Menachot 44a

זיל טפי אפ"ה מזולזל העבד יותר מן האשה ל"א זיל טפי כלומר זיל והוסיף ובירך שלא עשאני עבד כדי להשלים:

גופו מראה גופו תבנית דיוקנו:

ועולה מן הארץ:

לפיכך שאינו עולה אלא אחת לע' שנה דמיו יקרין:

ציצית מצוה קלה עשה בעלמא:

גפה של רומי נשבעה בחיי המלך שהוא שרה של רומי ל"א ע"ז:

בפסוק אחרון של פרשה (במדבר ט״ו:מ״א) כתי' ב' פעמים אני ה' אלהיכם אחד בראשו ואחד בסופו:

שליש למלכות שיניחנה להתגייר:

זיל טפי אבל אבור לא מברכינן דאינו מצוי דהוי כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ ונראה יותר שמברך אעבד ואשה שאינן מצויין כמותו:

לבית מדרשו של רבי חייא אינו רבי חייא שר' נתן שהיה חשוב מרבי כדאמרינן (ב"ב קלא.) ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי לא היה מביא ראיה מרבי חייא ובתוספתא גרסינן לבית מדרשו של רבי מאיר:

טלית שאולה כל ל' יום אין לדקדק מכאן דסתם שאלה ל' יום כמו הלואה בפ"ק דמכות (דף ג:) חדא דדילמא שאלה דטלית דוקא ועוד הכא לא מיפטר אלא דעד ל' יום סברי אינשי דשאולה היא דאין דרך שאלה יותר דמדאורייתא פטורה לעולם כדדרשינן (חולין דף קלה.) ראשית גז צאנך ולא של אחרים הכי נמי כסותך ולא של אחרים אע"ג דבמזוזה חייב השוכר כדמסיק התם (שם:) דביתך לא אתא לאפוקי בית אחרים אלא לכדרבא דאמר דרך ביאתך (לעיל מנחות דף לד.) ופ"ק דיומא (דף יא:) נמי איכא הכי וה"ט דלא מסתבר קרא למעוטי בית אחרים דכיון דלשימור עביד ל"ש מיהו כל ל' יום פטור דלאו בית דירה דידיה הוא כדאמרינן פ"ק דבבא בתרא (דף ח.) גבי נשתהה שם ל' יום הרי הוא כאנשי העיר והא דמייתי הכא סיוע לרב יהודה להא דטלית שאולה דמסתבר ליה לדמות טלית מדרבנן למזוזה דאורייתא וצ"ע אי מצינן למימר דלענין לפטור עד ל' יום הוא דמייתי ומיהו י"ל דמזוזה נמי מדרבנן דתרי ביתך כתיבי והא דבעי בסוף השואל (ב"מ קא:) מזוזה על מי ופריך הא אמר רב משרשיא חובת הדר היא לאו לחיובי שוכר מייתי לה אלא ה"ק פשיטא שהמשכיר אינו חייב כיון שאינו דר שם וכן פ"ק דמסכת ע"ז (דף כא. ושם) דפריך בית נמי מפקע ליה ממזוזה ומשני חובת הדר היא פי' שאם ירצה לא ידור בו אלא ישתמש בו לתבן וקש ולא מיחייב והא דאמרינן ריש ר"א דמילה (שבת קלא:) לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת דמודה ר"א שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו חייב הואיל ובידו להפקירן ה"מ למימר הואיל ובידו שלא להניחה אלא הטעם השוה בכל לכ"ע ולמ"ד חובת טלית בלא לבישה חייב:

כל כהן שאינו עולה לדוכן וכו' דוקא כשאומר לו עלה כדאיתא בסוטה (דף לט.) צריך שיאמר להם חזן הכנסת שאו ידיכם קודש ובתרגום בבלי נמי מתרגמינן [אמור להם] כד תימרון להון ואע"ג דדרשי' מיניה עשה מפיק ליה פ' ואלו נאמרין (סוטה לח.) שנים נקראו כהנים ולא כהן אחד ותרתי שמעינן מינה ומ"מ אומר ר"ת שאפי' כהן אחד עולה לכל הפחות מדרבנן ודייק מלישנא דלא קאמר שני כהנים עולים ולא אחד משמע אפי' אחד ועוד פי' שש"צ אין לו להקרות לפי שהוא מפסיק ואין להפסיק אפי' ליהא שמיה רבה ואפי' נחש כרוך על עקיבו וכן פר"ח דש"צ המפסיק עבירה היא בידו ותניא בספרי אמור להם מלמד שחזן הכנסת אומר להם אמרו ובירושלמי אמרינן ובלבד שיהא החזן ישראל וחזן לאו היינו ש"ץ שחזן הוא שמש הכנסת כדאיתא פ"ק דסנהדרין (דף יז:) וב' חזנים ופ"ז דבבא מציעא (דף צג:) חזני מתא אבל ש"צ הוא הקורא ואומר ר"ת שש"צ הוא פותח בברכנו ומסיים ואין הכהנים רשאין להתחיל עד שיכלה הדבור מפי הקורא ודווקא כשעומד בבית הכנסת ואומר לו עובר אבל אם עומד בחוץ אינו עובר דאמרינן בירושלמי רבי שמעון בן פזי כד הוה תשיש [הוה] קאי אחורי עמודי ר' אלעזר נפיק לבראי:

פרש"י בד"ה זיל טפי אפילו הכי מזולזל כו' ובד"ה גופיה כו' לשבעים שנה דמוהם יקרים הד"א והס"ד ובד"ה והשוכר בית כו' יחזור כו' הס"ד ובד"ה מאי סבר כו' יקנה האחרת עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה זיל טפי אבל בור לא מברכינן כו' אעבד ואשה שהן מצוין עכ"ל כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה לבית מדרשו כו' לא היה מביא ראיה כו' כצ"ל:

בד"ה טלית שאולה כו' הכא לא מפטר אלא דעד שלשים כו' דמדאורייתא פטורה לעולם כו' עכ"ל עיין בזה בדברי הרא"ש פ"ק דמכות וק"ל:

בא"ד והא דמייתי פ"ק דב"ב הא דטלית שאולה גבי נשתהה כו' עכ"ל לא מצאתיו שם שמביא שם הא דטלית שאולה וצ"ע:

בא"ד מיהו י"ל דמזוזה נמי מדרבנן דתרי ביתך כתיבי כו' עכ"ל עיין בזה מפורש ספ"ק דע"ז:

בא"ד טלית בלא לבישה חייב עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה כל כהן שאינו כו' כצ"ל:

בא"ד עולים ולא אחד ועוד פי' שש"צ אין כו' כצ"ל:

גמ' צוה עלי ויעשוני גיורת עיין יבמות דף כד ע"ב תוספות ד"ה לא בימי:

רש"י ד"ה ועולה מן הארץ עיין רש"י במגילה דף ו ע"א ד"ה על ידי חלזון ובסנהדרין דף קא ע"א ברש"י ד"ה חלזון ועיין שבת דף עה ע"א ושם דף עג ע"ב תוספות ד"ה מפרק:

אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה קַלָּה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבָעוֹלָם הַבָּא (אֲבָל) אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה. צֵא וּלְמַד מִמִּצְוַת צִיצִית. נראה לי קרי לה 'מִצְוָה קַלָּה' שדמיה מועטין ואין בה כבדות על חומר האדם כלל כי תפילין אף על פי שדמיו מועטין כבד על חומר האדם שצריך להזהר מן הפחה ומהסח הדעת וגם יתנהג בו בקדושה בכמה דברים והסוכה דמיה מועטין אך כבדה על החומר שלא יוכל לישן ולאכול חוץ לסוכה מה שאין כן הציצית קל על החומר שאין בו כל אזהרות הנזכר לעיל.

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה (אַחַת) בִּכְרַכֵּי הַיָּם שֶׁנּוֹטֶלֶת אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בִּשְׂכָרָהּ. נראה לי בס"ד זה הסך היה על פי הקליפה של הזנות שלובשת אותה ושמה בלבה לקצוב סך זה באתנן כנגד ארבע מאות כוחות של סטרא אחרא בסוד (בראשית לג, א) 'וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ' והצעת ז' מטות כנגד ז' כוחות של יצר הרע שהם רמוזים בשבעה שמות שלו וכמו שאמרו בגמרא דסוכה (סוכה נה.) ועל כל מטה היה חונה כח טומאה משבעה רוחות הנזכר. ואותו תלמיד שהיה זהיר במצות ציצית וטפחו לו ד' ציציות על פניו הועילו ד' ציציות אלו לבטל כח ארבע מאות כוחות טומאה שהיו מלובשים באשה זו לפתותו וכל כנף ביטל מאה מעין ברכתן של ישראל דכתיב בהו וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ (ויקרא כו, ח) דנמצא כל אחד מבטל כח מאה אוייבים גם הועילו קדושת השמונה חוטין לבטל ח' כוחות טומאה שהיו שורין על ז' מטות ועל גוף אותה אשה עצמה שהיתה יושבת ערומה למעלה משבעה מטות. גם הועיל לו זכות מצות ציצית לבטל קליפת לר־י [240] המפתה על הזנות שהיא בגימטריא מ"ר שבזה יובן בס"ד רמז הכתוב 'וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה' (קהלת ז, כו) כי קליפה זו של מַר [240] היא המפתה לזנות. והנה כל כנף יש בו ט"ל [39] כריכות וצרף לזה מספר אהיה [21] לפי שסוד הציצית הוא באהי־ה דההי"ן העולה מספר גוף [89] וכנזכר בשער הכונות אם כן ט"ל וכ"א שהוא מספר אהיה פשוט עולים ששים [39+21=60] וארבע פעמים ששים של ד' כנפות הרי מספר ר"מ [60×4=240] ולכן מבטל הציצית קליפת לר־י שמספרה מ"ר [240] ובזה יובן הכתוב וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר טו, לט). ולכן בזכות כל הנזכר ניצול אותו תלמיד מעבירה 'וְנִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע' כי פסל [170] גימטריא קע, ואותיות קַרְקַע 'קר קע' שנתקרר אש התאוה שבא לו מן הפסל שהוא יצרא דערוה והוא גבר 'וְיָשַׁב עַל הַקַּרְקַע' דהיינו שנעשה אש של 'קע קר' ואף היא נשמטה מכוחות הטומאה שהיו אוחזין בה ומלבישים אותה וגם כן ישבה על הקרקע דאש תאוה רעה שהיה בא לה מן ק"ע נתקרר ונעשה קר. ומה 'שֶׁטָפְחוּ לוֹ עַל פָּנָיו' ולא על ראשו או שאר איברים, מפני שאמרו רבותינו ז"ל (שבת לג.) סימן לעבירה הדרוקן ולפי זה עון הזנות טומאתו ניכרת 'בפניו' לכך טפחו לו על פניו לעורר אותו. גם בפנים רמוז היראה דכתיב לְמַעַן תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (שמות כ, טז) ופירשתי הטעם לזה כי בפנים יש רמז למספר שם הוי־ה שהוא החוטם צורת וא"ו ושני עינים צורת ב' יודין הרי מספר כ"ו וכן בתחתית החוטם ב' נחיריים הם שני יודין וכותל המפסיק ביניהם הוא דוגמת וא"ו וכנזכר בשל"ה הרי ב' פעמים שם הוי־ה עולה ב"ן [26×2=52] שהוא סוד יראתו ולכך נאמר 'לְמַעַן תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם' ולכן טפחו לו על פניו לעורר אותו בזה.

הָעֲבוֹדָה, שֶׁלֹּא רָאִיתִי אִשָּׁה יָפָה כְּמוֹתֵךְ, אֶלָּא מִצְוָה אַחַת צִוָּה אֱלֹקֵינוּ וְצִיצִית שְׁמָהּ. נראה לי בס"ד שמה מעורר אותנו להסתכל בה כי ציצית לשון הסתכלות כמו מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים (שיר השירים ב, ט) או ישראל יתרים על בני נח תר"ו מצות כמנין וציצית [606] שהיא שקולה כנגד כל מצות שיש לישראל יתרון על בני נח.

אָמְרָה לוֹ הָעֲבוֹדָה, אֵינִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מַה שִּׁמְךָ. הנה תחלה נשבעה בגפה של רומי אך אחר שהגיד לה כח המצוה גמרה בלבה להתגייר ופרשה מן עבודה זרה ונשבעה בעבודה כאשר נשבע הוא עצמו לפניה ורמזה לו בזה שהיא מוכנת להתגייר ולכן נשבעה בשבועה שנשבעין ישראל. ומה שנתנה 'שְׁלִישׁ מִמּוֹנָה לַעֲנִיִּים' כדי שתגין עליה מצות צדקה שלא יהיה לה עכבות וסכסוכים מן השטן וגונדא דיליה בענין הגירות שלה ומה שנתנה שליש למלכות שלא יעכבו אותה אצלם שלא תצא מעירם כדי לנאף עמה כי היתה יפה מאד ומזנה עמהם. ומה שאמר לה רבי חייא 'זְכִי בְּמִקָּחֵךְ' היא לא נתכוונה ליקח אותו התלמיד אלא באה להתגייר אך ראה רבי חייא ברוח הקודש שכך רצון שמים שתנשא לאותו תלמיד לפרסם כח המצוה אשר על ידה בא הדבר לידי כך. ומה שאמר 'זוֹ מַתַּן שְׂכָרוֹ' פירוש השכר ודאי שמור לעולם הבא אבל כאן אינם נוטלים מן השכר אלא מן המתנה של השכר שהוא היתרון וגם זה היתרון של המתנה אין לוקחים כולו בעולם הזה אלא רובו שמור לעולם הבא.

אוֹתָן מַצָּעוֹת שֶׁהִצִּיעָה לוֹ בְּאִסּוּר, הִצִּיעָה לוֹ בְּהֶתֵּר נראה לי בס"ד אותיות אִסּוּר במספר קטן גימטריא י"ו [16] וכן אותיות מוּתָּר במספר קטן גימטריא י"ו [16] ונראה בזכות י"ו [16] חוטין של ד' כנפות נהפך האיסור להיות מותר שמספרם שוה שהוא י"ו.

כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין מַאֲרִיךְ יָמִים (דברים ו, ח) נראה לי בס"ד תְּפִילִּין במלואו כזה ת"ו פ"ה יו"ד למ"ד יו"ד נו"ן [69] ראש המלוי גימטריא ס"ט כמנין חַיִּים [68] ע"ה ואם תמלא 'תי"ו' ביו"ד יעלה מספר חָכְמָה [73] בסוד (קהלת ז, יב) וְהַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ, כי חיים הם מחכמה וכל אותיות המילוי עולין קל"א שמכניע את פלוני [סמא־ל=131] על ידי תפילין. גם תְּפִלִּין [570] גימטריא תק"ף רמז דמצוה זו תקיפה וגדולה ונותנת תוקף לישראל. גם תְּפִלִּין במלואו כנזכר גימטריא תשי"א [711] וזה רמז הכתוב כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ל, יב) אל תקרי 'תשא' אלא 'תשיא' על שדרשו רבותינו ז"ל בכהאי גונא בפסוק לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא (שמות כג, א) ועם ששה אותיות השורש עולה תשי"ז [717] רמז לתשי"ז פירות החיים קדישין כנזכר בספר הקרניים ולכן נרמז זה בתפילין לרמוז 'כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין מַאֲרִיךְ יָמִים' שיקבל שפע וחיות מן תשי"ז פירות החיים שהם תשי"ז אורות טמירין והשם יתברך יאריך ימינו בטוב ושנותינו בנעימים לעבודתו יתברך אמן כן יהי רצון. ועוד נראה לי בס"ד לתת טעם לזה ד'כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין מַאֲרִיךְ יָמִים' על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דמצות התפילין בכל יום היא באה ונעשית מכח רושם האור של אתמול הנמשך על ידי התפלה ולעולם אין התפילין אלא מבחינת הרשימו של אור דיום הקודם עיין שם. ובזה יובן בס"ד וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה (שמות יג, י) ודרשו רבותינו ז"ל בברייתא דרבי יוסי סבר 'הַחֻקָּה' קאי על מצות התפילין ואמר זו נעשית 'מִיָּמִים יָמִימָה' כלומר תפילין של יום זה נעשה מן הרושם של האור דיום אתמול והיינו שיהיה מימים ימימה ולכן אמר לשון 'וְשָׁמַרְתָּ' ולא אמר 'ועשית' והיינו כי וְשָׁמַרְתָּ בהפוך אתוון וְרָשַׁמְתָּ לרמוז שהיא מן הרשימו נמצא במצות תפילין ממשיך האור של יום זה עד יום שאחריו לכך מדה כנגד מדה הוא מאריך ימים. ועוד נראה לי בס"ד הטעם כי בתורה כתיב לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם (משלי ד, ב) שקראה 'טוב' וכל פרשה ופרשה היא חלק בפני עצמו הנקראת 'טוב' ויש בתפילין ד' פרשיות הרי ד' פעמים טוב שהוא מספר חיים [17×4=68] לכך 'כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין מַאֲרִיךְ יָמִים'. ובזה יובן בס"ד כִּי תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת 'פָּז' (תהלים כא, ד) 'בִּרְכוֹת טוֹב' זו התורה שנקראת טוב 'תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת פָּז' זה תפילין ולכן 'חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ' (תהלים כא, ה) שיש בתפילין ד' פרשיות שהם ד' פעמים טוב כמנין חיים.