Talmud Builders

    Commentary page

    Chullin 69b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 69b

    Chullin 69b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 332 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    בעינא פרסות בבהמה דהכי משמע שתי פרסות ומעלת גרה הנמצאת בבהמה תאכלו:

    קלוט במעי פרה ליתסר ואנן אמרינן לעיל (חולין דף סח:) דשרי אפי' לר"ש:

    תנא דבי ר' ישמעאל כר"ש מצינו משנת מדרשו של ר' ישמעאל כתלמידיו של ר"ש בן יוחי:

    פרסה בבהמה תאכלו קרא כתיב פרסה וכתיב פרסות איזה שתמצא או פרסה בבהמה או פרסות אבל יונה אינה לא פרסה ולא פרסות:

    כדאמרן מעיקרא דעובר איקרי בהמה:

    ר"ש היא טעמא לאו משום דעובר לאו בהמה אלא משום דמקיש תמורה למעשר במסכת תמורה בפ"ק דתנן אמר ר"ש והלא מעשר בכלל כל הקדשים היה ולמה יצא דכתיב כל מעשר בקר וצאן וגו' לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ולמה יצא להקיש מה מעשר קרבן יחיד יצא קרבן צבור ומה מעשר קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו בעוברין ואברין דבעינן יעבור תחת השבט (ויקרא כז):

    אף תמורה אבל למאן דלא מקיש ממירין דעובר איקרי בהמה:

    ומנא תימרא דהא אין ממירין ר"ש היא:

    24 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 69b · Sefaria

    Tosafot

    תמכר לצרכי עולות לא דמי לבהמה של ב' שותפים והקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ז.) דקדושה ואינה קריבה דחשיבה דחויה מעיקרא דהתם לא הוה בידו להקדישה כולה מתחלה אבל הכא כשהקדיש רגלה היה יכול להקדישה כולה:

    יצא רובו הרי זה יקבר אע"ג דתנן בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לב:) דב"ה מתירין למנות עובד כוכבים על הבכור הכא מודו דאסור למכור לעובד כוכבים דהא מוקמינן לה התם כר"ע ושמעינן ליה לר"ע בפרק טבול יום (זבחים דף קג:) דאמר מדבריו למדנו שהשוחט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו משמע דבשר אסור בהנאה והיינו טעמא דהיכא דשרי לישראל הוא דאיתקש לצבי ואיל ושרי אפי' לעובדי כוכבים:

    רב הונא אמר קדוש קסבר למפרע הוא קדוש הא דאמר רב יהודה בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות לה.) דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם ומפרש גדיא באזניה אימרא בשיפוותיה אבל אימרא באזניה לא דחיישינן כי חזי ליה לאזניה שמא יצא רוב הראש וחזר אבל בגדי אין לחוש דמתוך דאזניו גדולות דרכו לצאת במיעוט הראש והיינו דלא כרב הונא דלדידיה כיון דלמפרע קדוש אפי' לא יצא רוב הראש אסור להטיל בו מום דכשיצא אח"כ הרוב איגלאי מילתא למפרע דקדוש הוה כדאמרי' הכא גבי מכירה ומיהו איכא לאוקמי האי דרב יהודה אליבא דרב הונא ומכי חזי לאזנו דגדיא בפנים שרי להטיל בו מום דאכתי לא יצא כלל אבל אימרא איכא למיחש מכי חזי לאזניה בפנים שכבר יצא רוב הראש וחזר וסוגיא דריש כיצד מערימין (תמורה דף כד:) דמוקי דרב יהודה בזמן הזה דלא חזי להקרבה ופריך מאי למימרא ומשני מהו דתימא נגזור אטו דלמא נפיק רוב הראש ההיא סוגיא דלא כרב הונא דלרב הונא במיעוט ראשו נמי איכא איסור וכן הא דא"ל רב עמרם לרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה עולה הוא או בכור הוי ההיא נמי דלא כרב הונא דמשמע דפשיטא ליה דקודם יציאת רובו יכול להפקיע ממנו קדושת בכור אם לא נחלק בין מכירה לעובד כוכבים להנך:

    Tosafot on Chullin 69b · Sefaria

    Rashba

    מתני' מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים. כלומר דעדיין לא נתקדש דבכור בפטר רחם תלא ליה רחמנא ובהויתו קדוש, ועד שיצא רובו לא קדוש, והלכך אינו כמטיל מום בקדשים, יצא רובו הרי זה יקבר, שהרי כבר נתקדש ואסור להשליכו לכלבים וצריך קבורה, ומכאן משמע דבכור אסור בהנאה, והכי נמי משמע בזבחים (קג, ב) פרק טבול יום דתנן התם אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה, אמר רבי עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו, אלמא עור מותר, אבל בשר אסור בהנאה ויקבר. וקשיא לן דהא בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (לב, ב) אמרינן דבכור מותר בהנאה ומזמנין עליו ואפילו נכרי, דתנן התם בית שמאי אומר לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור ובית הלל מתירין אפילו נכרי. ותירצו רבותינו בעלי התוס' זצ"ל דכל היכא דשרי לישראל כגון שנפל בו מום שרי אפילו לזמן עליו את הנכרי דאיתקוש לצבי ואיל, אבל לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך, אבל היכא דאסור (דישראל אסו') [לישראל כגון] שנמצא טריפה, לא איתקש לצבי ואיל, והלכך אסור בהנאה ויקבר. ותדע דהא ר' עקיבא הוא דאמר בפרק טבול יום דיאותו הכהנים בעורו, למימרא דבשרו אסור, ובפרק כל פסולי המוקדשין מוקמינן בגמרא ההיא דבית הלל דאמרו מזמנין עליו אפילו את הנכרי כותיה דר' עקיבא.

    Rashba on Chullin 69b · Sefaria

    Ritva

    הא מני ר' שמעון היא דמקיש תמורה למעשר מה מעשר אינו נוהג באברים ועוברים אף תמורה אינה נוהגת באברים ועוברים וכו' פירש"י ז"ל ר"ש היא וטעמא לאו משום דעובר לאו בהמה אלא משום דמקיש תמורה למעשר במס' תמורה דתנן אמר ר"ש והלא מעשר בכלל כל הקדשים היא ולמה יצאה להקיש וכו' כתב הרב בעל המאור דלא נרא' זה הקש' תמור' למעש' אלא הקשת כל הקדשי' למעש' והקשת תמורה למעשר לר"ש נפקא מדתנן ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר והי' הוא ותמורתו מה הוא יחיד אף תמורתו יחידה ופי' מהו יחיד כדרבה דאמר יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה ותניא בברייתא גבי מעשר מהו יחיד אף טעותו מיוחדת וכל הקדשים הוקשו למעשר.

    Ritva on Chullin 69b · Sefaria

    Meiri

    התמורה אינה נוהגת אלא בבהמה שנאמר ואם המר ימיר בהמה בבהמה הא עופות ומנחות אין תמורה בהם כלל כמו שיתבאר במקומו אף בהמה לא כל בהמה במשמע אלא כל בהמה שהיא קדשי מזבח כגון חטאת או עולה או שלמים או מעשר בהמה תמורה נוהגת בה הא בהמה של קדשי בדק הבית אם המיר בהן אין תמורתו תמורה כלל וכן אין תמורה אלא בקרבן יחיד הא שותפין שהמיר אחד מהן או מי שהמיר בקרבן צבור אין תמורתו קדש אלא שמ"מ לוקה הואיל ויש לו בה שותפות:

    מעשר בהמה אינו נוהג לא בעוברים ולא באיברים שהרי אין אשר יעבור תחת השבט:

    המקדיש אבר אחד מן הבהמה לעולה אם היה אבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר לבה של זו או ראשה וכיוצא בזה הרי זו כלה עולה ואם היה אבר שאין הנשמה תלויה בו כגון רגלה של זו או ידה עולה אין כאן עולה אלא אותו אבר ומ"מ אינה יוצאה לחלין לעולם אף בפדיון האבר שהוקדש אלא כיצד יעשה תמכר לצרכי עולות ודמיה חלין חוץ מדמי אותו האבר ושאלו במקומה והא קא מייתי חסרת אבר כלומר שהרי זה האבר אינו שלו ונמצא שלא השלים את נדרו ופרשוהו בשנדר הרי עלי עולה בתרי זוזי וזה שוה כך אף בלא אותו אבר ומעתה הרי הוא כאומר הרי עלי עולה בשותפות על הדרך שיתבאר במקומו:

    המשנה השניה המבכרת וכו' מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה אמר הר"מ פי' דין הבכור שמת שיקבר ואינו מותר להאכילו לכלבים הואיל והיה קדש ועוד יתבאר במסכת בכורות וכן אם נחתך אבר אבר וחברן עד שנתחבר רובו אינו מותר להאכילן לכלבים אלא קוברין אותו גם כן לפיכך אמר חותך אבר אבר ומשליך לכלבים ופירוש מקשה שעת הלידה ונקרא קשוי לפי שהוא קשה ומכאוביו חזקים:

    אמר המאירי כונת המשנה להתחיל בביאור החלק השני ואמר שהבהמה המבכרת ומקשה בשעת לידתה מותר לחתוך את היוצא ממנה מעט מעט ואבר אבר על הדרך שהוא יוצא ראשון ראשון ומשליך לכלבים שלא חלה עליו קדושת בכור כל זמן שלא יצא רובו ומאחר שחתך והשליך מעט מעט ולא היה רובו לפניו לא נפטרה מן הבכורה שאין יציאת אבר והשלכה לכלבים קרויה פטר רחם הא אם יצא רובו כבר חלה קדושה ואם חתכו יקבר ומכאן ואילך פטורה מן הבכורה שהרי נפקעה מתורת פטר רחם ולא סוף דבר שחתך רובו כאחד אלא אף בחתך אבר אבר והניח הואיל ורובו לפניו בעין אף במחותך כמו שיתבאר בגמרא:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    יצא שליש וחתכו ומכרו לגוי שהרי הוא עדין בעין וחזר ויצא שליש אחר הואיל והרוב עדין בעין הרי זה קדוש ויקבר ואין המכר מכר שיציאת רובו עשאתו קדוש למפרע משעת תחלת לידה ואם יצא שליש ומכר את העובר לגוי וקבל מעותיו אע"פ שגוי קונה בדמים אם יצא אחר כן והרי הוא חי קדוש וקרב למזבח וניתן לכהן:

    Meiri on Chullin 69b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה רב הונא אמר כו' והיינו דלא כרב הונא כו' אפי' לא יצא רוב הראש אסור כו' עכ"ל ולא דמיא להא דמחתך ומשליך דמעולם לא חייל קדושה אהנהו חתיכות דכי שדינהו אכתי חולין הוו ובגמר יציאת הרוב הא ליתנהו אבל הכא בגמר יציאת הרוב חיילא עליה מיהת קדושת בכור בעל מום וא"כ למפרע עבד איסורא שהטיל בו מום ודו"ק:

    בא"ד איכא לאוקמי ההיא דרב יהודה אליבא דרב הונא כו' דאכתי לא יצא כלל כו' מכי חזי לאזניה בפנים שכבר יצא רוב הראש כו' עכ"ל לכאורה אין זה מדוקדק דאליבא דרב הונא קיימינן הכא ול"ל שכבר יצא רוב הראש הא במיעוט הראש נמי סגי ונראה לפרש דלרב הונא נמי דס"ל למפרע הוא קדוש ואסור להטיל בו מום היינו דוקא באותו מיעוט היוצא אבל מה שנשאר בפנים לא תקדש למפרע ומותר להטיל בו מום ולכך בגדיא היכא דחזינן אזנו בפנים אכתי לא יצא ראש כלל ושרי אבל אימרא א"א לראות אזנו בפנים אם לא שיצא בו מיעוט הראש ואיכא למיחש ביה שיצא רוב הראש וחזר ולא נשאר אלא המיעוט מבחוץ וההיא סוגיא דכיצד מערימין ע"כ דלא כרב הונא דהא בגדיא נמי היכי דחזינן דיצא מיעוט הראש סגי ואיכא למיחש שמא יצא רובו וחזר ועוד יש ליישב דברי התוס' למ"ד לעיל אין לידה לאברים ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Chullin 69b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה יצא רובו הרי זה יקבר וכו' דב"ה מתירין למנות עובד כוכבים על הבכור. פירוש כשנשחט במומו ונאכל לכהנים דס"ל לב"ה דלא מבעיא דשרי להאכילו לישראל אלא אפילו לעובד כוכבים שרי להזמינו עליו וא"כ קשה למה קאמר במתניתין דהכא יקבר ימכר העובד שמת לעובד כוכבים דהא לא גרע מהיכי דנשחט במומו ותירצו דהא מוקמינן לה התם כרבי עקיבא ר"ל ע"כ צ"ל דלאו בכל ענין שרי לעובד כוכבים דאם לא כן תקשה דר"ע אדרבי עקיבא אלא ע"כ צריך לחלק דהיכי דלישראל שרי כגון היכי שנאכל במומו אז ג"כ שרי להאכילו לעובד בוכבים דטעמו דר"ע משום דאתקש לצבי ואיל אבל היכי דלא שרי לישראל כגון שנמצא טרפה או מת כמו במתני' דהכא דאיירי בעובר שהוא נפל ומת אז אסור ג"כ להאכילו לעובד כוכבים משום דהא אז לא דמי לצבי ואיל:

    ד"ה רב הונא אמר קדשי וכו' אבל אימרא באזנים לא פירוש זה הוא מדברי התוספות ולא מלשון הגמרא ור"ל דבאימרא אפילו כי חזי האזנים ולא יצא עדיין כ"א מיעוט הראש אפילו הכי אסור להטיל בו מום משום כיון דבאימרא אין דרך לראות האזנים במיעוט הראש כ"א לאחר שיצא הרוב והשתא דחזינן להו במיעוט הראש ודאי אמרינן כבר יצא רוב אלא שחזר ולכך חזינן להו אבל בגדיים דדרכן לצאת אזנים במיעוט הראש ולכך כשחזינן להו במיעוט הראש לית לן למיחש דכבר יצא רוב הראש:

    בא"ד ומיהו איכא לאוקמי ההיא דרב יהודה אליבא דרב הונא ר"ל וגם הסוגיא איכא לאוקמא אליבא דרב הונא דגמרא לא קאמר אלא אמר רב יהודה מותר להטיל וכו' דמפרש גמרא דגדיא באזניה ואימרא בשפוותיה ותו לא ואיכא לפרש דה"ק דבגדיא מותר להטיל באזנים בפנים בעוד שלא יצא הראש עדיין כלל אבל כשיצא אפילו מיעוטו אין ה"נ דאסור כר"ה אבל באימרא אפילו כשרואה האזנים בפנים סמוך לפתח הרחם ועדיין לא יצא הראש כלל אפילו הכי אסור להטיל בו מום משום דאין דרך באימרא שיתראו האזנים תחלה סמוך לפתח הרחם הלכך כשרואה אותן בפנים סמוך לפתח הרחם חיישינן ואמרי' ודאי יצא רוב הראש כבר והיו האזנים מבחוץ עם רוב הראש ואח"כ חזר לפנים ולכך נמצאו האזנים סמוך לפתח הרחם ולפי זה יתיישב שפיר מה שכתבו התוס' אבל אימרא איכא למיחש וכו' שכבר יצא רוב הראש וחזר אע"ג דלרב הונא קיימינן השתא ולמה לי למיחש שיצא רוב הראש הא אפילו לא יצא כי אם מעט אסור להטיל בו מום אבל לפי מה שכתבתי א"ש דכיון דמה שחזינן האזנים סמוך לפתח הרחם מבפנים אנו תולין לומר שהוא משום שכבר יצא הראש וחזר ולכך ע"כ צריכים אנו לומר שכבר יצא רוב הראש וחזר דאי לא יצא כי אם מיעוט אפי' יצא וחזר לא היה להם לאזנים לראותן מבפנים סמוך לפתח הרחם משום דאין דרכן לצאת לחוץ עם הראש כי אם עם רובו ולכך הוכרחו התוס' לומר דחיישינן שכבר יצא רוב הראש וחזר אבל אין הכי נמי אפי' אם לא יצא כי אם מיעוט הראש אסור להטיל בו מום אלא שאין לתלות ראיית האזנים כ"א ביציאת רוב הראש אבל שפוותי' דרכן למצא סמוך לפתח הרחם משום דדרכו לצאת תחלה עם השפתים לכך מותר להטיל מום בשפתים כשרואין אותן בפנים ולא יצא עדיין הראש כלל דלמה אית לן למיחש שכבר יצא הראש כיון דאורחיה בכך וק"ל:

    Maharam on Chullin 69b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' טעמא דנפשיה קאמר וכה"ג סנהדרין דף סד ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה והלא כבר:

    Gilyon HaShas on Chullin 69b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 69, Amud Bet, about 332 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “בָּעֵינָא פְּרָסוֹת, וְלֵיכָּא.…”

    2. Segment 218 words

      Opens “אֶלָּא מֵעַתָּה, קָלוּט בִּמְעֵי פָּרָה לִיתְּסַר? הָא…”

    3. Segment 333 words

      Opens “רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְקָאָמְרַתְּ…”

    4. Segment 428 words

      Opens “וּמְנָא תֵּימְרָא, דִּתְנַן: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא…”

    5. Segment 539 words

      Opens “לְמַאן קָא מַהְדַּר לֵיהּ? אִילֵּימָא לְרַבִּי מֵאִיר…”

    6. Segment 626 words

      Opens “יָכוֹל תֵּצֵא לְחוּלִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״ –…”

    7. Segment 722 words

      Opens “רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מִנַּיִן לָאוֹמֵר…”

    8. Segment 816 words

      Opens “לְמַאן? אִי לְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה –…”

    9. Segment 96 words

      Opens “לָא, רַבִּי יוֹסֵי טַעְמָא דְנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר.…”

    10. Segment 1019 words

      Opens “מַתְנִי׳ הַמְבַכֶּרֶת, הַמְקַשָּׁה לֵילֵד – מְחַתֵּךְ אֵבֶר…”

    11. Segment 1119 words

      Opens “גְּמָ׳ אִתְּמַר: יָצָא שְׁלִישׁ וּמְכָרוֹ לְגוֹי, וְחָזַר…”

    12. Segment 1224 words

      Opens “רַב הוּנָא אָמַר קָדוֹשׁ: קָסָבַר לְמַפְרֵעַ קָדוֹשׁ,…”

    13. Segment 1313 words

      Opens “רַבָּה אָמַר אֵינוֹ קָדוֹשׁ: קָסָבַר מִכָּאן וּלְהַבָּא…”

    14. Segment 1420 words

      Opens “וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאִתְּמַר: יָצָא שְׁלִישׁ דֶּרֶךְ דּוֹפֶן,…”

    15. Segment 1528 words

      Opens “רַב הוּנָא אָמַר: אֵינוֹ קָדוֹשׁ. רַב הוּנָא…”

    16. Segment 1618 words

      Opens “וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא: בְּהָא קָאָמַר רַב…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Chullin 69b · Segment 2 — “…הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי:…

    Original text

    בָּעֵינָא פְּרָסוֹת, וְלֵיכָּא.

    The Gemara explains: In order for the fetus to be permitted, I require that it have hooves, and a dove-shaped fetus does not have hooves.

    אֶלָּא מֵעַתָּה, קָלוּט בִּמְעֵי פָּרָה לִיתְּסַר? הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: ״פַּרְסָה בַּבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ״.

    The Gemara objects: If that is so, that the fetus is permitted only if it fulfills the conditions mentioned in that verse, then a fetus with non-cloven hooves found inside a cow’s womb should be forbidden, whereas the baraita cited on 68b states that it is permitted. The Gemara answers: This is as the school of Rabbi Yishmael taught in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Each phrase in the verse is taken as a sufficient condition. Furthermore, the term “hoof” can be understood independently of the phrase “cloven into two hooves,” and is referring to a non-cloven hoof. Accordingly, the verse can be interpreted as teaching: An animal that has a hoof, in the animal, it you may eat, and teaches that even a fetus with a non-cloven hoof is permitted.

    רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְקָאָמְרַתְּ מֵעִיקָּרָא, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ ״אֵין מְמִירִין״, הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּמַקֵּישׁ תְּמוּרָה לְמַעֲשֵׂר: מָה מַעֲשֵׂר אֵינוֹ נוֹהֵג בָּאֵבָרִים וְעוּבָּרִים, אַף תְּמוּרָה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בָּאֵבָרִים וְעוּבָּרִים.

    Rav Shimi bar Ashi said: Actually, the halakha that the fetus and its severed pieces are permitted should be derived as you previously said, i.e., from the phrase: An animal in the animal. And with regard to that which posed a difficulty for you, i.e., the mishna in Temura that states one cannot substitute a non-sacred animal for the fetus of a pregnant offering, that difficulty can be resolved by saying: In accordance with whose opinion is this? It is the opinion of Rabbi Shimon, who compares substitution to the animal tithe: Just as the animal tithe does not apply to limbs and fetuses but only to live animals that can walk, as it is stated: “Whatever passes under the rod” (Leviticus 27:32), so too, substitution does not apply to limbs and fetuses.

    וּמְנָא תֵּימְרָא, דִּתְנַן: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא בְּמוּקְדָּשִׁים, הָאוֹמֵר: ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״ – כּוּלָּהּ עוֹלָה, אַף כְּשֶׁיֹּאמַר: ״רֶגֶל שֶׁל זוֹ תַּחַת זוֹ״ – תְּהֵא כּוּלָּהּ תְּמוּרָה תַּחְתֶּיהָ.

    The Gemara asks: And from where do you say that this mishna expresses the opinion of Rabbi Shimon? The Gemara explains: As we learned in the same mishna ( Temura 10a) that Rabbi Yosei says: But with regard to consecrated offerings, if one says the leg of this animal is a burnt offering, then all of the animal is consecrated as a burnt offering. Accordingly, even with regard to substitution, if one says: The leg of this non-sacred animal should be substituted instead of that offering, the entire animal should be a substitute in its stead.

    לְמַאן קָא מַהְדַּר לֵיהּ? אִילֵּימָא לְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה, מִי אִית לְהוּ הַאי סְבָרָא? וְהָתַנְיָא: יָכוֹל הָאוֹמֵר ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״ תְּהֵא כּוּלָּהּ עוֹלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה׳ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״ – מִמֶּנּוּ קֹדֶשׁ, וְלֹא כּוּלּוֹ קֹדֶשׁ.

    Rabbi Yosei clearly disagrees with the opinion that substituting a limb is not possible. But Rabbi Yosei’s formulation indicates that even according to that opinion, if a single limb is consecrated then the entire animal becomes consecrated. The Gemara clarifies: To whom is Rabbi Yosei responding? If we say he is responding to Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, do they accept this reasoning? But isn’t it taught in a baraita : One might have thought that in the case of one who says: The leg of this animal is a burnt offering, all of it will be a burnt offering. Therefore, the verse states: “And if it is an animal of those that they bring as an offering to the Lord, anything of it that one gives to the Lord, it shall be sacred” (Leviticus 27:9). The verse indicates that the part of it that one gives will be sacred, but all of it will not be sacred.

    יָכוֹל תֵּצֵא לְחוּלִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״ – בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא. הָא כֵּיצַד? תִּמָּכֵר לְצׇרְכֵי עוֹלוֹת, וְדָמֶיהָ חוּלִּין, חוּץ מִדְּמֵי אֵבֶר שֶׁבָּהּ – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה.

    A non-sacred animal with a consecrated limb may not be sacrificed. Accordingly, one might have thought the consecrated limb may be redeemed and thereby transferred to non-sacred status. Therefore, the verse states: “It shall be sacred,” indicating that it shall remain as it is. How is this possible? The animal should be sold for the needs of burnt offerings, i.e., to an individual who will sacrifice the entire animal as a burnt offering, and the payment received for the animal will be non-sacred, except for the payment received in exchange for that one limb that is consecrated. This is the statement of Rabbi Meir and Rabbi Yehuda.

    רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מִנַּיִן לָאוֹמֵר ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״ – תְּהֵא כּוּלָּהּ עוֹלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״ – לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּהּ.

    Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: From where is it derived that in the case of one who says: The leg of this animal is a burnt offering, all of it becomes a burnt offering? The verse states: “It shall be sacred.” This serves to include all of the animal, indicating that it all becomes sacred.

    לְמַאן? אִי לְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה – מִי אִית לְהוּ הַאי סְבָרָא? אֶלָּא לָאו לְרַבִּי שִׁמְעוֹן!

    The Gemara reiterates its question: To whom is Rabbi Yosei responding? Rabbi Yosei clearly disagrees with the opinion that if a single limb is consecrated then the entire animal becomes consecrated. If we say he is responding to Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, do they accept this reasoning? Rather, isn’t Rabbi Yosei responding to Rabbi Shimon, as the Gemara suggests above in resolution of the difficulty from the mishna in Temura ?

    לָא, רַבִּי יוֹסֵי טַעְמָא דְנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר.

    The Gemara responds: No, it is possible that Rabbi Yosei is not responding directly to any other opinion; rather, he stated his own reasoning, without reference to that of another Sage. Consequently, his statement affords no proof that the mishna in Temura expresses the opinion of Rabbi Shimon.

    מַתְנִי׳ הַמְבַכֶּרֶת, הַמְקַשָּׁה לֵילֵד – מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר, וּמַשְׁלִיךְ לִכְלָבִים. יָצָא רוּבּוֹ – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וְנִפְטֶרֶת מִן הַבְּכוֹרָה.

    MISHNA: Upon its birth, the firstborn male offspring of a domesticated animal is automatically consecrated with firstborn status, and it is prohibited to derive benefit from it. Furthermore, if it dies, it may not be discarded, but must be buried. If an animal that was giving birth to a firstborn male was encountering difficulty giving birth, and in order to alleviate the difficulty one wishes to terminate the birth, he may cut up the fetus limb by limb and cast it to the dogs. Since the fetus was not born, it is non-sacred and does not require burial. If a majority of the fetus had already emerged, it is considered to have been born and is therefore consecrated; consequently, if one cut it up it must be buried, and the mother animal is exempted from having firstborn status conferred on any future offspring.

    גְּמָ׳ אִתְּמַר: יָצָא שְׁלִישׁ וּמְכָרוֹ לְגוֹי, וְחָזַר וְיָצָא שְׁלִישׁ אַחֵר – רַב הוּנָא אָמַר: קָדוֹשׁ, רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ קָדוֹשׁ.

    GEMARA: An amoraic dispute was stated with regard to a case in which one-third of a firstborn fetus emerged from the womb and then one sold it to a gentile, and then another one-third of the fetus emerged. Once a majority of the fetus emerges it is considered born. The halakha is that a fetus partly owned by a gentile is not consecrated as a firstborn. In this case, the firstborn was sold to a gentile only after it had already partially emerged from the womb. Rav Huna says it is consecrated, while Rabba says it is not consecrated.

    רַב הוּנָא אָמַר קָדוֹשׁ: קָסָבַר לְמַפְרֵעַ קָדוֹשׁ, וְכֵיוָן דִּנְפַק לֵיהּ רוּבֵּיהּ – אִיגַּלַּאי מִילְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּמֵעִיקָּרָא הֲוָה קָדוֹשׁ, וּמַאי דְּזַבֵּין – לֹא כְּלוּם זַבֵּין.

    The Gemara elaborates: Rav Huna says it is consecrated, as he maintains a firstborn is consecrated retroactively from the moment the first part of its body emerges from the womb. And therefore in this case, once most of it had emerged, it became clarified retroactively that it had already been consecrated from the outset, and so with regard to that which he had sold to a gentile, it arises that he did not actually sell anything at all. Since it had already been consecrated, he did not have full ownership of it to be able to sell it.

    רַבָּה אָמַר אֵינוֹ קָדוֹשׁ: קָסָבַר מִכָּאן וּלְהַבָּא קָדוֹשׁ, וּמַאי דְּזַבֵּין – שַׁפִּיר זַבֵּין.

    Rabba says it is not consecrated, as he maintains a firstborn is consecrated from that point forward, i.e., only at the moment the majority of it emerges. And so with regard to that which he had sold to a gentile, it arises that he had sold it properly, i.e., the sale was valid because at the time of the sale it had not been consecrated. Accordingly, by the time the majority of its body emerged it was already partly owned by a gentile, and that prevented it from being consecrated.

    וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאִתְּמַר: יָצָא שְׁלִישׁ דֶּרֶךְ דּוֹפֶן, וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי דֶּרֶךְ רֶחֶם – רַב הוּנָא אָמַר: אֵינוֹ קָדוֹשׁ, רַבָּה אָמַר: קָדוֹשׁ.

    The Gemara notes: Rav Huna and Rabba follow their lines of reasoning, as another dispute between them was stated with regard to a case in which one-third of a firstborn fetus emerged through the wall of the womb, i.e., via caesarean section, and then the other two-thirds emerged through the opening of the womb. The halakha is that a fetus is consecrated only if it emerged through the opening of the womb. In this case a majority did emerge through the opening, but the first majority to emerge was not through the opening. Rav Huna says it is not consecrated and Rabba says it is consecrated.

    רַב הוּנָא אָמַר: אֵינוֹ קָדוֹשׁ. רַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: לְמַפְרֵעַ קָדוֹשׁ, וְרוּבָּא קַמָּא לֵיתֵיהּ בְּרֶחֶם. רַבָּה אָמַר: קָדוֹשׁ. רַבָּה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: מִכָּאן וּלְהַבָּא קָדוֹשׁ, וְרוּבָּא דֶּרֶךְ רֶחֶם נָפֵיק.

    The Gemara elaborates: When Rav Huna says it is not consecrated Rav Huna conforms to his standard line of reasoning, as he says a firstborn is consecrated retroactively, since the birth consecrates it. And in this case, the first majority that emerged, which defined its birth, was not through the opening of the womb. Therefore, it was not consecrated. Conversely, when Rabba says it is consecrated Rabba conforms to his standard line of reasoning, as he says a firstborn is consecrated from that point forward, i.e., only once a majority of the fetus has emerged from the opening of the womb. This is because the emergence of a majority of the fetus through the opening of the womb consecrates it, even if that is not the first majority, and in this case the majority of the animal emerged through the opening of the womb.

    וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא: בְּהָא קָאָמַר רַב הוּנָא מִשּׁוּם דִּלְקוּלָּא, אֲבָל בְּהָךְ דִּלְחוּמְרָא – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבָּה.

    The Gemara notes: And it is necessary to convey Rav Huna and Rabba’s dispute in both of these cases. As, had the Sages taught us only their dispute with regard to this case, where after one-third emerged it was sold to a gentile, one might have thought that it is only with regard to this case that Rav Huna says the animal is consecrated retroactively. This is because to rule it is consecrated from that point forward would be a leniency, as then the fetus would be exempt from being subject to firstborn status. But with regard to that case, when one-third emerged through the wall of the womb, where Rabba’s opinion would lead to a stringency, one might say that Rav Huna concedes to Rabba.