens “וְאֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה, וּבָהּ שָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת…”
- Segment 125 words
Opens “הֲדַרַן עֲלָךְ אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה…”
- Segment 1326 words
Opens “מַתְנִי׳ לֹא הָיוּ כּוֹפְתִין אֶת הַטָּלֶה, אֶלָּא…”
- Segment 1423 words
Opens “שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית…”
- Segment 1524 words
Opens “שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט, וְקִבֵּל הַמְקַבֵּל, בָּא לוֹ לְקֶרֶן…”
Original text
שֶׁל זָהָב. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְבוּקָּר מִבָּעֶרֶב – מְבַקְּרִין אוֹתוֹ לְאוֹר אֲבוּקוֹת.
of gold. Although the lamb was examined and deemed unblemished earlier in the evening, the priests examine it now by the light of the torches.
מִי שֶׁזָּכָה בְּדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וּבְדִישּׁוּן הַמְּנוֹרָה, הָיוּ מַקְדִּימִין, וְאַרְבָּעָה כֵּלִים בְּיָדָם: הַטְּנִי וְהַכּוּז וּשְׁנֵי מַפְתְּחוֹת. הַטְּנִי – דּוֹמֶה לְתַרְקַב שֶׁל זָהָב מַחֲזִיק קַבַּיִים וָחֵצִי. וְהַכּוּז – דּוֹמֶה לְקִיתוֹן גָּדוֹל שֶׁל זָהָב. וּשְׁתֵּי מַפְתְּחוֹת – אֶחָד שֶׁהוּא יוֹרֵד בְּאַמַּת הַשֶּׁחִי, וְאֶחָד שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ כֵּיוָן.
MISHNA 3:5 The priests who won the privilege of the removal of ash from the inner altar and of the removal of ash from the Candelabrum would precede the other priests and would hold four vessels in their hands: The basket, and the jug, and the two keys. The basket is similar to a large gold vessel with a capacity of three kav [ letarkav ], but it holds only two and a half kav . And the jug is similar to a large flask [ lekitton ] of gold. And as for the two keys, with one of them the priest would lower his arm to his armpit through a small opening in the door and open the lock that was at the bottom of the door on the inside, and he would pass through that door into a compartment. And the other one is the key with which the priest opened the lock on the inner door of the compartment, through which he entered the Sanctuary, and that lock he opened directly.
בָּא לוֹ לַפִּשְׁפָּשׁ הַצְּפוֹנִי. שְׁנֵי פִּשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, אַחַת בַּצָּפוֹן, וְאַחַת בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּדָּרוֹם לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם. עָלָיו הוּא מְפוֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי ה׳ הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ אַל יָבֹא בוֹ כִּי ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר״.
MISHNA 3:6 The priest came to the northern wicket. There were two wickets for the large gate, one in the northern part of the gate and one in the southern part. Through the wicket that was in the southern part, no person entered. In its regard, the wicket’s status is clarified by the prophet Ezekiel, as it is stated: “Then he brought me back the way of the outer gate of the Sanctuary, which looks toward the east; and it was shut. And the Lord said unto me: This gate shall be shut, it shall not be opened, neither shall any man enter in by it, for the Lord, the God of Israel, has entered in by it; and it shall be shut” (Ezekiel 44:1–2).
נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ, וְנִכְנַס לְהַתָּא, וּמֵהַתָּא לַהֵיכָל, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל. הִגִּיעַ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל, הֶעֱבִיר אֶת הַנֶּגֶר וְאֶת הַפּוֹתְחוֹת וּפְתָחוֹ. לֹא הָיָה שׁוֹחֵט הַשּׁוֹחֵט עַד שֶׁשּׁוֹמֵעַ שַׁעַר גָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח.
The priest took the key, opened the wicket north of the gate, and entered the compartment. He went from the compartment to the Sanctuary and continued until he would reach the large gate. Once he reached the large gate, which was locked from the inside, he moved the bolt and the locks fixing the bolt in place and opened the gate. The priest who slaughters the daily offering would not slaughter the animal until he would hear that the large gate had been opened.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל שַׁעַר גָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל מַגְרֵיפָה. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַשִּׁיר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל בֶּן אַרְזָה מַקִּישׁ בַּצִּלְצֵל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הֶחָלִיל.
MISHNA 3:7 From Jericho the people would hear the sound indicating that the large gate had been opened. From Jericho the people would hear the sound produced in the Temple by the instrument that had the form of a shovel. From Jericho the people would hear the sound of the song of the Levites in the Temple. From Jericho the people would hear the sound of ben Arza clashing the cymbals in the Temple. From Jericho the people would hear the sound of the flute that was played in the Temple twelve days each year.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל גְּבִינִי כָּרוֹז. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶּן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַשִּׁיר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַשּׁוֹפָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף קוֹלוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
From Jericho the people would hear the voice of Gevini the Temple crier, who would proclaim in the Temple each day: Arise, priests, to your service, and Levites to your platform, and Israelites to your non-priestly watch. From Jericho the people would hear the sound of the wood that ben Katin crafted into a mechanism of pulleys for the Basin. From Jericho the people would hear the sound of the song of the Levites in the Temple. From Jericho the people would hear the sound of the shofar that was sounded several times each day in the Temple. And some say that in Jericho the people would hear even the voice of the High Priest at the moment that he mentioned the ineffable name of God on Yom Kippur.
מִירִיחוֹ הָיוּ מְרֵיחִין רֵיחַ פִּיטּוּם הַקְּטוֹרֶת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דִּגְלַאי: עִזִּים הָיוּ לְאַבָּא (בְּעָרֵי) [בְּהָרֵי] הַמִּכְווֹר, וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ פִּיטּוּם הַקְּטוֹרֶת.
From Jericho the people would smell the fragrance emanating from the preparation of the incense in the Temple. Rabbi Elazar ben Diglai said: There were goats belonging to my father that grazed in the cities of Mikhvar, located at a distance from Jerusalem, and they would sneeze from the fragrance of the preparation of the incense that they smelled.
מִי שֶׁזָּכָה בַּתָּמִיד – מְשָׁכוֹ וְהוֹלֵךְ בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִים. וּמִי שֶׁזָּכוּ בָּאֵבָרִים הוֹלְכִין עִמּוֹ. בֵּית הַמִּטְבָּחַיִים הָיָה לִצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, וְעָלָיו שְׁמוֹנָה עַמּוּדִים נַנָּסִים, וּרְבָעִים שֶׁל אֶרֶז עַל גַּבֵּיהֶן, וְאֻנְקְלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בָּהֶן, וּשְׁלֹשָׁה סְדָרִים לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין עַל שׁוּלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים.
MISHNA 3:8 The priest who won the lottery to slaughter the daily offering pulled the lamb, and he would go to the slaughterhouse to slaughter it as the daily offering. And the priests who won the right to take the limbs up to the ramp would go with him. The slaughterhouse was to the north of the altar. Adjacent to it there were eight low stone pillars. And cedarwood squares were affixed upon them, and iron hooks were fixed in the wooden squares. And there were three rows of hooks on each and every one of those wooden squares, upon which the priests would suspend the animal after it was slaughtered. And they would flay the animal’s hide onto marble tables that were positioned between the pillars.
מִי שֶׁזָּכָה בְּדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי – נִכְנַס וְנָטַל אֶת הַטְּנִי, וְהִנִּיחוֹ לְפָנָיו, וְהָיָה חוֹפֵן וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ. וּבָאַחֲרוֹנָה, כִּיבֵּד אֶת הַשְּׁאָר לְתוֹכוֹ, וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא.
MISHNA 3:9 The priest who won the right of the removal of ash from the inner altar entered through the Sanctuary gate, and he took the basket with him and placed it before him on the floor between him and the altar. And he would take handfuls of ashes from upon the altar and place them in the basket. Ultimately, when only a small amount of ashes remained on the altar, the priest swept the rest into the basket, and placed the basket back on the Sanctuary floor, and emerged from the Sanctuary.
מִי שֶׁזָּכָה בְּדִישּׁוּן הַמְּנוֹרָה, נִכְנַס וּמָצָא שְׁנֵי נֵרוֹת מִזְרָחִית מַעֲרָבִית דּוֹלְקִין – מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר, וּמַנִּיחַ אֶת אֵלּוּ דּוֹלְקִין בִּמְקוֹמָן. מְצָאָן שֶׁכָּבוּ – מְדַשְּׁנָן וּמַדְלִיקָן מִן הַדּוֹלְקִין, וְאַחַר כָּךְ מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר.
The priest who won the right of the removal of ash from the Candelabrum entered the Sanctuary. And if he found in the Candelabrum the two easternmost lamps , the second of which is called the western lamp, still burning, he would first remove the ashes and the burned wicks from the rest of the lamps and place them in the jug, and place new wicks and oil in those lamps. And he would leave these two lamps burning in their own place. If he found that the two easternmost lamps were extinguished, he would remove the ashes and the burned wicks from them and kindle them from the lamps that were still burning. If none were still burning, he would kindle them from the fire on the outer altar. And afterward, the priest would remove the ashes and the wicks from the rest of the lamps.
וְאֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה, וּבָהּ שָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת שֶׁעָלֶיהָ כֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, (וּמַנִּיחַ) [הִנִּיחַ] אֶת הַכּוּז עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה, וְיָצָא.
And there was a stone in front of the Candelabrum and in it there were three stairs upon which the priest would stand and prepare the lamps for kindling. Since the Candelabrum was eighteen handbreadths high, it was necessary for the priest to stand on an elevated surface to reach the lamps. And after he placed the ashes and the wicks from the five westernmost lamps in the jug, he would place the jug on the second stair of that stone, and then he emerged from the Sanctuary. When the priest later returned to prepare the two easternmost lamps for kindling, he would remove the jug with the ashes from the Candelabrum, and together with the priest removing the basket with the ashes from the inner altar would pour the ashes from the jug and the basket at the side of the altar.
הֲדַרַן עֲלָךְ אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה
MISHNA: In preparing the lamb of the daily offering for sacrifice, the priests would not tie the lamb by fastening all four of its legs together; rather, they would bind it by fastening each hind leg to the corresponding foreleg. The priests who won the right to take the limbs up to the ramp would hold the lamb in place while it was being slaughtered. And this was the manner of its binding: The animal would be stood in the northern part of the courtyard while its head would be directed to the south, toward the altar, and its face would be turned to the west, toward the Sanctuary. And the slaughterer would stand to the east of the animal, and his face would be to the west.
מַתְנִי׳ לֹא הָיוּ כּוֹפְתִין אֶת הַטָּלֶה, אֶלָּא מַעֲקִידִין אוֹתוֹ. מִי שֶׁזָּכוּ בָּאֵבָרִים, אוֹחֲזִין בּוֹ. וְכָךְ הָיָה עֲקֵידָתוֹ: רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם, וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. וְהַשּׁוֹחֵט עוֹמֵד בַּמִּזְרָח, וּפָנָיו לַמַּעֲרָב.
Twenty-four rings were affixed to the courtyard floor north of the altar, designated for placement of the animal’s neck during its slaughter. The daily offering of the morning was slaughtered at the northwest corner of the altar, at the second ring. The daily offering of the afternoon was slaughtered at the northeast corner of the altar, at the second ring.
שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה. שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּיה.
After the slaughterer has slaughtered the lamb and the receiver has received its blood in a vessel to sprinkle on the altar, the priest comes to the northeast corner of the altar and places the first sprinkling in such a manner that the blood will reach the eastern and northern sides of the altar. Next, the priest comes to the southwest corner of the altar and places a second sprinkling in a manner such that the blood will reach the western and southern sides of the altar. With regard to the remainder of the blood, the priest would pour it at the southern base of the altar, at its southwest corner.
שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט, וְקִבֵּל הַמְקַבֵּל, בָּא לוֹ לְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, וְנוֹתֵן מִזְרָחָה צָפוֹנָה. מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, וְנוֹתֵן מַעֲרָבָה דָּרוֹמָה. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ אֶל יְסוֹד דְּרוֹמִית.